עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

הבחירה שלי

בשלהי הקיץ, אחרי אבל של שישה חודשים, השלמתי עם זה שדני לא יחזור והחלטתי להתחיל שוב לצאת. אחרי חודשים של רביצה בבית הייתי די מנותק ולא ידעתי מה ומי, וגם לא היה לי אכפת. רציתי רק לצאת, לראות אנשים סביבי, לשתות קצת, לשמוע מוזיקה למצוא סיבה לחייך.
נכנסתי לג'ינס החדש שקניתי כשהוא עוד היה שלי, ולבשתי את החולצה הכחולה שהוא נתן לי ביום השנה הראשון שלנו ומיד אחר כך דחפתי את הראש מתחת לברז כדי להפסיק את התקף הבכי המחודש.
ויתרתי על ג'ל בשערות שלי שבין כה התארכו מידי, וסתם אספתי אותן בקוקו על עורפי, ויצאתי. לקחתי מונית לעמק האלכוהול וביקשתי מהנהג שיוריד אותי במקום של הומואים. הוא נתן בי את המבט הזה של - אתה דווקא לא נראה כזה - שאותו אני מקבל תמיד, אבל בגילי כבר מתרגלים לזה.
אולי גיל שלושים לא נראה לכם מבוגר, אבל בשנות גייז זה גיל ממש עתיק.
החזרתי לנהג מבט קשוח שהולך טוב עם הקוצים הלא מגולחים שלי והוא סתם את הפה והוריד אותי במקום קטן, חבוי בין עצי איקליפטוס שמיד הזכירו לי את הבסיס, שהזכיר לי את המילואים שבהם פגשתי את דני ושוב היו לי דמעות בעיניים.
כדי להתגבר עליהן הכנסתי את עצמי למצב רוח קרבי ונדחפתי בין ההמון הדי דליל של טיפוסים לבושי עור שחור, שחלק מהם הסתברו במבט בוחן יותר כנשים.
עברתי מתל אביב לחיפה מיד אחרי שדני הסתלק ועדיין לא הפנמתי את הקודים החיפאיים, ולכן לא התפלאתי על הלבוש ועל זה שיש במועדון גייז גם גברות, אם אפשר לקרוא ככה לבנות שריריות עטויות עור שחור ושרשרי מתכת.
לא שהגברים נראו שונים, אבל מה אני יודע? רציתי רק להתאוורר קצת, זה הכל, לא לעשות מחקר אנתרופולוגי על ההבדלים בין חיפה לתל אביב.
ואז נתקלתי ביריב הולם למצב הרוח הקרבי שלי, נכנסתי ראש בראש בסלקטור. הוא היה גדול יותר ממני, ואני די מגודל, והיה עוד פחות מגולח ממני, ובניגוד אלי המצב רוח הרע שלו היה חלק מהמערך הנפשי שלו, לא הסוואה קלושה שנועדה להסתיר מצב צבירה של מרשמלו נמס.
"אתה לא יכול להיכנס!" הודיע לי מיד בקול קשוח.
"למה לא?" התנפלתי עליו בזעף.
"דרס קוד!" הטיח בי חזרה, "אתה צריך משהו מעור! זה מסיבה של סקס חזק!"
"בחייך ברקו," אמר אחד עם מעיל עור נהדר ועגיל של שודד ים שעישן סיגר. " מה אכפת לך? תן לילד להיכנס, כולם בין כה וכה שיכורים מידי בשביל לשים לב לשטויות האלו."
"וחוץ מזה הוא בטח יתלה ערום על הסילינג." הוסיף אחר שעישן סגריה ולגם מפחית בירה. הוא לבש מין מכנסי עור עם פתחים מאחורה שלא הותירו הרבה מקום לדמיון והחזה החשוף שלו היה מעוטר בכתובות קעקע שהכאיבו רק מלהסתכל עליהם.
"איזה סילינג בראש שלך?" התערבה גברת אחת עם קול חרוך מסיגריות וכמות מסחרית של צמידי כסף על כל אחת מידיה השריריות. השערות שלה היו קצוצות בתספורת מרינס וצבועות אדום לוהט. היא עישנה מקטרת ואמרה בבוז שאני סתם ואניל פחדן שבא להציץ להם ושאם אני רק אראה את הרצועות החדשות שלה אני אברח.
בשלב הזה אפילו ברקו הקשוח נשבר והזמין אותי פנימה, לא למועדון גופו, אלא לחדר קטן שנחבא ליד הכניסה.
"אנחנו מקפידים מאוד על הדרס קוד במועדון." אמר במעין התנצלות, "אצלנו  לא מעשנים במועדון ולא נכנסים בלבוש לא הולם, אבל למזלך יש כאן כמה פרטי לבוש שנשכחו ואנחנו שומרים אותם לאורחים שלא שמעו על הדרס קוד."
הוא דחף אותי לחדר אחורי קטנטן שהיו בו רק כסא שולחן קטן וכמה קולבים עליהם היו תלויים המון חבלים רצועות וכמה בגדי עור שחורים מעוטרים בניטים מוכספים.
"קודם תתפשט." פקד עלי.
"בואנ'ה הגזמת!" התפרצתי בזעף וניסיתי לצאת מהחדרון הזה שהיה יותר ארון מחדר, אבל הוא נעמד בפתח, חוסם לי את הדרך החוצה ובלי מילים החל פורם את כפתורי חולצתי.
היה שם צפוף וחם, וכשהחולצה הכחולה והיפה שלי צנחה על הרצפה נעשה לי עוד יותר חם, מין חום פנימי לוהט שהציתו בי ידיו הגדולות ועיניו הכהות של ברקו הסלקטור.
הוא תלש מהקיר מין רתמה מעור אחוזה בטבעות מתכת שלא דמתה לשום בגד שראיתי אי פעם. "הנה," אמר, "תרים ידיים." משום מה צייתי לו והרמתי ידיים כמו ילד קטן, מניח לו להחליק עלי את הרצועות הללו שהתלבשו כמו רתמה סביב חזי וכתפי.
"למה אתה לבן כזה?" שאל ברקו בעודו מסדר בחריצות את הרצועות על גופי, אצבעותיו מבעירות על עורי שבילים של אש.
"לא הייתי השנה בים. אני... אני... לא בא לי הקיץ לצאת מהבית." גמגמתי, מסמיק.
חשבתי ששכחתי כבר איך מסמיקים, ופתאום, דווקא פה, בחיפה אני מסמיק כמו בתולה.
ברקו מדד אותי במבט ידעני. "הוא עזב אותך מה?"
הנהנתי ושוב הדמעות הארורות ההן החלו לאיים בהצפה. ברקו התעלם מהן בנימוס והחל לפתוח את מכנסי.
"חכה רגע." נאחזתי במכנסיים, אבל הוא כבר היה בתנופה ותלש אותן מעלי יחד עם התחתונים. 
"רק תנסה." הפציר בי, "מה אכפת לך? אם לא תרצה אף אחד לא יכריח אותך. זו הבחירה שלך."
המכנסיים היו מוזרים מאוד. חגורה עבה מעור שאליה התחברו בשרשראות מתכת דקות וחזקות שני שרוולים שלתוכם הייתי אמור לדחוף את הרגלים, אבל משהו לא היה בסדר בבגד הזה. מאחורה השרשראות היו ארוכות מידי וכל התחת שלי נשאר חשוף, ומקדימה... נו טוב... קשה להסביר, אבל תנסו לדמיין. המכנס הזה, שהיה עשוי עור שחור ורך, היה גזור במין צורה מוזרה כזו, שבקדימה שלו נוצר מין פתח אובאלי כזה שבמרכזו הציץ הזין שלי, שלמרבה המבוכה היה די זקוף.
לא פלא, אחרי כל החודשים ההם לבד מצאתי את עצמי עומד שם, צמוד לבחור הגדול והרחב הזה שנגע בי כל הזמן... אני רק בן אדם. מה לעשות?
"אתה לא חושב שנורא חם פה?" אמר ברקו ופשט בתנועה זריזה את חולצת הטריקו שלו, נשאר רק בג'ינס הדוק. היו לו פטמות גדולות וכהות כמו שאני אוהב, וחזה שעיר בדיוק, אבל בדיוק כמו שאני... עזבו, לא חשוב, זה מביך.
התחלתי להזיע בתוך כל הרצועות הללו. "תשמע ברקו," מלמלתי, נבוך. "נורא חם פה ואני נורא מזיע ו... " התחלתי לסגת לכיוון הפתח, מנסה להסב ממנו את קדמת גופי כדי להסתיר את הפדיחה שהזדקרה לי מקדימה.
"אל תדאג, אתה בסדר גמור." אחז ברקו בחגורת המכנסים שלי ומשך אותי חזרה אליו כמו שמושכים ילד לא ממושמע.
התנגשתי בו והוא כרך את ידו על כתפי וחייך. "אופס!" אמר, ואז, בלי אזהרה או רמז הוא הניח את ידיו על מותני, סובב אותי אליו  ונישק אותי חזק, דוחף את לשונו לפי תוך שהוא מועך אותי אל הקיר.
הוא הרבה יותר רחב ושרירי ממני ולא היה לי שום סיכוי להדוף אותו, אז כמו הגברת בבדיחה ההיא - הנורא לא פוליטקלי קורקט - פשוט השתדלתי ליהנות.
זה לא היה כל כך קשה, עשיתי דברים יותר קשים בימי חיי - להיפרד מדני ולעבור לחיפה היה הרבה יותר קשה.
"טוב." אמר ברקו, מרוצה מאוד מעצמו אחרי שגמר לנשק אותי. "אז על איזו יד אתה רוצה את הצמיד?" והוא שלף מאי שם שני רצועות עור שנועדו כנראה להקשר על פרקי הידיים. 
"לא יודע." אמרתי, נבוך. "מה זה חשוב?"
"זה חשוב. זה חשוב." התעקש ברקו.
"טוב, שיהיה הימני."
"בחירה מצוינת." שיבח אותי הסלקטור הפרטי שלי ופרץ בצחוק. הוא הידק את הרצועה על פרק ידי הימני, וביקש ממני לקשור לו את הצמיד השני על ידו השמאלית.
"תודה מתוק." אמר ונישק אותי שוב, והפעם זו הייתה נשיקה ארוכה ויסודית הרבה יותר מהקודמת. תוך כדי ההתנשקות הוא הצליח לדחוף אותי לזווית שבין הקיר לארון. מצאתי את עצמי לכוד חסר אונים בין שני המשטחים הקשים הללו מצדדי ובין גופו הגדול השעיר והמזיע מלפנים.
ידיו  חלפו על גופי, ממששות אותי בלי בושה, בודקות כל משטח עור פנוי, ועם הבגדים המשונים הללו היו לי המון משטחים כאלו, אבל רק אחד הדאיג אותי באמת – כן אני מתכוון לזין שלי שהגיב על המצב בצורה לא הולמת כלל, ועמד בדום מתוח, מתחכך בג'ינס העבה של ברקו שמישש אותו בקור רוח ביד אחת, בעוד ידו השנייה מתחפרת לה בין פלחי עכוזי החשופים.
אין ספק שמי שעיצב את הבגדים הללו חשב על כל האפשרויות.
"לא מפריע לך שאני לא מגולח?" נזכרתי לשאול פתאום.
"לא, מה פתאום?" הוא גיחך. "אני מת על זה, ולך לא מפריע לך שאני שעיר כזה?"
אוי... איזה מין שאלה זו.
"לא." גנחתי, "כל כך לא מפריע לי שאם לא תפסיק אני גומר לך על הג'ינס היפה שלך."
הוא חייך והתנתק ממני קצת, אבל ידיו עדיין לחצו על כתפי, מועכות לתוכן את טבעות הברזל שחיברו בין הרצועות הקדמיות לאחוריות של הכאילו גופייה שלבשתי.
זה כאב, אבל מין כאב נעים כזה. מחר בטח יהיו לי סימנים שחורים על הכתפיים חשבתי, והרגשתי מין שמחה מוזרה בלב.
"טוב, בוא ניכנס." פסק ברקו ושוב אחז בחגורה שעל מותני, מושך אותי אחריו.
"רק רגע." עצרתי אותו, "אני לא יכול ללכת ככה, עם כל העסק שלי בחוץ."
"אז אתה מסרב לבוא איתי?" הוא שאל במין קול קר כזה, ומשהו קשוח ולא נעים הציץ מתוך עיניו, זורק אותי חזרה לטירונות.
נכון שכבר לא הייתי טירון בצבא, אבל בכל זאת שמעתי את עצמי אומר בקול מתנצל שאני לא מסרב חלילה, אבל אני רק מבקש שיתחשב בי כי אני לא מכיר שם אף אחד ולא נעים להיכנס ככה למקום זר, ואולי אני יכול ללבוש ג'ינס כמוהו.
"לא!" הוא אמר בטון קפדני שהזכיר לי את המ"כ הקשוח שלי. "מי שעונד צמיד על יד ימין לא יכול ללכת בג'ינס בלי רשות, ואני לא מרשה לך. אני רוצה אותך במכנס הזה!"
ממתי האיש הזר הזה מחליט עלי? שאלתי את עצמי, ומה פתאום אני נותן לו להחליט מה אני לובש?
שתקתי רגע, מנסה לארגן את מחשבותיי, אבל הוא שלף בינתיים עוד פיסת עור משובצת טבעות ואבזמים.
"מצד שני." אמר, נשמע שוב חביב ושש לעזור, "יש משהו בטענות שלך, ואני סך הכל לא בחור רע, אז בוא נשים לך איזה כיסוי קטן."
"אולי נחכה טיפה עד שלא יעמוד לי כל כך?" ביקשתי, מבויש קצת.
"לא!" חזר הטון המצווה לקולו, והזין שלי שקצת נרגע הזדקף שוב.
"עכשיו סתום את הפה ותן לי להיזכר איך קושרים את זה." פקד ברקו.
סתמתי את הפה ולפני שהספקתי להתעשת הוא כבר הלביש טבעת גומי על הזין שלי ואחר כך כיסה אותו במין משולש עור שחור דמוי חוטיני שהתחבר בכל מיני אבזמים מתוחכמים אל הרצועה שעל מתני. מקדימה הייתי מכוסה, פחות או יותר, אבל התחת שלי נשאר חשוף חוץ משרוך דקיק שחדר בין פלחי ישבני ולא כיסה כלום.
"זה נורא הדוק." התלוננתי, "הביצים שלי ממש מעוכות." ניסיתי לשחרר את האבזמים וחטפתי פליק חינוכי על פרק ידי.
"הי." מחיתי, "תפסיק."
"לא, אתה תפסיק." אמר ברקו בשלווה וסובב לי יד אחת לאחור.
"ואם לא? מה תעשה לי?" השיא אותי יצרי להתגרות בו.
שנייה אחר כך גיליתי את התשובה. הוא כופף אותי מעל לשולחן הקטן וחבט בעכוזי החשוף בסרגל מתכת.
זה כאב אבל... מביך להודות, אבל אם לא הייתה לי הטבעת ההיא סביב הזין הייתי מלכלך בזרע את החוטיני החדש שלי.
"תגיד," שאל ברקו אחרי שהצליף עשר הצלפות בכל צד של ישבני – מאלץ אותי לספור כל הצלפה ע"י כך שכופף לאחור את הבוהן שלי – "החבר הזה שלך, זה שעזב אותך? איך הוא היה? דומה לי?"
"לא. בדיוק ההפך. הוא בחור יפה ועדין ו... ו... הוא שקט כזה, הוא לא... "
איך מסבירים אחד כמו דני לברקו? אין לי מושג.
"צפונבוני פלצן ומפונק שחושב שבגלל הפרצוף היפה שלו מותר לו לשכב בשקט ולתת לך לעשות את כל העבודה במיטה." סיכם ברקו בקיצור דייקני את אופיו ואורחותיו של מי שהיה אהבת חיי במשך השלוש שנים האחרונות.
"כן." נאלצתי להודות באנחה, "יש בזה משהו, ולא רק במיטה, גם בבית עשיתי הכל בשבילו."
"מסכן שלי." אמר ברקו ושחרר עוד אחד מאותם צחוקים רועמים שלו. "אז אולי עכשיו הגיע הזמן לנסות משהו קצת שונה?" שאל.
"אולי אתה צודק." עניתי בפזיזות והתמסרתי לעוד אחת מהנשיקות הטורפניות שלו שהותירה אותי חסר נשימה.
"ילד טוב." שיבח אותי ברקו, "קדימה, בוא ניכנס." ובטרם הספקתי לחשוב על תשובה הולמת גרר אותי בחגורתי פנימה לתוך המועדון. "איך בכלל הגעת לכאן?" שאל ברקו אחרי שהתמקמנו בנוחיות על הבאר.
"עם מונית." עניתי בתום לב וגנחתי כשהוא אחז בפרק ידי ולחץ אותה בכוח. מהדק את רצועת העור על בשרי.
"אל תתחכם איתי אודי חמודי." אמר בקול של מ"כ ביום רע במיוחד.
"אני לא מתחכם." ניסיתי לשווא לשחרר את זרועי המעוכה מלפיתת הברזל שלו.
אולי הגיע הזמן לחזור לחדר הכושר, או לפחות להוציא מהקרטון את המשקולות שלי. המשקולות שדני קנה לי במתנה לכבוד יום השנה השני שלנו. כמה הייתי מאושר אז כשדני הפתיע אותי עם עוגה ושם המון נרות ריחניים בחדר השינה שלנו ו...
"שוב נזכרת בו." התרכך קולו של ברקו.
איזה מזל שאני לא משחק פוקר, אצלי רואים הכל על הפנים. שוב שקעתי בזיכרונות הפעם על איך שיחקתי פוקר התפשטות עם כמה חברים בצבא ואיך זה נגמר...
"מה אתה אדום כל כך? אתה מרגיש לא טוב?" הוא נגע במצחי מודאג.
הבן אדם בלבל אותי. רגע התנהג כמו אימא שלי, ושנייה אחר כך עבר למצב צבירה של סוהר קשוח.
ניסיתי להסביר לו את רצף האסוציאציות שלי והוא גנח כמי שנתקף כאב ראש. "מה לקחת במונית שהביאה אותך לכאן?" חקר, מודאג. "זה לא מקום לבוא אליו מסטול."
"לא לקחתי כלום." התגוננתי, "ככה אני מדבר תמיד, קופץ מנושא לנושא."
"עד שאתה חוזר לנושא של האקס ומקבל פרצוף של כלבלב עזוב." סיכם ברקו קצרות ולגם את שאריות הבירה שלו.
אני הסתפקתי במים מינראלים, אני שונא לאבד שליטה על עצמי.
"אז איפה אנחנו ולמה אסור להיות כאן מסטולים?"
"אנחנו במועדון פרטי של סקס אחר." הסביר ברקו בטון של מדריך תיירים. "רק לחברים רשומים ומוכרים מותר להיכנס."
"אז איך זה שאני פה?" הקשיתי, מנסה לסקור את סביבותיי ולא רואה שום דבר מיוחד. סתם פאב אפלולי מלא אנשים, לבושים אמנם מוזר במקצת - הרבה עור שחור ופה ושם מדים, המון אביזרי מתכת, מעט נשים הרבה גברים. אם כי לגבי מינם של חלק מהנוכחים לא הייתי מוכן להתחייב בלי בדיקה גנטית.
"אתה פה כי אתה האורח שלי ואני רוצה אותך איתי." פסק ברקו בסמכותיות והעביר את אצבעו לאורך לסתי. מגע קליל שמשום מה הרעיד את כולי וגרם לזין שלי, שכבר נרגע קצת, לשוב ולהתעורר.
אם אני לא אטפל במהרה בבעיה הזו אני אקבל כאב ביצים כמו ילד בתיכון, חשבתי. מצד שני, אחרי האפאטיות של החודשים האחרונים... עדיף כבר כאב ביצים.
"אתה יודע מה זה סקס אחר?" שאל ברקו ולכד שוב את פרק ידי, הפעם בעדינות. ידו השנייה בדקה את ההתרחשות מתחת לחוטיני שלי, וחיוך מרוצה עלה על פניו.
"בטח שאני יודע. זה... זה... אה... " התחלתי לגמגם בניסיון לענות תשובה שלא תהיה מעליבה מידי, אחרי הכל הבן אדם החזיק אותי בביצים ולא באופן מטאפורי. "זה משוגעים כאלו שנהנים לחטוף ולקבל מכות כדי... זאת אומרת... "
פתאום נזכרתי מה קרה לישבן שלי ואיך זה השפיע עלי והסמקתי שוב. למזלי לא הייתי צריך להמשיך לדבר כי ברקו התפקע מצחוק וסתם לי את הפה בנשיקה.
"אתה כזה חמוד!" הצהיר בעליצות, "תמים כמו כפית!"
בנסיבות ההן החלטתי לקבל את הגדרתי ככפית תמימה כמחמאה ונישקתי אותו חזרה.
"בוא נעלה למעלה ותראה על מה באמת מדובר, אבל," הוא הניח ידיו על כתפי, מביט בי בחומרה, "תזכור שאתה איתי ואתה שייך רק לי. גם אם תפגוש שם את החבר הכי ותיק שלך, זה שישבת איתו על הסיר עוד בפעוטון, אתה לא מעיז אפילו למצמץ לכיוון שלו בלי רשות ממני. הבנת?"
הנה הוא שוב, הטון הקשוח של מ"כ עצבני שלא מוכן לקבל שום שטויות מהטירונים שלו. למרבה הפלא התגעגעתי אליו.
"תגיד ברקו, לא היית במקרה מ"כ בצבא?"
"לא." ענה ברקו, "הייתי במשטרה צבאית."
אחלה. תמיד חשבתי שהמדים של המ.צ. נורא סקסיים. "נשארו לך תמונות מאז?"
"כן וגם מדים. אם תהיה ילד טוב אני אראה לך אותם. עכשיו שתוק ובוא איתי!"
ואז עלינו למעלה לקומה השנייה ושם ראיתי את מה שלא ראתה שפחה על הים. סוף סוף הבנתי מה זה הפיסטינג הזה ששמעתי עליו פה ושם, ומה זה סילינג, ולמה מי שנתלה עליו צריך להיות ערום, למרות שהבחור ההוא ששכב עליו מחייך היה בעצם לבוש בכל מיני רצועות ואבזמי עור, אבל התחת שלו היה בהחלט ערום.
היו שם כמה חדרים מוארים באור קלוש, אדמדם קצת, אבל מספיק חזק בשביל לקרוא את הכותרות הראשיות בעיתון. לא, אף אחד שם לא קרא עיתון.
הרבה מבטים בוחנים שוגרו אלי, וקלטתי המון חיוכים מזמינים, אבל חזקה עלי מצוותו של ברקו שהשגיח עלי כמו אם דואגת, מסביר לי כל דבר, בוחן בקפידה את פני לראות מתי היה לי די.
שעווה רותחת של נרות שטופטפה על חלציו של נער בהיר ויפה תואר בהחלט לא גרמה לי לריגוש, אם כי אני מחבב בחורים בלונדיניים בדיוק כמו כול אחד אחר.
גם מחטים שעלמה יפת תואר בשמלת קטיפה תקעה בפטמותיו של גבר משולהב שרק רצה עוד ועוד דקירות לא הלהיבו אותי. אני קצת פוחד מדקירות, אני מודה.
כן אהבתי את הצלב שאליו הייתי מוכן להקשר ברצון, בתנאי שאף אחד אחר לא יסתכל עלי ושרק ברקו ואני נהיה שם.
גם השוט הנחמד ההוא עם המון הזנבות מצא חן בעיני. צמרמורת נעימה חלפה לאורך גבי כשחשבתי על עצמי קשור על הצלב וברקו מעביר את עשרות הזנבות הללו על גבי, חולף מהעורף אל הישבן, מתחיל לאט ואחר כך מגביר את הקצב ו... הידקתי את ידו בין רגלי והוא גיחך.
"כן, גם אני מת על זנבות החתול. יש לי אחד כזה בבית מז'מש רך, אני אראה לך אותו בהזדמנות."
עוד דבר שהייתי שמח לנסות היה החבל הצבעוני ההוא שגבר קרח ורחב כתפיים קשר בסבלנות מטריפה סביב גופו של צעיר שמנמן. כורך אותו סביב סביב על מותניו, מתרכז בעיקר בזין ובביצים שלו. ברקו קרא לזה קשירה יפנית. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לתרבות היפנית.
ואז נכנסנו לחדר האחרון שהיה ריק ואני נדלקתי לגמרי מהמתקן שעמד במרכזו. זו הייתה ספק מיטה ספק דרגש בעל לוק רפואי, עם מין רגליות מתכת בקצה אחד וכרית להניח את הראש בקצה השני.
"זו מיטה גינקולוגית." אמר ברקו, מגחך גיחוך מרושע. "רוב הגברים מתביישים לעלות על דבר כזה. מוצא חן בעיניך?"
גם אני התביישתי, אבל בכל זאת הנהנתי במרץ.
"טוב, מה יכול להיות? בוא תעלה." הציע ברקו בנדיבות.
"אבל אני לא חבר עדיין." נזכרתי רגע לפני שהנחתי את ישבני על ריפוד הויניל הירקרק של המיטה.
ברקו נעל את הדלת במפתח ששלף מכיסו. "אחד היתרונות שיש לך כשאתה שותף בעסק זה הזכות להמציא כללים ואחר כך לשלוח אותם לכל הרוחות."
"אבל מה כולם יגידו." הרימה הפולנייה שבי ראש.
"שיזדיינו!" ענה ברקו והדף אותי לאחור.
השתרעתי על המיטה, רגלי מונפות אל על, והוא קשר אותן ברצועות עור שהשתלשלו מהרגליות, ואחר כך קשר את ידי לידיות מיועדות לדבר. מסביר לי שזה כסא לניתוחים גינקולוגיים והפציינטיות היו נקשרות אליו כדי שלא יזוזו תוך כדי ניתוח.
"תראה, הוא גם עולה ויורד." הסביר לי בסיפוק, מעלה ומוריד אותי בלחיצת דוושה כאילו שהייתי רכב במוסך.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאל, נעמד לצידי, מביט למטה אל פני.
אה! סוף סוף שאלה שידעתי עליה את התשובה!
"אני רוצה להפסיק להתעסק עם מכשור מעצבן ובגדים משונים וסתם להזדיין אתך."
"אני באמת מצטער." ענה ברקו בפנים חתומות, "אבל זיון עם בעל הבית הוא בניגוד למדיניות המועדון." לרגע חשבתי שהוא רציני עד שראיתי את זוויות פיו נעות במאמץ לכבוש חיוך.
"אז מה בקשר לאונס? זה יהיה בסדר מבחינת המועדון?"
"לא בדיוק, אבל למענך אני אכופף קצת את החוקים." אמר ברקו שלא הצליח עוד להתאפק מלחייך.
הוא העיף מעלי סוף סוף את החוטיני הלוחץ וסילק מעל הזין שלי את הטבעת. שם על עצמו קונדום וגאל אותי מיסורי.
"אלוהים אדירים!" נדהם אחרי שהתיר אותי מהכיסא ההוא, "כמה זמן כבר לא גמרת?"
"לא זוכר." הודיתי, זה היה מזמן."
"אז יש לך הרבה השלמות לעשות." חייך אלי ברקו, "עם מי אתה בוחר לעשות איתם?"
"אתך מאמי." נישקתי אותו. "אבל בתנאי שמידי פעם נחליף את המיקום של הצמידים האלו, וחוץ מזה שאני רוצה שתראה לי את השוט ההוא ואת המדים שנשארו לך מהצבא ו... "
ברקו התפרץ בצחוק רם. "אני רואה שעשית את הבחירה שלך חמוד, ותאמין לי שזו בחירה מצוינת ועכשיו בוא נלך הביתה להתאמן בקשירות יפניות. יש לי איזה חבל חדש שעוד לא בדקתי."


ודווקא אז, כשהפסקתי לקבל את פרצוף הכלבלב הדרוס בכל פעם שנזכרתי בפניו של דני והצלחתי לשמור על קור רוח גם כשגיליתי את חולצת הטריקו הישנה שלו בתחתית הארון, דווקא אז, כשכבר הרגשתי מספיק נוח להודות בפני ברקו שאני שונא לראות חדשות ומעדיף לצחוק במקום זה מהסימפסונים, והוא הודה שהוא מעריץ מושבע של סרטי טום וג'רי, דווקא אז - דני חזר.
זה קרה כשהייתי כבר בסוף התהליך של מעבר לדירה של ברקו, תהליך איטי שהתחיל במברשת שיניים רזרבית שהשארתי בכוס לצד המברשת שלו, ונגמר בכך שרוב תכולת הארון שלי הייתה על המדפים שלו.
החוזה על הדירה שלי עמד להסתיים בעוד חודש וברקו, ששמו האמיתי שרגא ברקוביץ - סוד כמוס שהתגלה לי כשהצצתי בחשבון הטלפון שלו, ואל תשאלו מה הכרחתי אותו לעשות לי כדי שאבטיח לו לשמור על סודו – הציע לי מיוזמתו, בלי שום עידוד מצידי, שבמקום לחדש את החוזה על דירה שאני כמעט לא נמצא בה שאתחיל לגור אצלו באופן רשמי.
"בין כה וכה אתה שורץ פה כל הזמן." הפטיר בנימה אגבית.
"כן, מסתבר שנקשרתי אליך שרגא." צחקתי והשלכתי את עצמי עליו.  
זה היה אחד הדברים שאהבתי אצלו, הוא היה גדול וחזק ממני ויכולתי להרשות לעצמי להשתטות ולהתנהג כמו ילד כשהייתי איתו, בעוד שעם דני הייתי חייב להיזהר תמיד לא להכאיב לו, ובכל זאת הוא התלונן כל הזמן שאני פראי ומגושם ועושה לו סימנים כחולים.
הייתי לבד בדירה שלי, ממתין לברקו שיבוא לאסוף אותי כדי שנלך לסרט. שנינו היינו חולי קולנוע ושום מערכת קולנוע ביתית לא סיפקה אותנו.
רצינו את הדבר האמיתי - מושבים מרופדים מסודרים שורות שורות באולם אפל עם ריח של פופקורן, סדרן עם פנס ומיזוג חזק מידי שמספק תירוץ לחיבוקים – בקיצור, אולם קולנוע, לא תחליפים.
בינתיים התחלתי למיין את אוסף הדיסקים שלי שחלק גדול מהם היה של דני. נוכחתי לדעת שהטעם שלי השתנה מאוד מאז שדני עזב, ולא רק במוזיקה. דני הכתיב לי מה ללבוש, איך לבלות, וניסה כמיטב יכולתו לעצב גם את צורת מחשבתי.
ברקו מצד שני העדיף להתרכז בתחת שלי ועזב את המוח שלי לנפשו – עוד לא החלטתי מה עדיף.
אחר כך נכנסתי למקלחת הקטנה והצרה של דירתי, בודק אם שכחתי משהו. כשהייתי עם דני חשבתי על המקלחת כעל מקום פונקציונאלי שנועד לשטוף מעליך את זיעת היום ולאכסן מגבת, מברשת שיניים וכלי גילוח.
ברקו לעומת זאת התחלחל למראה הכוך הצפוף הזה שבו נהגתי להתקלח. בשבילו מקלחת הייתה מקום לחגוג, וברקו אהב לחגוג בגדול.
המקלחת בדירתו הייתה ענקית, מצופה קרמיקה איטלקית, מצוידת בג'קוזי ובארונות שלחלק גדול ממה שאוחסן בהם לא היה שום קשר לניקיון.
אני די בטוח שכמה צרי אופק יטענו שבדיוק ההפך - הציוד במקלחת של ברקו היה דבר מלוכלך.
בסדר, אולי, אבל הרי מין צריך להיות מלוכלך, מהביל, מזיע ודביק. ואם הוא לא כזה אז יש משהו שגוי בדרך שאתם עושים אותו.
המין עם דני היה תמיד נקי, מסודר, מתוק, רגיש ומתחשב. מין בטעם וניל שהוא טעם לא רע, אבל איך להגיד, קצת משעמם.
לזכותו של ברקו אגיד שמעולם לא השתעממתי איתו. לפעמים פחדתי, לפעמים צעקתי מרוב תענוג, או כאב, בדרך כלל שניהם יחד, אבל מעולם לא פיהקתי משעמום.
הבטתי כה וכה במקלחת הצרה של דירתי שהייתה ריקה כמעט ונזכרתי איך בעזרת מגבת רטובה, מברשת שיער, ושרוך אחד תמים למראה, הפך ברקו את המקלחת של אתמול בערב לחוויה שלא במהרה תשכח ממני, ונגעתי בסיפוק בשרשרת שעל צווארי.
הרווחתי אותה ביושר אחרי שהצלחתי לעבור בהצלחה את מבחן הפיסטינג הראשון שלי והתקבלתי כחבר שווה זכויות במועדון.
למרות שהיה אחד מבעליו של המועדון סירב ברקו לעשות לי הנחות והיה עלי לעבור את מלוא הטקס כמו כל אחד אחר.
הושכבתי על הסילינג, קבלתי את מנת ההצלפות שלי – שלוש מכל אחד מהחברים - והנחתי לדום פיסט, המומחה לדבר, להחדיר את אגרופו לתחת שלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להתרומם ולהיסחף לתוך מה שקרוי סאב ספייס, ואני חוויתי אותו כמין ריחוף בעולמות עליונים שניתק אותי לגמרי מהמציאות בה הייתי והרים אותי מעלה מעלה.
אני זוכר איך צפתי כתינוק במי שפיר, נינוח ורגוע ומאושר, ורק עיניו המודאגות של ברקו שעמד לצדי כל הזמן, מעצבן את דום פיסט שלא אהב את ההשגחה הצמודה הזו, מחברות ביני לבין המציאות.
כשהכל נגמר הורדתי מהסילינג והושכבתי על מצע רך. ברקו עטף אותי בשמיכה, נישק את מצחי וענד לצווארי שרשרת שנקשרה במנעול זהב קטן שהמפתח שלו היה בידיו בלבד. לא ידעתי איפה הוא שמר את המפתח לקולר שלי ולא שאלתי. בטחתי בו שישגיח עליו היטב.
דלת הדירה חרקה, מנערת אותי מהזיכרונות המחרמנים. "אני כאן ברקו!" צעקתי, ומיהרתי לקראתו, אבל זה לא היה הוא. במקומו הופיע דני, האקס הנעלם שלי שחזר לפתע אחרי תשעה חודשי היעדרות. יפה יותר מתמיד, שזוף, ארוך שיער, ולפי החיבוק שנתן לי חרמן ומאוהב בי שוב. 
"מה שלומך אודי?" אחז את פני בכפות ידיים רכות שמגען שיגע אותי בזמנו, והיום היה עדין בצורה מוזרה.
"ניערתי את ראשי, משתחרר מאחיזתו. "מה אתה עושה כאן דני? חשבתי שאתה בלונדון עם שון."
הוא צנח על הספה המאובקת וטמן את ראשו בידיו. "אודי, עשיתי טעות איומה ואני רוצה לתקן אותה." הצהיר בקול חגיגי.
התיישבתי לצידו, מנסה לארגן את מחשבותיי. "אם רק היית בא לפני שלושה חודשים דני הייתי מקבל אותך חזרה בלי היסוס, אבל..."
"כבר יש לך אחד אחר מה? איזה דביל אני! ידעתי שטעיתי שבוע אחרי שעזבתי, אבל הייתי עקשן, עשיתי הכל כדי שזה יצליח, ניסיתי... אין לך מושג כמה ניסיתי וכמה התאמצתי. אם רק הייתי בורח בזמן..." הוא הסתובב אלי ונפל בזרועותיי, "אני אוהב אותך אודי! בבקשה אודי, בוא נחזור."
ובדיוק ברגע זה בחר ברקו להיכנס. החלפתי איתו מבט מעל לכתפו של דני שנדבק אלי בכוח, מתחפר בכתפי.
"רק אל תגיד שזה לא מה שאני חושב." אמר ברקו בחיוך.
"אין לי מושג מה אתה חושב." עניתי, מתאמץ לקלף מעלי את דני.
"אני חושב שזה האקס שלך שמנסה לחזור אליך." סיכם ברקו את המצב בקיצור דייקני.
דני שקלט סוף סוף שאנחנו לא לבד התיישב והביט מופתע בברקו שסקר אותו במבט בוחן וישיר. אף אחד מהם לא היה מרוצה ממראה עיניו.
דני שאל את עצמו מה אני מוצא בערס המגודל הזה, וברקו השתומם איך נתקעתי עם היפיוף המפונק ההוא.
איך אני יודע מה הם חשבו? לא, לא נעשיתי קורא מחשבות. הם אמרו לי מה הם חשבו אחד על השני, והם אמרו את זה כמה וכמה פעמים, ובפירוט מעייף שהחל לעלות על עצבי אחרי כמה ימים. עד שפגשתי את ברקו והתחלתי לחיות בעולמו, עולם של עבדים ואדונים, דומים וסאבים,  חלמתי רבות על הרגע הזה שדני יבין את טעותו וישוב אלי. זה שהוא טעה לחשוב ששון, הבריטי היומרני הזה, הוא אביר חלומותיו, היה לי ברור מהרגע הראשון, וזה שהוא ישוב אלי על ארבעה, גם את זה חזיתי, אבל לא ידעתי עד כמה אצטער בגלל שחלומי התגשם.
מובן שהאשמתי בכול את ברקו, במקום להכניס לדני אגרוף ולגרור אותי הביתה כדי ללמד אותי לקח קשה וארוך הוא הפך באורח פלא לליברל יפה נפש, ואך כפסע היה בינו לבין חבישת משקפי ג'ון לנון והצטרפות לעצרות שלום של אנשי שמאל.
 "למה אתה שותק?" התעצבנתי כששוב הפריע לנו טלפון דחוף מדני. "תגיד לו להפסיק להתעלק עלי, תגיד לי להפסיק לרוץ אליו בגלל כל שטות." דרשתי בזעף.
"הוא האקס שלך, לא שלי. אתה תגיד לו." ענה ברקו בשלוות נפש והחזיר את הקונדום שטרם נפתח למגרה.
"למה לא אכפת לך שאני הולך אליו?" צרחתי, "לזה אין שום משמעות בעיניך?" אחזתי בשרשרת שהעניק לי.
"רק אם יש לה משמעות בעיניך." השיב ברקו בארשת של גדלות נפש מעצבנת.
"בטח שיש לה משמעות, אנחנו חיים יחד, לא?"
ברקו משך בכתפיו והפך אלי את גבו. "גם אתה ודני חייתם יחד שלוש שנים, התרסקת לחתיכות כשהוא עזב, התאבלת עליו חצי שנה. כמה זמן אתה איתי? שלושה, ארבע חודשים?"
"כן, אבל..."
"וחוץ מזה אודי," הוא הפך אלי את פניו ולרגע נראה שוב כסלקטור המרושע שכל כך נמשכתי אליו בפעם הראשונה, "אני לא בטוח שאתה מתלהב ממני בתור ברקו או שאני בשבילך רק אמצעי להכרת כל הקטע הזה של שליטה."
נותרתי המום מתשובתו. שוב הוא הצליח להפתיע אותי ולהשאיר אותי חסר מילים.
"ברקו בחייך, אתה יודע שאני... שאנחנו... " ניסיתי להגדיר את תחושותיי המבולבלות, אבל הוא קטע את גמגומי ושילח אותי לדני שהפעם ביקש שאבוא לבדוק מה הבעיה עם הבוילר.
בפעם הקודמת הוא ראה עכבר במטבח, ולפני כן היה לו קצר כל פעם שהדליק את הטוסטר.
מגוון התירוצים והבעיות שהוא העלה היה חד גוני משהו, אבל למרות זאת הוא הכיר אותי היטב ושוב ושוב הצליח לעורר את דאגתי ורחמי ולהזעיק אותי אליו, וכל פעם בעודי מחפש עכברים ומתקן קצרים, הוא היה מסביר לי בפירוט מעייף למה ברקו הוא סתם תחליף מזעזע לחבר, בעוד שהוא דני, אוהב אותי אהבת נפש ורוצה להקדיש את כל חייו כדי לפצות אותי על הסבל שעברתי בגללו.
"בסדר דני!" התרגזתי אחרי שהבנתי שהבוילר בסדר גמור ורק נורת ההדלקה שלו נשרפה. "אתה רוצה לפצות אותי אז בוא נזדיין." פשטתי את חולצתי בתנופה אחת והתנפלתי עליו.
כמו שידעתי שיעשה הוא צעק בבהלה ונרתע ממני. בקטע של הסקס דני היה כמו בחורה פולניה, היית צריך להאכיל אותו, לפנק אותו, להחמיא לו, ובסוף, אחרי הרבה מאמצים להגיד תודה שהוא מסכים לשכב בשקט ולתת לך לעשות הכל לבד. פעם חשבתי שזה סימן לתחכום ולעדינות נפש, היום חשבתי שזה שעמום המחץ.
"נעשית נורא שרירי." אמר, די בסלידה, "התחלת ללכת למכון כושר?"
"כן. לפעמים אני וברקו... בגילי צריך כבר להשגיח על הכרס." התנצלתי כמו דביל.
ידעתי מה דעתו של דני על הומואים שכל הזמן מטפחים את השרירים שלהם על חשבון המוח. כאילו שאם אתה נראה טוב אתה בטח סתום, ובחיים לא קראת ספר.
למה הוא תמיד גורם לי להרגיש שאני צריך לבקש סליחה שאני חי? חשבתי במורת רוח, ואיך לא שמתי לב לזה קודם?
"מה זה השרשרת האיומה הזו?" המשיך דני להציק לי, "מה זה? מנעול? אתה נראה כמו אחד מהחבר'ה האלה ממועדוני העור."
"זו מתנה מברקו." אמרתי, מעיף את ידו מהשרשרת שלי. "ושם באמת פגשתי אותו. הוא סלקטור במועדון." הצהרתי בגאווה, ואתם כבר יכולים לשוות בנפשכם את הפרצוף של דני כששמע שברקו הוא לא רק הסלקטור אלא גם אחד מהבעלים של המקום.
"אני לא מתלהב מכל הקטע הזה של מכות ושרשראות ובגדי עור." אמר בפסקנות מעצבנת. "לדעתי זה חולני. לא נראה לי שזה הולם אותך אודי. ממתי אתה בקטע הזה האופנתי הזה של אבזמים ועור שחור?"
"יש בזה קצת יותר מקטע אופנתי של בגדי עור עם אבזמים מבריקים ושוטים." ניסיתי להסביר, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר.
"זה קטע חולני אודי. צא מזה לפני שתיפגע באמת, מה זה נותן לך בכלל?"
משכתי בכתפי בשתיקה. ומה נתנו לי השנים שנשאתי אותך על כפיים והערצתי אותך? חשבתי לעצמי.
לא הייתי מסוגל לספר לו איך אני חומק מתוך עצמי הקשור והמוצלף, משאיר את גופי להשגחתו הנאמנה של ברקו ויוצא לשוטט במרחבי החלל הזוהרים, מוצף אושר ורוגע שמימיים.
מעולם לא דברתי על כך עם איש. מאז הפיסטינג חוויתי את התחושה המענגת הזו עוד כמה פעמים, ותמיד כשהייתי חוזר לגופי הדבר הראשון שהייתי חש בו היה כף ידו הגדולה של ברקו אוחזת בכפי. 
הוא מעולם לא שאל איפה הייתי ואיך אני מרגיש. ידעתי שהוא מבין גם בלי שאספר לו ונוח היה לי יותר לשתוק ולא להשתפך בקשקושים רוחניים.
אני וברקו אף פעם לא דברנו יותר מידי, היינו חזקים יותר בשתיקות. דברים כמו טיב היחסים שלנו, הרגשות שלנו וכל הקשקושים הללו שדני אהב כל כך לטחון באזני לא היו אף פעם נושא לשיחה ביני לבין ברקו.
הוא אהב לשתוק, וכשדיבר עשה זאת בקיצור, מתבטא בחסכנות דייקנית ששמחה אותי מאוד. היה לי די בדיבורים בתקופת דני. כשהייתי איתו שמעתי נאומים חוצבי להבות על רגשותיו בנוגע לכל דבר תחת השמש - מהטעם המזעזע שלי בבגדים ובסרטים ובאוכל, ועד לתחושת העוול האיומה שחש בגלל שאיחרנו לסרט כי חסמו את הכביש בגלל חפץ חשוד.
הכל נידון בהרחבה, פוטפט עד דק ונטחן בשיחות טלפון אינסופיות בין דני לבין אינספור ידידותיו הצייצניות שלא יכלו לקנות זוג גרביים או להסתפר בלי עצתו.
כמה נעים היה להיווכח שהחברות היחידות של ברקו לבשו ג'ינס, גרבו גרבי ספורט והסתפרו אצל ספר גברים.
בניגוד לדני ברקו היה מסוג האנשים ששומר את רגשותיו לעצמו. במשך חמשת החודשים שלנו יחד הוא מעולם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, או משהו נמרח מסוג זה, אבל הבחנתי בהבעת הדאגה על פניו כשראה בידי צו מילואים לשטחים. וכשחזרתי אחרי שבועיים מרגיזים ומעייפים במחסום חשתי את השמחה שלו בחיבוק שהעניק לי.
אם היה לו קשה בלעדי הוא שמר על זה לעצמו. דני לעומתו לא חדל להשתפך על הקשיים שיש לו כשאני איננו, וכל הזמן פירט באזני כמה הוא מודאג, חרד, לא ישן טוב, לא אוכל כראוי, ועד כמה בריאותו נפגעת בגלל שאני הולך למילואים.
לא, דני לא עושה מילואים. הוא קיבל שחרור מוקדם מצה"ל ופטור ממילואים. לא יודע למה, משהו בריאותי לא ברור.
ברקו אמור ללכת למילואים בעוד חודש וגם הוא יתקע במחסומים כפי הנראה. מעניין לדעת איפה אני אהיה אז, אני שואל את עצמי, ומיד עונה לעצמי ככה - לא אודי, השאלה היא לא איפה תהיה אלא איפה אתה רוצה להיות? מה הבחירה שלך?
"דני," הפסקתי את שטף דיבורו של האקס הפטפטן שלי שסיפר לי בפרטי פרטים משעממים על החוויות שעבר במשרד הפנים כשניסה להשיג פטור למשהו - דני הוא אלוף הפטורים. הוא מהחבר'ה האלה שיש להם פטור מלהציג פטור.
"למה אתה מזעיק אותי כל הזמן אליך? אני כבר לא חי אתך? זה נגמר, אתה לא מבין?"
"זה בגלל הערס ההוא?" שאל דני, מעווה את פרצופו בהבעה מתפנקת שפעם חשבתי שהיא נורא חמודה וכעת עצבנה אותי.
"הוא לא מרשה לך להיות איתי?"
"לא מכיר שום ערסים. אני חי עם בחור נהדר שאני אוהב ושאני מקווה שעדיין אוהב אותי למרות שמאז שהגעת לפה אני כל הזמן אצלך במקום להיות איתו."
"אם הוא היה אוהב אותך הוא לא היה מרשה לך לבוא אלי כל הזמן." אמר דני בזחיחות הדעת.
"בדיוק ההפך טמבל. דווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא לא מחלק לי הוראות כמו שאתה תמיד עשית, ולא עושה לי סצנות קנאה כמו שאתה נהגת לעשות. הוא נותן לי לבחור לבדי מה אני רוצה."
"וזה מה שאתה רוצה?" נעלב דני, "לחיות עם סלקטור במועדון עור? ללכת עם השרשרת והמנעול שלו על הצוואר שלך?"
"כן. זה מה שאני רוצה. זו הבחירה שלי וככה טוב לי, ומהיום דני תשיג לך דפי זהב ותקרא לבעל מקצוע כשמתקלקל אצלך משהו, אני לא זמין יותר בשבילך."
טסתי הביתה ודהרתי במעלה המדרגות לדירה שלנו. ברקו ישב בחושך במרפסת ועישן את אחת משלוש הסיגריות היומיות שהרשה לעצמו.
ביום טוב הוא היה שוכח בכלל לעשן, בימים רעים הוא היה מתאפק בקושי עד לזמן הסיגריה הראשונה. מאז שדני חזר הוא התחיל לזייף קצת ולפעמים עישן יותר משלוש. הוא חשב שלא שמתי לב, אבל אני תמיד הרגשתי.
בלי להגיד מילה התיישבתי לצידו על הרצפה והושטתי את ידי אל הסיגריה שלו. הוא מסר אותה בלי התנגדות ולא מחה כשמעכתי אותה במאפרה.
"העסק עם דני נגמר סופית." אמרתי והשענתי את לחיי על ברכו, "הוא לא יצלצל יותר."
"טוב. באמת הגיע הזמן." אמר בקול רך והניח את ידו על שערותיי, מחליק אותן ממצחי והלאה.
"תגיד ברקו, למה אתה לא שואל אותי אף פעם מה קורה איתי בסשן?"
ברקו גיחך ונגע בשרשרת שלי. "אני יודע מה קורה אתך אודי, גם אני הייתי פעם סאב. הקולר הזה היה פעם שלי."
"מתי? עם מי? הוא היה החבר שלך?" נרעשתי.
"זה היה מזמן אודי, כשעוד הייתי סתם שרגא. הוא כבר נפטר, אללה ירחמו, אחרת בטח עוד הייתי איתו. וכן, הוא בהחלט היה חבר שלי, אני אספר לך עליו פעם."
"אתה לא רוצה להרגיש את זה עוד פעם?" חקרתי, מביט למעלה אל פניו המהורהרים.
"אני לא יכול סתם ככה להיסחף אודי, זה צריך להיות עם מישהו מיוחד שאני סומך עליו במאה אחוז."
החלפנו מבטים והוא רכן ונישק את מצחי. "מישהו כמוך למשל."
הנחתי את ידי על כתפיו ונישקתי אותו על פיו בחזקה. "בוא שרגא," אחזתי בידו, "בוא איתי למיטה."
הוא קם ממקומו בצייתנות והלך בעקבותיי, מחייך.
זו הייתה הפעם הראשונה שהורדתי מעלי את השרשרת וענדתי אותה לצווארו. בהתחלה זה היה מעט מוזר, אבל די מהר נכנסתי לתפקיד האדון שלו.
עשיתי כל מה שהוא לימד אותי, ומאחר והוא היה מורה טוב ואני תלמיד שקדן זה היה סשן טוב. עשיתי כל מה שאני אוהב - קשירה יפנית אמנותית, הקול הנעים של עור השוט על עור הגוף, משטחי עור רצועים פסי אודם מבהיק, הענקת כאב המתחלף בעונג שממריא להתעלות, והפעם אני יושב לצידו, אוחז בכפו, ממתין שיחזור אלי מהמרחבים המעורפלים אליהם חמק.
כשהוא חזר אלי מחייך, מדיף ריח זרע וזיעה, רכנתי ונישקתי אותו על פיו והתרתי את השרשרת שלי מצווארו. "טוב שחזרת ברקו, בוא נלך להתקלח, ואה, לפני שאשכח, רק רציתי שתדע, אני אוהב אותך."  

אין תגובות:

פרסום תגובה