4. זה מה יש
כמה ימים אחרי שהתחלתי לגור עם גרי החלטתי לצבוע את הבית. הייתי מלא מרץ ומאושר מאוד כשקמתי באותו בוקר, אחרי עוד לילה בזרועותיו. לבשתי מכנסים קצרים וגופיה ישנה, נעלתי נעלי התעמלות עתיקים והתחלתי לקלף את הקירות מהצבע הישן. גרי עדיין ישן. היום היה עליו להתחיל לעבוד במשמרת הערב ומאחר והוא אהב לישון עד מאוחר החלטתי להתחיל את העבודה מהמרפסת כדי לא להפריע לו.
עמדתי על סולם אלומיניום מתקפל שרכשתי אתמול יחד עם צבעים, נייר זכוכית, שפכטל ועוד כמה כלי עבודה שאף גבר לא יכול לדעתי לוותר עליהם. לעומתי גרי הפגין חוסר ישע נוגע ללב בפרטים המעשיים של ניהול בית. בבישול למשל לא היה לו שמץ של מושג. אפילו מטאטא הוא לא ידע איך להחזיק בידו. הרעיון שאדם מין הישוב יקום סתם ככה ויצבע במו ידיו את קירות ביתו הטיל עליו תימהון עצום.
אני, שצבעתי עם אחי ואבי את קירות דירתנו כל שנה לקראת פסח עוד מילדותי, והסתובבתי במטבחה של אימא מאז שלמדתי ללכת, צחקתי מהתפעלותו התמימה.
חשבתי לתומי שכל אחד יודע איך לתקן ברז נוזל, להחליף תקע שחוטיו התרופפו, או לתקוע מסמר בקיר. מתברר שטעיתי.
גרי הסכים שנרכוש מקדחה כדי שנוכל לתלות מדפים בחדר העבודה שלו, והיה עליי להסביר לו מה זה דיבלים, ומה ההבדל בין בורג עץ לבורג רגיל. הוא לא ידע אפילו מה ההבדל בין מברג שטוח למברג פיליפס.
כשכרעתי על ברכיי מתחת לשיש במטבח ופרקתי את הברך מתחת לכיור כדי לפתוח סתימה הוא החליט שאני גאון טכני ונישק אותי.
"אני לא מבין איך לא מתת מרעב עד היום?" השתוממתי כשראיתי איך הוא טורף בהתלהבות את השקשוקה שהכנתי.
"אכלתי פה ושם." אמר במבוכה. "במפעל יש חדר אוכל ובשבתות הסתדרתי כבר." חשבתי שהוא נבוך בגלל הבורות שלו בניהול בית, רק אחר כך הבנתי למה הוא לא הצליח להביט בעיניי כשדברנו על החיים שלו לפני שבאתי לגור איתו, אבל באותו בוקר חמים הכול עדיין נראה נפלא.
הייתי מלא אופטימיות. באותו בוקר הרגשתי שאני יכול לעמוד בכל קושי. אפילו ריקי ובועז עשו רושם שהם מתחילים להשלים עם ההחלטה שלי ואחרי השוק הראשוני החלו להסתגל לרעיון שאני הומו.
המשכתי לעבוד עם ריקי בדוכן הפיס שלנו ואחרי כמה ימי ברוגז היא החלה להפשיר. בהתחלה דיברנו רק על עבודה, אבל אני הקפדתי להאיר לה פנים, לשאול לשלומה ולשלום בועז (משמיט את כינוי הגנאי כיפה סרוגה), ובסוף היא נשברה ואפילו חייכה אלי מדי פעם בהיסח הדעת.
כמובן שגם היא וגם בועז היו משוכנעים שאני חי חיי פריצות ושעלי לחזור בתשובה שלמה, לעמוד בניסיון שאלוהים מנסה אותי ולדכא בכוח את משיכתי הלא טבעית לגברים. אי שם במוחי, בחלק האפל והפרימיטיבי של תודעתי, גם אני חשבתי כמותם, אבל לא התכוונתי להניח לחינוך השמרני שקיבלתי להרוס את חיי.
כבר מזמן עשיתי את חשבון הנפש שלי והשלמתי עם כך שאני אוכל לחיות חיים שלמים ומלאים רק עם גבר, ושאם אעשה שקר בנפשי ואתחתן עם אישה אחטא גם לי וגם לה.
יכולתי כמובן להתנזר ממין בכלל, אבל... ידיו של גרי נכרכו סביב מותני, מושכות בזריזות את הגופייה ממכנסיי, חודרות תחתיה כדי ללטף את גופי.
"אתה נראה סקסי במיוחד עם הבגדים האלה." אמר, מחכך את פניו בחזי.
מאז שנפגשנו הוא לא הפסיק להחמיא לי ובהתחלה הייתי מגיב במבוכה ומודה לו בנוקשות מנומסת שהצחיקה אותו עד דמעות.
בימים הראשונים שלנו יחד היינו אחד לשני מקור לפליאה ולשעשוע בלתי נדלה. כל מה ששנאתי בגופי גרי אהב. הוא מצא את השיער השחור והמתולתל שצמח בשפע על חזי סקסי ומגרה. הוא אהב את מראה פטמותיי הכהות שהציצו מתוך השער השופע הזה ומצץ אותן בהתלהבות.
הוא אהב את גופי הגדול שתמיד חשבתי למגושם ועבה, ולא חדל להמטיר מחמאות על עיניי השחורות, ריסיי הארוכים, (בפעם הראשונה בחיי שמתי לב שיש לי ריסים) ואמר שהוא אוהב את שפתיי המלאות ואפילו הצליח להתלהב משיניי הלבנות שאין בהן אף סתימה מפני שאימא לא קנתה לנו מעולם ממתקים, דבר שמילא אותי בזמנו מרירות רבה על המחסור הכרוני של הוריי בכסף.
גרי, לעומת זאת, פיזר כסף כאילו היה חול. הוא הרוויח יפה בעבודתו והמושג של חיסכון היה זר לו לחלוטין. "כשיש מבזבזים וכשאין אז אין." אמר בקלות דעת.
כשמחיתי על דבריו מסר לי את ארנקו ואמר לי לקנות מה שצריך, מתנער בשמחה מהאחריות לקניות. לפחות בענייני כספים לא רבנו מעולם. גרי עמד על טיבי מהיום הראשון והודיע לי שבעיניו אני אמין כמו בנקאי שוויצרי, והניח לי לטפל בכל החשבונות. החלטתי שיהיה לנו חשבון משותף לניהול ענייני הבית ואת שאר הכסף הפקדתי בחשבונות חיסכון, אחד לו ואחד לי.
לתימהוני הדירה הייתה שלו. הוא שילם עליה משכנתא בתנאים טובים יחסית כי היה עולה חדש, אבל התנהג כאילו מדובר בדירה שכורה - לא תיקן, לא צבע ולא תחזק אותה. מאחר שגרתי בדירתו חשבתי שיהיה הגון מצידי להשתתף בתשלום המשכנתא שלו.
גרי צחק כשהעליתי את הרעיון הזה בפניו. "ולאחותך שילמת?" שאל וכרך אחד מתלתלי ראשי סביב אצבעו הארוכה והדקה.
"לא, אבל... עזרתי לה בניקיון ובעבודת הבית ועבדתי בגינה. בועז עובד עד שעה מאוד מאוחרת במסעדה של הוריו והיא בהריון, אז..." הסמקתי למראה חיוכו, "טוב, הם משפחה. הם לא היו לוקחים ממני כסף גם אם הייתי רוצה."
"גם אני לא אקח ממך כסף, אבל זה לא אומר שאתה לא תשלם לי." הצטחק גרי ונשכב עליי, לוכד את פרקי ידי מעל לראשי ביד אחת, מנשק בכוח את פי ומחליק את ידו השנייה לתוך מכנסיי.
"הנה, כאן התשלום שלי." לחש לי, לופת בעדינות את אברי שכמובן, כמו בכל פעם שהוא נגע בו, הזדקף ורטט בציפייה.
הימים הראשונים והתמימים הללו היו לנו כמו ירח דבש, אם כי בניגוד לרוב הזוגות אנחנו לא הכרנו זה את זה כלל, ורק אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית למדנו להכיר זה את זה. עוד ביום הראשון סיפרתי לגרי הכול על עצמי, לא שהיה כל כך הרבה מה לספר, אבל הוא... הוא לקח את הזמן שלו.
כמה ימים אחרי שהתחלתי לגור עם גרי החלטתי לצבוע את הבית. הייתי מלא מרץ ומאושר מאוד כשקמתי באותו בוקר, אחרי עוד לילה בזרועותיו. לבשתי מכנסים קצרים וגופיה ישנה, נעלתי נעלי התעמלות עתיקים והתחלתי לקלף את הקירות מהצבע הישן. גרי עדיין ישן. היום היה עליו להתחיל לעבוד במשמרת הערב ומאחר והוא אהב לישון עד מאוחר החלטתי להתחיל את העבודה מהמרפסת כדי לא להפריע לו.
עמדתי על סולם אלומיניום מתקפל שרכשתי אתמול יחד עם צבעים, נייר זכוכית, שפכטל ועוד כמה כלי עבודה שאף גבר לא יכול לדעתי לוותר עליהם. לעומתי גרי הפגין חוסר ישע נוגע ללב בפרטים המעשיים של ניהול בית. בבישול למשל לא היה לו שמץ של מושג. אפילו מטאטא הוא לא ידע איך להחזיק בידו. הרעיון שאדם מין הישוב יקום סתם ככה ויצבע במו ידיו את קירות ביתו הטיל עליו תימהון עצום.
אני, שצבעתי עם אחי ואבי את קירות דירתנו כל שנה לקראת פסח עוד מילדותי, והסתובבתי במטבחה של אימא מאז שלמדתי ללכת, צחקתי מהתפעלותו התמימה.
חשבתי לתומי שכל אחד יודע איך לתקן ברז נוזל, להחליף תקע שחוטיו התרופפו, או לתקוע מסמר בקיר. מתברר שטעיתי.
גרי הסכים שנרכוש מקדחה כדי שנוכל לתלות מדפים בחדר העבודה שלו, והיה עליי להסביר לו מה זה דיבלים, ומה ההבדל בין בורג עץ לבורג רגיל. הוא לא ידע אפילו מה ההבדל בין מברג שטוח למברג פיליפס.
כשכרעתי על ברכיי מתחת לשיש במטבח ופרקתי את הברך מתחת לכיור כדי לפתוח סתימה הוא החליט שאני גאון טכני ונישק אותי.
"אני לא מבין איך לא מתת מרעב עד היום?" השתוממתי כשראיתי איך הוא טורף בהתלהבות את השקשוקה שהכנתי.
"אכלתי פה ושם." אמר במבוכה. "במפעל יש חדר אוכל ובשבתות הסתדרתי כבר." חשבתי שהוא נבוך בגלל הבורות שלו בניהול בית, רק אחר כך הבנתי למה הוא לא הצליח להביט בעיניי כשדברנו על החיים שלו לפני שבאתי לגור איתו, אבל באותו בוקר חמים הכול עדיין נראה נפלא.
הייתי מלא אופטימיות. באותו בוקר הרגשתי שאני יכול לעמוד בכל קושי. אפילו ריקי ובועז עשו רושם שהם מתחילים להשלים עם ההחלטה שלי ואחרי השוק הראשוני החלו להסתגל לרעיון שאני הומו.
המשכתי לעבוד עם ריקי בדוכן הפיס שלנו ואחרי כמה ימי ברוגז היא החלה להפשיר. בהתחלה דיברנו רק על עבודה, אבל אני הקפדתי להאיר לה פנים, לשאול לשלומה ולשלום בועז (משמיט את כינוי הגנאי כיפה סרוגה), ובסוף היא נשברה ואפילו חייכה אלי מדי פעם בהיסח הדעת.
כמובן שגם היא וגם בועז היו משוכנעים שאני חי חיי פריצות ושעלי לחזור בתשובה שלמה, לעמוד בניסיון שאלוהים מנסה אותי ולדכא בכוח את משיכתי הלא טבעית לגברים. אי שם במוחי, בחלק האפל והפרימיטיבי של תודעתי, גם אני חשבתי כמותם, אבל לא התכוונתי להניח לחינוך השמרני שקיבלתי להרוס את חיי.
כבר מזמן עשיתי את חשבון הנפש שלי והשלמתי עם כך שאני אוכל לחיות חיים שלמים ומלאים רק עם גבר, ושאם אעשה שקר בנפשי ואתחתן עם אישה אחטא גם לי וגם לה.
יכולתי כמובן להתנזר ממין בכלל, אבל... ידיו של גרי נכרכו סביב מותני, מושכות בזריזות את הגופייה ממכנסיי, חודרות תחתיה כדי ללטף את גופי.
"אתה נראה סקסי במיוחד עם הבגדים האלה." אמר, מחכך את פניו בחזי.
מאז שנפגשנו הוא לא הפסיק להחמיא לי ובהתחלה הייתי מגיב במבוכה ומודה לו בנוקשות מנומסת שהצחיקה אותו עד דמעות.
בימים הראשונים שלנו יחד היינו אחד לשני מקור לפליאה ולשעשוע בלתי נדלה. כל מה ששנאתי בגופי גרי אהב. הוא מצא את השיער השחור והמתולתל שצמח בשפע על חזי סקסי ומגרה. הוא אהב את מראה פטמותיי הכהות שהציצו מתוך השער השופע הזה ומצץ אותן בהתלהבות.
הוא אהב את גופי הגדול שתמיד חשבתי למגושם ועבה, ולא חדל להמטיר מחמאות על עיניי השחורות, ריסיי הארוכים, (בפעם הראשונה בחיי שמתי לב שיש לי ריסים) ואמר שהוא אוהב את שפתיי המלאות ואפילו הצליח להתלהב משיניי הלבנות שאין בהן אף סתימה מפני שאימא לא קנתה לנו מעולם ממתקים, דבר שמילא אותי בזמנו מרירות רבה על המחסור הכרוני של הוריי בכסף.
גרי, לעומת זאת, פיזר כסף כאילו היה חול. הוא הרוויח יפה בעבודתו והמושג של חיסכון היה זר לו לחלוטין. "כשיש מבזבזים וכשאין אז אין." אמר בקלות דעת.
כשמחיתי על דבריו מסר לי את ארנקו ואמר לי לקנות מה שצריך, מתנער בשמחה מהאחריות לקניות. לפחות בענייני כספים לא רבנו מעולם. גרי עמד על טיבי מהיום הראשון והודיע לי שבעיניו אני אמין כמו בנקאי שוויצרי, והניח לי לטפל בכל החשבונות. החלטתי שיהיה לנו חשבון משותף לניהול ענייני הבית ואת שאר הכסף הפקדתי בחשבונות חיסכון, אחד לו ואחד לי.
לתימהוני הדירה הייתה שלו. הוא שילם עליה משכנתא בתנאים טובים יחסית כי היה עולה חדש, אבל התנהג כאילו מדובר בדירה שכורה - לא תיקן, לא צבע ולא תחזק אותה. מאחר שגרתי בדירתו חשבתי שיהיה הגון מצידי להשתתף בתשלום המשכנתא שלו.
גרי צחק כשהעליתי את הרעיון הזה בפניו. "ולאחותך שילמת?" שאל וכרך אחד מתלתלי ראשי סביב אצבעו הארוכה והדקה.
"לא, אבל... עזרתי לה בניקיון ובעבודת הבית ועבדתי בגינה. בועז עובד עד שעה מאוד מאוחרת במסעדה של הוריו והיא בהריון, אז..." הסמקתי למראה חיוכו, "טוב, הם משפחה. הם לא היו לוקחים ממני כסף גם אם הייתי רוצה."
"גם אני לא אקח ממך כסף, אבל זה לא אומר שאתה לא תשלם לי." הצטחק גרי ונשכב עליי, לוכד את פרקי ידי מעל לראשי ביד אחת, מנשק בכוח את פי ומחליק את ידו השנייה לתוך מכנסיי.
"הנה, כאן התשלום שלי." לחש לי, לופת בעדינות את אברי שכמובן, כמו בכל פעם שהוא נגע בו, הזדקף ורטט בציפייה.
הימים הראשונים והתמימים הללו היו לנו כמו ירח דבש, אם כי בניגוד לרוב הזוגות אנחנו לא הכרנו זה את זה כלל, ורק אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית למדנו להכיר זה את זה. עוד ביום הראשון סיפרתי לגרי הכול על עצמי, לא שהיה כל כך הרבה מה לספר, אבל הוא... הוא לקח את הזמן שלו.
גרי הצליח להשתמט מלספר לי בצורה מסודרת על עצמו ורק טיפין טיפין
למדתי שהוא נולד בלנינגרד, עלה בגיל חמש
לארץ עם הוריו וסבתו, גדל בנצרת עד גיל עשר בערך, ואז היגרו הוריו לגרמניה שם עזב
אביו אותו ואת אימו עם הסבתא ונעלם. הם נדדו בכל רחבי אירופה, גרים כל פעם בארץ
אחרת, עד שהסבתא נפטרה, האם נישאה שנית, והוא חזר לארץ כי מאס בנדודים ורצה לשרת
בצבא. הוא שירת כמה חודשים, שירות מקוצר של עולים חדשים, ואחר כך למד ומצא עבודה,
וכל אותו הזמן לא התערה בארץ למרות שדיבר עברית טובה.
"כל החברים שלי רוסים. גם בעבודה כמעט כולם מדברים רוסית. אין לי אף חבר ישראלי חוץ ממך." סח לי פעם, "בשבילי אתה הנציג של הנייטיב." התבדח.
ניסיתי לחייך יחד איתו, אבל לא הערתו לא מצאה חן בעיניי. רציתי שיראה בי אדם ייחודי, שלא יוכל לדמיין את חייו בלעדיי, כשם שאני לא יכול לחשוב על חיי בלעדיו.
ירדתי מהסולם, מלוכלך באבק ובטיח יבש, מוחה בפני גרי שאני אלכלך אותו אם הוא ימשיך לחבק אותי, צוחק, מאושר מהתלהבותו למראי בבגדי העבודה, מנסה לברר בין נשיקה לנשיקה מה להכין לארוחת הבוקר. נהניתי לבשל למענו, ולהפתיע אותו בכריכים יצירתיים שעטפתי בקפידה בשבילו כשהלך לעבודה, הייתי מאושר לעשות בשבילו דברים.
"הבוקר אני רוצה לאכול אותך." צחק גרי, מנסה לפשוט מעליי את מכנסיי, ומן הסתם היה מצליח, אבל באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני שהספקנו לענות היא נפתחה ובפתח עמדה אימא שלי.
מבט אחד בשנינו והיא הבינה מיד הכול, ופניה המלאות והאדמדמות בדרך כלל החווירו וכמו הצטמקו בבת אחת. היא הניחה את ידה על פיה ולטשה בי עיניים עגולות. בידה השנייה נשאה את סל הפלסטיק האדום הישן שלה שידיתו הקרועה הייתה מודבקת באיזולירבנד ושהיה גדוש שקיות וסירים.
גרי הביט בה בעניין, סוקר אותה כאילו הייתה נציגה של שבט נידח ואקזוטי. אני ומשפחתי נראינו לו מוזרים ומעוררי עניין, אבל בלתי מובנים לחלוטין.
כל מאמציי להסביר לו עד כמה נוראית ההומואיות שלי בעיני משפחתי לא צלחו. הושבתי את אימא הנרעשת על כסא במטבח וניסיתי לשוחח איתה כרגיל. התברר שאימא באה להפציר בי לחזור מדרכי הרעות וניסתה לדבר על ליבי, שולחת מבטים עצבניים אל גרי שעמד בפתח המטבח, נשען על המשקוף, סוקר אותה בעניין בעוד היא מדברת בעברית מעורבבת בערבית מרוקאית, מנסה לעורר בי ייסורי מצפון ולשכנע אותי לחזור לחיק המשפחה.
"אימא די!" הפסקתי את דבריה אחרי שהקשבתי לה בסבלנות במשך רבע שעה תמימה. "אני לא יכול לחזור. די כבר."
"בגללו?" הנידה בראשה לעבר גרי שחייך אליה בנימוס. לא מוטרד כלל מהתעלמותה הבוטה ממנו.
"לא. עזבתי עוד קודם. אותו פגשתי רק לפני שבוע. זה לא רק בגלל... בגלל ה..." התקשיתי עדיין לבטא את המילה הזו בפניה. "זה הכול ביחד, החרדיות שלכם וגם... אני אוהב אותו אימא. אני לא יכול לחזור."
היא פרצה בבכי ואטמה את אוזניה. "אל תדבר ככה. אסור!" ניסתה לחסום את פי.
"אבא יודע?" קטעתי את בכייה בקוצר רוח.
"כולם יודעים." נאנחה, "כולם במשפחה שמעו עליך חוץ מהקטן. אוי ואבוי לנו אם השכנים ידעו, הוא לא יוכל להתחתן אם כולם יגלו."
"הוא רק בן חמש עשרה אימא. חכו עד שיגדל קצת." אמרתי בקוצר רוח. בעיניי אחי הקטן היה עדיין תינוק.
"למה? אתה תשתנה עד שהוא יגדל?" הטיחה בי אימא בקול בוטה והידקה את מטפחתה על ראשה.
החלפנו מבטים נוקבים. כשהייתי קטן הייתי משוכנע שאימא קוראת את מחשבותיי הכמוסות הישר ממוחי, עד היום אני מרגיש ככה לפעמים.
היא הוציאה מסלה את האוכל שהביאה, אוכל מרוקאי עז ניחוח וחריף. "הנה, הבאתי לך קצת אוכל. תחזיר את הסירים לריקי, היא כבר תחזיר לי." מלמלה, סוקרת אותי בביקורתיות. "רזית קצת, לא?"
"זה בגלל שהורדתי את המינון של התרופות. בעוד כמה שבועות אני אפסיק לגמרי ואז אני אהיה רזה ויפה." ניסיתי להפיס את דעתה.
"אתה יפה גם עכשיו. מה כל כך יפה בלהיות רזה? עד שהשמן ירזה הרזה ימות." חזרה על הפתגם ששמעה מהשכנה הרומנייה שלנו. "טוב, אני הולכת לבקר את ריקי, היא צריכה את אימא שלה במצבה." פסקה והלכה עם הסל הריק.
הצצתי החוצה, אחי הגדול משה ישב במכונית שלו ממתין להסיע אותה לביתה של ריקי.
גרי כבר פתח את הסירים וטעם מכל אחד מהם.
"עכשיו אני יודע מאיפה למדת לבשל." הצטחק, "ומאיפה קבלת את העיניים השחורות והיפות האלו. נו, אל תהייה עצוב. הם יתרגלו, בסוף הכול יהיה בסדר, הנה, לאחותך כבר סלחו."
"כן, לריקי הם סלחו, אבל לי לא יסלחו אף פעם." ניבאתי בקדרות וצדקתי. ריקי לא הייתה דתייה כמותם, אבל היא הביאה להם נכד חמוד ובריא, והיא נשואה לגבר יהודי. אמנם כיפה סרוגה, אבל גבר ויהודי, ואני מה? אני נשאר בצל, חבוי בפינה כדי שלא אקלקל את השידוך של אחי הקטן ולא אנקר את עיני גיסיי וגיסותיי העלולים לחשוש שהדם הרע שבעורקיי יעבור לילדיהם שעוד לא נולדו.
כששואלים את אימא למה אני לא נשוי היא אומרת שאני חולה ושאף פעם לא אוכל להביא ילדים בגלל המחלה שלי, ומחליפה מהר נושא.
באותו יום הבנתי שאין לי יותר משפחה. מהיום גרי הוא המשפחה היחידה שלי, וזה מה יש.
"כל החברים שלי רוסים. גם בעבודה כמעט כולם מדברים רוסית. אין לי אף חבר ישראלי חוץ ממך." סח לי פעם, "בשבילי אתה הנציג של הנייטיב." התבדח.
ניסיתי לחייך יחד איתו, אבל לא הערתו לא מצאה חן בעיניי. רציתי שיראה בי אדם ייחודי, שלא יוכל לדמיין את חייו בלעדיי, כשם שאני לא יכול לחשוב על חיי בלעדיו.
ירדתי מהסולם, מלוכלך באבק ובטיח יבש, מוחה בפני גרי שאני אלכלך אותו אם הוא ימשיך לחבק אותי, צוחק, מאושר מהתלהבותו למראי בבגדי העבודה, מנסה לברר בין נשיקה לנשיקה מה להכין לארוחת הבוקר. נהניתי לבשל למענו, ולהפתיע אותו בכריכים יצירתיים שעטפתי בקפידה בשבילו כשהלך לעבודה, הייתי מאושר לעשות בשבילו דברים.
"הבוקר אני רוצה לאכול אותך." צחק גרי, מנסה לפשוט מעליי את מכנסיי, ומן הסתם היה מצליח, אבל באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני שהספקנו לענות היא נפתחה ובפתח עמדה אימא שלי.
מבט אחד בשנינו והיא הבינה מיד הכול, ופניה המלאות והאדמדמות בדרך כלל החווירו וכמו הצטמקו בבת אחת. היא הניחה את ידה על פיה ולטשה בי עיניים עגולות. בידה השנייה נשאה את סל הפלסטיק האדום הישן שלה שידיתו הקרועה הייתה מודבקת באיזולירבנד ושהיה גדוש שקיות וסירים.
גרי הביט בה בעניין, סוקר אותה כאילו הייתה נציגה של שבט נידח ואקזוטי. אני ומשפחתי נראינו לו מוזרים ומעוררי עניין, אבל בלתי מובנים לחלוטין.
כל מאמציי להסביר לו עד כמה נוראית ההומואיות שלי בעיני משפחתי לא צלחו. הושבתי את אימא הנרעשת על כסא במטבח וניסיתי לשוחח איתה כרגיל. התברר שאימא באה להפציר בי לחזור מדרכי הרעות וניסתה לדבר על ליבי, שולחת מבטים עצבניים אל גרי שעמד בפתח המטבח, נשען על המשקוף, סוקר אותה בעניין בעוד היא מדברת בעברית מעורבבת בערבית מרוקאית, מנסה לעורר בי ייסורי מצפון ולשכנע אותי לחזור לחיק המשפחה.
"אימא די!" הפסקתי את דבריה אחרי שהקשבתי לה בסבלנות במשך רבע שעה תמימה. "אני לא יכול לחזור. די כבר."
"בגללו?" הנידה בראשה לעבר גרי שחייך אליה בנימוס. לא מוטרד כלל מהתעלמותה הבוטה ממנו.
"לא. עזבתי עוד קודם. אותו פגשתי רק לפני שבוע. זה לא רק בגלל... בגלל ה..." התקשיתי עדיין לבטא את המילה הזו בפניה. "זה הכול ביחד, החרדיות שלכם וגם... אני אוהב אותו אימא. אני לא יכול לחזור."
היא פרצה בבכי ואטמה את אוזניה. "אל תדבר ככה. אסור!" ניסתה לחסום את פי.
"אבא יודע?" קטעתי את בכייה בקוצר רוח.
"כולם יודעים." נאנחה, "כולם במשפחה שמעו עליך חוץ מהקטן. אוי ואבוי לנו אם השכנים ידעו, הוא לא יוכל להתחתן אם כולם יגלו."
"הוא רק בן חמש עשרה אימא. חכו עד שיגדל קצת." אמרתי בקוצר רוח. בעיניי אחי הקטן היה עדיין תינוק.
"למה? אתה תשתנה עד שהוא יגדל?" הטיחה בי אימא בקול בוטה והידקה את מטפחתה על ראשה.
החלפנו מבטים נוקבים. כשהייתי קטן הייתי משוכנע שאימא קוראת את מחשבותיי הכמוסות הישר ממוחי, עד היום אני מרגיש ככה לפעמים.
היא הוציאה מסלה את האוכל שהביאה, אוכל מרוקאי עז ניחוח וחריף. "הנה, הבאתי לך קצת אוכל. תחזיר את הסירים לריקי, היא כבר תחזיר לי." מלמלה, סוקרת אותי בביקורתיות. "רזית קצת, לא?"
"זה בגלל שהורדתי את המינון של התרופות. בעוד כמה שבועות אני אפסיק לגמרי ואז אני אהיה רזה ויפה." ניסיתי להפיס את דעתה.
"אתה יפה גם עכשיו. מה כל כך יפה בלהיות רזה? עד שהשמן ירזה הרזה ימות." חזרה על הפתגם ששמעה מהשכנה הרומנייה שלנו. "טוב, אני הולכת לבקר את ריקי, היא צריכה את אימא שלה במצבה." פסקה והלכה עם הסל הריק.
הצצתי החוצה, אחי הגדול משה ישב במכונית שלו ממתין להסיע אותה לביתה של ריקי.
גרי כבר פתח את הסירים וטעם מכל אחד מהם.
"עכשיו אני יודע מאיפה למדת לבשל." הצטחק, "ומאיפה קבלת את העיניים השחורות והיפות האלו. נו, אל תהייה עצוב. הם יתרגלו, בסוף הכול יהיה בסדר, הנה, לאחותך כבר סלחו."
"כן, לריקי הם סלחו, אבל לי לא יסלחו אף פעם." ניבאתי בקדרות וצדקתי. ריקי לא הייתה דתייה כמותם, אבל היא הביאה להם נכד חמוד ובריא, והיא נשואה לגבר יהודי. אמנם כיפה סרוגה, אבל גבר ויהודי, ואני מה? אני נשאר בצל, חבוי בפינה כדי שלא אקלקל את השידוך של אחי הקטן ולא אנקר את עיני גיסיי וגיסותיי העלולים לחשוש שהדם הרע שבעורקיי יעבור לילדיהם שעוד לא נולדו.
כששואלים את אימא למה אני לא נשוי היא אומרת שאני חולה ושאף פעם לא אוכל להביא ילדים בגלל המחלה שלי, ומחליפה מהר נושא.
באותו יום הבנתי שאין לי יותר משפחה. מהיום גרי הוא המשפחה היחידה שלי, וזה מה יש.
5. המסיבה
כמה שבועות אחר כך עליתי במדרגות לדירה, נושא שקיות עמוסות מצרכי מזון, והופתעתי למראה גרי עומד בפתח ומשוחח עם צעיר גבוה ודק בעל שיער בהיר קצוץ ועיני תכלת מלוכסנות. הם דברו רוסית, שלא הבנתי כמובן, אבל קיבלתי רושם שהבחור הפציר בגרי לעשות משהו ושגרי מסרב.
חשבתי שלעמוד ככה בפתח ולא להזמין את האורח שלו להיכנס הוא מעשה חסר נימוס, ומיד נדחקתי בין השניים, הצגתי את עצמי ושמחתי ללחוץ את ידו של הצעיר שהציג את עצמו כיורי, חבר ותיק של גרי, ונכנס בשמחה לדירתנו.
הוא ראה מיד את השינויים שחלו בדירה ושיבח אותי על חריצותי. הצעתי לו שתייה ועוגה, והוא התמקם בנוחיות במטבח, שתה בירה, אכל עוגיות מלוחות, ופטפט איתי בנועם.
גרי ישב מתוח לצידו ונראה כועס.
אחרי שיורי גמר את הבירה שלו הוא התנצל שעליו ללכת לעבוד. הוא איש בטחון בקניון בחיפה ואם יאחר הבוס יכעס עליו, אמר והלך.
ברגע שהוא יצא גרי התנפל עליי בזעם. את מרבית דבריו לא הבנתי, הוא דיבר רוסית וגרמנית. שמעתי הרבה שייסה שזה חרא בגרמנית, וגם שאני דוראק, שזה אומר טיפש.
"אני אולי טיפש," נכנסתי לדבריו, מנצל את ההפסקה שעשה כדי לנשום, "אבל אני לא גס רוח. הוא חבר שלך, למה אתה לא מזמין אותו להיכנס? איזו מין התנהגות זו?"
"יש לי סיבות מצוינות." רטן גרי בזעף, "וחוץ מזה הוא חזיר. תראה איך הוא אכל לנו את כל העוגיות?"
"יש עוד." הגשתי לו עוד עוגיות והתיישבתי לצידו. "סוף סוף אני פוגש חבר שלך, עד היום חשבתי שאתה כמוני, בלי אף חבר."
גרי רטן משהו מתחת לאפו וגרר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקות כששאלתי מה יורי רצה ועל מה הם דיברו. האמת שדווקא היו לו חברים. אנשים צלצלו אליו, שמעתי אותו מדבר ברוסית וצוחק איתם, אבל אף אחד לא בא לבקר. בשבועות הראשונים שלנו יחד חיינו בבדידות מזהרת.
כל ידידיי מהמושב ומבית הספר הדתי החרימו אותי כמובן, משפחתי שמרה איתי על קשר רופף מאוד דרך ריקי שגם היא דברה איתי רק על העבודה.
הייתי בודד ומשועמם. דברתי רק עם גרי ועם הלקוחות שקנו ממני פיס. גם עם השכנים לא היה לי מזל - בצד אחד גרו זוג זקנים שדיברו רק רומנית ויידיש והביטו בי בבהלה כל פעם שאמרתי להם בוקר טוב, ומהצד השני חיו זוג רוסים צעירים חסרי ילדים שעבדו קשה וכמעט לא היו בבית.
הייתי רגיל לחיות במשפחה גדולה עם הרבה אנשים סביבי וחשתי קצת בדידות. לא הבנתי למה גרי לא מביא הביתה חברים. האם הוא מתבייש בי או שאולי הם לא יודעים עליו? שמעתי שהרוסים מאוד שמרנים ומתנגדים להומואים בצורה תקיפה. אולי זו הסיבה ואולי הוא לא רוצה שהם ידעו עם מי הוא חי?
לפי מה שידעתי הרוסים התחברו רק זה עם זה ושמרו מרחק מישראלים. אולי לגרי לא נעים שידעו שהוא חי עם אחד כמוני?
אחרי שהוא נרדם הבטתי בפניו היפים והאהובים ובגופו הארוך הדק והשרירי ואחר כך בעצמי, עבה מגושם ושעיר, וחשבתי שאם הוא מתבייש בי אני מבין אותו.
"בוא לישון." רטן גרי ומשך אותי אליו. הוא אהב להצמיד אותי לגופו בזמן השינה, נצמד אליי ומחבק אותי כאילו שהייתי באמת דובי צעצוע.
"אתה מתבייש שהחברים שלך יכירו אותי?" לא התאפקתי ושאלתי שאלה טיפשית.
הוא נאנח ושתק. גם אני שתקתי. הצטערתי שפתחתי את הפה, לא הייתי צריך להעלות את הנושא, חבל שלא התאפקתי.
"לא מישקה." אמר לבסוף, "אני לא מתבייש בך וגם לא ביחסים שלנו, אבל..." הוא שוב נאנח, "החברים שלי הם לא אנשים כל כך נחמדים. לפעמים הם שותים יותר מידי ועושים שטויות, והם מדברים רוסית זה עם זה. אתה לא תבין מה הם אומרים והם... אני לא רוצה שתכיר אותם. לא תרגיש נוח איתם."
"על מה התווכחת עם יורי?" שאלתי.
"הוא רצה שאני אבוא למסיבה ביום שישי בערב."
"אז לך."
"בלעדיך? איך אני יכול להשאיר אותך לבד?"
"אני לא תינוק גרי. אני יכול להיות לבד. תלך, לא אכפת לי." שיקרתי.
"שקרן." אמר גרי ברוח טובה ודחף את רגלו בין רגליי, נלחץ אליי בכוח. "אתה כזה שקרן מישקה, לך לישון."
למחרת תפס אותי יורי בטלפון ושאל למה אני לא רוצה לבוא למסיבה שלו.
כי לא הזמנת אותי, חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול אמרתי, "איזו מסיבה?"
הוא קילל ברוסית וצחק. "גרי לא אמר לך? הוא בטח פוחד שמישהו יגנוב לו את החבר החדש והיפה שלו."
"איזה חבר יפה?" התפלאתי. הוא שוב צחק, ואני הבנתי פתאום שהוא מתכוון אליי.
"יש מסיבה בחוף הרוסים בקרית ים." אמר, "יהיה נחמד. בואו, נעשה על האש ותהיה שתייה והכול. מה אתה אוהב לשתות?"
"מיץ תפוחים לא מוגז." אמרתי והוא שב וצחק. משום מה הוא מצא אותי משעשע להפליא.
"אתה שותה בירה?"
"אה, כן. קצת."
"טוב, ביום שישי בשעה עשר בלילה אני בא לאסוף אתכם."
רק אז הבנתי למי הייתה שייכת המכונית בה אסף אותי גרי מהבית של ריקי ונזכרתי איך הוא גמגם במבוכה כששאלתי מאיפה האוטו.
התחלתי לקלוט שיש עוד הרבה דברים שהוא לא רוצה שאדע עליו והכנתי את עצמי נפשית לבעיות, אם כי שום דבר בחיים שחייתי עד כה לא הכשיר אותי להתמודד עם הבעיה שניצבה בפניי אחרי שהמסיבה תמה ושלשתינו חזרנו הביתה.
המסיבה הייתה נהדרת, באמת. מזמן לא נהניתי כל כך. היה כל כך נחמד עד שכמעט שכחתי שהיום שבת ושאני עובר על שני איסורים חמורים - גם אש בשבת, וגם הנסיעה. על האוכל אני בכלל לא רוצה לדבר. השתדלתי לא לאכול שום בשר חוץ מעוף, אבל אני לא בטוח שלא אכלתי טרף. כאילו שזה היה משנה אחרי כל הדברים האחרים שכבר עשיתי, אבל בכל זאת...
למרות החיים שחייתי הקפדתי כמיטב יכולתי על כשרות, ואף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות חלב עם בשר, או לשים גבינה על נקניק.
גרי היה צוחק ממני. "אתה מכניס את הזין הלא חתוך שלי לפה שלך, אבל לא אוכל נקניק לא כשר?" התגרה בי. "מותר לך, אתה כבר לא דוס מישקה. מתי תקלוט את זה?"
לא יודע מתי. בני אדם זה לא דבר הגיוני ומספיק להסתכל עליי כדי לדעת את זה.
רק כשהמסיבה נגמרה והתחלנו לקפל הכול ולארוז את הדברים שהבאנו עלה בדעתי שאולי גרי מתבייש בחברים שלו, לא בי. הם היו נחמדים מאוד, בעיקר הבנות היפות והעדינות שבאו לחגוג על שפת הים עם איפור ונעלי עקב, אבל כולם שתו המון ובסוף המסיבה חלק כבר שכבו מעולפים על החול וחלק הקיאו על עצמם, ועל הקטעים בין הבנות לבנים, וגם בין בנות לבנות, או בנים לבנים, אני בכלל לא רוצה לדבר.
בוא נגיד שהיה חושך ולא ראיתי כלום, אבל אין לי מושג למה חשבתי שרוסים שמרנים בענייני מין. זה לא מה שאני ראיתי בחוף ההוא, ואולי זה היה רק בגלל השתייה? לא יודע.
אני שתיין לא מוצלח. שותה קצת בירה וכבר יש לי סחרחורת והרגשה לא טובה. במשהו חריף יותר אני לא מוכן לגעת, שורף לי בפה ועושה לי רע בלב, אבל הם שתו המון.
בעצם כמעט שלא באנו. גרי כעס ולא רצה לבוא. כשסיפרתי לו על השיחה שלי עם יורי הוא התרתח ודחף אותי בחזקה, מפיל אותי על כורסת הסבא העתיקה שהצלתי מערימת רהיטים ישנים שמשהו זרק. שייפתי היטב את עץ הטיק הכהה, המגולף פיתוחי פרחים, וריפדתי את המושב אצל הרפד הערבי בבד קטיפתי אדמדם.
גרי צחק ממני בהתחלה על העיסוק שלי בשמאט'ס, אבל אחר כך התפעל מהתוצאה הסופית ואהב לשבת בה ולצפות בטלוויזיה. עם הזמן היא הפכה להיות הכורסא של גרי, ועכשיו ישבתי למרגלותיה של הכורסא שלו, ממשש את פדחתי שנחבטה ברגל העץ המעוגלת שבסופה גילוף נאה דמוי טלף של חיית טרף.
הוא הפך את הכורסא על צידה כך שארבעת הרגלים המעוקלות שלה הזדקרו הצידה, ופקד עלי לעמוד על ברכי בין רגלי הכורסא כשגבי מופנה אליו. צייתי לו בלי היסוס. ובעמדי, דחוק בין ארבעת רגלי הכורסא שלא מזמן טרחתי לשייף ולצבוע, חשתי כמו הייתי אסור בנחושתיים.
למרבה הבושה המצב הזה כל כך גירה אותי עד שכמעט וגמרתי בתחתונים. גרי כרע על ברכיו מאחוריי, פתח את מכנסיי ושלח את ידו הקרירה אל אברי המתלבט בסתר בגדיי.
"מישקה, מצחיק שכמוך." אמר בקול מלא רוך ומשך את מכנסי במורד ירכי. שמעתי את רחש הרוכסן שלו ואז הוא לפת את כתפי בכוח וחדר לתוכי בבת אחת, סוחט ממני גניחה של ספק כאב, ספק עונג.
"אז נלך למסיבה או לא?" שאלתי אחר כך, כשהתקלחנו יחד.
המתנתי עם השאלה עד שהגיע הזמן לחפיפת הראש החביבה עליו. במשך הזמן למדתי איך לעסות את קרקפתו באצבעותיי, חזק אבל לא יותר מידי, משתמש רק בכריות האצבעות, מקפיד ללחוץ בדיוק במידה הנכונה ולא לשרוט חלילה, רק לקרצף בעדינות.
הוא גיחך, מרוצה מהטיפול שלי, ראשו נשען קלות על בטני, מתפנק תחת ידי.
"אתה מאוד רוצה ללכת?" שאל. "אתה בטוח?"
"כן. בבקשה בוא נלך." התחננתי, ועברתי לעסות את עורפו שהיה תמיד נוקשה ומתוח מהעבודה הממושכת מול המחשב, ובסוף הלכנו.
חזרנו כשם שבאנו, במכוניתו של יורי, והפעם אני נהגתי כי הם היו שתויים מידי. יורי עלה איתנו לדירה, התלונן שהוא עייף מכדי לנהוג הביתה, אבל במקום ללכת לישון על הספה שהצעתי עבורו ישב לשתות עוד כוסית אחת אחרונה עם גרי. השארתי אותם והלכתי לישון.
התעוררתי לפתע, מבחין שהאור החל להתבהר מעט. השעה הייתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, והשמש החלה לזרוח, אבל לא זה היה מה שהעיר אותי. התעוררתי בגלל זוג ידיים שמשכו מעליי את השמיכה. פקחתי עיניים מנומנמות וראיתי את שניהם יושבים לצדי מכאן ומכאן, כמו מלאכי חבלה, עירומים ולא יתבוששו, בוחנים את גופי העירום.
לכאורה לא היה לי מה לחשוש, הרי אלו רק גרי והחבר שלו יורי, אבל פתאום נבהלתי נורא. החיוכים על פניהם, המבטים שנעצו בי, הידיים ששלחו לעברי, לא היה מקום לטעות, הם רצו...
"מה אתם רוצים?" שאלתי, מנסה לקום, אבל גרי הדף אותי לאחור.
"רוצה להראות ליורי איזה מישקה חמוד אתה?" שאל בקול מוזר שלא אהבתי. "בוא, תן לו נשיקה."
"לא רוצה." ניערתי אותו מעליי.
"אמרת שתעשה כל מה שאני אבקש ממך." נעלב גרי.
"אמרתי כמעט הכול." לחשתי והדפתי אותו שוב.
אני לא זוכר כבר איך, אבל הצלחתי להשתחל מהר לזוג מכנסים קצרים ששלפתי מאי שם, תפסתי חולצה, ונמלטתי החוצה.
כמה שבועות אחר כך עליתי במדרגות לדירה, נושא שקיות עמוסות מצרכי מזון, והופתעתי למראה גרי עומד בפתח ומשוחח עם צעיר גבוה ודק בעל שיער בהיר קצוץ ועיני תכלת מלוכסנות. הם דברו רוסית, שלא הבנתי כמובן, אבל קיבלתי רושם שהבחור הפציר בגרי לעשות משהו ושגרי מסרב.
חשבתי שלעמוד ככה בפתח ולא להזמין את האורח שלו להיכנס הוא מעשה חסר נימוס, ומיד נדחקתי בין השניים, הצגתי את עצמי ושמחתי ללחוץ את ידו של הצעיר שהציג את עצמו כיורי, חבר ותיק של גרי, ונכנס בשמחה לדירתנו.
הוא ראה מיד את השינויים שחלו בדירה ושיבח אותי על חריצותי. הצעתי לו שתייה ועוגה, והוא התמקם בנוחיות במטבח, שתה בירה, אכל עוגיות מלוחות, ופטפט איתי בנועם.
גרי ישב מתוח לצידו ונראה כועס.
אחרי שיורי גמר את הבירה שלו הוא התנצל שעליו ללכת לעבוד. הוא איש בטחון בקניון בחיפה ואם יאחר הבוס יכעס עליו, אמר והלך.
ברגע שהוא יצא גרי התנפל עליי בזעם. את מרבית דבריו לא הבנתי, הוא דיבר רוסית וגרמנית. שמעתי הרבה שייסה שזה חרא בגרמנית, וגם שאני דוראק, שזה אומר טיפש.
"אני אולי טיפש," נכנסתי לדבריו, מנצל את ההפסקה שעשה כדי לנשום, "אבל אני לא גס רוח. הוא חבר שלך, למה אתה לא מזמין אותו להיכנס? איזו מין התנהגות זו?"
"יש לי סיבות מצוינות." רטן גרי בזעף, "וחוץ מזה הוא חזיר. תראה איך הוא אכל לנו את כל העוגיות?"
"יש עוד." הגשתי לו עוד עוגיות והתיישבתי לצידו. "סוף סוף אני פוגש חבר שלך, עד היום חשבתי שאתה כמוני, בלי אף חבר."
גרי רטן משהו מתחת לאפו וגרר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקות כששאלתי מה יורי רצה ועל מה הם דיברו. האמת שדווקא היו לו חברים. אנשים צלצלו אליו, שמעתי אותו מדבר ברוסית וצוחק איתם, אבל אף אחד לא בא לבקר. בשבועות הראשונים שלנו יחד חיינו בבדידות מזהרת.
כל ידידיי מהמושב ומבית הספר הדתי החרימו אותי כמובן, משפחתי שמרה איתי על קשר רופף מאוד דרך ריקי שגם היא דברה איתי רק על העבודה.
הייתי בודד ומשועמם. דברתי רק עם גרי ועם הלקוחות שקנו ממני פיס. גם עם השכנים לא היה לי מזל - בצד אחד גרו זוג זקנים שדיברו רק רומנית ויידיש והביטו בי בבהלה כל פעם שאמרתי להם בוקר טוב, ומהצד השני חיו זוג רוסים צעירים חסרי ילדים שעבדו קשה וכמעט לא היו בבית.
הייתי רגיל לחיות במשפחה גדולה עם הרבה אנשים סביבי וחשתי קצת בדידות. לא הבנתי למה גרי לא מביא הביתה חברים. האם הוא מתבייש בי או שאולי הם לא יודעים עליו? שמעתי שהרוסים מאוד שמרנים ומתנגדים להומואים בצורה תקיפה. אולי זו הסיבה ואולי הוא לא רוצה שהם ידעו עם מי הוא חי?
לפי מה שידעתי הרוסים התחברו רק זה עם זה ושמרו מרחק מישראלים. אולי לגרי לא נעים שידעו שהוא חי עם אחד כמוני?
אחרי שהוא נרדם הבטתי בפניו היפים והאהובים ובגופו הארוך הדק והשרירי ואחר כך בעצמי, עבה מגושם ושעיר, וחשבתי שאם הוא מתבייש בי אני מבין אותו.
"בוא לישון." רטן גרי ומשך אותי אליו. הוא אהב להצמיד אותי לגופו בזמן השינה, נצמד אליי ומחבק אותי כאילו שהייתי באמת דובי צעצוע.
"אתה מתבייש שהחברים שלך יכירו אותי?" לא התאפקתי ושאלתי שאלה טיפשית.
הוא נאנח ושתק. גם אני שתקתי. הצטערתי שפתחתי את הפה, לא הייתי צריך להעלות את הנושא, חבל שלא התאפקתי.
"לא מישקה." אמר לבסוף, "אני לא מתבייש בך וגם לא ביחסים שלנו, אבל..." הוא שוב נאנח, "החברים שלי הם לא אנשים כל כך נחמדים. לפעמים הם שותים יותר מידי ועושים שטויות, והם מדברים רוסית זה עם זה. אתה לא תבין מה הם אומרים והם... אני לא רוצה שתכיר אותם. לא תרגיש נוח איתם."
"על מה התווכחת עם יורי?" שאלתי.
"הוא רצה שאני אבוא למסיבה ביום שישי בערב."
"אז לך."
"בלעדיך? איך אני יכול להשאיר אותך לבד?"
"אני לא תינוק גרי. אני יכול להיות לבד. תלך, לא אכפת לי." שיקרתי.
"שקרן." אמר גרי ברוח טובה ודחף את רגלו בין רגליי, נלחץ אליי בכוח. "אתה כזה שקרן מישקה, לך לישון."
למחרת תפס אותי יורי בטלפון ושאל למה אני לא רוצה לבוא למסיבה שלו.
כי לא הזמנת אותי, חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול אמרתי, "איזו מסיבה?"
הוא קילל ברוסית וצחק. "גרי לא אמר לך? הוא בטח פוחד שמישהו יגנוב לו את החבר החדש והיפה שלו."
"איזה חבר יפה?" התפלאתי. הוא שוב צחק, ואני הבנתי פתאום שהוא מתכוון אליי.
"יש מסיבה בחוף הרוסים בקרית ים." אמר, "יהיה נחמד. בואו, נעשה על האש ותהיה שתייה והכול. מה אתה אוהב לשתות?"
"מיץ תפוחים לא מוגז." אמרתי והוא שב וצחק. משום מה הוא מצא אותי משעשע להפליא.
"אתה שותה בירה?"
"אה, כן. קצת."
"טוב, ביום שישי בשעה עשר בלילה אני בא לאסוף אתכם."
רק אז הבנתי למי הייתה שייכת המכונית בה אסף אותי גרי מהבית של ריקי ונזכרתי איך הוא גמגם במבוכה כששאלתי מאיפה האוטו.
התחלתי לקלוט שיש עוד הרבה דברים שהוא לא רוצה שאדע עליו והכנתי את עצמי נפשית לבעיות, אם כי שום דבר בחיים שחייתי עד כה לא הכשיר אותי להתמודד עם הבעיה שניצבה בפניי אחרי שהמסיבה תמה ושלשתינו חזרנו הביתה.
המסיבה הייתה נהדרת, באמת. מזמן לא נהניתי כל כך. היה כל כך נחמד עד שכמעט שכחתי שהיום שבת ושאני עובר על שני איסורים חמורים - גם אש בשבת, וגם הנסיעה. על האוכל אני בכלל לא רוצה לדבר. השתדלתי לא לאכול שום בשר חוץ מעוף, אבל אני לא בטוח שלא אכלתי טרף. כאילו שזה היה משנה אחרי כל הדברים האחרים שכבר עשיתי, אבל בכל זאת...
למרות החיים שחייתי הקפדתי כמיטב יכולתי על כשרות, ואף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות חלב עם בשר, או לשים גבינה על נקניק.
גרי היה צוחק ממני. "אתה מכניס את הזין הלא חתוך שלי לפה שלך, אבל לא אוכל נקניק לא כשר?" התגרה בי. "מותר לך, אתה כבר לא דוס מישקה. מתי תקלוט את זה?"
לא יודע מתי. בני אדם זה לא דבר הגיוני ומספיק להסתכל עליי כדי לדעת את זה.
רק כשהמסיבה נגמרה והתחלנו לקפל הכול ולארוז את הדברים שהבאנו עלה בדעתי שאולי גרי מתבייש בחברים שלו, לא בי. הם היו נחמדים מאוד, בעיקר הבנות היפות והעדינות שבאו לחגוג על שפת הים עם איפור ונעלי עקב, אבל כולם שתו המון ובסוף המסיבה חלק כבר שכבו מעולפים על החול וחלק הקיאו על עצמם, ועל הקטעים בין הבנות לבנים, וגם בין בנות לבנות, או בנים לבנים, אני בכלל לא רוצה לדבר.
בוא נגיד שהיה חושך ולא ראיתי כלום, אבל אין לי מושג למה חשבתי שרוסים שמרנים בענייני מין. זה לא מה שאני ראיתי בחוף ההוא, ואולי זה היה רק בגלל השתייה? לא יודע.
אני שתיין לא מוצלח. שותה קצת בירה וכבר יש לי סחרחורת והרגשה לא טובה. במשהו חריף יותר אני לא מוכן לגעת, שורף לי בפה ועושה לי רע בלב, אבל הם שתו המון.
בעצם כמעט שלא באנו. גרי כעס ולא רצה לבוא. כשסיפרתי לו על השיחה שלי עם יורי הוא התרתח ודחף אותי בחזקה, מפיל אותי על כורסת הסבא העתיקה שהצלתי מערימת רהיטים ישנים שמשהו זרק. שייפתי היטב את עץ הטיק הכהה, המגולף פיתוחי פרחים, וריפדתי את המושב אצל הרפד הערבי בבד קטיפתי אדמדם.
גרי צחק ממני בהתחלה על העיסוק שלי בשמאט'ס, אבל אחר כך התפעל מהתוצאה הסופית ואהב לשבת בה ולצפות בטלוויזיה. עם הזמן היא הפכה להיות הכורסא של גרי, ועכשיו ישבתי למרגלותיה של הכורסא שלו, ממשש את פדחתי שנחבטה ברגל העץ המעוגלת שבסופה גילוף נאה דמוי טלף של חיית טרף.
הוא הפך את הכורסא על צידה כך שארבעת הרגלים המעוקלות שלה הזדקרו הצידה, ופקד עלי לעמוד על ברכי בין רגלי הכורסא כשגבי מופנה אליו. צייתי לו בלי היסוס. ובעמדי, דחוק בין ארבעת רגלי הכורסא שלא מזמן טרחתי לשייף ולצבוע, חשתי כמו הייתי אסור בנחושתיים.
למרבה הבושה המצב הזה כל כך גירה אותי עד שכמעט וגמרתי בתחתונים. גרי כרע על ברכיו מאחוריי, פתח את מכנסיי ושלח את ידו הקרירה אל אברי המתלבט בסתר בגדיי.
"מישקה, מצחיק שכמוך." אמר בקול מלא רוך ומשך את מכנסי במורד ירכי. שמעתי את רחש הרוכסן שלו ואז הוא לפת את כתפי בכוח וחדר לתוכי בבת אחת, סוחט ממני גניחה של ספק כאב, ספק עונג.
"אז נלך למסיבה או לא?" שאלתי אחר כך, כשהתקלחנו יחד.
המתנתי עם השאלה עד שהגיע הזמן לחפיפת הראש החביבה עליו. במשך הזמן למדתי איך לעסות את קרקפתו באצבעותיי, חזק אבל לא יותר מידי, משתמש רק בכריות האצבעות, מקפיד ללחוץ בדיוק במידה הנכונה ולא לשרוט חלילה, רק לקרצף בעדינות.
הוא גיחך, מרוצה מהטיפול שלי, ראשו נשען קלות על בטני, מתפנק תחת ידי.
"אתה מאוד רוצה ללכת?" שאל. "אתה בטוח?"
"כן. בבקשה בוא נלך." התחננתי, ועברתי לעסות את עורפו שהיה תמיד נוקשה ומתוח מהעבודה הממושכת מול המחשב, ובסוף הלכנו.
חזרנו כשם שבאנו, במכוניתו של יורי, והפעם אני נהגתי כי הם היו שתויים מידי. יורי עלה איתנו לדירה, התלונן שהוא עייף מכדי לנהוג הביתה, אבל במקום ללכת לישון על הספה שהצעתי עבורו ישב לשתות עוד כוסית אחת אחרונה עם גרי. השארתי אותם והלכתי לישון.
התעוררתי לפתע, מבחין שהאור החל להתבהר מעט. השעה הייתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, והשמש החלה לזרוח, אבל לא זה היה מה שהעיר אותי. התעוררתי בגלל זוג ידיים שמשכו מעליי את השמיכה. פקחתי עיניים מנומנמות וראיתי את שניהם יושבים לצדי מכאן ומכאן, כמו מלאכי חבלה, עירומים ולא יתבוששו, בוחנים את גופי העירום.
לכאורה לא היה לי מה לחשוש, הרי אלו רק גרי והחבר שלו יורי, אבל פתאום נבהלתי נורא. החיוכים על פניהם, המבטים שנעצו בי, הידיים ששלחו לעברי, לא היה מקום לטעות, הם רצו...
"מה אתם רוצים?" שאלתי, מנסה לקום, אבל גרי הדף אותי לאחור.
"רוצה להראות ליורי איזה מישקה חמוד אתה?" שאל בקול מוזר שלא אהבתי. "בוא, תן לו נשיקה."
"לא רוצה." ניערתי אותו מעליי.
"אמרת שתעשה כל מה שאני אבקש ממך." נעלב גרי.
"אמרתי כמעט הכול." לחשתי והדפתי אותו שוב.
אני לא זוכר כבר איך, אבל הצלחתי להשתחל מהר לזוג מכנסים קצרים ששלפתי מאי שם, תפסתי חולצה, ונמלטתי החוצה.
את זריחת השמש ראיתי מראש הגבעה שמול דירתנו, יושב מתחת לפסל הסוס.
לפני נשקף נופו המרהיב של עמק יזרעאל ולמרגלותיי השתפלה משוכת שיחי סברס עמוסי
פרות כתומים עסיסיים.
הכול היה כל כך יפה. האוויר זך וטהור, השמש הזורחת, השמים הכחולים, הציפורים מברכות את יפי הבריאה בציוץ רונן, ואני יושב על האבן הקרה ובוכה.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, אבל בסוף יורי הגיע והתיישב לצדי. הוא היה רציני מאוד והתנשף בכבדות.
"תיארתי לי שתבוא לכאן." אמר והתיישב לצידי, מקפיד לא לגעת בי. אתמול סיפרתי לו לתומי שאני אוהב לעלות בבוקר לגבעה בתירוץ של אימון גופני, אבל בעיקר נהנה מהנוף ומהזריחה. אולי זה היה התחליף שמצאתי לי לתפילת הבוקר?
ישבנו ושתקנו זמן מה עד שהוא נשבר והחל להתנצל. מסביר שהם שתו ושהוא בכלל לא כזה, שהוא מעדיף בחורות, אבל... לפעמים, אתה יודע, ושהוא וגרי חברים מאוד ותיקים ולפעמים הם מתחלקים ב...
הנחתי את ידיי על אוזניי כדי לא לשמוע ולא יכולתי להביט בפניו מרוב בושה. לשמחתי הוא הבין והשתתק. "איפה גרי?" שאלתי, "בטח אורז את הדברים שלי."
"מה פתאום?" נבהל יורי, "על מה אתה מדבר? הוא יושב מול החלון ומתאפק לא לבכות. הוא... כבר הזקתי לו מספיק. הבטחתי לו שתחזור, הכול היה באשמתי." חזר ואמר, והוסיף גינויים לעצמו, מאשים את עצמו ואת השתייה, חוזר ומתחנן שאחזור כי גרי אומלל ומי יודע מה הוא יעולל לעצמו אם לא אשוב.
השמש התחילה ללהט את גופי והייתי צמא, והתחלתי לדאוג לגרי. הזעזוע שכח מעט וגם נעשיתי רעב פתאום, והרי שום דבר לא קרה בעצם אמרתי לעצמי, מתאמץ לשכוח את החיוכים שלהם ואת המבטים שנעצו בי. התאמצתי והתאמצתי עד ששכחתי והלכתי הביתה.
גרי קיבל את פניי בחיבוק, מוחץ אותי אליו בכוח, מכביר מילות התנצלות לא מובנות ברוסית. את שאר השבת בילינו במיטה, ובפעם הראשונה מאז היכרותנו הוא טרח והכין לי אחרי הצהרים כוס קפה. למחרת שבו חיינו לסדרם הרגיל עד ש...
הכול היה כל כך יפה. האוויר זך וטהור, השמש הזורחת, השמים הכחולים, הציפורים מברכות את יפי הבריאה בציוץ רונן, ואני יושב על האבן הקרה ובוכה.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, אבל בסוף יורי הגיע והתיישב לצדי. הוא היה רציני מאוד והתנשף בכבדות.
"תיארתי לי שתבוא לכאן." אמר והתיישב לצידי, מקפיד לא לגעת בי. אתמול סיפרתי לו לתומי שאני אוהב לעלות בבוקר לגבעה בתירוץ של אימון גופני, אבל בעיקר נהנה מהנוף ומהזריחה. אולי זה היה התחליף שמצאתי לי לתפילת הבוקר?
ישבנו ושתקנו זמן מה עד שהוא נשבר והחל להתנצל. מסביר שהם שתו ושהוא בכלל לא כזה, שהוא מעדיף בחורות, אבל... לפעמים, אתה יודע, ושהוא וגרי חברים מאוד ותיקים ולפעמים הם מתחלקים ב...
הנחתי את ידיי על אוזניי כדי לא לשמוע ולא יכולתי להביט בפניו מרוב בושה. לשמחתי הוא הבין והשתתק. "איפה גרי?" שאלתי, "בטח אורז את הדברים שלי."
"מה פתאום?" נבהל יורי, "על מה אתה מדבר? הוא יושב מול החלון ומתאפק לא לבכות. הוא... כבר הזקתי לו מספיק. הבטחתי לו שתחזור, הכול היה באשמתי." חזר ואמר, והוסיף גינויים לעצמו, מאשים את עצמו ואת השתייה, חוזר ומתחנן שאחזור כי גרי אומלל ומי יודע מה הוא יעולל לעצמו אם לא אשוב.
השמש התחילה ללהט את גופי והייתי צמא, והתחלתי לדאוג לגרי. הזעזוע שכח מעט וגם נעשיתי רעב פתאום, והרי שום דבר לא קרה בעצם אמרתי לעצמי, מתאמץ לשכוח את החיוכים שלהם ואת המבטים שנעצו בי. התאמצתי והתאמצתי עד ששכחתי והלכתי הביתה.
גרי קיבל את פניי בחיבוק, מוחץ אותי אליו בכוח, מכביר מילות התנצלות לא מובנות ברוסית. את שאר השבת בילינו במיטה, ובפעם הראשונה מאז היכרותנו הוא טרח והכין לי אחרי הצהרים כוס קפה. למחרת שבו חיינו לסדרם הרגיל עד ש...
6. אשתו
הקול שביקש אותו בטלפון היה קול אישה נעים ורך עם מבטא רוסי מתנגן. כשאמרתי שהוא לא נמצא, אבל אשמח לקבל הודעה היא אמרה בפשטות, "תגיד לו שזאת ורה, אשתו ושאני נוסעת עוד מעט ויש בעיות עם הילד. אני חייבת לדבר איתו."
וככה, בבת אחת, נפלה עליי הידיעה שיש לו אישה וילד. זה לא נפל עליי בזמן טוב. לא שיש זמן טוב לדבר כזה, אבל הידיעה הזו נפלה עליי ברגע גרוע ממש.
עמדתי לצאת לעבודה ולמרות כל רצוני לשמור על קור רוח הרגשתי שאני רועד כולי. איך אצליח לעבוד אחרי ששמעתי דבר כזה? הראש שלי הסתובב מרוב מחשבות ולחץ. לא הייתי מסוגל לשים את מה ששמעתי בצד ולהמשיך כמו תמיד.
אולי אני אשב כמה דקות להירגע, אשתה כוס מים, אשטוף את הפנים? אבל אם אני לא יוצא מיד אני מאחר ואשר, המחליף של ריקי אחותי שהייתה עדיין בחופשת לידה, שונא איחורים.
אם לא אגיע בזמן הוא פשוט יסגור וילך, ובמשרד של הפיס הם בודקים כל הזמן את המחשב של כל זכיין לדעת מי סוגר בזמן ומי עושה הפסקות גדולות מדי.
ממש לא בא לי שיקראו לי לבירור, עד היום הייתי בסדר איתם ולא רציתי בעיות. הייתי צריך את העבודה הזו. בשש שעות עבודה ביום הרווחתי לא רע והצלחתי לממן לי לימודי ערב בקורס לטכנאי מחשב במכללה.
העניינים נראו די טוב בתקופה ההיא. אשר שחלק איתי את הבוטקה של הפיס, היה בחור טוב, וגם כשגילה שאני חי עם גבר לא עשה מזה עניין, השלמתי גם עם ריקי, שמדי פעם, כשהייתה הגרלה גדולה, נחלצה לעזרתנו ובאה לעבוד. הסתיו שוב עמד בפתח, החורף החביב עליי יתחיל עוד מעט, הייתי עם גרי מעל שנה. החיים נראו יפים, היה לנו טוב, התרגלתי אפילו ליורי שנעשה גם חבר שלי, ופתאום, דבר כזה?
שתיתי כוס מים, נשמתי עמוק והחלטתי שדבר ראשון אני לא מתקשר לגרי עד שאני ממש רגוע, ודבר שני אני לא מרשה לעצמי להתפרק לגורמים אלא מתחיל לפעול בקור רוח ובהגיון כדי לפתור את הבעיה.
קודם צלצלתי לאשר ושאלתי אם אני יכול לאחר קצת כי אני מרגיש חולה.
אשר היה מלא אהדה. "כן, מסתובב וירוס כזה עכשיו, זה בגלל העונת מעבר, פעם חם פעם קר. כולם חולים עכשיו, גם גרושתי הלוואי שתמות (הוא תמיד היה מאחל לה שתמות למרות שהיא הייתה אימא של הילדים שלו), חולה פתאום. אין בעיה מאמי, תישאר בבית. אני רק קופץ רגע להביא לי שווארמה ואני מסודר."
איזה מזל שאשר שותף נוח כל כך ואיש נחמד למרות התקפי המרירות נגד גרושתו - הזונה המרוקאית. אחרי שסידרתי את עניין העבודה צלצלתי ליורי. כל מאמציו של גרי לבודד אותי מהחברים שלו בכלל, ומיורי בפרט, לא עלו יפה, כבר הכרתי את יורי היטב וידעתי שהוא יודע הכול על גרי.
"למה לא אמרת לי שלגרי יש אישה וילד?" הטחתי בו מיד כשהרים את השפופרת ופלט לתוכה הלו מנומנם, בטח הערתי אותו. שאלתי נענתה בשתיקה ארוכה שבסופה פיהוק, ואחר כך נשמעה אנחה כבדה.
"יורי!" צעקתי, "תענה כבר!"
"בסדר. יש לו אישה וילד, אבל הילד כנראה לא ממנו." אמר לבסוף בקול לאה, כמוחל על כבודו.
"נו, תספר." האצתי בו.
"בסדר, אני בא." נאנח יורי שנואש משינה. "תשים מים לקפה ואל תתקשר אליו עד שאני אגמור לספר הכול. אתה יודע שהוא שונא שמפריעים לו בעבודה."
ככה הם היו תמיד. שומרים זה על זה, מחוברים כמו תאומים סיאמים. כשרק הכרנו גרי ניסה להחביא אותי, לשמור אותי בסוד ממנו, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי. יורי היה רגיל להתחלק עם חברו הטוב בכל דבר, גם בזיונים.
"דבר ראשון שהוא אמר לי אחרי שהוא פגש אותך היה, אותו תעזוב. הוא ילד טוב. הוא לא יבין." סיפר לי יורי אחרי שכבר הבנתי.
"אז למה לא עזבת?" הקשיתי.
"לא הכרחנו אותך." התערב גרי, "כשלא רצית אז עזבנו, אבל היום אתה רוצה. נכון מישקה?"
כשהשיחה הזו התנהלה שכבתי בין שניהם על המזרן בחדר השינה של יורי. חדר השינה שלו היה משונה, כמו כל דבר אחר אצלו. המזרן שתפקד כמיטה נח על שטיח צבעוני ורך, ועל הקירות היו מודבקות כרזות מסרטים ישנים, חרב יפנית צבעונית ושטיח קיר אינדיאני מפרו עם ציורי גולגולות מפחידים. מהתקרה השתלשלו דלועים קטנים ומיובשים בעלי צורות מוזרות והמנורה הייתה כדור נייר ענקי בצבעי ירוק וכחול שפיזר אור מימי מסביב, מטיל צללים ירקרקים על עורנו החשוף. בלילה הרגשתי שם קצת כמו מתחת לפני הים.
יורי היה אדם מוזר, מבריק, משכיל, חסר מנוחה, לא מסוגל להתמיד בשום דבר. שתיין, הולל ודו מיני. לגופו הדק היה מחובר זין גדול וחסר מנוחה כמוהו שניסה להידחף לכל חור בשטח, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת. גרי היה אחד הדברים היחידים שהיו קבועים בחייו התזזיתיים, והוא חלק איתו הכול, ואני מתכוון הכול, כולל אותי.
עישנו חשיש ואחר כך עשינו סקס, שלשתינו ביחד. איך זה קרה לאחד כמוני? כל כך ביישן ועצור ושמרן. לא יודע? אולי זה היה הגראס שגרם לי לאבד את כל המעצורים שעוד נותרו לי אחרי כמה חודשים של חיים עם גרי.
אחרי שהסיגריה נגמרה הם התחילו ללטף אותי בעדינות, פועלים בתיאום מושלם, ואני, הלום מהסם שלא הייתי מורגל אליו, נכנעתי, אבל התמדתי להביט רק בגרי ולהפנות אל יורי את גבי. דבר שלא הטריד אותו כלל, נהפוך הוא.
אחר כך, כשחזרנו הביתה, הרגשתי רע. הייתה לי בחילה, ספק ממעשיי, ספק מהחשיש, אבל עם הזמן התרגלתי לעשן מידי פעם חשיש ולחלק את עצמי בין גרי ויורי. עשינו את זה רק לעיתים רחוקות כי יורי חי בדרך כלל עם בחורה. הן התחלפו אצלו מהר והיו תמיד יפות ודקות, ודברו רוסית שוטפת כמובן.
"לא מסוגל לעשות סקס בעברית." רטן כששאלתי אותו למה הוא מתעלם מחיזוריה של עלמה צברית שהוקסמה מפניו היפים ומעיניי התכלת הגדולות שלו.
"אם הוא דו מיני למה הוא חי רק עם בחורות?" שאלתי את גרי.
הוא צחק. "לא יודע, הוא הומו רק איתי. אני בטוח שאין לו גברים אחרים. אל תיתן לו לגעת בך כשאני איננו." הוסיף בתוקף.
"למה לא?" שאלתי בהתגרות.
לא שרציתי להיות לבד עם יורי, אבל אהבתי לעורר קצת את קנאתו של גרי. רק קצת, שיתעצבן טיפה, שלא ייקח אותי כמובן מאליו.
הוא סטר לי קלות. "כי ככה אמרתי, ותדע שאתה לא חייב להיות איתנו אם אתה לא רוצה."
"אני יודע." הרגעתי אותו.
נכון, לא הייתי חייב, אבל זה היה נעים. אהבתי להיות לחוץ בין שניהם, מחובק ועטוף משני צדדיי, מניח להם להתענג על הניגוד בין גופי הגדול השעיר והשחום לעומת גופותיהם הבהירים והחלקים.
השתניתי מאוד מאז שנפגשתי עם גרי. למדתי הרבה על מין והבנתי שדברים שחשבתי שרק אני מסוגל להעלות במוחי המושחת מגרים גם גברים אחרים. לא הייתי כל כך מוזר ומתועב כמו שחשבתי פעם.
הקשר בין מין לכאב, בין אהבה לשליטה, בין השפלה לעונג, היה חזק לא רק אצלי גם אצל אחרים. אולי זו הייתה סטייה, אבל זה היה גם משחק נהדר ומרגש וזה היה עסק פרטי לגמרי ביני לבינו.
דבר אחד זה להיות מושפל, קשור וחסום עיניים במיטה תוך משחק אהבה עם גרי, ודבר שונה לחלוטין זה לחוש מושפל בחיים האמיתיים. וזה מה שחשתי אחרי השיחה עם אשתו של גרי, השפלה וכאב שלא נעמו לי כלל.
"איך הוא היה יכול להסתיר ממני דבר כזה?"
"זה לא כזה סיפור." ניסה יורי להרגיע אותי. "הם התחתנו מסיבות מעשיות בעיקר. היא רצתה להישאר בישראל, והוא רצה לקבל סל קליטה של זוג נשוי. זה הכול." הסביר יורי ולגם בירה קרה ישר מהבקבוק. "זה לא היה איזה סיפור אהבה, תירגע כבר."
המצוקה שלי שעשעה אותו. ההערצה והאהבה שלי לגרי נראו לו אבסורדיים. קנאה ורכושנות נראו ליורי כמין סטייה מוזרה וחסרת פשר. יורי חי כמו חתול אשפתות, הוא לא ידע מה זה אהבה, ולפעמים קנאתי בו.
"והילד?" חקרתי.
הוא משך בכתפיו בבוז. "תאונה שלא טופלה בזמן. אולי הוא שלי, אולי לא. כמעט בטוח שלא שלו."
גרי עם אישה? הוא חייך למראה פניי המופתעים. "לפני שמחליטים לוותר על משהו צריך לבדוק דברים לעומק." אמר בשביעות רצון מבודחת והרים את הבירה במחוות ברכה.
"לחיי כל הנשים המעניקות לנו חיים." אמר בבדיחות הדעת, ולגם שוב.
"אז איפה היא הייתה עד עכשיו?"
"גרה לה בשקט עם הילד, אבל עכשיו החבר שלה רוצה לנסוע לאירופה. אולי היא צריכה חתימה של גרי. הילד רשום כשלו."
"אז הם גרושים? היא בפרוש אמרה שהיא אשתו." כאב עתיק ונשכח שב והתעורר, חשתי משיכה חזקה בחבל ההוא המקשר אצלי בין הביצים ללב.
"לא ממש אבל הם... איך קוראים לזה? פרודים. בחייך, אל תעשה עניין משטות." הוסיף בזלזול למראה פני המכורכמים.
הנייד שלו צלצל. הוא אמר הלו ואז חייך. "פריבייט." אמר בקול קשוב וחמים, ומיד ידעתי שגרי על הקו. רק עם גרי הוא דיבר בקול הזה.
הקול שביקש אותו בטלפון היה קול אישה נעים ורך עם מבטא רוסי מתנגן. כשאמרתי שהוא לא נמצא, אבל אשמח לקבל הודעה היא אמרה בפשטות, "תגיד לו שזאת ורה, אשתו ושאני נוסעת עוד מעט ויש בעיות עם הילד. אני חייבת לדבר איתו."
וככה, בבת אחת, נפלה עליי הידיעה שיש לו אישה וילד. זה לא נפל עליי בזמן טוב. לא שיש זמן טוב לדבר כזה, אבל הידיעה הזו נפלה עליי ברגע גרוע ממש.
עמדתי לצאת לעבודה ולמרות כל רצוני לשמור על קור רוח הרגשתי שאני רועד כולי. איך אצליח לעבוד אחרי ששמעתי דבר כזה? הראש שלי הסתובב מרוב מחשבות ולחץ. לא הייתי מסוגל לשים את מה ששמעתי בצד ולהמשיך כמו תמיד.
אולי אני אשב כמה דקות להירגע, אשתה כוס מים, אשטוף את הפנים? אבל אם אני לא יוצא מיד אני מאחר ואשר, המחליף של ריקי אחותי שהייתה עדיין בחופשת לידה, שונא איחורים.
אם לא אגיע בזמן הוא פשוט יסגור וילך, ובמשרד של הפיס הם בודקים כל הזמן את המחשב של כל זכיין לדעת מי סוגר בזמן ומי עושה הפסקות גדולות מדי.
ממש לא בא לי שיקראו לי לבירור, עד היום הייתי בסדר איתם ולא רציתי בעיות. הייתי צריך את העבודה הזו. בשש שעות עבודה ביום הרווחתי לא רע והצלחתי לממן לי לימודי ערב בקורס לטכנאי מחשב במכללה.
העניינים נראו די טוב בתקופה ההיא. אשר שחלק איתי את הבוטקה של הפיס, היה בחור טוב, וגם כשגילה שאני חי עם גבר לא עשה מזה עניין, השלמתי גם עם ריקי, שמדי פעם, כשהייתה הגרלה גדולה, נחלצה לעזרתנו ובאה לעבוד. הסתיו שוב עמד בפתח, החורף החביב עליי יתחיל עוד מעט, הייתי עם גרי מעל שנה. החיים נראו יפים, היה לנו טוב, התרגלתי אפילו ליורי שנעשה גם חבר שלי, ופתאום, דבר כזה?
שתיתי כוס מים, נשמתי עמוק והחלטתי שדבר ראשון אני לא מתקשר לגרי עד שאני ממש רגוע, ודבר שני אני לא מרשה לעצמי להתפרק לגורמים אלא מתחיל לפעול בקור רוח ובהגיון כדי לפתור את הבעיה.
קודם צלצלתי לאשר ושאלתי אם אני יכול לאחר קצת כי אני מרגיש חולה.
אשר היה מלא אהדה. "כן, מסתובב וירוס כזה עכשיו, זה בגלל העונת מעבר, פעם חם פעם קר. כולם חולים עכשיו, גם גרושתי הלוואי שתמות (הוא תמיד היה מאחל לה שתמות למרות שהיא הייתה אימא של הילדים שלו), חולה פתאום. אין בעיה מאמי, תישאר בבית. אני רק קופץ רגע להביא לי שווארמה ואני מסודר."
איזה מזל שאשר שותף נוח כל כך ואיש נחמד למרות התקפי המרירות נגד גרושתו - הזונה המרוקאית. אחרי שסידרתי את עניין העבודה צלצלתי ליורי. כל מאמציו של גרי לבודד אותי מהחברים שלו בכלל, ומיורי בפרט, לא עלו יפה, כבר הכרתי את יורי היטב וידעתי שהוא יודע הכול על גרי.
"למה לא אמרת לי שלגרי יש אישה וילד?" הטחתי בו מיד כשהרים את השפופרת ופלט לתוכה הלו מנומנם, בטח הערתי אותו. שאלתי נענתה בשתיקה ארוכה שבסופה פיהוק, ואחר כך נשמעה אנחה כבדה.
"יורי!" צעקתי, "תענה כבר!"
"בסדר. יש לו אישה וילד, אבל הילד כנראה לא ממנו." אמר לבסוף בקול לאה, כמוחל על כבודו.
"נו, תספר." האצתי בו.
"בסדר, אני בא." נאנח יורי שנואש משינה. "תשים מים לקפה ואל תתקשר אליו עד שאני אגמור לספר הכול. אתה יודע שהוא שונא שמפריעים לו בעבודה."
ככה הם היו תמיד. שומרים זה על זה, מחוברים כמו תאומים סיאמים. כשרק הכרנו גרי ניסה להחביא אותי, לשמור אותי בסוד ממנו, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי. יורי היה רגיל להתחלק עם חברו הטוב בכל דבר, גם בזיונים.
"דבר ראשון שהוא אמר לי אחרי שהוא פגש אותך היה, אותו תעזוב. הוא ילד טוב. הוא לא יבין." סיפר לי יורי אחרי שכבר הבנתי.
"אז למה לא עזבת?" הקשיתי.
"לא הכרחנו אותך." התערב גרי, "כשלא רצית אז עזבנו, אבל היום אתה רוצה. נכון מישקה?"
כשהשיחה הזו התנהלה שכבתי בין שניהם על המזרן בחדר השינה של יורי. חדר השינה שלו היה משונה, כמו כל דבר אחר אצלו. המזרן שתפקד כמיטה נח על שטיח צבעוני ורך, ועל הקירות היו מודבקות כרזות מסרטים ישנים, חרב יפנית צבעונית ושטיח קיר אינדיאני מפרו עם ציורי גולגולות מפחידים. מהתקרה השתלשלו דלועים קטנים ומיובשים בעלי צורות מוזרות והמנורה הייתה כדור נייר ענקי בצבעי ירוק וכחול שפיזר אור מימי מסביב, מטיל צללים ירקרקים על עורנו החשוף. בלילה הרגשתי שם קצת כמו מתחת לפני הים.
יורי היה אדם מוזר, מבריק, משכיל, חסר מנוחה, לא מסוגל להתמיד בשום דבר. שתיין, הולל ודו מיני. לגופו הדק היה מחובר זין גדול וחסר מנוחה כמוהו שניסה להידחף לכל חור בשטח, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת. גרי היה אחד הדברים היחידים שהיו קבועים בחייו התזזיתיים, והוא חלק איתו הכול, ואני מתכוון הכול, כולל אותי.
עישנו חשיש ואחר כך עשינו סקס, שלשתינו ביחד. איך זה קרה לאחד כמוני? כל כך ביישן ועצור ושמרן. לא יודע? אולי זה היה הגראס שגרם לי לאבד את כל המעצורים שעוד נותרו לי אחרי כמה חודשים של חיים עם גרי.
אחרי שהסיגריה נגמרה הם התחילו ללטף אותי בעדינות, פועלים בתיאום מושלם, ואני, הלום מהסם שלא הייתי מורגל אליו, נכנעתי, אבל התמדתי להביט רק בגרי ולהפנות אל יורי את גבי. דבר שלא הטריד אותו כלל, נהפוך הוא.
אחר כך, כשחזרנו הביתה, הרגשתי רע. הייתה לי בחילה, ספק ממעשיי, ספק מהחשיש, אבל עם הזמן התרגלתי לעשן מידי פעם חשיש ולחלק את עצמי בין גרי ויורי. עשינו את זה רק לעיתים רחוקות כי יורי חי בדרך כלל עם בחורה. הן התחלפו אצלו מהר והיו תמיד יפות ודקות, ודברו רוסית שוטפת כמובן.
"לא מסוגל לעשות סקס בעברית." רטן כששאלתי אותו למה הוא מתעלם מחיזוריה של עלמה צברית שהוקסמה מפניו היפים ומעיניי התכלת הגדולות שלו.
"אם הוא דו מיני למה הוא חי רק עם בחורות?" שאלתי את גרי.
הוא צחק. "לא יודע, הוא הומו רק איתי. אני בטוח שאין לו גברים אחרים. אל תיתן לו לגעת בך כשאני איננו." הוסיף בתוקף.
"למה לא?" שאלתי בהתגרות.
לא שרציתי להיות לבד עם יורי, אבל אהבתי לעורר קצת את קנאתו של גרי. רק קצת, שיתעצבן טיפה, שלא ייקח אותי כמובן מאליו.
הוא סטר לי קלות. "כי ככה אמרתי, ותדע שאתה לא חייב להיות איתנו אם אתה לא רוצה."
"אני יודע." הרגעתי אותו.
נכון, לא הייתי חייב, אבל זה היה נעים. אהבתי להיות לחוץ בין שניהם, מחובק ועטוף משני צדדיי, מניח להם להתענג על הניגוד בין גופי הגדול השעיר והשחום לעומת גופותיהם הבהירים והחלקים.
השתניתי מאוד מאז שנפגשתי עם גרי. למדתי הרבה על מין והבנתי שדברים שחשבתי שרק אני מסוגל להעלות במוחי המושחת מגרים גם גברים אחרים. לא הייתי כל כך מוזר ומתועב כמו שחשבתי פעם.
הקשר בין מין לכאב, בין אהבה לשליטה, בין השפלה לעונג, היה חזק לא רק אצלי גם אצל אחרים. אולי זו הייתה סטייה, אבל זה היה גם משחק נהדר ומרגש וזה היה עסק פרטי לגמרי ביני לבינו.
דבר אחד זה להיות מושפל, קשור וחסום עיניים במיטה תוך משחק אהבה עם גרי, ודבר שונה לחלוטין זה לחוש מושפל בחיים האמיתיים. וזה מה שחשתי אחרי השיחה עם אשתו של גרי, השפלה וכאב שלא נעמו לי כלל.
"איך הוא היה יכול להסתיר ממני דבר כזה?"
"זה לא כזה סיפור." ניסה יורי להרגיע אותי. "הם התחתנו מסיבות מעשיות בעיקר. היא רצתה להישאר בישראל, והוא רצה לקבל סל קליטה של זוג נשוי. זה הכול." הסביר יורי ולגם בירה קרה ישר מהבקבוק. "זה לא היה איזה סיפור אהבה, תירגע כבר."
המצוקה שלי שעשעה אותו. ההערצה והאהבה שלי לגרי נראו לו אבסורדיים. קנאה ורכושנות נראו ליורי כמין סטייה מוזרה וחסרת פשר. יורי חי כמו חתול אשפתות, הוא לא ידע מה זה אהבה, ולפעמים קנאתי בו.
"והילד?" חקרתי.
הוא משך בכתפיו בבוז. "תאונה שלא טופלה בזמן. אולי הוא שלי, אולי לא. כמעט בטוח שלא שלו."
גרי עם אישה? הוא חייך למראה פניי המופתעים. "לפני שמחליטים לוותר על משהו צריך לבדוק דברים לעומק." אמר בשביעות רצון מבודחת והרים את הבירה במחוות ברכה.
"לחיי כל הנשים המעניקות לנו חיים." אמר בבדיחות הדעת, ולגם שוב.
"אז איפה היא הייתה עד עכשיו?"
"גרה לה בשקט עם הילד, אבל עכשיו החבר שלה רוצה לנסוע לאירופה. אולי היא צריכה חתימה של גרי. הילד רשום כשלו."
"אז הם גרושים? היא בפרוש אמרה שהיא אשתו." כאב עתיק ונשכח שב והתעורר, חשתי משיכה חזקה בחבל ההוא המקשר אצלי בין הביצים ללב.
"לא ממש אבל הם... איך קוראים לזה? פרודים. בחייך, אל תעשה עניין משטות." הוסיף בזלזול למראה פני המכורכמים.
הנייד שלו צלצל. הוא אמר הלו ואז חייך. "פריבייט." אמר בקול קשוב וחמים, ומיד ידעתי שגרי על הקו. רק עם גרי הוא דיבר בקול הזה.
אל כל השאר הוא פנה בחביבות מבודחת, לפעמים מלאת חיבה, אבל אף פעם לא
רצינית. אני חושב שהוא היה מופתע אם הייתי מציין בפניו שברגע שהוא מדבר עם גרי הוא
נראה ונשמע אחרת. הוא בטח היה מוחה וצוחק ממני אם הייתי מציין את זה לפניו.
"קח. הוא רוצה לדבר אתך." הגיש לי את הנייד שלו.
"אל תעשה עניין מלא עניין." אמר לי גרי מיד בקול פסקני שנועד לחסום כל ניסיון
לויכוח. "זה שום דבר. הילד עושה לה בעיות. לא רוצה לנסוע. היא רוצה שאני אדבר
איתו. הם יהיו פה מחר בבוקר. אלו רק נישואים פיקטיביים, אל תתרגש."
מאין לו שאני מתרגש בכלל, ולמה הוא התקשר, ואיך הוא יודע שאני נמצא עם יורי? איזה דביל. יורי בטח התקשר אליו מיד אחרי שאני התנפלתי עליו בשאלות. עוד לפני שיורי בא אליי הם תכננו יחד מה הוא יגיד כדי להרגיע אותי.
אולי הייתי צריך להתעצבן, אבל המחשבה על שני הגברים היפים הללו מטכסים יחד עצה איך להרגיע אותי הצחיקה אותי, ואחרי שהשוק הראשוני עבר נחה דעתי. גרי לא גילה מעולם עניין בנשים. יחסו אליהן היה תמיד ענייני ויבש. שיגעון מצידי להתרגש משטות כזו. זה סתם סידור מעשי בין שני עולים חדשים, זה הכול. אז הוא שכב איתה איזה פעם פעמיים, אז מה, זה היה מזמן. תירגע טמבל ותפסיק להיות דרמה קווין אמרתי לעצמי בתוקף.
"בסדר, גרי." אמרתי בשלווה, "הבנתי, אלו רק נישואים פיקטיביים. אל תדאג, אני לא מתרגש." הוספתי בטון רגוע והחזרתי ליורי את הנייד.
באותו ערב אכלנו בשתיקה. גרי לא התנדב לספר על אשתו והילד ואני לא רציתי לחקור אותו. מחר הכול יתברר.
חלק ג'
מאין לו שאני מתרגש בכלל, ולמה הוא התקשר, ואיך הוא יודע שאני נמצא עם יורי? איזה דביל. יורי בטח התקשר אליו מיד אחרי שאני התנפלתי עליו בשאלות. עוד לפני שיורי בא אליי הם תכננו יחד מה הוא יגיד כדי להרגיע אותי.
אולי הייתי צריך להתעצבן, אבל המחשבה על שני הגברים היפים הללו מטכסים יחד עצה איך להרגיע אותי הצחיקה אותי, ואחרי שהשוק הראשוני עבר נחה דעתי. גרי לא גילה מעולם עניין בנשים. יחסו אליהן היה תמיד ענייני ויבש. שיגעון מצידי להתרגש משטות כזו. זה סתם סידור מעשי בין שני עולים חדשים, זה הכול. אז הוא שכב איתה איזה פעם פעמיים, אז מה, זה היה מזמן. תירגע טמבל ותפסיק להיות דרמה קווין אמרתי לעצמי בתוקף.
"בסדר, גרי." אמרתי בשלווה, "הבנתי, אלו רק נישואים פיקטיביים. אל תדאג, אני לא מתרגש." הוספתי בטון רגוע והחזרתי ליורי את הנייד.
באותו ערב אכלנו בשתיקה. גרי לא התנדב לספר על אשתו והילד ואני לא רציתי לחקור אותו. מחר הכול יתברר.
חלק ג'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה