עוקבים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

א. נושך כריות

מאז שיצאתי מהארון אני משתדל להיות כמה שפחות בבית. זה לא שזרקו אותי החוצה, אבל אתם יודעים איך זה, עושים לי פרצופים, מנדנדים שאולי אלך לפסיכולוג ההוא, או לרופא הזה, ואולי לרב?
מציקים לי כל הזמן. מנסים להעמיד פנים שזה לא סופי שאני הומו, שאולי זה עוד ישתנה, שאני עדיין צעיר מידי בשביל להחליט על דבר כזה.
טוב. אני כבר בן עשרים ואחת ואני מספיק מבוגר לדעת מה אני אוהב, וזה לא נשים.
כל הפסיכולוגים, הרופאים והרבנים שבעולם לא ישנו אותי, גם אם אימא תבכה ואבא ילך עצוב ושניהם יביטו בי בפנים חמורים ולא ירשו לי לצאת בערבים זה לא יעזור, אני מה שאני ודי.
כדי להימלט מהאווירה העכורה בבית התחלתי לעשות את משמרות הלילה שכולם ניסו לברוח מהן. נשארתי בבסיס כמה שרק אפשר, וככה יצא שבאותו סוף שבוע נשארתי שבת כתורן בתחנה.
אלי, הבחור שהחלפתי אותו, היה מאושר, ובטח היה מחבק אותי אם לא היה יודע שאני הומו.
בזמנו החלטתי שאם לצאת מהארון אז לעשות את זה בגדול וכל מי שמכיר אותי, כולל כל החבר'ה בבסיס, חייב לדעת.
הם לא אמרו כלום, אחרי הכל אנחנו כולנו פוליטקלי קורקט והכל, אבל ראיתי את ההיסוסים וההסתייגויות, ושמעתי בדלי שיחות עלי שנפסקו ברגע שנכנסתי.
"איזה בזבוז." אמרו הבנות, "הוא כזה חמוד."
"דווקא לא רואים עליו כלום." אמרו הבנים, "הוא ממש לא נראה כזה."
אני מניח שהם הבינו למה אני מוכן להתחלף עם כולם, אבל כשאתה לחוץ בית ויש לך חברה יפה שמחכה לך אתה לא שם זין, לא מתעמק בסיבות, לא רוצה לדעת מה הבעיה של בן אדם שכבר חודשיים לא היה בבית, אתה אומר – "תודה אחי, אתה נהדר." ובורח. 

אני דווקא אוהב את התחנה אחרי כשכולם מסתלקים ממנה. עד שעה שלוש כולם כבר נעלמים ואני נשאר לבד עם המכשירים המהבהבים והצגים הירוקים שקורצים אלי מחדר הבקרה.
התחנה היא תחנת השידור של אזור הצפון, ואסור לי לפרט יותר מידי עליה. רק שתדעו שמדובר בבנין בעל קירות עבים מאוד שמבחוץ נראה צנוע, ורק מבפנים מבינים שרובו קבור מתחת לאדמה. התחנה עומדת במקום מבודד מעבר לשער הבסיס, מוקפת גדר גבוהה מעוטרת תלתליות.  
רק אחרי אישור ובדיקה קפדנית של ביטחון שדה אתה רשאי להכנס אליה. זה שאחד כמוני קיבל סיווג בטחוני מספיק גבוה כדי לעבוד שם רק מוכיח כמה צה"ל נאור ומתקדם, הודיע לי המפקד שלנו, אל"מ פלד כששמע את הבשורה עלי.
אני לא מבין מה הקשר בין ההעדפות המיניות שלי לסיווג בטחוני, אבל אני יודע מספיק כדי לא להתווכח עם אחד כמוהו.
אחרי שהוא נתן לי את הנאום המתלהב שלו הנהנתי ברצינות רבה, משחק אותה כאילו אני מלא הערכה לצה"ל שהואיל לקבל אחד כמוני לשורותיו והלכתי משם.
התחלת אותו יום שישי שבו הכל החל הייתה רגילה לגמרי. עד שלוש כולם עזבו, ואחרי שגמרתי את כל העבודה ישבתי לקרוא את עיתון סוף השבוע.
