קוראים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

ג. המשפחה שלי

5. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא
מעבר לכתפו של אריק ראיתי את עיניו של אולג נפערות לרווחה ומתמלאות עלבון. הוא לא היה רגיל לראות אותי חבוק בזרועות אחר. הקשר שלנו היה מונוגאמי ושמרני מאוד, הוא ידע מעט מאוד על העבר הפרוע שלי, ואני מניח שכמו רוב הצעירים הוא היה בטוח שמאז ומעולם הייתי מה שאני היום - אדם בוגר, שקול ומיושב בדעתו שהולך למיטה לפני חצות וקם כל בוקר לעבודה.
פינקי ורוזי שהכירו כמובן את אריק היטב נדהמו פחות, אבל גם הם לא נראו מאושרים מידי מהחיבוק שלנו. אחרי שהוא הרפה ממני הם לחצו את ידו בהבעה מסתייגת ושאלו בקרירות מה שלומו ומה חדש אצלו.
אחר כך הצגתי בפניו את אולג, מציין שהוא בן זוגי בשנה האחרונה, וחשתי גאווה קטנה וטיפשית למראה מבט ההערכה שעלה על פניו של אריק. אולג שמר על נימוסיו הטובים, לחץ את ידו של אריק בחטף, הודה לו על בואו ומיד אחר כך אמר שהמקרר ריק ובטח יגיעו עוד מעט עוד אורחים וירצו לאכול ולשתות והוא חייב ללכת לסופר לפני שיסגרו.
"אנחנו נבוא אתך ונעזור לך לסחוב." פסק פינקי והלך עם אולג, גורר אחריו את רוזי.
"יש לי הרגשה שרוזי היה מעדיף להישאר כאן ולהשגיח עלינו." גיחך אריק.
"אין בזה שום צורך." אמרתי ביובש, "בטח שלא כיום."
אריק נזכר בנסיבות וחיוכו נעלם. "אני מצטער שלא הגעתי ללוויה, אם לא היינו מכירים כל כך טוב הייתי מחרטט לך איזה תירוץ על פקקים בדרך או משהו, אבל האמת היא שאני פשוט שונא בתי קברות ומקבל פריחה מכל הקשקוש הדתי הזה."
"גם אני, אבל בן אדם צריך לעשות לפעמים דברים שהוא שונא."
"כן, אני יודע צביקה." הפתיע אותי אריק, "אמרת לי את זה לא פעם. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזה קשקוש פולני מתחסד, אבל היום אני יודע שצדקת."
"נו, מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." הערתי בחמיצות.
"איזה פולנייה שאתה צביקה, לפחות זה לא השתנה אצלך. ודרך אגב, אתה נראה פשוט מצוין, זאת אומרת, בהתחשב בנסיבות."
"תודה." אמרתי, והוספתי בענווה שהכול בזכות אולג שדואג לי ושהחיים שלי איתו מאוד נוחים ורגועים.
"זה מה שרצית תמיד, נכון? לחיות לך בשקט כמו סטרייט נשוי ומהוגן, אזרח רגיל כמו כולם."
"מה רע בזה? אני לא מבין למה, אם אני מעדיף גברים במיטה, אני צריך לחיות כמו פרא אדם. אני שונא להשתכר ולהיות ער כל הלילה, מה רע בלחיות בבית נקי ומסודר וללכת כל בוקר לעבודה?"
הסתכלנו זה על זה ושנינו חייכנו. "יש דברים שאף פעם לא ישתנו." נאנח אריק, "לא ראיתי אותך... כמה שנים לא נפגשנו?"
"שמונה."
"כן, נכון, שמונה שנים לא דיברנו וחמש דקות אחרי שאנחנו נפגשים אנחנו חוזרים לאותם ויכוחים ישנים."
"כאלו אנחנו, עשיתי טעות שניסיתי לשנות אותך בכוח אריק."
"גם אני עשיתי אותה טעות אתך, אבל בטח תשמח לדעת שבמקום שאתה נכשלת הזמן הצליח. אני כבר הרבה יותר רגוע כיום, בגילי כבר אי אפשר לחגוג כמו בגיל עשרים."
"לפחות כשהיית בגיל עשרים, וגם שלושים, השתוללת כהוגן."
"כן, אפשר להגיד שאספתי המון זיכרונות שיחממו אותי לעת זקנה." נאנח אריק והשפיל מבט, ופתאום שמתי לב שהוא רזה מידי, ושמתחת לשיזוף המוקפד שלו עור פניו אפור וחולני.
"אריק, אתה בסדר?" רכנתי ואחזתי בכף ידו, כף יד שזכרתי תמיד כחמה וחזקה ושכיום הייתה, למרבה הפתעתי, מנוקדת כתמי זקנה חומים.
בזיכרוני אריק נשמר צעיר, חזק, יפה ונמרץ, תמיד במצב רוח מרומם, שופע בוז לכל סמכות, מערער באומץ על החוקים שחלים על כולם חוץ ממנו, ותראו אותו כעת – הוא היה מבוגר ממני רק בשלוש שנים, אבל נראה זקן ומובס.
"מה קרה אריק, אתה לא מרגיש טוב? אתה חולה? זה לא..." פחד פתאומי לפת את ליבי, כל כך הרבה מכרים וידידים שלי נדבקו, יכול להיות שגם אריק? החלפנו מבט ופתאום נוכחתי לדעת שעיניו הירוקות הבורקות - פעם הן משכו אחריהם בכבלי קסם גברים ונשים כאחד - היו דהויות, והלובן שלהם קיבל גוון צהבהב.
"לא, זה לא איידס. אני לא טיפש עד כדי כך, אבל לצערי לא הייתי מספיק חכם לא לעשן." הוא השתעל קצת ואחר כך נאנח והניח את ראשו על ברכיו. ראיתי ששערו שפעם היה כל כך סמיך ועבה הידלדל ובמרכז ראשו יש קרחת קטנה שגרמה לליבי להיצבט ברחמים. הוא היה כל כך גאה בשערו היפה, מעניין אם הוא יודע שהוא מקריח?
"מה יש לך אריק?" הנחתי יד על כתפו.
"בשנה שעברה גילו לי גוש בריאות והורידו לי את כל הריאה. זה היה סרטן, אבל למזלי תפסו אותו לפני שהוא התחיל להתפשט וויתרו לי על טיפול כימותרפי."
"אוי, אריק." חיבקתי אותו, מניח את ראשי בשקע כתפו. שנים אחרי שנפרדנו עוד חלמתי את עצמי מניח את ראשי על כתפו, מתרפק עליו, מריח את ריחו הטוב, נצמד אל גופו החזק...
"נו, די, מספיק עם זה. יחסית למה שעישנתי כל חיי עוד יצאתי בזול." החזיר לי אריק חיבוק וסיפר לי איך, ברגע שאושפז, התפוגגו רוב חבריו וכל מאהביו הצעירים הסתלקו לדרכם. רק משה השמן  - זוכר את משה השמן שתמיד נגרר אחרי? – נשאר לצידו.
"אנחנו גרים יחד עכשיו, היית מאמין?"
"לא." נדהמתי, "אתה עם משה השמן? אבל הוא... זאת אומרת, תמיד אמרת שרק לראות אותו מוריד לך את הזין."
"באמת? זה מה שאמרתי." המהם אריק ודחף יד מתחת לחולצתי, פורט באצבעותיו על עמוד השדרה שלי כמו שרק הוא ידע, מעביר בי צמרמורות עונג.
"כן, זה מה שאמרת." אמרתי בתוקף והדפתי אותו קלות מעלי. לרגע נפגשו מבטנו ושנינו נאנחנו והתרחקנו זה מזה.
"אז מה שלום משה?" שאלתי.
"עדיין שמן ושעיר." הצטחק אריק, "אבל כיום זה הרבה פחות חשוב. אני רואה שאתה דווקא מסודר לא רע, חמוד הבחור שלך."
"כן." אמרתי בהיסוס, "רק שהוא צעיר מידי ויש לו רעיונות משונים."
"איזה רעיונות משונים?"
"הוא רוצה שנגדל יחד את הנכדה שלי, את עדי, הבת של תיתי המסכנה."
"בת כמה היא?"
"שלוש וחצי, כמעט ארבע. היא מתוקונת, אבל מה אני כבר יודע על גידול ילדים?"
"אף אחד לא יודע על זה כלום. לומדים תוך כדי."
"בחייך אריק, גם את אימא שלה לא גידלתי, איך אני יכול, בגילי, לטפל בילדה כזו קטנה?"
"יש מישהו אחר שמוכן לטפל בה?"
"מהמשפחה שלי אין אף אחד שמסוגל." נאנחתי, "אבל יש משפחות אומנה, או בתי ילדים, ויש גם את האופציה של אימוץ."
אריק שתק אבל הבעת ההסתייגות על פניו הייתה ברורה כשמש בצהרים.
"בחייך אריק." התמרמרתי, "שכחת בן כמה אני? כשהיא תתחיל להתעניין בבחורים ובאיפור וכל זה אני אהיה בן שישים. זה פשוט שיגעון, הרעיון הזה."
"אני מבין שהבחור שלך, האולג הזה, מוכן לגדל אותה אתך."
"היום הוא מוכן, בעוד שנה שנתיים, כשכבר לא יעמוד לי בלי עזרה של ויאגרה, הוא יחליט שלא מתאים לו."
"אני לא יודע, לא עוזבים ילד כל כך מהר." אמר אריק.
אני כן עזבתי, חשבתי לעצמי, עזבתי בלי להסתכל אחורה נזכרתי וליבי התכווץ מצער ומחרטה, ופתאום, לראשונה מאז האסון, התמלאו עיני דמעות.
אריק חיבק אותי בעדינות ובזרועותיו הצלחתי סוף סוף לבכות על ביתי היחידה שמתה כל כך צעירה, משאירה לי פיקדון יקר למשמרת, פיקדון שכל כך פחדתי לקחת עליו אחריות.
"אני פוחד אריק." יבבתי, "אני נורא פוחד. איך אני אצליח לעשות דבר כל כך קשה לבדי? מה אם אני אפשל ואזיק לעדי והיא תשנא אותי?"
"היא לא תשנא אותך, איך אפשר לשנוא אותך, טיפשון אחד, אל תפחד, אתה אוהב אותה וזה מספיק. השאר יבוא לבד. אתה זוכר את ריטה, הבחורה הלסבית הקטנה, החמודה הזו שברחה מבעלה? היא הציעה לי לפני כמה שנים שנעשה יחד ילד ואני היססתי ודחיתי אותה עד שבסוף היא מצאה מישהו אחר. שנה אחר כך חליתי והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שהרדימו אותי היה כמה חבל שלא הסכמתי. עד היום אני מצטער על זה, עכשיו זה כמובן מאוחר מידי, אני אמות בקרוב בלי להשאיר אחרי כלום."
"אריק, אל תגיד את זה, אתה תבריא ותחיה עוד המון שנים, ואל תעלם לי יותר, אין אף אחד שאני יכול להתווכח איתו כמו שאני מתווכח אתך."
התחבקנו שוב ובדיוק אז נכנס אולג, עמוס שקיות מלאות כל טוב ונעץ בי מבט נוקשה ופגוע.
ניתקתי מאריק ופניתי לעזור לו. הוא ניסה להתנגד, אבל פינקי ורוזי נכנסו עם עדי ואחר כך באו שמיל ואחותו, מתנצלים בשם אימם שהייתה חולה מכדי להגיע.
למזלי סבתא של אולג חינכה אותו היטב והוא התאפק ושמר לעצמו את דעתו על ההתנהגות שלי עד שכל המנחמים אמרו את דברם והלכו הביתה.
פינקי ורוזי עזבו אחרונים יחד עם אריק ששב וחיבק אותי, מבטיח לחזור בקרוב לביקור. ברגע שהדלת נסגרה אחריהם נעלם החיוך המנומס מעל פניו של אולג והוא זרק את ערמת הצלחות המלוכלכות שאסף מהשולחן לתוך הכיור, הלך לחדר השינה, הוריד את המזוודה הגדולה שלו שנחה על הארון מאז שהוא עבר לגור אצלי והתחיל להשליך לתוכה את בגדיו.
"אולג די, תפסיק עם זה."
"אל תגיד לי מה לעשות, נמאס לי לקבל ממך הוראות."
"נו, באמת, ממתי אני נותן לך הוראות? די, תפסיק בבקשה, אל תעשה את זה."
"למה לא? ברור שאתה לא צריך אותי יותר, יש לך את אריק שלך."
"נו, באמת, די, אל תדבר שטויות."
"התחבקת איתו."
"אני מתחבק גם עם פינקי ורוזי, וגם עם חברים אחרים."
"לא ככה. תודה שאתה עוד מאוהב בו." השליך אולג את נעלי הבית שלו על ערמת חולצות לבנות, מתייפח כאילו ליבו נשבר.
"אולג, נו, די עם זה, מספיק עם הסצנות. אני מבקש ממך..."
"מבקש מה? מה בדיוק אתה מבקש ממני?!" צעק אולג בקולי קולות, דבר שלא ראיתי אותו עושה מעולם.
"אני מבקש ש... שתפסיק עם זה, שלא תלך. בבקשה תישאר, אני צריך אותך, ואל תצעק, אתה תעיר את הקטנה."
אולג הפסיק לזרוק בגדים למזוודה, אבל המשיך לכעוס. "בסדר, אני אשאר אתך עד שתמצא איזה סידור לעדי, אבל אחר כך אני הולך."
"ומה אם החלטתי שאני רוצה שהיא תישאר איתנו?"
לרגע ניצחה הפליאה את הכעס. "באמת צביקה? אתה באמת רוצה לגדל אותה? אתה מתכוון לזה באמת או שאתה אומר את זה בגללי?" התיישבתי על המיטה והושטתי אליו את ידי, הוא הדף את המזוודה מהמיטה והתיישב לצידי. "ברור שאני רוצה לגדל אותה, אני אוהב אותה, היא כל המשפחה שיש לי, מספיק שאיבדתי את אורית, אני לא רוצה להיפרד גם ממנה."
"אז למה אמרת שאתה רוצה לתת אותה?"
"כי פחדתי, אני עדיין פוחד. ילד זו אחריות עצומה והמון עבודה, קיוויתי שאני אוכל לקבל ממך עזרה אולג, אבל אם אתה מעדיף את החופש שלך..."
הוא שוב התרגז. "אם אני מעדיף? אתה מתמזמז עם האקס שלך מיד אחרי הלוויה של אורית ואחר כך מאשים אותי."
"אולג תירגע." הנחתי את ידי על כתפיו והבטתי בפניו. תמיד חשבתי עליו כעל הנער הצעיר מידי הזה שמשום מה החליט שהוא רוצה אותי, רק היום הבחנתי במניפת הקמטים העדינה שהחלה להתהוות בזויות עיניו ובשערות הלבנות ברקותיו. הוא כבר לא ילד, אפילו לא נער, הוא גבר צעיר והוא אוהב אותי בנאמנות ובמסירות הרבה זמן. איך זה שמעולם לא אמרתי לו עד כמה אני מעריך אותו ואוהב אותו וזקוק לו?
"לא התמזמזתי איתו, הוא חיבק אותי כי בכיתי, זה הכול. הסיפור שלי איתו נגמר מזמן. עכשיו אנחנו רק ידידים, אני אוהב רק אותך, אני לא חושב שאמרתי לך אי פעם, אבל אני רוצה שתדע שלא הייתי עובר את התקופה הקשה הזו בלעדיך." רכנתי אליו ונישקתי אותו. "אל תלך בבקשה, אני צריך אותך אולג."
דמעות מלאו את עיניו. "אל תדבר שטויות, בכלל לא התכוונתי, סתם כעסתי, אני עושה שטויות כשאני מתעצבן. הנה, תראה איך לכלכתי את החולצות עם הנעלים שלי."
"לא נורא, זה יורד בכביסה. עזוב את זה עכשיו, בוא נשכב קצת במיטה ונתחבק. אני מתגעגע אליך."
התכרבלנו חבוקים מתחת לשמיכה ואולג נאנח באהדה כשסיפרתי לו על מחלתו של אריק, ואמר שהוא שמח מאוד שאני לא מעשן יותר ושהוא מקווה שעדי לא תעשן אף פעם.
"נצטרך לדבר איתה על זה כשהיא תהיה קצת יותר גדולה." אמר, "אבל הכי חשוב זו דוגמא אישית. ילד מחקה את המבוגרים ובגלל זה חשוב מאוד שגם אם נריב נעשה את זה בצורה תרבותית."
"אני לא חושב שאני יודע לריב בצורה תרבותית אולג, תצטרך לחנך גם אותי." פיהקתי, מנומנם, ואז עדי התעוררה פתאום בבכי תמרורים וקראה לאימא שלה.
כשניגשתי אליה גיליתי שהיא הרטיבה את המיטה והצטערתי שלא חיתלתי אותה. באמת חשבתי שהיא תוכל להתגבר בקלות כזו על היעלמותה של אורית?
את הלילה שאחרי הלוויה בילתה הקטנה איתנו במיטה, ועברו עוד מספר חודשים עד שהיא הפסיקה להתעורר בבכי ולקרוא לאימא שלה.

כשהוועדה של משרד הרווחה התכנסה סוף סוף הודיתי בכנות שגידול ילדה הוא עניין לא קל בכלל ושאני יודע שעם הזמן הבעיות לא ייעלמו אלא רק ישתנו, ושכל תקופה בחייה של עדי תביא איתה בעיות חדשות שיהיה עלי להתמודד איתן.
סיפרתי להם על ההיסוסים שלי, על פחדי מהאחריות הכבדה, ואיך החלטתי בסופו של דבר, אחרי ששוחחתי עם ידיד ותיק שעודד אותי לא לפחד, לקחת על עצמי את המשימה הנכבדה הזו.
הם שאלו שאלות רבות על עדי, על ההתמודדות שלה עם אובדן הוריה, הדרך בה אנחנו מגדלים אותה - וחייכו באישור כשאמרתי שאנחנו מאמינים במתן דוגמא אישית ולא בהטפות מוסר – ובסופה של חקירה מיגעת שכללה שאלות רבות שהופנו גם אלי וגם אל אולג (שישב זקוף ומתוח והסמיק כל פעם שפנו אליו) הודיעו לי שבעוד כמה ימים אקבל בכתב את הפרוטוקול ואת החלטות הוועדה.
אחרי שיצאנו משם, סחוטים ומרוטי עצבים, כרמל שישבה בצניעות בקצה שורת המומחים והמומחות שחקרו אותנו נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה ואמרה שהיינו נהדרים ומרשימים, והיא יודעת שבתוספת הדו"ח האוהד מאוד שלה אנחנו נקבל את המשמורת על עדי. 
היא צדקה, הוועדה ציינה שאמנם אנחנו משפחה יוצאת דופן, אבל עשינו רושם של אנשים מסורים ונחושים להעניק לעדי בית חם ומאחר ואנחנו המשפחה היחידה שלה הם מעניקים לי את המשמורת עליה.
גם אני צדקתי, זה היה קשה, ולפעמים מעייף מאוד. בלי אולג לא הייתי מצליח להתמודד עם המשימה. גם רוזי ופינקי שאימצנו כדודים עזרו מאוד. לשמחתי אריק קיים את הבטחתו וקפץ מידי פעם לביקור מביא איתו את משה השמן שאיכשהו, אחרי גיל ארבעים וחמש, נראה הרבה יותר טוב למרות שנשאר שמן ושעיר.
נכון, להיות חלק מהמשפחה שלנו זה לא תמיד קל - הזעתי מרוב מבוכה כשהייתי צריך להסביר לילד סקרן ולאימו החטטנית למה סבא בא למסיבת סוף השנה עם חבר, ושנאתי לרקוד עם כל הילדים בחנוכה כשאני מחזיק נר בידי (הגננת הזו עם הרעיונות שלה), והרגשתי מטופש לגמרי בין כל האימהות הצעירות ביום ההולדת של עדי וגם לבוסס בבוץ בט"ו בשבט עם חבורת צרחנים קטנים ולנטוע נטיעות (אולג שכב בבית עם שפעת) לא אהבתי כל כך - אבל להפתעתי כך או כך הזמן עובר, לפעמים מהר לפעמים לאט, ועם השנים הצרות נשכחות ומתעממות, והרגעים הטובים נשמרים בזיכרוננו בכל זוהרם ותמיד, גם כשקשה, אנחנו מרגישים את האהבה באוויר.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה