ג. בסיס לשינוי

קובי
שוב התעוררתי בגלל החלום המטופש ההוא. אני יודע שהחלומות שווא ידברו, ובדרך כלל אני לא זוכר חלומות חוץ מחלומות ארוטיים, שגם אותם אני שוכח בערך שלוש דקות אחרי שאני מתעורר, וגם הם - החלומות הארוטיים שלי, אני מתכוון - מביכים מכדי לדבר עליהם. מזל שאני שוכח אותם כל כך מהר כי ממש לא נעים לי מאילן ומעוד כמה שאני לא רוצה להזכיר.
חלומות זה סתם שטות חסרת משמעות, אבל החלום הזה שמלווה אותי כבר כמה שנים, ולא, זה לא בגלל הצבא, התחלתי לחלום אותו עוד בתיכון, רק שאז הוא היה מעורפל ועם מעט פרטים, ועם הזמן הוא נעשה מפורט יותר ויותר, וארוך יותר, ומעצבן יותר, ותמיד הוא חוזר כשאני בבלגאנים עם עצמי ועם אחרים. בשבילי בלגאנים זה כשהתכניות שלי לא מתבצעות כראוי. תכננתי שאני ורובי נתחתן, נגור בבית יפה באזור כפרי, נביא ילדים יפים שניים אולי שלושה, ונגדל כלב או חתול, או שניהם, ונהיה מאוד מאושרים, ופתאום היא מגלה שהיא לסבית שמעדיפה לחיות עם נשים, ועוד עם שרון.
ממש לא לפי התכנית שלי, אבל כמו שבבושקה תמיד אמרה, יש הרבה דגים בים, וכל תכנית היא בסיס לשינוי, זה לא בבושקה ז"ל אמרה, ככה אומרים בגולני.

אחרי הזעזוע הראשוני החלטתי שאני צריך להיות גבר, להתגבר ולהמשיך הלאה. ערב אחד של התבכיינות בריאה על כתפו של אילן ידידי, טיול נחמד בחו"ל - הפעם באירופה הנקייה והמסודרת - ואני אהיה כמו חדש. אמצא לי בחורה חדשה ואמשיך בחיי.
אז למה בכל זאת החלום חזר? כמו תמיד התעוררתי בקטע הכי נוראי, אני עומד בג'ונגל המסתורי הזה, הלח, החם והמפחיד, מזיע כולי, וצריך להחליט אם ללכת עם החברים שלי, שרוצים לטפס על הר גבוה מלא צוקים המסוכנים, או ללכת עם הבנות שרוצות להפליג בסירה בנהר.

למה אני מתלבט כל כך? הבנות מתוקות מאוד, הסירה שלהן, (בזמן האחרון היא יותר יאכטה מאשר סירה), ממש יפה. עשויה עץ בהיר עם עיטורי נחושת מבריקה ויש דגל נחמד על ראש התורן, ובכל זאת אני בטוח שבנהר השקט, ממש מעבר לעיקול, יש אשדות מסוכנים. בחלום אני פוחד גם מהנהר וגם מההר, וכך אני נשאר באמצע ולא מצליח להחליט לאן ללכת. אחרי שפגשתי את אילן הוא נעשה לראש חבורת ההר, פעם הם לפחות שתקו ורק רמזו לי לבוא, אבל הרי אילן לא מסוגל לסתום. בהתחלה הוא הסתפק בחיוכים ובנפנופים, וכעת הוא גם מדבר אלי.
היום הוא ממש משך אותי בכוח, מאלץ אותי להסב את מבטי מהנהר ומהבנות שלבשו כרגיל בגדי ים נועזים והנידו את גופן לעומתי בצורה מאוד מפתה.
"כוסיות מופקרות, פרות שמנות." רטן אילן, למרות שהן לא היו שמנות כלל רק מלאות בצורה נעימה. הוא התחיל למשוך אותי אל החבורה שלו שהתחילה כבר לטפס למעלה. ממש לא רציתי להצטרף, לא אהבתי אף אחד מהם, לא את רוני שהביא את הכלבה המשונה שלו, הפודלית ביני שלובשת מעילים ועושה תספורות עם מנג'טים, לא את נמרוד עם התספורות המשונות שלו וכל המיליון עגילים שיש לו על כל הגוף, ובטח שלא אהבתי את אדם שכבר היה בחצי הדרך לפסגה, זריז וגמיש, עורו הזהוב מבריק באור השמש, קופץ בקלילות בין הסלעים החדים, מעודד את השאר לבוא אחריו.
"לך אתם, תעזוב אותי לבד." כעסתי עליו.
"אני לא יכול לעזוב אותך לבד קובה." הוא אמר בעצב, "אתה צריך לצאת מכאן. נו חמוד שלי, יקר שלי, בוא איתי בבקשה." לחש לי ברוסית.

הבטתי סביבי והבנתי שהדרך היחידה לצאת מהג'ונגל המפחיד היא להחליט עם מי אני הולך, אחרת אשאר כאן לבד וזה יהיה הכי גרוע. למה הרגשתי ככה? לא יודע, ככה זה. בחלום יודעים דברים בלי סיבה. הבעיה היא שאני לא מסוגל להחליט, אני פשוט לא מסוגל. אני לא רוצה להיות עם אף אחד מהם, אני רק רוצה להיות עם אילן, בלי ג'ונגלים ובלי ספינות ובלי טיפוס על הרים, רק אני והוא, לבדנו במיטה, עטופים בפוך.
אני מתעורר ומוצא את עצמי שוכב במיטה לצד אילן, שנינו עטופים בפוך ואילן מטלטל אותי, "מה קרה קובי? שוב החלום הזה? על מה אתה חולם?"
"על שטויות משעממות." אני משיב לו בצחוק, ובורח לשירותים בטענה שאני מת להשתין, אבל מה שאני רוצה באמת זה להסתכל על עצמי בראי כדי להיות בטוח שהפנים שלי הם עדיין אותם פנים ושאני באמת אני – קובי.
אילן לא מוותר והולך אחרי, גם הוא משתין ואחר כך עומד ומסתכל איך אני מצחצח שיניים. "גם אתה היית בחלום." אני מגלה לו כשאנחנו חוזרים למיטה.
"יופי. מה עשיתי שם? התנהגתי יפה?"
"לא יודע. אני צריך לחשוב על זה. אתה באמת רוצה לדעת על מה החלום? זה ממש טיפשי, אני לא מבין למה אני חולם אותו כל פעם מחדש." הוא מהנהן, ולכן אני נותן לו גרסא מקוצרת של החלום שלי, איך אני תועה בג'ונגל ויש רק שתי דרכים לצאת, או לטפס על הר עם המון סלעים חדים ומפחידים, או לשוט ביאכטה נחמדה בנהר כחול.
"לך על היאכטה." צוחק אילן ומניח את ראשו על כתפי. רגליו שוב קפואות ואני מחמם אותן בכפות רגלי.

"הבעיה היא שאני פוחד. אני יודע שהנהר הזה נראה טוב רק בהתחלה, אחר כך יהיו מפלים מסוכנים, וחוץ מזה הסלעים האלו… על ההר לפחות רואים אותם, אבל במים הם מוסתרים. לבנות לא אכפת, אבל אני פוחד."
"איזה בנות?" חוקר אילן, ואין לי ברירה, אני חייב לספר לו הכל. הוא מקשיב בעניין, שואל עוד ועוד, ולמרות שלא רציתי נגררתי אחרי השאלות שלו.

ככה זה בשיחות לילה, שקט וחשוך, העולם החיצוני כאילו נעלם, מרגישים נורא קטנים ופתאום, ובלי להרגיש, אתה מוצא את עצמך מדבר יותר מידי, ואומר דברים שלא היית צריך להגיד.
"אז אין לך מושג למה אתה חולם אותו חלום כל פעם מחדש?" שואל אילן ומניח את לחיו על חזי. כמו תמיד הוא לא לבוש מספיק חם, והוא נדבק אלי כדי שאחמם אותו. אני כבר רגיל, תמיד הוא מתנהג ככה בחורף. הוא טוען שהוא שונא ללבוש פיג'מה.
"אם היית לובש משהו לא היית קופא מקור." אני נוזף בו, מנסה לחמם אותו בכפות ידי בתקווה שלא ישים לב שעומד לי. זה סתם שטויות, תמיד אני מתעורר מגורה מהחלום הזה למרות שהוא בעצם מפחיד. אולי בגלל כל הבחורות ההן בבגדי הים?
"עומד לך!" מציין אילן שאף פעם לא מחמיץ שום דבר.
"אז מה? אז עומד לי, אני גבר וזה מה שקורה לגבר מדי פעם, עומד לו." אני מתפרץ בזעם, "אני הולך לישון על הספה."
"לא, בבקשה, אל תלך." אילן מטיל את עצמו עלי. "אני אשתוק מעכשיו, בבקשה תישאר איתי." הוא מתחנן כמו ילד מבוהל ואין לי לב לעזוב אותו. חוץ מזה, באמת נוח יותר במיטה.
"אילן." אני אומר בקול חמור, "מיד כשנחזור מהטיול אתה חייב לקנות מיטה, או יותר טוב, אני פשוט אעבור דירה והמיטה תישאר שלך. אני לא רוצה לגור יותר ליד רובי, אני חייב למצוא חברה וגם אתה, זה מתחיל להיות מגוחך, השינה באותה מיטה. נכון, אנחנו חברים עוד מהצבא, שכבנו יחד במארבים וחרבנו יחד בשקיות אבל… די אילן, בבקשה, אל תעשה את זה, אני…."

היד שלו שוב בין הרגליים שלי, מלטפת אותי, נוגעת בי בצורה כל כך מסעירה עד שכולי רועד.
"אתה יכול לגעת בי גם כן." הוא לוחש, "הנה ככה." והוא מניח את ידי על הזין שלו שעומד זקוף, רוטט וחלקלק בכף ידי הרועדת.
"מה, אף פעם לא עשית ביד עם חברים?" הוא מתגרה בי.
האמת היא שלא, אבל שמעתי שהיו כאלו שכן. "זה לא בדיוק אותו דבר אילן, אנחנו כבר מבוגרים ו… זה לא אותו דבר." קשה לי לדבר בהגיון במצב כזה, וכשאילן מתהפך בזריזות ולוקח את הזין שלי בפה שלו נסתמות כל טענותיי.
אם הוא היה יודע איפה הזין הזה היה רק לפני כמה שעות אולי הוא היה פחות מתלהב, אני חושב לעצמי, ואחר כך אני בכלל לא חושב, רק מניח לו לעשות בי כרצונו ומחזיר לו מידה כנגד מידה.
לא שאני יודע מה בדיוק לעשות - רובי טענה שזו תנוחה משפילה - אבל כשבחור ובחורה עושים את זה קוראים לתנוחה הזו שישים ותשע. איך זה נקרא כששני גברים מוצצים אחד לשני?
אילן גומר ראשון בפה שלי, אבל ממשיך למצוץ לי, מלטף אותי, נוגע לי בתחת ובביצים. גמרתי כבר פעם אחת היום ובכל זאת אני שוב גומר, מוצא את עצמי גונח בקול למרות שעם רובי אני תמיד שקט ומאופק.

רציתי הפעם לצאת בזמן, אבל הוא לא מניח לי, אוחז את ישבני בכוח, מתעקש שגם הזרע שלי יישאר בפיו. אחר כך הוא מנשק אותי חזק על הפה שוב ושוב, עד שאני הודף אותו ממני.
"תפסיק כבר!" אני מתעצבן, "זה מספיק גרוע, האוננות הזו, או איך שתקרא לזה. לא צריך גם להתנשק כמו הומואים."
אילן גונח ומרפה ממני. "בסדר קובי." הוא אומר, "אבל נכון שהיה לך נעים?"
"כן." אני מודה, "היה לי מאוד נעים, ואני מקווה שגם לך, אבל די. בוא נישן." אני מתהפך על בטני, מחבק את הכרית, דוחף את כף ידי מתחת לירכו של אילן ונרדם.

אילן

למחרת הלילה הנהדר שהיה לי עם קובי ניסיתי לדבר איתו. הפתעה הפתעה! הוא שוב התחמק! ניסה להעמיד פנים שהיה שיכור. בטח, שיכור אחרי חצי בקבוק בירה, ופתאום הוא נורא מיהר לעבודה כי בשבוע הבא אנחנו נוסעים ויש עוד המון סידורים לעשות. זרק לי שלום חטוף וברח.
גררתי את עצמי לעבודה, מנסה לסגור את כל הדברים שלא גמרתי עד כה כדי להשאיר שולחן נקי עד השבוע הבא. שקעתי בעבודה, מתאמץ לא לחשוב על קובי ועל המצב המוזר שלי, ולהתרכז רק במשימות שלפני. חזרתי מותש הביתה וכמובן שהוא לא היה. מדוכא צנחתי למיטה, מתעטף בפוך, טומן את פני בכרית של קובי, שואף את הריח שלו, האהוב, ורק אז הרשיתי לעצמי לחשוב.
איך אני מסוגל להמשיך לאהוב בחור כל כך טיפש? איך הוא לא מבין את החלום שלו, הברור והיפה כל כך, ומה באמת פירוש העובדה שהוא לא מסוגל לצאת מהג'ונגל ולהחליט לאן לפנות? והכי חשוב, מה אני עושה עכשיו? ברור שאי אפשר להכריח אותו להודות במה שקורה בין שנינו, הוא חייב להבין את זה לבד, להודות בזה ביזמתו.

כל פעם שאני מנסה לעמת אותו עם עובדות החיים הוא מספר לעצמו ולי שהוא היה שיכור, שזה סתם משהו טיפשי שאנשים צעירים מתנסים בו לפעמים, ואין לזה חשיבות. בכלל לא מוכן לשקול את העובדה שיש זוגות חד מיניים, שזה קורה וזה אפילו מקובל, ולא רק במדינת תל אביב, כמו שהוא מכנה את העיר המלוכלכת, הרועשת והמטורפת הזו שאנחנו חיים בה. התכנית שלו היא להתחתן ולהביא ילדים, ולגדל אותם מחוץ לעיר, באיזה מקום כפרי חביב עם דשא ועצים, ושום דבר לא יצליח להזיז את קובי מהתכניות שלו, אפילו אם הן לא מתאימות לו בכלל והוא יהיה נורא אומלל, תקוע בלעדי עם אישה וילדים באיזה כפר משעמם.

אני חושב על קובי נשוי למישהי - העיר הזאת מלאה בכוסיות שמתות להתחתן ולהביא ילדים, לא חשוב עם מי - ורץ להביא בירה, מתבל אותה עם וודקה קרה, מנסה אחר כך בלי וודקה, ואחר כך שותה וודקה בלי בירה. שותה קצת ככה וקצת אחרת ובסוף נרדם בלי להתפשט, עד שקובי נכנס מאוחר בלילה ומעיר אותי.
"איפה היית עד עכשיו?" אני נבהל. השעה כבר שתיים לפנות בוקר.
"מה זה עניינך?" הוא זועם, "מה אתה, אשתי? למה נרדמת עם בגדים? בדקת את התוקף של הפספורטים? הזמנת רכב שכור לנמל התעופה?" הוא תוקף אותי בשאלות.
"כן. הכל בסדר." אני נעלב בשקט מהטון הזועם שלו והולך להתקלח. בפה יש לי טעם של גרב מסריחה וכולי מקומט ומזיע. כשאני חוזר למיטה נקי ומקולח, קובי כבר שוכב עטוף כולו בשמיכה אחת, ושמיכה שנייה ממתינה לי, מקופלת יפה בצד שלי.
"מוטב שלכל אחד מאתנו תהיה שמיכה משלו." הוא אומר ביובש, בלי להביט בי.
אני מרגיש כאילו מישהו העביר דוקרן ברזל מלובן בלב שלי, זה מפלח אותי מצד לצד וכואב נורא. "זה בגלל מה שהיה אתמול בלילה?" אני שואל בשקט, ומתכסה בשמיכה שלי שרק אתמול הייתה של שנינו.
"כן. בזמן האחרון אני לא ישן כל כך טוב. חבל שאני אעיר אותך עם החלומות הטיפשיים שלי. ככה יותר טוב." הוא אומר בקול קצת יותר רגוע, נשמע שוב כמו קובי שלי.
"אני לא מתכוון לזה ואתה יודע את זה." אני אומר בלחש לגב העטוף שלו. רק כמה תלתלים מציצים מבעד לשמיכה שהוא כרך סביבו כמין מגן מפני.
קובי נאנח חרש. "אני יודע." הוא לוחש חזרה. למה שנינו לוחשים? "שנינו יודעים למה אני מתכוון סשה. כשאנחנו שיכורים אנחנו עושים שטויות. מתנהגים כמו מתבגרים דבילים. זה חייב להיפסק. אתה רוצה לדעת איפה הייתי?" הוא שואל בהתגרות.
אני אומר שכן, אבל אני משקר. אין לי שום חשק לדעת איפה הוא היה. גם בגלל שאני כבר מתאר לעצמי, וגם בגלל שזה מכאיב.
"הלכתי לזיין במכון ליווי." הוא אומר בשביעות רצון.
שיפוד הברזל המלובן הזה שתקוע לי בחזה עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות. "מזל טוב." אני אומר בקרירות, "שיהיה לך לבריאות, אני מקווה שנהנית."
"לא, בכלל לא." מודה קובי וצוחק קצת - מין צחוק עצוב כזה, "היא הייתה מולדובנית או משהו כזה. בלונדינית צבועה, לא יפה ונורא עצובה. היא שנאה אותי ולא רצתה שאני אגע בה, אבל העמידה פנים שכן. העיניים שלה היו כל כך ריקות, מתות כאלו, לא עמד לי."
"מי שהולך לזונה, שלא יסתכל לה בעיניים." אני אומר ומרגיש קצת יותר טוב. "אני מקווה שלפחות לא שילמת לה."
"דווקא כן שילמתי. וגם בקשתי סליחה לפני שברחתי." הוא מתוודה.

כל כך טיפוסי לקובי המתוק שלי. איך אפשר לא לאהוב בחור כזה?
אחרי שתיקה קצרה הוא שואל בדאגה מנומסת אם היו לי מספיק מים חמים להתקלח.
אני משקר שלא. "אבל זה בסדר אני מיד אתחמם." אני מוסיף בגבורה, "זה ייקח רק עוד כמה דקות." ומובן שקובי שולח יד למשש את כפות רגלי, שכרגיל בחורף הן קפואות, ובסוף אנחנו נרדמים כמו תמיד, מחובקים כמו כפיות חמימות ומפויסות. 

עד הנסיעה לחו"ל אנחנו שומרים על סטטוס קוו זהיר. כל זמן שאני מקפיד לא להציק לו בניסיון לדבר על היחסים שלנו הוא נחמד אלי, ישן איתי כמו תמיד - השמיכה הנוספת חזרה לארון כבר למחרת - ומתנהג כרגיל.

אנחנו נפרדים מהבנות בארוחת שחיתות ענקית של דגים אפויים בתנור שאני מבשל בעזרת שרון, ושרון מסיעה אותנו לשדה התעופה בהבטחה לבוא לקחת אותנו בשבוע הבא. היא מנשקת אותי על הלחי וצובטת לי קצת בתחת, ואחר כך מנשקת את קובי, כאילו הכל בסדר וזה נורמאלי להיות ידידה טובה של בחור שסחבת לו את החברה.
קובי מתנהג בגבורה, לא מחמיץ פנים גם כשהן מתחבקות מול הפרצוף שלו, ונראה שהוא פחות או יותר השלים עם המצב. למעשה, הוא מספר לי כשאני משבח את התנהגותו הבוגרת, עכשיו, כשהם לא חיים יחד, המצב בינו ובין רובי הרבה יותר טוב, הם לא רבים יותר והוא עדיין מחבב אותה ומאחל לה כל טוב. רק כשאנחנו נחגרים בכיסאותינו אני מעיז לגלות לקובי שאני פוחד לטוס.
"אני יודע." הוא אומר בחיוך ונותן לי יד, "שמתי לב שבטיול למזרח הרחוק טסת שיכור."
אני נאחז בידו, לוחץ אותה חזק, ומצטער שאיני יכול להניח את ראשי על כתפו. המושבים במטוס בנויים בצורה משונה כזו שכל אחד כאילו מבודד בתוך הכסא שלו.

"אני לא שיכור עכשיו." אני אומר, "בין כה זה לא עוזר. אני פוחד נורא קובי. אל תעזוב לי את היד." הוא מהנהן ברצינות ומחזיק בידי בנאמנות במשך כל שעות הטיסה. זה לא מפריע לו להתפעל מהנוף היפה שמבעד לחלון, הרים מושלגים, , ואחר כך מישור שטוח וירוק עם יערות, ערים ועיירות, בתי צעצועים עם גגות אדומים פזורים בחן על פני הנוף הירוק, כבישים ונחלים מתפתלים ביניהם, נוף נדוש ומתוק כמו תמונה על בונבוניירה, ומנסה לשכנע אותי להסתכל מבעד לכתפו.

אני רוכן מעליו, מצמיד את לחיי לכתפו ומציץ החוצה. "הנוף נראה כמו גלויה קיטשית." אני אומר באומץ ולרגע שוכח לפחד, ואז המטוס עושה סיבוב קטן ואני רואה את הכנף שלו רועדת מעבר לחלון הזכוכית הקטן והעגול במרחק כמה ס"מ מפני, והעובדה שאנחנו בתוך צינור פח תלוי באוויר בגובה של כמה ק"מ מעל לפני האדמה שוב נוחתת עלי במלוא כובדה.

רק ההבנה שגם אם אעמוד ואצרח בכל כוחי שאני רוצה לרדת מיד ממלכודת המוות הזו, המטוס ימשיך בדרכו, רועד ומקרטע מעל לנוף האירופי היפיפה, מונעת ממני לעשות בושות. אני מתאפק בשתיקה, חורק שיניים ומחכה למוות. לפחות אמות עם קובי.
המטוס רועד ואני כובש צעקת בהלה. "אל תפחד. זה בסדר גמור." מרגיע אותי קובי ולוחץ בעידוד את כפי.

הוא כזה חמוד! אולי כדאי להגיד לו עכשיו כמה אני אוהב אותו? בין כה וכה מיד נמות. קולו של הקפטן בוקע מהתקרה, מאשר את דבריו של קובי ומבטיח לנו באנגלית בעלת מבטא צרפתי כבד שאנחנו בסדר. יש כמה כיסי אויר קטנים בדרך, זה שום דבר, ונא לחגור שוב את החגורות ולהירגע. מיד זה עובר.
קובי חוגר אותי, מלטף בעדינות את פני ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר. "יש לי לחץ נוראי באוזניים." אני מתלונן וקובי שולף בשבילי סוכרייה ומציץ לעבר השותף השלישי למושב שלנו. "הנה, אתה רואה?" הוא מחייך אלי בעידוד, "הבחור הזה ישן בנחת. זה לא כל כך נורא, נכון?"
המטוס נותן קפיצה כאילו מישהו בעט באחוריו, אבל הגבר שלצידנו ממשיך לחרופ בשלווה. אני מקנא בו.
"בוא נדבר על דברים אחרים כדי לא לחשוב על הטיסה." מחייך אלי קובי, ומשלב את אצבעותיו בשלי. גם הוא קצת במתח, אני חש אותו דרך אצבעותיו. אני אוהב את הידיים שלו, הן קטנות יחסית לגבר, אבל רחבות וחזקות. ידיים רבועות ומיומנות של אדם שמסוגל בלי בעיות לתקן ברז נוזל, ביוב סתום, או מפסק מקולקל. בשבילו להחליף גלגל מפונצ'ר או לתלות מדף על הקיר זה משחק ילדים.
הוא גדל רק עם אימא וסבתא והיה חייב, כבר מגיל צעיר, להיות הגבר בבית, וככה הוא למד לעשות הכל בעצמו. לי יש ידיים עדינות ודקות של בחורה, כאלו שנראות טוב עם טבעות, אבל אחרי ששמעתי את קובי מעיר כמה הערות מלגלגות על גברים שעונדים טבעות הפסקתי עם המנהג הזה. אני מרוצה מהידיים שלי, אבל לא מסוגל אפילו לתקוע מסמר בקיר. הידיים שלי לא טובות לדברים טכניים אלא רק לדברים כמו שרטוט ובישול, או עיסוי וליטופים.
"אמרת לכל החברים שלך שאתה נוסע לחו"ל." שואל קובי, "גם לרוני? הבחור הזה כל כך היסטרי, הוא עוד עלול להזמין משטרה לפרוץ לנו את הדלת אם לא נענה לו." הוא ממש לא סובל את רוני.
"הוא חבר טוב." אני מגן עליו, "הוא פשוט בחור רגיש, ומאז שכמה בריונים תקפו אותו הוא קצת… הוא רגיש." אני מסכם בקצרה, לא רוצה להיכנס לכל הסיפור הסבוך על רוני והמגעילים ההם שארבו לו כשיצא מהפאב.
"אני לא מתפלא שתקפו אותו, עם הכלבה המשונה הזו, ועם ההופעה ההומואית שלו." ממשיך קובי ללכלך על רוני.
"אבל הוא באמת הומו." אני אומר בנחת, מסתיר את כעסי, "וגם נמרוד אם אתה כבר רוצה לדעת. וגם אדם."
קובי מושך בכתפיו. "לא. אני לא רוצה לדעת. לא מעניין אותי מי עושה מה במיטה." הוא רוטן, "אני פשוט לא אוהב את החברים ההומואים שלך. למה הם חייבים להיות כל כך… להראות תמיד כאלה…"
"כאלה הומואים מגונדרים." אני עוזר לו במתיקות ארסית, ומנסה למשוך את ידי מידו.
"אל תהיה טיפש." הוא מסרב להניח לידי, "אתה יודע שאין לי שום דבר נגד הומואים. אני שופט כל אדם לגופו, אבל אם אתה חבר של הומואים, ואתה מסתובב איתם וגר איתם, אז בסוף אל תתפלא ש…." ושוב הוא מפסיק את דבריו באמצע, בתקווה שאני כבר אשלים את המשפט.
זה הרגע להגיד לו שגם אני הומו ושאם לא נאה לו שיקפוץ מהמטוס בלי מצנח, אבל הקפטן מתערב שוב עם האנגלית המצורפתת שלו ומודיע שאפשר לפתוח חגורות והכל בסדר. נאום ההרגעה הזה מעיר את האדון שלצידנו והוא קורא לדיילת ורוצה לשתות, וכולם קמים פתאום ורצים לשירותים, וכל האנשים במטוס מתחילים לטייל ולדבר ולרעוש, ואין לי ברירה אלא לשתוק ולחכות לרגע המתאים הבא.

המכונית שהזמנו מחכה בשדה התעופה. אני נוהג וקובי, עם מפה של ניס על ברכיו, מחלק לי הוראות. הוא ממש טוב בניווט, והוא מת על מפות. תן לו מפה ושטח לא מוכר והבן אדם פורח. אנחנו מגיעים בקלות לטיילת של ניס, ומתחילים לנסוע לכל אורכה, מתפעלים מהים הכחול ומהבניינים היפים העומדים לאורך הטיילת.
קובי מקריא לי מספר ההדרכה על טיילת האנגלים ועל ההיסטוריה של ניס, מצטער שלא הגענו בפברואר לקרנבל, אבל מתנחם שכעת מזג האוויר הרבה יותר נעים, וממשיך לקשקש על גרימלדי ומסינה שהקימו את ניס או משהו, ושהפסלים שלהם מפוזרים בכל רחבי העיר - הוא ממש חולה על כל הקטע הזה של היסטוריה וארכיאולוגיה.
החוף מלא אבנים קטנות ועגולות, ועל האבנים שרועים גברים ונשים, תופסים קצת שמש של אחר הצהרים. חלק מהנשים חשופות חזה. קובי מציץ מזווית העין וחוזר למפה. "תראה כמו בנות בלי חזיות." אני מעיר.

הוא מהנהן, מביט שוב, משתעמם אחרי שנייה וממשיך לספר לי על התקופה היוונית והרומאית של ניס, ומבטיח לי שמיד אחרי הכנס נעלה באיזה מעלית למין צוק שעליו יש שרידים של מצודה רומאית ונוף נהדר של כל העיר.
"אלא אם כן אתה מעדיף לטפס רגלית. יש רק ארבע מאות מדרגות." הוא מתלוצץ. סלידתי מהליכה ברגל בכלל, ומטיפוס על מדרגות בפרט, ידועות לו היטב.
"אני מתפלא שאתה לא מסתכל יותר על הציצים שעל החוף." אני לא מתאפק להעיר, למרות שידוע לי שזה משחק באש. אם הוא כן מתעניין הוא בטח סטרייט, ואני אכלתי אותה בגדול.
"עזוב בחייך, כולם בעבודה סיפרו לי על הציצים האלה. כאילו שרק בגלל זה אני נוסע לחו"ל." רוטן קובי בחוסר נוחות, "ראיתי מספיק והבנתי את העיקרון. של רובי יותר יפים."
"בחייך, הרי היא ממש שטוחה." אני משתומם. כלומר, רובי בחורה יפה והכל, אבל החזה הוא לא החלק המפותח אצלה, באזור ההוא היא נראית כמו ילדה בת שתים עשרה.
"אני לא אוהב בנות עם חזה גדול." פוסק קובי, וליבי קופץ משמחה. "אני מעדיף רגלים ותחת, וגם החברות שלך היו תמיד דקיקות ושטוחות, אם אני לא טועה."
"אתה לא טועה." אני אומר בטון שמשדר לו לא להמשיך לדון בנושא.
הוא מבין ומפנה את תשומת ליבי לחבורת צעירים על סקטים. כמה מהם ממש מהממים, דוהרים להם לאורך הטיילת חשופי חזה, מוצקים ויפים. בחור שחור אחד נראה לי ממש מדליק, אבל כמובן שאני לא אומר לקובי כלום וממשיך לנהוג בשתיקה.
המלון שלנו נמצא ממש במרכז העיר, מול גן אלברט, שהוא הגן הכי גדול ויפה ומטופח בעיר. המלון קטן יחסית לשאר המלונות מסביב, אבל נמצא ממש במרכז העיר, בהצטלבות של שני רחובות. צורתו משולשת כמו פרוסת עוגה, כשהלובי נמצא בקצה הצר והחדרים מתפרסים כמניפה מאחוריו. שני צידי המלון מעוטרים בגילופים ובמעקות מתכת מסולסלים, וכולו צבוע בלבן ובוורוד.
"המלון הזה נראה כמו עוגת חתונה." אומר קובי בהנאה, אבל בעצם ככה נראים רוב הבניינים בעיר - מגולפים ומקושטים, צבועים ברוב טעם בלבן עם עיטורים בכחול בורוד ובצהוב - כל הרחוב נראה כמו תפאורה מהמאה התשע עשרה.
אנחנו לוקחים את המזוודות שלנו ונכנסים ללובי המעוגל והנחמד, ושם אנחנו פוגשים בפעם הראשונה את פסקל.
פסקל עומד מאחורי דלפק הקבלה, הדור בג'קט כחול עם הלוגו "מלון גרימלדי" רקום על דש בגדו באותיות זהב מסולסלות ומקבל אותנו בבונז'ור מנומס. הוא שחום כמו תימני, שערו מסולסל כשל כושי ושיניו הלבנות מבהיקות מתוך חיוכו הרחב. אחר כך הוא סיפר לנו שאימו ממרטיניק ואביו אזרח צרפתי ממוצא רוסי, תערובת משונה שהפיקה בחור סקסי וחביב שמיד מצא חן בעיני.
תמיד חלמתי לבדוק אם הקלישאה על אבר המין הגדול של הכושים היא נכונה, אבל עד עתה לא הזדמן לי, כי הכושים היחידים שהכרתי היו אתיופים, ואין הומואים אתיופים, בכל אופן לא כאלו שאני מכיר. כנראה שאפילו אלוהים, הידוע בחוש ההומור המרושע שלו, לא יעשה דבר כל כך נבזי ויפיל על בן אדם אחד כל כך הרבה תיקים, גם כושי, גם יהודי, וגם הומו זה יותר מידי לבן אדם אחד.
אני לא מספיק להפעיל על פסקל הסקסי את כל עוצמת הרדאר מגלה ההומואים שלי כי מיד אחרינו נכנסת למלון קבוצה גדולה של קשישים בריטים נרגשים. הם לבושים בצבעי פסטל, מקשקשים מהר במבטא בריטי נשמעים ממש כמו בסדרות הבריטיות שקובי כל כך אוהב להשוות לסדרות הוולגריות האמריקאיות ולהרגיש תרבותי ונעלה על פני טיפוסים כמוני, שמתים על חברים וסיינפלד.
אז נכון שהסדרות הבריטיות מעולות ותרבותיות יותר מבנות הדוד הנחותות מאמריקה, ולשתות תה עם חלב מספל חרסינה זה הרבה יותר קלאסי מלמצוץ קולה בקשית מכוס קרטון, אבל איך אפשר ליהנות מחיים נטולי קמצוץ וולגריות?
פסקל לא נבהל מהבריטים הפסטליים וממשיך בסבלנות בתהליך קבלתנו למלון. אחרי שהוא גומר עם הרישום הוא שואל אם אנחנו רוצים חדר עם מיטה זוגית אחת או עם שתי מיטות.

אני מביט בקובי והוא בי, פניו נשארות נטולות כל ארשת, אבל עורפו מתחיל להאדים ממצוקה - אוי, כמה טוב שאני מכיר את החבר שלי - הוא בטח מרגיש עכשיו כמו בחלום הג'ונגל כשהוא צריך להחליט לאיזה כיוון ללכת.
"איזה חדר הזמינו בשבילנו?" הוא שואל את פסקל, ומתחת לדלפק ידו מתהדקת בחזקה על ידית התיק שלו.
"הוזמן למענכם חדר זוגי." מסביר פסקל באנגלית משובחת עם ניחוח צרפתי שרמנטי, "אבל יש חדרים זוגיים עם מיטות נפרדות ויש עם מיטה קינג סייז, מה תרצו?"

נדמה לי שבינו לבין עצמו הוא משועשע מההתלבטות של קובי, אבל קשה לי לקרוא את פניו מבעד למסכת הנימוס הפרושה עליהם. קובי נשאר נאמן לעצמו ומחליט לא להחליט. "מה אתה חושב אילן?" הוא פונה אלי.
מה אני חושב? אני חושב שעוד מעט אקבל אולקוס. הקיבה שלי מתכווצת לאגרוף קטן ועצבני. "לא משנה לי פסקל." אני אומר ומביט ישר לעיניו הכהות שחיתוכן מזרחי משהו, עיני חדר מיטות. "זה לא חשוב."
"בסדר." נכנע פסקל לחוסר ההחלטיות שלנו, "תקבלו מיטה אחת גדולה." הוא פוסק, וסוקר את הקהל הסבלני הממתין בתור פסטלי מסודר מאחורינו. "כשהבריטים באים תמיד יש מחסור במיטות נפרדות." הוא מגלה לנו בלחש, ונותן לנו כרטיס פלסטיק בתוך נרתיק קרטון. "קומה שלישית חדר 321 בבקשה." הוא משלח אותנו מעל פניו באדיבות מלכותית, וכשאני חוזר ומציץ לעברו בזמן ההמתנה למעלית הוא כבר עסוק בסקירת ישבנו של המדריך הצעיר והשחצן של הבריטים הקשישים.

ידעתי! הגיידאר שלי לא משקר אף פעם!  

חלק ד'