ב. נושך כריות

בבוקר הוא כבר לא היה. את ארוחת הבוקר הביאה לי חיילת אתיופית שמנמונת וצחקנית שסיפרה לי בלי ששאלתי שזוהר לא בא כי הוא בבלגאנים עם החברה שלו. הם רבו כי הוא נעלם לכל הלילה ואף אחד לא יודע איפה הוא ישן ובגלל זה...

"למה את חושבת שזה מעניין אותי?" קטעתי אותה בחוסר נימוס.

היא נפגעה והשתתקה. נושכת את שפתיה בעלבון. ניסיתי להתנצל, מכביר מילים על מצב רוח רע ובעיות בבית, אבל היא כבר הלכה ואת ארוחת הצהרים מצאתי מונחת בחוץ. עד שגיליתי את הסירים האוכל כבר היה  קר וחסר טעם. כמו שאמרתי, החבר'ה מהרכב שייכים למאפיה של הבסיס. כל מי שמרגיז אותם אוכל אותה בגדול.

יופי זיו, כל הכבוד. עכשיו רק חסר שתריב עם מישהו מהאפסנאות ומהמטבח ואתה טוטאל לוס, חשבתי בעצב, נובר באוכל הדביק והקר שלפני. אכלתי מה שאפשר היה מהאורז, טועם קצת מהבשר והמרק, ואת השאר זרקתי לפח. גם הלחם והקוטג' נגמרו. צפויות לי כמה שעות של רעב עד שעת ארוחת הערב, אם היא בכלל תגיע. היא הגיעה בגדול, אם כי באיחור. הוא הביא לי אותה עם תוספות. לא, לא מה שאתם חושבים. הוא נכנס, הפעם בנימוס, הניח בזהירות את הסירים שלי על השולחן והוסיף, כמעט בביישנות, חבילת במבה וכמה מצופים בתוספת בקבוק קולה משפחתי.

"שמעתי שארוחת הצהרים שלך התחרבשה קצת בגלל פאשלה של הרכב אז החלטתי לצ'פר אותך. האמת, ארוחת הערב היום היא לא משהו."

"אם יש קוטג' ולחם אני מסודר." עניתי.

"איך מסודר?" התעניין זוהר והתיישב על כסא, מביט בי כאילו לא היו דברים מעולם, ואף פעם לא קרה שום דבר יוצא דופן ביני לבינו.

"אני אלוף הטוסטים הספירליים בתחנה, ובתוספת של קוטג' טרי ועגבניות אני אכין לך מעדן מלכים. רוצה לאכול איתי, או שאתה ממהר?"

"לא. אתה האחרון במסלול שלי ואני באמת כבר רעב."

הכנתי טוסטים ומרחתי בקוטג', בעוד הוא מניח עליהם עיגולי עגבניות שחתך במו ידיו. להכין איתו ארוחת ערב, ולאכול יחד כשאנחנו יושבים זה מול זה כמו שני בני אדם רגילים, בלי קללות ובלי בלגנים היה בשבילי הצ'ופר האמיתי. הייתי מרגיש רגוע יותר אם הייתי יודע מה נסגר עם החברה שלו, אבל לא העזתי לשאול.

"לא הבאתי לך את האוכל בצהרים כי... כי הייתי עסוק." אמר בפה מלא טוסט.

"כן. הבחורה שהחליפה אותך בבוקר אמרה משהו על זה, אני צריך להתקשר ולבקש ממנה סליחה. התנהגתי בצורה גועלית."

"אם מדברים על התנהגות גועלית," אמר זוהר, ולרגע חשבתי שהוא עומד להתנצל בפני על התנהגותו, אבל הוא לא התנצל אלא התחיל לדבר על החברה שלו, איך הוא איחר לפגישה איתה, ואחר כך הם רבו והוא הסתלק בכעס, ורק היום הם שוב דברו על הכל ו... "בגלל זה באת לכאן בלילה הקודם? בגלל שרבת עם החברה שלך?"

בור קר של עלבון ואכזבה נפער בחזי. ואני הטיפש חשבתי... איזה דביל, הרי הוא לא רוצה להיות הומו, בגלל זה הוא נלחם בעצמו ובי.

מה חשבתי? שאחרי לילה של שינה יחד הוא ישתנה פתאום? איזה דביל פאתטי אתה זיו. השלכתי את שארית הטוסט שלי לפח והתחלתי לרחוץ כלים.

מאחורי גבי שמעתי את זוהר נאנח וקם. הוא ניגש ועמד מאחורי, קרוב מאוד אלי, אבל לא נוגע. חשתי את חום גופו ורעדתי מצפייה שיגע בי, אבל הוא רק דיבר בשקט, מפנה את דבריו אל עורפי. "אני רואה שזה באמת נכון מה שאומרים, אתם ההומואים עושים סיפור מכל דבר. אתה יותר דרמה קווין ממנה." אמר ופנה ללכת.

לרגע קפאתי. עמדתי והבטתי בידי המכוסות בועות סבון ורעדתי מעלבון, ואז הסתובבתי וזינקתי על גבו המתרחק, ושוב חזר על עצמו הטקס של אתמול.

אנחנו מתגלגלים על הרצפה, מכים וחובטים זה בזה בזעם.

אני בשתיקה קפוצת שפתיים, והוא מקלל בכעס את כל ההומואים המסריחים, המזדיינים בתחת, מחרף ומגדף את כל הקוקסינלים נושכי הכריות, הסוטים האלו, וסותם את פיו סוף סוף אחרי שהוא מצליח להשכיב אותי פרקדן תחתיו ולנשק אותי.

הפעם הוא הניח לידי ויכולתי ללטף את גבו השרירי. ניצלתי את ההזדמנות להחליק את כפותי על עורו החם והחלק, מכתפיו הרחבות ועד לגבעות הקשות של עכוזו. הוא לא מחה בעדי, אם כי לא הראה שום סימן להנאה.

"אתה יכול להסביר לי למה אנחנו שוכבים כמו מפגרים על הרצפה ולא משתמשים בספה של פלד?" שאל פתאום, וקם, מושך אותי אחריו בקלילות.

ושם, על הספה של פלד, הוא סיפר לי שגמר עם החברה שלו ושזה היה לא טוב מההתחלה, אבל הוריו חיבבו אותה מאוד והיא הייתה חתיכה הורסת וממשפחה טובה רק ש...

לדעתי היא הייתה רזה עד כאב, אבל מה אני מבין? "מה הייתה הבעיה איתה זוהר?" ניסיתי למלא את תפקיד הידיד הטוב והמבין. היה לי קל לעשות את זה כששכבתי שם בין זרועותיו, אפי טמון בשקע המתוק ההוא שבין כתפו לצווארו, נושם מלוא ראותי את ריחו הטוב.

"היינו יחד חצי שנה והשתמשתי רק בקופסת קונדומים אחת. ההיא שהראיתי לך."

"זו עם השני קונדומים החסרים?"

"אהה."

"טוב שלקחת את הזמן שלך. אני מבין שעם בנות לא רצוי למהר." עניתי בקול שקול, כובש את הצחוק שרעד בבטני.

הוא משך באפו בספקנות ודחף יד למכנסי, ממשש ביסודיות את אברי הזקוף. "אחרי חודשיים הטיעון שאני ג'נטלמן שלא רוצה למהר מידי נשחק קצת, והיא התחילה להיות לחוצה. הבעיה עם נשים היא שהן תמיד חושבות שאם נדבר על זה מספיק הבעיה תיפתר."

"אבל בכל זאת, בסוף כן עשיתם את זה. לא?"

הוא העווה את פניו. "היה חרא. עזוב. לא רוצה לדבר יותר." עזבתי, ובמקום דיבורים מלאתי את פי באברו המתוק. "זיו." הוא משך בעדינות בשערי, "רק רגע, אם לא תפסיק אני..."

"זה בסדר. אתה יכול לגמור לי בפה. אני אוהב את זה."

"יופי, אבל אני רוצה..." מבטנו נפגשו והוא הושיט לי ריבוע אלומיניום קטן ששלף מאי שם.

שמתי את הקונדום על אברי ובזהירות רבה מאוד עשיתי את זה, מקפיד לנהוג בדיוק ההפך מכפי שעשה הראשון שלי, שהכאיב, פגע וקלקל, גורם לי לברוח ממקומות הציד של הומואים לכמה חודשים ארוכים ומיוסרים.

הוא היה מתוח קצת בהתחלה, אבל בעזרת ליטופים ונשיקות נרגע, ובפעם השנייה אפילו העז לשבת עלי. היה לו נוח יותר להיות מעלי מאשר שאני אהיה מעליו. אני חושב שזה היה קטע פסיכולוגי אצלו.

התעוררנו נורא מוקדם בבוקר. בחוץ היה עוד חושך, והוא שאל בביישנות שנגעה מאוד לליבי אם הוא יכול... נשאר עוד קונדום... ואם לא אכפת לי הוא נורא רוצה...

מיד נרמזתי ונשכבתי על גבי ומשכתי אותו בין ירכי. דחפתי כרית מתחת לעכוזי והנחתי את כפות רגלי על כתפיו.

הוא הבין מיד וחדר לתוכי בזהירות, עוצר את נשימתו מחמת הריכוז ונושם לרווחה כשחיבקתי אותו ונישקתי את כתפו. זה היה כל כך טוב. לא, לא נשכתי את הכרית, אבל נשכתי את כתפו, מייבב מרוב עונג. הוא צחק ונראה גאה מאוד שגרם לי להשתולל ככה.

עד שגמרנו והתקלחנו השעה כבר הייתה חמש וחצי לפנות בוקר והוא החליט ללכת. נפרדנו בנשיקה. הוא לא דיבר על המשך היחסים שלנו וגם אני, למוד ניסיון מר מאוד בנושאים כאלה, שתקתי. ליד הדלת נישקתי אותו לפרידה, נצמד אליו בחזקה, מנסה להעביר אליו במגע את מה שלא העזתי להגיד. לא חושב שהצלחתי, אבל ניסיתי. 

החודשים הבאים חלפו מהר. כל יום הביא לי הפתעה אחרת, בדרך כלל לא נעימה, אבל היו גם הרגעים הקטנים הללו של רוך ומתיקות שהחזיקו אותנו יחד. 

הפגישות שלנו היו מעטות ונדירות, ותכופות משפילות. מה שהיה הכי מדכא  זה שהוא לא הבין מה משפיל בהתגנבות ובסודיות שהוא התעקש עליהן.

לא שלא ניסיתי להסביר, אבל זה לא עזר. הוא היה נעול בתוך הארון שלו וכל כך פחד שמישהו ידע עד ששום דבר ממה שאמרתי לא חדר אליו.

במשך השבוע נפגשנו בערבים באולם הקולנוע של הבסיס. הוא נהג להניד לעברי בראשו בידידות, אבל לא העז לשבת לידי.

באמצע הסרט נהגנו להגיע לבית השימוש בהתגנבות יחידים בחושך, ננעלים בתא האחרון, ורק אז הוא היה מנשק אותי בחיפזון ונדחק לתוכי במהירות מעליבה.

שנאתי את זה. השירותים הצבאיים הסריחו מליזול, ודי מהר ריחו של החומר המתועב הזה נקשר אצלי למין חפוז ולא מספק, לבושה, לכאב ביצים. בקיצור, כל מה שמאפיין את חיי המין של ההומו שמתעקש להישאר בארון.

היו בבסיס עוד הומואים שיצאו מהארון אחרי. חלקם היו ממש נחמדים, חלקם התיידדו איתי. אחד אפילו התחיל להתאהב בי, אבל זוהר שראה אותנו יושבים יחד לאכול צהרים או שותים יחד קולה במועדון הסמלים, לא קינא. את זה הייתי מקבל בהבנה, אולי אפילו בהנאה, במקום לקנא לי הוא חשש שמא אגלה את סודו לידידי החדש.

"אתה מנסה להעליב אותי?" נפגעתי כשחקר אותי אם גיליתי לקובי מה אנחנו עושים במשמרות סוף השבוע שלי על הספפה של פלד.

"שוב אתה עושה  פרצופים של דרמה קווין." רטן זוהר ומשך אותי אליו, מנסה להכניס אותי למצב רוח חרמני בחיבוקים ונשיקות.

ניסיתי לשתף איתו פעולה. זה נעשה קשה יותר מפגישה לפגישה, אבל בכל זאת עדיין היו לנו רגעי החסד הללו שהמתנתי להם זמן כה רב.

למשל אז, כשהסתלקתי מארוחת ערב בחדר האוכל, פגוע ואומלל כי הוא הופיע מוקף בנות יפות תלויות עליו מכל צד. השארתי את ארוחתי לא גמורה וברחתי לחורשת האיקליפטוסים מאחורי אולם הספורט ושם, יושב שפוף בתעלה מגודלת עשבים, הוא מצא אותי ונשכב לצידי, מחבק ומלטף, כמעט מתנצל, מסביר שהוא חייב לשחק אותה מאצ'ו כי אחרת... אבל הוא לא שיחק אותה מאצ'ו, הוא באמת היה כזה, גם איתי וגם עם הבנות הנחמדות הללו שלא שיערו בנפשן שזוהר, החתיך ההורס, הסמל השרירי והגברי כל כך, מבלה שעות מתוקות וגנובות דווקא איתי.

בעיקר התקשה להודות שהוא אוהב שאני מזיין אותו בתחת. זה נראה לו לא גברי, לא יאה לתדמית שלו בעיני עצמו, להודות שהוא נושך כריות. הוא ממש פחד ליהנות מדבר כזה שנראה לו סוטה ולא הולם גבר אמיתי כפי שהוא תפס את המושג הזה.

כמה שניסיתי להסביר לו שלא זה מה שמוריד מגבריותו, אלא דווקא ההסתרה והשקרים שהוא מתעקש עליהם הם שמשפילים אותו, לא הצלחתי לחדור את חומת הפחד והדעות הקדומות שלו.

למה בכל זאת נשארתי איתו והמשכתי לאהוב אותו? לא יודע.

הייתי שוכב ער שעות שלמות הופך שוב ושוב בתעלומה הזו - למה התאהבתי דווקא בהומופוב הזה למרות שראיתי בבירור את כל מגרעותיו?

שאלה זו נותרה חסרת תשובה כמו עוד המון שאלות המרחפות, נטולות פתרון, בחללו של העולם - מה זאת אהבה? למה דרך רשעים צלחה? ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

עובדה היא שאהבתי אותו ודי. קולו, מגעו, ריחו, טעמו, אפילו העלבונות שהטיח בהומואים, מעליב אותי ואת עצמו כאחד - אהבתי הכל.

אולי דני, היחיד מבין חברי ששמע ממני את הסיפור במלואו, צדק, ובאותה תקופה הייתי כל כך בודד, מנותק ממשפחתי ומהורי עד שלא יכולתי לשאת עוד פרידה אחת?

ואולי צדק הפסיכולוג שהלכתי אליו אחרי מות אבא, שטען שקיבלתי מזוהר בדיוק מה שהייתי צריך בתקופה ההיא. לטענתו הזדהיתי בתת הכרתי עם הדעות והפחדים של זוהר שייצג בשבילי את החלק בתוכי שפחד והתבייש ולא רצה להיות נושך כריות סוטה.

כך או כך, במשך כמה חודשים ארוכים ומייסרים הרשיתי לעצמי לוותר על עקרונותיי ונתתי לאהבה לגרור אותי חזרה לארון שברחתי ממנו בעמל כה רב. 

בשיחות המעטות שהצלחתי לנהל איתו - הוא עשה כמיטב יכולתו להתחמק מהן - הוא טען שהוא בכלל לא הומו, שאני הגבר היחיד שהוא נמשך אליו, שהוא מעדיף בדרך כלל נשים, וחוץ מזה הוא לא מסוגל לספר את האמת להורים. למרות דברי והסברי הוא היה רק בן תשע עשרה ותמים מאוד מבחינות מסוימות.

הבנתי שהפחד לצער את הוריו האהובים שמשלו בו ביד רמה היה גדול מפחדו לאבד אותי ולא היה לי לב ללחוץ עליו. הוא היה בן הזקונים שלהם והוריו האמידים שפכו עליו כספים ללא גבול, מתערבים בחייו כאילו היה ילד קטן, הכל לטובתו לכאורה. זוהר חש אסיר תודה להם על כל הכסף ותשומת הלב, ופשוט לא קלט שככה הם משאירים אותו ילד לא עצמאי שחי מתחת לסינור שלהם.

לפחות אבא שלי שגם לו לא חסר כלום מבחינה כספית התעקש שאני אעבוד במפעל שלו כל קיץ, ודרש ממני להרוויח את הכסף שלי בעבודה קשה.

גם על הישגים בלימודים לא ויתרו לי וחינכו אותי ששום דבר לא מגיע חינם. צריך להתאמץ כדי להצליח. זוהר לעומתי חי כנסיך מפונק, חש שרק עצם נוכחותו בעולם היא מתנה מופלאה.

כמה ימים לפני שעמדנו לצאת יחד לרגילה - תכננו לנסוע לאילת ולבלות יחד, חופשיים סוף סוף מאימת ההורים החברים והמכרים - קבלתי טלפון דחוף מהש. ג. בשער. "אבא שלך פה. בוא מהר." דרש הרב"ט הצעיר בקול בהול.

רצתי החוצה ומצאתי את אבא עומד ליד הרכב שלו, לא מגולח, פרוע וחיוור. כשראה אותי פרץ בבכי ונפל על צווארי. "תודה לאל שיש לי לפחות אותך." אמר בקול בוכים.

האיש הגאה והמאופק שהכרתי הפך בבת אחת לזקן שבור ורועד. "זיוינקה אימא מאוד מאוד חולה." אמר עוד לפני שהספקתי לשאול מה קרה, "אתה חייב לבוא הביתה עכשיו. אני צריך אותך זיוי."

נצמדנו זה לזה בחיבוק חם. הברוגז של החודשים האחרונים נשכח כלא היה. שוב היינו משפחה מאוחדת. הלב של משפחתנו, אימא שלנו האהובה, הייתה זקוקה לנו. כל המחלוקות חסרות החשיבות והחשבונות הקטנוניים נעלמו כעת.

בזכות השעות הרבות שהשקעתי בעבודה ובמשמרות קיבלתי מיד חופש ארוך שבלע את הרגילה שלי ועוד כמה שבועות אחריה.

אימא עברה כריתת שד וטיפולים כימותרפיים בעוד אבא שלא מש ממיטתה יומם וליל משאיר לי את הטיפול בכל העסקים המשפחתיים.

כשחזרתי לצבא שישה שבועות אחר כך חשתי כאילו התבגרתי במשך אותם שישה שבועות בשישים שנה.

במשך כל אותו זמן רצוף חרדה וטרדות ניסיתי לשמור על קשר עם זוהר, אבל לשווא. אחרי כמה ימים הוא הפסיק לענות למכתבים שלי ולא החזיר לי טלפונים.

הייתי מודאג מידי, עסוק מידי, מבוהל מידי ממצבה הבריאותי של אימא וממצבו הנפשי של אבא מכדי שאוכל להקדיש לכך תשומת לב.

כבר ביום הראשון שלי בבסיס סיפרו לי שזוהר עזב כדי להתחתן עם סיגל, החברה הישנה שלו, בגלל שהכניס אותה להריון. עקב מעמדו כגבר נשוי הוא שירת עכשיו בבסיס אחר, קרוב לבית הוריו. היא השתחררה וגרה אצלם בעודה מפקחת על בנית הווילה המפוארת שהוריו בנו לבנם יחידם.

חישוב קצר העלה שזוהר הכניס את סיגל להריון בזמן הרגילה המוחמצת שלנו. זה כאב לי מאוד, אבל אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע. במובן מסוים זו הייתה הקלה.

את שארית השירות שלי ביליתי כשאני בודק לעומק את כל אחד ואחד מקהילת ההומואים בבסיס ושובר לבבות על ימין ועל שמאל.

השתחררתי בסוף אותה שנה. בחופשת השחרור הרשיתי לעצמי טיול קטן במזרח הרחוק ואחר כך שבתי הביתה כדי לעמוס על שכמי את נטל המפעל המשפחתי.

בערבים למדתי מנהל עסקים, ובבקרים עבדתי כעוזרו של אבא, לומד ממנו את העבודה המעשית של ניהול העסק. באותן שנים למדתי להכיר אותו היטב והערכתי אליו גברה מאוד, ואני מקווה שגם הוא השלים עם נטיותיי המיניות ולמד לסמוך עלי.

אבא נפטר חמש שנים אחרי שגמרתי את לימודי והפכתי לשותפו במפעל. הוא עוד הספיק להכיר את דני, חברי הראשון לחיים שעזב אותי כמה שנים אחר כך בטענה שחסר משהו ביחסים שלנו. בשיחת הסיכום שערך לי לפני שעזב הוא דיבר הרבה על החוסר בהתלהבות, על געגועיו לניצוץ של שמחת חיים, על חוסר יכולתו לחוש בכימיה ובחשמל ביחסים שלנו.

דני נטה לדבר יותר מידי כשהיה עצבני, ותמיד אמר דברים שעדיף היה שלא יאמרו. מה רע בנאום המסורתי של – זה לא אתה זה אני – למה להתעקש להגיד תמיד את האמת בפנים?

"תגיד פשוט שאתה לא מאוהב בי יותר." הפסקתי את נאומו הנמלץ.

"נכון, אבל אני לפחות הייתי מאוהב בך בהתחלה. אתה אף פעם לא היית מאוהב בי." הטיח בי במרירות והלך.

כמו שאמרתי, דני היה מהטיפוסים הללו שלא ידעו מתי לשתוק. תמיד הוא התעקש להגיד לך את האמת ישר בפנים. אולי בגלל זה נשארנו חברים טובים והמשכנו ליהנות אחד מחברת השני למרות שהפסקנו להיות זוג. 

אחריו היו עוד חברים, ועוד כמה שותפים לחיים שגם הם לא החזיקו מעמד הרבה זמן וכמובן שהמון המון סטוצים. זה מהלך העניינים הרגיל בחיי כל הומו ממוצע, אין בו שום דבר מיוחד. סיפור מוכר וידוע שכולם שמעו כבר המון פעמים.

אף אחד לא גרם לי להרגיש שוב כמו שהרגשתי אז, עם זוהר. יותר לא מצאתי את עצמי יושב על הרצפה עם תחת ערום וזין זקוף, חולה מרוב אהבה.

אמרתי לעצמי שהתקופה ההיא שייכת לנעורי. שאדם בגילי - הרי אני כבר בן שלושים פלוס - לא יחזור לחוש יותר תחושות כאלו. אהבה כזו, חסרת מעצורים והיגיון, היא עוד דבר שנעלם עם הנעורים, ומוטב שכך.

לכל אחד יש בעברו אקס מיתולוגי שבגללו הוא מקפיד לא לאבד יותר שליטה, ונזהר לא להיסחף. קוראים לזה להתבגר וזו דרכו של עולם. לא המצאתי שום דבר חדש.

גם השנה החלטתי ללכת למצעד הגאווה. ידעתי היטב שגם הפעם מזג האוויר יהיה חם מידי, והמוזיקה רועשת מידי, ושכמו בפעמים הקודמות שוב לא איהנה, ואסיים את המצעד שרוף מהשמש, אוזני מצלצלות מהרעש הזה שהצעירים מכנים מוזיקה, וכולי מגיר פלגי זיעה ומשתוקק רק לבירה קרה ולמקלחת פושרת.

למרות הכל כשדני התקשר ושאל אם אני בא עניתי מיד שכן ודחקתי בו להגיע גם כן. למוד ניסיון מר הקדמתי להגיע כדי להחנות את רכבי במגרש החניה, חבשתי כובע והצטיידתי במים ובקרם שיזוף.

כפי שציפיתי מראש גם השנה היה המצעד רועש, המוני, וולגרי, מלא שמחת חיים צבעונית ורעשנית. 

לצעירים הכל נראה סקסי ומרגש, אבל לקשישים בגילי זה היה קצת מעייף וצעקני מידי, ובכל זאת צעדתי בנחישות לאורך כל המסלול שמשנה לשנה נראה לי ארוך וחם יותר, גאה באמת ובתמים לראות איזה שינויים חלו בקהילה שלנו מאז שיצאתי מהארון.

נהדר היה לראות אנשים שצעדו בראש מורם עם דגלי גאווה צבעוניים ענקיים. לא חוששים להביא את ילדיהם ולהניח למצלמות הטלוויזיה להנציח אותם.

לבבי רחב משמחה למראה הזה - איזו התקדמות עברנו בשנים האחרונות.

אז מה אם דראג קווין חשופות למחצה מענטזות בזנותיות על המשאיות, והמוזיקה מחרישה את אזני, והשמש קופחת על ראשי? העיקר שאני וכל חברי יכולים להגיד בפה מלא - כן, אני הומו - לא להסמיק ולא להתחבא, זה מה שחשוב.

הפניתי את ראשי לעבר דני כדי לשתף אותו בהרהורי הגאים ואז ראיתי את זוהר עומד בשולי הכביש, נושא ילד ישן על זרועו האחת, וילדה קטנה כבת עשר תלויה על זרועו השנייה.

מבטנו נפגשו והעיניים הירוקות והיפות שלו שעדיין חלמתי עליהם לפעמים נפערו לרווחה בתימהון. ראיתי איך הוא שכח לרגע את הילדים שתלו עליו, שכח איפה אנחנו נמצאים ורצה רק להגיע אלי ולגעת בי, ואז הילד התעורר ופרץ בבכי, מתפתל בזרועותיו של זוהר, והילדה משכה את חולצתו וצעקה שהיא צמאה.

זוהר נעצר, הוריד את הילד והחל לחטט בתיק שתלה על כתפו.

"נו, בוא כבר." משך אותי דני במרפקי. "למה נתקעת?"

"תן לי את המים." לקחתי ממנו את בקבוק המים המינראלים ובכמה צעדים חציתי את המרחק שהפריד ביני לבין זוהר והגשתי את הבקבוק לילדה המייבבת.

"הנה חמודה. קחי. יש לי פה מים קרים בשבילך." הושטתי לה את הבקבוק.

היא לקחה את המים וחייכה אלי את חיוכו היפה והבוטח של זוהר, מביטה בי בעיניו הירוקות. "אימא לא מרשה לי לדבר עם זרים." נזכרה פתאום בהיסוס.

"אימא צודקת חמודה, אבל זה זיו. הוא חבר של אבא, הוא לא זר." אמר זוהר והניח יד על שכמי, מביט בי במבט שואל.

"כן. אני ואבא שלך חברים ותיקים עוד מהצבא." אישרתי, והילדה שהשתכנעה לגמה מהמים ואחר העבירה את הבקבוק לאחיה שהפסיק סוף סוף ליבב.

הבטתי בזוהר שחיטט בקדחתנות בתיק הענק שנשא על שכמו. הוא נראה כמעט כמו פעם רק ששערו היה קצר הרבה יותר ונדמה שפניו התמלאו מעט.

הייתי נרגש כל כך עד שהתקשיתי להתרכז ולהשוות בין זוהר שעמד מולי ובין הדמות שזכרתי מאז.

דני שהתייאש מלהמתין לי נופף לי בידו והלך עם חברים אחרים שפגש ואני וזוהר נותרנו עם הילדים, עומדים בשולי המצעד, ממתינים לו שימצא את מה שחיפש בתיקו.

"אנחנו כבר באיחור. אימא שלכם תהרוג אותי." מלמל זוהר, "ואני לא מוצא את הכובע של עידן. את יודעת איפה הוא שחר?"

"הכובע נפל, בום." אמר עידן וחייך במתיקות.

הוא היה כבן שלוש. מתוק ועגלגל. שערו השחור נפל על מצחו בקווצות בדיוק כמו שערו של אביו בזמנו.

הורדתי את כובעי וחבשתי אותו על ראשו של הילד שחייך אלי והרים את ידיו לקראתי. "דיים." ציווה עלי, "עידן צה דיים!" קולו נשמע כגרסא ילדותית מתוקה של קול אביו. ליבי התמוסס בקרבי נוכח הבעת פניו המתפנקת.

הרמתי אותו בידי, נהנה לחוש את הגוף הרך מתרפק עלי. הילד הניח במחווה מלאת אמון לחי רכה על כתפי, ממולל ביד קטנה ושמנמונת קווצה משערי. הרגשתי איך אני מתרכך כפלסטלינה בשמש, ופתאום הבנתי את דני שבזמן האחרון דיבר ללא הרף על רצונו בילד ועל ההפסד הנורא של ההומואים שמוותרים על הבאת ילדים לעולם.

"עכשיו הוא לא ירצה לרדת לך מהידיים עד שנושיב אותו ברכב." נאנח זוהר.

"לא נורא. לא אכפת לי. איפה הרכב שלך זוהר? נעשה חם מידי והילדים עייפים. אולי כדאי שתחזור הביתה? אשתך בטח דואגת לכם."

"אבא ואימא כבר לא נשואים." צפצפה שחר הקטנה, "הם גרושים ואבא גר לבד בדירה פצפונת, ואנחנו נשארנו בבית שלנו ואבא לא קיבל רשות לקחת שום דבר מהבית חוץ מהתחתונים שלו."

"שחר." קרא זוהר והסמיק. "די כבר, תשתקי."

"אבל זה מה שסבתא אמרה לדודה מרים." מחתה הילדה ודמעות עלבון עלו בעיניה.

במשך כל הדרך חזרה למגרש החניה ניסה זוהר להסביר לקטנה הנעלבת למה היא לא יכולה לצטט מה שהיא שומעת משיחה פרטית שהתנהלה בבית.

מאמציו להסביר לה מה זה דיסקרטיות וטקט התנפצו על סלע ההיגיון המוצק של בת העשר שאמרה פגועה, "אבל אמרת שהוא חבר שלך, אז למה אסור לי?" רק אחרי שקנינו לה קרטיב בצורת אבטיח שנזל וטינף את בגדיה היא נרגעה.

מסתבר שמכוניותינו חנו די קרוב זו לזו, אבל המכונית של זוהר הייתה תקועה בין שתי מכוניות בלי יכולת לזוז. הצעתי שאני אסיע אותו ואת הילדים לבית אמם התקבלה באנחת רווחה.

העברנו את כיסא הילד למושב האחורי וחגרנו אותו שם, ואת אחותו חגרנו לידו אחרי שניקינו אותה כמיטב יכולתנו בנגבונים לחים. סביבנו היו הרבה זוגות חד מינים של נשים וגברים שטיפלו בילדיהם בדיוק כמונו.

החזרנו את הילדים לידיה של סיגל שהמתינה כבר על המדרגות עם הפלאפון ביד, זועמת וחמוצת פנים. נותרתי יושב בדיסקרטיות ברכב והבטתי משתומם איך היא חטפה את הילדים מידיו של האקס שלה ונעלמה איתם בבית הגדול והנאה, לא מניחה להם להיפרד ממנו כהלכה, למרות שהם ניסו כמיטב יכולתם לנופף לו לשלום צועקים – "שלום אבא. להתראות אבא. ביי אבא!" בעוד היא מזרזת אותם בקשיחות להיכנס הביתה.

כשזוהר חזר לרכב היו עיניו מלאות דמעות. "זה נכון מה שאומרים, ילדים משנים אותך והופכים את כל העולם שלך." אמר לי אחרי שנרגע קצת וניגב את עיניו הדומעות.

"אז מה, הפסקת להיות הומו מאז שהם נולדו?" עקצתי אותו. מעין נקמה קטנה על כל הפעמים שלעג לי על שהייתי קל כל כך להזיל דמעות - כמו נושך כריות אוכל בתחת - כפי שהיה אומר בזמנו בלעג.

"לא. הפסקתי להיות אידיוט." ענה לי והניח יד על ברכי. "אני ממש שמח שנפגשנו זיו, אנחנו יכולים ללכת לדבר איפשהו?"

"עוד שתי דקות אנחנו בדירה שלי." ליטפתי את כף היד שלו שנותרה קשה וחמה כפי שזכרתי אותה.

מבטינו הצטלבו לרגע, ונפרדו מיד.

"אני רוצה להתנצל על ההתנהגות שלי אז, כשאימא שלך חלתה, וגם על מה שהיה קודם. הייתי דביל מושלם בתקופה ההיא."

"היית צעיר מאוד ומבולבל מאוד." עניתי בנחת. "מתי התגרשתם?"

"לפני כמעט שנה, אבל היא עדיין לא סלחה לי."

"סלחה על מה?" שאלתי.

"על זה שהתחתנתי איתה למרות שידעתי... טוב. היא נכנסה בכוונה להריון ולחצה עלי, וגם הורי נורא שמחו ו... הייתי כל כך מבולבל, ואתה נעלמת לי. עשיתי טעות והיא מרגישה שיצאתי בזול והיא זו שנענשה יותר ממני."

"איך זה היה, להיות נשוי?" שאלתי בסקרנות. אחרי הכל הוא הרי אהב אותה, לפחות קצת. כך הוא אמר לי בזמנו.

"טוב זה לא היה אף פעם. היא ואני אפילו לא היינו חברים, ובטח שלא היינו... זה לא היה כמו שאני ואתה..." גמגם זוהר במבוכה, ולעס את שפתו התחתונה בתנועה מוכרת כל כך שהרעידה את ליבי.

איך שכחתי איך הוא היה עושה את הפרצוף הזה כשחש נבוך, ואיך שכחתי את הצבע היפה כל כך של עיניו ואת הגילוף היפהפה של עצמות לחייו הגבוהות.

הוא היה בן שלושים כיום. כבר לא הצעיר השרירי שכבש את ליבי, אבל עדיין גבר נאה מאוד, שמור היטב. הבחנתי בקמטי צחוק דקיקים סביב עיניו, וראיתי שגופו התרחב מעט. נו, מילא. גם אני כבר לא אותו חיל צעיר דק וחטוב שהייתי פעם, ובכל זאת ידו החמה לופתת את ברכי, וכתפו סמוכה לכתפי והמתח הזה שאין להתכחש לו ואי אפשר להתעלם ממנו שורר ביני לבינו, מעמיד לי את הזין ובטח גם לו.

זיהיתי בתחושת עונג את הברק המסוים ההוא בעיניו וידעתי שהוא חושב בדיוק על מה שאני חושב.

"למה התגרשתם?" המשכתי לחקור אותו. מעוניין לדעת עליו הרבה ככל האפשר.

הוא נאנח. "אחרי שהילדים נולדו היא הפסיקה להתלונן שאין מספיק סקס והייתה די מרוצה, אבל אז היא תפסה אותי עם הנגר. התחשק לה להיפטר מהמטבח הישן ובסוף היא נפטרה גם מהבעל."

"וההורים שלך? מה הם אומרים?"

"היא סיפרה להם הכל, כולל על האין סקס שלנו, ונתנה תיאור מאוד מפורט של איך היא מצאה אותי ואת אחמד..." הוא שוב נשך את שפתיו.

"אני חושב שזה שעשיתי את זה עם נגר ערבי ועוד באמצע הסלון שלה היה הקש ששבר את גב הגמל."

לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק, והוא הביט בי נדהם, ואחר כך הצטרף לצחוקי.

"הורי כעסו נורא והחליטו לעמוד לצידה ולצד הנכדים, ואותי, תודה לאל, הם זרקו סוף סוף מהבית ומהחיים שלהם. רק בגיל עשרים ותשע התחלתי להיות עצמאי."

"אז מה קורה אתך עכשיו?" שאלתי.

"אני בסדר. לא מרוויח כל כך הרבה כמו פעם, וחי בדירה קטנה עם מעט חפצים, אבל אני מאושר וחופשי ולא פוחד ללכת למצעד הגאווה. חבל שלא השתחררתי מהם אז, כשפגשתי אותך."

"כן, אבל אז לא היו לך הילדים."

"נכון." פניו האירו כשנזכר בהם. "הייתי אידיוט ובזבזתי עשר שנים מהחיים שלי, אבל הם הפיצוי שלי. מה שאומר שלפעמים גם לאידיוטים מצליח משהו."

נכנסנו לדירה שלי והתנפלנו זה על זה, מתעלמים מהזיעה ומהחום, משכיחים את השנים שעברו בחיבוקים, מרפאים בנשיקות את העלבונות העתיקים מאז. מאושרים זה עם זה כמו פעם.

אחר כך התקלחנו ואכלנו ושוב עשינו סקס. הוא עדיין אהב את הזין שלי בתחת שלו, אבל עכשיו הוא כבר לא הרגיש שהוא חייב להיות מעלי, וצחק כשהזכרתי לו כמה הפריעה לו אז התנוחה ההיא של נושך כריות.

"הייתי אידיוט כזה אז. איך הצלחת לסבול אותי?" שאל.

"כנראה שגם אני לא הייתי חכם כזה גדול." הודיתי.

עד שהחזרתי אותו לרכב שלו היה מגרש החניה הענק ריק למחצה. הוא ניפרד ממני בנשיקה על פי, מתעלם מהאנשים שראו אותנו, ונסע לדרכו בלי לקבוע איתי פגישה.

לפחות זה לא השתנה אצלו הרהרתי בעצב, חוזר הביתה לאיטי. החניתי את המכונית ועליתי לאט לאט במדרגות לדירתי. לא כל כך התחשק לי לחזור לדירה הריקה, שוב להיות לבד. אולי אתקשר למישהו... אבל למי? אני רוצה רק אותו.

הייתי צריך להעיז ולהגיד לו שאני רוצה להיפגש שוב, חשבתי תוך כדי הטיפוס המייגע לקומה השלישית. למה אני עדיין מתנהג לידו כמו הילד חסר הביטחון שהייתי? למה סלחתי על הכל כל כך מהר והסכמתי ישר לקפוץ איתו למיטה? ולמה שוב אני לבד ו...

"סוף סוף הגעת." התרומם זוהר מהמדרגה שישב עליה ונתן לי את זר הפרחים הענקי שאחז בידו. "למה קנית דירה בקומה שלישית בלי מעלית?"

"כדי שהטיפוס במדרגות ייחטב לי את התחת."

זוהר פרץ בצחוק. "טוב. רעיון מצוין, עכשיו אני יודע למה התחת שלך כל כך יפה." ליטף את ישבני בעוד אני פותח את הדלת. "בסדר, אני מוותר על הצעתי שנעבור לדירה עם מעלית, נישאר לגור כאן."

"על מה אתה מדבר?" נדהמתי ותקעתי בפיזור נפש את הזר לצנצנת ריבה ישנה.

הוא לקח ממני את הצנצנת והניח אותה על השיש מאחורי גבי. "לא חשבת שאני אתן לך לברוח ממני שוב, מה? בזבזנו כבר מספיק זמן. מעכשיו אני דבוק אליך לתמיד, תרצה או לא תרצה."

למרות הצהרתו השחצנית זיהיתי את ההיסוס בפניו כשבחן בזהירות את פני כדי לראות איך אני מגיב להצהרתו.

גל של אושר הציף אותי. כרכתי את ידי סביב צווארו וטמנתי את אפי בשקע כתפו, שואף מלוא ראותי את ריחו הטוב - ריח של קיץ. "אני רואה שנשארת אותו מאצ'ו שחצן זוהר."

הוא אימץ אותי אליו בכוח. "אז אתה רוצה?" שאל בחוסר בטחון נוגע ללב. "אני אתנהג אחרת מעכשיו." מיהר להבטיח, "אני אספר לכולם שאתה הבן זוג שלי ו... אני אכיר אותך לכל החברים שלי, ואני אצא לגמרי מהארון, אפילו בעבודה, ואני אפילו... " אימץ את מוחו לחשוב על עוד דרכים להראות לי שהוא השתנה באמת ובתמים.

"תתלה דגל גאווה על המרפסת." הצעתי, כובש את צחוקי.

"בסדר, אני מסכים." מיהר זוהר להיענות בכובד ראש לדרישתי, מחמיץ את נימת הצחוק שבקולי. "אני מסכים לכל מה שתרצה זיו. אני באמת רוצה לפצות אותך." חזר ואמר ברצינות, מביט בי מודאג, ולתדהמתי לקח את האגרטל המכוער שקיבלתי מאחד האקסים שלי וניגש איתו למטבח, מילא אותו במים והחל לסדר בתוכו את הפרחים.

"נו, אז מה אתה אומר?" חזר והאיץ בי אחרי שגמר להתעסק עם הפרחים והניח את האגרטל חזרה במקומו.

היה לי נעים לראות את המתח בפניו כשהמתין לתשובתי.

"תרחץ כלים ותוריד כל יום את הזבל?" שאלתי.

"כן, בטח. מה השאלה בכלל? אני עושה את זה בין כה וכה." ענה בפליאה תמימה.

לא יכולתי עוד להתאפק ופרצתי בצחוק ונפלתי לזרועותיו, ממטיר נשיקות על פניו.

הוא קפא לרגע, נדהם, ואז פרץ גם כן בצחוק והדף אותי אל הספה, נשכב מעלי, מועך אותי, מכסה את פני בנשיקות.

"ההומואים האלה, נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד." מלמל, פורם בזריזות את בגדי תוך שהוא צוחק. 

בסוף נשארנו באמת בדירה ההיא, בקומה שלישית בלי מעלית, ובזכות זאת יכולנו להתגאות בישבן חטוב ושרירי, וזוהר קיים לפחות את אחת מהבטחותיו, וכשחגגנו שנה לחיים שלנו ביחד הוא תלה דגל גאווה ענק על המרפסת.

חוץ מזה הוא המשיך להתנהג כמו המאצ'ו הזה שהיה תמיד, ובדרך כלל אני זה שמוריד את הזבל ומבשל ושם את הכלים במדיח - מתנה משנינו ליום הולדתו – אבל לא אכפת לי. זה נותן לזוהר את ההרגשה שהוא הגבר במשפחה, למרות שבשקט בלב, שנינו יודעים מי כאן נושך הכריות האמיתי.