עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

א. אתה הבית שלי

1. איגור
נולדתי כמשה ברקוביץ ואני שונא את השם הזה, את השם הפרטי ואת שם המשפחה כאחד. ברקוביץ זה שם משפחתו של אבא שלי שאני לא סובל, זה בסדר, גם הוא לא סובל אותי ולא, לא בגלל שאני הומו, הוא שנא אותי עוד קודם, עוד לפני שיצאתי מהארון. משה זה בגלל שלשניהם היה סבא בשם משה ולכן הם החליטו פה אחד לקרוא לי משה. אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שהם הסכימו על משהו.
אוי, ההורים שלי, ההורים היקרים שלי שהצליחו לגרום לי לשנוא את השם שלי ואת החיים שלי.
אבא ממוצא רומני אימא מרוקאית. הם לא גרושים ולא נשואים, לא פרודים ולא ביחד, הם גם וגם וגם. הם בעיקר מציקים זה לזה ויורדים אחד לחיי השנייה. מאז שאני מכיר אותם, הם עסוקים כל הזמן בעצמם ובצרות שלהם.
הם התחתנו כדי להגשים את חזון קיבוץ הגלויות ומאז ועד היום הם נאבקים בשד העדתי של מדינת ישראל ובעוד כמה שדים פרטיים משלהם.
חבל רק שבדרך הם שכחו אותי ורק כשביום הולדתי השבע עשרה הלכתי ושיניתי את שמי למאור ברק הם נזכרו בי ונורא נעלבו כשאמרתי להם מה אני חושב עליהם, על החוסר יחס שלהם, על החינוך הדפוק שלהם, על הפרידות והחזרות ההתפייסויות והמריבות, הגרושים והנישואים, וכל שאר הסצנות מהגיהינום שהם ריפדו בהן את חיי.
הצורה שלי, זה הדבר היחיד שהצליח להורי המופרעים.
איכשהו הגנים שלהם התערבבו בצורה מוצלחת מאוד כשהם יצרו אותי. אני נראה טוב - מטר שמונים וחמש, שער שחור כמו שלו, ועיניים כחולות כמו שלה.
יש לי עור לבן וחלק ופרופיל נהדר כמו שעדיין יש לה, למרות כל שנות המרירות הזעף והרגלי האכילה המופרעים, ויש לי גוף שרירי וזקוף כמו שעדיין יש לו, אפילו אחרי שנים של יותר מידי שתייה ועישון.
למזלי סבתא ביטון, האישה היחידה בעולם שקצת אהבה אותי, השאירה לי את הדירה הקטנטונת שלה ברחוב שמשון הגיבור בקרית ים.
זו דירה קטנה ומצ'וקמקת בבלוק ישן ומתפורר שעומד קרוב מידי לים, אבל היא כולה שלי, והיא הבית היחידי שיש לי בעולם. בזכותה, כשיצאתי בשמחה ובששון מהארון, הם אפילו לא יכלו לזרוק אותי מהבית.
מגיל צעיר דאגתי לעצמי - עזבתי אותם כבר בגיל שש עשרה והתגייסתי כמו כולם בגיל שמונה עשרה - היה לי שירות רגיל בחיל אוויר, וסך הכל הסתדרתי לא רע למרות שהייתי חייל בודד, ואז פגשתי אותו ופתאום היה גם לי מישהו שיטפל בי.
נפגשנו ממש בסוף השירות שלי. עמדתי בטרמפיאדה של צ'ק פוסט וחיכיתי לטרמפ לבסיס. הייתי מחוק מעייפות אחרי שחגגתי כל הלילה. פיהקתי בלי סוף בקושי פתחתי את העיניים ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב שראשו הבהיר והגזוז הבחור הבלונדי הנמוך והמוצק שעמד באמצע התור נשאר כל הזמן באותו מקום.
לפי התג שהתנוסס על כתפו גם הוא, כמו רוב חיילי חיל האוויר שעמדו בטרמפיאדה, היה מהבסיס שלי, ובכל זאת הוא הצליח לא לעלות לאף רכב שעצר, גם לא לרכבים צבאיים שברור היה שהם בדרך לבסיס שלנו.
התקדמתי לאיטי בתור המתפתל עד שעמדתי לידו ואז ראיתי שהוא לא כל כך נמוך כמו שחשבתי אלא שהוא פשוט אחד מאותם בחורים שבנויים יותר לרוחב מאשר לגובה.
הוא נמוך ממני בראש, בעל פנים רחבים ובהירים, שיער בצבע בלונד מלוכלך גזום בתספורת מברשת, עצמות לחיים סלאביות גבוהות ומעליהן מתלכסנות עיניים סיניות צרות בצבע חום דבש עם כתמים ירקרקים סביב האישון. שמתי לב לצבע עיניו כי ברגע שהגיע תורי לעלות לטנדר של הפז'ו המקרטע הוא נדחק ועלה אחרי, התיישב לצידי למרות שיכול היה לשבת מקדימה, על המושב הנוח שליד הנהג, ולטש אותן בי במבט רציני ומרוכז במשך כל זמן הנסיעה.
