עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

א. השפן הכי בודד בעיר

ימי שישי בודדים הם הדבר הכי גרוע שיש. לא שבימות השבוע אני משופע חברים ועיסוקים, אבל יש עבודה, יש את הקיטורים של אימא, האנחות של אבא, התיעוב הקטנוני של אחותי, אפשר להעביר ככה את הזמן בין העיסוק בפרנסה לחיק המשפחה, אבל ביום שישי המסוים הזה ההורים נסעו לאילת לשבוע נופש, ואחותי הדבע שהייתה אמורה להשגיח עלי ולטפל בי הסתלקה לאיזה אי שם מסתורי, ואמרה שהיא תחזור מתי שיתחשק לה ושלא אציק לה עד שההורים יחזרו. פתאום הייתי לגמרי לגמרי לבד.
במוצאי שבת הבדידות שברה אפילו אותי, השפן הכי בודד ביותר בעיר. התקשרתי לאחת מהחברות חובבות ההומואים שלי, היחידה שנותרה רווקה, והיא ישנה. לחבר הכי הטוב שלי - החבר היחיד שלי בעצם – לא התקשרתי, הוא נסע עם הבן זוג המהמם שלו לאיטליה. כל מה שנשאר לי לעשות זה לשבת בחושך על מדרגות הסלון ששטפתי רק הבוקר, ולהגיד לעצמי שאסור לי לעשות את זה לעצמי שוב. שוב הכוונה לשרוט את עצמי עד זוב דם, מה שכינו בזמנו הרופאים במחלקה הפסיכיאטרית פגיעה עצמית.
אפילו בזה אני חייב להיות יוצא דופן, אני עושה את זה על החזה והבטן ולא כמו כולם על הידיים, אבל יש לי סיבה טובה - על הידיים מיד רואים את הסימנים, על החזה אף אחד לא יראה לעולם. תגידו, ומה אתה עושה בקיץ, כשתלך לים? הצחקתם אותי, אני לא עושה לא ים ולא בריכה. בן אדם בהיר ומנומש כמוני לא הולך כמעט לים, וגם אם הולך פעם ביובל, מי יעז לדרוש ממני להוריד חולצה? מי אמר שאין תועלת בחור באוזון?
אני מניח שהעקשנים ימשיכו לחפור וישאלו מה אני עושה כשאני בנסיבות אינטימיות שבהן מקובל להתפשט, אמנם יש שמתעקשים לעשות את זה בחושך, אבל לפעמים יש בכל זאת קצת אור? תפסיקו חפרנים, לא עושה אינטימיות!
בים אולי תתפסו אותי לפעמים טובל קצה בוהן במים, אבל אינטימיות זה לא אני ולא יעזור לכם כלום. לא מתפשט בפני איש ודי. כדי לא לטפטף דם על מרצפות הקרמיקה דמוית השיש שאימא התקינה רק בשנה שעברה הסתפקתי בלתת לעצמי סטירות חזקות שכאבו מאוד. לא הגזמתי, רק כמה סטירות בכל צד, ברגע שהדמעות פרצו הפסקתי.
גם את הרווחה שבבכי לא הרשיתי לעצמי. לשפן נתעב כמוני לא מגיע להתנחם בבכי. התפשטתי בחושך, נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי עם ליפה, במים קרים כמובן, לא מגיע לי הפינוק של מקלחת חמה, בשביל אחד כמוני רק מים קרים. כשהתנגבתי עשיתי טעות איומה והרשיתי לעצמי להסתכל לרגע קט בדמותי הערומה בראי הגדול הקבוע בדלת הארון של אימא - נורא! אני כל כך שונא את היותם השפן הזה, מתעב את הגוף השמן, המגעיל, הלבן, המנומש והרופס שלו, ובעיקר אני מתעב את התולעת האדמונית, מעוררת הסלידה והמזוויעה התלויה בין רגלי, מבצבצת מתוך סבך תלתלים בהירים. תולעת מטונפת, שמנה ומכוערת, תולעת רעבה ששום דבר לא משביע אותה.
סגרתי מהר את דלת הארון והענקתי לה שפשוף נמרץ בספוג נוקשה ובסבון הכביסה שסבתא שומרת לכתמים קשים במיוחד שצריך לשפשף ידנית. זה אמור היה לכאוב, השפשוף הנמרץ של התולעת היה אמור להיות עונש על הכיעור והלכלוך שלה, אבל על מי אני עובד... שפשפתי, נאנחתי, שנאתי את עצמי ונהניתי מכל רגע.
