קוראים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

ב. המשפחה שלי

3. פוסט מורטום
החוק קובע שבכל מקרה של מוות לא טבעי שולחים את הגופה לניתוח שלאחר המוות הנקרא פוסט מורטום. חותכים ומבתרים את הגופה המתה, מפשפשים בקרביה כדי לגלות את הסיבה האמיתית למותה, ורק אז משחררים אותה לידי החברה קדישא שיטהרו אותה ויביאוה למנוחת עולמים. כך נהגו גם בגופתה של אורית וזו הסיבה שיכולנו להביא אותה לקבורה רק יום לאחר מותה.
את הלילה הראשון שלי כאב שכול ביליתי כשאני שוכב ער לצידו של אולג שבכה עד שנרדם כמו ילד עייף.
עדי הקטנה ישנה בין שנינו, לבושה בפיז'מה הוורודה שלה, מחבקת בעוז את אינשם - בובת פרווה מרוטה מגזע לא ברור שאורית נהגה לאחות ולהטליא שוב ושוב כדי להאריך את חייה.
מי יתקן את אינשם עכשיו כשאורית מתה? חשבתי לעצמי וליטפתי בזהירות את הפרווה המדובללת של הבובה העתיקה שקניתי לביתי כמה ימים לפני שעזבתי את הבית.
היא הייתה אז בת שנה וחצי, לקחתי אותה לטיול במרכז, קניתי לה נעלי התעמלות קטנטנות ואת הבובה המוזרה הזו שמשכה משום מה את תשומת ליבה וניסיתי להסביר לה שאני נוסע רחוק ושלא אחזור עוד. הפרידה ממנה שברה את ליבי, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי שעדיף שתחיה בלי אבא בכלל מאשר עם זוג הורים שלא מסוגלים להפסיק לריב.
במבט לאחור חני צדקה כשרבה איתי וכעסה עלי כל כך בגלל הקשר שלי עם הטיפוס ההוא ששכחתי כבר מזמן מה היה שמו. היא השלימה בשתיקה עם ההרפתקאות הקטנות שלי ועם ההיעדרויות התכופות שלי משולחן ארוחת הערב ומהמיטה הזוגית, אבל כשנדלקתי על בחור צעיר ופוחז שהשיג ממני תשומת לב וכספים שהייתי אמור להקדיש לאשתי ולביתי היא התפוצצה בזעם ודרשה ממני להחליט במי אני בוחר – בה ובחיי משפחה, או בבחור ההוא.
בחרתי בו ובחיים של הומו וכמה חודשים אחר כך נשארתי בלי מאהב ובלי משפחה. אני מודה, זו לא הייתה בחירה מוצלחת, טעיתי ושילמתי על זה ביוקר. היא סירבה להניח לי לפגוש שוב את הילדה ואני שהתחלתי בדיוק אז להקים עם שמיל את בית המלאכה שלנו הייתי עסוק ועייף מכדי להתווכח איתה.
שמיל אמנם ניסה להסביר לי שיש חוקים במדינה, ושבלי שום קשר לסכסוך שלי עם גרושתי זכותי וחובתי להמשיך להיות אבא לביתי, אבל אני דחיתי עוד ועוד את הטיפול בנושא, משכנע את עצמי שאין לי זמן וכסף לעורכי דין, ושבעצם יהיה לה טוב יותר ככה, בלי אבא עלוב כמוני שרץ אחרי גברברים צעירים ויגרום לה רק בושה, ואולי אפילו נזק נפשי.
ברגע שאורית ידעה קרוא וכתוב, היא החלה להציק לחני שהיא רוצה לפגוש את אבא, ויום אחד מצאה את מס' הנייד שלי בספר הטלפונים של חני ופשוט התקשרה אלי.
ברגע הראשון הייתי בטוח שזו טעות במספר וניסיתי להסביר בעדינות לילדונת שרצתה לדבר עם אבא ש... ואז קלטתי שזו אורית ושהטעות היא שלי, לא שלה.
במשך כמה ימים רבתי עם חני הנרגזת שכעסה עלי ועל הילדה כאילו זממנו הכל מאחורי גבה, אבל נכנעה לבסוף והניחה לנו להיפגש אחרי חוג הבלט של הקטנה. לדעתי היא ויתרה רק כי היה לה נוח מאוד לתת לי לאסוף את אורית מהחוג ולבלות איתה עד שהגיעה שעת השינה שלה וכך לקבל לעצמה חצי יום חופשי.
אחר כך גם קיבלתי אותה כל סוף שבוע שלישי ולפעמים, כשחני הייתה עסוקה, גם לעיתים קרובות יותר.
ככל שאורית התבגרה יותר וחני נעשתה מרירה ורגזנית יותר ככה הלך הפער בין שתיהן והתרחב. הקרע הסופי חל מיד אחרי הבת מצווה של אורית שהיא חגגה פעמיים, פעם אחת ברוב עם ובאולם מפואר עם משפחתה של חני, ופעם שנייה רק איתי ועם פינקי ורוזי, שני ידידים ותיקים שלי שהכירו את אורית מאז שהייתה תינוקת. הם לקחו אותנו למסעדה איטלקית קטנה ומשובחת ונהגו בה כמו בנסיכה קטנה, שוחחו איתה על החיים, הקשיבו לה בתשומת לב ולימדו אותה בעונג רב פרק בהלכות אוכל לא כשר ושתיית יין.
אני צריך להתקשר אליהם קלטתי פתאום, וליבי נחמץ מצער, הם אהבו אותה בכל ליבם ונהנו מאוד לבלות במחיצתה ולפנק אותה במסעדות משובחות. היא הייתה כל כך בוגרת ומקסימה כשישבה בין שניהם, לבושה שמלת קטיפה שחורה שבחרה לעצמה, שערה מבהיק באור הנרות, ופטפטה אתם בחביבות, צוחקת מהבדיחות שלהם, מאושרת שמתייחסים אליה כאל מבוגרת.
איך אני אסביר להם מה קרה? איך אני אתרץ את העובדה שהנחתי לרוצח להרוג את ביתי היחידה? למה הייתי אדיש וטיפש כזה ולא חקרתי אותה לאן היא הולכת ועם מי היא נפגשת?
אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לכפות את עצמי עליה ואני שומר על הפרטיות שלה ומניח לה להיות עצמאית, אבל האמת היא שפשוט היה לי נוח לא לריב איתה ולוותר לה במקום לעמוד על שלי. בגלל הפחדנות והרשלנות שלי היא מתה עכשיו.
גם כשהיא הייתה רק ילדה נהגתי ככה והנחתי לה לעזוב את הבית רק כי לא העזתי לעמוד על שלי. אורית הלכה לחיות מחוץ לבית כי הויכוחים בינה לבין חני הלכו ותכפו - כמו שקורה לעיתים בין בנות מתבגרות לאימותיהן - וכשהגיע זמנה של אורית להתחיל ללמוד בחטיבת הביניים היא דרשה בתוקף לעבור לגור בפנימייה.
גם אני וגם חני לא אהבנו את הרעיון, אבל חני שנישאה אז מחדש וכבר הייתה שוב בהריון לא עמדה יותר במריבות עם המתבגרת המרדנית שלה ונכנעה, ואני הייתי עצלן ונרפה מכדי להתנגד.
למרות חששותינו אורית פרחה בפנימייה, מתלמידה בינונית היא הפכה לתלמידה מצטיינת ונראה היה שהיא מאושרת שם.
ככל שהתבגרה ראיתי אותה פחות ופחות, התגעגעתי אליה מאוד, אבל גם עלי עברה תקופה קשה בגלל אריק. עשיתי טעות והתאהבתי בו ואחרי שנה רבת תהפוכות וסבל הוא הצליח להפוך אותי לשבר כלי רמוס ומושפל. לקראת הסוף הוא אפילו דרדר אותי למחשבות על התאבדות.
בזכות פינקי ורוזי שתמכו, עודדו והזכירו לי שוב ושוב שיש לי ילדה שזקוקה לי, וחברים שאוהבים אותי, התאוששתי והמשכתי לחיות, אבל רק למחצה. מאז שנפרדתי מאריק לא התאהבתי יותר ולא חיפשתי יותר בן זוג לחיות איתו. בשנים האחרונות הסתפקתי רק בשותפים למיטה שאולי חיבבו אותי (ואולי לא), והסתפקתי בצפייה מרחוק בחייה של ביתי במקום להיות מעורב בהם כמו שראוי לאבא אמיתי להיות.
בתקופה שהיא הייתה בתיכון נפגשנו בקושי בחגים, וגם אז נהגתי כמו איזה דוד רחוק ולא כמו אבא שלה. הייתי צריך להתעקש יותר, לדרוש לדעת מה קורה איתה, לא להסתפק בנשיקה על הלחי ובמתן מעטפה עם כסף אלא לשוחח אתה, לספר לה על עצמי - גם אם זה היה כואב ומשפיל להודות שנכשלתי ואני שוב לבד - ולברר מה דעתה על העולם שאליו הבאנו אותה בקלות דעת כזאת, אימא שלה ואני.
אחרי שהיא התגייסה התרחקנו עוד יותר - טלפונים חטופים, ביקורים קצרים ולא מספקים של שעתיים שלוש, ואף שיחה אחת שיש בה קצת כנות וגילוי לב - היא כמו הפכה לאדם זר, וכשהודיעה לנו במפתיע שהיא עומדת להתחתן עם ששון לניאדו אחד שפגשה בבסיס ושהיא בהריון למרות שבקושי מלאו לה עשרים זו כבר הייתה עובדה מוגמרת שלא הייתה לי זכות לערער עליה.
בחתונה שלה לא הייתי למרבה החרפה. למרות ששלחתי צ'ק נכבד וברכות לא יכולתי לשאת את מראה ביתי היפה והעדינה עומדת בשמלת כלה לבנה ליד הטיפוס הכעסן והקודר שהיא בחרה לה לבעל, אבל הייתי בבית החולים יום אחרי שהיא ילדה את עדי, ואחזתי נפעם בנכדתי, מביט בפניה המקומטות, מלטף את הפלומה האדמונית שלה וכובש את הדמעות שהציפו את עיני. גם ליום ההולדת הראשון שלה הגעתי רק אחרי שאורית התקשרה פעמיים לבקש ממני שאגיע.
לא נהניתי לפגוש את משפחתה של חני, ועוד פחות מזה את זו של ששון, אבל נהניתי למראה כלת השמחה הפעוטה ששערה היה אדום כמו של אורית בילדותה, ושוב השארתי צ'ק נכבד ואיחולים וברחתי, משאיר את הילדה שלי להתמודד לבד עם הקשיים שחשדתי בקיומם, אבל הייתי עצלן, רשלן ופחדן מכדי לשאול ולנסות להתמודד איתם. 
הטלפון צלצל פתאום, מעיר את אולג משנתו - עדי המשיכה לישון בשקט - על הקו היה פינקי. "ראיתי בחדשות בטלוויזיה ש..." הוא החל להתייפח, "צביקה, תגיד לי שזו לא הייתה תיתי שלנו ש..." ושוב בכה.
"הלוואי ויכולתי." עניתי באנחה, ובפעם הראשונה מאז שנודעה לי בשורת האיוב קלטתי שעיני נותרו יבשות למרות שליבי נשבר בקרבי.
דיברתי קצת עם פינקי ועם רוזי שבכו, המומים וכואבים ממותה של הילדה מלאת החיים שהם אהבו בכל ליבם, והבטיחו לבוא ללוויה.
"איפה תשבו שבעה?" שאל רוזי שגדל במשפחה חרדית והיה בקיא בכל הטקסים הדתיים.
"אין לי מושג, אני אפילו לא יודע איך יושבים שבעה." הודיתי.
"פשוט יושבים ומתאבלים, זה הכול, אבל אני מתאר לעצמי שחני לא תוכל לשבת אצלך ואתה בטח לא תרצה להיות אצלה בבני ברק ולגור שבוע עם המשפחה שלה."
"חס וחלילה." נבהלתי, "זאת אומרת, אין לי כלום נגד בעלה, והילדים שלה בטח נחמדים מאוד, אבל אני... אין מצב שאני אשהה שם כל השבוע, וחני לא תרצה לעזוב אותם ולגור אצלי. אם הייתי נשוי לאישה אז אולי, אבל היא חרדית עכשיו ואיך היא תוכל לשהות באותו בית עם שני גברים? לא יודע רוזי, מה עושים במקרה כזה?"
"אין לי מושג." הודה רוזי.
"מה זה משנה לעזאזל?" התפרץ פינקי לשיחה בקוצר רוח, "יותר טוב שתחשוב על הבעיות הרציניות שלך ולא על השטויות הדוסיות האלו."
"הבת שלי מתה. איזה בעיות רציניות אחרות יש לי?" שאלתי.
"הנכדה שלך צבי, חשבת מה יהיה עם הילדה?"
"לא יודע. נדבר על זה אחרי הלוויה, להתראות." סגרתי ואז הפתיע אותי אולג וסיפר לי שעובדת סוציאלית באה לראות מה שלום עדי כשאני הייתי באבו כביר.
"באמת?" הופתעתי, "איך היא ידעה איפה אנחנו גרים?"
"השוטרת הזו הביאה אותה."
"איזה שוטרת?" התבלבלתי, "למה לא סיפרת לי?"
"לא הספקתי. היא באה עם שוטרת שאמרה שאתה כבר יודע שאורית נרצחה ושנסעת לזהות את הגופה. היא בכתה קצת, אבל ממש קצת, ואמרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא מודיעה על מוות וקשה לה עם זה נורא כי גם אימא שלה נפטרה בשנה שעברה."
"ומה העובדת הסוציאלית הזו עשתה?"
"שום דבר מיוחד. הסתכלה על החדר של הבנות ואחר כך ירדה למרינה לדבר קצת עם עדי, אבל עדי שיחקה עם סשה ולא כל כך התייחסה אליה. היא אמרה שנראה לה שבינתיים הכי טוב שעדי תישאר בסביבה מוכרת ושהיא תחזור אחרי הלוויה לראות איך אנחנו מסתדרים."
"היא אולי אמרה לך איך לספר לעדי שאין לה יותר אימא?"
"לא ממש, היא רק אמרה שצריך להסביר לה הכול בעדינות, לא לנאום נאומים ולא לשקר אלא רק לענות בפשטות על השאלות שלה ולא לדבר במילים ובמונחים שהיא לא תצליח להבין."
נאנחתי והלכתי למטבח להכין לי כוס תה ולחשוב על מילים מתאימות לספר לילדה בת שלוש שאין לה יותר אימא.
אולג הלך אחרי וביקש גם כן תה, עם לימון בבקשה. "אתה חושב שהם ירצו לקחת מאיתנו את עדי?" שאל אחרי שהגשתי לו את התה.
"מי זה הם?" התפלאתי.
"המדינה, הממשלה, המשפחה של גרושתך? לא יודע."
"אני מניח שכן, זאת אומרת אני מקווה שכן."
אולג הניח לכוס שלו, קם ממקומו והכניס לי סנוקרת בריאה ישר בפרצוף. נפלתי על התחת, אוחז בפרצופי הכואב ובהיתי בו בתדהמה.
"מה? למה? השתגעת או מה? למה אתה מרביץ לי?"
"כי מגיע לך."
"למה אולג? מה קרה? מה עשיתי?"
"מה עשית? אמרת שאתה רוצה לתת את עדי."
"אבל אולג, תהיה הגיוני חמוד." קמתי ממקומי באנחה, חצי פרצוף בער לי וכל עצמותיי חרקו. "היא ילדה בת שלוש, איך אני יכול לגדל לבד ילדה כל כך קטנה?"
"אתה לא לבד, אתה איתי."
כן, אבל אולג," מחיתי, "אני ואתה... זאת אומרת... אני יודע שאתה אוהב את הקטנה, אבל אתה עוד בחור צעיר ואני קשיש עייף, ושנינו הומואים בלי נשים... היא תינוקת קטנה וזה פשוט לא ילך."
במקום לענות לי הוא הרים שוב את ידו, נראה כועס כאילו הוא מוכן להכות אותי שנית, אבל הפעם הייתי מוכן, תפסתי את פרק ידו ועצרתי אותו. "תפסיק להרביץ לי, משוגע. מה עובר עליך? אתה עוד לא בן שלושים, למה אתה רוצה לסבך לך את החיים עם היתומה של הבת שלי?"
אולג התחיל להזיל דמעות גדולות ורותחות, מתייפח בבכי רוסי מיוסר, רצוף גניחות ואנחות חסרות בושה. "כי הכול באשמתי, כי בגללי הבת שלך שוכבת מתה במקרר באבו כביר." 
"אתה מדבר שטויות אולג, תפסיק לילל כמו נקבה." אמרתי לו בגסות, נבוך מעוצמת רגשותיו, "במקום לבכות עדיף שתסביר לי בצורה הגיונית למה אתה מתכוון." נזפתי בו והלכתי למקלחת לבדוק את פרצופי החבול.
נראיתי כמו אחרי קרב אגרוף. בגלל הרוסי המשוגע הזה אני אגיד קדיש על הבת שלי עם פנס בעין, הרהרתי לעצמי בעצב. חני בטח תתפלץ, מזל שאבא שלי כבר מת ואימא חולה וזקנה מכדי ללכת ללוויה.
אולג הלך אחרי למקלחת, בוכה שוב, הפעם קצת יותר בשקט, סגר את מכסה האסלה, התיישב עליה והסביר לי למה הוא אשם במותה של אורית.
"כמה ימים אחרי שהן הגיעו לפה אני ואורית נסענו לדירה שלה והבאנו את הבגדים שלהן. אורית נורא רצתה שניקח גם את המיטה החדשה שהיא קנתה לעדי, אבל אי אפשר להכניס מיטה לרכב פרטי ולכן ביקשתי מחבר שלי שיש לו רכב מסחרי שיעזור לי."
הוא נאנח, קם, הושיב אותי על האסלה, הלך לרגע וחזר עם שקית אפונה קפואה עטופה במגבת מטבח, הניח אותה על פרצופי החבול והתיישב מולי על דופן האמבטיה. "פחדתי מאוד שששון יופיע פתאום, יתעצבן ולא ירשה לנו לקחת את המיטה ולכן אורית צלצלה אליו וקבעה איתו פגישה בבית קפה."
"על מה היה לה לדבר איתו?"
"היא רצתה לשכנע אותו שהם ייפרדו בצורה יפה, שאתה תבטל נגדו את התלונה אם הוא ייתן לה גט ודמי מזונות בלי שהם יצטרכו ללכת לבית משפט. פחדתי מהרעיון הזה, אבל היא צחקה ואמרה שיהיו שם עוד אנשים וזה לא מסוכן. הייתה לי הרגשה רעה בקשר לפגישה הזו, אבל לא רציתי לצאת הומו פחדן אז שתקתי."
"גם אני שמתי לב שהיא מתלבשת לפגישה, אבל לא עלה בדעתי שהיא נפגשת עם... עם הרוצח הזה."
הבטנו זה בזה אומללים ומוכי אשמה. "סליחה צביקה, לא רציתי להרביץ לך, אבל כל כך הרגזת אותי... איך אתה יכול להגיד שצריך לתת את עדי למישהו, אורית סמכה רק עלינו עם הבת שלה, זו הירושה שהיא השאירה לנו."
"יפה מצידך להגיד את זה אולג, אבל אני חושב שאתה לא מבין איזה אחריות ונטל זה גידול ילד."
" אני לא מטומטם, אני מבין בהחלט, וגם אני גדלתי אצל סבא וסבתא והם היו יותר מבוגרים ממך כשאימא שלי הסתלקה והשאירה אותי אצלם."
"אם הייתי נשוי לסבתא שלה אז... אבל אני... איך אני יכול בכלל להציע דבר כזה? מי ייתן לאחד כמוני לגדל ילדה קטנה?"
"אף אחד לא צריך לתת לך כלום. אימא שלה השאירה את עדי אצלך כי היא סמכה עליך. היא ידעה שאם יקרה לה משהו אבא שלה ישמור על הבת שלה, לדעתי זה מספיק."
"ולדעתי לא. אתה יודע שאני מוכן למות בשביל הילדה הזו אולג, אבל אני חושב שזה לא יועיל לה לגדול אצלי. אתה בטח תסתלק בעוד זמן מה ואני אשאר עם ילדה קטנה..."
"למה אתה חושב שאני אסתלק?" קמץ אולג את אגרופיו כאילו התאפק לא להכות אותי שוב
"כי אתה צעיר ממני בעשרים שנה. ובכלל, למה שילד בגילך ירצה לגדל ילדה של אנשים אחרים?"
"מפני שאני אוהב אותה מאוד, ומפני שאין סיכוי שתהיה לי ילדה משלי, וגם אם ניפרד יום אחד צביקה אני דורש שתבטיח לי בהן צדק שלך שתרשה לי להמשיך להיפגש עם עדי ולהיות חלק מהחיים שלה."
"עוד מעט תרצה שאני אתחתן אתך."
"אם זה היה אפשרי כבר מזמן הייתי עושה את זה."
"אתה רוסי משוגע, אתה יודע את זה?"
"יותר טוב מאשר להיות דג פולני קר שכמוך." אמר אולג ברכות, הסיר את השקית הקפואה מעל פני, בחן אותם בדאגה וחיבק אותי. "קדימה, בוא לישון. מחר יהיה לנו יום ארוך."

4. ירושה
נפגשנו בכניסה לבית הקברות והמתנו שם, קבוצה קטנה, שתקנית וקודרת, לעובדים של חברה קדישא שיוציאו אלינו את גופתה של אורית מחדר הטהרה. לא ראיתי את חני ואת בעלה מאז יום ההולדת הראשון של עדי והופתעתי למראה השינוי שחל בהם.
נחום, בעלה השני של חני, נראה כעת כמו חרדי גמור. לבוש חליפה שחורה, חובש כובע רחב שוליים ועטור זקן. בקושי זיהיתי אותו, גם את חני התקשיתי לזהות. היא לבשה מטפחת שכיסתה לחלוטין את שערה ולבשה על גופה שהשמין מאוד שמלה שחורה וחסרת צורה. בעיקר זעזעו אותי נעליה המגושמות והגרביונים העבים והחומים שעטתה על רגליה. בנעוריה היו לה רגלים חטובות וכפות רגלים קטנות ונאות שהיא אהבה להבליט.
כיום, למרות שעוד לא מלאו לה חמישים, היא נראתה כמו דודה מוזנחת ועייפה. אם היא, הצעירה ממני בחמש שנים, נראית כל כך זקנה ומובסת אז אני בטח נראה כמו... כמו סבא קשיש, בטח לא כמו מישהו שמסוגל להתמודד עם גידול פעוטה.
לא היו נשיקות או חיבוקים בינה לבינה. לחיצת יד רפה ונענוע ראש, זה הכול, היא אפילו לא שאלה למה פני חבולות. אני תוהה אם בכלל שמה לב.
נחום בעלה כן שם לב וסקר את פני במבט ערני ומודאג. "מה קרה לך צבי?" שאל ונטל את מרפקי, מושך אותי אחריו לתוך בית הקברות.
"הייתה לי תאונה ביתית קטנה, שום דבר רציני. לאן אנחנו הולכים?"
"לשום מקום. אני סתם רוצה לשוחח אתך בפרטיות."
"על מה יש לנו לשוחח?" ניסיתי לחלץ את זרועי, אבל הוא המשיך ללכת, אוחז בי בתוקף.
"על הנכדה שלך, הבת של אורית."
"אני מקווה שלא ציפיתם שאני אביא אותה ללוויה. היא עוד לא בת ארבע ולדעתי היא צעירה מידי לראות איך קוברים את אימא שלה. השארתי אותה אצל השכנה, היא מכירה אותה ואוהבת אותה מאוד."
"עדי יודעת מה קרה לאימא שלה?"
"לא, עדיין לא סיפרתי לה. אני עוד חושב מה בדיוק להגיד לה."
נחום נענע את ראשו בעצב, "טרגדיה כזו... אישה כל כך צעירה... והשאירה אחריה יתומה קטנה כל כך... שאלוהים ייתן לך כוח."
"תודה נחום, אתם תבואו אלי הביתה אחרי הלוויה?"
"אני לא חושב." עלתה ארשת התנצלות על פניו, "אני באמת מצטער, אבל... אה... אנחנו חייבים לחזור מהר הביתה. אני מקווה שאתה מבין, אבל חנה לא תוכל לשבת שבעה בקריות, אנחנו חייבים לחזור לבני ברק מיד אחרי הלוויה."
"כן, אני מבין, הרי יש לכם ילדים, לא ציפיתי שהיא תישאר פה שבוע שלם, אבל חשבתי שאולי היא תרצה לראות את עדי, הרי היא סבתא שלה."
נחום הרפה סוף סוף מזרועי ונעמד מולי, מביט בפני במבט מוטרד. "כמה זמן לא ראית את חנה? שנתיים? שלוש? אתה לא חושב שהיא השתנתה מאוד?"
"כן, היא לא נראית כל כך טוב, אבל מי נראה טוב בלוויה של הילד שלו?"
"זה לא רק זה המוות של אורית, זו רק המהלומה האחרונה, שמרנו את זה בסוד עד היום, אבל עזרא מאיר, הבן הצעיר שלנו, משהו איתו לא בסדר... הילד..." עיניו מלאו דמעות, "הכול בידי שמיים, אין לי טרוניה לקדוש ברוך, הוא, אבל אימא שלו... היא לקחה את זה מאוד קשה, מסרבת למסור אותו למוסד, מתעקשת שהוא יגדל בבית. זה מאוד קשה, הוא לא אשם כמובן אבל..."
"מה הבעיה איתו?"
"אפילו הרופאים לא יודעים בדיוק. אוטיזם, פיגור, ליקוי פה וליקוי שם. בקיצור, הראש לא עובד כמו שצריך וגם הבריאות... צרות על גבי צרות."
"אני כל כך מצטער, לא ידעתי, חני אף פעם לא סיפרה לי כלום."
"הרבה זמן קיווינו שהמצב ישתפר עם הזמן, שאולי השם ירחם, אבל הילד כבר בן שבע ואי אפשר יותר להסתיר. העול כבד מאוד, אנחנו עושים הכול אבל..." הוא החווה בידיו תנועת אין אונים ונאנח, ופתאום קלטתי מה הוא מנסה להגיד.
"אתם לא תוכלו לקחת אליכם את עדי, לזה אתה מתכוון?"
"כן, אני מבין שאין סיכוי שאתה תוכל לגדל לבד ילדה כל כך קטנה, אבל לצערי גם אנחנו..."
"אני לא לבד נחום, יש לי בן זוג."
עווית של סלידה, אולי בהלה, זעזעה לשנייה את פניו ואחר כך הם שבו ונחתמו. "מי, הבחורצ'יק הרוסי הזה?"
"הוא כבר בן שלושים, לא ממש בחורצ'יק, והוא בארץ כבר מעל עשרים שנה."
"הוא נראה בחור נחמד." לכסן נחום מבט חטוף לעבר אולג שעמד ליד פינקי ושוחח איתו חרש. רוזי עמד לידם ודיבר עם איש מזוקן בחליפה שחורה וכובע גדול שנראה כמו רב.
"כן, הוא באמת כזה." הסכמתי איתו, "והוא מאוד אוהב את עדי וקשור אליה. גם אורית מאוד חיבבה אותו וסמכה עליו."
"אני מבין." אמר נחום, הביט בי בשתיקה במבט תוהה ואחז שוב במרפקי, מוליך אותי בחזרה לעבר קבוצת המתאבלים.
הלוויה הייתה לוויה יהודית רגילה, צנועה וחרישית. קומץ מכרים שלי ושל אורית, כמה קרובי משפחה מתייפחים של חני ואולי של ששון? לא הכרתי את כולם. התייצבתי מול הקבר הפתוח חבוש כיפה שנתן לי רוזי, וגמגמתי קדיש, מנסה להתעלם ממבטי התמיהה שנשלחו לעבר הפנס המקשט את עיני.
אחרי תום הטקס הקצר ובקשת הסליחה מהנפטרת השתרכנו משם, מתפתלים בין המצבות בדרך חזרה, מקפידים ללכת בדרך אחרת מזו שבאנו.
רק בתום הלוויה שמתי לב שהשוטרת שהודיעה לי על מותה של אורית באה גם כן ללוויה. היא הייתה באזרחי ולכן לא זיהיתי אותה מיד. פניה היו שטופות דמעות כשניגשה אלי ולחצה את ידי, "תהיו חזקים." אמרה והלכה. אנשים אחרים ניגשו גם כן, אמרו לי מה שנהוג להגיד במקרים כאלו, קלישאות שחוקות שמצליחות לנחם ולהרגיע את האומר אותן יותר מאשר את השומע. שמעתי הרבה שלא תדע עוד צער, ותהיה חזק. גברים לחצו את ידי וטפחו על שכמי, נשים חיבקו אותי ונישקו על הלחי. למספר דקות נוצר פקק קטן בצומת היציאה ממגרש החנייה ואחרי שהוא השתחרר כולם נסעו ואנחנו נשארנו לבד עם פינקי ורוזי.
בבית שלף פינקי בקבוק וודקה שטמן קודם במקרר ומזג לכולנו. אני לא שתיין גדול, אבל הפעם הסכמתי ברצון, וגם מרינה שעלתה לדירה עם עדי הסכימה להתכבד בכוסית. רק אולג סירב בתוקף לשתות. למרות מוצאו הרוסי הוא לא נגע מעולם באלכוהול ורטן במורת רוח כל פעם שהייתי מפריז בשתייה. סבא שלו מת כאלכוהוליסט, והוא חש סלידה משתייה חריפה ומשיכורים והיה שמח לבטל מהעולם את קיומם של כל סוגי המשקאות האלכוהוליים.
עדי התעוררה זה עתה משנת הצהרים שלה והייתה נרגנת ובכיינית. "אני רוצה את אימא!" צעקה על אולג שניסה לשכנע אותה להחליף את חולצתה המוכתמת, "אתה פויה! איפה אימא?" בעטה בו בכפות רגליה הקטנות.
שתיקה נבוכה השתררה במטבח, איש לא העז לענות לה והיא, רגישה למצבי רוחם של המבוגרים, טיפסה על ברכי ופרצה בבכי תמרורים.
"סבא למה אלון אמר שאימא מתה כמו שלג."
שלג הייתה ארנבת המחמד של גן הילדים, לפני כמה ימים עדי סיפרה לנו בהתרגשות רבה איך הילדים באו בבוקר לגן ומצאו אותה שוכבת בכלוב בלי לזוז. אחרי שמותה נקבע סופית על ידי הגננת תקווה הילדים ערכו לה לוויה ושמו מצבה על קברה. הגננת תקווה נצלה את ההזדמנות העצובה ודיברה עם ילדי הגן על מוות, מסבירה לילדים שככה זה גם כשאנשים מתים. קוברים אותם בבית קברות ושמים על הקבר מצבה כמו שעשו אחרי שסבא של יותם מת לפני כמה חודשים.
בזמנו הקשבתי לפטפוטה הנרגש, מתפעל מאוצר המילים הגדול שלה, ומיכולת הביטוי המרשימה שלה, גאה בתבונתה של נכדתי בלי לשער בנפשי שכמה ימים אחר כך אימא שלה תיטמן באדמה בדיוק כמו הארנבת שלג.
חיבקתי אותה, מצמיד אלי את הגוף הקטן והשברירי. "אלון צודק, אימא שלך מתה." אמרתי. 
"מתה כמו שלג?" נאבקה עדי בחיבוק שלי שהיה כנראה הדוק מידי.
"כן, כמו שלג."
"ומתי יקברו אותה?"
"קברו אותה היום כשאת ישנת."
הילדה שתקה, מעכלת את הידיעה, "ואימא לא תחזור יותר?" ירדה מעל ברכי, מביטה סביבה כאילו חיפשה צעצוע שאבד לה.
"לא חמודה. אימא לא תחזור יותר." אמר אולג ברוך והושיט לה את ידיו.
היא התעלמה ממנו ועמדה כמה שניות בשקט, שקועה במחשבות, ואז פנתה אלי משעינה את ידה על ברכי. "אז איפה אני אגור עכשיו?" שאלה במעשיות, מביטה חליפות בי ובאולג.
"איפה את רוצה לגור חמודה?" שאלה צעירה רזה אחת שצצה פתאום בפתח המטבח שלי.
"הנה פה." אמרה עדי בפשטות, ניגשה לזרה, נתנה לה יד ומשכה אותה אחריה לחדר הבלגן שלנו, חדר השינה הקטן ביותר בדירה שאחסנו בו כל מיני חפצים מיותרים.
"אני רוצה לגור בחדר הזה. אימא אמרה שאולג וסבא ישימו פה את המיטה החדשה שלי וכאן אני אישן."
הלכתי אחריהן וראיתי לראשונה את המיטה של עדי שנשענה על הקיר, מפורקת לחלקים.
"פה את רוצה לגור?" שאלה הצעירה הזרה שהציגה את עצמה אחר כך ככרמל – העובדת הסוציאלית.
"כן, בחדר הזה, אבל רק אחרי שיסדרו אותו ויצבעו הכול בוורוד." פסקה עדי, הרפתה מידה של כרמל ונשכבה על הספה בסלון, משכה על עצמה את השמיכה, שולפת מבין קפליה את אינשם ומאמצת אותו אל ליבה.
"עדי רוצה את אריאל." פקדה על אולג. חנוק מדמעות הדליק אולג בשתיקה את הטלוויזיה ושם בדי. ווי. די. את הדיסק של בת הים הקטנה שהתחבב מאוד על עדי.
חזרנו למטבח, מניחים לילדה לצפות בסרט החביב עליה, והתיישבנו סביב השולחן בשתיקה קודרת. אחרי שהאישה הצעירה לחצה את ידי והציגה את עצמה בפני רשמית כעובדת של משרד הרווחה והממונה על התיק של עדי, היא אמרה שהיא תמליץ שבינתיים עדי תישאר אצלנו, ובקרוב תתכנס וועדה שתחליט סופית מה יהיה גורלה של הקטינה עדי לניאדו.
"אם אתם בונים על גרושתי שתיקח אותה תשכחו מזה." בישרתי לכרמל, מניח יד מרסנת על ברכו של אולג שניסה למחות על עצם קיום הוועדה.
"כן, אני יודעת שהמצב שם קשה, ברור לנו שלא נוכל להעמיס על המשפחה של הסבתא גידול של ילדה כל כך צעירה."
"ומה עם המשפחה של האבא שלה?" שאלתי.
אולג ניער מעליו את כף ידי, "השתגעת?" קפץ ממקומו, נרגז מאוד. "אימא של הרוצח הזה דפוקה על כל הראש, האבא בכלל לא חי בארץ והאחיות שלו מופרעות עוד יותר ממנו, על גופתי המתה הם יתקרבו לעדי, הפושעים האלו."
"מדובר באמת במשפחה קצת בעיתית." הודתה כרמל בלי להיבהל מהתפרצותו של אולג, "הם מטופלים שנים במשרד הרווחה וממה שנודע לי דווקא ששון היה הילד הפחות בעייתי שלהם."
"עד שהוא הלך ורצח את הבת שלי." הערתי במרירות.
"נראה לי שאתה האופציה היחידה של עדי." נאנח פינקי.
"תמיד יש עוד אפשרויות." אמרה כרמל, "יש משפחות אומנה, או אימוץ, או בית ילדים."
"בית ילדים?" הופתעתי, "מה זאת אומרת בית ילדים?"
"זה פשוט שם מכובס לבית יתומים, מוסד לילדים שאף אחד לא רוצה." התרגז אולג ונעץ בי מבט קשה.
"זה לא מדויק." ניסתה כרמל להרגיע, "בבית הילדים יש אב בית ואם בית שהם בדרך כלל זוג נשוי, והם מטפלים בילדים כמעט כמו הורים."
"רק שיש שם עשרים ילדים בערך, וההורים מקבלים משכורת בשביל לטפל בילדים. גם כן בית." התריס אולג.
"אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר, אבל יש מחסור במשפחות אומנה, ועדי כבר כמעט בת ארבע, זה גיל קצת מבוגר לאימוץ." התנצלה כרמל בקולה הרך.
"אני לא מבין למה ילדה שיש לה משפחה צריכה ללכת לאימוץ או לאומנה?" התווכח אולג.
"סבא הומו קשיש זה לא ממש משפחה." הערתי, וזכיתי ממנו למבט נרגז.
"ומה איתי, למה אני לא נחשב? הכרתי את אורית רק לאחרונה, אבל דיברתי אתה המון בשבועות האחרונים. היא רצתה שעדי תגדל לידך, שתעזור לה לגדל אותה צביקה. אני לא מבין למה אתה מנסה... אתה בערך כל המשפחה של עדי ואתה מנסה להתחמק מהאחריות שלך בצורה ממש מגעילה. אני לא מבין את זה."
"אני לא מתחמק." התרגזתי, חש איך הצד הפגוע של פני מתחיל לפעום בכאב, "אני חושב על טובת הילדה. היא לא תישאר תמיד חמודונת בת שלוש. היא תגדל, אין לך מושג כמה מהר ילדים גדלים, בעוד שנתיים היא כבר תלך לכיתה א', ומה היא תגיד כשישאלו אותה איפה אבא ואימא שלה ולמה היא גרה עם סבא ועם החבר שלו? וזה בתנאי שאתה עוד תהיה פה ולא תחליט שנמאס לך לשחק באבא ואימא. ילד זה לא חתול שאפשר להחזיר לצער בעלי חיים, זה אחריות לכל החיים, זה הוצאות, זה צרות ובעיות והפתעות שתמיד תופסות אותך לא מוכן."
"ואתה כזה מומחה לגידול ילדים כי השקעת את הנשמה בגידול הבת שלך?" הכניס לי אולג מכה מתחת לחגורה, "היא סיפרה לי איזה מאמצים היא הייתה צריכה לעשות כדי לשכנע אותך לפנות לה קצת זמן."
"זה לא הוגן אולג." מחה פינקי, "אני לא יודע מה תיתי ספרה לך, אבל צביקה היה תמיד אבא למופת."
"אל תדאג, היא לא אמרה עליו מילה רעה, ואתכם היא בכלל העריצה, בעיניה הייתם כמו דודים שלה, אבל עובדה שעד גיל שש היא גדלה בלי אבא והיא הלכה לפנימייה כבר בגיל שלוש עשרה."
"כי היא לא הסתדרה עם חני. אין לזה שום קשר אלי."
"בטח שיש, הרי אתה היית אבא שלה. למה לא הצעת לה לבוא לגור אתך?"
"השתגעת?" נבהלתי, "הייתי אז עם... לא משנה עם מי, אבל החיים שחייתי אז לא היו מתאימים לילדה בגיל ההתבגרות. היא הייתה צעירה מידי לגור עם אבא ש... ש... עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה."
"בסדר, אז תשתוק, אבל עכשיו אתה איתי ויש לך חיים הרבה יותר מסודרים, וחוץ מזה הזמנים השתנו, כיום יש הרבה הומואים ולסביות שמגדלים ילדים. בימינו זה לא כזה סיפור גדול, אתה סתם מחפש בעיות לא קיימות."
"לא קיימות? לא קיימות?!" צעקתי, "אולג, אני בן חמישים! חמישים, אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שאני אהיה בן שישים כשהילדה תחגוג בת מצווה, ושאני אהיה אלטע קקר בן שישים וחמש כשהיא תתגייס, אם אני אחיה עד אז."
"ואני אהיה אז בן ארבעים וחמש, ואני מבטיח לך שנלווה אותה יחד ללשכת הגיוס ואני אבכה כמו תינוק כשהיא תגיד שלום ואעשה לך בושות כמו תמיד." הצטחק אולג.
"אתה יודע, יש משהו במה שצבי אומר." העירה כרמל ששתקה עד כה והסתפקה בהקשבה דרוכה לויכוח שלנו, "ילדים מחייבים המון אנרגיות ויש סיבה לזה שגיל הפריון הוא עד גיל ארבעים, חמישים מקסימום."
"אבל לפעמים אין ברירה, אם אין הורים זמינים מסתפקים במה שיש. ילד לא צריך יותר ממבוגר אחד שאוהב אותו ומטפל בו. אני למשל גדלתי עם סבתא מבוגרת וחולנית שהצליחה בכל זאת לגדל אותי לא רע, וגם לטפל בסבא עד שהוא נפטר, ותוך כדי כך לעלות לישראל, ללמוד עברית בגיל שישים, ואפילו ליהנות מהחיים."
"מה אתה משווה אותי לבבושקה שלך? נשים מתוכנתות לגדל ילדים, ובמיוחד בבושקות רוסיות, איפה אני ואיפה הן." חייכתי אליו בפייסנות.
אולג חייך חזרה לשמע החנופה שלי אך סירב להשתכנע. "שטויות צביקה, אתה גבר בריא ונמרץ בן חמישים בסך הכול. תפסיק להעמיד פני קשיש חלוש. קרה לך אסון, הבת שלך נרצחה והשאירה לך בירושה את הבת שלה שתגדל אותה במקומה." קולו התגבר מרוב התרגשות, "אסור לך לסרב להזדמנות הזו, לא גידלת את הבת שלך אז תגדל לפחות את הנכדה, אתה חייב את זה לתיתי!"
"תפסיקו לריב!" צעקה עדי מהסלון, כיבתה את הטלוויזיה והופיעה במטבח, אינשם חבוק בזרועותיה. "אתם צועקים יותר חזק מגיא ואלון, די כבר."
"אנחנו רק מתווכחים." ניסיתי להרגיע את הקטנה שהביטה בי במבט הזועף של סבתא שלי שחצה ארבע דורות והשתכן בפניה הקטנים והכועסים. "אני לא אוהבת שבנים רבים, אני וסשה לא רבים אף פעם."
"באמת חמודה? סשה זו החברה שלך?" שאלה כרמל.
"לא. סשה זה החבר שלי, אבל הוא לא צועק ולא רב, הוא משחק איתי בברביות והוא לא אוהב מכות וכדור רגל. תראי מה הוא עשה." הראתה עדי לכרמל את כף ידה השמנמונת והזעירה שציפורניה היו צבועות בלק אדום לוהט.
"איזה יופי." חייכה כרמל, "הוא צבע לך את הציפורניים בעצמו?"
"כן." הנהנה עדי, "סבתא מרינה נתנה לנו את הלק שלה, וגם שפתון. התחפשנו לגברות מגונדרות וסשה נעל נעלי עקב ושם עגילים והיה נורא יפה."
החלפנו מבטים מעל לראשה, מתאפקים לא לחייך, ואז דפק סשה - ילדון בהיר שער וכחול עיניים - בדלת ושאל בלחש ביישני אם עדי יכולה לבוא לשחק איתו.
"בטח." הכריזה עדי ואחזה בידה של כרמל, "בואי תראי את הבובת כלה החדשה של סשה, היא נורא יפה."
כרמל נפרדה מאתנו בהבטחה ליצור קשר בקרוב והלכה, מחייכת, עם עדי וסשה.
"אם הסשה הזה הוא לא פייגלה בהתהוות אל תקראו לי רוזי." נאנח רוזי.
"אז הוא פייגלה, אז מה? כיום זה כבר לא כזה סיפור גדול, בטח לא סיבה לקרעכצן שלך." התרגז פינקי ומחה דמעות לא צפויות שצצו פתאום בעיניו.
"ומה אתם אומרים? מה לדעתכם אני צריך לעשות עם הקטנה?" פניתי אל חברי הוותיקים.
הם החליפו זה עם זה מבט מהיר ומודאג, "אתה צריך לעשות מה שאתה חושב לנכון צביקה." אמר פינקי בכובד ראש.
"אנחנו לא יכולים להחליט במקומך." ליטף רוזי את ידי בהתנצלות.
"כן, אבל אם הייתם במקומי, מה הייתם עושים?"
"הייתי מגדל אצלי ילד רק בתנאי שרוזי היה עוזר לי." אמר פינקי וחייך אל בן זוגו הוותיק, "לבד לא הייתי מצליח לגדל אפילו קקטוס, אבל אתה שונה ממני צביקה, ראיתי אותך עם הקטנה וגם עם תיתי, אתה בן אדם הרבה יותר אבהי ממני."
המחמאה שלו חיממה את ליבי, אבל לא הייתי בטוח שהוא צודק. "האמת שגם אני... מה אני כבר יודע על גידול ילדים? עכשיו כשהיא תינוקת אני עוד מסתדר איכשהו, אבל בעוד כמה שנים אני אצטרך להסביר לה איך באים ילדים לעולם, מה זה ווסת, ואחר כך ללכת איתה לקנות חזייה..."
"אתה סתם מחפש בעיות מתחת לאדמה." אמר אולג בקוצר רוח, " כיום מלמדים בבית ספר הכול על מין, וחזייה היא תוכל ללכת לקנות איתי, או עם רוזי, או עם מרינה."
"קרוב לוודאי שהיא תלך עם החברות שלה ותצרח עליך שאתה מתערב לה בחיים אם תציע לה עזרה." הצטחק רוזי.
בעוד אנחנו מנסים לתאר לעצמנו איך יתנהלו חייהם של שני הומואים במחיצתה של ילדה שתתבגר מיום ליום, ובאיזה מבחנים קשים היא תעמיד אותנו, נפתחה פתאום הדלת (לא דופקים בדלת של בית שיושבים בו שבעה הזהיר אותי רוזי עוד כשחזרנו מהלוויה) ולמטבח נכנס אריק, האקס הכי מיתולוגי שלי. דק גזרה, יפה תואר ושובה לב כמו בפעם הראשונה בה נפגשנו. הוא חיבק אותי, מאמץ אותי אל גופו כאילו לא נפרדנו לפני שבע שנים במריבה צעקנית, רצופת קללות והאשמות שהייתה שיחת העיר במשך זמן רב אחר כך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה