החברים הכי טובים

ברגע שראינו אותה... באותו רגע בדיוק, הכל השתנה. ומה שהכי גרוע זה שראינו אותה בדיוק באותו הרגע, ככה שלא יכולנו אפילו להגיד את הדבר האידיוטי הזה שאומרים לפעמים - "אני ראיתי אותה קודם."

כי ברגע שראינו אותה שנינו, בדיוק באותו הרגע, מיד רצינו אותה. ומיד נבהלנו, כי כבר מזמן מזמן, מהימים שרק התחלנו להבין מאיפה הדג משתין החלטנו שלא ניתן לאף אחת לקלקל לנו את החברות.

כבר אז, עוד לפני שהתחלנו להתגלח, נשבענו שבחיים בחורה לא תבוא בינינו. אנחנו, שישבנו יחד על הסיר עוד בפעוטון רותי, שאכלנו מאותה לחמנייה ושתינו מאותה שקית שוקו, שעשינו יחד הכל, כולל הכל, והכרנו אחד את השני כל כך טוב עד שגם בחדר חשוך מלא אנשים יכולנו למצוא זה את זה רק לפי הריח, החלטנו שלנו זה לא יקרה.

אני הרי מכיר אותו כל כך טוב שמספיק שהוא שם את היד שלו על העורף שלי אני מיד יודע שהוא מרגיש ככה וככה, ושהוא צריך בדיחה, או חיבוק, או סתם שאני אשב לידו ואשתוק איתו ביחד.

והוא, הוא הרי מכיר אותי הכי טוב בעולם. יותר מאימא, יותר מאבא, יותר מאחי ומאחותי, מכיר אותי כל כך טוב שמספיק שאני אביט בו ככה, מהצד, והוא ידע מיד מה קרה ולמה וכמה, ואם זה הזמן לחייך אלי וללחוץ לי את היד, או לתת לי צ'פחה על העורף ולהגיד לי, "שתוק, שתוק יא מניאק."

נו, טוב. מה יש לדבר, אנחנו חברים טובים. פשוט חברים וזהו. 

עוד בבית הספר כשהיו אומרים להתחלק לזוגות, וכולם היו מחפשים בן זוג, אני והוא מיד, כמו מגנטים, היינו נעים זה לכיוונו של השני. תמיד היינו הזוג הראשון להתייצב, מוכן לכל.

גם אחרי בית הספר נשארנו יחד. בצבא יש לנו מספרים צבאיים עוקבים, ואת כל החופשות, והרגילות, והקורסים והכל, עשינו יחד. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו בכל דבר- בניווטים, בסחיבת אלונקה, באוהל סיירים, בעונשים ובצ'ופרים. תמיד עמדנו יחד, כתף אל כתף, או גב אל גב, או פנים אל פנים, תמיד הוא היה שם בשבילי ואני בשבילו.

אף פעם לא רבנו, אף פעם לא התווכחנו. היינו בראש אחד, שידרנו על אותו גל. דברנו מעט והבנו בלי מילים הכל.

ולכן כשהיא באה, עם הגוף הזה שלה, עם השער הזה, והרגליים הללו, והחזה הזה, מיד הבנו ששנינו ביחד נדלקנו עליה. שנינו קלטנו תכף שמה שהכי מדהים אצלה זה הצירוף המיוחד של כל הדברים הנפלאים הללו יחד. צירוף שגם אני וגם הוא לא יכולנו לעמוד בפניו.

מצחיק איך שפגשנו אותה במקרה כזה, בלי תכנון מוקדם. הלכנו יחד לסרט והיא סתם באה מולנו ככה, מחייכת אל שנינו בבת אחת, כאילו שכל יום אנחנו פוגשים בחורות כמוה מסתובבות להן ברחוב, ומה בכלל הקטע שלנו? 

ואיך שראינו אותה הבטנו זה בזה בלי מילים ומיד ידענו שעידן חדש התחיל, ותכף שנינו נעשינו עצובים. מיד הבנו שזהו, אנחנו לא ילדים יותר, החיים הממשיים הגיעו לתת לנו מכות ועכשיו יתחיל להיות לנו רע בדיוק כמו שתמיד הזהירו אותנו המבוגרים ואנחנו לא האמנו.

טוב, הסרט התחיל והיא נכנסה ואנחנו, כמו טיפשים, נגררים אחריה. היא לא התבלבלה, הזמינה אותנו לשבת משני צדדיה, ודיברה קצת איתי וקצת איתו, והתכבדה מהפופ קורן, קצת שלי וקצת שלו, וכשהלכה לשירותים פקדה עלי לשמור לה על המעיל, ועליו לשמור לה על התיק.

עמדנו וחיכינו ליד השירותים ולא יכולנו להסתכל אחד לשני בעינים. כל אחד ידע בדיוק מה השני חושב. לא, לא דברנו על זה. מה כבר יכולנו להגיד?

עמדנו אחד ליד השני ושתקנו כמו שחברים שמכירים המון זמן שותקים.

היא דווקא לא שתקה. צחקה וסיפרה בדיחות, והייתה נורא עליזה ונחמדה, וזה היה טוב, המצב רוח הדברני הזה שלה, כי אחרת השתיקה הייתה עלולה להיות באמת יותר מידי מעיקה. למזלנו היא שלטה לגמרי במצב ובכלל לא הייתה נבוכה, ואיכשהו עברנו את הסרט בשלום ואפילו נהנינו קצת. 

אחרי שהסרט נגמר היא אמרה שהיא צריכה ללכת הביתה. ביקשנו יפה והיא הסכימה שנלווה אותה עד לדירה שלה.

הגענו לדירה ובפתח היא נישקה קודם אותי, ומיד אחר כך אותו, נשיקה נחמדה כזו על הלחי ושאלה אם נעלה לקפה.

הסתכלנו אחד על השני ואחר כך עליה.

"מי מאתנו?" הוא שאל בקול עבה כזה, קצת צרוד ממתח. הוא היה נורא נבוך ולא היה לו נעים ממני, הרגשתי את זה בקול שלו.

אני יודע שבכל מקרה אחר הוא היה מיד מוותר למעני, אבל היה הייתה כל כך... כל כך היא! והוא נדלק עליה נורא ופשוט לא היה יכול לוותר.

הבנתי אותו, גם אני, בכל מקרה אחר, הייתי מיד מוותר. הוא חבר שלי, אני מוכן לתת לו כל מה שהוא רוצה - את האוטו, את המפתחות לדירה, את כל הכסף שיש לי בבנק, אפילו על התחתונים הנקיים היחידים שלי אני מוכן לוותר למענו. אני מוכן לעשות הכל בשבילו, אבל... היא, היא הייתה כל כך... אתם מבינים?

היא הביטה עלינו, קודם עלי ועליו, ואחר כך עליו ועלי, מעבירה את המבט הזה שלה, עם העיניים האלה שלה, מאחד לשני, כמו צופה בתחרות פינג פונג, ואז היא שאלה בקול הסקסי הזה שלה, "אבל אם אתם כאלה חברים טובים, ואתם עושים הכל יחד, אז למה שלא תעלו אלי שניכם ביחד?"

ואז, בפעם הראשונה מאז שפגשנו אותה, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, ומיד נזכרנו בתרגיל ההוא, כשישנו יחד באוהל הסיירים הצבאי המסריח ההוא, ושנינו היינו נורא חרמנים כי המון זמן לא יצאנו שישבת.

ירד גשם וסתם שכבנו זה ליד זה ודברנו על בחורות כמו שגברים צעירים עושים כשאין להם דבר יותר טוב לעשות, ואחר כך... קודם כל אחד מאתנו נגע רק בעצמו, ואז פתאום כל אחד נגע בשני, וגמרנו יחד, הוא ביד שלי ואני בשלו.

טוב, אז אולי זה קרה יותר מפעם אחת, אבל זה קרה רק בגלל שהיינו נורא חרמנים ולא הייתה אף בחורה בסביבה. במקרה כזה זה לא נחשב. נכון?

אבל פתאום, כשהיא עמדה מולנו ושאלה למה שלא נעלה שנינו יחד? נזכרנו בזה. לא דברנו, אבל לפי הפרצוף האדום שלו ידעתי שהוא חושב על זה, והוא ידע שגם אני נזכרתי בדיוק באותו הדבר.

"תראו," היא אמרה. "אתם חברים נורא טובים. נכון?"

"החברים הכי טובים." עניתי, וגם הקול שלי נשמע עבה כזה וצרוד.

"ואם אני אבחר רק באחד מכם אז אני אקלקל לכם את החברות, נכון?"

הבטנו זה בזה והנהנו, כן נכון. היא צדקה, אין מה להגיד, היא מיד קלטה את המצב וסכמה אותו בקיצור נמרץ, מה שהוכיח שהיא לא רק נראתה פיגוז, היא הייתה גם חכמה. וכמה בנות כאלו יש בשטח? כולם יודעים שמעט מאוד.

"אז זהו זה," היא חייכה. "או שתבואו שניכם או שאף אחד לא. זה המצב."

"אבל... אבל... "גמגמנו. "איך... איך שנינו יחד?" ושוב לא יכולנו להביט זה לזה בעיניים מרוב מבוכה.

היא חייכה חיוך מתוק. "בואו איתי, אני אלמד אתכם איך." החלפנו מבט חטוף, ומוקסמים הלכנו אחריה עוקבים בעינינו אחרי ישבנה המעכס במעלה המדרגות. 

אם קודם סתם נדלקנו עליה, אז עכשיו, כשראינו איך היא סידרה את הדירה שלה, היינו כבר ממש... נו, איך להגיד את זה בלי לבטא את המילה הזו, המאוסה, השחוקה והלעוסה לעייפה?

טוב, בסדר. התאהבנו בה. מרוצים?

לא רק שהיא הייתה יפה וחכמה והחלטית, וידעה מה להגיד בכל מצב, היא גם הייתה בעלת טעם טוב. הדירה שלה הייתה נהדרת. מיד הרגשנו שם בנוח.

זו הייתה דירה מזמינה כזו, נוחה וחמה בלי להעיק. מקום שאתה נכנס אליו ומיד רוצה להוריד את הנעליים, לפתוח את החגורה, לחייך ולהגיד – הנה אני, הגעתי הביתה.

ומה זה אהבה אם לא ההרגשה הטובה הזו שהנה הגעתי הביתה, ושום דבר רע לא יכול לקרות לי עכשיו כי כאן אני בטוח?

ואם אתם חושבים שזו הייתה דירה מפוארת עם רהיטים יקרים, ושטיחים פרסיים וכל מיני ואזות מחרסינה וכל זה... נו באמת, בטח שלא.

הכל שם היה ישן ומשומש ומעט דהוי - היו כורסאות לא תואמות שהרגישו טוב זו ליד זו, היו ספרים, המון המון ספרים, כאלו שמזמינים אותך לקחת אותם ליד ולקרוא בהם, והיו שטיחים צבעוניים, שחוקים קצת, אבל רכים כאלה, שנעים להשתרע עליהם, והייתה מערכת משובחת עם המון דיסקים לכל מצב רוח, ופינת טלוויזיה קטנה שלא משתלטת על כל הסלון אלא מצטנעת בפינה, כמו שצריך.

המטבח היה עליז ומואר כזה, עם ספלי קרמיקה צבעוניים תלויים על ווים מעל הכיור. הארונות היו מעץ בהיר עם ידיות חרסינה מצוירים והיה באויר ריח של לחם טרי ותפוזים. ישבנו ליד השולחן הגדול שלה, שולחן סבא עתיק ומגולף, ושתינו קפה נהדר, צחקנו וסיפרנו סיפורים על החיים שלנו, ונרגענו קצת.

היא הקשיבה, צחקה בכל המקומות הנכונים, ואמרה דברים חכמים וחמים כאלה שעשו לנו הרגשה שאפשר להגיד לה כל דבר והיא תמיד תבין בלי להתרגז ובלי להיעלב.

היה נחמד, חבל שאי אפשר היה להישאר ככה כל הלילה, אבל היא גמרה לשתות ולקחה אותנו לחדר השינה היפה שלה - חדר גדול כזה בסגנון עתיק.

לא עתיק מעיק של לואי המה שמו, אלא עתיק של שוק הפשפשים. עתיק משועשע כזה, עם מנורה בעלת אהיל זכוכית ורודה ומיטת מתכת ענקית עם פיתוחים וסלסולים צבועים בזהב, ואפיריון חמוד עם מפת תחרה ענקית פרושה עליו, ושטיח קיר אינדיאני תלוי על הקיר מעל המיטה. ואם תשאלו מה הקשר בין שטיח אינדיאני למיטת רוקוקו מסולסלת אז האמת היא שאין קשר, אבל בכל זאת, הצירוף היה נכון לגמרי.

היא התיישבה על המיטה ואמרה שהנעלים שלה הורגות אותה, ואני מיד התיישבתי מולה וחלצתי לה את הנעלי עקב.

נעלים יפות מאוד, אבל חדשות, כך שכנראה הרגל שלה לא התרגלה אליהן עדיין. עשיתי לה קצת עיסוי בכפות הרגלים והוא, החבר הכי טוב שלי ששמו - הגיע הזמן שתדעו – הוא כפיר, לקח ממני דוגמא וכרע על ברכיו מאחוריה ועיסה לה את הכתפיים. אחרי שעשה עלי אימונים במשך שנים הוא נעשה מומחה בעיסוי והיא נהנתה מאוד.

אני, שמי לביא, אני יודע זה מצחיק, כפיר ולביא, אבל אני בטוח שהיינו גומרים את הערב באותו מקום, עם אותה בחורה, גם אם הוא היה מוישה ואני שמוליק, או ההפך.

אני לעומת כפיר מעדיף לעסות רגלים ומת על נעלים של בחורות. גם גרביונים אני אוהב, חולה על גרביונים, במיוחד כאלה עם דוגמאות של תחרה שיש בהן יותר אוויר מגרביון, ואם יש גם עוד כמה רכבות אני בכלל נגנב. זה חולני, אני יודע. מה לעשות? כזה אני.

כפיר דווקא נדלק יותר על חזיות. יש לו ערמות של קטלוגים עם חזיות. הוא אומר שמה שיש בתוך החזייה מחרמן אותו, אבל הרי לא חסרות תמונות של ציצים בלי חזיות?

משום מה יש אצלו רק ציצים עם חזיות, כמו שאצלי אין סתם תמונות של רגליים, רק עם נעלים וגרביונים.

אצלה - אצל אניטה המתוקה - נכון שזה שם משגע? היה מספיק ודי לשנינו. גם חזיית תחרה נהדרת, אפילו אני התלהבתי, וגם גרביונים שחורים, עדינים כאלה עם דוגמא יפה שנגמרו ברצועת בירית מקושטת תחרה נהדרת.

לדעתי אין דבר יפה ומחרמן יותר מעור לבן ורך של אישה מקושט בתחרה שחורה. יכול להיות גם אדומה, אבל שחור זה הכי הכי בעולם. על זה כבר הסכמנו מזמן גם אני וגם כפיר.

אחר כך, אחרי שהורדנו לה הכל, כולל את הגרביונים ואת החזיה ואת התחתונים, שממבט ראשון נראו שמרניים ופשוטים, סתם תחתוני כותנה עדינה עם פרחים רקומים, ואז, כשמשכתי אותם מעליה בזהירות ראיתי שבמרכז כל פרח יש חור קטן, ובמפסעה, בדיוק במקום הנכון יש חור בצורה לב, ובעצם... לא. התחתונים היו שובבים, אבל אני אוהב לראות הכל ולהרגיש הכל. לזיין דרך חור בבד זה רעיון מחרמן ומדליק, אבל נשאיר אותו לדוסים.

שמתי את הראש בין הרגלים שלה, מריח את הכוס היפה שלה שהיה מגולח קצת, ככה שהיו עליו שערות באמצע אבל לא בצד. אפשר היה לראות את השפתיים הבשרניות של הכוס שלה, כהות ותפוחות כנגד עור הירכיים הלבן, המראה הזה גרם לזין שלי לטפטף בתוך התחתונים. העפתי אותם מעלי ונשארתי ערום לגמרי.

כפיר כבר הספיק להתפשט לפני, לא שמתי לב מתי, והיה שקוע בשדיים הערומים של אניטה ששכבה בשקט, מחייכת לעצמה חיוך מרוצה של חתולה שליקקה את כל השמנת, ולא נראתה נבוכה כלל מזה שהיא במיטה עם שני גברים, שכל אחד מהם מפנק ומלקק אותה מצד אחר.

"אתם מתכוונים לשמור על ההפרדה הזו בין החלק העליון והתחתון שלי כל הזמן?" היא שאלה פתאום, מפריעה לנו לחגוג על הגוף הנהדר שלה.

היא התיישבה ופקדה עלינו לשבת משני צדדיה ולהביט אחד בשני.

"אניטה." אמר כפיר בקול הצרוד הזה שהוא מקבל כשעומד לו, "אני מסתכל על לביא כבר עשרים שנה. אני מעדיף להסתכל עליך, לא עליו."

"כנ"ל." עניתי בקיצור, והמשכתי ללטוש מבטים בכוס המדהים שלה שנראה לי כמו פרי אקזוטי עסיסי. מתתי לזלול אותו, אבל לאניטה היו רעיונות אחרים.

היא שלפה שני קונדומים, אחד ירוק ואחד סגול, ונופפה אותם מולנו. "איזה צבע רוצה כל אחד?" שאלה במתיקות.

איזה מזל שהבחורה הזו לא איבדה כמונו את הראש ונזכרה להגן על עצמה, חשבתי בשמחה, ושלחתי יד לקחת את הסגול שממש מצא חן בעיני, אבל היא, בזריזות של קוסם החליפה ידים ונתנה לי את הירוק, ולכפיר את הסגול.

"אבל אני רוצה שהזין שלי יהיה סגול." מחיתי, "ולביא מת על ירוק."

"אני יודעת מתוק שלי, ובגלל זה אתה תלביש לו את הקונדום והוא לך." חייכה אניטה חיוך חתולי נהדר.

עשינו לה פרצופים אומללים, ואז היא אמרה, "נעשה תחרות, מי שיגמור להלביש יותר מהר את הקונדום על השני יקבל ממני מציצה." וליקקה את השפתיים הבשרניות שלה בלשון ורודה וקטיפתית.

הבטנו זה בזה ומיד התנפלנו אחד על השני והלבשנו זה לזה את הקונדומים. אני ניצחתי כמובן, אני זריז יותר ממנו, תמיד הייתי. הוא חזק יותר ממני, אבל בנסיבות המסוימות ההן הזריזות הייתה חשובה יותר מכוח.

אניטה התחילה למצוץ לי ועשתה עבודה נהדרת. היא הייתה ממש כשרון בתחום הזה, אבל לא מצא חן בעיניה שסתם שכבתי לי ונהניתי בעוד לביא מביט בנו בעיניים עורגות.

היא החליטה שבזמן שאני מקבל ממנה טיפול מלכותי עלי להעניק ללביא את אותי היחס.

"זין אני אמצוץ לו!" התפרצתי בזעם. "אני לא הומו!"

ואז... מה אתם חושבים הבחורה המדהימה הזו עשתה? אני מתבייש להגיד מה היא עשתה. היא דחפה לי לתחת שתי אצבעות ומשכה לי חזק את הביצים. "אתה מדבר לא יפה לביא." אמרה לי בטון של גננת, "וכפיר יסתום לך את הפה מיד. קדימה כפיר!"

החלפתי מבט עם כפיר שמשך בכתפיים שלו משיכה קטנה כזו של התנצלות, מבקש ממני שלא אקלקל הכל ואסכים. הרי כבר ליטפתי אותו לא פעם באוהל, וגם במקלחת, כשלנתי אצלו ברגילה האחרונה. אז למה אתה עושה סיפור ממציצה? אמרו לי עיניו.

צודק. לקחתי את הזין שלו בפה שלי ולהפתעתי זה היה טוב, גם בגלל שלקונדום היה טעם מנטה שאני אוהב, וגם בגלל שהוא החזיק לי את הראש בעדינות, מעסה לי את הקרקפת כמו שהוא יודע שאני אוהב. זה היה טוב, אהבתי את זה מאוד.

אהבתי הכל, את כל הצירוף המדהים הזה -  הפה שלה על הזין שלי, האצבעות שלה בתחת שלי, הידיים שלה על הביצים שלי, ואהבתי גם את הזין שלו בפה שלי ואת הידיים שלו, של כפיר החבר הכי טוב שלי, על הראש שלי, מעסות אותו בעדינות, מכוונות אותי לאן שצריך.

ואז, סוף סוף, היא החליטה שדי כבר עם משחק המקדים, הגיע הזמן לזיון. היא הדפה אותי על המיטה, התיישבה עלי ואמרה לכפיר, "אתה יודע מה גתה אמר על נשים כפיר?"

"אין לי מושג." הודה כפיר, מאוכזב קצת שאני זה שזכיתי לזיין אותה, אבל הוא שתק כי בחדר ההוא מי שחילק פקודות הייתה הגברת, לא אנחנו, ושנינו הבנו שאנחנו שם כדי לשרת אותה, ולא התווכחנו.

"גתה, המשורר הדגול אמר שמה שטוב אצל נשים זה שיש להן שתי פתחים." הצטחקה אניטה, "זאת אומרת ששני גברים יכולים... "

והיא רכנה מעט קדימה והפרידה בעזרת כפות ידיה את פלחי ישבנה. כפיר הבין את הרמז וצלל לשם, מלקק בלשונו את הפתח האחורי הורוד והיפה שלה, ומה שהכי טוב זה שראיתי הכל כי מול המיטה, תלוי בדיוק במקום המתאים, היה ראי גדול במסגרת עץ מוזהבת ששיקף בצורה נהדרת את כל ההתרחשות שקרתה מאחורי גבו.

אני לא בטוח ממה נהניתי יותר, מלראות את כפיר מלקק את חור התחת שלה, או מהרגשת הכוס החם והלח שלה, מתהדק על הזין שלי, מעסה אותו וסוחט אותו. זה היה טוב יותר אפילו מכף היד של כפיר על הזין שלי, והוא באמת ידע לעשות לי טוב!

ואז היא פקדה עליו להפסיק ללקק ולזיין אותה בתחת.

הוא ציית מיד. כרע על ברכיו מאחוריה, וכשהוא מביט בי מעל לכתפה חדר לתוכה לאט לאט, הידיים שלו על השדיים המדהימים של אניטה, והעיניים שלו, הכחולות והיפות, מביטות ישר לתוך העיניים שלי.

דרך הגוף שלה הרגשתי את הזין שלו נדחף ונוגע בזין שלי. זה היה מטריף ממש!

"אני מרגיש אותך לביא." הוא לחש, מניח את סנטרו על הכתף הצחורה והדקה של אניטה, מצמיד את לחיו ללחייה.

הם נראו נהדר יחד. שניהם היו נורא יפים. היא עם עור לבן וצח, שחורת עיניים ושיער, והוא בלונדיני עם עור שזוף בצבע נחושת ועיניים בצבע כחול ג'ינס.

אם לא אמרתי את זה קודם אז כדאי שתדעו שכפיר בחור ממש יפה. לא שאני מכוער, אבל הוא ממש יפה לדעתי.

אמרתי לו את זה, ואמרתי לו שאני אוהב אותו, ושאני שמח שהוא חבר שלי, ושלהרגיש אותו ככה, עם אניטה בין שנינו, זה הדבר הכי נהדר שקרה לי בחיים.

הוא חייך את החיוך היפה הזה שלו, החיוך עם גומת החן, וליטף לי את הפנים. "כן, אני יודע חמוד." הוא אמר, "גם אני אוהב אותך נורא. אתה נהדר."

ואז היא גמרה בגניחה, וההתכווצויות שעברו בגוף שלה סחפו גם אותנו.

אחר כך נמנמנו יחד על המיטה, עייפים מכדי לזוז. התעוררתי רק בבוקר חבוק בזרועותיו של כפיר.

אניטה ישבה ליד המחשב וכתבה במהירות משהו שכנראה שעשע אותה מאוד כי היה לה חיוך נהדר על הפנים.

"בוקר טוב חמוד." אמרה כשראתה שהתעוררתי. "אני כבר מביאה קפה. איך ישנת?"

"נהדר." אמרתי, "היה ממש נפלא."

דחפתי מרפק לצלעותיו של כפיר ששונא לקום מוקדם בבוקר. מזל שיש לו חבר כמוני שלקח על עצמו להיות השעון המעורר שלו.

"מה את כותבת אניטה?" הסתקרנתי.

היא חייכה את החיוך הזה של חתולה שבלעה את השמנת. "אה, סתם סיפור קטן שעלה בדעתי הבוקר." אמרה, מצחקקת לעצמה. "קמתי מוקדם וראיתי אתכם ישנים יחד. "נראיתם כל כך מתוקים, ופתאום עלה לי רעיון לסיפור בראש. אתה נורא חמודים יחד. ממש הענקתם לי השראה חתלתולים שלי. אז מה להביא לכם לשתות?"