עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

אהבה ממבט ראשון

הייתה לי הרגשה לא טובה עוד לפני שעידן חזר מההשתלמות ההיא. הרחתי את הצרות עוד לפני שהוא חזר. היה משהו מזויף בטון של השיחות שניהלנו בטלפון, חשתי משהו מבשר רעות בתדירות שלהן, שהלכה ופחתה.
מיד כשהוא נכנס הביתה בלי המזוודה שלו ידעתי שזה נגמר. אי שם בפאתי מוחי, במקום קר ומחושב, התכוננתי לרגע הזה כשרק התחלנו לחיות יחד, שנה קודם.
אולי בגלל זה לא נשברתי, לא בכיתי ולא התרסקתי לפניו. תמיד ידעתי שזה ייגמר ככה ולכן נשארתי רגוע.
הוא נכנס למטבח, שם עמדתי ורחצתי כלים, ואמר שיש לו משהו להגיד לי.
"אני יודע." אמרתי והמשכתי לסבן צלחת כאילו לא אכפת לי בכלל.
"תראה חמוד," הוא אמר בקול רציני מאוד, "זה לא שאני לא אוהב אותך מאוד, אבל."
לא היה בזין שלי לשמוע נאומים מעצבנים ומזויפים. "זה בחור או בחורה?" שאלתי קצרות.
"בחור." הוא אמר, והצלחת המסובנת נפלה מידי ונשברה לשנים (נו, מה אתם אומרים? איזו סמליות? חבל שלא היה שם איזה במאי קולנוע שיצלם את זה), תמיד היו לו הקטעים הלא רציניים אך מעצבנים עם בחורות, וכבר התרגלתי, אבל ידעתי מאז שהוא איתי הוא לא הסתכל על אף אחד אחר.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הזכיר גבר, ומיד ידעתי שאכלתי אותה. אחר-כך הוא דיבר עליו הרבה - על התאהבות שהוא לא יכול להסתיר, על זה שהוא נסחף וכושף והוא מרגיש שהוא חייב לעצמו ללכת אליו, והוא נורא מצטער לעשות לי את זה, אבל דברים כאלה קורים, והוא מקווה שתמיד נישאר חברים ו.
"מתי אתה לוקח את הדברים שלך?" חתכתי אותו.
"אה... אה... בעוד שעה בערך, אחי בא עם הפז'ו ו... אה... אולי כדאי שתצא לאן שהוא עד שאני אלך? אולי ככה עדיף?"
נו, מה אתם אומרים איזה בחור מתחשב הוא האקס שלי? נכון שהוא מתוק? לא פלא שהתאהבתי בו ממבט ראשון.
נשארתי מאוהב בו עוד הרבה זמן אחרי שהוא נסע משם עם כל חפציו ובגדיו ארוזים לבטח בפז'ו של אחיו שבטח חייך מאוזן לאוזן חיוך ניצחון ענקי. אחיו אף פעם לא סבל אותי, לא חשב שאני מספיק קלאסה בשביל עידן היפה, החכם, המוכשר, המצליח והמתוק.
אחר-כך באה תקופה רעה מאוד. אתם יודעים איך זה, כל אחד בטח עבר דבר כזה פעם בחיים אם לא יותר.
הבדידות, שברון הלב, העצב הנורא, הפחד שתמיד תרגיש ככה – אומלל, חסר חיים, מת מבפנים. ההרגשה האיומה הזו שאתה סתם אפס, לא שווה כלום, כי הנה, הבחור שאמר שהוא אוהב אותך יותר מכל, ויתר עליך כמה ימים בלבד אחרי שהכיר מישהו שווה יותר ממך.
"אם לפחות היינו רבים או משהו אז הייתי מבין." אמרתי לנדב, "אבל רגע אחד הכל היה מושלם, ומיד אחר-כך הוא התאהב ממבט ראשון בטיפוס ההוא שהוא פגש בהשתלמות, ואני הפכתי להיסטוריה."
נדב נאנח והנהן ברצינות. "כן, זה קשה, אני יודע חמוד. רוצה עוד תה?"
רציתי והוא הגיש לי כוס תה צמחים עם דבש במאג גדול מחרס, בדיוק כמו שאני אוהב לשתות.
אני לא יודע איך הייתי שורד את החורף הזה בלעדיו. הוא הגיע לי ממש בזמן, נדב הנחמד, השקט, העדין, הביישן, שהיה כל-כך אסיר תודה שהנחתי לו לגור בחדר הפנוי שלי אחרי שהשותף שלו לדירה שגר בקומה מתחתי החליט לפצוח בזוגיות סוערת עם החבר שלו.
לא התאים להם שמין נדב כזה – מקריח, שמנמן ושעיר בכל המקומות הלא נכונים, יסתובב להם מול העיניים כשהם משחקים באבא ואבא. החדר הפנוי בדירה שלי היה הפתרון המושלם לבעיה.
נכון, נדב לא היה מישהו שהיית ממליץ לו לשים את התמונה שלו באטרף, אלא אם כן הוא היה מעוניין להמשיך בחיי נזירות עגומים, אבל כשותף לדירה של בן אדם שסובל מלב שבור הוא היה נהדר.
הוא הקשיב בסבלנות לסיפורים הארוכים שסיפרתי לו על עידן המושלם, הכין לי אין ספור כוסות תה ממותק בדבש, קנה לי לחם קימל כאשר אהבתי, והפציר בי לאכול ולהתרחץ גם כשחשתי אחוז בחילה ותשוש מכדי לקום מהמיטה.
בלי להתלונן הוא עשה קניות, ניקה, סידר, הלך לבנק ולדואר, לניקוי יבש ולמוסך, וכשהייתי נתקף בכי בשעות הקטנות של הלילה הוא תמיד שמע והיה מזדחל לצידי מתחת לפוך, מציע לי בשתיקה אוהדת את כתפו כדי שאתייפח עליה.
אחרי כמה שבועות כאלו קרה הדבר הבלתי נמנע – אני בכיתי, הוא ליטף בעדינות את גבי, אני ליטפתי חזרה והוא נישק אותי בהיסוס על הלחי, ומיד ביקש סליחה, וקיבל במקום סליחה נשיקה על הפה ואחר-כך עוד ליטוף, ועוד נשיקה, והגוף שלי שכבר זמן רב מידי התנזר מסקס התעורר פתאום, דרש את שלו וקיבל אותו בלי שום היסוס ובהתלהבות עצומה.
"בטח שלא, אל תדאג, הכל בסדר." הוא אמר לי הרבה אחר-כך, כששאלתי מודאג אם הוא לא כועס עלי. "היה אחלה, רוצה תה?"
שתינו יחד תה ונרדמנו חבוקים. הלילה ההוא היה התחלת ההחלמה שלי - הפסקתי לבהות בעצב במשך שעות, הפסקתי לחשוב על עידן ולתהות איפה הוא כעת, הפסקתי לשאול את עצמי מה יש בבחור ההוא שהוא התאהב בו ממבט ראשון שאין בי.
מה שלא הפסקתי לעשות זה לישון עם נדב. השינה איתו והסקס הנלווה לכך הפכו למשהו שהתרגלתי אליו במהירות וכשהוא יצא לכמה ימי מילואים התגעגעתי ושמחתי כשהוא חזר.
נדב נמוך ממני, רחב ומלא, עורו שעיר וכהה ועיניו חומות – "סתם זכר ים תיכוני מצוי." אמר פעם על עצמו במרירות כשהתפעלנו על שפת הים מיופיים של שני בחורים בלונדיניים שעברו בסך על פנינו.
"אה, תפסיק. אתה בסדר גמור." טפחתי על שכמו, "אני מרוצה ממך כמו שאתה, נדב." ונישקתי את לחיו למרות שהיינו בחוץ באור יום מלא.
הוא הסמיק, לחץ בחוזקה את ידי בכף ידו הגדולה והמחוספסת, ואז נשם עמוק וגילה לי שהוא קיבל העלאה במשכורת, ושאל אם אני רוצה שהוא יתחיל לחפש דירה חדשה בחודש הבא, כי נראה לו שאני כבר בסדר והתאוששתי מהסיפור של עידן.
חשבתי על זה זמן מה ואז שאלתי אם הוא רוצה באמת לעזוב, או שהוא עוזב כי הוא חושב שאני רוצה להיפטר ממנו.
"אתה רוצה להיפטר ממני?" הוא שאל ונראה עצוב, "יש לך מישהו אחר?"
"לא, מה פתאום? אני רוצה שתמשיך להיות שותף שלי נדב, אנחנו צוות טוב יחד, לא?"
הוא המתין עד שחזרנו לרכב ואז אמר שאין דבר שהוא רוצה בו יותר מאשר להמשיך לגור איתי, אבל הוא חייב לספר לי קודם משהו שאני לא יודע.
"כן, מה?" שאלתי בסקרנות. נדב היה כל-כך גלוי וישיר, לא הייתה בו שמץ של מסתוריות. הייתי בטוח שאני יודע עליו הכל.
הוא הביט בי במבוכה, הסמיק וגמגם, ובסוף, כדי לגאול אותו מייסוריו, אמרתי שאני יודע שהוא אוהב אותי וגם אני מרגיש אותו דבר.
"התגעגעתי אליך כשהיית במילואים, נורא שמחתי כשחזרת סוף סוף." סיפרתי לו, והוא הסמיק עוד יותר ואמר שהוא התאהב בי ממבט ראשון, והוסיף שהוא נורא שמח כשעידן עזב אותי, ואחר-כך הביט בי בחרדה כמצפה שאכעס.
לא כעסתי. שמחתי שהוא כל-כך גלוי לב ופתוח איתי, ואמרתי לו את זה.
"אני יודע שמבחינה גופנית אני לא בדיוק הטיפוס שלך." אמר נדב בקול מתנצל.
"אל תדבר שטויות. עידן היה בדיוק הטיפוס שלי, ומה יצא לי מזה? נכון, לקח לי זמן להכיר אותך ולאהוב אותך, אבל ככה עדיף, אהבות ממבט ראשון נגמרות בדרך כלל במבט שני."
"לא האהבה שלי." הביט נדב בעיני במבט ישיר וגלוי, "כשאני אוהב זה לתמיד."
נעשה לי חם בלב לשמע מילותיו שהיו כל-כך כנות וישירות. נכון, נדב לא יפה ומוצלח כמו עידן, הוא נמוך ומקריח, לא בא ממשפחה עשירה, ואין לו משרה שווה ומשתלמת, אבל מילה שלו היא מילה והבטחה שלו היא כמו כסף בבנק.
אני יודע בלי פקפוק שהוא באמת אוהב אותי ורוצה רק אותי, וחושב שאני הכי טוב שיש. בעיניו אני הכי שווה בעולם, מה עוד צריך בן אדם כדי להיות מאושר?
יכול להיות שהוא לא ימשוך מבטי התפעלות כשנטייל על חוף הילטון, ואף אחד לא יקנא בי בגלל החבר החמוד שלי כשנלך למסיבה, ואין מצב שמישהו ינסה לגנוב לי אותו, אבל אני יכול להיות בטוח במאה אחוז שהוא לא ילך להתאהב לי פתאום באיזה זר, והוא לא יקפוץ לסטוצים עם נשים, סתם ככה רק כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול. הוא תמיד ימתין לי במיטה שלנו, חמים, מתמסר ואסיר תודה על נוכחותי לצידו, וזה מה שחשוב באמת.
וככה חיינו לנו ביחד בשלווה ובנחת, בלי סערות רגש ומהומות, עד שערב סתווי אחד החלטנו לנסוע לעיר הגדולה לראות הצגה שכולם אמרו שחובה לראות כי היא משהו שלא רואים כל יום וחבל להפסיד.
לבשנו את מיטב בגדינו ונסענו, שמחים וטובי לב, לראות את ההצגה המדוברת. בהפסקה טיילנו בלובי של אולם התיאטרון, ופתאום נתקלנו בעידן.
הוא היה אמנם חלק מחבורה גדולה וצוהלת של חברים וחברות, אבל היה לבד, בלי בן זוג.
הוא עדיין נראה נהדר, חוץ ממשהו עצוב ומודאג מסביב לפיו ולעיניו שנותרו יפות למרות רשת הקמטים הדקיקה שהעמיקה סביבן מאז שראיתי אותו לאחרונה.
"אתם יחד?" שאל בחוסר אמון מעליב מעט, וסקר מופתע את נדב שאותו הכיר באופן שטחי כשותף לדירה של השכן מלמטה.
כן." אמר נדב והסמיק. חשתי שהוא חש מגושם ונבוך לצידו של עידן הגבוה והמחוטב.
והנחתי יד על כתפו. "נדב בא לגור אצלי כשותף לדירה אחרי שעזבת, ומפה לשם נעשינו זוג."
"התאהבתי בו כבר ממבט ראשון." גילה נדב לעידן, "לו זה לקח קצת יותר זמן, אבל בסוף הכל הסתדר." חייך בחביבות אל עידן שהעביר את מבטו ממני אל נדב, ונראה מופתע, ואולי אפילו נרגז מעט.
נדב שאל בנימוס מי רוצה לשתות ואני אמרתי שאני רוצה מיץ, עידן ביקש מים מינראלים קרים, ונדב הלך להביא לנו שתייה בלי להירתע מהתור הארוך במזנון.
"הוא נראה בחור נחמד מאוד." אמר עידן בנימוס, "למרות שחשבתי שהטעם שלך בגברים קצת שונה."
"טעם זה דבר שמשתנה עם הזמן." הערתי בנחת, "ומה עם הבחור ההוא שסחף אותך, איפה הוא עכשיו?"
עידן משך בכתפיו. "נדלקנו מהר וחזק, אבל אחרי שבועיים זה נגמר. סיפרתי לך הכל במכתב שהבאתי לך. מה, לא קראת אותו?"
"איזה מכתב?" נדהמתי, "מתי הבאת לי מכתב?"
"בערך שלושה שבועות אחרי שעזבתי, כתבתי לך שהסיפור ההוא נגמר, שאני נורא מצטער ושאני רוצה שנחזור, שהבנתי שעשיתי טעות איומה ושאני אוהב רק אותך." הוא הביט בי מופתע, "אתה לא זוכר? שמתי את המכתב על ארונית הלילה שלך יחד עם המפתח של הדירה ששכחתי להחזיר לך כשעזבתי. קיוויתי לתת לך אותו אישית, אבל לצערי לא היית בבית. נדב אמר שאתה בחדר כושר ותחזור בקרוב. חבל שלא חיכיתי לך, אבל פתאום קיבלתי רגליים קרות וברחתי."
מעבר לכתפו ראיתי את נדב מפלס אלינו דרך בהמון האנשים שמלאו את הלובי, נושא בקבוקים וכוסות. ידעתי שהוא יביא לי מיץ מנגו לא מוגז ולא מקורר, כמו שאני אוהב. עידן בחיים לא היה טורח לעמוד בתור כל-כך ארוך כדי לקנות לי מיץ, ואף פעם לא זכר שאני שונא מיץ מוגז.
"אהה. כן, המכתב." אמרתי, "עכשיו נזכרתי בו. מצטער עידן, כל-כך התרגזתי לראות את השם שלך על המעטפה עד שקרעתי אותה בלי לקרוא מה שכתבת. הייתי די הרוס אחרי שעזבת. לקח לי כמה שבועות טובים לחזור לעצמי. מזל שנדב היה שם כדי לאסוף את השברים. אין לי מושג איך הייתי מסתדר בלעדיו."
"כן, גם אני הייתי שבור לגמרי כשהבנתי איזו שטות עשיתי, רק שאף אחד לא היה שם כדי לאסוף את השברים שלי. במשך כמה חודשים הסתובבתי כמו איזה זומבי, רק עכשיו אני מתחיל להתאושש."
הוא הושיט אלי את ידו, וידעתי שעוד מעט ייגע בלחיי בקצות אצבעותיו בתנועה שתמיד הייתה ממיסה אותי, אבל נדב צץ פתאום בין שנינו והגיש לי את המיץ שלי - מנגו לא מוגז כמובן, וקולה לעידן שרצה מים מינראליים. נדב התנצל ואמר שלא היו מים וזה מה שנשאר.
עידן רטן קצת, אבל התפשר על קולה, ומיד אחר-כך הצטרפו אלינו החברים שלו ולא יכולנו לדבר יותר.
אחר-כך היה צלצול וכולם החלו לנהור חזרה לאולם. עידן והחבורה שלו ישבו רחוק מאיתנו, אבל קבענו להיפגש בחנייה מיד אחרי ההצגה, ונפרדנו איש למקומו.
בחצי השני של ההצגה נדב ישב זקוף מאוד, ידיו שלובות על חזהו, נראה מרוכז בהצגה, אבל כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שהוא חושב על דברים אחרים לגמרי. גם אני לא הצלחתי להבין מה קורה על הבמה, ועד היום אין לי מושג איך ההצגה הזו נגמרה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על המכתב שלא קראתי, ועל ארשת פניו של עידן כשניסה לגעת בפני רגע לפני שנדב נדחף והפריע. עדיין לא עיכלתי את הידיעה המרעישה שהוא רצה לחזור אלי שלושה שבועות אחרי שעזב כשעדיין התגעגעתי אליו בכל לבי, והייתי נרדם כל לילה תוך בכי מרוב צער על לכתו.
בתקופה ההיא אני ונדב עדיין לא היינו זוג ואין ספק שאם הייתי קורא את המכתב שעידן כתב לי הייתי מקבל אותו חזרה מיד, ואולי אז הוא היה יושב פה לצידי ולא נדב השעיר, המקריח, שפניו פשוטות ומגושמות וידיו עבות וגסות.
נדב שתמיד זוכר איך אני אוהב את המיץ שלי, ויודע להכין לי תה בדיוק לטעמי. נדב שיחבק אותי הלילה במיטה ויהיה מאושר אם ארצה לעשות איתו אהבה, אבל לא יתלונן אם אגיד שהלילה לא בא לי, ויחמם את רגלי הקרות בלי להתלונן, וגופו יהיה חמים ומוכר ומשרה ביטחון כנגד גופי כשנשכב זה לצד זה במיטה.
מחאנו כפיים בנימוס בסוף ההצגה, ואחר-כך פילסנו לנו דרך למגרש החנייה. עידן כבר המתין לנו שם עם עוד כמה מחבריו שתכננו לצאת לסיבוב פאבים כדי לסיים את הערב כמו שצריך.
הם הציעו לנו להצטרף, אבל אני סירבתי בנימוס, מביט לעבר נדב בשאלה. כמו שידעתי הוא הניד בראשו לשלילה ונראה כמי שרווח לו, אם כי ידעתי שאם הייתי אומר שאני כן רוצה, הוא היה מצטרף אלי בלי תלונה למרות ששנא לשתות אלכוהול ותיעב פאבים.
"חבל." אמר עידן, "לא נורא, אולי בפעם אחרת." והושיט לי את ידו ללחיצת פרידה, מעביר אלי תוך כדי כך כרטיס ביקור מקופל לריבוע זעיר.
חייכתי והנהנתי בנימוס אליו ואל חבריו, מסתיר בכף ידי את הצרור הקטן שפינותיו הנוקשות שרטו את עורי.
רק אחרי שהגענו למכונית שהמתינה לנו בסבלנות בפינת מגרש החנייה פתחתי את הקיפולים וראיתי שהוא כתב על גב הכרטיס את מספר הנייד שלו ולידו הוסיף - מבחינתי הסיפור שלנו עדיין לא נגמר.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שנלך לשתות משהו אחרי ההצגה?" שאל נדב כאילו בדרך אגב, אבל קולו היה מתוח ולא טבעי.
"לא, ממש לא. אני מעדיף לחזור הביתה ולהתכרבל אתך במיטה." אמרתי והשלכתי את כרטיס הביקור של עידן על המדרכה.
נדב התכופף והרים אותו, קרא מה שהיה כתוב עליו מלפנים, (מתכנת בכיר בחברת ככה וככה היוקרתית מאוד) ואחר-כך מאחור, ונשך את שפתו התחתונה - כמו שהוא עושה תמיד כשהוא עצבני - כשהגיש לי אותו חזרה.
"נפל לך." אמר ביובש.
קרעתי את הכרטיס הקטן והנוקשה לאורך קווי הקיפול ואת ארבעת החתיכות השלכתי לפח שעמד לא רחוק מהמכונית, ואחר-כך חזרתי אל נדב שצפה בי בפנים מאובנות.
"אתה בטוח?" שאל.
"לגמרי. בוא הביתה, אני מת להיות אתך כבר לבד במיטה."
הוא חייך אלי חיוך זוהר. "גם אני." אמר.
הרבה אחר-כך, כשכבר היינו אחרי מקלחת, ערומים עייפים ומסופקים, והוא כבר נחר רכות לצידי, גלשתי חרש מהמיטה, התיישבתי על הרצפה וחיטטתי במגרה התחתונה של השידה שלו, שם הוא שמר תלושי משכורת ישנים וקבלות עתיקות.
מתחת לכל הניירת המאובקת הזו מצאתי את המעטפה של עידן – ארוכה צרה, מלבינה אלי באפלולית חדר השינה.
"תכננתי לתת לך אותה, אבל איכשהו אף פעם לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה." הפתיע אותי נדב והתיישב, מציץ אלי מעבר לשפת המיטה.
החלפנו מבט ארוך ונדב נאנח וחזר לשכב על גבו. "התאהבתי בך ממבט ראשון כשעוד היית איתו," אמר בשקט לתוך החושך, "והיום אני אוהב אותך בדיוק כמו בהתחלה, ואולי אפילו קצת יותר." הוא עצם את עיניו ונשך את שפתו התחתונה בחזקה והבחנתי שדמעות שקטות גולשות על לחייו ואגרופיו הדוקים בחזקה לצידי גופו. פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה.
זרקתי את המעטפה חזרה למגרה, סגרתי אותה וחזרתי למיטה. חיבקתי אותו, מחיתי בנשיקות את דמעותיו ואמרתי לו שאני אוהב אותו כל יום קצת יותר, ושאין לו שום סיבה לבכות.
"אתה לא מתכוון לקרוא מה שעידן כתב לך?" הוא שאל אחרי שנרגע קצת.
"ממש לא. לא מעניין אותי לקרוא ניירות מאובקים שפג תוקפם, ואני לא מאמין נדב שאתה שומר עדיין את תלושי המשכורת שקיבלת כשהיית בקבע. לא הגיע הזמן שתעיף אותם כבר לפח?"
"אני אעשה את זה מחר, מקסימום מחרתיים." הבטיח לי נדב, והניח את ידו החמה והמחוספסת שמגעה מוכר, מרגיע ובטוח על גבי. "לילה טוב חמוד."
הידקתי את כפות רגלי הקפואות אל רגליו החמות, ותחושת שלווה רגועה של לפני שינה אפפה אותי בנעימות, "בסדר, אני סומך עליך, לילה טוב נדב."

אין תגובות:

פרסום תגובה