כהרגלי דפדפתי במוסף עד שהגעתי להורוסקופ, ומיד בדקתי את המזל שלי - מזל תאומים. מזל תאומים הוא בעל נפש חצויה, בישר לי ההורוסקופ ותמיד רואה את שתי הצדדים של המטבע. הובטח לי שזו תהיה שנה רומנטית מאוד, ושאפגוש בקרוב אדם שישפיע מאוד על עתידי. לפנויים אפילו צפויה חתונה, התרוננה האסטרולוגית שאחראית על ההבלים הללו.
לא יודע למה אני קורא את הזבל המטופש הזה כל שבוע, חתונה, באמת, איזה שטויות. חשבתי לעצמי, ובדיוק אז נשמע הזמזם של דלת הכניסה.
ידעתי מיד מי זה. לתורן סוף השבוע אסור לעזוב את התחנה וללכת לאכול ולכן האוכל נשלח אלי מהמטבח בידי נהג.
השעה הייתה קצת מאוחרת מהרגיל, כנראה שהנהג הזה החליט לשים אותי בסוף המסלול שלו. האוכל בטח יגיע קר לגמרי חשבתי, אבל לא היה לי אכפת.
נשאר לי לחם מהבוקר, והיו לי קוטג'ים ותנור ספירלות שהפיק יופי של טוסטים אם רק הצלחת להיות זריז ולהפוך אותם בזמן.
לא דאגתי, מבחינת אוכל הייתי מסודר. בכל אופן, אוכל קר או לא, הייתי צריך לפתוח לו את הדלת.
הוא נכנס, נושא את הסירים המצחיקים הללו מפח שמחוברים זה לזה בטור. בכל סיר מנה אחרת. היו שלושה סירים כאלו והוא הניח אותם בשתיקה על השולחן במטבח והביט בי במבט עוין.
ידעתי מיד מי הוא, שמתי לב אליו כבר מזמן, מהרגע שבא לעבוד כנהג ברכב. אי אפשר היה לא לשים לב לבחור כזה, אם אתם מבינים את כוונתי.
"תודה רבה." חייכתי אליו, "יפה מצדך, היום אני האחרון בתור?"
דברתי בשקט, חייכתי, התנהגתי בנימוס. לא הייתה לו שום עילה להתעצבן, אבל הוא התעצבן בכל זאת.
"מה הבעיה שלך?" התנפל עלי בתוקפנות, "לא נאה לך לחכות כמו כולם? יא הומו מסריח אחד!" ודחף אותי בכתפו, הודף אותי לכיוון המקרר.
לרגע נדהמתי, אבל מיד התאוששתי ודחפתי אותו חזרה. "למי אתה קורא הומו מסריח?"
"לך, למה, אתה לא הומו?"
"אז מה? מה זה עניינך?"
"שונא סוטים מזדיינים בתחת!" הטיח בי בפנים מעוותות משנאה, ושוב דחף אותי.
החזרתי דחיפה, הוא נתן לי אגרוף אני החזרתי לו ועד מהרה התפתח קרב.
התגלגלנו על רצפת המסדרון שמוביל מהמטבח לחדר המפקד, חובטים והולמים זה בזה כשני מתבגרים זועמים.
זה היה קרב די שקול. שנינו באותו הגודל בערך, ושנינו רתחנו מזעם. פעם הוא היה מעלי ופעם אני מעליו ואז, כששוב התהפכנו והוא היה מעלי, מעיק עלי בכל כובדו, ברכו בין ירכי, מועכת את אשכי, ידיו לופתות חזק את פרקי ידי, מרתקות אותן לרצפה מעל לראשי, מבטנו נפגשנו.
לרגע קפאנו במקום, עיני נתונות בעיניו. שפתיו היו פשוקות מעט, לחות, מגלות את ברק שיניו הלבנות ואת קצה לשונו. עיניו הירוקות היפות ירו ברקי זעם. הרגשתי את חזהו שהיה צמוד לשלי עולה ויורד כששאף אויר, ואז הוא פשוט נישק אותי.
נדהמתי כל כך עד שפשוט קפאתי במקומי. זו הייתה נשיקה אמיתית, הוא הניח את שפתיו על שפתי והחדיר את לשונו לפי.
תוך כדי הנשיקה הוא שחרר יד אחת שלו, אוחז את פרקי ידי המצולבים ביד אחת גדולה וחזקה, ובידו השנייה החל מגשש אחרי רוכסן מכנסי.
ניסיתי לנער אותו מעלי, אבל הוא ריתק אותי לקרקע ביעילות רבה, וכל אותו הזמן עיניו קדחו בעיני.
"מה אתה עושה? תעזוב אותי!" צרחתי אחרי שהצלחתי לנתק את פיו מפי.
"ששש... מה אתה צועק? עוד מעט תקבל בדיוק מה שאתה רוצה, יא סוטה אחד." אמר, מדבר בקול שקט לשם שינוי, וקם, מושך אותי אחריו, משעין אותי לקיר, לוחץ אותי לפינה שבין המטבח לשירותים.
אני מניח שיכולתי להשתחרר אם הייתי מתאמץ מספיק, אבל מין רפיון משונה השתרר עלי ברגע שמכנסי נשרו מעלי, נכרכים סביב קרסולי. יחד עם המכנסים נעלם זעמי ולפתע נתקפתי מעין חולשה שריפתה את כל אברי.
הוא אחז את ידי מאחורי גבי בידו האחת, גופו השרירי מועך אותי לקיר, בעוד ידו הפניה מגששת בחגורתו ושלף את אברו. אחר כך משך מעלי את תחתוני שהלכו אחרי המכנסים ונשרו גם הם לרצפה והחל מחכך את הזין הזקוף שלו בירכי.
מוזר איך תחת חשוף מצנן את להט הקרב שלך וגורם לך להרגיש חסר ישע. העובדה המדהימה שלמרות הכל גם עמד לי בטירוף... בוא נגיד שלא שיתפתי פעולה, אבל גם לא התנגדתי. הוא אחז את הזין שלי בידו הפנויה, משפשף אותו הלוך ושוב בכף יד חמה וקשה תוך שהוא מחכך את אברו בגופי. פיו שוב היה צמוד לפי בנשיקה ארוכה וקשה. הפעם לא התנגדתי והנחתי לו ללעוס את שפתי, ולחקור את חלל פי בלשונו.
שנינו גנחנו והתנשמנו בקול, כמו שקורה במקרים כאלו, אבל באורח מוזר, כאילו בהסכם שבשתיקה, לא הוצאנו הגה מפינו. ואז הוא גמר בקול אנחה רוטט שגרם גם לי לגמור בכפו. לרגע השתיקה בין שנינו הייתה כמעט ידידותית. הוא השעין את מצחו על כתפי ושנייה אחת נותר כך, רפוי כנגד גופי, ואז התנער וטלטל אותי בכוח, דוחף אותי אל הקיר.
"יא מזדיין בתחת, מסריח אחד!" צעק, "תראה מה עשית? לכלכת אותי עם השפיך שלך, יא מגעיל. סוטה אחד!" אף מילה על זה שגם הוא גמר על ירכי. הוא הרפה ממני ואני קרסתי תחתי ונותרתי לשבת על ישבני החשוף, מביט איך הוא שוטף את ידו מהזרע שלי בכיור המטבח תוך שהוא מקלל נמרצות את כל ההומואים בכלל ואותי בפרט. "קום יא מזדיין!" צעק עלי אחרי שיבש את ידיו הרטובות במגבת.
הבטתי בו חסר אונים, המום ומותש מכדי לדבר. הוא גיחך ברשעות, אחז בדשי חולצתי והרים אותי על רגלי שרעדו כמו שקורה לי תמיד אחרי שאני גומר.
"קדימה, תתלבש, חתיכת סוטה שכמוך!" התיז בלעג, מושך למעלה את מכנסי ותחתוני כאחד.
הוא רכס את מכנסי, וסגר את הרוכסן תוך שהוא מסנן לעברי אזהרות שלא אעיז להגיד כלום לאף אחד אחרת הוא יזיין אותי בתחת, יפתח אותי, ועוד הבטחות מגונות ממין זה.
"למי אני אגיד? אני אפילו לא יודע איך קוראים לך." מצאתי סוף סוף את לשוני האבודה.
"זוהר. קוראים לי זוהר, ולך קוראים זיו ההומו, ואני אקרע אותך אם תגיד משהו. אם תלשין אני אספר שניסית לאנוס אותי." איים ודחף אותי שוב אל הקיר.
הוא היה נורא יפה כשכעס ככה. שערו השחור נפל בקווצות על מצחו, עצמות לחייו הגבוהות הוכתמו באדום כהה ועיניו הירוקות היפות נצצו בברק קדחתני.
שתקתי, מביט איך הוא עושה את דרכו לכיוון היציאה בהליכה לאחור, לא מוריד ממני את עיניו לרגע וממשיך לקלל בשטף בלתי נלאה. קשה היה להאמין שמפה כל כך יפה, בעל שפתיים מלאות ורכות כאלו יוצאות מילים איומות ומכוערות כל כך.
סוף סוף הוא יצא, כמעט סגר את הדלת אחריו ואז חזר בו ושוב דחף את ראשו פנימה. "ורק שתדע, אני בתורנות אוכל כל השבת. אנחנו עוד נפגש." ונעלם.
אחרי שהוא נעלם סופית נעלתי את הדלת כמו שמחייבות התקנות והלכתי לשכב על הספה בחדר המפקד. הספה ההיא הייתה המיטה הכי נוחה בתחנה ואסור היה באיסור חמור לשכב עליה או בכלל לגעת בה, אבל בתחנה הילכו סיפורים מרתקים על כל הזוגות שבצעו זה בזה את זממם על הספה הזו שהייתה סתם ספפה של עמינח, רחבה קצת יותר מספה רגילה, ובעלת מזרן גומאוויר נוח מצופה בד שחור מקושט עיגולים צבעוניים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לשכב שם. הרגשתי שהרווחתי את התענוג הזה ביושר. רעדתי בכל גופי, מין רעידה פנימית כזו שבאה מתוכי.
הייתי מזועזע הרבה יותר מכפי שהיה לי נוח להודות. זה לא שלא הטיחו בפני קללות כאלו ואחרות, וזה לא שלא ניסו פעם או פעמיים להתקיף אותי. הייתי בגן, הייתי במצעד הגאווה, הייתי גם בכמה מועדונים מפוקפקים ונתקלתי בשיכורים תוקפניים ובמסטולים חסרי עכבות שלא בקשו רשות לפני שנגעו ומיששו, אבל דבר כזה...
הייתי צריך להתרחץ ולאכול, אבל פשוט לא היה לי כוח. שכבתי פרקדן, ידי מאחורי ראשי, משחזר שוב ושוב את מה שקרה, נרעד כל פעם מחדש כשנזכרתי באנחה הרוטטת הזו שפלט כשגמר.
לכל הרוחות, מה קורה פה? שוב עומד לי.
רצתי למקלחת ושטפתי את עצמי היטב. נורא בא לי לעשות ביד, אבל התאפקתי. הרגשתי שזה חולני לאונן על הזיכרון הזה. הוא התקיף אותך, אמרתי לעצמי, מנסה ללבות בתוכי כעס. הוא טיפוס מגעיל, הומופוב שהתקיף אותך רק כי אתה הומו, מה אתה מתחרמן מזה? סוטה אחד. עליתי על אזרחי והלכתי לאכול טוסטים עם קוטג'. את האוכל שהביא לי השלכתי לפח ורחצתי את הסירים היטב.
החלטתי שאשים אותם בחוץ ליד הדלת, ואולי אוסיף פתק קטן המבקש ממנו לקחת את הכלים הנקיים ולהשאיר במקומם את האוכל. ככה לא אצטרך לראות אותו או לדבר איתו.
הערכתי שהוא יבוא עם ארוחת הבוקר שלי בערך בתשע, והחלטתי להיות עסוק מאוד בפינה אחרת של התחנה בדיוק בשעה הזו. אחרי שאכלתי את ארוחתי הצנועה התיישבתי במועדון שלנו שהוא חדר קטן נטול חלונות המכיל שתי ספות צרות וקשות מידי, כמה כורסאות מתפרקות, ועיקר העיקרים – טלוויזיה.
ישבתי מול הקופסא המרצדת, מעמיד פנים שאני מתעניין באמת ובתמים בתוכנית האירוח הדבילית בערוץ 2 - הערוץ היחיד שאפשר היה לקלוט אצלנו. מצב די מגוחך בתחנה שיכולה לקלוט מסרים מכל המזרח התיכון.
בערך באחת עשרה, כשכבר התחלתי לפהק, שוקל ביני לבין עצמי את היתרונות והחסרונות של שינה במיטה החורקת והקשה שבמועדון כנגד שינה על מזרון בחדר הבקרה, נשמע שוב קול הזמזם. זינקתי לדלת והצצתי בעינית. זה היה הוא. מכנס קצר, גופיה חושפת כתפיים רחבות וזרועות שריריות, וכמובן פרצוף כועס.
לחצתי על כפתור האינטרקום. "מה אתה רוצה זוהר?"
"תפתח כבר!" הוא צעק בזעם ובעט בדלת שלא התרשמה כהוא זה. זו דלת חזקה מאוד שנועדה לעמוד כנגד התקפה רצינית יותר מבעיטות.
לא הייתי צריך לפתוח. בעצם אסור היה לי לפתוח. לא היה לו מה לחפש שם, ואם היה לי שכל הייתי מניח לו לעמוד כל הלילה לבעוט, לכעוס ולהתעצבן. זה שבשער הניחו לו ללכת לתחנה בלי שום תירוץ מתקבל על הדעת זה בכלל פאק של בטחון שדה, הרהרתי בצדקנות, כאילו שלא ידעתי שהנהגים מתחבורה שייכים למאפיה של הבסיס ויכולים להיכנס לכל מקום מתי שירצו, ואם הם היו רוצים הם היו יכולים לטייל חופשי אפילו בבור. לא שהם רצו. מה היה להם לחפש בבור המחניק, המסריח מאויר מעופש? הם העדיפו לטייל במקומות מעניינים יותר, כמו מגורי הבנות למשל.
מה הוא רוצה לכל הרוחות?
"תפסיק להרעיש!" רעמתי עליו דרך האינטרקום, מגביר את הווליום למקסימום, "לך מפה!"
"לא רוצה, תפתח לי!" ושוב הוא בעט בדלת. פתחתי והוא התפרץ פנימה כאילו נורה מתותח. בעט בדלת כדי שתיסגר והדביק אותי לקיר, ידיו לוחצות על כתפי בכוח.
עכשיו יהיו לי סימנים שחורים גם על הכתפיים הרהרתי, כאילו שהסימנים על פרקי ידי לא מספיקים. "ספרת למישהו?" קירב את פניו לפני.
עשיתי לא עם הראש, מקלל את הזין שלי. הבוגד הזה, החסר כל מודעות פוליטית שוב עמד. זה שזוהר הוא מניאק הומופוב עם פה מלוכלך לא הזיז לו בכלל. כל מה שהוא ראה היו העיניים הירוקות הלוהטות הללו, הכתפיים הרחבות והידיים הקשות הללו... הוא שוב נישק אותי בכוח, לוחץ את פיו חזק אל פי, ידיו מועכות ולשות את גופי, ושוב הרעד הזה בברכיים הפך אותי לסמרטוט חסר ישע.
"תגיד יא מזדיין, אין פה איזה מיטה נורמאלית? אני מת מעייפות." הדהים אותי.
"אז לך לישון. אין לך מיטה?" ניסיתי לדחוף אותו מעלי אך לשווא. הוא היה חזק מידי, או שאולי אני הייתי חלש מידי.
"אין מצב שאני משאיר אותך כאן לבד לספר עלי סיפורים לכל העולם." התיז בזעף.
"איזה סיפורים? על מה אתה מדבר? פסיכי אחד." ניערתי אותו מעלי, אבל הוא אחז בחזקה בזרועי וגרר אותי אחריו, מציץ בכל אחד מהחדרים של התחנה, ובוחר כמובן בספפה של אל"מ פלד. "זו נראית מיטה טובה." אמר בשביעות רצון והדף אותי פנימה.
"זה חדר המפקד. אסור לנו להיות פה, וזו הספה שלו, אסור לנו..."
"כן, כן, שמעתי על פלד הקמצן. הוא חוזר רק ביום שני, לא? לך תביא סדינים, שמיכות, מה שצריך, ותביא לי גם כרית."
"אתה מתכוון לישון פה איתי?" נדהמתי.
"בטח. אני חייב להשגיח עליך שלא תלשין." אמר והתיישב על הספה, מקפץ עליה קלות כדי לבדוק את קשיות המזרן. "נו, זוז כבר."
"ומה יהיה מחר, ומחרתיים, ובעוד שבוע? כל הזמן תשמור עלי? תדבק אלי לכל החיים?" שאלתי, פורש על הספה סדין ירוק שסחבתי מהבית.
הוא לקח ממני את הכרית שלי ועטף אותה בזריזות בציפה התואמת. "ואיפה הכרית שלך?"
"זו הכרית שלי. יש לי רק כרית אחת. לא טוב לך אז עוף מפה."
זוהר זינק עלי, מטיח אותי למיטה, ונשכב מעלי, אוחז את סנטרי ביד אחת ולופת את פרקי ידי מעל לראשי בידו השנייה, נישק אותי שוב בכוח. הרגשתי איך הזין שלו שהיה צמוד לבטני הולך ומתקשה תוך כדי הנשיקה. זה היה נעים. אם הוא היה משחרר את ידי הייתי מחבק אותו, אולי אפילו מלטף את גבו.
טלטלתי את ראשי, מפסיק את הנשיקה שלו. "אולי תשחרר לי את הידיים זוהר? בבקשה?"
"בטח. כדי שתנסה לברוח. שמענו עליכם." הגביר את לחצו על ידי המעוכות.
"מי זה עליכם זוהר?" 
"ההומואים הסוטים, החולי נפש האלה, המניאקים האלה שאוכלים בתחת."
"אני נותן לך את המילה שלי בתור מניאק מזדיין בתחת שאני לא אנסה לברוח." הבטחתי, מתאפק בקושי לא לפרוץ בצחוק. אני יודע, יש לי חוש הומור חולני. המצב לא היה מצחיק כלל, אבל כזה אני, חולה נפש סוטה.
הוא סקר ממושכות את פני. החליט שאפשר לסמוך עלי ואז שחרר את ידי.
"הנה, תראה איזה סימנים עשית לי." הראיתי לו את פרקי ידי שהוכתמו בשטפי דם כחולים כהים.
"זה בגלל שיש לך עור עדין כמו לבחורה, יא קוקסינל אחד." אמר בבוז. "נו, בשביל מה רצית שאני אשחרר לך את הידיים? מה רצית לעשות?"
"רציתי ללטף לך את הגב, אבל אתה כזה סתום שכבר עבר לי החשק." הדפתי אותו מעלי והתהפכתי על צידי, מפנה אליו את גבי, בוהה בקיר השרוט מולי. 
הוא לא אמר כלום. סתם שכב לצידי, ידיו שלובות על חזהו והביט בתקרה.
"בוא, קח קצת כרית." אמר אחרי שתיקה מעיקה ודחף לעברי את הכרית.
"לא רוצה, אני לא צריך כרית."
"אז מה תנשוך כשאני אזיין אותך בתחת?" נשמע שמץ של בדיחות דעת בקולו.
"אתה כזה מפגר." התרתחתי והתנפלתי עליו.
מעצמת ההסתערות נפלנו מהמיטה. התגלגלנו על הרצפה, חובטים, בועטים ומכים זה את זה, עד שהוא הצליח לרתק אותי שוב תחתיו.
"בסדר, בסדר, אז אתה לא נושך כריות. אי אפשר לצחוק אתך קצת? בטח בחיים לא הזדיינת עם אף אחד. יש לך פרצוף של בתול."
"סתום כבר, גזען הומופוב, פרימיטיבי אחד. תעזוב אותי!" נאבקתי איתו בלי הצלחה, מצליח רק לגרום לזין שלי שכבר נרגע להזדקף שוב.
הוא משך וגרר אותי חזרה לספה והושיב אותי עליה, גבי נשען על הקיר, והתיישב מעלי, ירכיו לוחצות על ירכי, פניו מופנות אל פני, ושוב לכד אותי בין כפותיו, לוחץ בכוח על לחיי. לפחות הפעם הניח לידי הכואבות. "תסתכל עלי, כבר הזדיינת עם גברים?"
"כן."
"שקרן אחד. איפה?"
"בגן החשמל ובעוד כל מיני מקומות. די, עזוב."
"עם מי עשית את זה?" האם נדמה היה לי או שהיה שמץ של קנאה בקולו.
"סתם. לא מכיר אותם. סתם גברים, לא יודע איך קוראים להם."
"ואין לך מישהו שאתה מחבב? מישהו מיוחד ש... אתה יודע, חבר?"
השראה פתאומית צנחה עלי. "אין לי חבר, אבל יש אחד שאני חולה עליו. חבל שהוא שונא הומואים."
"הוא סטרייט?" התעניין זוהר, והלחץ של ידיו על פני רפה מעט.
"לא, מה פתאום? הוא הומו, אבל הוא... הוא בארון. עמוק בארון. אין לי סיכוי איתו. יש לו אפילו חברה." הוספתי, נזכר שראיתי אותו מחובק עם איזו חיילת דקיקה אחת בקולנוע.
"אולי הוא דו- מיני?" ידיו של זוהר עברו לעורפי, מעסות אותו בעדינות.
גיחכתי בלגלוג. "כל הומו שמצליח להעמיד אותו עם אישה אומר שהוא דו, אבל אחרי שהם מתחתנים הם בוגדים באישה רק עם גברים, לא עם נשים אחרות."
הוא שתק, מעכל את דברי, מסמיך את מצחו אל מצחי. שערו היה רך וריחני, ואחרי מאבק קצר נשברתי והושטתי יד ללטף אותו. מגעו היה חלק וקריר כמים בין אצבעותיי.
"די, תפסיק כבר, הומו אחד." רטן זוהר, אבל לא העיף את ידי מעליו. הוא השתרע על המיטה ואני נשכבתי לידו, ממשיך ללטף את שערו. מתקדם משם לעורפו ולפניו היפים. הוא שכב בשקט, עיניו עצומות, מניח לי ליהנות ממגע עורו שהיה חלק וחמים. אהבתי את ריחו, ריח נקי ורענן של ערב קיץ חם. "יש לך ריח נהדר." לא התאפקתי וטמנתי את פני בשקע כתפו, שואף אותו לקרבי.
"עזוב אותי." הדף אותי מעליו בכעס. "לך תריח את החבר המזדיין שלך."
צחקתי. "טיפש אחד. זה מה שאני עושה."
הוא קפא לרגע, שריריו נמתחו וגופו התקשה, ואז שב והפשיר. "החבר הזה שאמרת? התכוונת אלי? תשכח מזה. אני לא הומו. יש לי חברה והכל."
"בסדר, אתה לא הומו." המשכתי ללטף אותו, ממטיר נשיקות על כתפיו וחזהו החלק.
"זה כואב להזדיין בתחת?" שאל פתאום.
"תלוי." עניתי, "לפעמים כן, לפעמים לא, תלוי עם מי עושים את זה."
עיניו נפגשו בעיני וסומק עדין הכתים שוב את עצמות הלחיים הגבוהות והמגולפות שלו. הוא היה כל כך יפה. חלל קר וכואב נפער בבטני כל פעם שראיתי כמה הוא יפה.
"יש לך קונדומים?" שאלתי.
הוא הוציא מארנקו שנח מתחת למיטה חבילה פתוחה למחצה של קונדומים ונתן לי אותה. החבילה אמורה להכיל חמישה, אבל היו בה שלושה. החלפנו מבט. "היא לוקחת כדורים, אבל בכל זאת, ליתר בטחון, היא מתעקשת על קונדום." משך בכתפיו, "ואני כן אוהב אותה." הוסיף בהתרסה.
"יופי לך." עניתי והחזרתי לו את החבילה. "לילה טוב." הפכתי את גבי אליו, פני לקיר, ולא דברתי איתו מטוב ועד רע עד הבוקר.

לזכותו אומר שהוא לא התווכח אלא החזיר את הקונדומים לארנק. אחר כך נשכב לצידי, וחיבק את מותני מצמיד את בטנו לגבי, וככה נרדמנו, צמודים זה לזה כמו שתי כפיות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה