א. המשפחה שלי

1. אולה פאפי

אנשים בגילי שצברו קצת ניסיון בחיים יודעים שצלצול טלפון באמצע הלילה אף פעם לא מבשר טובות. נכון שאצל אדם בגילי אמצע הלילה זה חצות, ולפעמים אפילו קודם, בעוד שאצל הצעירים חצות זה רק התחלת הלילה, אבל היה לי ברור שטלפון מצלצל שמעיר אותך משנתך ומאלץ אותך לגשש אחריו בחושך יעניק לך רק כאב ראש וצרות.

"אולג, תענה כבר, זה בטח אחד החברים המופרעים שלך." רטנתי אחרי הצלצול השני בעודי נאבק בשמיכות, מנסה להיזכר איפה אני ואיפה מתג המנורה.

אולג לא ענה. הוא היה הערב בחדר כושר ואחר כך התיש את שנינו בסקס פרוע לפני השינה ולכן לא פלא שעכשיו הוא רק נהם קללה עמומה ברוסית וכבש את ראשו בכרית, מתעלם מהטלפון העקשני.

היה עלי להתמתח מעל גופו, כמעט להישכב עליו, כדי להגיע למקור הרעש ולהפסיק את הצלצול שמרט את עצבי.

"הלו, מי זה?" קרקרתי בזעף, אומר לעצמי שאם זו טעות במספר הטיפוס הזה ישמע ממני כבר כאלו קללות ש...

"אולה פאפי." לחש באוזני קולה של האישה היחידה בעולם שמסוגלת להרטיט את ליבי ולגרום לי לשכוח שהוערתי בחוצפה משנתי המתוקה ושאני סתם עוד הומו קשיש, עייף ונרגז.

זה היה קולה של אורית, בתי היחידה. אוריתי הקטנה שלי שכיום כבר הייתה אישה בוגרת ואם לתינוקת, ובכל זאת תמיד ולנצח תישאר בשבילי ילדונת קטנה שיש להגן עליה ולחרוד לשלומה.

"תיתי חמודה, מה קרה? למה את לוחשת? את בוכה מתוקה? איפה את? מה שלומך? מה שלום הקטנה? מה אני יכול לעשות כדי לעזור?"

"אבא." היא התייפחה חרש, קורעת את ליבי לגזרים מרוב בהלה וחוסר אונים, "אני פוחדת, תעזור לי."

"איפה את?" התיישבתי, מגשש בבהילות בכפות רגלי אחרי נעלי הבית שלי.

"בלב המפרץ. אני בהצגה שנייה, אבל הסרט נגמר בעוד עשרים דקות ואני פוחדת לחזור הביתה."

"איפה הקטנה?"

"כאן, איתי. היא ישנה."

"לקחת ילדה בת שלוש להצגה שנייה?" נדהמתי.

"הייתי חייבת אבא. בבקשה, בוא כבר."

"אני בא מיד. תקשיבי לי, אל תצאי עם כולם ביציאה הראשית, רדי למטה למגרש החנייה ותלכי או תתפסי טרמפ עם מישהו, אבל רק עם אישה או קבוצת נשים, ותבקשי שיורידו אותך בבודקה של השומר בכניסה למגרש החנייה. תגידי שיש לך תקלה באוטו, שהוא לא מניע ושאת מחכה שיבואו לקחת אותך. את לבושה טוב? יש לך מעיל? והילדה? אתן לבושות חם מספיק? נורא קר בחוץ."

"כן, אנחנו עם מעילים וסוודרים ויש לי המון חיתולים ובקבוקים לקטנה בתיק, אבל אין לי כסף. הוא גזר לי את הכרטיס אשראי."

"המניאק הזה, למה היית צריכה להתחתן עם האפס הזה?"

"אבא די, לא עכשיו."

"את צודקת. טוב, אני יוצא בעוד כמה שניות. תחזיקי את הנייד לידך, הבטרייה טעונה?"

"כן, ויש לי גם אחת רזרבית."

"ילדה טובה. אל תבכי תיתי, אני מגיע מיד."

סגרתי את הטלפון וגיליתי לתימהוני שאולג כבר לבוש לגמרי והוא מגיש לי סוודר וזוג גרביים.

"מה? לאן אתה הולך ילד?"

"צביקה." זרק עלי אולג את הסוודר, "מתי תפסיק כבר לקרוא לי ילד? אני עוד מעט בן שלושים."

"ואני עוד מעט בן חמישים."

"נו, אז מה? לא קראת בעיתון שחמישים זה השלושים החדש?"

"אז מה זה השלושים הישן?" הקשיתי, דוחף את רגלי לנעלים.

"למה אתה שואל שאלות טיפשיות באמצע הלילה?" חבש אולג כובע צמר על ראשי וזירז אותי החוצה, מתעלם מהערתי הקנטרנית שכשאני הייתי צעיר אמצע הלילה היה מתחיל רק שעה אחרי שההצגה השנייה הייתה נגמרת, ושהדור הצעיר בימינו הוא חבורת מפונקים חסרי תועלת.

"מי זה המניאק שדיברת עליו?" שאל אולג בעוד אנחנו דוהרים לכיוון לב המפרץ (איזה תענוג זה לחצות את צומת הצ'ק פוסט בלי להתעכב בפקקי תנועה מרגיזים).

"ששון, הבעל של תיתי."

"הבת שלך נשואה?" נדהם אולג, "לא ידעתי."

משכתי בכתפי. מאז ומעולם סיפרתי לגברים שבחיי מעט ככל האפשר על משפחתי, מקפיד על הפרדה מוחלטת בין חיי האהבה שלי לבין חיי האישיים.

עד שפגשתי את הרוסי העקשן הזה זה עבד מצוין. הקשר שלי עם גברים היה מבוסס בעיקר על מין ולפעמים, כשהתפתחה מעין ידידות מהולה בחיבה פושרת, הם באו לגור אצלי לזמן מה. בדרך כלל הם הסתלקו לדרכם אחרי חודשים מספר בלי שאצטרך לנהל איתם שיחה מביכה בסגנון של זה לא אתה זה אני, או גרוע מכך עתיד יחסינו לאן. רובם היו נבונים דיים להבין בעצמם שהעסק מוצה והלכו לבד. אולג היה שונה, מבוגר בכמה שנים מרוב הבחורים שנמשכתי אליהם – באפלולית של הגן הוא נראה לי צעיר – גבר צעיר, רחב כתפיים וצר מותניים, קשה עורף, בטוח בעצמו ונחוש מאוד הוא התעקש לדבר איתי ולהכיר אותי גם אחרי הסקס והחמור מכל, היה משוכנע לגמרי שאני והוא נועדנו זה לזה מששת ימי בראשית. העובדה שאני התגייסתי כשהוא עוד לא נולד לא נראתה לו סיבה מספקת לחפש לו בן זוג צעיר ונמרץ יותר ממני.

"מי זו הקטנה?" הקשה אולג.

"הבת שלה, עדי."

"עדי? זה לא שם של בן?" התפלא אולג, מתעלם באלגנטיות מהעובדה שכרגע הודיתי שאני כבר סבא, "היה לנו עדי אחד בפלוגה ואני בטוח לגמרי שהיה לו זין, בדקתי טוב."

"אני מתאר לעצמי." חייכתי.

אולג צחק והניח יד על ברכי. "אתה כועס שבאתי אתך צביקה? אני מבין שמדובר במשבר משפחתי ומבטיח לך שאני אהיה מנומס ודיסקרטי מאוד."

אולג היה משוכנע שבניגוד לאסייתים - כמו שקרא לילידי הארץ – הוא, מתוקף הולדתו וילדותו במוסקבה, ניחן בטקט, בנימוסים מעודנים ובדיסקרטיות של איש העולם הגדול, והיה בטוח שהשנים שבילה בתיכון ובצבא הישראלי לא פגמו בתחכום הרוסי שלו.

האמת הייתה קצת שונה, אבל לא היה טעם להתווכח איתו. כאמור, הוא היה עקשן גדול והיו לו שיטות משלו לשכנע אותי שהוא צודק ואני טועה.

"איך זה שלא פגשתי אף פעם את הבת שלך?" חקר.

התשובה הנכונה הייתה שאני לא רוצה שהבת שלי תדע עם מי אני עושה סקס, אבל העדפתי לשמור אותה לעצמי ולספק תירוץ משכנע. "כי אחרי שהיא התחילה לחיות עם המניאק ניתקתי אתה את הקשר."

"הם לא נשואים?"

"כן, אבל לא ממש. אלו מן נישואים אזרחיים מודרניים כאלו."

"אז מה? רוב האנשים בעולם לא מתחתנים מתחת לחופה ובכל זאת הם נשואים." ציין אולג, "בת כמה הבת שלך?" המשיך להציק.

נאנחתי. נושא הגיל רגיש אצלי. אני מודע לגיחוך שבדבר, אבל ככה זה. "אורית בת עשרים ושתיים והקטנה שלה בת שלוש. היא פגשה את הטיפוס הזה בצבא, נכנסה להריון ועברה לגור איתו למרות ההתנגדות שלי. מאז אנחנו כמעט לא בקשר."

"ומה אימא שלה אומרת על זה?"

"היא מאושרת. מאז שבעלה השני החזיר אותה בתשובה היא חושבת שבחורות צריכות להתחתן וללדת ילדים בגיל צעיר ככל האפשר. גם היא התחתנה בגיל שמונה עשרה כדי לא להתגייס וגם היא הייתה בהריון כשהתחתנו."

"ובן כמה אתה היית?"

"צעיר מידי." רטנתי, "יותר צעיר ממך."

"למה התחתנת? לא ידעת שאתה הומו?" המשיך אולג לנדנד.

"בדיוק ההפך, התחתנתי כי ידעתי שאני הומו. חשבתי שחתונה תרפא אותי."

"זה לא נשמע כל כך הוגן כלפי אשתך."

"נכון. מה לעשות? החיים לא הוגנים. זה שיצאתי הומו זה הוגן? וחוץ מזה הייתי צעיר וטיפש, אבל אם היא לא הייתה עושה סקנדל כזה כל פעם שלא הייתי מגיע הביתה בזמן היינו נשואים עד היום והייתי יכול לגדל את הילדה כמו אבא נורמאלי."

"בגלל שלא גידלת אותה כמו אבא נורמאלי היא קוראת לך פאפי?"

"לא, זו סתם בדיחה ישנה שלי ושלה מהתקופה שהיא אהבה לראות טלנובלות ארגנטינאיות. היה שם אחד שכל פעם שהיה נפגש עם אבא שלו הוא היה אומר בשמחה כזו 'אולה פאפי' ומחבק את אבא שלו. בגיל ההתבגרות תיתי חשבה שזה מצחיק נורא."

"בטלפון נשמעת לי דווקא כמו אבא רגיל לגמרי. קצת פולני לחוץ, אבל בהחלט נורמאלי." הספיק אולג לעקוץ אותי לפני שעצרתי את המכונית בכניסה לחניון של לב המפרץ.

לרווחתי העצומה יצאה אורית מהבודקה הזעירה של השומר מכורבלת במעיל, תיק בד תפוח על כתפה והילדה בזרועותיה. לא ראיתי את הנכדה הקטנה שלי כבר שנה וחצי ונדהמתי לראות כמה היא גדלה. בזיכרוני היא נותרה תינוקת זעירה ואדומת פנים, אבל בגיל הזה משתנים מהר, והקטנה שישנה בשלווה, ראשה המתולתל נח על כתפה של אורית, נראתה לי גדולה וכבדה מידי בשביל אורית קטנת הקומה והרזה.

אולג זינק באבירות מהמכונית, הוריד מעל כתפה של אורית את התיק והושיט את זרועותיו אל הילדה. אורית סקרה את פניו במבט חשדני היססה לרגע ואחר כך הושיטה לו את הילדונת שהייתה עטופה מעיל ורוד מעוטר לבבות אדומים. הוא פתח למענה את הדלת ואורית התיישבה במושב האחורי, לקחה מידיו את ביתה וחייכה אליו.

"תודה." אמרה, "אתה מכר של אבא?"

אולג התיישב במושב לידי, התיק על ברכיו. "אני הבן זוג שלו." אמר בפסקנות, "וקוראים לי אולג. קדימה צביקה," הניח יד על ברכי, "בוא ניקח את הבנות הביתה ונשכיב אותן לישון."

"אוריתי מה קרה? למה ברחת מהבית?" שאלתי אחרי שהשתלבתי בכביש הראשי.

היא נאנחה. "אתה צדקת אבא, ששון מניאק. כל זמן שזו הייתי רק אני עמדתי בזה, אבל הילדה התחילה להבין דברים ולפחד ממנו, וכשראיתי שמצעקות ושבירת צלחות הוא עובר לדחיפות ול..."

"הוא הרביץ לך." נכנס אולג בזעם לדבריה.

"רק פעם אחת, ואחר כך הוא התנצל מאוד והיה שקט לכמה ימים ואז הוא שוב נעשה עצבני. מהבוקר ידעתי שזה עומד להתחיל שוב ולפני שהוא חזר מהעבודה לקחתי את עצמי ואת הקטנה וברחתי. חשבתי להתאוורר קצת בקניון, אבל פתאום הבנתי שאני פוחדת לחזור, שהבית שלי נעשה כלא ובעלי סוהר ושאני לא רוצה לחיות ככה, שאני מעדיפה לגור ברחוב."

"חס וחלילה." נבהלתי, "את לא יתומה. יש לך משפחה ואת יודעת שאני ואימא נעשה הכול בשבילך."

"אולי אתה, אבל אימא אמרה שהכול באשמתי ושזו חובתה של אישה לפייס את בעלה."

הפרה הסתומה הזו, חשבתי בזעם שהיה תוקף אותי כל פעם שהרהרתי בגרושתי. כעסתי עליה בגלל מאה ואחת סיבות שהראשונה והעיקרית שבהן הייתה הצורה בה היא הצליחה לתמרן אותי להתחתן איתה למרות שידעה היטב שאין טעם לקשר שלנו. הייתי צריך לרחם עליה בגלל הטיפשות שלה ואופייה חסר הביטחון שגרם לה הידבק אלי רק כי הייתי אדיב כלפיה, אבל כעסתי עליה יותר מידי למרות שידעתי שמי שבאמת אשם בבלגן שחוללנו בחיי הנישואים שלנו הייתי אני.

"הבעל של אימא שלך ממשיך עם החזרה בתשובה שלו?" שאלתי.

היא נאנחה. "כן, והיא מסכימה עם כל השטויות שלו. אין מצב שהייתי יכולה ללכת אליהם. תקשיב אבא, אני לא אפול עליכם להרבה זמן, ברגע שאני אמצא עבודה אני אשכור דירה ואתחיל להיות עצמאית."

"אין שום צורך למהר" אמרתי בנחת, "כלום לא בוער תיתי, אני שמח שהסתלקת מהטיפוס הזה לפני שהיה מאוחר מידי ואת מוזמנת לגור אצלי כמה זמן שתרצי, הנה הגענו."

עצרתי את מכוניתי לפני בלוק הדירות בו גרתי בחמש עשרה השנים האחרונות, מחליף מידי פעם בני זוג שפער הגילים ביני לבנם הלך והתרחב ככל שהתבגרתי. אף אחד מהם לא גר אצלי יותר ממספר חודשים, אף אחד חוץ מאולג כמובן שנדבק אלי כמו ספחת, מתעקש שאנחנו מושלמים יחד ושהבדל של עשרים שנה זה שום דבר.

הם המתינו לנו בכניסה לחדר המדרגות וברגע שנכנסנו, מסורבלים ואיטיים בגלל התיק הכבד שאולג נשא על כתפו והילדה הישנה בזרועותיה של אורית, הם הסתערו עלינו בהנהגת ששון המניאק.

אני אולי הומו וכבר לא צעיר כמו שהייתי, אבל אני לא פחדן ואף פעם לא היססתי ללכת מכות.

הפעם התענגתי במיוחד על הראסיה שהכנסתי ישר לפרצופו המתועב של הטיפוס הזה שניסה לפגוע בבת שלי, מבחין בזוית עיני באולג בועט היישר בביצים של החבר שלו ואחר כך הודף את גופו המתעוות מכאב על השלישי שקפא במקומו, מבולבל ומבוהל מהמהירות בה הגבנו.

אני מניח שששון סיפר לחבר מרעיו שמדובר בשני הומואים פחדנים שלא יודעים להילחם ונהניתי מאוד להפתיע אותו ולהכאיב לו. כל כך נהניתי עד שהתעלמתי מצעקותיה של אורית ומבכייה של הקטנה שהתעוררה מהמהומה ורק אולג שהטיל את עצמו עלי, לופת בכוח את ידי, הצליח למנוע ממני לפצח את ראשו המכוער של ששון על מעקה המתכת של המדרגות.

אחרי שאולג ניתק את כפות ידי מגרונו של ששון השלושה נמלטו משם במהירות, גוררים איתם את מנהיגם המעולף, משאירים כתמי דם על המרצפות המלוכלכות בבוץ.

"כמעט הרגת אותו." כעס עלי אולג, ממשיך לאחוז בי בחוזקה.

"חבל שהפרעת לי." נהמתי, מרגיש איך האדרינלין מתפוגג לאט לאט מגופי ואיך אני מתחיל לרעוד מבפנים כמו שקורה לי תמיד אחרי התקף אלימות. כשהייתי צעיר הסתבכתי לעיתים קרובות בקטטות אלימות, כיום זה נדיר הרבה יותר, אבל עדיין קורה לי מידי פעם.

אורית קרסה על המדרגות הקרות, מחבקת את הילדה הבוכייה, בוכה חרש.

"נו, די." הפצרתי בה, "מספיק, הכול בסדר עכשיו. בואי, נלך לישון ומחר נגיש נגדו תלונה במשטרה ונתחיל לטפל בגירושים שלך." 

השכבנו את אורית ואת עדי על הספה בחדר השני ורק אחרי שהייתי בטוח שחם להן והן מכוסות היטב חזרתי לזרועותיו של אולג.

"אתה רועד." הוא אמר, מופתע, ושילב את רגליו ברגלי.

"כן, ככה זה אצלי אחרי שאני הולך מכות."

"אף פעם לא ידעתי שאתה יודע להרביץ."

"למדתי את זה כשהייתי הרבה יותר צעיר, וגם אז, אחרי שהכול היה נגמר הייתי רועד כמה שעות עד שהייתי נרגע. אני אהיה בסדר עד הבוקר. תודה שעזרת לי אולג."

"אל תדבר שטויות הרשלה." נזף בי אולג וחיכך את לחיו בכתפי.

עשיתי טעות כשגיליתי לו בתחילת ההכרות שלנו שככה קראה לי סבתי שמעולם לא הצליחה ללמוד לדבר עברית סבירה. אני לא מבין למה גיליתי לו את הפרט הזה על עצמי, כנראה שהייתי שיכור או מסוחרר בגלל זיון מוצלח במיוחד. קרוב לודאי שניהם כאחד. בדרך כלל אני מקפיד לא לדבר על ילדותי עם איש, אבל לאולג היה כשרון לגרום לי לקשקש על עצמי.

"תשמע אולג, ייקח עוד הרבה זמן עד שאורית תתארגן ותהיה יותר עצמאית. היא בטח תסתובב פה עם הילדה הקטנה שלה לפחות עוד שנה ואני לא אתפלא אם יהיו לנו בקרוב בעיות רציניות עם המשטרה כי ששון בטח יתלונן עלינו ולא ירצה לתת לה גט. אני צופה כמה חודשים של בעיות ובלגנים ולכן אני חושב..."

"שאתה מאוד שמח שאני אתך כדי לעזור לך." הפסיק אותי אולג באותה פסקנות מרגיזה שהייתה כל כך אופיינית לו.

"לא, לא זה מה שאני חושב. אני חושב שזה הזמן הנכון בשבילך לעזוב."

"אתה מגרש אותי מהבית צביקה?"

"אני מנסה להקל עליך."

"שטויות. אתה מנסה להיפטר ממני, ואם זה לא היה מצחיק כל כך הייתי נעשה עצוב."

"מה לא היה מצחיק? אני לא מבין." התבלבלתי.

"מצחיק איך ברגע שאתה נקשר למישהו ומתחיל להתאהב בו אתה ממהר לעזוב אותו לפני שהוא יעזוב אותך. זה כל כך טיפוסי להומואים, אתה כזה נדוש צבי."

"אני אנסה להיות מקורי יותר בבוקר אולג, ובינתיים כדאי שתיזכר מה זה אומר לגור עם ילדים קטנים. מעכשיו יהיו פה חיתולים מלוכלכים בכל פינה ובכי באמצע הלילה בגלל כאבי אוזניים וחום ופחדים ממכשפות ומי יודע מה עוד. ככה זה שיש ילדים קטנים והקטנה הזו..."

"הנכדה שלך." תיקן אותי אולג ברוגע מטריף את הדעת, "עדי היא הנכדה שלך. למה אתה לא קורא לה הנכדה שלי?"

"בסדר, הנכדה שלי." התרגזתי, "אני מודה שאני סבא זקן שיש לו נכדה. אני רק לא מבין למה אתה מתעקש לישון עם סבא."

הוא גיחך. "אתה סבא מאוד תוקפני צביקה, הכנסת לו כזאת ראסיה חזקה... כמעט פיצחת לו את הראש."

"מה חשבת, שאני אנשק אותו? חבל שלא הרגתי אותו."

"אם היית הורג אותו היית הולך לכלא ואני הייתי מת מקנאה."

"מקנאה? על מה אתה מדבר? טיפש אחד." החלקתי את ידי על גופו החלק והמוצק, מתענג על המגע בעורו החמים. "מה יש לך לקנא באסיר?"

"אסיר שכלוא עם המון גברים חרמנים, ישן איתם, מתקלח איתם, בטח היית חוגג שם ושוכח אותי."

"נו, באמת. לדעתי ראית יותר מידי סרטי פורנו אולג. קדימה ילד." צבטתי את ישבנו השרירי, "לעצום עיניים ולישון."

2. העצב אין לו סוף

בבוקר התעוררתי כמו תמיד עם זקפה חזקה וכדרכי כל בוקר משכתי אלי את גופו הישנוני עדיין של אולג. כשהייתי צעיר נהגתי להתעלם מזקפות הבוקר ורק אחרי שנעורי חלפו הבנתי שלא לעולם חוסן, זקפה חזקה היא לא תמיד דבר מובן מאליו וכדאי להפיק ממנה את המיטב כשהיא שם.

לשמחתי אולג תמיד שיתף איתי פעולה ברצון ולא התלונן כשהערתי אותו מוקדם. לא כולם היו כמותו וכבר זרקתי לכל הרוחות כמה עצלנים מפונקים שדרשו ממני ביצועים דווקא אחרי יום עבודה מעייף וסירבו לי בשעות הבוקר בטענה שמוקדם מידי ובשעה כזו, לפני הקפה והעוגה, לא בא להם.

ברגע שנישקתי את עורפו הוא הצמיד את עכוזו אל חלצי ומשך את ידי אל קדמת גופו, נוהם בפינוק חתולי שתמיד גרם לי עונג, ואז, רגע קט לפני שהתחלנו נשמע קול יבבה חלוש שהתגבר במהירות עד שהגיע לעוצמות של סירנה משטרתית עצבנית.

קפאנו במקומנו, מקשיבים לקולה הרך של אורית מנסה להרגיע את הילדה. בסופו של דבר הקטנה השתתקה, אבל היא הצליחה להרוס לנו את החשק ובאותו בוקר שתיתי את הקפה שלי בלי שיהיה על פני חיוך מלא סיפוק.

"מה לשים לך בסנדוויץ'"? שאל אולג.

"כלום, היום אני מתכוון לקחת יום חופש וללכת להגיש תלונה במשטרה ואחר כך לחפש לאורית עורך דין. מתי אתה מתכנן לצאת היום?"

"לא יודע, אני חושב שאולי..."

שוב נשמע קול בכי. "אני רוצה קורנפלקס." התייפחה עדי, "אני רוצה קורנפלקס שוגי." רקעה ברגליה הקטנות.

"אבא, אני ממש מצטערת." הופיעו פניה הנבוכות של אורית בפתח המטבח, "אבל... אני מתארת לעצמי שאין לכם קורנפלקס שוגי או משהו דומה."

"לא דומה, עדי רוצה שוגי! רק שוגי!" התעקשה הקטנה, שערה האדמוני פרוע ופניה מעוותות מתסכול.

"בואי עדי." הושיט לה אולג את ידיו, "אנחנו נסתרק, ננעל נעלים ונלך יחד לסופר לקנות שוגי."

"ושוקולד וסוכריות וגלידה?"

"לא, שום ממתקים." פקדה אורית, "אבל אולי כדאי שתקנה עוד חלב?"

"אין בעיות, נקנה חלב ולחמניות, ואם תעזרי לי ותהיי ילדה טובה עדי נלך אחר כך לגן השעשועים להתנדנד בנדנדות."

"כן, נלך לגן שועים." הסכימה עדי וחייכה במתיקות אל אולג שנמס לגמרי לנוכח קסמה, ולא רק שנעל את נעליה וקשר לה את השרוכים (למרות הערתה של אורית שהילדה כבר יודעת לבד) אלא גם הבריש את שערותיה, קלע אותן לצמה, חיפש ומצא את הקוקיה הוורודה שנעלמה אתמול בתוך התיק, ואחר כך נשא את המפונקת הקטנה על גבו כל הדרך למטה.

"איזה בחור חמוד." העירה אורית אחרי שהשניים יצאו לדרך, "הוא כל כך מנומס ועדין, איפה מצאת אותו?"

"באינטרנט. הבעיה שאני לא מצליח להחזיר אותו לשם."

"למה להחזיר אותו? הוא מוצא חן בעיני. כמה זמן אתם כבר יחד?"

"הרבה יותר מידי זמן, מעל שנה."

"אבא, באמת." הזדעפו גבותיה של אורית מעל לעיניה, מחווה שהיא ירשה מבלי דעת מסבתי. מעולם לא סיפרתי לה עד כמה היא מזכירה לי לפעמים את הגברת הקשישה ממנה ירשה את עיניה החומות, המנוקדות ירוק, ואת שערה שהפך אחרי ילדותה מאדמוני לוהט לגוון ערמוני חום, מבריק ורך.

"אולג בסדר גמור תיתי, אבל הוא צעיר מידי בשבילי, וחוץ מזה את מכירה אותי, אני מעדיף להיפטר מהם לפני שכל העסק מתקלקל."

"זה לא תמיד מתקלקל, לפעמים זה מצליח."

"לא אצל גברים."

"אבל אבא..."

"נו, די חמודה. תשתי בשקט את הקפה. אני צריך לדבר עם שמיל."

שמואל חיים המכונה שמיל הוא השותף שלי למפעל הקטן של עיבוד שבבי שהקמנו יחד לפני כעשרים שנה. אנחנו עובדים רק על פרויקטים מיוחדים שמפעלים גדולים יותר מושכים את ידיהם מהם כי הם מסובכים מידי ודורשים דייקנות וקפדנות מיוחדת.

למרבה המזל יש לנו כמה קליינטים קבועים שיודעים להעריך עבודה איכותית ומוכנים לשלם עליה. אנחנו מעסיקים אצלנו שני עובדים רוסים, בעלי מקצוע מעולים, לא צעירים אבל חרוצים, מנוסים ובעלי מוסר עבודה גבוה. מידי פעם יש לנו גם מתלמדים שמתחלפים אחרי שהם מתעייפים מהפרפקציוניזם שלי ושל שמיל, הפרסי הכי ייקה במזרח התיכון, והולכים לעבוד במקום קצת פחות תובעני. אני די גאה בכך שהמתלמדים שלנו תמיד מוצאים עבודה, די אם יציינו שהתלמדו אצל צביקה ושמיל ועשו את צעדיהם הראשונים בכרסום בהשגחת דימה ומקס, ומיד מקבלים אותם לעבודה.

"מה זאת אומרת אתה לא בא היום לעבודה?" נזף בי דימה בקול מעושן בעל מבטא רוסי חזק, "מה קרה לך בעל הבית? אתה חולה?"

"לא, אני בסדר דימה, אני... אני עסוק."

"אתה צריך להיות עסוק בעבודה, בעל הבית צריך לדאוג קודם לעסק ואחר כך להיות עסוק." חיווה מקס את דעתו בשלוחת הטלפון שלו.

"יש לי איזה עניין משפחתי לטפל בו." התנצלתי בפני השכירים שלי. נכון, אני זה ששילם את משכורתם, אבל למרות זאת כשחשו שאני לא רציני מספיק הם הרשו לעצמם לנזוף בי כאילו הייתי עוד אחד מהמתלמדים שלהם, ולא מהמוצלחים שבהם.

"מה קורה אצלך צביקל'ה? אתה בסדר?" הצטרף שמיל לשיחה.

"אני כן, אבל הבת שלי... יש קצת בעיות... אני אספר לך אחר כך."

שמעתי את דימה ומקס טורקים את ברוב התחשבות את הטלפונים שלהם, מכשירים ישנים ומטונפים עם חוגה שהם סירבו בעקשנות להחליף למשהו מודרני יותר, בעוד שמיל שואל אותי בדאגה אם הילדה בסדר ומה שלום התינוקת?

"כבר לא תינוקת, והילדה לא כל כך בסדר שמיל, היא ברחה מבעלה ובגלל זה היו אתמול מכות."

"בעלה הרביץ לה?" נחרד שמיל שגר עד היום עם אימו ואחותו הרווקה והעריץ את שתיהן בכל ליבו.

"אני לא בטוח שהרביץ, אבל הוא התנהג מאוד לא יפה כלפיה ואתמול בלילה הוא ניסה להרביץ לי ולאולג."

"מה אתה אומר?" נדהם שמיל, "הוא בא בעצמו להרביץ לכם?"

"כן, ולא לבד. הוא הביא חברים לעזרה, החטפנו לשלושתם כהוגן."

"דבר ראשון לך להגיש תלונה במשטרה, ואחר כך לך תשיג עורך דין טוב, ואל תדאג לעבודה, הכול יהיה בסדר. קודם תטפל בילדה."

"בסדר שמיל, תודה."

"למה תודה? כולם יודעים שהמשפחה קודמת לכל דבר אחר." הכריז שמיל בחגיגיות ומסר דרישת שלום חמה לילדה מדוד שמיל לפני שנפרד ממני באיחולי הצלחה.

"דוד שמיל מוסר לך דרישת שלום." הודעתי לאורית.

"איזה בן אדם נחמד." חייכה ביתי, "אחותו עדיין רווקה?"

"כן, ועם הפרצוף שהיא ירשה מאבא שלו אין סיכוי שהיא תתחתן אי פעם, בטח שלא בגילה."

"ומה שלום אימא שלו?"

"תחייה לנצח ותקבור את כולנו."

"אני מבינה למה אחותו לא התחתנה, היא כל כך ביישנית ומכוערת שזה לא פלא, אבל מעניין למה גבר נאה כמו שמיל לא התחתן אף פעם." ניסתה אורית שוב לחלוב ממני מידע בעודה בוחנת אותי במבט פיקחי.

זה היה התחביב שלה מאז ומתמיד, לנחש מה בדיוק היו יחסי עם חברים ומכרים שלי. מעולם לא סיפרתי לה רכילות, ולא חשפתי בפניה שום מידע על חיי, זה היה התנאי שהתנתה אימא שלה כשהסכימה סוף סוף להניח לי לחדש את הקשר עם הילדה שלי.

לפליאתה הסכמתי איתה וכשאורית ביקרה אצלי הקפדתי להעמיד פנים שאני חי חיים טהורים ואין לי שום חיי מין. אורית הייתה בת שש כששבתי להיפגש איתה והעמדת הפנים הזו החזיקה מעמד עד שמלאו לה ארבע עשרה בערך. אחר כך היא כבר נעשתה מבוגרת מידי ונבונה מידי והיה עלי להודות בחצי פה שגבר זה או אחר שאמר לי שלום ברחוב, או התארח אצלי כשהיא קפצה לביקור לא צפוי - למורת רוחה הגלויה של חני – בילה, או יבלה איתי במיטה, אבל סירבתי לדבר עם הילדה על עברי ועל חיי המין שלי. ההפרדה המוחלטת שנקטתי בה פעלה לשני הכיוונים - מצד אחד חיי המשפחה שלי ומצד שני חיי החברה שלי.

זו הסיבה שמעולם לא גיליתי לאורית ששמיל ואני נפגשנו לראשונה בגן העצמאות וניהלנו מעין רומן שנקטע אחרי שחני הודיעה לי שנכנסה להריון מהניסיון הלא ממש מוצלח שלי לברר אם אולי בכל זאת אני גם קצת בי סקסואל (הייתי צריך להשתכר כהוגן לפני כן) ולכן אני חייב להתחתן איתה, ואם לא אעשה את זה היא תתאבד ודמה ודם התינוק שלנו יהיה על מצפוני.

שמיל ואני נותרנו ידידים טובים למרות שהוא סירב לגעת בי מרגע שנודע לו שאני נשוי ועומד להיות לאב, וכשהוא הציע לי שותפות בתוכניתו להפוך את המסגרייה הקטנה של אביו לבית מלאכה מודרני הסכמתי מיד. התפטרתי מעבודתי, הוצאתי את כל חסכונותיי מהבנק והפכתי לבעל בית של עצמי. מעולם לא הצטערתי על כך, יכול להיות שכשכיר הייתי מרוויח יותר, דואג פחות ובטח לא עובד כל כך קשה, אבל התענוג של לא לסבול בוס על הראש (חוץ מדימה ומקס כמובן) היה שווה הכול.

עד שאולג ועדי חזרו יד ביד מהסופר, נושאים שקיות עמוסות כל טוב, כבר הספקתי לשוחח עם מכר שלי מהמשטרה שפעם היה לי קטע עם אחיו. זה אחד היתרונות של אנשים בגילי, כמעט מבלי משים אתה מגלה שאספת מפה ומשם מכרים וידידים שאפשר לפנות אליהם כשאתה זקוק לעצה, או לפרוטקציה.

קבעתי פגישת הכרות עם עורך דין המתמחה בגירושים ובדרכי אליו הגשתי תלונה נגד ששון לניאדו ועוד שני חברים שלו ששמם לא ידוע לי, אבל אין לי ספק שאחד מהם סובל מכאב ביצים רציני, והשני מנסה להתאושש מהעובדה שגם הומואים מחזירים מכות כמו גברים.

בזכות אחיו של המכר שלי תהליך הגשת התלונה עבר מהר, ולא עוד אלא שהוא טרח לברר אם ששון התלונן עלי ועל אולג.

אני מודה שדי רווח לי לגלות שהמיועד להיות האקס של אורית לא ניסה לספר במשטרה את הגרסא שלו לאירועי הלילה.

כשחזרתי גיליתי, מופתע, שאולג עדיין לא הלך לעבודה למרות שהשעה הייתה כבר שעת צהרים מאוחרת.

"גם לי מותר לקחת יום חופש." הודיע לי, והלך לקרוא סיפור לעדי.

"מה אמר העורך דין?" הביטה בי אורית מודאגת.

"שבסוף יהיה טוב, אבל הוא רוצה לשוחח אתך מחר בבוקר."

"ומי ישמור על עדי?"

לאולג הייתה תשובה גם לבעיה הזו - השכנה מלמטה, סבתא נחמדה וחובבת ילדים תשמח להשגיח על עדי - אחרי היסוס קל אורית הסכימה ולמחרת בבוקר יצאנו שנינו למשרדו של עורך הדין, משאירים את עדי ואולג אצל מרינה השכנה.

"את רואה אורית." אמרתי אחרי שיצאנו מאוד מעודדים מעורך הדין שהיה חביב ואופטימי, "לאט לאט הכול מסתדר, בסוף יהיה טוב."

היא הביטה בי בספקנות. "אתה עוד כועס עלי שהתחתנתי עם ששון?"

"לא חמודה, אני לא כועס עליך, אני כועס עליו וגם קצת על עצמי שעשיתי איתך ברוגז טיפשי כזה. התנהגתי כמו ילד ולא כמו אבא."

"אימא אמרה שאתה מקנא בו."

"אולי קצת קנאתי, אבל בעיקר חשבתי שאת צעירה מידי להתחתן."

"כן, שנינו היינו צעירים מידי, אבל למרות זאת הוא באמת אהב אותי ואם תשאל אותו הוא בטח יגיד לך שהוא אוהב אותי גם היום."

"ובגלל זה הוא הרביץ לך? מה ההיגיון בזה?"

"אני חושבת שהוא מבוהל מהכוח שהאהבה שלו אלי נתנה לי. הוא פוגע בי כדי להגן על עצמו." הסבירה אורית.

"זה פשוט אידיוטי, מה הקשר בין אהבה לכוח?"

"כשאתה אוהב מישהו יש לו כוח לפגוע בך. ואם אתה פגוע מהפעמים הקודמות בהן אהבת מישהו אתה מזהה אהבה עם סכנה ולכן אתה ממהר לפגוע בו קודם, ואפילו כועס ושונא אותו למפרע כי אתה בטוח בתת ההכרה שהוא ינצל את האהבה שלך כדי להכאיב לך."

"מאיפה את מביאה את ההסבר הזה?" נדהמתי.

"אבא, אולי לא תאמין, אבל אני לא התחתנתי עם ששון כי הוא הכניס אותי להריון, כיום לא מתחתנים בגלל דבר כזה, אהבתי אותו באמת ורציתי לחיות איתו כל ימי חיי ולגדל איתו ילדים. כשהוא נעשה פתאום תוקפני וקיבל התקפות כעס ופגע בי ניסיתי להבין מה הבעיה, מה עשיתי, למה הוא כזה? קראתי באינטרנט הרבה מאמרים בפסיכולוגיה של הזוגיות כדי להציל את הנישואים שלנו למרות שברגע שהוא ראה אותי ליד המחשב הוא היה בטוח שאני מחפשת זיון באינטרנט..." היא נאנחה, "סבלתי את זה המון זמן כי ידעתי שזו לא אשמתו, הייתה לו ילדות איומה עם אימא דפוקה שלא ידעה איך לגדל אותו ופגעה בו מאוד. חשבתי שאם אני אתעקש מספיק בסוף הוא יבין שאני לא אפגע בו, שאני אוהבת אותו באמת, לא כמוה, אבל אחרי שעדי נולדה המצב הדרדר עוד יותר כי הוא התחיל לקנא בזמן שאני מקדישה לה וטען שאני מפנקת אותה. פתאום הבנתי שזו לא רק אני, זו גם היא, ואם אני אשאר איתו אני אזיק לעדי כמו שאימא שלו הזיקה לו."

"היית צריכה לבחור בינו לבינה ובחרת בה?"

"כן, בחרתי בה כי הוא כבר אדם מבוגר והיא עדיין ילדה קטנה. במשך הזמן הפחד ניצח את האהבה שלי והפסקתי לאהוב אותו."

חיבקתי את כתפיה הדקות של הילדה החכמה שלי ולקחתי אותה הביתה מגלה, לא ממש מופתע, שאולג לקח לו עוד יום חופש אחד כדי להשגיח על מרינה המשגיחה על עדי.

"עד מתי תשב בבית? בסוף יפטרו אותך." גערתי בו בלילה לפני שהלכנו לישון.

"ואז יהיה לך תירוץ לזרוק אותי, תוכל להגיד שאתה לא מוכן להיות שוגר דדי שלי צעיר עצלן ומפונק."

"אני דווקא מוכן בכיף, אבל אתה לא מספיק צעיר בשביל שאני אבזבז עליך את הכסף שאין לי."

פניו של אולג הרצינו כשהוא אמר לי, והפעם לא בבדיחות הדעת, שיש לו חסכונות ואם אני בצרות בגלל ההוצאות על עורך הדין אז...

"אל תדאג, גם לי יש חסכונות. יפה מצידך להציע, אבל אתה לא צריך לשלם על השטויות שהבת שלי עשתה."

"להתאהב זה לא שטות."

"להתאהב באחד כמו הבעל הדפוק שלה זה כן."

"אבל היא לא יכלה לדעת שהוא כזה כמו שאני לא יכולתי לדעת... לא חשוב."

"למה אתה מתכוון אולג?"

"למה שקורה איתנו, אבל עזוב, לא בא לי לדבר על זה." הוא עצם את עיניו והניח את זרועו על פניו.

"אולג," הנחתי את ראשי על בטנו החמימה, "איזה רגש יותר חזק לדעתך, פחד או אהבה?"

"תלוי אצל מי, אצלך למשל אני חושב שפחד. אצלי אהבה."

"אבל גם אתה פוחד, לא?"

"אהבה זה דבר מפחיד, בעיקר אם כבר נפגעת קודם, אבל לדעתי עדיף למות מאשר לחיות בלי אהבה."

"אתה צודק." אמרתי לו אחרי שחשבתי קצת על דבריו.

"אני יודע." אמר אולג בעצב וכיבה את האור.

שכבתי לצידו והמשכתי לחשוב. אני חי בלי אהבה כבר הרבה שנים הרהרתי לעצמי, אז מה, אני מת?

כן, קצת, עניתי לעצמי.

בימי חיי נשבר לי הלב כמה פעמים, כשהייתי יותר צעיר הצלחתי להתאושש מזה, פחות או יותר, עד שפגשתי בחור בשם אריק שרמס את ליבי המסכן, ריסק אותו חזק ובאופן כל כך יסודי עד שהחלטתי לוותר על התענוג ומאז אני לא ממש חי, לא מת, אבל גם לא חי באמת.

"אולג, רק רציתי שתדע שאני מאוד מודה לך על מה שאתה עושה בשביל אורית והקטנה, אני יודע שלפעמים אני גועלי כלפיך, אבל אני רוצה שתדע שאני אסיר תודה לך."

"אני יודע." אמר אולג ונישק אותי, "ומחר בבוקר אני מצפה שתראה לי את זה במעשים."

לא יאמן כמה מהר עברו הימים מאז אורית באה לגור אצלנו עם עדי הקטנה. לילדים יש דרך משלהם לשנות את סדר העדיפויות שלך ולהשתלט על חייך.

מהר מאוד היא הפכה למלכת הבית ואני ואולג כרכרנו סביבה, מתענגים על מתיקותה וחינה.

אחרי שהשתחררה מעולו של אביה שהפחיד אותה בצעקותיו ובמזגו ההפכפך הילדה פרחה ומילדה מופנמת וביישנית שהרטיבה בלילות במיטה היא נעשתה לילדונת עליזה, פתוחה, חייכנית ופטפטנית והייתה גאה מאוד בעצמה כשקמה כל בוקר עם חיתול יבש.

בלילה הראשון בחייה בו היא הסכימה לוותר על חיתול וקמה יבשה כמו ילדה גדולה היא רקדה סביב השולחן בסלון, שרה בשמחה והודיעה שממחר היא רוצה ללכת לגן הילדים השכונתי כמו אלון וסשה, החברים שלה מגן השעשועים.

"אבל עדי, אני לא בטוחה איפה נגור בעוד כמה חודשים, הרי לא נוכל להמשיך לגור עם סבא גם בשנה הבאה." ניסתה אורית להסביר לה את המצב.

"למה לא?" דרשה הקטנה לדעת.

"כי הדירה של סבא קטנה מידי בשביל כולנו ובקרוב נעבור למקום אחר."

עדי שקעה במחשבות. "אני רוצה שתמיד נגור ליד סבא. כל בוקר נאכל יחד ארוחת בוקר ואחר כך אולג ייקח אותי לגן, ואת תחזירי אותי."

"ומה איתי? לי אסור להחזיר אותך?" מחיתי על הקיפוח.

"אתה סבא תשכיב אותי לישון."

"היי! זה התפקיד שלי." מחה אולג, צוחק.

"אז תעשו תורנות." פסקה הבוסית הקטנה שלנו ומחאה כפיים מרוב שמחה על הפתרון שמצאה.

"יש היגיון במה שהילדה אומרת." אמרתי לאורית אחרי שאולג לקח את עדי למרינה והמשיך משם לעבודה. "כדאי שתשכרי דירה פה, בסביבה, יהיה לך נוח יותר לגור לידנו וככה נוכל לראות את הקטנה כל יום."

"אין לי כסף אפילו לקנות אוכל, איך אני אשכיר דירה ואשלם על גן ילדים?" התקמט מצחה של אורית בדאגה.

"אל תדאגי, בקרוב תמצאי עבודה ובינתיים תרשי לי לשלם על הגן של עדי, כמה יקר זה כבר יכול להיות?"

"טוב, אני אחשוב על זה." הבטיחה אורית בפיזור נפש. נעלה נעלי עקב שתאמו לשמלתה ואחר כך מרחה שפתון על פיה.

"כמה את יפה היום." חייכתי אליה בחיבה, "את הולכת לראיון עבודה?"

"כן, גם וגם סתם להסתובב קצת ולהתאוורר." אמרה אורית והסמיקה קצת, ומיד ידעתי שיש לה תוכניות שהיא שומרת לעצמה. מאז ומתמיד היא הייתה שקרנית איומה, אבל לא רציתי להציק לה, אחרי הכול היא הייתה אישה בוגרת ונבונה והייתה לה זכות למעט פרטיות. למה שלא תבלה קצת ותיהנה? בעלה הציק לה מספיק ודי היא לא צריכה גם אותי שיחלק לה הוראות ויחטט בעסקיה.

נישקתי על לחייה, איחלתי לה הצלחה ונסעתי לעבודה. 

שעתיים אחר כך עצרה ניידת מול בית המלאכה ושוטרת במדים כחולים ירדה ממנה. הבטתי בה מחלון המשרד, מתפלא מה היא מחפשת פה. גם דימה שעמד בחוץ וצבע משהו במרסס צבע התפלא למראה הניידת.

השוטרת ניגשה אליו, הם החליפו כמה משפטים ואז היא נכנסה פנימה ושאלה מי זה צבי שטיינר?

"זה אני." אמרתי, מרגיש מין צביטת בהלה בקיבתי, "מה קרה?"

"הבת שלך." אמרה השוטרת, ומעכה בעצבנות את הכובע שלה בידיה, "אני מצטערת להודיע לך שהבת שלך..."

"מה הבת שלי?" נבהלתי, "מה קרה לה?"

"בעלה, ששון לניאדו, ירה בה לפני כשעה בבית קפה ברחוב גושן. לצערי היא מתה במקום, הוא ניסה לברוח, אבל נתפס מיד והוא נחקר עכשיו במשטרה." ענתה השוטרת בקול רועד ומחתה דמעה שגלשה במפתיע על לחייה.