עוקבים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

4. פלצבו

"מה זה בוזי? מה הבקבוק הזה?" שאל קובי והרים בקבוק קטן מלא נוזל שקוף שעמד בצניעות בפינת השיש במטבח.
"זה... זה סתם. עזוב." חטף בוזי בחיפזון את הבקבוק נטול התווית מידי קובי והטמין אותו מאחורי ארגז הלחם. "בא לך ללוות אותי למתנ"ס? אני צריך להזיז הצידה את כל הכיסאות של המקהלה ולא תזיק לי קצת עזרה."
"כן, בטח. אני בא." נענה קובי ברצון, שמח לראות את בוזי כל כך נלהב מעבודתו החדשה. נכון, זו הייתה רק משרה חלקית מאוד כמורה לריקוד מודרני לנוער במתנ"ס המקומי, אבל זו הייתה העבודה הראשונה של בוזי מזה שנתיים והוא הצטיין בה.
השמועה על המורה הכריזמטי והכישרוני עשתה לה כנפיים וכל כך הרבה נערים ונערות נרשמו לחוג עד שהיה צורך לחלק את הרקדנים המתחילים לשתי קבוצות.
החוג העסיק את בוזי ארבע פעמים בשבוע ולמרות שמשכורתו הייתה פעוטה יחסית לסכומים שהרוויח בשנותיו הטובות זו הייתה התחלה והוא היה מרוצה וגאה מאוד.
החודשיים שחלפו מאז נפגש בקובי עשו פלאים לגזרתו, לכושרו הגופני, והחשוב מכל, למצב רוחו ולחוסנו הנפשי. הוא עדיין דאג וחשב על המחלה, אבל היא הפסיקה להעסיק את מוחו במשך כל היממה ולאט לאט הוא החל להדמות שוב לאדם שהיה פעם.
בזמן שבוזי הדריך את הצעירים ברזי הריקוד הלך קובי לייעוץ הזוגי הדו שבועי שלו, ושמע מהיועצת, הדוקטור פועה הר שושנים, שלדעתה המלומדת הגיע הזמן שהוא ואשתו בנפרד ינסו לחזור שוב לגור יחד.
הוא הנהן בכובד ראש לשמע ההצעה, מסתיר מאחורי פנים שלוות את החשש מתגובתו של בוזי לשמע הידיעה. לרווחתו הרבה אשתו יעל התנגדה בעוז להצעה וטענה שעד שלא תקבל תוצאה שלילית שנייה מבדיקת הדם שעשתה אין בכלל על מה לדבר.
"ומה אם גם את תתגלי כנשאית יעלי?" שאל במורך לב.
"נדמה לי שכבר עברנו על זה מספיק פעמים." התערבה דוקטור הר שושנים בשמץ של קוצר רוח, "והסכמנו שהסיכוי לכך קלוש ביותר."
"הוא עדיין קיים." התעקשה יעלי, "למרות שקיימנו יחסי מין רק פעם בשבועיים שלושה וכמעט תמיד עם אמצעי מניעה כפולים." הוסיפה בשמץ סלידה.
"אבל את לא רצית לקחת כדורים נגד הריון." מחה קובי בפעם המאה לפחות, מרגיש קצת במיעוט בין שתי הנשים הנאות והנבונות שגרמו לו לחוש איטי וכבד פה.
"הסברתי לך מאה פעם שלא היה טעם שאני אדחוס לתוכי הורמונים בשביל כל כך מעט זיונים." ירתה יעלי בזעם.
"אבל זו את שתמיד לא רצתה כשאני רציתי."
"כי הרגשתי תמיד שאתה עושה לי טובה ולא באמת רוצה אותי."
דוקטור פועה נאנחה בסתר לבבה, מנסה לעשות כמיטב יכולתה המקצועית להסתיר את חוסר סבלנותה. הזוג הזה... היה להם קשר מצוין והם התאימו זה לזה בכל המובנים. לכאורה לא הייתה שום סיבה שלא יחיו באושר ובעושר עד מאה ועשרים, אבל כל ההבנה, הידידות וההתאמה ששררו בינו לבינה היו מתפוגגים ברגע שהשיחה נסבה לעניין הפעוט הזה של סקס.
כמה חבל, חשבה הדוקטורית בינה לבין עצמה, שהם לא יכולים לחיות יחד בלי הקטע המיותר והמרגיז הזה שמקלקל להם את כל ההרמוניה. הם היו יכולים להיות הורים נהדרים לילדים, אבל מצד שני, איך הם יביאו ילדים אם הם לא נכנסים למיטה?
היא העלתה הבעה מקצועית שלווה על פניה, גייסה את מיטב גינוני היועצת שלה כדי להרגיע את המריבה שהחלה להתפתח, וקבעה אתם עוד פגישה לדון שוב בבעיית המשיכה המינית שהפריעה להם לחיות חיי נישואים מאושרים.
קובי חזר למתנ"ס לאסוף את בוזי, מהרהר בדרך בחיי נישואיו שהיו יכולים להיות נפלאים לולא היה עליו גם לחשוק באשתו מידי פעם, ואיזה מזל שהיא לא רצתה להרעיל את עצמה בהורמונים של כדורים נגד הריון, לא בטחה רק בדיאפרגמה והתעקשה גם על קונדומים, ואיך הוא יספר לבוזי שהוא חוזר לגור איתה כי הוא אוהב אותה מאוד ורוצה בילדים ממנה, ומה לכל הרוחות היה הבקבוק המוזר הזה שבוזי נחפז להסתיר ממנו?
"אני מבין, תפסיק להתנצל." אמר בוזי בשלווה כשקובי סיפר לו שהוא עומד לחזור לאשתו.
"זה לא אומר שנפסיק את הקשר שלי ושלך." אמר קובי בקול מתנצל, "אתה מאוד חשוב לי ואני לא אפסיק לדאוג לך."
"אין לך מה לדאוג לי, אני בסדר גמור."
"אבל המחלה שלך בוזי... אם יהיה לך עוד התקף אז בטח..."
"לא יהיה כלום. אני מטפל בזה ואני לא צריך טובות ממך." אמר בוזי בקרירות והלך למטבח, שלף את הבקבוק המסתורי ולגם ממנו מעט.
"מה זה? זאת מין תרופה?" ניסה קובי להבין.
"כן, זו תרופה."
"אז למה אין עליה תווית?"
"לא צריך תווית ואל תציק."
"אל תגיד לי לא להציק, מה התרופה הזו בוזי? ממי קיבלת אותה?"
רק אחרי מסע שכנועים ארוך ומתיש הצליח קובי לחלץ מבוזי את הסוד הגדול. הוא גילה רופא מופלא שמוכר תרופות למחלות שהרפואה התייאשה מהן. "ואני מגלה לך את זה רק כי הוא יכול לעזור גם לך."
