4. ביזנס ופלז'ר
"אסור לערבב עסקים עם כיף." הודעתי
לדניס אחרי שהתאוששתי מסקס הפגישה הסוער והמדהים שלנו.
"אתה צודק לגמרי." הסכים דניס, "בגלל
זה התאפקתי וקודם דיברתי על העסק ורק אחר כך..." הוא נישק אותי ושאל אם יש לי
כוח ללכת לראות את החנות או שאני רוצה לנוח קצת קודם.
"זה בסדר, מנוחה זה לחלשים, אני כבר אנוח
בקבר." התבדחתי, אבל אני לא בטוח שהוא הבין את הבדיחה. "ביידיש זה נשמע
יותר טוב." התנצלתי בחיוך.
"אתה מדבר יידיש?" שאל דניס בתמיהה.
"לא, אבל כמו כולם מבין קצת פה ושם, אתה
לא?"
"ממש לא וגם המבוגרים לא, מה, לא ידעת
שאנחנו לא אשכנזים?"
"לא," הודיתי, "אני יודע מעט
מאוד על קווקזים, אבל יש לי הרגשה שבקרוב אני אלמד." חייכתי.
"נכון." נשאר דניס רציני,
"יאללה, בוא נלך, זה לא רחוק אפשר ללכת ברגל."
עם הזמן נוכחתי לדעת שהוא לא טיפוס חייכן, רוב
הזמן פניו היו קפוצות בדריכות ולעיתים קרובות אפילו בכעס, אבל כשכבר חייך זה היה
כאילו השמש הפציעה מבעד לשמיכת עננים אפורה. התרגלתי לזה וגיליתי שזה דווקא מוצא
חן בעיני, שהחיוך שלו מפציע רק כשיש לו סיבה טובה לשמוח.
המקום שדניס איתר והוצע להשכרה במחיר זול
להפתיע היה שייך לקרוב משפחה שלו, היו לו המון כאלה והם צצו על כל צעד ושעל, ותמיד
שאלו שאלות חקרניות והתעניינו בו ולמורת רוחי גם בי. דניס קיבל את החטטנות המשפחתית הזו בטבעיות
והתייחס אליה כאל טורח שאי אפשר להימנע ממנו, אבל אותי זה עצבן. לא הבנתי למה כל
מיני זרים עם עברית משובשת במבטא מוזר חוקרים אותי על ענייני הפרטיים, ומה שהרגיז
עוד יותר זה שתמיד היה להם מה להגיד, והם התעקשו לחוות את דעתם על כל דבר, ולמרות
שלא הבנתי את רוב מה שנאמר כי הם דיברו או רוסית במבטא נוקשה ולא מוכר, או במין
שפה משונה שלא דמתה לשום דבר אחר, אולי קצת לפרסית.
"אני מרגיש כאילו הם מפקחים עלי כל
הזמן." רטנתי, מזיע על סידור אוסף מגוון של וואזות עתיקות שרכשנו מיורשיה של
קשישה אחת שנפטרה לפני חודש, "ואני לא מבין למה לא מפריע להם שאני לא מבין אף
מילה שהם אומרים, באיזה שפה הם מדברים?"
דניס הסביר שהם מדברים בעיקר רוסית, אבל המבוגרים
יותר מדברים ג'והורי שזה מין יידיש של קווקזים ושגם הוא מבין אותה מעט. הוא סירב
להרחיב בנושא ונראה נבוך מהשאלות שלי, ולכן הפסקתי להציק והיה עלי לפנות לעזרת
גוגל כדי לדעת על מה הוא מדבר. זה היה מרתק, ואם הייתי היסטוריון או חוקר שפות
הייתי מתעמק יותר בתרבות המיוחדת של היהודים ההרריים אבל לצערי לא היה לי זמן
להתעמק במסתורי התרבות של יהדות קווקז, הייתי עסוק מידי בהקמת העסק שלנו.
במקור החנות שלנו הייתה אולם ריק ורבוע ששטחו
חמישים מטר ריבועי. בפניה היה בית שימוש קטן וצמוד אליו היה כיור וברז. בעזרת
קירות גבס ושיפוצניק חרוץ אחד הקציתי לעצמי משרד עם מטבחון קטן ושימושי הוספתי עוד
בית שימוש אחד לרווחת הקהל, הוספתי עוד תאורה ונקודות חשמל ורכשתי שני מזגנים
חזקים ואז התחלתי לקנות ריהוט, מקפיד על רהיטים משובחים ומיוחדים, וקונה רק דברים
שהייתי מוכן להכניס לדירה הפרטית שלי.
דניס הניח לי את כל ענייני הבירוקרטיה
והסידורים ועזר רק כשהיה צורך לסחוב רהיטים כבדים ולנהוג בטנדר שהוא רכש במחיר
נמוך עד חשד מאיזה חבר של בן דוד. הוא טיפל בעיקר בנושאים הטכניים, ארז רהיטים
והוביל אותם לבית הלקוחות, מניח לי לטפל בקונים פוטנציאליים הססניים שאף פעם לא
ידעו מה הם רוצים באמת ומה יתאים לדירה שלהם. רשמית היינו שותפים, אבל הוא חתם
בצייתנות על המסמכים שהנחתי לפניו, וסירב להתעמק ולקרוא בהם. לא היה טעם לנזוף בו,
הוא רק משך בכתפיו ואמר שזה משעמם והוא סומך עלי, ואם היינו לבד בבית הוא היה מושך
אותי למיטה ומשתיק אותי ביעילות עם סקס סוער וממושך.
"בסוף אני אחשוב שנכנסת איתי לעסקים רק
כדי שיהיה לך תירוץ להזדיין איתי." התבדחתי אחרי שבמקום להגיד לי מה דעתו על
רכישת סטוק מרהיב, אך יקר של שטיחים אפגניים שמכר סוחר אחד שפשט את הרגל, הוא הדף
אותי למיטה והפשיט אותי בקוצר רוח מחניף, מניח לי להחליט לבד אם כדאי להשקיע את
הכסף בתקווה שזה ישתלם לנו בסופו של דבר.
"ברור, אחרת איך הייתי יכול להסביר אותך."
השיב דניס, מופתע מקוצר הבנתי.
"להסביר אותי?" השתוממתי, "למה
צריך להסביר אותי, ואת מי אני מעניין בכלל?"
הוא נאנח, מותש מעוצם טיפשותי, "אם לא
היינו שותפים בעסק אנשים היו שואלים למה אנחנו נמצאים יחד כל הזמן, חוקרים ומתפלאים
ובסוף..."
"מה בסוף?" התחלתי להתרגז, ואפילו
להיעלב, "מה כבר היה קורה אם הקרובים והמכרים הקווקזים שלך היו מגלים שאנחנו
יחד? הם היו הורגים אותך כי חיללת את כבוד המשפחה?" גיחכתי בלגלוג.
כדרכו דניס לא חייך חזרה, והשיב לשאלתי בשיא
הרצינות, "לא, בטח שלא, כיום לא עושים כלום למי שלא מתנהג כמו שצריך. לא
מרביצים אפילו לבחורות שעושות בושות, אבל אם הם היו יודעים איך אנחנו... הם לא היו
מבינים, וזה היה מביך אותם, והם היו מתביישים בי ו... לא יודע, לא רוצה לדעת."
"אז כל הזיעה והכסף ששפכנו על החנות שלנו,
וכל העבודה שהשקענו בה, וכל הרהיטים המיוחדים שקנינו ונסענו בגללם לכל מיני חורים
בכל הארץ, וכל המאמצים שהשקענו כדי לקדם את העסק זה הכל כדי שהחברים של הדוד
והדודה שלך, וכל האלפי בני דודים ודודות שלך לא ידעו שאתה אוהב להזדיין עם גברים?"
"איזה גברים?" רטן דניס והתחיל לכעוס
ברצינות, "על איזה גברים אתה מדבר? אתה רואה פה עוד גבר חוץ ממני וממך? אתה
חושב שאם זו הייתה כל הבעיה שלי, זה שאני רוצה פעם בכמה זמן לשבת על זין, או למצוץ
זין, או אפילו לקבל זין בתחת זו הייתה בעיה בשבילי?"
"לא יודע, נראה לי שכן." עניתי
בהיסוס, והתחלתי לפחד טיפה, הוא נראה כל כך עצבני וכועס, זה הפחיד אותי ויחד עם
זאת חרמן אותי, מה שהפחיד אותי עוד יותר.
"ממש לא." פסק דניס בתקיפות זועמת, "לא
בעיה למצוא גברים לזיון, ויש מספיק כאלה שישמחו לשמור את העניין בסוד, חלק מהם
אפילו קווקזים מכוערים כמוני, אבל מה לעשות שפגשתי אותך, ומאז אני רוצה רק את התחת
האשכנזי החלק שלך, ורע לי אם אני לא ישן אתך כל לילה, ואוכל אתך ארוחת בוקר, ומדבר
אתך כל יום, מה אני יכול לעשות אם נכנסת לי לנשמה?"
"אה..." פתאום הרגשתי ממש שמח, עדיין
מבוהל, אבל ממש ממש שמח, "דבר ראשון אתה יכול לספר לי מה אתה מרגיש, זה תמיד
רעיון טוב." ליטפתי את לחיו הזיפית ואת מברשת שערו הכהה הקצוץ וחייכתי אליו.
"הנה סיפרתי." נשאר דניס זועף, "ואני
לא מבין איך זה שבחור חכם כמוך לא הבין את זה בעצמו עוד קודם."
"כנראה שאני לא כל כך חכם כמו שאתה חושב."
נישקתי את פיו ונצמדתי אליו, "ודבר שני שאתה יכול לעשות דניס, זה לצאת מהארון."
גופו התקשח בין זרועותיי, הוא התהפך ונשכב עלי,
מחכך לחי קוצנית בחזי, "לא, אני לא יכול."
"למה לא?" כרכתי את רגלי סביב מותניו,
"למה כולם יכולים ואתה לא?"
"כי הם לא יבינו על מה אני מדבר, אצלנו אין
לארונות דלתות." פסק דניס, והחל לחכך את אברו שהלך ותפח והתקשה בין גופי
לגופו, "ועכשיו תשתוק כבר עם השטויות המודרניות שלך ותן לי את התחת שלך."
"מה דעתך על זה?" שלחתי למולי תמונות
של השלט שתלינו מעל דלת החנות, "אור עיצובים" היה כתוב שם באותיות
גותיות מסוגננות, בצירוף ציור נאה של גוף תאורה מסוגנן ששילב אלמנטים מודרניים עם
עיצוב בארוקי מפואר. גוף התאורה לא היה רק ציור אלא היה קיים במציאות, שילוב מפואר
ומוצלח מאוד של מתכת וזכוכית, פרי עיצוב שלי שהתממש בזכות ידי הזהב של אבו ראמי
המסגר המוכשר ונעים ההליכות. שילמתי לו הון, אבל הוא היה שווה כל גרוש, ומה שיותר
טוב, הוא הביא אלי את בן דודו יוסוף, נגר עם נשמה של אמן שחולל פלאים ברהיטים
העתיקים והמרופטים שרכשתי מיורשים של קשישים שנפטרו מותירים אחריהם אוצרות
שיורשיהם נחפזו להיפטר מהם.
"זה מקסים." ענה לי מולי בווטסאפ, "אבל
מי מימן את כל הפאר הזה? אל תגיד לי שזה הקווקזי המפחיד שלך."
"הוא לא מפחיד, לא באמת, הוא שותף שלי
בעסק והמימון הגיע משנינו."
"בקשר אליך אני לא דואג, אני יודע שהכסף שלך
בא מהחלק שלך בירושה של סבתא, אבל מאיפה הוא השיג כסף?"
"לא יודע בדיוק, מעסקי ההלוואות אני מניח,
אבל הוא כבר לא מתעסק בזה, עכשיו הוא בעסקי הריהוט והעיצוב."
"ומה עם עסקי הגברים?" חקר מולי
בדאגה.
"אנחנו גרים יחד, אבל הוא..." ניסיתי
להסביר וויתרתי, "זה לא עסקו של אף אחד." עברתי להתגוננות.
"אוי, אורי..." נאנח מולי, "מה
יהיה אתך? רק תיזהר שהוא לא יגרור גם אותך לארון."
"אני אזהר." הבטחתי.
"מולי נאנח שוב, ושאל מתי אני בא לבקר
אותו באיטליה.
"בקרוב." הבטחתי, "מיד אחרי
שאני אמצא איזה מוכרת נחמדה שתחליף אותי בחנות."
"עם כל הכבוד למוכרות נחמדות עדיף שתביא הומו
חמוד עם טעם טוב." חיווה מולי את דעתו, "תגיד, יש מצב שתביא גם את
הארוניסט שלך לביקור אצלי ואצל לואיג'י?"
"אני מאוד מקווה שהוא יסכים, אולי יעזור
אם אני אספר לו שאיטליה מלאה גברים מעוצבים וחרמנים?"
"אם זה לא יעזור אז שום דבר כבר לא יעזור."
הצטחק מולי, "בהצלחה עם העוזר החמוד."
דניס הסכים שאנחנו צריכים עוד מישהו שיעזור לנו
במכירות כי הוא לא היה טוב בזה, הוא היה רציני מידי, לא ידע להקסים לקוחות והבין
מעט מידי בעיצוב, ואני הייתי עסוק מידי בהתרוצצות בבתים של לקוחות. ראיינתי מספר
צעירות חמודות ומלאות רצון טוב שחשבו שמוכרים ריהוט כמו שמוכרים חולצות וג'ינסים,
והתפלאו למה אני לא משמיע בחנות מוזיקה קופצנית. פסלתי את כולן כמובן, ואז הגיע
צעיר אחד, שחום גבוה ורזה עם קוקו שחור ואלגנטי קשור על עורפו, הסתובב בחנות,
מתעכב מול הפריטים המשובחים ביותר, סוקר אותם בעין בוחנת, הנהן בשביעות רצון מול
גוף התאורה המעוצב שלי, ורק אחרי שנחה דעתו פנה אלי והציג את עצמו כיוסף אדרי, אבל
תקרא לי ז'וז'ו, ושאל אם המשרה שהצעתי עדיין רלוונטית.
"כן, אבל חשבתי..." התחלתי להגיד לאט,
תוהה אם זה חוקי להגיד לו שאני רוצה בעצם בחורה נחמדה ולכן... ואז נכנס פנימה זוג
לא צעיר וקצת מהוסס ושאל אם יש לנו איזה שולחן כתיבה שאפשר לשים גם בסלון כי...
ז'וז'ו הוליך אותם בביטחון גמור בכל החנות,
נוהג בהם בנימוס נעים ומרגיע, ובלי להאיץ או ללחוץ, כמעט מבלי משים, הצליח למכור
להם את אחת המכתבות היקרות ביותר שלי ולהוסיף לה כיסא, הדום ומנורת קריאה תואמת,
ולקינוח גם שטיח קיר אפגני שלא היה לגמרי מקורי, אבל היה יפה מאוד והתאים להפליא
לכל הסט.
"התקבלת." לחצתי את ידו של ז'וז'ו
בשמחה, "תגיד לנו מזל טוב דניס, יש לנו מוכרת חדשה." בישרתי לדניס שנכנס
ברגע זה פנימה, מיוזע אחרי שפרק את הטנדר ממשלוח של כסאות אוכל.
"מוכרת? אבל אורי, זה לא מוכרת זה... למה
אתה..." דניס העביר מבט ממני אל ז'וז'ו והאדים, מבולבל כולו, לא מבין למה אני
וז'וז'ו צוחקים.
5. כבוד קווקזי
דניס לא אהב את ז'וז'ו והתקשה להסתיר את העובדה
המצערת הזו וחמור מכך הוא גם התקשה מאוד להסביר מה יש לו נגד התוספת החדשה לעסק.
"אבל מה יש לך נגדו?" התפלאתי, "הוא
ממש מוכשר, אף פעם לא ראיתי איש מכירות כל כך טוב כמוהו, והוא גם הביא לנו המון
קליינטים חדשים לעסק. כל האחיות ובנות הדודות שלו והחברות שלהן, וכל החברים
הנחמדים שלו שמעריצים את הרהיטים שלנו ואת הרעיונות שלי, הוא שווה כל גרוש
מהמשכורת שלו."
"ומה עם הבונוסים, למה אתה משלם לו בונוס
כל כך גבוה?"
"כי זה מה שמקובל בעסק הזה, מי שמביא
קליינטים מקבל בונוס, מאז שז'וז'ו הגיע העסק פשוט פורח, לא האמנתי שנצליח כל כך
ישר על ההתחלה, וחוץ מזה הוא בחור ממש נחמד וגם נראה מעולה, למה אתה עושה לו
פרצופים חמוצים כאלה כל הזמן? זה נעשה ממש מביך."
"אז למה שלא תזדיין איתו כבר אם הוא כל כך
חמוד וחכם ומוכשר ונהדר?? צעק דניס בתסכול.
"אני לא מאמין, אתה פשוט מקנא."
הוכחתי אותו בצדקנות, "מה יש לך לקנא בילד הנחמד הזה שאגב יש לו חבר שהוא
אוהב מכל הלב?"
דניס הסב את מבטו בזעף ומלמל משהו לא ברור.
"מה אמרת, לא הבנתי?"
"אמרתי שהוא מעצבן אותי כי הוא מצחיק אותך,
אתם כל הזמן צוחקים יחד וזה מעצבן, למה איתי אתה לא צוחק אף פעם?"
הקנאה והעלבון בקולו היו כל כך גלויים וחשופים
עד שהמילים פשוט נעתקו מפי. בבת אחת נשטפתי בושה וצער, אם הייתי יכול הייתי בועט
בעצמי, "דניס, בוא הנה," פשטתי אליו את זרועותיי וחיבקתי אותו, "אני
צוחק עם ז'וז'ו כי לא אכפת לי מה הוא יחשוב עלי, איתו אני מרשה לעצמי להיות
שטותניק ולקשקש סתם, אבל אתך... אתה יותר מידי חשוב לי, אני פוחד שתחשוב שאני טיפש
ולכן... נו, די, בוא תחבק אותי, אני צריך להרגיש שאתה אוהב אותי."
דניס מחץ אותי אליו בחיבוק עז ומלמל מילות אהבה
בשפה שלא הבנתי, נישק את צווארי ופטמותיי, הפך אותי על בטני וחדר אלי באנחה, נושך
קלות את כתפיי, מכאיב לי מעט בעדינות, וממתין עד שאגמור לפני שבא על סיפוקו.
הסקס היה טוב והלך והשתפר ככל שהאינטימיות
בינינו התעמקה, אבל הסירוב העקשני של דניס לצאת מהארון העיקה על הזוגיות הצעירה
והשבירה שלנו. היינו בני זוג אוהבים רק בבית, ברגע שיצאנו צמחה ביני לבינו חומת
הפרדה שהוא הקפיד עליה אפילו כשהיינו בחנות רק עם ז'וז'ו. דניס כל כך הקפיד עד
שאפילו לז'וז'ו הנבון ודק ההבחנה לקח כמה ימים להבין שבעלי הבית שלו הם לא רק
שותפים לעסקים.
"תגיד, מה קורה בינך ובין דניס, הכל בסדר?"
חקר אותי בוקר אחד.
משכתי בכתפיי, הייתי טעון ועצבני כי דניס סירב
בתוקף לצאת איתי לסוף שבוע ארוך באיטליה, השתוקקתי לבקר אצל מולי ולואיג'י, לסייר
בגלריות ובחנויות, להתרענן קצת, לעשות קניות ולנוח מהלחץ, אבל דניס התעקש שיש לבת
דודה שלו מסיבת אירוסין והוא חייב להיות שם, ולא רק שלא הזמין אותי (לא שהייתי בא)
אלא גם הציע שאסע בלעדיו.
"אז בשביל מה אנחנו זוג?" התפרצתי
בכעס שכבשתי יותר מידי זמן, "רק כדי לעבוד יחד ולהזדיין מידי פעם? מה זה שווה
אם אני צריך לנסוע לבד כמו איזה מסכן?"
"למה מסכן? גם אני אהיה לבד ואני בכלל לא
מרגיש מסכן, איטליה לא מעניינת אותי ואין לי שום חשק להכיר את האקס שלך והחבר שלו,
ובטח שלא מתחשק לי להיגרר אחריכם רק כדי שתוכל להשוויץ בפני מולי שגם אתה המשכת
הלאה וגם לך יש חבר."
"אתה מקשקש שטויות, וזה בכלל לא ככה!"
צרחתי, נעלב וכועס מאוד, ורק אחרי שהתקררתי קצת עלה בדעתי שאני כועס כל כך כי יש
משהו מהאמת בדבריו של דניס.
ז'וז'ו הבחין מיד במתח ששרר בין שנינו ובתבונה
רבה בחר לשאול אותי ולא אותו, והקפיד לעשות זאת כשדניס יצא לאכול צהריים. הוא אמנם
הזמין אותי להצטרף, אבל סירבתי בטענה שאני לא רעב.
"רבנו קצת הבוקר." הודיתי בפני ז'וז'ו,
וקיבלתי בתודה את הכריך המושקע שהוא הגיש לי בחביבות בטענה שהוא חייב להוריד במשקל
כי הוא נעשה ממש שמן לאחרונה, שקר מוחלט כמובן, הוא היה חטוב ודק גזרה כמו תמיד.
"תסלח לי אם אני טועה ומדבר שטויות, אבל
תמיד הייתה לי הרגשה שאתם לא רק שותפים לעסקים אלא קצת יותר מזה."
"אנחנו גרים יחד." הודיתי, ודי
נהניתי לראות את עיניו של ז'וז'ו מתרחבות בתדהמה, "דניס סימנטוב הקווקזי גר
עם גבר? איך הוא מסביר את זה למשפחה שלו?"
"אין לי מושג, אני לא מכיר אותם, אבל עד
כמה שהבנתי הוא אמר להם שהוא שוכר אצלי חדר."
"וזה לא נכון, אתם כאילו... הוא באמת ישן
אתך?" לטש בי ז'וז'ו מבט נדהם.
הנהנתי, לא ממש מבין למה זה מדהים כל כך, "נכון
שהמשפחה שלו קצת מיושנת אבל..."
"מה קצת מיושנת," נכנס ז'וז'ו לדברי
בהתרגשות, "הם קווקזים אור, אתה לא יודע מה זה קווקזים? האמת, אני לא מבין
איך קווקזי בגילו של דניס עוד לא נשוי, אתה בטוח שהוא לא נשוי?"
"הוא גרוש." הסברתי בקצרה.
"ואשתו גם קווקזית?" התפלא ז'וז'ו
"אהה... נדמה לי שלא, אם אני לא טועה הוא
ציין פעם שהיא רוסיה ממוסקבה אם אני לא טועה, מה זה משנה?"
"לכל אחד אחר זה לא משנה, אבל לקווקזים זה
עניין עקרוני, בחורה קווקזית לא מתגרשת, אין אצלם דבר כזה, גם אם הבעל מרביץ לה
ואונס אותה, או להפך, לא נוגע בה והיא נשארת בתולה בלי ילדים גם אחרי עשרים שנות
נישואים היא לא מתגרשת, ובטח שלא הולכת לייעוץ פסיכולוגי או משהו כזה, אין אצלם
כזה דבר."
"אתה לא מגזים קצת," ניסיתי למתן את
סערת רוחו, "יכול להיות שהם היו כאלה בהתחלה, כשהם רק עלו לארץ, אבל כיום?
אני בטוח שהצעירים כבר פחות שמרנים."
"אולי," פקפק ז'וז'ו, "יכול
להיות שבארץ הם מנסים להיות קצת יותר מודרניים, אבל אצלם המשפחה זה הדבר הכי חשוב
בעולם, ומה שהמבוגרים קובעים זה חוק. אני מתפלא שהוריו הסכימו שהוא יתחתן עם רוסיה."
"האמת שאין לו כל כך הורים, אבא מת ואימא
לא ממש מתפקדת, הוא גר אצל הדודים ו... דניס המסכן, אני משגע אותו לנסוע איתי לסוף
שבוע באיטליה ולא מבין למה הוא חייב ללכת למסיבת אירוסים של הבת דודה שלו, תגיד, איך
אתה יודע כל כך הרבה על קווקזים?"
"גדלתי אתם." השיב ז'וז'ו בפשטות, "יש
המון קווקזים בקריות וכמעט כל השכנים שלנו קווקזים, הם אנשים נהדרים, באמת, אנשים
טובים והגונים, יהודים מסורתיים עם המון כבוד לדת, המשפחה אצלם זה מעל הכל, ומילה
אצלם זה מילה, והכבוד שלהם מאוד חשוב להם, מוכנים להרוג בשביל כבוד, ברגע שאתה
מבין את זה ומקפיד לא לזלזל בהם אתה מסודר, חבל רק שהם כאלה עתיקים, לא מודרניים,
לא מבינים שהזמנים השתנו ושכיום עושים דברים אחרת. אי אפשר להסביר להם דברים כמו
פמיניזם או הומואים, הם פשוט לא קולטים את זה."
"אפשר לחשוב שאצל מרוקאים מחזיקים כל כך
מהומואים." גיחכתי.
"לא." הודה ז'וז'ו בפנים קודרות, "האמת,
אצל אף עדה, לא חשוב מאיזה מקום, ואני די בטוח שזה ככה גם באירופה ובאמריקה, אף
אחד לא שמח יותר מידי כשהבן שלו יוצא מהארון, אבל אחרי השוק הראשוני רובם מתגברים
וממשיכים הלאה, אפילו אצל יניב שהוא אשכנזי מקורי מבטן ומלידה ההורים נכנסו להלם ולמרות
שהם משכילים ומודרניים והכל הם ניסו לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג כדי להתרפא מזה."
"נו, והוא הלך?" הסתקרנתי, מבחין איך
פניו של ז'וז'ו קורנות משמחה כשהוא מדבר על בן זוגו, הוא פשוט העריץ את יניב שהיה
בחור שרירי, בהיר ונאה, אבל עלי עשה רושם של קצת שחצן ומתנשא, אם כי למען ההגינות
עלי להודות שלא ממש הכרתי אותו.
"בטח שלא, השתגעת? אין מצב, הוא אמר לאימא
שלו שאם יש לה בעיה עם ההומואיות שלו שהיא תלך לפסיכולוג, לו אין שום בעיה."
חשבתי שההערה המחוצפת הזו נשמעה מאוד אופיינית ליניב המלא מעצמו, אבל שמרתי את
דעתי לעצמי ושאלתי את מומחה הבית שלנו לענייני קווקזים מה לדעתו אני צריך לעשות.
"להפסיק ללחוץ עליו." השיב ז'וז'ו
מיד, "בזוגיות חייבים להתפשר, אתה אוהב אותו, טוב לך איתו, הוא מוכן לגור אתך
ולעבוד אתך, יש כאלה שגם את זה אין להם. נכון שמבאס שהוא בארון מבחינת המשפחה שלו,
אבל זה שהוא בכלל מרשה לעצמו לחיות כמו הומו למרות הרקע שלו זה כבר המון, ואולי עם
הזמן כשהוא יצבור קצת יותר ביטחון... יש לו מספיק לחץ בחיים, תהיה סבלני ותן לו
להרגיש נוח אתך כי ברגע שמנסים לשנות את הבן זוג זה תמיד נגמר רע."
"ומה אתך ועם יניב, במה אתה מתפשר?"
שאלתי בחיוך, בטוח שהוא יתרברב שיניב מושלם ושאין אצלם שום צורך בפשרות, אבל ז'וז'ו
שוב הפתיע והודה שאם זה היה תלוי בו הם היו עוברים לגור בתל אביב, אבל יניב מסרב
כי הוא לא אוהב את תל אביב היקרה והצפופה וטוב לו בקריות, בדירה שלהם שיש בה גם
חצר נחמדה, והוא אוהב את העבודה שלו כמדריך כושר ומורה להתעמלות, ומה שהכי נפלא,
נדלקו פניו של ז'וז'ו בהתרגשות, כתמורה לכך שז'וז'ו מוותר על מגורים בתל אביב יניב
הסכים שהם יאמצו כלב.
"כלב?" התפלאתי, "בשביל מה לך
כלב? מה אתה צריך כלב פתאום?"
"לא צריך, רוצה." תיקן אותי ז'וז'ו,
והסביר שכל חייו השתוקק לגדל כלב, אבל אימו פוחדת מכלבים, וחוץ מזה הם גרו שישה
ילדים והורים וסבתא בדירה אחת לא גדולה, ואיפה הם היו יכולים להכניס כלב? אבל
עכשיו, כשהוא הגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה ויש לו דירה מרווחת עם חצר ובן זוג יציב
ואוהב הוא יכול להגשים את חלומו ולגדל כלב.
"אתה מתכוון לקנות כלב גזעי או לאמץ מצער
בעלי חיים?" שאל דניס שנכנס פתאום עם חמגשית ריחנית שהגיש לי כמחוות פיוס, "חשבתי
שאולי בכל זאת תהיה רעב אז..." חייך אלי בביישנות נבוכה.
"תודה דניס, ממש יפה מצידך." חייכתי
חזר, ואכלתי בהנאה את השניצל והסלט, מניח לז'וז'ו לחסל את הצ'יפס והחומס שנארזו
בנפרד.
"יניב רצה שנקנה כלב גזעי, איזה פיטבול או
משהו, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן, אני רוצה לאמץ כלב שצריך בית, יש המון כאלה
וממש לא משנה לי שהוא לא יהיה גזעי, העיקר שיהיה לי חיבור איתו."
"איך תדע שיש לך חיבור איתו?" התבדחה
דעתי.
"ברגע שאני אראה אותו אני אדע."
הכריז ז'וז'ו בביטחון מופלא, ואז נכנסו לחנות כמה נשים לא צעירות וקצת הססניות,
והוא ניגב בזריזות את פיו וידיו והפליג לעומתן, שופע קסם אישי וחביבות בדרכו לעשות
עוד מכירה מוצלחת.
עוד באותו יום התפייסתי עם דניס והחלטנו שנדחה
את הטיול לאירופה לאחרי החגים, ואולי נהפוך אותו לטיול ארוך קצת יותר, למה לא
בעצם, ז'וז'ו יסתדר לבד כמה ימים.
כמה ימים אחר כך הראה לנו ז'וז'ו בגאווה את
הכלב שבחר. "הוא בורדר קולי." גילה לנו, "הוא לא גזעי ובצער בעלי
חיים אמרו שהם חושבים שהוא מעורב עם לברדור. ברגע שראיתי את הפרצוף המתוק הזה
התאהבתי, נכון שהוא מדהים?"
"הוא חמוד מאוד." נאלצתי להסכים,
למרות שבעיקרון אני לא ממש בן אדם של כלבים, האמת שאני קצת פוחד מהם, אבל הגור השחור
לבן היה כל כך מתוק וז'וז'ו היה כל כך נרגש... ובכל זאת ניהלתי חנות רהיטים ולא
כלבייה. "תראה ז'וז'ו, אני ממש שמח בשבילך, אבל זה לא כל כך לעניין שתביא כלב
לחנות, אתה אמור למכור רהיטים ולא..." מעולם לא השלמתי את המשפט הזה כי דניס
שנכנס אחרי ראה את הכלב ופשוט נגנב. אף פעם לא הייתי מעלה בדעתי שהבחור הרציני
והשתקן הזה מסוגל להשתטות ככה בגלל כלב שאפילו לא היה גזעי. הוא ליטף אותו ושיחק
איתו, והשתעשע איתו עם חבל וכדור, ולא הפסיק לדבר איתו בשפה הקווקזית המוזרה הזו
שנשמעה קצת כמו רוסית וקצת כמו אני לא יודע מה.
בינתיים הסביר לי ז'וז'ו שהוא כמובן לא מעלה
בדעתו להביא את הכלב לעבודה, אבל דווקא היום יניב היה חייב לנסוע לכמה ימים, והוא
חשש להשאיר את הגור לבד כדי שלא יפתח חרדת נטישה ולכן... "מחר יניב חוזר והוא
ישגיח עליו בבוקר ואני אחרי הצהריים."
"הגור הזה הוא כמעט כמו תינוק."
הצטחקתי, וקיבלתי הרצאה מעייפת על תקופת הגורות של כלבים שהיא קצרה מאוד יחסית
לבני אדם, ומאוד מאוד משמעותית וקובעת בשביל כלב, וחשוב להתייחס אליו כמו שצריך
בגיל הקריטי הזה כדי שיהפוך לכלב בוגר וחכם ורגוע.
"אם דניס ימשיך להשתגע ככה סביבו הוא בטח
יצטרך פסיכולוג כלבים בעתיד." ניבאתי בבדיחות הדעת, ושנינו צחקנו, נהנים
מתעלולי הגור החמוד שז'וז'ו החליט לקרוא לו פיקי.
בסופו של דבר פיקי התעייף ונרדם בתוך הסלסלה
המרופדת שלו, ויכולנו להמשיך לעבוד כרגיל.
6. לעבד את האבל
במשך כל סוף השבוע שבא אחרי הביקור של פיקי
בחנות דניס סיפר לי כמה הוא אוהב כלבים ואיזה נהדר זה יהיה אם גם לנו יהיה כלב.
ניסיתי להישאר בוגר ורגוע ולהסביר לו בסבלנות שאין מקום לכלב בדירה המעוצבת
והמטופחת שלי, ושאני מוכן לשקול לגדל חתול אבל רק בתנאי ש...
דניס אמר בפסקנות שגידול חתולים זה עסק לנשים
ולהומואים, ושאולי הגיע הזמן שנעבור לדירת קרקע עם חצר כמו זו של יניב וז'וז'ו
ואז...
הרעיון ממש לא מצא חן בעיני, ובמקום לנוח
ולבלות בסוף השבוע בזבזנו את הזמן על ויכוחים מטופשים, והגענו לעבודה ביום ראשון
קודרים ומצוברחים רק כדי לגלות שז'וז'ו לא הגיע ראשון כדרכו.
התקשרתי אליו, קצת מודאג, הוא היה דייקן מאוד
ומעולם לא החמיץ יום עבודה ולהפתעתי הוא לא ענה לנייד שלו, אבל אחרי כמה דקות הגיע
ממנו מסרון - אני חולה ואני לא יכול לבוא לעבודה היום.
חשבתי שזה מוזר שהוא לא מדבר איתי ורק מסמס,
אבל אולי הוא צרוד מאוד ולא מסוגל לדבר חשבתי לעצמי, ושלחתי לו חזרה מסרון - תהיה
בריא.
בסוף יום העבודה התקשרתי אליו שוב והטלפון שלו
היה מנותק. "זה לא מוצא חן בעיני." אמרתי לדניס.
"אולי הוא ישן?" הציע דניס.
"אז למה החבר שלו לא עונה במקומו? לא יודע,
משהו פה לא מוצא חן בעיני." פסקתי והצעתי לדניס שנקפוץ לבקר את ז'וז'ו.
אף פעם לא ביקרנו אצל ז'וז'ו ויניב, אבל תודות
לוויז הגענו בלי בעיות, מגלים שהוא באמת גר, כמו שסיפר לנו, ביחידת דיור נחמדה
מאוד מתחת לווילה גדולה בצבע וורוד שבעליה שהו רוב הזמן בחו"ל. ירדנו במדרגות
לדירה שלו, שומעים כל הזמן כלב מייבב בקול דקיק, וגילינו למרבה ההפתעה שהדלת פתוחה
ופיקי המסכן עומד בסלון ונובח על ז'וז'ו ששכב על הספה ובהה בתקרה בעיניים עצומות,
דמעות זולגות על פניו.
דניס נחפז להרים את הכלבון ולקח אותו למטבח שם
נתן לו לשתות והאכיל אותו בעוד אני מנסה להרגיע את ז'וז'ו ולברר מה הבעיה.
"יניב עזב אותי ואני רוצה למות."
הסביר ז'וז'ו בפשטות, התהפך על בטנו, כבש את פניו בכרית והתייפח כאילו ליבו נשבר
בקרבו.
"מה קרה, למה הוא עזב, רבתם או משהו?"
שאלתי, התיישבתי לצידו וניסיתי - בצורה די מגושמת - ללטף את כתפו.
"הוא אמר," השתנק ז'וז'ו בבכי, "הוא
אמר שהוא צריך ספייס, שכבר מזמן הוא הרגיש שאני חונק אותו, ושמה ששבר אותו לגמרי
היה הקטע עם הכלב, נמאס לו לראות איך אני מתנהג, כאילו שנולד לנו תינוק, והוא חנוק
ממני ומההתעלקות שלי עליו ו..." ז'וז'ו לא הצליח לדבר יותר כי הדמעות חנקו
אותו.
"אם תשאל אותי החבר שלך הוא פשוט אידיוט!"
רעם דניס בקול סמכותי, "הוא לא מבין על איזה אוצר הוא מוותר, ואני בטוח שיבוא
יום והוא יבוא ויתנצל וירצה שתיקח אותו חזרה, אני מקווה שלא תסכים." הוסיף
בתוקף, ונתן לז'וז'ו בקבוק בירה שמצא במקרר.
להפתעתי דברי הנחמה הטיפשיים של דניס הועילו וז'וז'ו
התיישב, מחה את דמעותיו, חייך מעט, שתה ברצון את הבירה ואפילו הסכים לאכול משהו.
הכנתי שקשוקה ענקית לשלושתנו, חממתי פיתות שמצאתי במקפיא, ואפילו הוספתי סלט.
נשארנו אצל ז'וז'ו עד חצות ועזבנו אותו רגוע ומפויס יותר. למחרת חזרה ארצה מטיול באירופה
חברה טובה של ז'וז'ו ומיד התנחלה אצלו ולקחה על עצמה את הטיפול בפיקי, וז'וז'ו חזר
לעבודה, נחוש לשכוח את הפרק העגום של יניב. חשבתי שהוא טועה כשהוא לא מניח לעצמו
זמן להתאבל על אובדן אהבה כל כך משמעותית בחייו, הם היו יחד כמעט שנתיים ויניב היה
החבר הראשון שהוא ניהל איתו מערכת יחסים רצינית כל כך, נכון שהוא התברר בסופו של
דבר כאפס פחדן ועלוב נפש, אבל בכל זאת, לצאת לחגוג במועדון פחות משבוע אחרי
הפרידה?
"אתה לא נותן לעצמך זמן לעבד את האבל."
אמרתי לז'וז'ו כשהצלחתי לתפוס את תשומת ליבו לרגע, משימה שנעשתה די קשה לאחרונה כי
הוא כל הזמן דיבר בנייד שלו, או גלש בפייסבוק, או כתב עוד שנינות בטוויטר, או
התכתב עם מישהו באטרף, או סתם עשה לייקים באינסטגרם. המיומנות שלו בהפעלת הסמרטפון
החדיש שלו עוררה בי קנאה והתפעלות, וגרמה לי לחוש זקן ולא מעודכן. מי ידע שיש אתר
שמאתר בשבילך הומואים על פי המרחק שלך מהם? כמעט נחנקתי כשראיתי גם אצל דניס את
האפליקציה של גריינדר, וכמובן שמיד תבעתי הסברים. הוא צחק והסביר שזה סתם בצחוק,
הוא רק ניסה לראות אם גם הוא יכול להוריד אפליקציה, וכמובן שלא עולה בדעתו להשתמש
בה, אבל אם כבר מדברים על זה אז מה דעתי לצאת איתו ועם ז'וז'ו ועוד כמה חברים שלו
לליין המסיבות החדש בתל אביב?
דעתי הייתה שזה רעיון אידיוטי ובזבוז של זמן
וכסף, אבל נשמתי עמוק ואמרתי רק, "אתה לא חושב שעברנו כבר את הגיל לדברים
האלה דניס?"
"לא." נעלב דניס, "אני ממש לא
חושב ככה, אבל אם אתה מרגיש מבוגר ועייף מידי אז תישאר בבית, אני אלך עם ז'וז'ו
והחברים שלו."
מובן שאחרי תשובה כזו הייתי חייב להגיד שבטח
אני אבוא אתם ומי יודע אולי אני אפילו אהנה, כשהייתי צעיר יותר לא אהבתי מסיבות
אבל מי יודע, אולי זה השתנה אצלי עם הגיל? ובכל זאת לא יכולתי ללכת סתם, בלי לקטר
קצת קודם, "אני לא מבין מאיפה נולדו פתאום לז'וז'ו כל כך הרבה חברים."
רטנתי במורת רוח, ודניס נחפז להסביר לי שתמיד היו לז'וז'ו המון חברים כי הוא בן
אדם מאוד חברותי, אבל יניב הנבזה לא אהב אותם וז'וז'ו נאלץ להיפגש אתם רק בבתי קפה
כי בבית הוא היה מחמיץ להם פנים ועושה לז'וז'ו פאדיחות, אבל עכשיו, אחרי שיניב
הראה את פרצופו האמיתי ותודה לאל עף לז'וז'ו מהחיים הם חזרו ובגדול, והם מאוד
נחמדים וחברותיים ויש להם טעם נהדר בבגדים, בעיקר לאריק החמוד שהוא סטייליסט ו... "אתה
יודע מה זה סטייליסט?"
"כן, דניס, אני יודע מה זה סטייליסט."
עניתי ביובש, "אריק זה האוחצ'ה המחומצנת הזו שהולך כל הזמן בסקיני ג'ינס וכל
פעם שהוא מתכופף רואים שהוא לובש חוטיני ורוד של בחורות."
"הוא לא מחומצן, זה בלונד טבעי מודגש קצת
עם גוונים, והוא לובש תחתונים של נשים כי אריק לא מוכן להיכנע לתכתיבים הנוקשים של
מגדריות." השיב דניס בזעף, "ואני ממש מתפלא עליך אור, לא חשבתי שאתה כל
כך שמרן, מה יש לך נגד הומואים נשיים?"
"כלום." אמרתי כי לא היה לי נעים
להודות שהומואים נשיים שמדברים בלשון נקבה, לובשים בגדים הדוקים וצבעוניים ועושים
הכל כדי שכולם, כולל סבתות חצי עיוורות, ידעו שהם הומואים, מעוררים בי אי נוחות
ואפילו קצת סלידה. פעם הייתי מספר את זה לדניס בלי היסוס, אבל מאז שהוא נעשה חלק
מהחבורה הצבעונית והעליזה של ז'וז'ו נאלצתי לחשוב פעמיים כל פעם שאמרתי לו משהו.
"קלקלתם לי את החבר." רטנתי כלפי ז'וז'ו
כשנעלנו ערב אחד את החנות. דניס יצא קודם כדי לעשות קניות עם אריק וחנצ'וק ששמו
האמיתי היה חנן. הוא שינה אותו לחן, אבל כונה בפי חבריו חנצ'וק. "פעם הוא היה
לובש ג'ינס וטריקו נקי ובטוח שהוא בסדר גמור, אבל היום הוא חייב שהכל יהיה מעוצב
וממותג ויקר רצח, ופתאום הוא צריך תספורת אצל מעצב שיער, סתם ספר כבר לא טוב לו,
והוא מדבר על הורדת שערות מהגב בלייזר, ותפסתי אותו מנסה לסדר את הגבות עם
פינצטה... הפכתם את הקווקזי שלי לאוחצ'ה." התמרמרתי תוך כדי חיוך כדי לרמוז
שאני בעצם מתלוצץ ולא באמת כועס עליו, אם כי מצד שני...
החיוך המעושה שלי לא הטעה את ז'וז'ו, הוא הבין
מיד שאני מתלונן ברצינות, "זה לא אני, זה אריק וחן שנדלקו עליו ואני מצטער
להגיד לך שגם דניס... הוא כאילו חיכה כל החיים שמישהו יראה לו מה זה הומו אמיתי."
"סליחה," נעלבתי, והפעם כבר לא
חייכתי, "ומה אני, עז? אני הומו ואני מבטיח לך שאני לגמרי אמיתי, הנה, תיגע."
אחזתי בכף ידו ארוכת האצבעות והעדינה של ז'וז'ו והנחתי אותה על חזי, "מאה
אחוז הומו אמיתי." הצהרתי.
"נו, די כבר מאמי." נאנח ז'וז'ו, "אל
תתרגז ככה, אתה יודע למה התכוונתי." אמר ברוך, התקרב אלי והניח את ראשו על
כתפי. כאילו פיתחו רצון משלהן נכרכו ידי סביב גופו הארוך והדק והצמידו אותו אלי.
עמדנו ככה בחנות האפלולית, צמודים זה לזה, נושמים בשתיקה אחד את השני, ואז צפר
מישהו ברחוב ולמרות שהתריס כבר היה מורד ואף אחד לא היה יכול לראות אותנו ניתקנו
אחד מהשני ופנינו לצאת החוצה.
השינוי שחל בדניס היה הדרגתי, דבר הוליך לדבר,
אבל מה שבהתחלה היה רק שינוי מרענן, שבירת שגרה חביבה, הפך לעניין של קבע. למסיבה
הראשונה עוד הלכתי איתו ועם כל החבורה של ז'וז'ו, משלים בחוסר רצון עם הנסיעה הלילית
לתל אביב, המחירים הרצחניים של הכניסה והשתייה, עשן הסיגריות והמוזיקה הרועשת. היה
צפוף ומחניק ומאוחר מידי בלילה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי ליהנות ואפילו רקדתי קצת,
אומר לעצמי שלא נורא שאני יוצא לחגוג מידי פעם, והעיקר שז'וז'ו יתעודד קצת וירגיש
פחות מסכן. חזרנו לפנות בוקר, מותשים, היה לי כאב ראש נוראי ולמחרת ישנתי כל היום,
מזל שהייתה שבת, וחשבתי שזהו, מילאתי את חובתי וזה נגמר, אבל כמובן שטעיתי, זה רק
התחיל.
דניס חגג כל סוף שבוע עם החברים של ז'וז'ו. הוא
תמיד הזמין גם אותי, אבל השלים בקלות עם הסירוב שלי. מצד אחד לא כל כך אהבתי את זה
שהוא מבלה בלעדי, אבל מצד שני הזכרתי לעצמי שבמשך השבוע אנחנו יחד כל הזמן ואולי
זה רעיון טוב שניתן אחד לשני לנשום קצת לבד. הוא גילה באיחור של עשר שנים את עולם
המסיבות והמועדונים ונהנה מכל רגע, זכותו, עדיף שאפרגן לו את הבילוי הזה ואנצל את
הזמן לעבוד או לנוח. הרי זו לא אשמתו של דניס שעברתי את השלב הזה בחיים כשהייתי בן
עשרים.
שלושה חודשים אחרי שיניב עזב החליטו החבר'ה לעשות
שינוי ובמקום לנסוע כרגיל לתל אביב הם הלכו למסיבת טבע בגליל. חן קיבל הזמנות וגרר
אחריו את כל החבורה, כולל את הבנות – שלוש נערות חמודות, צחקניות ושמנמנות שמשום
מה העדיפו להסתובב עם הומואים ולא עם בחורים שהיו מסתכלים על החזה והתחת שלהן ולא
של גברים אחרים. סירבתי ללכת ונשארתי לחכות להם בדירה של ז'וז'ו, שומר על פיקי
שנהנה מאוד לשחק איתי במשיכות חבל ובנשיכות, הוא נשך ואני ננשכתי, הוא נהנה ואני
קיללתי.
"טמבל אחד, אל תיתן לו לנשוך אותך."
נכנס פתאום ז'וז'ו פנימה, "כל פעם שהוא נושך תצעק וככה הוא ידע שלא נעים לך
ויפסיק."
"עכשיו אתה אומר לי." בחנתי בדאגה את
ידי השרוטות, "מה אתה עושה פה בכלל? לא היית אמור לחגוג בחיק הטבע?"
"כן, אבל גיליתי שגם יניב מגיע והחלטתי
לחתוך הביתה."
"איך לחתוך, ואיך גילית?"
"ראיתי בפייסבוק של יניב שגם הוא מגיע וכן,
אני יודע שאני דביל שאני ממשיך לעקוב אחריו בפייסוש, אבל קשה לי להתאפק."
"ולמה קשה לך להיפגש איתו? בין כה וכה
במסיבה לא תהיו לבד, אז מה הבעיה?"
"הבעיה שיש לו חבר חדש ויש גבול למה שאני
יכול לסבול, ברגע שראיתי שהוא מגיע עם חבר ביקשתי מהנהג מונית להוריד אותי בצומת
סומך ועשיתי אחורה פנה, מזל שתפסתי מונית לחיפה שהסכימה להוריד אותי בצ'ק פוסט
ומשם עליתי על קו לילה של המטרונית והגעתי הביתה, אתה חושב שעשיתי שטות, שהייתי
צריך ללכת בכל זאת?"
"לא יודע ז'וז'ו, אני לא מבין בדברים האלה,
ואני ממש לא מבין למה אתה צריך לרוץ ממסיבה למסיבה ולבזבז זמן וכסף במועדונים,
מילא הכסף, הוא בא והולך, אבל לא חבל על האוזניים והכבד שלך?"
ז'וז'ו חייך חיוך נבוך קצת, התיישב לצידי וחלץ
את נעליו בלי לפתוח את השרוכים קודם, "אני לא שותה כל כך הרבה." מחה.
"נכון, אבל שמתי לב שהתחלת לעשן סיגריות
מגולגלות ולא הייתי אומר כלום, אבל משום מה יש לסיגריות שלך ריח מאוד משונה, ולפני
שתגיד שאני כבד וזקן ולא מבין כלום אז..."
"די, די, שתוק כבר." גנח ז'וז'ו, לפת
את עורפי בכף ידו הדקה והקרירה ונישק אותי בחוזקה על פי.
קפאתי, נדהם, ולרגע הנחתי לו לנשק אותי ואז
התנערתי וקמתי, הודף אותו מעלי, "לא, תפסיק עם זה יוסף." אמרתי בקול
תקיף, "זה רעיון גרוע, אתה מסטול ואתה עושה שטויות."
"למה זה רעיון גרוע?" חייך ז'וז'ו
חיוך מתגרה, ושילב בשאננות את ידיו על עורפו, מביט בי מלמטה למעלה, נראה משועשע
משהו, "לדעתי זה רעיון מעולה, רציתי לנשק אותך מהרגע שראיתי אותך."
"למרות שהיית אז עם יניב?"
"מה אני יכול לעשות?" פרש ז'וז'ו את
ידיו במחוות אין אונים חיננית, "זה מה שהרגשתי, אבל לא עשיתי עם זה כלום."
"טוב מאוד, ואני חושב שאתה צריך להמשיך
ככה." המשכתי להטיף לו מוסר, מרגיש מטופש ומנופח, אבל משום מה לא ממש מסוגל
להפסיק.
"מה שתגיד." נעמד ז'וז'ו על רגליו,
התנודד מעט ונאחז קלות בכתפי, "בוא, אני אלווה אותך למכונית שלך, אני מתנצל
אם הבכתי אותך, מאז שנפרדתי מיניב אני קצת... קצת מעורער. אם תרצה אני אתפטר כדי
שלא תצטרך לראות אותי יותר."
"אל תהיה טמבל," נזפתי בו, "אני
ממש לא רוצה לוותר עליך בחנות, ואני מקווה שנמשיך להיות גם חברים, רק תזכור שיש לי
חבר ותכבד את זה בבקשה."
"צודק, אני מכבד את זה שיש לך חבר בוס,
ואני מציע לך לעשות שיחת ריענון קטנה עם החבר שלך ולהזכיר גם לו שיש לו חבר כי
נראה לי שבזמן האחרון הוא קצת שכח את זה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה