ג. הכנה לחיים

שארית היום עברה עלי בערפל של דכדוך ועייפות. עצרנו עוד פה ושם בכמה אתרים, והנערים המותשים מהטיול הארוך הקשיבו בפיזור נפש חסר סבלנות להסברים האחרונים, ומיד אחרי ארוחת הצהרים נרדמו וישנו בשקט על ספסלי האוטובוס עד שהגענו לפנימייה.

היחידים שנותרו ערים בדרך הביתה היו הנהג, שרון ואני. גם אנטון ישן, או העמיד פנים שהוא ישן אחרי שניסה במשך כל היום ללכוד את מבטי. השתמטתי ממנו בעקשנות וכשהוא ניסה לדבר איתי בארוחת הצהרים ביקשתי ממנו בתקיפות להצטרף לשאר החניכים ולהניח לי לנפשי.

הוא הסתובב והלך, פגוע מאוד, ובמקום לאכול נתן את המנה שלו לחבריו. גם אני אכלתי מעט ובחוסר תיאבון ולא לקחתי לעצמי את פרוסת העוגה שחולקה לנו כקינוח. הבחנתי ששרון מביטה בי מידי פעם במבט תוהה, והיה לי רושם שהיא רוצה לגשת ולשוחח איתי, אבל אולי טעיתי.

בכל מקרה היא לא אמרה לי כלום והמשיכה לשתוק גם כשמסרתי לידיה את מפתחותיי אחרי שירדתי מהאוטובוס. מיד אחר כך הסתלקתי בחיפזון לכיוון השער. למזלי תפסתי טרמפ עם אחת המדריכות בפנימייה שהורידה אותי ברוב התחשבות בפתח הבית. 

שמעתי את צלצול הטלפון כשעליתי במדרגות ועוד לפני שהספקתי להגיד שלום לסשה הוא דחף לידי את שפופרת הטלפון. "זו שרון." אמר, מביט בי בפליאה מודאגת.

"לא היית צריך לברוח כל כך מהר." נזפה בי שרון, "רציתי לדבר אתך."

"אני חושב שאמרת כבר כל מה שצריך." הפטרתי ביובש.

"כן, טוב... אולי הייתי קצת פזיזה מידי, אחד הבנים סיפר לי שהוא ראה את אנטון יוצא מהחדר שלך... התרגזתי מאוד שלא התקשרת אלי למרות שביקשתי בפירוש שתתקשר אם יקרה משהו יוצא דופן, והאמת שגם נעלבתי מזה שפלורי דיבר אתך ולא איתי. אחרי שהרשקו מת ניסיתי לדובב אותו ולא הצלחתי, אני לא מבינה למה הוא דיבר דווקא אתך ולא איתי, זה פגע בי מאוד."

"אין לך שום סיבה להיעלב, לפעמים קל יותר לפתוח את הלב לפני זרים."

"בעיקר אם הם גברים." הוסיפה שרון במרירות.

"כן, זה נכון, גם נשים מעדיפות לדבר על נושאים מסוימים רק עם נשים אחרות. זה טבעי... אני מצטער שלא התקשרתי אליך בלילה שרון, אולי טעיתי, אבל לא חשבתי שיש טעם להעיר אותך ולעורר מהומה שלמה, כל המצב היה מביך גם ככה, אבל אני נשבע לך שלא עשיתי שום דבר לא ראוי, יש לי הרבה מגרעות, אבל אני לא פדופיל."

"אנטון כמעט בן שמונה עשרה, קטין אבל מעל גיל ההסכמה." הזכירה לי שרון.

"לא משנה, בעיני הוא רק ילד מבולבל. את לא חייבת להאמין לי שרון, אבל אני נשבע לך שגם אם לא היה לי בן זוג שאני אוהב בחיים לא הייתי מנצל את אחד התלמידים שלי ואין לזה שום קשר לגיל."

"אני מאמינה לך, אבל בכל זאת אני מחויבת לפעול לפי ההנחיות של משרד החינוך." אמרה שרון בקול מתנצל.

"אני יודע, זה בסדר, לילה טוב." אמרתי, סגרתי את הטלפון וסיפרתי הכול לסשה.

"הכול באשמתי." הכה סשה על חטא, "לא הייתי צריך לגרור אותך איתי לפה, אני נורא מצטער, אתה רוצה שנעזוב הכול ונחזור הביתה?"

"לא, אין סיבה שכולם יסבלו בגלל הילד המסכן הזה, הבטחת להישאר עד סוף שנת הלימודים והבטחות צריך לקיים."

"ואתה באמת לא תלך יותר לפנימייה?"

"לא."

"אני בטוח שבקרוב הכול יתברר ותוכל לחזור."

"לא משנה, בכל מקרה אני לא רוצה לחזור לשם יותר."

"למה, בגלל שעמד לך כשהוא נכנס למיטה שלך?"

"לא יודע, אולי, פשוט לא בא לי על המקום הזה יותר, הסתדרו בלעדי קודם וימשיכו להסתדר גם בעתיד."

"למה לא סיפרת לי על השיחה עם פלורי?"

"כי הוא סיפר לי את זה בסוד סשה, ואני לא מספר סודות של אחרים."

"אני יודע, אבל בכל זאת..."

"נו, די, מספיק. אני עייף ואין לי סבלנות לדבר, אני הולך להתקלח ולישון."

"אתה לא רעב? רוצה שאני אחמם לך משהו?"

"לא, אין לי תיאבון." אמרתי וברחתי למקלחת, וכשסשה הצטרף אלי אחר כך במיטה דחיתי אותו מעלי בטענה שאני הרוס מעייפות. הרגשתי שהוא נפגע וידעתי שזה לא הוגן, הוא לא היה אשם בכלום, ובכל זאת כעסתי והרגשתי פגוע וממורמר, ולא רציתי שאף אחד ייגע בי. 

בבוקר הכול נראה פחות גרוע וכשסשה הסתער עלי עם זקפה דרוכה והתעקש שאתפשט ואראה לו את השיזוף הטרי שלי נעניתי לו ברצון.

אחר כך שבנו לנמנם יחד, חבוקים, ולולא צלצול טלפון טורדני שבעקבותיו באו דפיקות ביישניות, אך עקשניות, על דלת חדר השינה בטח היינו מאריכים בשינה עד הצהרים.

"אדי, יש לך טלפון משרון." צעקה נוגה מעבר לדלת כשבוששתי להשיב.

"תגידי לה שאנחנו ישנים." נהם סשה וטמן את ראשו מתחת לכרית.

"אמרתי לה, אבל היא מתעקשת לדבר עם אדי." שבה נוגה לדפוק בדלת.

"נו, לך כבר." התרגז סשה ובעט בי קלות, "אם לא תקום לענות היא לא תפסיק לנדנד." הבנתי שאין לי ברירה וקמתי באנחה לענות לטלפון. "אנטון נעלם." הודיעה לי שרון בקצרה.

"נעלם? מה זאת אומרת נעלם? חיפשתם אותו טוב?" חקרתי.

"כן," התרגזה שרון, "בטח שחיפשנו, הוא לא בפנימייה וגם רוב הבגדים שלו נעלמו, הוא לא אצלך במקרה?"

עכשיו היה תורי לכעוס. "ממש לא, למה שהוא יהיה אצלי?"

"טוב, אל תתעצבן, הייתי חייבת לשאול, נו, מתי אתה בא?"

"איך בא? רק אתמול אמרת שאני מושעה." הזכרתי לה.

"ההשעיה בוטלה, תגיע לפה מיד." פקדה שרון, וכך, כמה שעות אחרי שנשבעתי להדיר את רגלי מהפנימייה נכנסתי אליה שוב, ועמדתי מודאג מול ארונו הריק למחצה של אנטון שהשאיר בו רק מעיל חורף אחד, צעיף, ושני סוודרים.

"הוא ארז הכול בבוקר והסתלק." גילה לי בדמעות שחר, שותפו לחדר.

"והוא לא אמר לך לאן הוא הולך? חשבתי שאתה חבר שלו." ניסיתי לחקור בעדינות את הבחור הצעיר והמבוהל. 

"פעם היינו חברים, אבל בזמן האחרון הוא כמעט לא דיבר איתי." אמר שחר, מצמץ בעיניו כדי לסלק את הדמעות, וניסה לעטות על פניו הרכים והילדותיים ארשת קשוחה.

"מתי הפסקתם להיות חברים?"

שחר משך בכתפיו, "לא יודע, בחורף, קצת לפני חנוכה אני חושב, אמרתי לו שהוא נדבק יותר מידי להרשקו והוא נעלב... מאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"ועם אחרים הוא כן דיבר?"

"לא, לאנטון לא היו חברים." הזעיף שחר פנים, ופתאום שאל אם אני כועס עליו.

"לא שחר, למה אני אמור לכעוס עליך?"

"כי הלשנתי עליך לשרון."

"אתה? למה אתה מתכוון הלשנת?" התפלאתי, ואז הבנתי, "אתה גילית לשרון שאנטון היה אצלי בחדר כשהיינו בטיול?"

שחר הנהן. "הוא היה נורא מבואס כשהוא חזר וחשבתי ש... סליחה, לא רציתי להלשין, אבל..."

"זה בסדר גמור, טוב שסיפרת וזה לא נקרא להלשין, בין כה וכה תכננתי לדבר איתה ולגלות לה הכול, ורק שתדע שלא קרה שום דבר, ברגע שהתעוררתי וראיתי אותו גירשתי אותו מיד מהחדר."

"מה, אז הוא לא לקח את הכסף ממך?" הופתע שחר, ורק אז טרחתי לבדוק את ארנקי וגיליתי שנעלמו ממנו מאתיים ש"ח, והבנתי שלפני שהוא העיר אותי אנטון הצליח לכייס אותי.

"גם מהרשקו הוא לקח כסף?" שאלתי את שחר שהנהן, ואחר כך התחרט ואמר שאולי, הוא לא יודע, אבל הוא יודע שאנטון חסך כסף ותכנן להסתלק מהפנימייה עוד לפני סוף השנה.

"להסתלק לאן? לאימא שלו?"

"לא, הוא שנא אותה, לא רצה לשמוע עליה אפילו, הוא חיכה למישהו שיחזור מאיזה מקום ויזמין אותו לבוא אליו, אני לא יודע מי זה, אבל אנטון היה מקבל ממנו מכתב פעם בחודש. הוא שמר את המכתבים בארון שלו, מתחת לציפוי של המדף התחתון, אבל אחרי שהוא שם לב שראיתי אותו מכניס לשם מכתב הם נעלמו... אני חושב שהוא שמר אותם באיזה מקום בחוץ, לא יודע איפה."

"אתה חושב שהוא שמר שם גם את הכסף?"

"יכול להיות, אני לא יודע, לא העזתי לשאול אותו, אחרי שהפסקנו להיות חברים התחלתי לפחד ממנו, הוא נראה כמו בחור שקט ונחמד, אבל כשהוא כועס הוא נורא מפחיד, אחרי הלוויה של הרשקו הוא אמר שאם אני אלשין עליו הוא ידאג שאני אשכב לידו באדמה." התעוותו פניו של שחר ושוב ירדו דמעות מעיניו.

יכול להיות שהייתי מצליח להוציא ממנו עוד מידע, אבל שרון שעטה פנימה, נרגזת מאוד בגלל האדישות שהפגינה המשטרה נוכח היעלמותו של אנטון, ובנוכחותה שחר התכווץ, נאטם וסירב להגיד עוד מילה.

"הוא נעלם רק לפני כמה שעות, והוא כמעט בוגר, ילדים צעירים יותר ממנו בורחים כל הזמן מהבית, ברור שהוא לא בעדיפות ראשונה אצל המשטרה." ניסיתי להרגיע את שרון הזועמת.

"הם חבורת אידיוטים שמנים שמתעצלים להזיז את התחת." רטנה שרון, "חוץ מלתת דוחות תנועה מיותרים לנהגים הם לא יודעים לעשות כלום."

"את מגזימה," ניסיתי להגן על שמם הטוב של עמיתי לשעבר, "ואל תשכחי שחסר להם כוח אדם, וחסרים תקציבים, ואחרי הכול אנטון כמעט בוגר, הרי לא מדובר בילד קטן וחסר ישע."

שרון ניקבה אותי במבט זועם. "הוא רק בן שבע עשרה וקצת, אין לו כסף, ואין לו משפחה... וודאי שהוא חסר ישע."

"טוב, בקשר לכסף אז זה לא מדויק, ממני הוא כייס איזה מאתיים ₪, ורק אלוהים יודע כמה כסף הוא הוציא, או גנב מהרשקו, ואולי גם מאחרים, וגם בקשר למשפחה אני לא בטוח שאת צודקת, זה שהוא לא סיפר לנו על המשפחה שלו לא אומר שאין אף אחד שמחכה לו."

שרון התמוטטה על כסאה ונשאה אלי מבט חסר ישע, "אז מה נעשה?" שאלה.

"נברר איפה אימא שלו גרה ואחרי שנפגוש אותה ונוציא ממנה קצת מידע אולי נדע לאן להמשיך הלאה."

"איך אני אמורה למצוא את אימא שלו? אני לא יודעת אפילו איך קוראים לה, ובטח שלא מה הכתובת שלה."

"יש לנו את מספר תעודת הזהות שלו, זה מספיק בתור התחלה." הבטחתי לה, לקחתי את התיק של אנטון והתלבשתי על הטלפון.

סמי ממשטרת זבולון היה מועיל מאוד, אחרי בירור קצר הוא גילה שאימו של אנטון גרה כעת בקריות עם ביתה הנשואה ושני נכדיה. "אני מכיר את הרחוב הזה, זה גטו רוסי. בלי לדעת רוסית תלך שם לאיבוד." אמר.

דיווחתי לשרון על ממצאי והיא נתנה לי כמה שטרות כסף וייפתה את כוחי לנסוע עם סשה כדי לשוחח עם אימו של אנטון. היא לא הזכירה יותר את ההשעיה שלי, וגם אני העדפתי לא לדון בנושא, עדיין חשתי פגוע מעט מהתנהגותה, אבל פניה שבדרך כלל היו מאירות ומלאות ביטחון נראו כל כך סחופות ועצובות עד שהחלטתי להבליג ולא להוסיף על צערה.

חזרתי הביתה, אספתי את סשה ונסענו לקריות. סשה היה מתוח מאוד וחשש שאימו של אנטון תגרש אותנו מהבית, "אם היא בכלל תהיה בבית." הוסיף בפסימיות.

"היא תהיה, אם היא גרה עם הבת שלה היא בטח מטפלת בילדים בזמן שההורים עובדים." ניבאתי, וצדקתי.

אימו של אנטון התבררה כגברת שמנמנה, נעימת סבר וביתית למראה שהציגה את עצמה כפרידה, וחייכה אלינו בחביבות עד שסשה גילה לה שהוא המורה של אנטון, וסיפר לה שהנער נעלם הבוקר מהפנימייה.

מרגע זה סר החיוך מעל פניה העגלגלות והנעימות והיא דחקה בנו להסתגר איתה במטבח כדי שנכדיה הקטנים ששיחקו בסלון לא ישמעו אותנו.

אחרי שכיבתה את הרדיו שדיבר חרש ברוסית, התיישבה מול סשה, סמכה את מרפקיה על שולחן האוכל והתחילה לדבר איתו רוסית בקול חרישי.

"אני לא מבין כלום." מחיתי.

"אני אסביר לך אחר כך." השתיק אותי סשה, ובמשך כרבע שעה היה עלי לשבת בשקט ולהתאזר בסבלנות עד שהגברת סיימה לשפוך את ליבה בפני סשה שהקשיב לה בסובלנות ובאהדה. בסופה של השיחה היא התנצלה בפני, והסבירה בעברית סבירה לגמרי שיש דברים שהיא יכולה לדבר עליהם רק בשפת אימה ורק כשיצאנו משם הבנתי למה היא התכוונה.

מסתבר שפרידה שהתאלמנה ברוסיה הגיעה לארץ לפני כחמש עשרה שנים עם שני ילדיה הקטנים, היא מצאה עבודה וקנתה דירה, חיתנה את ביתה והייתה מרוצה מחייה עד שפגשה מישהו בשם ליאוניד קוגן - גבר נאה ומבוגר ממנה מעט שחיזר אחריה במרץ, ואפילו רצה להתחתן איתה. הוא מצא חן בעיניה והיא כמעט שנעתרה לו, אבל אז גילתה למרבה חרדתה את המחזר שלה במיטה עם אנטון שהיה אז רק בן חמש עשרה.

למרות תחנוניו של אנטון שביקש ממנה לשמור את העניין בסוד, ונשבע שהוא זה שיזם את הסקס וסחף את ליאוניד שניסה להתנגד היא נחפזה להגיש נגד ליאוניד תלונה על אונס. הוא הודה מיד, נשפט ונכלא ויום אחר כך אנטון ברח מהבית, ומאז אין לה שום קשר איתו.

"היא לא חיפשה אותו, לא דאגה לו?"

"לא, מהרגע שהיא הבינה שהבן שלה הומו ושליאוניד רצה להתחתן איתה בגלל הבן שלה, לא בגללה, היא מחקה את שניהם מהחיים שלה, מכרה את הדירה, עברה עם הבת והחתן לצפון, ומאז כל החיים שלה מסתובבים רק סביב הנכדים. מבחינתה אין לה יותר בן, רק בת, חתן ונכדים."

"היא יודעת מתי הליאוניד הזה צריך להשתחרר מהכלא?"

"היא אמרה שהיא חושבת שהוא קיבל חמש שנים, אבל אם הוא קיבל שליש על התנהגות טובה אז הוא בטח כבר בחוץ." הבטנו זה בזה, "אתה יכול לברר איפה הוא?" שאל סשה.

"אני מקווה שכן." אמרתי, והתקשרתי ליוני כדי שיתקשר לאחד מהיזיזים שלו שהתחיל לעבוד לא מזמן בפרקליטות, ובטח יודע אצל מי אפשר לברר מי השתחרר לא מזמן מהכלא.

יוני קיטר קצת ואמר שבתמורה למידע שביקשתי הוא יאלץ לשלם בגופו, ואם הוא לא היה נשמע מרוצה כל כך עוד הייתי מרחם עליו.

עוד באותו ערב קיבלתי מיוני את כתובתו של ליאוניד קוגן שהשתחרר לפני כשבוע מהכלא והתגורר בנצרת.

"בוא ניסע עכשיו." הפצרתי בסשה.

"אבל כבר נורא מאוחר, עד שנגיע לשם כבר יהיה עשר בלילה." מחה סשה.

"בדיוק, בשעה כזו הם בטח יהיו בבית."

"הם? אתה בטוח שאנטון נמצא איתו?"

"כן, די בטוח." אמרתי, ומסתבר שצדקתי.

לקח לנו זמן להגיע לכתובת שקיבלנו, רק אחרי שטעינו פה ושם גילינו את ליאוניד קוגן שגר בבלוק דירות מרופט בשכונה מוזנחת. עד שהגענו השעה הייתה כמעט אחת עשרה בלילה, וכשהקשנו על הדלת היא נפתחה מיד ואנטון הופיע בפתח, חיוך גדול על פניו, חיוך שנעלם מיד כשנוכח לדעת שזה אנחנו, לא ליאוניד.

הוא ניסה לסגור את הדלת בפנינו, אבל הייתי זריז ממנו, דחפתי את רגלי פנימה, ולפני שהוא הספיק להתעשת כבר היינו בפנים.

"אני לא חוזר לפנימייה." צעק אנטון, התיישב על הספה ושילב את ידיו על חזהו, נועץ בנו מבט זועם.

התיישבנו מולו על כסאות פלסטיק, ובחנו את הדירה שהייתה קטנה מאוד, וריקה למחצה, אבל נקייה ומסודרת. חוץ מהספה הישנה שכוסתה בשמיכה משובצת היו שם כמה רהיטי פלסטיק ישנים, טלוויזיה עתיקה, מקרר חלוד, ובמקום מיטה רק מזרון מכוסה בסדין.

"איפה ליאוניד?" שאלתי.

אנטון קפץ את פיו בעקשנות ושתק.

"לפחות תודה שגנבת ממני כסף." ניסיתי שוב.

הנער שלף שטר של מאתיים ₪ ונתן לי אותו, "הנה הכסף שלך, עכשיו לך מפה."

"אני לא מבין למה לא לקחת את הכסף והלכת, למה נכנסת לי למיטה?"

הוא משך בכתפיו, "ככה." אמר, "כי בא לי."

"גם מהרשקו לקחת כסף?"

"חלק גנבתי וחלק הוא נתן לי כדי שיהיה לי לבזבז."

"הזדיינת איתו?"

"לא. רציתי, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שאי אפשר כי אני צעיר מידי, זה הרגיז אותי ובגלל זה כתבתי מכתב לחבר שלו, לא ידעתי שהוא יתאבד בגלל המכתב, אני יכול להחזיר לך גם את הכסף שלו, חסכתי הכול כדי לתת לליאוניד, אבל הוא לא הסכים לקחת ממני כלום, הוא גם מכריח אותי לעשות בגרות, ולא מרשה לי לשתות ולעשן."

"יפה מצידו, מה עם סקס? גם זה הוא לא מרשה לך?"

"מה זה עסקך." התרגז אנטון, "אני כבר מעל גיל ההסכמה וזכותי להזדיין עם מי שאני רוצה."

"ואתה רוצה דווקא אותו, את הליאוניד הזה? בן כמה הוא בכלל?"

"אני בן ארבעים ותשע, עוד מעט חמישים." אמר ליאוניד שהגיע בינתיים ונכנס בשקט בלי ששמנו לב.

הבטנו בפליאה איך אנטון מתרפק על הגבר הזה שהיה רזה ורחב כתפיים, אבל בעל שער מאפיר ופנים עייפות שהסגירו את גילו. הוא היה לבוש מדים חומים מכוערים של איש אבטחה, ועיניו הכחולות שהיו מוקפות רשת של קמטים נצצו מתוכן, בוחנות אותנו בדריכות מעבר לכתפו של אנטון שנצמד אליו כמו ילד מבוהל.

"אני רוצה להישאר עם ליאו." אמר אנטון אחרי שליאוניד הצליח להושיב אותו שוב על הספה, והתיישב לצידו, ידו נתונה בידו של אנטון.

"אני מטפל בו טוב." אמר ליאוניד שנראה מעט נבוך, מעביר את מבטו ממני אל סשה, "הוא לומד לבגרות ואני משגיח עליו שלא יעשה שטויות, והוא כבר מעל גיל ההסכמה." הוסיף בקול מתנצל.

"כן, אבל בכל זאת... הוא רק ילד ואתה..."

"אני יודע, אבל ככה זה, מהרגע שנפגשנו..." הוא משך בכתפיו בהשלמה, "ביקשתי ממנו שיישאר בפנימייה עד סוף התיכון, אבל הוא לא רצה, התעקש להיות איתי." הוא פנה לאנטון, "החזרת את הכסף?" שאל.

"כן, הוא החזיר." עניתי.

"אני באמת מצטער, זה לא היה רעיון שלי, כעסתי עליו מאוד. אני שומר עליו, יותר הוא לא יגנוב." הבטיח ליאוניד, וטלטל את כתפו של אנטון שהבטיח בצייתנות שהוא לא יגנוב יותר.

"פגשתי היום את אימא שלך, לאחותך יש כבר שני ילדים." גיליתי לאנטון.

פניו נאטמו. "אין לי אימא ואין לי אחות, ליאוניד הוא כל המשפחה שלי." אמר, וכבש את פניו בחזהו של ליאוניד שחיבק אותו ונישק את ראשו.

ברור היה שלא יעזור כלום, ואין טעם להוסיף דבר, הם היו שקועים לחלוטין זה בזה ואפילו לא הרגישו כשקמנו והסתלקנו משם בלי ברכת שלום.

אפילוג

למחרת הגעתי שוב לפנימייה, החזרתי לשרון את הכסף שנתנה לי וסיפרתי לה על אנטון וליאוניד, מבטיח לה שליאוניד נראה לי אדם הגון, ושאני בטוח שהוא אוהב את אנטון ושהוא ישגיח עליו כהלכה.

"כן, אבל הוא בן ארבעים ותשע ואנטון עוד לא בן שמונה עשרה." קמטה שרון את מצחה בפליאה, "מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד?" תהתה.

"אי אפשר לדעת, אבל כל זמן שהוא עם הליאוניד הזה הוא יהיה בסדר, הוא לומד ואוכל כמו שצריך ויש מישהו שמשגיח עליו שלא יסתובב ברחובות, רק אלוהים יודע מה יקרה איתו אחרי שיימאס לו לחיות עם גבר שמבוגר ממנו ביותר משלושים שנה."

"ואולי לא יימאס לו? אתה יודע שכריסטופר אישרווד חי עם דון בקרדי שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה עד מותו בגיל שמונים ומשהו?"

"כן, ראיתי את התוכנית עליהם בטלוויזיה, אבל איפה כריסטופר אישרווד שהיה לורד בריטי עשיר, סופר ובן אדם כריזמטי ומעניין, ואיפה ליאוניד קוגן, אסיר לשעבר, ואיש אבטחה תפרן בהווה?"

"אומרים שלאהבה אין גיל, ושדברים שוליים כמו כסף ומעמד לא מפריעים כשיש אהבה אמיתית." אמרה שרון, והביטה בי כמחפשת אישור.

משכתי בכתפיי, "כן, ככה שמעתי, אבל אני לא הייתי בונה על זה." עניתי.

"אבל אולי הפעם..." התחילה שרון להגיד, ואז נכנס יובל בבהילות למשרדה ודרש ממני להפסיק לקשקש ולבוא איתו מיד כי עוד מעט פסח, והוא עוד לא סיים לצבוע את חדר האוכל והרב מתעקש שצריך להכשיר את המטבח עד סוף השבוע, ואם יש לי זמן פנוי אולי אני מוכן להואיל בטובי...

"אני לא יודע אם יש לי זמן פנוי, יש לי?" הבטתי בשאלה בשרון שסגרה את תיקו של אנטון, טמנה אותו במגרה והורתה לי להפסיק לדבר שטויות ולזוז כבר מפני בקרוב מתחיל פסח ואי אפשר להפיל את כל העבודה רק על אב הבית שלנו שכבר נופל מהרגלים והגיע הזמן שאזוז כבר ואתחיל לעשות משהו מועיל לשם שינוי.