"למה אתה לא יושב מקדימה? יש מקום." שאלתי, והוא משך בכתפיו, השפיל את עיניו ושתק.
ברגע שהפניתי את ראשי, או עצמתי את עיני, הוא שב ולטש בי את המבט המרוכז הזה שהזכיר לי את בובי - כלבלב הצעצוע הצמרירי שחלק את מיטתי עד שהייתי בן שבע או שמונה.
בדרך עצר הנהג לעוד טרמפיסטים וברגע שעוד חייל נדחק לטנדר הצפוף שלנו הבלונדיני קפץ ממקומו, פינה לו את מקומו וצנח לצידי, ירכו העטויה דקרון בהיר מתחככת בזו שלי.
רק אז הבנתי למה הוא התעקש לעלות על הטרמפ הזה ולשבת במקום שישב.
תשכח מזה חשבתי לעצמי. אני מעדיף בחורים שנראים בדיוק הפוך ממך – שחומים, דקים, גבוהים ממני, ועם שער שחור וארוך - אין לך סיכוי אצלי, לך חפש מישהו אחר.  
השענתי את ראשי על דופן הפז'ו, מנסה לחטוף כמה דקות תנומה לפני שנגיע לשער הבסיס והתעוררתי כשעצרנו בשער, מגלה לתדהמתי שאת רבע השעה האחרונה ביליתי כשאני ישן שנת ישרים, צמוד לגופו המוצק של הסמל הבלונדי, ראשי שעון על כתפו הרחבה.
"סליחה." התנערתי בחיפזון, מחליק על שערי, "אני ממש מצטער, אני מקווה שלא נחרתי."
"זה בסדר." ענה לי באיטיות בקול עבה בעל שמץ מבטא רוסי מתנגן, ושוב לטש בי את העיניים הצלולות והמוזרות הללו, עיני בובי הכלבלב.
הוא ירד לפני וכשכשלתי, מבולבל עדיין מהתנומה החטופה, תמכה בי זרועו החזקה והעבה, מייצבת אותי בקלילות כאילו הייתי ילד קטן ולא בחור מגודל ושרירי.
"בוא, אני אעזור לך עם הצ'ימידאן." לקח מידי את התרמיל הכבד מאוד שלי שהיה מלא בגדים נקיים וכל מיני דברים שהבאתי מהבית ותלה אותו על כתפו. ניסיתי למחות שזה בסדר ואני מסתדר לבד, אבל הוא נשא את הצ'ימידאן בכזו קלילות עד שלא היה טעם למחות.
להפתעתי הוא פנה ישר לכיוון החדר שלי בעוד אני נגרר אחריו, מפשפש בכיסי אחרי המפתחות.
"איך ידעת איפה אני גר?" שאלתי כשהוא שם את הצ'ימידאן על הרצפה ועמד מולי, מביט בי במבט הלטוש ההוא.
"ראיתי אותך נכנס לפה לפני כמה ימים. אתה צריך טרמפ לעבודה?"
"אה, כן, אני... איך אתה יודע איפה אני עובד?"
בבסיס שלנו המגורים והטייסות נמצאים במקומות נפרדים ורחוקים זה מזה, וכדי להגיע מהחדר למקום העבודה צריך רכב.
הוא משך בכתפיו. "אתה לא הולך להוציא הכל מהתיק? הבגדים יתקמטו לך?" אמר והחל מפשפש בתיקי, שולף משם את הבגדים שהמכבסה קיפלה ועטפה בסרט ניר.
"אתה מכבס הכל במכבסה?" התפלא בעודו מסדר בקפידה את בגדי בארון. חולצות בצד אחד, מכנסים בשני, והלבנים והגרביים במגרה.
"כן." עניתי והזעפתי פנים. לא היה לי חשק לדבר אתו על הנושא הזה. בעצם לא היה לי חשק לדבר אתו על שום דבר.
"יש לנו עוד חצי שעה עד שמונה." אמר, "תנוח קצת, אני אעשה לך קפה." עייף מכדי להתווכח צנחתי על המיטה והבטתי איך הוא משתלט בזריזות על פינת הקפה הצנועה שלי ושל שותפי לחדר.ראשית שם כפית נס ושתי כפיות סוכר במאג שלי ובזמן שהכף החשמלית הרתיחה מים בקנקן הנירוסטה הקטן טפטף טיפת מים לכוס ובחש היטב את האבקה עם הסוכר. כשהגיש לי את הכוס המהבילה הלבינה על פני הקפה שלי שכבת קצף עבה ומעוררת תאבון.
מעולם לא ראיתי מישהו מכין כך קפה וזה מצא חן בעיני מאוד.
לגמתי ואחר כך חייכתי לעברו. "נהדר!" שיבחתי אותו. פניו זהרו באושר ושתי כתמי סומק ענוגים פרחו על לחייו כשהשיב לי בחיוך ביישני.
"אני מאור ברק." הושטתי לו את ידי והוא לחץ אותה בעדינות, כמעט בחרדת קודש.
"אני איגור סורוקה." אמר והסומק על לחייו התפשט על כל פניו.
הוא לא היה ממש יפה. פניו היו רחבות מידי, מצחו נמוך ותסרוקתו הקצוצה לא הלמה אותו, אבל היה לו עור ורדרד בהיר וחיוך נחמד, וכשהביא אותי עם הווספה הצבאית שלו הישר לפתח מעבדת האלקטרוניקה בה עבדתי חשתי כלפיו אסירות תודה אמיתית וחייכתי אליו את חיוכי הטוב ביותר כשהודיתי לו.
בדרך הוא סיפר לי שהוא שייך ליחידת הכלבנים. שהוא גר בחיפה ושעלה לארץ כשהיה ילד קטן.
אני מצידי לא נידבתי שום מידע על עצמי. לא נהגתי לדבר עם איש על משפחתי המופרעת וגם הפעם לא חרגתי ממנהגי זה.
מאז בכל פעם שהבטתי סביבי הוא היה שם - כשהלכתי לאכול צהרים הוא עמד ליד דלת חדר האוכל, אחרי העבודה הוא עלה יחד איתי על ההסעה למגורים, ובבוקר, כשחיכיתי להסעה לעבודה הוא צץ לפתע מאחורי. 
ערב אחר כך הוא ישב לצידי במועדון הסמלים, צופה איתי בטלוויזיה, ואחרי החדשות הוא קם וקנה לי פתאום בקבוק קולה ומצופה. כשהודיתי לו משך בכתפיו במין ביטול עצמי ומיהר להסב את תשומת ליבי למתרחש על המסך.
בערב שלמחרת, בעודי ממתין להתחלת הסרט, הוא שב והופיע באולם הקולנוע האפל, הביט כה וכה עד שאיתר אותי וניגש אלי. "שלום ברק." לחש וצנח על המושב לידי.
"שלום איגור." הנחתי יד על ברכו, "תשמע, הסרט ממש חרא ואנחנו צריכים לדבר. צא וחכה לי בחוץ מאחורי הגדר של האולם."
הוא הנהן ויצא. חיכיתי עוד דקה שתיים ואחר כך יצאתי גם כן. איגור חיכה לי בצייתנות מאחורי גדר הבטון המקיפה את הקולנוע, והביט בי במבטו המוזר כשהתיישבתי לידו, משעין את גבי על האבן החמימה.
"איגור, אתה עושה את זה בכוונה, נכון?"
"עושה מה?" שאל.
אחזתי בכוח בפרק ידו וניסיתי לעקם אותה. היא הייתה עבה וחזקה מידי בשבילי, אבל איגור עשה כמיטב יכולתו להעמיד פנים שאני חזק דיי כדי להכאיב לו, וכופף אותה בצייתנות. "אתה הולך אחרי לכל מקום." אמרתי בקול מאשים. "אתה עוקב אחרי או מה?"
"אני רק... אני..."
"אתה מה?"
"אני משגיח עליך." הדהים אותי.
"משגיח עלי? מה אני, תינוק? אני מסתדר לבד. אתה לא צריך להשגיח עלי." התפרצתי.
איגור השפיל את ראשו ושתק.
הנחתי לידו והחלקתי את כפי על שערו הגזוז. "למה אתה מסתפר כל כך קצר? מתאים לך שער ארוך." אמרתי.
הוא הרים את מבטו, הביט בי במבט כלבי מסור שבלבל אותי ושתק.
"אני מוצא חן בעיניך? נדלקת עלי?" ניסיתי להבהיר את המצב.
שוב משיכת הכתפיים הזו, מלווה בלטישת עיניים שקטה.
"טוב, אם אני כל כך מוצא חן בעיניך אז תמצוץ לי." התרסתי והתחלתי לפתוח את חגורתי.
לא התכוונתי ברצינות כמובן, רציתי רק לזעזע אותו, להפיק ממנו תגובה או משהו. האמת, הייתי בטוח שזה יגרום לו לעוף ממני לכל הרוחות, אבל לא.
הוא לא זז ממקומו ואפילו לא הסמיק כשאמר, "בסדר, אבל אולי כדאי שנלך למקום שקט יותר. הסרט עוד מעט נגמר."
וואלה! חשבתי, נדהם, אבל אם הוא לא מתרגש אז גם אני יכול לקחת את זה בקלות. "אולי נלך לחדר שלי? רונן יחזור מהרגילה רק בשבוע הבא."
הלכנו לחדר שלי וברגע שהתיישבתי על המיטה הוא כרע על ברכיו לפני והתחיל לפתוח לי את החגורה.
ברגע האמת איבדתי את קור רוחי. "מה אתה עושה?"
"אמרת שאני..." עכשיו הוא נזכר להסמיק.
"אבל איגור, אנחנו בכלל... אני בכלל לא מכיר אותך... ואתה לא מכיר אותי. אי אפשר ככה סתם..." מזמן לא הייתי כל כך נבוך.
הוא המשיך לעמוד על ברכיו, מביט בי מלמטה למעלה. "אני כן מכיר אותך." אמר בשלווה. "אתה מאור ברק, אתה גר לבד בקרית ים בלי ההורים שלך כי הם גרושים או משהו, ואתה עובד במעבדת האלקטרוניקה של הטייסת. אתה אוהב בנים ואתה צריך מישהו שיטפל בך."