"לעזור לי? איך? עם האיידס?"
"כן."
"אין תרופה לאיידס בוזי."
"יש, אבל לממסד הרפואי נוח יותר להגיד שאין ושתמשיך לקנות תרופות כל החיים. ככה הם עושים כסף."
"אהה! והטיפוס הזה נתן לך את הבקבוק הזה חינם?"
"לא, אבל זה לפחות ירפא אותי."
"בחייך בוזי."
"אבל תראה אותי! תראה כמה טוב אני נראה, תראה איך אני משתפר מיום ליום."
"זה לא בגלל המים האלו בוזי, זה כי לקחת את עצמך בידיים, הפסקת לרבוץ כמו שק תפוחי אדמה מול הטלוויזיה ולאכול ואתה עובד, הולך לפיזיותרפיה, חי כמו בן אדם."
"קובי חמוד, אתה זה שנתת לי את הדחיפה הראשונה לקום מהספה ואני אזכור לך את זה תמיד לטובה. רק בגללך היה לי כוח ורצון לחפש תרופה למחלה שלי."
"חשבתי שאין תרופה לניוון שרירים."
"טעית, יש תרופה, ויש גם תרופה לאיידס. צריך רק לדעת איפה לחפש." התעקש בוזי ולגם שוב מהבקבוק הקטן, אחרי שהודה באזני קובי המזועזע שהוא עלה לו כמה מאות שקלים.
"בגלל התרופת אליל הזו הוא הלך לחפש עבודה." הסביר קובי אחר כך לקוקו ולז'וז'ו, "אחרת הוא לא היה יכול לממן את המחירים המטורפים שהרופא אליל הרמאי הזה לקח ממנו."
"אז אולי זה לא דבר כל כך רע." אמר ז'וז'ו, "התרופה הזו היא כמו הנוצה של דמבו, הפיל המצויר בסרט של דיסני שחשב שאם הוא מחזיק נוצת קסמים הוא יכול לעוף, והוא באמת עף, אבל לא בגלל הנוצה שהייתה סתם נוצה פשוטה אלא כי הוא יכול היה לעוף והיה צריך..."
"ז'וז'ו, אולי תשתוק עם השטויות שלך?" התפרץ קוקו, "בוזי שילם חמש מאות שקל על קצת מי ברז, איזה נוצות קסמים בראש שלך, וממתי פילים עפים?"
"אולי אחרי שפילים יתחילו לעוף ימצאו תרופה לאיידס ולניוון שרירים." נאנח קובי, "אבל אני חושב שמי שמתרפא פה בינתיים זה החשבון בנק של הרופא אליל הזה."
"תשמע," אמר קוקו, "יש לי קליינטית שגיסתה עובדת בצוות התחקירנים של כולבוטק. לך עם בוזי לרופא הזה, תעמיד פנים שאתה מאמין, תרחרח מה קורה שם, ואם זה יראה לך רמאות..."
"מה אם? בוזי שפך שם כבר כמה אלפי שקלים וקיבל סתם מים. בטח שזו רמאות." התפרץ קובי בזעם, ובכל זאת הסכים לתכניתו של קוקו, וכמה ימים אחר כך הלך עם בוזי לרופא המסתורי – ד"ר מינץ - כדי לברר במה דברים אמורים.
הוא חזר עני יותר בשלוש מאות שקל והפקיד בידיו של קוקו בקבוק קטן מזכוכית מלא נוזל מסתורי.
"איזה רושם עשה עליך הדוקטור מינץ הזה?"
"מפוקפק מאוד, אבל בוזי מחזיק ממנו כאילו הוא סגן של אלוהים." התמרמר קובי, "דבר טוב אחד יצא מהרמאי הזה, בוזי משוכנע שמצבו משתפר מיום ליום, והוא באמת נראה טוב ומרגיש טוב יותר."
"אפקט הפלצבו." אמר ז'וז'ו, "חולים שמקבלים תרופה שהיא זיוף מוחלט מרגישים טוב יותר אם הם מאמינים שהתרופה עובדת."
"אולי זה עוזר כשיש לך שפעת, או נזלת, או כאב ראש, אבל לא כשיש איידס או משהו באמת רציני, וחוץ מזה לא חבל על הכסף? זו פשוט גניבה!" כעס קוקו, ונחפז למסור את הבקבוק לתחקירנית לבדיקה.
התחקירנית הודתה לו מאוד, וכמה ימים אחר כך כשקובי ובוזי ישבו מול הטלוויזיה וצפו בכולבוטק הם נדהמו לראות את ד"ר מינץ מתפתל מול המנחה שהציג בפניו דוחות מעבדה המוכיחים שהתרופות שמכר בכסף רב היו סתם מים, ואם לא די בכך שהוא בכלל לא רופא מוסמך.
בתום התכנית כיבה בוזי את הטלוויזיה ובשתיקה הלך למטבח והחל לחפש במזווה אחרי הצ'יפס החביב עליו.
לרוע מזלו ניקה יניב את המטבח היטב רק כמה ימים קודם לכן וזרק את כל המצרכים שפג תוקפם. כל מה שהוא הצליח למצוא הייתה שקית של פסטה לא מבושלת וכמה קופסאות שימורי טונה.
"בוזי." התחנן קובי, "תעזוב את זה, אתה לא רעב. תפסיק. בוא תדבר איתי חמוד, בבקשה."
"מה יש לי לדבר אתך? אתה עומד לחזור בקרוב לאשתך ואני אשאר לבד למות פה כמו כלב."
"אל תדבר שטויות, אף אחד לא הולך למות לבד. בוא אלי." משך אותו קובי אליו וחיבק אותו בכוח. "אני יודע שזה שוק בשבילך שהתרופה שהאמנת בה היא רמאות בוזי, אבל..."
"אבל מה?" התרגז בוזי, דחף מעליו את קובי, הלך לחדר השינה וזרק את עצמו על המיטה.
"תחשוב על כל הכסף שלא תצטרך לבזבז יותר, אתה לא שמח שחשפו את הרמאי הזה?"
"הרמאי הזה נתן לי תקווה ועכשיו אין לי כלום."
"יש לך אותי בוזי."
"כן, בטח, ולך יש את יעל."
"לא, אני נשבע לך בוזי שמחר בפגישה אני אספר ליעל הכל ואני אגיד לה שזה נגמר ואני ואתה..."
"אני לא מאמין לך קובי. אני מצטער, אני מאוד מאוד אוהב אותך, אבל אני לא מאמין לך שתעשה דבר כזה."
"תחיה ותראה שכן, ואהה... בוזי, יש עוד משהו קטן שלא סיפרתי לך."
"מה עוד? אני לא חושב שיש לי כוח לעוד הפתעות היום."
"זה לא משהו גדול כל כך, אבל אני ארגיש יותר טוב אם אני אספר לך."
"נו, אז תספר."
"החשיפה של ד"ר מינץ הרמאי היא בגללי, אני נתתי לקוקו את התרופה שקניתי ממנו ו..."
"והוא נתן את זה לגיסתה של הקליינטית שלו שעובדת כתחקירנית בכולבוטק, אני יודע הכל, ז'וז'ו לא התאפק וגילה לי את זה כבר לפני יומיים, חשבתי שתספר לי משהו שאני לא יודע."
"טוב, אז הנה משהו שאתה לא יודע, אני נורא אוהב אותך בוזי."
"אני יודע טמבל, גם אני אוהב אותך קובי, ואני רוצה שתבטיח לי משהו."
"כל מה שתרצה חמוד."
"בחיים אל תרשה לי לאכול יותר צ'יפס משקית." 

במסעדת 'אריה הזהב' היה נהוג לעשות תורנות פתיחת המסעדה. התורן היה צריך להגיע חצי שעה לפני כולם, להדליק מזגנים ואורות ולבדוק שהכול בסדר - המים זורמים בברזים, אין נזילות בשירותים ואף פורץ לא ניסה לבזוז את מקררי האוכל או הקופה.
לכל מלצר יצא לעשות תורנות פתיחת מסעדה פעם בשבועיים בערך והפעם היה זה תורו של יניב שיצא בחוסר חשק מהמיטה של אסי, נזהר לא להעיר את מנהל המשמרת שלו שהפך תוך זמן קצר להפתיע למאהבו, חברו הטוב והאדם הקרוב אליו ביותר בעולם.
בדרך למסעדה הוא שב והפך בבעיה שהציקה לו מאוד – מה יעשה כשאסי יציע לו ללכת להיבדק כדי שיוכלו לוותר על הקונדום המעיק? ומשם השתלשלו מחשבותיו לשאלה המעיקה עוד יותר - למה אסי לא הציע את ההצעה הזו עד היום?
הקשר שלהם הפך מהר מאוד לחברות עמוקה, אולי אפילו אהבה? (מאז מותו של זוהר הוא נזהר מאוד עם המילה הטעונה הזו) ולמרות שעבדו יחד כמעט כל יום, ישנו יחד (בדרך כלל אצל אסי) והרגישו כאילו נועדו זה לזה מששת ימי בראשית עדיין לא הציע לו אסי את ההצעה הזו שמאז פרוץ האיידס נחשבת למקבילה הרומנטית של שירת סרנדה מתחת לחלון, או הבאת טבעת יהלומים, או הצעת נישואים, או...
הוא פתח את דלת המסעדה, הבחין מיד שמישהו כיבה כבר את האזעקה והדליק את האורות והמזגן, וכל גופו נדרך. יכול להיות שאיזה פורץ כבר נמצא בפנים? אבל איזה פורץ יטרח וידליק את המיחם במטבחון של העובדים? ואולי הוא פשוט התבלבל וזה לא תורו להגיע ראשון? או שאולי מישהו אחר התבלבל או... הוא נכנס לחדר ההלבשה של הבנים וקפא במקומו, נדהם למראה הפיקולו החדש שלהם - טל הצעיר, אחד מבני טיפוחיה של שרון.
בגלל קומתו הנמוכה ופניו החלקים נראה טל צעיר משבע עשרה וחצי שנותיו וכולם התייחסו אליו כאל ילד חמוד. הוא הפך במהרה לפיקולו החביב ביותר על כל המלצרים. טל היה זריז, חרוץ, מלא רצון טוב, ותמיד היה מענה שנון בפיו וחיוך על שפתיו. העובדה שהיה בהיר עור ושער ובעל עיניים כחולות גדולות ויפות רק הוסיפה על קסמו.
רק כשראה אותו יניב עומד ערום למחצה, נאבק ללבוש מעין גופייה הדוקה מעל שדיים קטנים אך נשיים ללא כל עוררין הבין למה הפיקולו החביב עליו לא היה זקוק מעולם לגילוח.
המעמד היה מביך לשניהם. טל נבהל והחוויר ודמעות צצו בעיניו הכחולות, ויניב האדים ממבוכה, אמר סליחה ורצה לצאת, אבל טל התעשת וביקש ממנו לא ללכת.
"בבקשה יניב, אל תספר על זה לאף אחד." התחנן בלחש "אני צריך את העבודה הזו כדי לחסוך כסף לעשות ניתוח ולהיות באמת גבר כמו שאני מרגיש."
"אל תדאג, אף אחד לא ידע." נשבע יניב באבירות, ואפילו עזר לטל לישר ולמתוח על חזהו את הגופייה שמחצה את שדיו ולכפתר את שרוולי החפתים של חולצתו.
"תודה יניב, אתה מתוק." אמר טל בהתרגשות, חיבק את מותניו, עמד על קצות אצבעותיו ונישק את לחיו, ובדיוק ברגע זה נכנס אסי לחדר ההלבשה וגילה את יניב עומד קרוב מאוד אל טל שהיה לבוש רק בתחתונים ובחולצה, ומתנשק איתו.
לרגע קפאו שלושתם בתדהמה ואז טרק אסי בכוח את הדלת והסתלק. יניב רצה לרוץ אחריו, אבל טל אחז בכוח בזרועו והפציר בו בהתרגשות לזכור את הבטחתו ולא לגלות את סודו.
"אסי בסדר גמור, הוא לא יגלה כלום, אני מבטיח לך." אמר יניב בחיפזון, מנסה לנער מעליו את הצעיר הנרגש.
"טוב, אני סומך עליך, אני יודע שאתה ואסי... שאתם..." גילה לו טל, והאדים קצת.
"איך אתה יודע?" נבהל יניב. כולם ידעו שליאון הגדול, בעל המסעדה לא אהב פרשיות רומנטיות בין עובדיו, והשניים עשו כמיטב יכולתם להסתיר את העובדה שהם ישנים יחד.
"בחייך יניב, כול מי שיש לו עיניים רואה שאתה ואסי... זה ברור לגמרי." הצטחק טל ושחרר את זרועו של יניב, "נו, קדימה. לך תסביר לו שלצערי אין ביני לבינך כלום."
יניב עשה כמיטב יכולתו להסביר לאסי הזועם שאין כלום בינו לבין טל, אבל התקשה בכך מאוד. גם ברגעים הספורים שבהם הם לא היו טרודים בעבודה אסי סירב להקשיב לו ונהג בו בקשיחות, נוזף בו ללא הרף, ובכך גורם לו להיות עוד יותר מבולבל וחסר בטחון. גם טל זכה למנה של ביקורת שלא היה ראוי לה, אבל ספג אותה באצילות נפש ובשתיקה.
סוף סוף נגמרה המשמרת, כל המלצרים הסתלקו לדרכם, ורק מנהל המשמרת נשאר אחרון לסגור את המסעדה.
יניב שרצה להישאר עם אסי, לעזור לו לסגור את המסעדה ולחזור יחד איתו הביתה זכה לגערה מעליבה וגורש החוצה. הוא נפגע מאוד ולרגע כמעט שהסתלק חזרה לדירתו, אבל החליט לעשות עוד ניסיון אחד ונישאר בחוץ עד שאחרון המלצרים הלך לדרכו ואז התגנב חזרה למסעדה והפתיע את אסי שעמד וסידר כוסות זכוכית בארון.
"תשמע אסי," התחיל להסביר, אבל אסי שנבהל מהופעתו הפתאומית הפיל מידיו את הכוס שהחזיק.
"תראה מה עשית?" נזף אסי ביניב, הרים את הכוס השבורה והשליך אותה לפח.
"אוי, אסי, נפצעת. יורד לך דם." נבהל יניב, "בוא, אני אחבוש אותך." אחז בידו של אסי שנרתע ממנו בבהלה ודחף אותו מעליו בכוח.
"אל תיגע בי!" צרח והלך לשטוף את אצבעו הפצועה בכיור.
יניב חש שהוא עומד לפרוץ בבכי. "בסדר, אמר בקרירות, "איך שאתה רוצה אסי, אבל תדע לך שאתה טועה, הבנת לא נכון מה שראית וזה לא הוגן מצדך לא לתת לי אפילו להסביר."
"מה יש להסביר?" רטן אסי, "מהרגע שהטל הזה הגיע לא יכולת להוריד ממנו את העיניים ופתאום אני מגלה אותך ואותו יחד, מחובקים, ואם זה לא מספיק אז הוא עוד היה בלי מכנסים."
"כי הוא החליף בגדים, אני סך הכל עזרתי לו לסגור את הכפתורים, וחוץ מזה זה בכלל לא נכון ש... זה פשוט לא נכון. אני אתך עכשיו ואני לא מסתכל על אף אחד אחר."
"אבל הוא נישק אותך." התרתח אסי, והסתובב אל יניב, מטפטף טיפות דם מהחתך באצבעו שהיה עמוק למדי.
"סתם נשיקת תודה על הלחי אסי." הסביר יניב, והושיט אל אסי את ידו, "נו, די, עקשן אחד. תן לי לחבוש לך את האצבע. יורד לך דם."
"אמרתי לך לא לגעת בי!" צרח אסי ונרתע ממנו.
 יניב הביט בו בעלבון ואז, כמו משמים, צנחה עליו השראה ופתאום הוא הבין שאסי לא כועס אלא מבוהל עד מוות.
"אתה נשא איידס אסי, נכון? בגלל זה אתה כל כך פוחד."
"אני לא פוחד." התריס אסי באופן אוטומטי, אבל הוא שיקר ושניהם ידעו את זה.
אסי עטף את אצבעו המדממת במגבת נייר, ובלי להביט בפניו של יניב אמר חרש, "כן. אני פוחד. אני לא רוצה להדביק אותך יניב."
"אל תהיה אידיוט, אתה לא תדביק אותי. תראה, אין לי אף שריטה על הידיים." אמר יניב ושלווה מוזרה נחתה עליו כעת, כשהבין למה אסי לא מציע לו לוותר על קונדום.
כנראה שזה הגורל שלי, להתאהב תמיד בנשאי איידס, חשב לעצמו כשהוציא מקופסת התרופות פלסטר והדביק אותו על אצבעו של אסי שהפסיקה לדמם.
"עכשיו אתה בטח רוצה לקחת את הדברים שלך מהדירה שלי ולברוח ממני הכי מהר שאפשר." אמר אסי במרירות בעודו נועל את הדלת.
"אתה טועה לגמרי אסי." מחה יניב, "ואני די נעלב ממך, קודם חשבת שאני בוגד בך בגלל נשיקה תמימה על הלחי מבחורה, ועכשיו אתה חושב שאני אוותר על האהבה שלי רק בגלל וירוס?"
אסי נותר פעור פה. "רק רגע, עשית לי סחרחורת, אני חייב לשבת שנייה." התיישב על שפת המדרכה, "אתה מוכן להגיד הכל שוב לאט לאט כדי שגם קשיש מבולבל כמוני יבין למה אתה מתכוון? ותתחיל בבקשה מהתחלה, מתי נישקה אותך בחורה? איך החמצתי את זה, ועל איזה אהבה אתה מדבר?"
"טל הוא בעצם בחורה, או עדיין בחורה, או אולי בחורה טכנית? לא יודע, ואני מדבר על האהבה שלנו כמובן."
"בחורה טכנית?" התפרץ אסי בצחוק, וחיבק את יניב, "חשבת לחפש עבודה בתור קופירייטר יניב?"
"אני מנסה להגיד שהוא טרנסג'נדר, אבל זה סוד." הסמיק יניב, "והבטחתי לא לגלות, אבל לך אני מגלה כי יש לי הרגשה שאתה טוב בסודות."
"אני מעולה בסודות." אמר אסי, קצת בעצב, "זו תכונה שמשותפת להרבה הומואים."
"כן, אני יודע." נאנח יניב.
"אתה לא כועס עלי שלא גיליתי לך שאני נשא?"
"לפחות הגנת עלי ונזהרת לא להדביק אותי, זה יותר ממה שזוהר עשה."
"זוהר?" נדהם אסי, "מה הוא שייך לכאן?"
"זוהר התאבד כי הוא היה נשא איידס, ובניגוד אליך הוא לא רק שיקר לי אלא כנראה גם הדביק אותי ובמקום להודות בזה העדיף להתאבד." סיפר יניב לאסי הנדהם את כל הסיפור שלו ושל זוהר.
"ועדיין לא נבדקת?" התפלא אסי, "אבל יניב, אתה חייב."
"למה? מה זה ייתן לי?"
"אתה חייב לדעת מה המצב שלך ולעקוב אחריו כדי לדעת אם ומתי תצטרך תרופות."
"אני לא מוכן לקחת תרופות, בשום פנים ואופן לא."
"אבל יניב..."
"לא!"
"אבל יניב, תקשיב לי, יכול להיות שבכלל לא תזדקק לתרופות. הנה, גם אני לא לוקח תרופות, אבל אני יודע שאני נשא, אני נזהר ואני... אני..."
"אתה מה?"
"הבטחתי לעצמי שאם אני אתאהב פעם במישהו אני אגלה לו ו..."
"ומה?"
"כשראיתי אותך עם טל הבנתי פתאום כמה אני אוהב אותך ושאני חייב לגלות לך ו... הייתי כל כך גועלי אליך היום, סליחה חמוד."
"היית גועלי גם אל טל."
"אני יודע, נורא קינאתי. אני אבקש ממנו סליחה מחר. תגיד יניב, גם אתה אוהב אותי?"
יניב פרץ בצחוק. "זו השאלה הכי טיפשית ששאלת אותי מאז שפגשתי בך, בוא הביתה ואני אראה לך כמה אני אוהב אותך."
יד ביד הם נחפזו לדירה של אסי, ובדרך החליטו לעצור לרגע בדירה של יניב לקחת משם כמה חולצות שהוא רצה ללבוש במשך השבוע. לתדהמתם גילו מכונית משטרה עם מנורה כחולה מהבהבת עומדת ליד הפתח.
"מה קורה פה?" שאל יניב המופתע את השוטר שישב ליד ההגה.
"לוקחים חשוד ברצח לחקירה." ענה לו השוטר, ולפני שיניב הספיק לשאול מי נרצח הופיע בוזי, חיוור מאוד, ידיו כבולות באזיקים כשהוא פוסע בין שני שוטרים חמורי סבר, וקובי המבולבל הולך אחריהם ומוחה על המעצר הלא מוצדק.
השוטרים התעלמו ממחאותיו ולעיני כל השכנים שהציצו מהחלונות דחפו את בוזי לניידת ונעלמו, מותירים אחריהם את קובי עם דמעות בעיניים.
יניב ואסי לקחו את קובי לדירה של קוקו וז'וז'ו הנבוכים והמבוהלים, וארבעתם ישבו המומים מול הטלוויזיה וצפו בכתבת הפלילים הנרגשת מדווחת על הרצח המזעזע של ד"ר מינץ אשר רק לפי כמה ימים נחשף כרמאי שמכר תרופות מזויפות לחולים נואשים שלקו במחלות חסרות מרפא.
"אין ספק שאחד מהחולים המסכנים שהרופא המזויף הזה הונה בציניות מרושעת כזו רצח אותו נפש." פסקה הכתבת, "והמשטרה חושדת שהרוצח הוא בועז גדרון, רקדן העבר המפורסם שנראה יוצא מדירתו של ד"ר מינץ שעתיים לפני גילוי הגופה. מר גדרון, אחד מלקוחותיו של ד"ר מינץ, הוא כנראה האדם האחרון שראה את הד"ר חי."
"הכול באשמתי." גנח קובי וכבש את פניו בכפות ידיים רוטטות, "אני אשם."
"אתה רצחת את מינץ?" נבהל אסי.
"אל תדבר שטויות." נזף בו יניב, "זה שטויות, נכון קובי? אתה לא הרוצח, נכון?"
"לא, אבל באשמתי בוזי הלך להתעמת עם מינץ ו... ו..."
"תשתקו כולכם! בוזי לא רצח אף אחד." אמר קוקו בתוקף, "ולמה אתה מתכוון שהכול באשמתך קובי?"
"אני הצקתי לו שהוא הלך ובזבז על התרופות פלא האלה את החסכונות של אימא שלו ודרשתי ממנו שילך וידרוש ממינץ את הכסף חזרה. הוא לא כל כך רצה ללכת, אבל אני נדנדתי לו ובסוף הוא הלך ותראו מה קרה."
"האמת שאף אחד לא יודע מה בדיוק קרה." ניסה קוקו להרגיע את הרוחות, "אבל אני משוכנע שבוזי לא רצח אף אחד."
"איך אתה יודע?" מחה ז'וז'ו, "אני חושב שאם מישהו היה מרמה אותי ככה אני... אני לא יודע מה הייתי עושה לו."
"את יוספה?" פרץ קוקו בצחוק, "הרי אפילו ג'וק אין לך אומץ להרוג."
"לדעתי כל אחד יכול להרוג בנסיבות מסוימות." אמר אסי בכובד ראש, "אני יודע שאם החיים שלי או של מי שאני אוהב היו בסכנה הייתי מסוגל להרוג את מי שמאיים עלי, אבל בגלל כסף... לא חושב שהייתי הורג מישהו גם אם הוא היה גונב ממני."
"אתם לא מבינים, לא הכסף חשוב בסיפור הזה, מה שבאמת נורא זה שמינץ גזל מבוזי את התקווה להבריא, זה מה שבאמת נורא בתרופה המזויפת שלו, הוא נתן לאנשים תקוות שווא להבריא." עלו דמעות בעיניו של קובי.
"אתם סתם מקשקשים." איבד קוקו את סבלנותו, "אנחנו צריכים לעשות משהו, לשכור עורך דין למשל ו..."
"עורך דין עולה המון כסף." הזכיר לו ז'וז'ו בעגמומיות, "ואולי בכלל לא יעצרו אותו?"
הטלפון צלצל וקובי הסתער עליו בלהיטות. "איך אתה מרגיש בוזי? אז הם לא עוצרים אותך? באמת? רוצים לדבר גם איתי? מה, כבר הלילה? טוב, בטח. אני כבר בא."
"אתה רוצה שנבוא אתך?" שאל קוקו.
"לא, באמת שאין צורך. אני אהיה בסדר." הבטיח קובי ורץ החוצה. 

אחרי לכתו הלכו יניב ואסי העייפים לישון בדירה של אסי, אבל קוקו וז'וז'ו הנרעשים שלא הצליחו להירדם המשיכו להמתין לשובם של בוזי וקובי ולנסות לשער מי רצח את ד"ר מינץ.
העיתונאים שסיקרו את הסיפור בלהיטות ראיינו כל מי שהייתה לו אי פעם נגיעה לחייו של מינץ שהצטייר כטיפוס מפוקפק ביותר. אף אחד לא הביע צער על מותו חוץ מאישה אחת, קטנה ועכברית למראה, שהציגה עצמה כטלי זילבר - ידידה של ד"ר מינץ. היא בכתה ורוב הזמן היו פניה מוסתרים למחצה מאחורי מטפחת שנועדה לנגב את עיניה האדומות מבכי. טלי זילבר אמרה רק כמה משפטים קצרים ועשתה רושם עלוב וזניח לעומת הפציינטים הזועמים של מינץ שרשפו נאומים כועסים מול המצלמות, מספרים על מעלליו המכוערים ועל כמויות הכספים שהצליח לסחוט מהם, ובכל זאת, הופעתה של האישה הקטנה והצנועה הזו גרמה לקוקו ולז'וז'ו לקפוץ מכיסאם.
"זו המלכה עתליה!" צעק ז'וז'ו, "ממתי היא נעשתה ידידה של מינץ?"
"אנחנו חייבים לספר עליה למשטרה." פסק קוקו, מתעלם מהבעת חוסר הרצון על פניו של ז'וז'ו שרק הרעיון על ביקור בתחנת משטרה גרם לו להתחלחל.
"הם בטח יגלו לבד שהיא... שהיא כזו. מה יש לנו להתערב בסיפור הזה? חוץ מזה מה אנחנו כבר יודעים עליה?"
"יודעים שלא סתם היא הסתירה את הפנים שלה עם המטפחת הזו."
"היא בכתה, בגלל זה המטפחת."
"בחייך ז'וז'ו, אתה מכיר אותה, עתליה בוכה? הצחקת אותי!"
"אני רק הספר שלה קוקו, לא הפסיכולוג שלה."
"ספר שלה?" גיחך קוקו, "נו, טוב. אפשר לקרוא לזה גם ככה."
"שתוק כבר!" התרתח ז'וז'ו, "אמרתי לך כבר מאה פעם שבשבילי זו סתם עבודה. שערות זה שערות ולא חשוב באיזה מקום על הגוף של הקליינטית הן גדלות."
"הלו? יש מישהו בבית?" נקש מישהו על דלת דירתם הפתוחה למחצה, ובטרם הספיקו להשיב נכנס פנימה גבר עגלגל אחד בגיל העמידה לבוש מדים מקומטים.
שניהם קפצו ממקומם על הספה, נרעשים מהנוכחות הבלתי צפויה של הזר שפלש חרש לביתם.
מעניין כמה זמן הוא עומד כאן? חשב לעצמו קוקו.
איזה מזל שדיברנו צרפתית הוא בטח לא הבין כלום, ניחם ז'וז'ו את עצמו.
"אלפי סליחות רבותי, לא התכוונתי להתגנב, אבל הדלת הייתה פתוחה ולא יכולתי לא לשמוע מה אמרתם, ואני מסכים שאתם צריכים לספר הכול למשטרה."
השניים החליפו מבטים נבוכים. "אבל מי אתה בכלל?" שאל קוקו שהתעשת ראשון בחוצפה.
"אני הפקד מוריס אביטן. אחרי שסיימתי את חקירת העדים מר בועז גדרון ומר יעקוב לוין הסעתי אותם הביתה, וכשיצאתי שמעתי אתכם מדברים על הרצח שבמקרה אני עוסק בחקירתו וכמובן שהסתקרנתי ולכן הרשיתי לעצמי... אנא סלחו לי." הסביר הפקד בנימוס מופלג.
"דיברנו צרפתית." הזכיר לו קוקו בזעף.
"אני דובר מעט צרפתית, אצלנו בבית... אתם יודעים איך זה."
"מה עם בוזי וקובי? הם חשודים?"
"לקובי יש אליבי לשעת הרצח ובוזי... טוב, הוא באמת..." השאיר הפקד את סוף המשפט תלוי ועומד בלי סיום.
"מה בוזי?" איבד קוקו את סבלנותו לנוכח מנהגו המרגיז של פקד מוריס אביטן להותיר את משפטיו חסרי סיום, "הוא חשוד או לא?"
"הוא חשוד, אבל הוא גם לא בן אדם בריא ככה שאין מה לדבר על מעצר רגיל וחוץ מזה..." הפקד שוב הניח את סוף המשפט שלו תלוי באוויר והחל ללטף מהורהר את שפמו הדק.
"חוץ מזה מה!" האיץ קוקו בחוסר סבלנות.
"יש לי תחושת בטן שהוא לא בן אדם שירצח מישהו, לא בגלל כסף, אין בו את ה... אין לו את זה."
"את זה? איזה זה?" השתומם ז'וז'ו.
"בחייך, אתה לא מבין שהוא מנסה להגיד שאין מצב שהומו יהיה מספיק גבר לרצוח מישהו?" התרגז קוקו שמשהו באורחותיו המנומסות של פקד אביטן עצבן אותו מאוד.
"לא אמרתי דבר כזה ואני מצטער אם זה מה שהבנת מדברי." מיהר הפקד להתנצל והושיב את עצמו בזהירות על קצה הכורסא שעמדה מול הספה עליה ישבו, מתוחים ונרגשים, קוקו וז'וז'ו, "מה דעתכם לספר לי קצת על גברת טלי זילבר?" ביקש ברוך.
ז'וז'ו הביט בקוקו שנד בראשו לאות אישור, ואז נשם נשימה עמוקה, הישר את מבטו אל פניו העגלגלים של פקד אביטן וסיפר שהוא מכיר את הגברת הידועה למשטרה כטלי זילבר כמלכה עתליה - מלכת סאדו מאזו מפורסמת וידועה מאוד בחוגי חובבי הסקס הביזארי.
"הרעיון שאישה כמוה תבכה בגלל רמאי כמו מינץ הוא פשוט מגוחך. אני מכיר אותה כאישה תקיפה ויפה ולא כמו הבכיינית הזו שגמגמה בטלוויזיה."
"ואתה בטוח שזו אותה אישה, לא מישהו שדומה לה במקרה?"
"בטוח לגמרי. אני מכיר אותה כבר כמה שנים בצורה מאוד אינטימית." הסמיק ז'וז'ו.
"אינטימית?" הרים פקד אביטן גבות משתוממות.
אחרי גמגומים והסמקות הצליח ז'וז'ו לפלוט סוף סוף מפיו את הסוד - הוא מספר לא רק את שערה המפואר של המלכה עתליה אלא גם גוזם את ערוותה.
"חשבתי שהעובדות בתחום הזה מעדיפות לסלק את כל השער מה... ה... האזור הזה בגופן." התפלא פקד אביטן.
"לא כולן, זה תלוי, יש ויש. למלכה עתליה תמיד היה סגנון משלה, היא מעדיפה שער שופע, אבל מסופר יפה וצבוע באדום לוהט."
"באמת?" השתומם פקד אביטן, "ואה... תגיד לי ז'וז'ו, בזמן שביצעת בה את הטיפול המאוד מיוחד הזה היא... אתם... אתם בטח גם שוחחתם, לא?"
"ממש לא. היא הייתה נובחת עלי כמה פקודות מזלזלות וזהו, וחוץ מזה אף פעם לא היינו לבד, תמיד היה שם העבד הפרטי שלה שלא זז ממנה לרגע."
"עבד פרטי, מה?" אמר פקד אביטן בקול חולמני משהו, "הוא בטח היה בחור צעיר ויפה."
"האמת שלא." הודה ז'וז'ו, "הוא היה בערך בן ארבעים, אולי אפילו יותר, די שמנמן ובטח שלא יפה."
פקד אביטן שלף מהתיק המרופט שנשא איתו תמונת פספורט צבעונית קטנה והראה אותה לז'וז'ו. "מזהה את האיש הזה?"
"בטח, זה שימי, העבד של המלכה עתליה מאיפה יש לך תמונה שלו?"
"מהפספורט שהיה על גופתו של ד"ר שמעון מינץ." השיב פקד אביטן בנחת וקם ממקומו, "תגיד ז'וז'ו, אולי יש לך מושג איפה גרה המלכה עתליה?"
"בטח שיש לי, הרי אתה לא חושב שהיא טרחה לבוא למכון לקבל טיפול? הכול התבצע אצלה בבית, בנוחיות של חדר השינה הפרטי שלה, אבל היום היא לא בבית. בימי חמישי היא במועדון 'הכלוב' נותנת הופעה יחד עם שימי."
"אבל שימי מת." הזכיר לו קוקו ששתק עד כה.
שלושתם החליפו מבטים ואז שלף הפקד טלפון מכיסו הורה למי שהורה לחסום את מעברי הגבול בפני הגברת טלי זילבר, ואחר כך קם ממקומו ופנה לצאת.
"אבל פקד אביטן, ומה אם היא לא תנסה לברוח? מה אם היא לא חושדת שמישהו זיהה אותה והיא במועדון עכשיו? לא חסרים עבדים שיהיו מוכנים לרצוח רק כדי להיות במקומו של שימי." אמר ז'וז'ו בהתלהבות ואז, כשקלט מה אמר, נחפז לשים יד מבוהלת על פיו.
פקד אביטן חייך ופתאום הבחין ז'וז'ו שעיניו החומות של הפקד השמנמן נשארות קרות וחשדניות גם כשעל פניו עולה חיוך רך וחביב של דוד טוב מזג.
"אני חושב שכדאי ללכת לבדוק אם היא במועדון." הניח קוקו יד מגוננת על כתפו של ז'וז'ו.
"זה לא מאוחר מידי? כבר כמעט חצות." הציץ הפקד בשעונו.
"לא, בטח שלא. רק עכשיו מתחיל להתחמם שם." הבטיח לו קוקו, "זה בדיוק הזמן לבוא ל'כלוב'."
"נכון." הסכים ז'וז'ו, "ולדעתי פקד אביטן כדאי שתבוא איתנו, ובלי מדים, כי אחרת אף אחד לא ירצה לדבר אתך."
הפקד חשב דקה שתיים ואחר כך הסכים להחליף בגדים ולבוא אתם למועדון.
הם נתנו לו מכנסים וחולצה של בוזי, שביקש מהם להעביר את הבגדים מתקופת הצ'יפס והקולה שלו לשרון, ושלושתם יצאו יחד ברכב הפרטי של קוקו וז'וז'ו למועדון 'הכלוב' לבדוק מי תפס את מקומו של הנרצח לצידה של המלכה עתליה.

עד שהגיעו השלושה למועדון 'הכלוב' השעה הייתה כבר כמעט חצות. המועדון נמצא באזור תעשיה נידח ששכן בשולי העיר, דחוק בין מאפייה לבין נגריה, ונדמה היה שבעליו עשו מאמץ מיוחד להצניע את קיומו.
דלתו של המועדון הייתה דלת מתכת אפורה ומשעממת למראה שעוטרה בכתובת - מועדון פרטי. מתחת לכתובת הסתומה הזו צייר מישהו בגיר מעין שרטוט דמוי סורג, אות למביני דבר שהיום יש הופעה.
קוקו נקש מעדנות על הדלת שנפתחה מיד. מבט חשדני סקר את השלושה ועיניים כחולות, קרות כקרח, הצטמצמו בחשד למראה פקד אביטן, "זה בסדר קיריל, הוא איתנו." הפטיר קוקו כלאחר יד וקיריל - שומר הסף החסון - הנהן והניח להם להיכנס למסדרון צר שהוביל לעוד דלת אפורה שמעבר לה שכן המועדון.
לפליאתו של פקד אביטן נראה המועדון כמו כל פאב אחר שביקר בו מימיו (והוא ביקר בפאבים רבים), היה שם דלפק משקאות עם ברמן שרירי בגופייה חושפת קעקועים,  העזר כנגדו הייתה ברמנית חיננית עם גופייה חושפנית עוד יותר שהתהדרה בצמד עופרים מסיחי דעת,
היה דלפק בר מעוקל ומבהיק, מוקף כוסות, בקבוקים ומספר לקוחות צמאים. ממול היו שולחנות עגולים שסביבם הסבו גברים, נשים, וגם כאלו שאי אפשר היה לשייכם בבטחה לאחד משני המינים הידועים למין האנושי. בקצה הייתה במת הופעות קטנה ונמוכה מוסתרת במסך אדום.
הפקד סירב לשתות אלכוהול, ולאות הזדהות איתו גם קוקו וז'וז'ו שתו רק מיץ. מברכות השלום של הנוכחים ברור היה לפקד שהשנים מוכרים למדי במקום. ז'וז'ו זכה לחיבוקים ונשיקות לרוב ואת קוקו ברכו בנימוס מסויג והסתפקו בלחיצות יד מאופקות.
"אתם מבקרים פה הרבה?" שאל ונהנה למראה הסומק שעלה על פניו של ז'וז'ו וארשת המבוכה שלבשו פניו של קוקו.
"אנחנו באים לכאן רק לעיתים מאוד רחוקות." אמר קוקו ביובש, "וגם זה רק כשאחד הקליינטים של ז'וז'ו שולח לנו הזמנה מיוחדת."
"האמת שהרוב פה בכלל לא הומואים." ניסה ז'וז'ו לרכך את תגובתו הנוקשה של בן זוגו, "ובשנים האחרונות אנחנו כבר כמעט לא בקטע הזה של... של... נו, אתה יודע."
"לא. אני לא יודע." הודה פקד אביטן, והוסיף שאולי כדאי שהם יקראו לו  מוריס כדי לא לעורר חשד.
"אבל בכל זאת יש להם פה גם הומואים?" התעניין בנימוס מביט סביבו בסקרנות ונרתע כשמבטו נתקל באקווריום זכוכית ענקי מלא עד גדותיו בקונדומים מכל הסוגים והצבעים.
"בערך עשרה אחוז מהחברים הם הומואים ולסביות, ויש גם דו מיניים כמובן. מידי פעם יש ערבים מיוחדים לבני הקהילה, אבל זה די נדיר. גם פה אנחנו מיעוט." נאנח ז'וז'ו.
"ובכל זאת כולם מכירים אתכם."
"הם מכירים בעיקר אותי, וגם זה רק מבחינה מקצועית כי אני ספר של כמה מהמלכות. כבר שנים שאנחנו לא בקטע הזה." הסביר ז'וז'ו.
"אבל מה זה בדיוק הקטע הזה?" המשיך הפקד להתעקש.
קוקו וז'וז'ו החליפו מבטים נבוכים, אבל למזלם המוזיקה השקטה והנעימה התחלפה פתאום ברעם תופים והמסך האדום הורם, וככה נחסכה מהם התשובה לשאלה שהם העדיפו לא לענות עליה.
פיו של פקד אביטן נפער בפליאה למראה טלי זילבר העכברית והשמנמונת שניצבה קוממיות על הבמה הקטנה, מחוך עור מעוטר ניטים מהודק לגופה, מבליט את שדיה המלאים. מגפים אדומים מבריקים מטפסים עד אמצע ירכיה ושוט מאיים בעל מספר קצוות משלים את תלבושתה. היא נראתה שונה לגמרי מהעדה הביישנית והבוכייה שראיין רק לפני כמה שעות.
"היום המלכה עתליה תציג לפנינו את כוכב, העבד החדש שלה!" הכריז גבר שרירי עטוי חליפת עור.
"זה מסטר דארק, מנהל המועדון ומנחה המופעים." הסביר קוקו בלחש.
"הוא דו מיני." הוסיף ז'וז'ו, "והוא חי עם זוג, אומרים שבבית הוא דווקא העבד שלה, אבל..."
"ששש..." דחף לו קוקו מרפק, "תפסיקי לרכל יוספה. תראה מי נעשה העבד החדש של המלכה עתליה." 
"אני לא מאמין." השתנק ז'וז'ו, ולא בגלל שהעבד החדש - גבר צעיר ונאה עם בלורית בהירה וחזה מרוט למשעי - היה ערום לגמרי חוץ מחוטיני שהשאיר מעט מאוד מקום לדמיון וקולר עור כבד שחבק את צווארו, וגם לא כי העבד זחל על ברכיו וידיו לרגלי המלכה עתליה ושקע בתאווה בליקוק מגפיה המרהיבים.
"אני לא מאמין, פשוט בושה וחרפה." לחש בזעם.
"תראה לאן הגענו? מון דייה! לא יאומן כי יסופר." החזיר לו קוקו, לוטש מבטי זוועה בעבד שחטף הצלפת שוט על ישבנו כי העז לנסות לגעת בברכיה של המלכה שבצבצו, עגלגלות ומבהיקות, מעל שפת מגפיה המבריקים.
"מסכן, זה בטח נורא כואב לו." נבהל פקד אביטן.
"שטויות, הוא נהנה מכל רגע, הטיפש הזה, תראה אותו, ולחשוב שכמעט הצענו לו שותפות."
"למי? לכוכב? גם אותו אתם מכירים?"
"אנחנו מכירים הרבה אנשים מוריס." אמר קוקו ונשם נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמו. מזמן לא חש מזועזע כל כך. מצחו היה רטוב מזיעה והוא חש שהמיגרנה עומדת לתקוף אותו שוב.
"היית מאמין? מילא שהוא קורא לעצמו כוכב," התמרמר ז'וז'ו ונתן לו כדור אקמול, "אבל להיות פתאום עבד של אישה? היית מאמין? איציק שטרן, החופף והפניסט הכי מוכשר שלנו שגר אצלנו בבית וישן איתנו באותה מיטה הולך ומשפיל את עצמו ככה לפני אישה?"
"איציק שטרן זה השם האמיתי שלו? הוא עבד אצלכם?" הופתע פקד אביטן.
"כן, בטח, הוא היה רק ילד כשבא אלינו. ילדון רזה וביישן וכל כך מוכשר, היו לו ידי זהב, כל דבר שהוא נגע בו..." ז'וז'ו השתתק כשידי הזהב של כוכב החלו לקלף בעדינות את מגפיה האדומים של המלכה עתליה מעל רגליה.
"תמיד הייתה לו חולשה לכפות רגליים." נזכר קוקו בערגה, "אתה זוכר איזה מסז'ים נהדרים הוא היה עושה לנו."
הם החליפו מבטים נוגים לנוכח הידרדרותו האיומה של הפניסט המוכשר שלהם שהמשיך את הסשן עם מלכתו, סופג השפלות והצלפות לשמחת ליבם של כל הנוכחים שצפו בו מרותקים.
אחרי שהמלכה עתליה סיימה את הופעתה עלה מסטר דארק על הבמה ובעוד הוא מפגין את שליטתו בשתי שפחות צעירות ומצחקקות התגנבו השלושה אל מאחורי הקלעים של הכלוב שהתבררו כחדר הלבשה קטן ומבולגן מרוהט בקמצנות בספת ויניל קרועה ובכמה כסאות צולעים.
המלכה עתליה ישבה על אחד הכיסאות בעוד כוכב כורע על ברכיו לפניה, מעסה בעדינות את כפות רגליה שהיו ערומות. היא לבשה חלוק והמחוך שלה היה זרוק על כסא לצידה.
כוכב היה - למרבה שמחתו של פקד אביטן - כבר לבוש בטרינינג, אבל הקולר העבה עדיין היה ענוד לצווארו.
"אז מה איציק, פתאום נהיית שפוט של נשים?" לא התאפק קוקו שהמראה הרגיז אותו מאוד לעקוץ את הצעיר שהביט בחוסר ישע במלכתו ושתק.
"פקד אביטן? איזו הפתעה נעימה, גם אתה בקטע?" לא אבדה המלכה עתליה את קור רוחה.
"לא, אני פה בענייני עבודה ואת וה... הידיד הצעיר שלך מתבקשים לחקירה."
"עזבו, זה אני שרצחתי אותו." אמר כוכב והחל להתיר את הקולר מעל צווארו.
"שתוק כוכב. לא הרשיתי לך לדבר." ירתה בו עתליה מבט מלכותי.
"מספיק עם זה טלי, אנחנו לא על הבמה עכשיו." אמר כוכב בקול עייף ופנה אל הפקד, "אחרי החשיפה בטלוויזיה כשהבנו מאיפה בא הכסף של שימי טלי רצתה לדבר איתו ולקחה אותי איתה. כשהגענו אליו תפסנו אותו אורז מזוודות וכשטלי התחילה לריב איתו הוא התחצף אליה וניסה לדחוף אותה. כמובן שהייתי צריך להעניש אותו. אף אחד לא יתנהג בגסות אל המלכה שלי."
"ושל מי היה הרעיון לרמות אנשים חולים ולמכור להם תרופות מזויפות?"
"של מינץ." אמרה עתליה וחיבקה את כוכב שכרך סביבה ידיים מגוננות. "הוא נורא רצה להיות עבד שלי גם בחיים, לא רק בהופעות, אבל לא רציתי אותו. הוא כל הזמן קנה לי מתנות וניסה לפתות אותי בכסף שלו, אבל אחרי שראיתי את התכנית בטלוויזיה והבנתי מאיפה מגיע הכסף נחרדתי. קראתי לאיציק שיילווה אותי אליו כדי להגיד לו שהוא חייב להחזיר את הכספים שסחט במרמה מאנשים ומצאתי אותו אורז מזוודות. התחלנו לריב, הוא היה כל כך חצוף ונבזה, הוא צחק ממני כשאמרתי לו שהוא צריך לפצות את האנשים המסכנים האלו, אמר שאני טיפשה ודחף אותי ואז איציק..." היא החלה לבכות, כובשת את פניה בחזהו של איציק שחיבק אותה ברוך והבטיח לה שהכול יהיה בסדר ושלא תדאג. 

אין תגובות:

פרסום תגובה