7. טעם החיים

בימים הראשונים אחרי המריבה הלילית המכוערת שלהם (שטל קרא לה בליבו ליל המפלצת) טל ואיתי בקושי הביטו זה בזה ולכולם היה ברור שהם מסוכסכים.

איתי ניסה שוב ושוב להתנצל ולחזור ליחסים קצת יותר סבירים עם טל, אבל לשווא. טל היה גאה ועקשן, וגם עסוק מאוד בעבודתו החדשה, והדבר לא הסתייע.

בסופו של דבר פנה איתי לאסי, מנהל המשמרת, וביקש שיסדר לו תורנות סגירת המסעדה יחד עם טל.

אסי שהיחסים הרעים בין השניים העיקו עליו מאוד מילא ברצון את בקשתו וככה נותרו שני הצעירים לבד במסעדה אחרי שכולם עזבו.

"טל, אני מתנצל שקראתי לך מפלצת ושדיברתי לא יפה." אמר איתי, "ואני מבקש מאוד שתסלח לי."

טל משך בכתפיו, הפנה אל איתי את גבו בסרבנות ופנה ללכת לחדר ההלבשה. איתי הולך בעקבותיו, מיואש מסרבנותו של טל, ולפתע השמיע טל צרחה איומה, הסתובב וזינק לתוך זרועותיו של איתי המבוהל. "אימל'ה, עכבר!" צרח טל, חיבק את איתי הנדהם בכל כוחו וטמן את פניו בכתפו.

"איפה ראית אותו?" התרגש איתי ותפס מטאטא, מוכן לצאת לציד.

"הנה, שם תיזהר!"

הם פצחו במרדף אחרי העכבר הפעוט והמבוהל, איתי חמוש במטאטא וטל, מתחבא מבוהל מאחורי גבו, עוצם את עיניו ליתר ביטחון.

"הנה הוא!" קרא איתי בשמחה כשגילה את העכבר לכוד בפינה בין הקיר לארונית הבגדים. הוא הניף את המטאטא, אבל טל צרח שוב, "לא! לא! אל תרצח אותו! הוא נורא חמוד!"

"מה חמוד? זה עכבר." מחה איתי, מפנה את פניו אל טל ובינתיים ניצל העכבר את ההזדמנות ונעלם.

"הכול בגללך טל!" התאכזב איתי, "עכשיו הוא שוב ברח. מי יודע לאן הוא נעלם."

"הוא ברח החוצה, ראיתי." אמר טל בקול משכנע מאוד, למרות שלא היה בטוח בכך כלל, "הוא היה כזה עכברון קטן וחמוד."

"אז למה צרחת ככה?" צחק איתי, "אתה כזה נקבה טל."

"מה אתה אומר?" חייך טל. הם הביטו זה בזה ופרצו בצחוק, התחבקו קצרות וככה בזכות עכבר קטן וחמוד הסתיים הברוגז שהעיק על שניהם.

"אז איך זה לגור אצל ליאון?"

"נהדר, אני בקושי רואה אותו ונוח לי מאוד. קיבלתי חדר יפה ומסודר ויחסית לאיך שהעבידו אותי בבית יש לי מעט מאוד עבודה, ואני מצליח ממש יפה במטבח, ויורי אמר שאני כשרון מלידה, ותראה, יש לי כוויה ביד." התלהב טל וחייך בחיבה אל איתי שליבו התרחב משמחה על שזכה שוב בידידו היקר. אמנם אהבה רומנטית לא תוכל לשרור בינו לבין טל, אבל אין לזלזל בחברות, בעיקר לא חברותו של בחור מקסים כמו טל.

אחרי ששמע את כל החדשות של טל איתי סיפר לו על איתן והתלונן על הרשלנות והעצלות של שותפו החדש שעבד רק שעתיים ביום ואת שאר הזמן בילה במכון הכושר, או בציד גברים.

"היית מאמין שהוא לוקח כסף מהוריו? הם פנסיונרים קשישים שחיים בקושי והוא עוד לוקח מהם כסף. איך הוא לא מתבייש, בחור צעיר ובריא כמותו חי מקצבה של ביטוח לאומי ועוד יש לו חוצפה להתעלק על ההורים שלו."

"מה בריא? יש לו איידס."

"שטויות, הוא רק נשא. אם יש לו כוח להתעמל כל יום במכון כושר ולבלות לילות שלמים בפאבים ובמועדונים איך אין לו כוח לעבוד? סתם בטלן. הוא עובד רק שעתיים ביום במכירת דיסקים מזויפים וכמובן לא משלם מיסים ולא עושה שום דבר בבית, משאיר לי גרביים מלוכלכים על הרצפה, לא מנגב את השולחן אחרי האוכל, הטעם שלו במוזיקה נוראי והטעם בבגדים מזעזע."

"מסכן שלי, הסתבכת איתו כהוגן, אולי הוא ימצא לו חבר ויעזוב?"

"זה לא יקרה, הוא לא מחפש בן זוג, הוא מחפש זיונים." נאנח איתי, "יאללה, בוא נפנה יחד את הזבל." 

איתי הגיע עייף הביתה וכרגיל מצא את המטבח הפוך, גרביים ותחתונים מפוזרים על הרצפה, והמקלחת לחה מאדים, סימן שאיתן יצא לבלות.

עייף מכדי לסדר את הבלגן הוא צנח מותש על הספה, ראה קצת חדשות, נרדם מול הטלוויזיה הדולקת והתעורר מבוהל כשאיתן התפרץ הביתה וטרק בכוח את הדלת.

"היה לי טלפון?" חקר בבהילות את איתי המנומנם.

"לא." פיהק איתי, "שום טלפון. למה? מה קרה?"

"מישהו חיפש אותי? היה פה מישהו?" המשיך איתן לחקור תוך שהוא מסתובב חסר מנוחה בסלון, מציץ מידי פעם מהחלונות בזהירות, מתנהג כאילו חשש שמישהו אורב לו בחוץ.

"מה קרה לך? אתה שיכור? מסטול? מה עובר עליך?" התפלא איתי.

"אל תשאל." נאנח איתן וצנח על הכורסא שלו - כורסת טלוויזיה יקרה שהוא לא הרשה לאיש לשבת עליה.

"טוב, אני לא שואל." איבד איתי את סבלנותו, "ותאסוף כבר את הבגדים המטונפים שלך מהרצפה. הם לא ילכו לבד למכונת כביסה והמשרתת התפטרה מזמן."

"איתי, באמשל'ך, תעזוב אותי מזה עכשיו, אין לי ראש לזה."

"למה? מה קרה?"

"טוב, זה מסובך, אבל יש את הבחור הזה, אחד שפגשתי לפני כמה חודשים במסיבה. היה מה שהיה והיה כיף, אבל עכשיו הוא רודף אחרי וצועק שהדבקתי אותו."

"באמת? מעניין למה? אני מתאר לעצמי שלא השתמשת בקונדום."

"זה הוא שלא רצה קונדום." צעק איתן, "זו לא אשמתי, וחוץ מזה אולי הוא נדבק ממישהו אחר? למה הוא נטפל דווקא אלי?"

"כי זיינת אותו בלי קונדום ולא אמרת לו קודם שאתה נשא. למה ציפית?"

"זו אשמתו." חזר איתן בעקשנות על דבריו, "הוא לא רצה קונדום, אמר שלזיין עם קונדום זה כמו ללקק דבש דרך צנצנת."

"אבל אם הוא היה יודע שאתה נשא הוא כן היה מסכים, למה לא סיפרת לו?"

"מה אתה? אידיוט? אם הוא היה יודע אני הייתי נשאר עם הזין ביד." התרגז איתן ואז הטלפון צלצל ואיתן זינק בבהלה.

"תענה אתה." לחש בבהילות לאיתי.

איתי ענה ומישהו מהצד השני חיפש את איתן. "איתן? חכה רגע, אני אבדוק אם הוא בבית. מי רוצה אותו? עידו? רק רגע עידו." פנה איתי אל איתן שפניו החווירו מפחד.

"לא." לחש איתן ונופף את ידיו בבהלה, "אני לא בבית."

"הוא לא בבית." חזר איתי בצייתנות על דבריו של איתן.

"שקרן." אמר עידו מעבר לקו, "למה אתה משקר בשביל הרוצח הזה? אם תמשיך לשקר אני אתבע גם אותך."

"תתבע? למה אתה מתכוון?" נבהל איתי, "תתבע על מה?"

"על רצח. הוא הדביק אותי באיידס, החבר שלך, ואני אכריח אותו לשלם על זה ביוקר. תיזהר ממנו, הוא נשא."

"קודם כל הוא לא חבר שלי, אנחנו רק שותפים לדירה." העמיד איתי דברים על דיוקם, "ושנית עידו, אני יודע שהוא נשא, גם אני נשא, נפגשתי איתו בקבוצת תמיכה לנשאים, ואני חושב שאם הוא לא אמר לך שהוא נשא ולא השתמש בקונדום זה ממש ממש לא בסדר."

עידו פרץ בצחוק מר ולעגני. "ממש ממש לא בסדר." חיקה בלגלוג את טון דיבורו רודף השלום של איתי, "מה אתה אומר? זה הרבה יותר מלא בסדר אדוני, זה רצח, ורוצחים צריכים לשבת בבית סוהר! אני אכניס אותו לכלא גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה במה שנשאר מהחיים שלי."

מיד לאחר שיחת הטלפון המפחידה מעידו רץ איתן לחדר השינה והחל דוחס מכל הבא ליד לתוך מזוודה.

"מה אתה עושה איתן?" נדהם איתי.

"מה נראה לך? אני מסתלק מכאן."

"לאן?"

איתן לכסן אליו מבט ערמומי, "עדיף שלא תדע."

"אבל איתן, חתמת על חוזה, סמכתי עליך בקשר לשכר דירה, אתה לא יכול סתם להתחפף?"

"לא." גיחך איתן, "ומי יעצור אותי, אתה?"

"אבל עכשיו לילה, לאן תלך בשעה כזו?"

"לא עסקך. אסטה לה ויסטה ילד." הפטיר איתן בשחצנות והסתלק משם עם מזוודתו עמוסת הבגדים.

אכלתי אותה. חשב איתי בעצב, אין לי מזל עם השותפים שלי. מה אני אעשה עכשיו?

למחרת הוא הפנה את השאלה הזו אל אסי ויניב, מבקש מהם עצה.

"אין ברירה, אתה צריך לקחת שותף או שותפה חדשה." אמר יניב, "או זה, או שתזכה בפיס."

"אני כבר רץ לקנות כרטיס." התבדח איתי, אבל נותר מודאג.

לפני שיצא  הביתה פגש את טל שהגיע להתחלת המשמרת שלו וסיפר לו על צרותיו.

"אוי, מסכן שלי. זה פשוט נורא. אתה באמת חייב שותף חדש ואולי שותפה יותר טוב? נראה שאין לך מזל עם גברים."

"יכול להיות שאתה צודק." אמר איתי בעצב, "ומה נשמע אצלך טל?"

"נפלא, לא יכול להיות יותר טוב. אני וליאון מסתדרים ממש נהדר. אני מבשל לו והוא..." טל צחקק והסמיק.

"הוא מה?"

"הוא אוכל כמובן. מה חשבת?" הצטחק טל והסתלק לדרכו.

איתי חזר לדירה הריקה וישב, עצוב ומדוכא, מול החדשות עד שלבסוף נרדם. דפיקה חזקה בדלת העירה אותו.

אולי איתן חזר הרהר לעצמו ורץ לפתוח, אבל זה לא היה איתן, זה היה בחור זר, שחום, גבוה, שרירי וכועס, שדחף אותו בחזקה והתפרץ לדירה.

"איפה הוא? איפה המניאק הזה שהדביק אותי?"

"אתה עידו?" ניחש איתי

"כן, אני עידו ואני מתכוון לרצוח את איתן הבן זונה המסריח הזה. תביא אותו לפה!" טלטל עידו את איתי הצנום טלטלת גבר.

"היה ברור שהוא שיכור וכועס ואיתי התחיל לפחד, וכדרכו תמיד כשפחד הוא התחיל לדבר במהירות, בתקווה שיצליח להיחלץ מהצרה בזכות חלקת לשונו וחיוכו המתוק.

"איתן ברח עוד אתמול עידו, הפחדת אותו והוא הסתלק והשאיר אותי לבד. לא שאני מתגעגע אליו כמובן, היה חרא של שותף, אף פעם לא ניקה אחריו, תמיד עשה רעש ובלגאן והשאיר אותי עם חור בתקציב, אני זקוק באופן נואש לשותף חדש. אתה מכיר מישהו, ואולי מישהי?"

"מישהי..." באופן מפתיע הניח עידו לדש חולצתו של איתי וצנח על הספה כשהוא מייבב כתינוק. "מישהי רצתה שאני אתרום לה זרע בשביל להביא ילד. היא לסבית, רוצה לגדל ילד עם הומו והיא בחרה דווקא בי, ומה אני אגיד לה עכשיו?"

"יש... יש כל מיני שיטות לשטיפת זרע וכאלה. יש פתרונות עידו, אל תבכה בבקשה." נבהל איתי.

"שיטות?" הרים אליו עידו פנים מכורכמות מבכי, "איזה שיטות? מי תרצה להביא ילד עם אבא נשא איידס? בעוד כמה שנים אני עלול להתפגר והיא תישאר לבד עם הילד. הבטחתי לה שנגדל אותו יחד, שאני אהיה שותף שלה לא רק בכסף אלא גם באחריות. חיכיתי לזה כל כך, ומה עם שאר התכניות שלי? נשאר לי להגיש רק עוד שתי עבודות עד לתואר שני וכבר התחלתי לעבוד, מצאתי אחלה עבודה במשרד הייטק ועכשיו הכול הרוס."

"זה לא נכון עידו, באמת שלא." כרך איתי יד מנחמת על כתפו של האורח המדוכא שלו, "אתה מרגיש כאילו החיים שלך נגמרו, אבל תאמין לי, זה לא נכון."

"זה כן נכון." התייפח עידו, "התחלתי לצאת עם בחור מקסים שנורא נדלקתי עליו, בגללו בעצם הלכתי לעשות את הבדיקה. ברגע שהוא שמע שאני חיובי... בחיים לא ראיתי מישהו אורז מהר כל כך."

"אז גם אתה נשארת עכשיו בלי שותף?"

"לא, זו הייתה הדירה שלו, הוא ארז את הדברים שלי. זה הוא שנשאר בלי שותף. אני אצל ההורים עכשיו ואני לא מעז לספר להם כלום. אחי נהרג לפני כמה שנים בתאונת אימונים במילואים. מזל שיצאתי מהארון לפני זה כי אחר כך לא הייתי מעז. בגלל המוות שלו נורא חשוב לי להביא ילד ועכשיו זה... מזל שאני לא צריך לקחת עדיין תרופות, אם אני אצטרך תרופות ואימא שלי תראה אותן... היא אחות, היא מיד תבין..." הוא החל לגהק מרוב בכי ואז הצמיד יד אל פיו ורץ לשירותים להקיא.

איזה מסכן. חשב איתי לעצמו בעצב, כמה צרות נפלו עליו, הוא דווקא נראה בחור נחמד, חבל עליו.

עידו יצא חיוור ומתנודד מהשירותים והתנצל על התנהגותו. "אני לא בחור אלים בדרך כלל אבל שתיתי יותר מידי. אני כל כך כועס על האיתן הזה, הוא הרס לי את החיים, מצטער שהוצאתי את זה עליך."

עידו נחפז להרגיע אותו, הבטיח לו ששום דבר לא קרה והציע שעידו ילך לעשות מקלחת ואפילו תרם לו מכנסים קצרים וכפכפים כדי שעידו לא יצטרך לחזור וללבוש את בגדיו המיוזעים.

"אני מאוד מאוד מודה לך איתי, באמת יפה מצדך." אמר עידו בכובד ראש בעודו מתפשט בזריזות, חושף גוף שחום, תמיר ושרירי שגרם לאיתי להיאנח בסתר לבבו בערגה.

"אין בעיות, זה בסדר." אמר בקלילות, "קח את הזמן שלך. אני הולך לעשות קפה." אבל לפני שהכין קפה הכניס את בגדיו של עידו למכונת הכביסה כדי להבטיח שהוא לא ימהר להסתלק אחרי המקלחת.

בסופו של דבר איתי החליט שבשעה כל כך מאוחרת תה צמחים עם דבש עדיף על קפה ועידו הסכים איתו, שתה בהנאה את התה ואפילו אכל פרוסת עוגת לימון.

"אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות עכשיו איתי?" פנה בפנים מודאגות אל מארחו.

"ללכת לישון. אתה יכול לישון על הספה הקשה והחורקת והלא נוחה הזו, או לישון איתי במיטה הזוגית הנוחה והגדולה שלי. אני מבטיח לך להיות ג'נטלמן ולכבד אותך גם מחר בבוקר." התבדח איתי, ולשמחתו הצליח להעלות חיוך חיוור על פניו של עידו.

"אני לא מתכוון הלילה, אני מתכוון בכלל, מה אני אמור לעשות עם החיים שלי עכשיו?"

"בדיוק מה שרצית לעשות איתם קודם. תגמור את הלימודים, תקבל תואר, תמשיך לעבוד, תמצא דירה, אולי חבר. תעשה הכול כמו קודם, אבל עם קונדום."

"אני שונא קונדומים." פלט עידו בשאט נפש, "זה מגעיל, הורס את כל הכיף."

"איידס הורס את הכיף הרבה יותר."

"זה נכון." נאנח עידו והשתרע על מיטתו של איתי, "באמת מיטה נוחה." המהם כמו לעצמו ופיהק, "וגם הדירה שלך נחמדה. שקטה מאוד. מי בעל הבית?"

"השכנים מלמעלה, קוקו וז'וז'ו. הם נחמדים, יש להם סלון יופי, הם יחד כבר איזה עשרים שנה. באמת נחמדים."

"אחלה, בעלי בית גיי פרנדלי זה אחלה." שב עידו ופיהק. "תגיד איתי, אם יהיה לי בן זוג נשא אני עדיין אצטרך קונדום?"

"זה תלוי במצב שלכם. אם שניכם תהיו עם רמת נגיפים נמוכה בדם אז אולי... לא יודע. צריך לדבר עם רופא. יש דעות לכאן ולכאן, אבל המנחה שלנו בקבוצת תמיכה תמיד מעדיף ללכת לפי המחמירים, רק ליתר בטחון."

"איך זה להיות בקבוצת תמיכה? לא מדכא?"

"ממש לא." חייך איתי שהשתרע בזהירות לצידו של עידו, מקפיד לא לגעת בו. האמת שזה ממש נחמד. כולם חברים, אנחנו דווקא צוחקים המון, יוצאים לבלות גם אחרי הפגישות ותמיד יש עם מי לדבר ולהתייעץ. אולי תבוא לראות?"

"ומה עם אני אפגוש שם את איתן?"

"אני לא חושב שזה יקרה. כמו שאני מכיר אותו הוא כבר בדרך לחו"ל. תראה, הוא חרא של בן אדם עידו, אבל אין לזה שום קשר לאיידס. הוא היה חרא נצלן ואגואיסט גם קודם. איידס לא משנה את האופי שלך. בהתחלה אתה חוטף שוק  נוראי וחושב ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם, אבל עם הזמן אתה רואה שהחיים נמשכים ושנשארת אותו בן אדם. מי שהיה בן אדם הגון ואחראי קודם ימשיך להיות כזה גם אחר כך, יש אפילו כאלו שטוענים שבגלל האיידס הם נעשו בני אדם טובים יותר, למדו להעריך את החיים ולנצל טוב יותר כל יום שעובר. בגלל זה אני חושב שאתה צריך..."

ואז הוא הבחין שעידו נרדם והשתתק, וכמעט שנרדם בעצמו כשעידו הישן התהפך על צידו ומשך אותו אליו לתנוחת כפיות שמילאה את ליבו חמימות ואושר.

אל תהיה אידיוט איתי, הוא ישן, הוא לא מרגיש שהוא מחבק אותך, אמר לעצמו, ובכל זאת נרדם עם חיוך על פניו. 

"אז מה? הוא כאילו גר אצלך פתאום?" הרים טל גבות בהירות ומשתוממות לעבר איתי.

"אתה לא פוחד ממנו?" חקר יניב, "אל תשכח שהוא איים עליך."

"מה פתאום פוחד ממנו? איזה שטויות. עידו הוא בחור מקסים ושותף נהדר, אין בכלל מה להשוות אותו לאיתן, הזבל הזה."

"אבל הבחור המקסים הזה איים לרצוח אותך, לא?"

"הא לא ממש איים לרצוח אותי, וחוץ מזה הוא בכלל לא הכיר אותי אז, ואל תשכחו שהוא היה מאוד מאוד נסער אחרי שהוא קיבל תשובה חיובית, ומיד אחר כך החבר שלו זרק אותו וגם העיף אותו מהדירה. זה מספיק לשגע כל אחד."

"ועכשיו הוא נרגע? אתה בטוח בזה?" שאל אסי בדאגה. מאחר והיה המבוגר בחבורה חש קצת כמו אח בוגר של אנשי הצוות שלו והחילופים המהירים של השותפים לדירה של איתי עוררו את חשדותיו.

"תראה, הוא עדיין מאוד כועס על איתן ובצדק, אבל הוא מתחיל להשלים לאט לאט עם העובדה שהוא נשא. קשה לו עם זה כמובן, אבל אחרי שהוא יבין שאין הרבה טעם לחפש אשמים והוא חייב לעזוב את השאלה מי אשם ולהתחיל לחיות עם הפנים לעתיד..."

"הוא חמוד? איך הוא נראה?" איבד טל את סבלנותו למשמע עוד אחד מנאומי האיידס של איתי – הוא כבר שמע אותם די והותר פעמים ועייף מהם.

"הוא מהמם." התפשט חיוך עליז על פניו של איתי, "ממש יפה, יש לו קוביות בבטן וחיוך מדהים, והוא גם מבשל נהדר, ויש לנו את אותו טעם במוזיקה ובספרים. ממש כיף לי איתו."

"אז אתם כאילו... כאילו ביחד?" השתלהב יניב.

"לא, עדיין לא. בטח שלא, רק לפני כמה שבועות הוא נפרד מהחבר שלו והוא עדיין בסרטים רציניים בגלל שהוא חיובי. הוא לא אחד שקופץ ממיטה למיטה, הוא בחור מאוד רציני, בדיוק כמו שאני אוהב."

"אתה נשמע לגמרי מאוהב." פסק אסי.

איתי חייך, נבוך מעט, ומיהר לשנות נושא לפני שחבריו יבינו עד כמה הוא באמת מאוהב בעידו שפלש לחייו בצורה כה דרמטית.

הוא לא היה בטוח מי העלה את הרעיון שעידו שנותר חסר דירה, המום, כואב, מבולבל וזועם בגלל הצורה שבה כל חייו התמוטטו במחי בדיקת דם אחת, יבוא לגור אצלו, אבל מרגע שהרעיון הזה קרם עור וגידים היה לו ברור שהוא ועידו משלימים זה את זה כמו שקע ותקע.

הוא נהנה מכל רגע שבילה במחיצת עידו, גם כששותפו לחדר היה שוקע במרה שחורה ומתחיל לדאוג איך יגיבו הוריו כשהם יגלו, ומה הוא יגיד לבחורה שהוא תכנן להביא איתה ילד לעולם, וגרוע מכל, מתחיל לחשב כמה שנים עוד נשאר לו לחיות, איתי נשאר תמיד רגוע ומעודד, צוק איתן של שפיות ובטחון בעולמו של עידו שהתפורר סביבו במהירות מבהילה.

עידו למד לבטוח בשותפו לדירה ושפך לפניו את לבבו, מגלה לו עד כמה הוא מתגעגע לאקס שלו, וכמה פגוע וכואב הוא חש בגלל הפרידה החטופה, ובעיקר בגלל שהסיבה נראתה לו כל כך לא צודקת.

בהתחלה איתי היה מנסה לנחם את עידו בקלישאות שחוקות, מבטיח לו שהוא יפגוש בעוד זמן מה בחור ראוי יותר מהאקס שלו שלא שווה את צערו וגעגועיו, אבל ככל שהלך והתאהב בעידו ככה היה לו קשה יותר למצוא משהו ראוי להגיד כששוב היה עידו שוקע באלבום התמונות שלו, נזכר בחופשות ובבילויים הנפלאים שלו עם האקס, וגונח מרוב צער וגעגועים אליו.

עם הזמן הוא מצא את עצמו קופץ אגרופים ונושך שפתיים, ומתאפק בכל כוחו לא להשליך את אלבום התמונות הארור הזה דרך החלון.

עזוב כבר את החרא העלוב והבוגדני הזה! רצה לצרוח, תראה אותי, אני כאן, אני אוהב אותך, לא אכפת לי שאתה נשא, תסתכל עלי עידו! אני רוצה אותך, אף אחד לא יאהב אותך אף פעם כמו שאני אוהב אותך!

יום אחד הבטיח לעצמו, יום אחד הוא יתפוס די אומץ ויגיד את זה לעידו, אבל עדיין לא, זה עוד מוקדם מידי והחיפזון מהשטן, אם הוא יטיל את עצמו כעת על עידו הוא רק יביך את שניהם. תתאפק, אמר לעצמו, תתאפק וחכה לרגע המתאים.

הוא חזר בערב עייף מהעבודה, נכנס לדירה שלו שהייתה כעת מסודרת ונקייה וקיבל בתודה את כוס התה שהציע לו עידו.

"אתה רעב?" שאל עידו, "נשארה עוד קצת פשטידה, רוצה שאחמם לך?"

"לא תודה. אכלתי במסעדה. איך עבר עליך היום?"

"מצוין, היה לי יום נהדר." חייך עידו וסיפר לו שקיבל ציון טוב על עבודה שהגיש, ושהבוס שיבח אותו על הפרויקט המוצלח שהשלים לפני הזמן, ושבדרך חזרה מהעבודה הוא קנה דיסק שחיפש זמן רב.

"חיכיתי לך שנקשיב לו יחד." הניח יד על שכמו של איתי שהתמוגג מאושר.

ככה בדיוק הוא תיאר לעצמו את חייו - חיים שקטים ושלווים עם בן זוג נעים הליכות וחביב שיקבל את פניו במאור פנים, גבר שחום וחייכן שייהנה לבלות איתו בשקט בבית. אם הם רק היו ישנים ביחד... איך עידו לא רואה שהם מתאימים זה לזה בצורה מושלמת?

הם הקשיבו למוזיקה, ראו תכנית ששניהם אהבו בערוץ ההיסטוריה ואז, קצת לפני חצות הם התחילו להתכונן ללכת לישון, ופתאום נשמעו קול צעדים רצים על המדרגות מחוץ לדירה ואחר כך מטר של דפיקות נסערות.

הם מיהרו לפתוח וטל כשל לדירתם, בוכה בהיסטריה, שערו פרוע, רגליו נתונות בכפכפים בלבד וגופו רועד.

"מה קרה?" נבהל איתי ונחפז לחבק את ידידו ולהוביל אותו פנימה.

"הוא בהלם." קבע עידו בקור רוח והביא שמיכה לעטוף בה את כתפיו של טל שרעד כאילו קפא מקור.

"מה קרה חמוד? אתה יכול לספר מה קרה לך?"

"זה ליאון." פרץ טל בבכי, "הוא... הוא..."

"מה? מה הוא עשה לך?" נחרד איתי.

"אני והוא... אנחנו... אנחנו מאוד התקרבנו לאחרונה. היום נכנסנו למיטה ביחד ואז הוא פתאום... פתאום..."

"מה? מה הוא עשה?" צעק עידו וקפץ את אגרופיו, "אני ארצח אותו אם הוא פגע בך." התעצבן, ואיתי הניח יד על כתפו כדי להרגיעו. לעידו היה חוש צדק מפותח מאוד וכל מעשה עוול ששמע עליו עורר את זעמו. איתי אהב את התכונה הזו אצלו אבל חשש שיסתבך בצרות אם לא ילמד לשלוט בכעסיו.

"תן לטל לדבר. מה קרה בינך לליאון טל?"

"הוא ניסה להכניס אותי להריון." אמר טל, "רק במזל שמתי לב שאין לו קונדום, וכששאלתי מה הוא חושב שהוא עושה אז..."

"סליחה? מה אמרת?" נדהם עידו שלא ידע שטל טרנסג'דר, "מה הוא ניסה לעשות?"

"אני טרנסג'דר ועדיין לא עברתי ניתוח." הסביר טל, "ובזמנו שקלתי ללדת לפני שאני מתחיל לקחת הורמונים. סיפרתי על זה לליאון והוא היה מאוד מבין ואוהד, אבל בזמן האחרון יש לי המון ספקות בנושא ואני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך."

"באמת?" השתומם איתי, "לא סיפרת על זה כלום, חשבתי שאתה נורא רוצה שיהיה לך ילד משלך. מה שינה את דעתך?"

"ביקרתי אצל אחותי שילדה לא מזמן וראיתי כמה עבודה ומאמצים זה דורש וגם... סיפרתי לאימא שלי שאני חושב על הריון והיא תמכה ברעיון בהתלהבות עצומה ומיד ירד לי מכל הקטע הזה של הריון. אחרי שחשבתי קצת על התגובה שלה הבנתי שהיא מקווה שההיריון ישנה את דעתי לגבי שינוי המין, והאמת, אני קצת חושש שהיא צודקת, שאם אלד ילד לא יהיה לי יותר אומץ לקחת הורמונים ולעבור את הניתוח."

"נשמע חתיכת סיבוך רציני." העיר עידו.

"כן, סיבכתי לעצמי את החיים." חייך טל חיוך חיוור, "אני די מבולבל לאחרונה ואני רוצה לעבור טיפול פסיכולוגי ולקחת את הזמן שלי לפני שאחליט מה לעשות, אבל ליאון... הוא פשוט ניסה להחליט בשבילי וזהו. אם לא הייתי עוצר אותו בזמן הוא היה מכניס אותי להריון."

"לא נכנסים כל כך מהר להריון." הצטחק עידו.

"אני יודע את זה." התרגז טל, "אני לא דביל! אבל דווקא היום זה היום הכי מסוכן מבחינתי וליאון יודע את זה. לפני שבועיים הוא ראה שאני מתבאס מזה ששוב קיבלתי ווסת, עכשיו אני מבין למה הוא חיכה בסבלנות לפני שניסה להכניס אותי למיטה, ואני הטיפש שחשב שהוא ג'נטלמן... ידעתי שהוא רוצה ילד, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יתנהג בשפלות כזו."

"אבל איך הוא היה יכול לדעת ששינית את דעתך אם לא סיפרת כלום?"

"מה זה משנה? לא מכניסים מישהו להריון בלי רשות!" התרגז טל, "אין מצב שאני חוזר לדירה שלו." הוסיף בזעף ושילב את ידיו על חזהו בהתרסה.

"אל תדאג, אף אחד לא יכריח אותך לחזור לשם." הרגיע אותו איתי, "מחר נחליט מה לעשות, ועכשיו כדאי שתלך לישון."

"אני מציע שתלך לישון במיטה שלי טל." אמר עידו, "אלא אם כן אתה רוצה ללכת לישון עם איתי?"

"לא. אם לא אכפת לכם אני מעדיף לישון לבד, אני צריך קצת פרטיות אחרי כל הבלגן שהיה לי." אמר טל בהתנצלות והלך להתקלח.

"מאוד יפה מצדך להציע לו את המיטה שלך עידו, אבל איפה אתה תישן?"

"איתך, יש לך התנגדות?"

"ממש לא, בכיף." אמר איתי והניח יד מהססת על לחיו של עידו. הם הביטו זה בזה, חייכו והתנשקו, בהתחלה נשיקה עדינה ומגששת ואחר כך סוערת וסקסית.

"סוף סוף." גנח עידו בתום הנשיקה, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

"לי? למה אתה מתכוון לי? רציתי לנשק אותך מהרגע הראשון שנפגשנו, אבל התאפקתי כי כל הזמן דיברת על האקס המאוס שלך וכמה אתה מתגעגע אליו."

"אני נשבע לא לבזבז עליו יותר אפילו רגע אחד." הבטיח עידו.

"ומה תעשה עם התמונות שלו?"

"מחר, דבר ראשון על הבוקר אני מעיף אותן לבוידם, נשבע לך." צחק עידו, ויד ביד הם הלכו למיטה והמשיכו להתנשק שם בהתלהבות עד ש... הטלפון צלצל!

"מי מתקשר בשעה כזו?" נדהם עידו.

איתי ענה ועל הקו היה ליאון. "סליחה על השעה המאוחרת, אבל אולי טל..."

"הוא אצלנו, הוא בסדר, קצת מזועזע ומאוד כועס עליך, אבל בסדר."

"אני מבין." אמר ליאון, "אני יכול אולי לדבר איתו?"

" לדעתי הוא כבר ישן, וחוץ מזה אולי כדאי שתתן לו להירגע קצת."

"איתי, תשמע, אני... אני... תגיד לו שאני מאוד מאוד מצטער ו... לא חשוב. נדבר בבוקר, לילה טוב."

"לילה טוב ליאון." השיב איתי, סגר את השפופרת וחזר לזרועותיו של עידו. 

למחרת בבוקר השאיר איתי את טל עם עידו שהבטיח להשגיח עליו היטב והתייצב באריה הזהב למשמרת הבוקר. הוא חש עצבני מעט בגלל הפגישה הצפויה עם ליאון הגדול. באורו הבהיר של הבוקר נראה פתאום הסיפור של טל מפוקפק מעט ואיתי סח לעצמו שלאון אולי לא התנהג כראוי, אבל הוא עדיין הבוס שלו ועליו לזכור שטל הוא איש צעיר ורגיש מאוד ושהוא שרוי במצב נפשי לא יציב בגלל כל התהפוכות שעברו עליו בחייו, ואולי הוא לא הבין בדיוק מה ליאון רוצה לעשות?

לא צריך למהר ולשפוט לפני ששומעים את שני הצדדים יכול להיות שזו הייתה סתם אי הבנה?

אולי טל לא הסביר את עצמו כמו שצריך וליאון חשב שהוא עדיין מעוניין בחוויות האימהות?

איתי היה חייב להודות בינו לבין עצמו שהוא מחבב מאוד את ליאון וסולד מרעיון העימות איתו. כדי להירגע ולהכין את עצמו טוב יותר לבאות הוא ניסה לדמיין מה ליאון יגיד, תכנן מה הוא יענה ובסופו של דבר גמר אומר בנפשו לא להגיד כלום בטרם ישמע מה יש לליאון להסביר על נסיבות הלילה הקודם.

כשנכנס למסעדה התברר לו שכל התרחישים שהריץ במוחו היו מיותרים - ליאון נעלם בלילה באופן פתאומי וכנראה שלא יחזור לנהל את המסעדה בעתיד הנראה לעין.

אסי כינס את כל הצוות הסביר להם שבגלל משבר משפחתי לא צפוי ליאון נסע באופן פתאומי לחו"ל והשאיר לו מכתב מפורט עם הוראות.

"אז אתה תהיה עכשיו מנהל המסעדה?" נדהם איתי.

"כנראה שנכון לעכשיו אני אהיה המנהל בפועל." אמר אסי קצת בהיסוס, המכתב של ליאון לא היה ברור לגמרי בקטע הזה, "ובעוד שבוע תגיע השותפה של ליאון ואז נחליט מה הלאה.

"לליאון יש שותפה? התפלאו כולם, "מה פתאום?"

"כן, מסתבר שכן." אמר אסי, "יש לו שותפה שקטה שהשקיעה כסף במסעדה לפני כמה שנים כשעשו שיפוץ. בקרוב היא תבוא לפה ואז נראה. עד שזה יקרה כולם ממשיכים לעבוד כרגיל."

בימים הבאים הכול התנהל כרגיל חוץ מהעובדה שטל המשיך לגור אצל איתי ועידו.

הם חיבבו אותו מאוד והוא היה שותף נוח ושקט, אבל אי אפשר היה להכחיש שהדירה הקטנה הייתה צפופה מידי לשלושתם.

מי שפתר את הבעיה היה ז'וז'ו שחזר מביקור אצל בוזי וקובי ובפיו הצעה מפתה מאוד לטל – יעל נמצאת בשלבי הריונה האחרונים והרופאים פקדו עליה לנוח כמה שיותר.

הוא סיפר להם שלרוע המזל מצבו של בוזי הורע מאוד, לאחרונה הוא נעזר במקל הליכה ומתקשה בתנועה וקובי המסכן כורע תחת נטל הטיפול באשתו ובבן זוגו.

"ומה שהכי מדאיג אותם זה איך הם יסתדרו עם התינוק ועם בוזי שמצבו הולך ומחמיר." אמר ז'וז'ו בפנים חמורות, "הם צריכים עזרה. אתה חושב שתוכל לעמוד במאמץ הזה טל?"

"לא יודע." הודה טל, "אני אקבל חדר משלי?"

"בטח, הם גרים בבית גדול עם שלושה מפלסים ויש שם המון מקום."

"טוב, אז אני אנסה." הסכים טל, קבע פגישה עם קובי ויעל ונסע לביתם.

הוא חזר אחרי כמה שעות ומיד החל לארוז מזוודה.

"חכה, מה בוער?" ניסה איתי למתן את התלהבותו, "שכחת שאתה רוצה לעבוד גם במטבח של המסעדה?"

"כמובן שלא שכחתי. יעל חושבת שזה רעיון נהדר שאני אמשיך להתמחות בבישול כי היא שונאת לבשל. היא נהדרת, והיא כל כך יפה."

"וכל כך נשואה." הזכיר לו איתי.

"וכל כך בהריון." המשיך עידו.

"תשתקו! היא אישה מקסימה, נחמדה וסקסית. סיפרתי לה שאני טרנסג'נדר ואין לה שום בעיה עם זה, והיא ממש ממש מחבבת אותי ואני אותה. היא נתנה לי חדר נהדר עם שירותים פרטיים, ועוד מעט יהיה לה תינוק חמוד ואנחנו נטפל בו ביחד, ויש לה חיוך כל כך נחמד." זרח אליהם טל באושר והמשיך לארוז.

"תגיד," לא התאפק איתי לשאול, "איך הם מסתדרים שם שלושתם, עם מי היא ישנה, עם בעלה או לבד?"

טל הזעיף פנים. "איזה מין שאלות מגעילות אתה שואל איתי?"

"טוב," התגונן איתי והסמיק, "תסכים איתי שזה מאוד לא רגיל שאישה נשואה תחיה באותו בית עם בעלה ועם המאהב שלו."

"עד כמה שאני שמתי לב לכל אחד מהם יש חדר שינה משלו." אמר טל, "והחדר שינה של יעל נמצא במפלס שונה משל קובי ובוזי."

"כאילו שכמה מדרגות יצליחו לעצור גבר חרמן." הצטחק עידו שהסיפור של קובי ויעל שחיים יחד עם המאהב של קובי סיקרן אותו מאוד.

"אף אחד מהם לא נראה לי שם חרמן במיוחד." צינן טל את התלהבותו, "בוזי חולה מאוד וקובי ויעל מטפלים בו כמו בילד קטן."

הוא המשיך לארוז, קצר רוח לחזור למקום עבודתו החדש. 

איתי ועידו הסיעו אותו עם חפציו לביתם של קובי ויעל, נכנסו כדי להגיד שלום ולעזור לטל להתארגן וחזרו מזועזעים ממצבו של בוזי.

"בוזי המסכן." נאנח איתי בדרך חזרה, "כשרואים את המצב שלו מבינים שיש דברים יותר גרועים מאיידס."

"אם אני הייתי מגיע למצב כזה הייתי מתאבד." אמר עידו, "הוא בקושי זז והוא רזה כל כך, מה הטעם בחיים כאלו?"

"כל זמן שנושמים יש טעם בחיים." התנגד איתי לדבריו, "נכון שהוא לא יכול יותר לרקוד וקשה לו לזוז, אבל יש סביבו אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו ויש תינוק שייוולד עוד מעט... מה, רק לאנשים בריאים, צעירים ויפים יש זכות לחיות?"