איך הוא יודע את כל הדברים הללו עלי ומה אני עושה עם הטיפוס המוזר הזה? "אני יכול לטפל בעצמי לבד, תודה רבה לך." התרתחתי.
הוא השפיל את עיניו. "שאני אלך?" שאל בקול מדוכא.
"תעשה לי קפה כמו שעשית אז ותעשה גם לעצמך. בוא נחסל את הוופלות של רונן. אתה אוהב וופלות בטעם לימון או וניל?"
"לימון." אמר בעודו בוחש את הקפה שלי במרץ. בקפה שלו הוא לא השקיע והכין לעצמו סתם קפה פשוט.
שתינו את הקפה וחיסלנו את הוופלות, אני אכלתי את רובן והייתי צריך ממש לדחוף לו אותן בכוח כדי שיסכים לאכול.
בסוף זה כן נגמר במציצה. הוא היה ממש טוב, אבל נשאר במכנסים ואפילו לא נגע בעצמו, זה הטריד אותי. "בוא הנה, תתפשט." פקדתי עליו.
הוא ציית לי מיד והעיף מעליו את המכנסים, מוריד אותם יחד עם התחתונים ואחר כך פשט את החולצה, חושף גוף רחב ומרובע, שרירי מאוד ומכוסה פלומה בלונדית רכה שנראה ממש טוב, אם זה הטיפוס שאתם אוהבים.
אני מודה, נהניתי לראות את הבחור החזק הזה מציית לי בזריזות כזו. "איך זה שאתה עושה כל מה שאומרים לך?" התפלאתי כשעמד לפני ערום לגמרי.
"לא כל מה שאומרים לי, רק מה שאתה אומר." תיקן אותי.
"אז בוא, תשכב לידי." הוא נשכב לצידי על המיטה הצבאית הצרה ורעד כשהעברתי יד על הפרווה הבהירה שלו.
דבר ראשון בדקתי את הזין שלו - עבה וורוד ומוצק, בדיוק כמוהו. לא ארוך כמו שלי, אבל ממש עבה.
"תלטף אותי קצת, אני רוצה לזיין." פקדתי עליו.
הוא ציית בלי שום ויכוחים והמשיך לציית גם כשהפכתי אותו בתנוחת ששים ותשע ופקדתי עליו למצוץ לי שוב. בזמן שהוא מצץ ליטפתי לו את הזין וכשהתחלתי לגמור אמרתי לו לגמור יחד איתי. הוא ביצע את דברי בדייקנות, מתיז זרע על אצבעותיי ובטני. מיד אחר כך זינק  והביא מגבת צבאית לחה שהרטיב וסחט בכיור כדי לנגב אותי.
לא יודע מאיפה זה בא לי הרעיון הזה, אולי מסרט כחול שראיתי פעם, אבל חטפתי ממנו את המגבת והפלקתי לו על הגב. "לא עם מגבת, תנקה אותי עם הלשון." אמרתי, וכבר לא התפלאתי להיווכח שהוא נשמע בלי היסוס לפקודתי, ליקק את ידי והמשיך ללקק את בטני עד שהייתי נקי לגמרי.
אחר כך התהפכתי ופקדתי עליו ללקק לי את התחת ולהכניס את הלשון פנימה, לתוך פי הטבעת. זה היה מטריף, הוא הטיב לענג אותי והזין שלי נעמד שוב, וכשהצצתי ראיתי ששלו גם.
"ועכשיו תוציא את הלשון ותכניס את הזין שלך." פקדתי עליו.
הפעם הוא היסס קצת ושוב חטף פליק עם המגבת הלחה - ממש לא חזק, אני נשבע – ומיד הפסיק להסס, נשכב מעלי ודחף לתוכי בזהירות עצומה את הזין שלו, מתנהג בעדינות כאילו אני בתולה שברירית שעלולה להתפרק בעוד רגע.
זה היה נהדר, מעולם לא נהניתי ככה מזיון.
אחרי שגמרתי ראיתי שהוא עדיין לא גמר. הגשתי לו את המגבת ואמרתי לו לגמור בתוכה הכי מהר שהוא יכול. הוא ביצע את פקודתי בזריזות ואחר כך קם מהמיטה ונעמד מולי, ממולל את המגבת הלחה בידיו הגדולות ומביט בי במבט הלטוש הזה.
"כשהייתי ילד היה לי כלב צעצוע צהוב מפרווה עם עיניים בדיוק כמו שלך." גיליתי לו, "אהבתי אותו מאוד, אבל בגיל שמונה בערך החלטתי שאני גדול מידי לישון עם צעצוע והעפתי אותו."
זו הייתה רק חצי אמת. אהבתי מאוד את בובי הכלב ונפרדתי ממנו בעל כורחי רק אחרי שאימא זרקה אותו לפח באחד מהתקפי הניקיון שלה.
הוא שתק והמשיך להביט בי. "נו, תחליט איגור, אתה נשאר פה או הולך?"
"מה שתגיד ברק."
זזתי מעט ופיניתי לו מקום והוא נשכב בזהירות לידי, מתוח מאוד, כמעט לא נושם.
"בוא כפיות, אתה תחבק אותי." הודעתי לו, "ותעיר אותי מוקדם בבוקר לפני שרונן יחזור."
"כן ברק. בסדר." אמר איגור, התשובה הרגילה שלו לכל בקשותי.
נרדמנו כשהוא שוכב מאחורי, מחבק אותי, נשימתו החמימה מלטפת את עורפי.
שנים לא ישנתי כל כך טוב.

2. זוג
בבוקר התעוררתי וראיתי שהוא עומד ערום ומכין לי קפה. האור בחדר היה עדיין עמום מעט, אבל ראיתי היטב את הצלקות על גבו וישבנו. הן היו דקות וארוכות, חורצות שבילים לבנבנים בפלומה הזהובה שכיסתה את עורו.
"מה זה איגור? מי הכה אותך?"
"ההם." ענה בחוסר רצון והסב ממני את פניו כשהגיש לי את הקפה.
"איזה הם?"
"ההם של האימא." ענה איגור לאיטו והתחיל להתלבש.
היה ברור שהוא לא מעוניין לדבר על עצמו. גם אני כזה ולכן, למרות שהייתי סקרן, הבנתי אותו והנחתי לו.
"אתה כבר הולך? לא שתית קפה." שיניתי נושא.
"אין מספיק גם בשבילי. בערב אני אביא עוד קפה."
"אז בוא תשתה חצי מהכוס שלי איגור, אני לא רוצה שתלך צמא."
הוא לגם בזהירות, ממש טיפה, והחזיר לי את הכוס. לא ויתרתי והתעקשתי שנחלוק את הקפה ואת שני הוופלות שנשארו, וגם הפעם הוא נכנע לרצוני. התחלתי לחבב את הרעיון שהוא מציית לי ונכנע לי תמיד.
"אני חייב ללכת." אמר לבסוף, "המשמרת שלי מתחילה בעוד חמש דקות."
הבטנו זה בזה בשתיקה. "ניפגש בארוחת צהרים?" שאלתי, הוא הנהן ויצא מהחדר בדיוק כשרונן נכנס, עמוס תיקים ומזוודות שהביא מהבית.
"מי הבחור הזה שיצא מכאן?" שאל רונן ופער עלי זוג עיניים נדהמות.
"איגור. הוא מהכלבייה."
"בחור בריא. הוא החדש שלך?"
"לא יודע, זה לא ממש ברור, אולי."
"חשבתי שאתה מעדיף אותם חלקים גבוהים ושחומים."
משכתי בכתפי. "צריך לגוון מידי פעם, לא?"

בערב הוא הגיע עם קופסת נס קפה, לא סתם קפה עלית רגיל אלא קפה מגורען, סוכר, וופלים בטעם לימון לרונן, וגם עוגה וקולה.
אפשר היה לראות שהוא ממש השקיע, אבל למרבה הצער בדיוק עמדתי לצאת לפגישה עם אחד שכבר מזמן רדפתי אחריו, והיום הוא הסכים סוף סוף ללכת איתי לסרט.
"אני צריך לצאת איגור." הייתי נבוך לרגע, "אולי..."
באמת לא יודע מה רציתי להגיד, אבל למזלי רונן, הוא בחור עם הרבה טקט שראה מיד שאני בצרות ונחפז להציל אותי. רונן אמנם סטרייט - שפוט מסכן של בנות - אבל בחור טוב סך הכל. יש לי מזל שהוא השותף שלי לחדר.
הוא מיהר להציג את עצמו ברוב נימוס לפני איגור שפניו נותרו נטולי כל ארשת לשמע הבשורה שאני הולך, לחץ את ידו בידידות, חייך אליו בחמימות כאילו המתין לבואו כל ימי חייו ומיד הציע לו לשחק אתו שח.
רונן פשוט משוגע על שח. כל מי שבא אלינו לחדר חייב לשחק אתו. גם כשמישהו מנסה לחמוק מהגזרה בטענה שהוא לא משחק שח רונן מתעקש ללמד אותו, כי אולי יש לו כשרון נסתר לשח שהוא עוד לא גילה?
כשחזרתי מהפגישה המאכזבת מאוד - הבחור היה סתם קשקשן, אמנם יפה תואר, אבל טיפש שחצן וחרא של זיון - מצאתי את השניים רוכנים זה מול זה מעל לוח שח ונראים מרוצים מאוד מהחיים.
איגור היה מוכן להפסיק את המשחק באמצע כדי להכין לי קפה – דבר שנחשב בעיני רונן כחילול קודש נוראי – אבל אני סימנתי לו בידי שהכל בסדר, שימשיך לשחק, והלכתי להתקלח.
שתי דקות אחר כך הוא כבר היה במקלחת עם המגבת שלי ששכחתי בחדר.
"גמרתם כבר לשחק?" שאלתי בפליאה.
"הפסדתי בכוונה ובקשתי מרונן שילך לטייל קצת." אמר איגור, מביט בי בריכוז, "אתה רוצה שאני אלך?"
"תישאר. תסבן לי את הגב." נתתי לו את הסבון.
הוא סיבן את כתפי וגבי במסירות, ונחפז לציית לי כשאמרתי לו להתפשט ולחפוף לי את הראש.
עד שגמרתי לשטוף מעלי את הסבון כבר עמד לשנינו. למרות שהמקלחות היו נטושות בשעה כל כך מאוחרת בכל זאת נקטתי אמצעי זהירות ודחפתי את הכסא מתחת לידית הדלת לפני שזיינתי אותו בעמידה, מנצל את הקונדומים שנותרו בכיסי מהפגישה הלא מוצלחת ההיא.
כמו ביום הקודם הוא היה שקט, חזק וצייתן, וביצע בדייקנות את הוראותיי ולהפתעתי זה היה ממש טוב. נכון, איגור לא נראה כלל כמו מי שדמיינתי לי כגבר חלומותיי, אבל בכל זאת הסקס אתו היה תמיד טוב.

אחרי המקלחת ההיא, הראשונה שלנו יחד, אבל בהחלט לא האחרונה, שכבתי בזרועותיו מתענג על המגע הפרוותי של גופו מחליק על גופי והמתנתי לרונן.
האור היה כבוי ורק אור חלש מהמנורה הקטנה בחוץ האיר קלושות את הקיר מעל ראשנו.
"כשרונן יבוא תצטרך ללכת." אמרתי לו.
"כן ברק. בסדר."
"לרונן לא אכפת שאני ישן עם מישהו, אבל לא נעים לי ממנו, אתה מבין?"
"כן ברק. זה בסדר."
התיישבתי והבטתי בו בזעף. "לא, זה לא בסדר, לא בסדר שהלכתי לפגישה והשארתי אותך, ולא בסדר שאני מעיף אותך באמצע הלילה מהמיטה אחרי שזיינתי אותך. זה לא בסדר, למה אתה כל הזמן אומר בסדר?" נהמתי עליו בקוצר רוח.
הוא הביט בי במבט שלו ושתק.
"תענה לי." התעקשתי, "זה בסדר או לא?"
"כל מה שאתה רוצה לעשות זה בסדר." לחש ועצם את עיניו במין השלמה עייפה שמילאה אותי חמה.
לרגע כמעט שסטרתי לו, אבל זיכרון הצלקות הללו והעייפות העצובה שנחה על פניו הבהירים עצרו בעדי. "תשמע איגור..." התחלתי להגיד, ואז צלצל הנייד שלי ורונן הודיע לי בלחש מלא ניצחון שהוא לא יבוא הלילה לישון בחדר, ושהוא יספר לי הכל מחר, ומיד סגר.
איגור פקח את עיניו הביט בי בשאלה, מצפה להוראותיי.
"רונן לא יחזור הלילה ואתה ישן פה." בישרתי לו, משתומם על שביעות הרצון שחשתי.
הסתובבתי וכרעתי על ברכי מעל פניו, מניח את לחיי אל הסבך הרך והמתולתל של ערוותו. אהבתי את הריח של עורו ואת המגע של התלתלים הקטנים והרכים על פני.
"תפנק אותי עם הלשון שלך." דרשתי, "בא לי לגמור עוד פעם אחת לפני השינה."
אחר כך אמר רונן שרק בזכות איגור הוא פגש את לימור, ושאם הוא לא היה נעתר לבקשתו ומסתלק באותו יום לטיול לילי קצר היא הייתה עלולה לפגוש מישהו אחר והוא היה מחמיץ את אהבת חייו.
אני אומר לכם - הרעיונות הרומנטיים המטופשים שיש לסטרייטים – מה פלא שהם מתים מהתקפי לב כמו זבובים.  

מאז אותו יום רונן כמעט לא בא לישון בחדר ואיגור החליף אותו באופן לא רשמי כשותף שלי בחדר.
הוא היה בא אחרי ארוחת הערב שנהגנו לאכול בחדר האוכל יחד וממתין לי בחדר עד שהייתי חוזר מבילוי ובינתיים היה מעסיק את עצמו בכל מיני עבודות רס"ר - מנקה, מסדר, שוטף כלים, מנגב את הרצפה וכשהכל היה נקי היה מרים משקולות שהרשיתי לו לשמור מתחת למיטה שלי.
הוא הקדיש רק כשעה ביום לשמירה על הכושר שלו ובכל זאת, למרות קומתו הקטנה יחסית, הוא אחד הגברים החזקים ביותר שאני מכיר.
מאז שידעתי שהוא ממתין לי בחדר הפסקתי לישון אצל אחרים. לא משנה מה עשיתי ועם מי, תמיד הייתי חוזר אליו, ודבר ראשון הולך להתקלח.
בכוונה הקפדתי לא לקחת איתי את המגבת למקלחת, ותמיד נהניתי מחדש להיווכח שהוא שם לב לכך ומתמיד להביא לי אותה במסירות גם בלי שאבקש.
עם הזמן הוא השיג בדרך עלומה מפתח של המקלחת, ויותר לא היינו צריכים לתקוע את הכסא מתחת לידית, אבל מצאנו לכסא שימוש אחר.
הייתי מושיב אותו על הכיסא גבו נסמך לקיר ומתיישב על הזין הזקוף שלו, מורה לו לחבק את מותני ולנשק את עורפי בעודי נע לאט לאט על אברו העבה, נשען על החזה השעיר והמוצק שלו ונהנה מכל רגע.

אחרי כמה שבועות כאלו של מקלחת ושינה אתו איבדתי את החשק לרדוף אחרי אחרים.
אף אחד שהכרתי לא היה סבלני וקשוב כמותו לכל משאלותיי. אף אחד לא טיפל בי במסירות חסרת אנוכיות כמותו, ואיש לא היה כל כך אסיר תודה על כל חיוך וליטוף שלי.
למה לרדוף אחרי אחרים כשמישהו כל כך טוב, נעים ונוח ממתין לי במיטה?
השמחה שהאירה את פניו כשהייתי מבשר לו שהיום אני לא יוצא ואנחנו נבלה יחד כל הערב חיממה את ליבי, וכששאלתי אותו אם ירצה לצאת יחד איתי לאפטר ולישון איתי בדירה שלי נצצו עיניו כאילו בישרתי לו שהוא זכה בפרס הגדול בפיס.
מה פלא שאחרי כמה שבועות החלו כל מכרי להתייחס אליו כאל החבר שלי וראו בנו זוג?
בפעם הראשונה שנכנסנו יחד לדירה שלי איגור העביר מבט חטוף סביבו ומיד התחיל לנקות כמו עקרת בית מוכת אמוק פסח וקרצף כל משטח שרק הצליח להניח עליו את ידו.
מובן שמיד הוא שם לב שאין די חומרי ניקוי בבית ועוד לפני שגמרתי עם סבב הטלפונים בין חברי באזרחות, להודיע להם שאני פה, נכון ומוכן לפעולה, הוא כבר רץ לעשות קניות וחזר עמוס סלים מלאי אוכל ובקבוקים של כל חומרי ניקוי - הכל על חשבונו.
"עזוב," ניסיתי לרפות את ידיו, "מה אכפת לך שיש קצת אבק וקורי עכביש?"
הוא הביט בי במבט אטום והמשיך לנקות במרץ.
"איגור בוא נלך לנוח. נו, עזוב את הניקיון הזה." הפצרתי וקבלתי שוב את אותו מבט אטום. "נו, בוא כבר." משכתי אותו בזרועו לעבר חדר השינה.
טעות! הוא התנפל על כלי המיטה המאובקים ועד שהם לא היו בתוך מכונת הכביסה עם שאר הבגדים המלוכלכים שלי הוא לא נרגע.
אחר כך התעקש להציע את המיטה בסדין נקי ורק אז יכולתי להטיל את גופי המותש על המזרון המזמין ופשטתי לעברו את זרועותיי, "נו, בוא לידי." פקדתי למרות שלפני שיצאנו מהבסיס עוד הספקנו לעשות חפוז זריז אחד בחדרי.
"אתה רוצה עוד פעם?" שאל, מביט בי בפקפוק.
"לא. סתם בא לי שתשכב לידי. נו, בוא כבר, תעשה לי מסג' ברגלים." פיתיתי אותו, יודע שלא יעמוד בפני ההזמנה שלי. התאווה שלו לכפות רגלי לא חדלה לשעשע אותי, ולהפתעתי זה היה נעים מאוד, כלל לא מדגדג, ולמעשה די מחרמן.
הוא נשכב לצידי, ראשו מול כפות רגלי, ליטף אותן בחמדנות, מצץ את בהונותי ואחר כך, מתנשף ומיוחם, החל מעביר את לשונו ביסודיות בין אצבעות רגלי. עוד לפני שסיים שוב עמד לי. מספיק היה ברמז קל שרמזתי לעבר חלצי והוא כבר כרע מעלי, אברי בפיו.
דרשתי ממנו להתפשט והוא עשה זאת מיד, כרע על ברכיו לצידי, מניח לי גישה נוחה. נגעתי בו, מלטף ומועך חליפות את אשכיו, דוחף את אצבעותיי לחור שלו, מעסה את בלוטת הערמונית שלו עד שהזין שלו נעמד, זקוף ורוטט, וטיפות שקופות החלו נוטפות ממנו.
"בוא, שב עלי." התיישבתי על המיטה, נסמך בגבי אל הקיר.
איגור שיפד את עצמו במיומנות על הזין הזקוף שלי והחל לנוע עליו בקלילות.
ישבתי שעון בנוחיות לאחור, רגלי פשוקות וידי נשענות על כתפיו, מניח לו להזיע ולהתאמץ כדי לענג אותי.
נהניתי להביט בשרירי גבו וירכיו כשהתפתל מעלי, מתאמץ לא להכביד על גופי. כרגיל הוא המתין עד שגמרתי ואז הביט בי במבט שואל.
הנחתי את ידי האחת על אשכיו ולחצתי עליהם בעדינות ואת השנייה שמתי על הכיפה החלקלקה של אברו. "עכשיו." פקדתי, מתענג על הזעזוע שחלף בגופו כשהזרע נפלט החוצה לתוך ידי הממתינה.
אחר כך בא הקטע שתמיד הדהים אותי בסיפוק הרב שגרם לי - הוא כרע על ברכיו, עיניו עצומות ועל פניו נסוכה הבעת התעלות וליקק את הזרע מכף ידי.
כשגמר המשיך לכרוע מולי, ממתין להוראותיי. ליטפתי את שערו ועורפו, חש את שריריו רוטטים למגעי ואמרתי לו לקום.
זה היה מעין טקס שחזר על עצמו כל פעם, ובמשך הזמן התרגלתי אליו וציפיתי לו בעונג.
כרגיל הייתי מנומנם אחרי הזיון. "בוא, תישן קצת לידי." טפחתי בכפי על המיטה. התרגלתי לישון צמוד אליו, ראשי נשען בנוחות על כתפו המוצקה.
"אבל אנחנו יוצאים עוד מעט, ואני לא אספיק לנקות."
אחזתי את סנטרו שחריץ עדין עבר במרכזו והבטתי בעיניו הדבש החומות זהבהבות שלו. "איגור, אני יוצא לבד הערב. אני מצטער, אבל אתה לא יכול לבוא איתי."
האם נפגע? האם התעצב? אין לי מושג. פניו נאטמו ועיניו הושפלו כאילו הגיף את תריסי נשמתו בפני.
בפעם הראשונה שלנו בדירה הוא שכב לידי, משגיח על שנתי, וכשיצאתי באותו ערב בלעדיו הוא היה עסוק בקרצוף האסלה.
ביליתי עד השעות הקטנות של הבוקר עם חברי - צחקתי ושתיתי, והתבדחתי, וכל אותו הזמן היה חלק קטן במוחי עסוק בו. מה הוא עושה לבד? במה הוא מעסיק את עצמו? האם הוא כועס עלי? למה הוא לא מוחה על היחס המשפיל שלי?
רקדנו באיזה מועדון חשוך ורועש. כל הזמן גברים זרים ניסו לגעת בי, להתחכך בי. פעם הייתי בוחר אחד או שניים ומבלה אתם, אבל כיום המחשבה שמישהו שהוא לא איגור יגע בי הרתיעה אותי ושמחתי כשהגיע הזמן ללכת.
החברים ניסו לפתות אותי להמשיך לאפטר פרטי במקום אחר, אבל לי היה די. התנצלתי שאני עייף אחרי שבוע מתיש בצבא ועליתי לדירתי בזריזות, מדלג על המדרגות שתיים שתים מרוב חיפזון להגיע אליו.
מצאתי אותו ישן על המרבד המרופט למרגלות המיטה. הוא היה ערום, מקופל כעובר וידיו לופתות גופיה ישנה שנהגתי לישון בה.
"איגור." הערתי אותו ומשכתי אותו למיטה, נדחק אל גופו החמים. "למה ישנת על הרצפה? מה אתה עושה עם הגופייה שלי? היא מסריחה." העפתי אותה מידיו.
"תחבק אותי." פקדתי עליו.
הוא נכרך סביבי ונרעד כשנישקתי את פיו בחזקה. "היה לי חרא בלעדיך." אמרתי, "אל תעזוב אותי יותר לבד."
"אני לא אעזוב אותך יותר לבד ברק." חזר בכובד ראש על דברי.
"אתה בחור משונה איגור, אבל התרגלתי אליך." הצהרתי ברגשנות שנבעה כנראה מעודף שתייה. "טוב לי אתך למרות שאתה בכלל לא הטיפוס שלי. טוב לך איתי?"
"כן. טוב לי מאוד ברק." אמר איגור בקולו השליו.
"יופי." אז בוא נישן." 
מאז המסיבה ההיא הפסקתי להשאיר אותו לבד. הוא הלך איתי לכל מקום והצגתי אותו לפני כל מכרי כחבר שלי.
כולם הכירו אותו כבחור שתקן, רציני, אולי אפילו כבד קצת, אבל כשהיינו לבד, רק אני והוא, הוא היה עושה דברים שהדהימו אותי כל פעם מחדש.
בלי שהעליתי בדעתי לבקש זאת ממנו הוא נהג ללקק את כפות רגלי, למצוץ את בהונותי, לשרת אותי, לנקות אחרי ולטפל בי ובחפצי כמו משרת או עבד.
אני מודה, די מהר התרגלתי לזה והתחלתי לחשוב שזו זכותי לקבל את השירות הזה ממנו ועם הזמן זנחתי את שאר חברי.
נכון, פה ושם עוד הייתי עדיין מזיין מהצד, אבל זה כבר לא היה זה.
אף אחד לא מצץ טוב כמוהו, אף אחד לא פינק אותי כמותו, הוא שיעבד אותי בכניעות שלו ובהתמסרות הלהוטה שלו לכל רצונותיי, או שאולי אני זה שהתמכר אליו והשתעבד לשעבוד שלו אלי?
אני יודע, לכאורה הוא שפוט שלי, נתון לחלוטין למרותי, מרוכז לגמרי בי, בגופי, בצרכיי, ברצונותיי, אבל מתחת לפני השטח הדברים סבוכים הרבה יותר, ולא פעם אני תוהה מי פה שייך למי - אני לו, או הוא לי?

אין תגובות:

פרסום תגובה