אחר כך שטפתי את כל הזוהמה שיצאה ממני במים קרים, התנגבתי מהר, ניקיתי טוב את הקירות המצופים קרמיקה מצוירת ביד (האריחים עלו לאימא הון קטן), ויבשתי את הרצפה עם סמרטוט. אחרי שניקיתי הכל פתחתי את הניקוז עם מברג עבה שאני שומר במיוחד רק למטרות הללו של ניקוי יסודי של פתח הביוב משערות וטינופת, אבל פתאום, בלי שרציתי ותכננתי את זה, עשיתי את זה שוב עם ידית המברג ועם השטיח החדש של האמבטיה. אחר כך בכיתי מבושה והטחתי את ראשי במחיצת השיש, פוגע בכוונה במצחי בזווית המלוטשת בגימור דקורטיבי גס, יודע ששוב יהיה לי סימן של שפשוף על המצח ושוב אצטרך לספר שהייתה לי תאונה ביתית קטנה באמבטיה. זה כאב נורא, אבל ידעתי שזה מגיע לי כי אני שפן שעיר, מגעיל, סוטה ומסריח.
יכולתי להמשיך להעניש את עצמי ככה שעות, אבל פחדתי שירד לי דם ואימא שוב תציק לי, ולכן אילצתי את עצמי להפסיק. לפני שהלכתי למיטה שטפתי במים רותחים את הידית שדחפתי קודם לחור התחת שלי, מקרצף אותה בציפורני, מדיח תחת הזרם הלוהט את שאריות הקרם שמרחתי עליה (קרם צרפתי יקר נגד קמטים, מתנה מסבתא ליום האם), שונא את עצמי ובאותו הזמן מצטער שלא קניתי מברג עם ידית ארוכה ועבה יותר, אולי גם יותר מחוספסת? איך אני יכול להיות מגעיל וסוטה כזה? למה יצאתי כזה שפן מתועב? באמת שאין לי מושג איך האדמה נושאת על גבה בלי תלונות בן אדם מעוות כמוני. אחרי שניקית את המברג עברתי לקרצוף שאריות זרע משטיח האמבטיה היקר של אימא - סיבים טבעיים של אצות ים יפניות- שלטעמי הוא רך מידי. העדפתי את השטיח הישן עם קוצי הפלסטיק העוקצניים שהיו מותירים על עורי שריטות עדינות שכאבו עוד זמן רב אחר כך, והתמוטטתי עייף ורעב על המיטה. נרדמתי למרות הרעב כי לשפנים שמנים ומגעילים ששוקלים חמישים ושש ק"ג לא מגיע לאכול.
אז מה אם דורון, חברי הטוב, צועק עלי שאני אנורקטי, ואימא אומרת שאני רזה מידי? מה הם מבינים בשפנים? הם לא ראו את הגוף הדוחה והשעיר שלי, רוטט כולו מרוב שומן מתחת לפרווה הדלילה שלי. מה הייתי עושה בלי החולצות הרחבות שאני מקפיד להחביא בתוכן את יותם, השפן המגעיל?
למחרת שמתי פעמי אל בניין המשרדים הענק שם אני מהווה בורג קטן וחסר חשיבות במחלקת הגרפיקה של חברת הפרסום.
אני עובד במשרד קטן שאני חולק עם סיגלית - גרושה מרירה ומתוסכלת שמחפשת נואשות אחרי קורבן מס' שתיים אחרי שמספר אחד חמק ממנה רגע לפני שהיא הפרתה את עצמה מזרעו. הרחם הלא מופרה שלה מפיץ גלים של שנאת הומואים והשעון הביולוגי שלה מתקתק כמו פצצה. כל יום אני מברך מחדש את מחיצת העץ מפלסטיק שמפרידה ביני לבינה, מגנה עלי מגלי המרירות והתיעוב לגברים שמפיצה הנשיות המתוסכלת שלה. לפעמים אני שוקל לצפות את הצד שלי בעופרת, רק ליתר בטחון.
חוץ ממנה שאר העובדים, הקולגות המסכנים שלי שחולקים איתי את אותה פינה במגדל המשרדים מצופה הזכוכית והקרמיקה, הם די בסדר. שרוטים מעט פה ושם, אבל מי אני שאתלונן? הם לפחות אנושיים.
ישבתי נוגה מול המקינטוש שלי וניסיתי להפיק ממוחי משהו שיש בו מעט השראה וטוב טעם - משימה בלתי אפשרית בשביל גבר הנאלץ לחשוב על פרסום אביזרי הגיינה נשית - או שאולי זה רק אני שהמחשבה לאן מועדות פניו של המוצר הזה מעוררת בו חלחלה עמוקה? כדי לנוח מהמשימה המפחידה פתחתי את האינטרנט ובדקתי אם יש חדש מחברי הווירטואלי - שמי המכונה הערס הצפוני.
לצערי תא הדואר של יותם השפן, זה הניק שלי בפורום הגאים והזורמים, היה ריק גם הפעם. כבר שלושה ימים שלא שמעתי כלום משמי, וגם מייל פרטי לא קיבלתי ממנו.
דאגתי לו והתגעגעתי אליו. למרות שמעולם לא נפגשנו לפעמים חשתי קרוב אליו יותר מאשר אל דורון שחילק את תשומת ליבו ביני לבין החבר המהמם והתובעני שלו.
פגשתי את שמי לפני כחצי שנה בפורום שרשמית נועד להומואים בודדים שמחפשים חברים להחליף אתם דעות, בדיחות, עצות ואם אפשר גם נוזלי גוף. תכל'ס רוב המשתתפים בפורום פשוט חיפשו זיון, אבל שמי היה שונה. מיד התחברנו ויצרנו לנו קליקה קטנה ומשועשעת משל עצמנו. הוא הבין את חוש ההומור שלי, התפעל מאוד מאוד מהצילומים שלי בפליקר, וחשב שאני מבזבז את זמני במשרד הפרסום ועלי להתרכז באמנות. הוא גם חשב שאני צריך לעזוב את בית ההורים, להיות עצמאי, לטפל בעצב התמידי שמלווה אותי שהוא אבחן כדיכאון קליני, ולמרות שגם הוא היה עצוב ובודד הוא הקדיש זמן וסבלנות לעודד אותי, לתמוך בי ולנסות לשפר את מצבי הנפשי.
די מהר מצאתי את עצמי נכנס כל יום לפורום כדי לשוחח איתו. אחרי ברכות קצרות לשאר חברי הפורום היינו פורשים לנו לחדר צ'אט פרטי, מתעלמים מהבדיחות הגסות של השאר ומשוחחים שעות על עצמנו ועל החיים. עוד בהתחלה הסכמנו לא לקלקל את החברות היפה שלנו בשיחות טלפון, או שליחת תמונות, אלא להשאיר אותה בוירטואליות טהורה. עם הזמן למדנו לבטוח זה בזה ונחשפנו אחד בפני השני בכנות מפחידה. אני היחיד שידעתי ששמו הפרטי של שמי הוא בעצם זוהר - על שם זוהר ארגוב כמובן - ואילו כינויו נובע משם משפחתו שהוא שמש.
"אבל למה ערס?" שאלתי בתמימות של ילד שמנת מפונק שגדל בפרוור תל אביבי עשיר. הוא צחק בסלחנות הסביר לי שבשכונה המחוספסת וההומופובית בקריות שבה גדל והתבגר להומו עם שם כמו זוהר שמש יש רק שתי אופציות - או להפוך לערס מסוקס, או לאוחצ'ה מזעזעת שחוטפת מכות על בסיס יומי.
"ומאחר ולא אני ולא משפחתי בנויים פיזית ונפשית לחיות עם אוחצ'ה נשית נאלצתי להתחזות לערס אלים ולפוצץ במכות לכל מי שלא הסכים לקרוא לי שמי." סיפר לי בבדיחות הדעת את סיפורו שהיה בעצם די עצוב. סיפור של ילד שתמיד ידע שהוא שונה מכולם, ולמרות שגדל בבית דתי, ימני ומזרחי גאה, וחיצונית נראה גבר מגודל, שרירי ושעיר כמו אחיו הגדולים (גברים אחד אחד, לוחמים קרביים, רודפי נשים והומופובים מוצהרים), מבפנים הוא היה בחור עדין, רגיש, טוב לב, שונא קרבות, סולד מעימותים וחובב סקס עם גברים מכל סוג צבע וגודל.
הוא היחיד שהעזתי לגלות לו שמץ מהשנאה העצמית שאכלה כמו חומצה את נשמתי, מהעצב והבדידות שעינו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. היחיד שסיפרתי לו איך זה היה לגדול כל חיי כיותם השפן העלוב שכולם לועגים לו תמיד, ואיך סיימתי את פרק הצבא בחיי במחלקה פסיכיאטרית אחרי שפגעתי בעצמי עד זוב דם. ערב בודד ומשמים אחד גיליתי לו גם את סודי הנורא מכל - למרות שהייתי קרוב כבר לגיל שלושים, וחרמן כמו שפן, מעולם לא קיימתי יחסי מין עם אף גבר. חיי האהבה שלי הם רצף של התאהבויות נואשות וחסרות תוחלת בגברים לא מושגים שמעולם לא הבחינו בקיומי גיליתי לו, ולתימהוני, במקום שילעג לי ויבוז לקיומי הפתטי הוא שלח לי חיבוק חם ודברי נחמה עדינים ורגישים שגרמו לי לבכות בכי של הכרת תודה על שהכרתי גבר בעל נשמה עדינה ומבינה כל כך שמוכן לבזבז עלי את זמנו.
למרות שהיה צעיר ממני בשלוש שנים היה לו ניסיון מיני עשיר למדי שהחל עוד בתקופת היותו חייל. הוא אמנם היה רק חובש, אבל בחיל קרבי, ולמרות שבצבא היה עדיין בארון מצא לו בכל פעם גברים שרצו בו כמו שהוא רצה בהם. אחרי הצבא שמי יצא מהארון, עבר לתל אביב והתאהב אהבה גדולה ועצומה בבחור אחד ששיחק ברגשותיו והסכים לאהוב אותו רק בתנאי שזה יהיה בסתר. "אין דבר גרוע יותר מאשר להיות מאוהב בארוניסט." שח לי פעם בעצב.
אחרי שהסיפור הכואב והמיוסר הזה הסתיים סוף סוף בפרידה בלתי נמנעת עזב שמי את תל אביב (שהוא כינה בתיעוב תל הביב) וחזר לגור ליד הוריו בקריות. עבד קשה בבית מלאכה אחד קטן, גר בדירה קטנה משלו, והיה עצמאי לגמרי, שלא כמוני שלא הצליח להתנתק מבית ההורים החונק והמגביל שמרוב רצון להגן עלי לא הניח לי לפרוש כנפיים.
הוריו אמנם לא התלהבו כשהוא סיפר להם למה לא יראו ממנו נכדים, אבל קיבלו את הדין והסתפקו בנכדים שהביאו להם אחיו הגדולים.
הורי, לעומת זאת, שמעו ממני כמה וכמה פעמים שאני חובב גברים, אבל באורח פלא הצליחו להדחיק כל פעם מחדש את העובדה הזו והמשיכו להפציר בי למצוא בחורה טובה ולהקים בית בישראל. מבחינת אימא שלי הסיבה הלגיטימית היחידה שבגללה מותר לי לעזוב את הבית היא כדי לגור עם אישה אחרת שתטפל בי. אבא, כדרכו תמיד, תומך בדעתה של אימא. מעולם לא שמעתי אותו מביע דעה עצמאית משל עצמו. מאז שהם התחתנו הוא ויתר על הטרחה והפסיק לחשוב לבד, אימא חושבת בשבילו ובדרך כלל גם מדברת במקומו. עד כמה שאני יכול לשפוט הוא מאושר להניח לה לנהל את חייו. גם אני הולך בדרכיו ומניח לאימא לנהל את חיי, אבל בניגוד לאבא אני לא מאושר בגלל זה. סגרתי מאוכזב את האינטרנט, תוהה מה קרה לשמי, מניח שגם הוא, כמו מכרים אחרים שלי, מאס בי. כמה אפשר לשאת את הדיכאון המשמים שלי? כנראה שגם שמי התעייף מתלונותיי, עצבויותיי ושברון הלב הנצחי שלי בגלל בדידותי, שנאתי העצמית והתאהבותי חסרת התוחלת בגברים שלא חשו כלל בקיומי. כמה דקות אחר כך ליאור, המזכירה של המחלקה - עוד גרושה אחת, אבל בניגוד לסיגלית השדופה היא עגלגלת, מצחיקה, סקסית וחובבת הומואים מושבעת בלי שזה יפריע לה לעגוב על כל גבר שווה בשטח - דחפה את ראשה המתולתל בפתח חדרי הצנוע, ועוד לפני שפתחה את פיה ידעתי שהיא נרגשת מאוד. עיניה הכחולות היו פעורות לרווחה ואישוניה מורחבים, מצד שני אולי היא עישנה משהו? הגרושות התל אביביות הללו יכולות להיות נועזות מאוד לפעמים. "יותם, לא תאמין מי בא לבקר אותך." לחשה בדרמטיות ורמזה לי לבוא אחריה.
בלי שום חשד קל שבקלים שחיי עומדים להשתנות פסעתי בעקבותיה לחדר ההמתנה הפעוט של מחלקת הגרפיקה, מעין מסדרון צר, דחוק בין מטבחון קטן מידי לשירותים מרווחים מידי. ליצני המחלקה טענו שהקבלן המסטול חזר בדיוק ממסיבה ב
LTV ולכן טעה ודחף את בית השימוש לשטח שנועד למטבח.
הבחור שעמד בחדר ההמתנה, נאבק בחלון המדומה שהתקינו שם רק לרושם לא נראה לי הומו, מה שלא הפריע לי לבחון את דמותו בקפידה ובהנאה רבה. למרות לוק העובד הזר שלו – ג'ינס שחוק, נעלי התעמלות חסרות ייחוד וטריקו פשוט - הוא היה נאה במין סגנון מחוספס חסר תחכום. הבטתי בו נאבק בסגר המזויף, נהנה ממראה בד הטריקו המתוח היטב על חזהו הרחב וכתפיו השריריות, מתענג על העיקול החינני של ישבנו שמילא היטב את הג'ינס הלא ממותג שבכל זאת ישב טוב על גופו הארוך והאתלטי.
אחרי שהשבעתי את עצמי נחת ממראה עיני פצחתי את פי וגיליתי לו שהחלון מזויף, אי אפשר לפתוח אותו בלי עזרה מסיבית של חומרי נפץ. רק אז הוא חש בנוכחותי והסתובב לעברי ויכולתי לבחון את פניו במלואן, פנים סגלגלות עדינות, שפתיים מלאות ורכות, עיניים טובות, חומות בהירות ומאירות ושער כהה, קצר וצפוף. הוא חייך אלי בשפתיים המלאות והמושלמות הללו, (שפתיים של מוצצת חשבתי לעצמי בזיק של קנאה מרושעת שנבעה מעמקי נשמת השפן המתועב שאני) ושאל, "אתה יותם?"
הנדתי לאות הן, יודע מי הוא עוד לפני שהוא אמר בקול חמים ושמח – "יותמי חמוד, זה אני, שמי." רגע אחר כך הייתי מעוך בחזקה בין זרועותיו השריריות, לחוץ אל החזה הרחב שהטריקו הדק שבו היה עטוף לא הסתיר את חיטוביו המגולפים לתפארה. גופו הצמוד אלי היה חמים, אבל שרירי ונוקשה. חשתי כאילו פסל יווני התעורר פתאום לחיים, עטה על עצמו תחפושת של ערס לא מתוחכם והחליט לאמץ אותי אליו בחום בלי להתחשב בכך שאנחנו עומדים באמצע בניין משרדים תל אביבי מפואר שכל קירותיו משובצים זכוכיות ואי אפשר לגרבץ בו בנחת בלי שכולם יתהו איפה חטפת מנדבושקס - תחושה נהדרת, אבל גם מפחידה מאוד. "די!" הדפתי אותו מעלי, "מספיק שמי, כולם רואים אותנו."
"פולני אחד!" צחק שמי והרפה ממני, "אני רואה שלמרות שהזין שלך עומד עדיין חשוב לך יותר מה יגידו השכנים, או שאולי אני טועה? אולי אתה לא שמח לראות אותי וזה רק אקדח בכיס שלך?" ואכן, התולעת, זריזה ומהירה, כבר עמדה, זקופה ורעבה, מנסה להיאבק בדיזל המעוצב שעטיתי עלי הבוקר, מצביעה בלי היסוס לטובת הערס הזה שנראה כל כך לא במקום בחדר ההמתנה המעוצב בו עמדנו.
"מה אתה עושה פה?" לחשתי, מנסה להתנהג כאילו אנחנו סתם חברים. זה לא היה קל כמו שזה נשמע, לא כשמולי עמד הגבר שחלמתי ופנטזתי עליו זמן רב כל כך. אם הוא לא היה נראה כאילו יצא מהחלומות הכי נועזים של השפן אולי הייתי מצליח לנהוג בטבעיות, אבל הרעיון שנלך סתם ככה ונשב בפינת הקפה כמו שהייתי יושב עם דורון פשוט לא התקבל על הדעת כשהיה מדובר באחד שנראה כמותו. השפן העלוב שבי לא הסכים בשום פנים ואופן להיחשף לפני כולם יושב בחברת סתם בן אדם זר נטול תואר והדר ואפילו לא ממותג כראוי, איך אני אציג אותו בפני כל הקולגות שלי? ואל תשכחו את התולעת שאולי הייתה סמויה מהעין, אבל בעלת דעה מוצקה מאוד משלה, היא רצתה להיות איתו לבד בלי נוכחות מטרידה של אף אחד. אחזתי במרפקו והובלתי אותו לשירותים. "הנה, כאן נוכל לדבר בשקט." אמרתי, סוגר מאחורי את דלת תא שירותי הנכים – התא הכי גדול ושווה בקומה של הגרפיקה – ומיד סתמתי את פיו בנשיקה.
עד היום אני מתפלא מאיפה היה לי אומץ. מימי לא התנשקתי עם אף אחד בצורה כזו, אבל הוא עמד ממש מאחורי, וברגע שהדלת נטרקה מאחורי גבי הניח יד על כתפי וכל מה שהיה עלי לעשות זה להסתובב ולקרב את פי אל פיו, ופתאום הייתי באמצע צרפתית לוהטת, וכן, זה באמת היה טוב כמו שמספרים.
"מדהים! ולי סיפרת שבחיים לא התנשקת." הצטחק שמי, והחל מתעסק בחגורת מכנסי.
"באמת אף פעם לא התנשקתי." מחיתי, "אני לא מבין בכלל איך אני יודע לעשות את זה."
"אתה כשרון טבעי." החמיא לי שמי והתיישב על האסלה שמושבה היה מורד, משך כלפי מטה את תחתוני ואת מכנסי כאחת, משאיר את ישבני חשוף הושיב אותי בחיקו, גבי נשען על חזהו.
"מה אתה עושה?" נבהלתי מהמהירות שבה התנהלו העניינים. במקום לענות הוא חפן בכף יד גדולה חמה ומחוספסת את התולעת המפרכסת, כולל בחבילה גם את אשכי, ומעך הכל בקלות לפקעת אחת של עונג צרוף. מרגע זה ואילך חוץ מיבבות וגניחות לא הצלחתי להוציא מפי אף מילה אחת שיש בה טעם. נשענתי לאחור על גופו החמים, חש איך הזין הקשה והגדול שלו מתמקם בדייקנות בין פלחי ישבני ולא ידעתי את נפשי מאושר. אם הייתי מת ברגע זה הייתי מת שפן מאושר מאוד. "למה לא אמרת לי שאתה כזה מתוק יותם?" ליקק שמי בעדינות את תנוך אזני. גם לו וגם לי לא היה מושג מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והפשוטה לכאורה הזו. להצדקתי אוכל רק להגיד שלא ידעתי שזה עומד לקרות כי מעולם אף אחד לא נגע בי ככה. לשונו הציתה בי זרם חשמלי של תענוג מזוקק והגוף שלי הגיב מיד ובלי שליטה, הכל קרה מהר מידי, לא היה טעם אפילו לנסות להיאבק, בבת אחת גמרתי בתוך כף ידו, ואם הוא לא היה אוחז בי בחזקה הייתי מפיל את עצמי אפיים ארצה וחובט את ראשי ברצפה מרוב כעס על עצמי.
"די, די." אמר שמי בקול מרגיע, מחה את כפו בניר טואלט ואחר כך ניגב אותי בעדינות.
"אני כל כך מצטער..." התחלתי להתנצל, אבל שמי צחק ואמר שעכשיו, כששחררנו לחץ, אפשר סוף סוף לדבר.
"אבל אתה לא שחררת לחץ."
"אל תדאג לי, אני מאמין אדוק של דחיית סיפוקים." גיחך שמי, "עכשיו שתוק כבר ותגיד לי מה שלומך?" חזר ומשך אותי אל חיקו, כורך סביבי את זרועותיו. מיקמתי שוב את הבליטה הקשה שבחזית מכנסיו בין עגבותיי ונאנחתי באושר כשהוא העביר בעדינות את לשונו על צווארי ועורפי ותוך כדי כך החל לפרום את כפתורי חולצתי. כשהסבתי את ראשי הצידה כדי לאפשר לו גישה נוחה יותר ראיתי את עצמי במראה ולא יכולתי להאמין למראה עיני. מעולם לא ידעתי שאני יכול להראות מאושר עד כדי כך. כל קמטי המרירות והחמיצות שהגבירו את דמיוני לסבתי שתחיה נעלמו פתאום. עורי קרן, עיני בהקו ולמרות הנמשים נראיתי כמעט יפה לצידו של שמי שחום העור. "לאן נעלמת פתאום? למה לא הודעת לי שאתה מגיע?" חקרתי אותו, אם כי התעניינתי יותר במה שעוללו אצבעותיו לפטמותיי מאשר בתשובות לשאלותיי.
"הייתה לנו הזמנה ענקית במפעל, שלושה ימים לא הצלחתי להגיע למחשב. עבדנו יום ולילה כדי לספק את ההזמנה לפני הזמן, ואחרי שסיימנו קיבלנו שבוע חופש." בישר לי שמי בשביעות רצון, "ובדיוק כשחזרתי הביתה ושאלתי את עצמי איך אני מבלה את השבוע הזה קיבלתי טלפון מדורון, החבר שלך."
"באמת? דורון התקשר אליך?" חשתי צביטה של קנאה, "יש לו חבר, אתה יודע?"
"אני יודע, טיפשון שכמוך." החלה ידו של שמי במסע איטי ומענג מחזי לעבר בטני. איזה מזל שאני עם הגב אליו והוא לא רואה את הצלקות המכוערות שלי, חלפה מחשבה במוחי, ואז הוא החל ללטף את ראשה של התולעת ואני הפסקתי לחשוב.
"אתה מקשיב לי יותמי?" חקר שמי אחרי נצח של ריחוף מענג, שלצערי חלף מהר מידי.
"כן, בטח." ניסיתי להתעשת, "אתה בחופש, ודורון סיפר לך שאני לבד בבית כי הורי נסעו לאילת והוא מודאג בגלל... בגלל מה בעצם?"
"בגלל שמקסי המקסים (שם הקוד של הקראש האחרון שלי) התחיל לצאת קבוע עם הבחור שמוכר סנדוויצ'ים בקיוסק ממול."
"אהה, כן." אמרתי בפיזור נפש, מייחל ששמי ישתוק כבר וימשיך ללטף אותי.
"הוא דאג לך מאוד וחשש לעזוב אותך לבד, אבל הוא כבר הבטיח לחבר שלו חופשה באיטליה והייתה להם כבר הזמנה למלון ההוא ו..." אצבעותיו רפרפו בעדינות על העור הרגיש שבין אשכי לפי הטבעת הבתול (נו, בערך) שלי, ושוב זה קרה - המוח שלי הפסיק לתפקד ונדמה לי שגם לקיתי בחירשות. מה אתם רוצים מחיי? אני רק שפן קטן ומסכן, אני יכול לעשות רק דבר אחד בכל פעם. איך אפשר לדרוש ממני לנהל שיחה כשאני מרחף בעולמות עליונים של עונג צרוף?
שמי הפסיק ללטף אותי, קם ממקומו הניח ידיו על כתפי וסובב אותי כך שיוכל להביט בעיני, "אתה בסדר יותמי?" שאל בדאגה.
"לא כל כך," הודיתי, "אני מת שתזיין אותי ואני לא מבין למה אתה מדבר כל כך הרבה על אנשים שכבר שכחתי בכלל מי הם."
הוא השפיל מבט אל התולעת שלי וגיחך. "לא גמרת רק לפני שלוש דקות? כל הכבוד, אתה ממש השפן של אנרג'ייזר, והתולעת שלך (כן, גם את זה סיפרתי לו פעם) גדלה ונעשתה נחש שמן ועבה."
"אתה באמת חושב ככה שמי?" שאלתי, חש מבויש וגאה בעת ובעונה אחת.
הוא צחק חרש. "כן, וראיתי כבר מספיק דגמים מכל הצבעים והגדלים כדי לדעת על מה אני מדבר. תאמין לי שאין לך מה להתבייש בזין שלך." הוא כרע על ברכיו והכניס אותי לפה שלו, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש לי זין כמו לכל גבר ולא סתם תולעת מגעילה.
"שמי, שמי, תפסיק. אני אגמור לך בפה!" נבהלתי כשהוא התחיל ללטף בעדינות בקצה אצבעו את החור שלי שבער כולו מרוב חשק להרגיש אותו חודר פנימה.
"זה הרעיון הכללי." אמר שמי והרים אלי את מבטו, ואז ראה את מה שאף אחד חוץ מהרופאים ששחררו אותי מהצבא לא ראו קודם - הצלקות שעשיתי לעצמי על הבטן והמתנים. הוא קפא לרגע, המום ומזועזע למרות שסיפרתי לו הכל והוא ידע איך ולמה זה קרה, ואז התרומם ומשך אותי אליו לחיבוק. "יותמי חמוד, יפה שלי. תראה מה עשית לעצמך." מעך אותי אליו בחיבוק עוטף ומגונן.
איזה מזל שדווקא ברגע זה, כשעמדנו בתנוחה מהוגנת יחסית (אמרתי יחסית, לא? אם היא הייתה באה דקה קודם, או אחר כך, זה היה הרבה פחות מהוגן, תאמינו לי) הדלת נפתחה בלי אזהרה מוקדמת, ודמותה הדקה והיבשושית של סיגלית הופיעה בפתח.
רק אז נזכרתי שהשפן הקטן שכח לסגור הדלת. "מה קורה כאן?" צעקה סיגלית בסופרנו צורמני, מעצבן כמו חריקת גיר על לוח.
שמי לא התבלבל אפילו לרגע. הוא הרפה ממני, הסתובב והסתיר את גופי מאחורי גבו הרחב, ואז פשוט פסע קדימה, מאלץ את סיגלית לפסוע לאחור, ולפני שהספיקה להתעשת סגר את הדלת מאחורי גבו, משאיר אותי לבד. משכתי עלי מהר את מכנסי, רוכס אותם בזריזות על מתני, בעודי שומע את שמי מסביר לסיגלית שהוא חבר ותיק שלי שבא לקחת אותי הביתה כי אני לא מרגיש טוב, וברגע זה ממש סיימתי להקיא את נשמתי. "למה הוא היה בלי מכנסיים? אני בטוחה שראיתי שהוא רק בתחתונים." צפצפה הקרצייה המעצבנת הזו בקולי קולות, "ולמה החולצה שלו הייתה פתוחה?"
"התקף חרדה." ביאר לה שמי בקור רוח, "ככה זה במקרים כאלו, מרגישים שאין אוויר והבגדים חונקים אותך. הוא מרגיש טוב יותר עכשיו. נכון יותם שאתה מרגיש יותר טוב?" הרים את קולו ונקש על הדלת. דחפתי את חולצתי למכנסי, פתחתי את הדלת והבטחתי לסיגלית שאני מרגיש קצת יותר טוב ושהחבר שלי ייקח אותי עכשיו הביתה, שם אני מחזיק את הכדורים שיקלו עלי, ולפני שהיא הספיקה להתעשת כבר היינו, אני ושמי, בדרך החוצה אל הדירה הריקה של הורי.
רק כשעמדנו כבר מול דלת בית הורי נזכרתי באחותי. "מה נעשה אם הדבע בבית?" נבהלתי.
"אל תדבר ככה!" נזף בי שמי, "היא אחותך, זה לא יפה."
"היא מעצבנת, היא דבע, היא עצלנית והיא גם מלשנית."
"אבל היא אחותך, כמה אחיות יש לך?"
"רק אחת, תודה לאל." אמרתי ולחצתי על הידית. הדלת לא הייתה נעולה, נכנסנו ומצאנו את נורית אחותי עומדת בסלון, מוקפת תיקים ומזוודות, מחובקת עם איזה טיפוס לא מוכר שכמעט טבע במחשוף שלה. הם קפצו כהוגן כשראו אותנו, "מה אתה עושה פה בשעה הזו?" נזפה בי נורית.
"הוא מרגיש לא טוב ואני ליוויתי אותו הביתה." אמר שמי, "אני זוהר." הוסיף אחרי הרהור קצר, "אתם נוסעים לטיול?" שאל, מביט סביבו במזוודות ובתיקים שהיו פזורים סביב. נורית, כמו אימא וסבתא, חייבת לארוז חצי בית כל פעם שהיא יוצאת לאיזה מקום.
"החלטתי ללכת לגור עם אורי." הודיעה לי נורית וזקרה את כל שלושת סנטריה בהתרסה.
"אני אורי." הבהיר הטיפוס חובב המחשופים וניסה משום מה ללחוץ את ידי.
"ההורים יודעים?" נבהלתי, מתעלם מידו המושטת של אורי.
"אמרתי לאימא לפחות עשר פעמים שאני רוצה ללכת לגור עם החבר שלי, אבל היא מתעלמת ממה שלא מוצא חן בעיניה, אתה יודע איך היא."
"כן, אני יודע איך היא." אמרתי בעצב ושנינו הבטנו זה בזה ונאנחנו.
"טוב, אנחנו צריכים לזוז מותק." אמר אורי, והחל לשאת שתי מזוודות לכיוון הפתח.
"אז שיהיה לכם בהצלחה נורית ואורי." אמר שמי והרים גם הוא שתי מזוודות. נורית הלכה אחריו ואני סגרתי במאסף עם שלושה תיקים כבדים להחריד, ואפילו לחצתי בסוף את ידו של אורי ונישקתי את לחיה של נורית.
"היא חמודה מאוד, אחותך." אמר שמי, "עגלגלת כזו, מאוד סקסית. אתה דומה לה מאוד."
"חס וחלילה." נבהלתי, "אני יודע שאני שמן, אבל אני לא שמן עד כדי כך, נכון?"
שמי נחנק מצחוק לשמע שאלתי ומחה שאחותי רק שמנמונת וזה הולם אותה. בניגוד אלי הוא היה מהיר לצחוק, וכמעט תמיד היה חיוך פרוש על פניו, בעוד שמטבעי אני בעל פרצוף חמוץ, כמו שסבתא מתלוננת תמיד, מתעלמת מהדמיון הרב ביני לבינה.
"יותם, אתה לא שמן." אמר בתקיפות, "בחיים לא היית שמן, ולמען האמת כיום אתה רזה מידי, לא יזיק לך להעלות טיפה במשקל ובכלל, מה רע בקצת בשר על העצמות?" צבט בחיבה את ישבני והתעקש שלפני כל דבר אחר נלך לאכול משהו כי הוא מת מרעב.
אכלנו חביתה ענקית עם טוסטים מרוחים בגבינת שמנת, ואחר כך עשיתי לו סיור והראיתי לו את הבית, חש פתאום כאילו אני מטייל בתוך דירה לדוגמא. הריהוט היה יומרני ומהודר מידי, הכל עשה רושם נקי מידי, לא היו סימני חיים אמיתיים בבית הזה ופתאום קלטתי כמה מגוחך מראה חדר השינה שלי. למה בן אדם בגילי ישן עדיין במיטת נוער בחדר שנראה כמו חדר של נער מתבגר?
סבתא צדקה, בשביל מה אנשים בגיל הורי שילדיהם בגרו צריכים בית ענקי כזה עם שלוש קומות גדושות ריהוט יקר שכל כך קשה לנקות ולתחזק? הניגוד בין שמי בג'ינס הפשוט שלו וידי הפועל הגדולות והמחוספסות שלו שפסע על השטיחים היקרים בנעלי התעמלות שחוקות וחסרות יחוד ובין הבית הענקי ועמוס החפצים היקרים וחסרי התועלת של הורי גרם לי להבין פתאום למה סבתא כינתה את המקום הזה פיל לבן, ואמרה שהיא מעדיפה את הדירה הקטנה שלה בבית האבות.
החלטתי לשכן את שמי בחדר האורחים שבקומה העליונה. כשהלכתי להציע את המיטה הזוגית בסדינים נקיים שמעתי אותו מדבר בטלפון במטבח, אבל לא שמעתי מה הוא אמר, ובעוד אני תוהה עם מי הוא דיבר והאם זה לא יהיה חסר נימוס לשאול אותו הוא צץ פתאום מאחורי, חיבק את מותני, הפיל אותי בעדינות על המיטה ומיד נשכב לצידי.
"צלצלתי לעבודה שלך ואמרתי שאתה לוקח חופש מחלה עד סוף השבוע." הודיע לי, ונישק את פי בחזקה. "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך."
"בסדר גמור." אמרתי מאושר, "אני לא מבין איך לא חשבתי על זה קודם? אתה גאון שמי." החזרתי לו נשיקה והתחלתי לפתוח את חגורת מכנסיו.


חלק ב' ואחרון

אין תגובות:

פרסום תגובה