ג. איזה טעם יש לאהבה

"חשבתי על זה הרבה." אומר ניקי כשהוא חוזר מהעבודה למחרת, "והגעתי למסקנה שאתה צודק, אני אוהב אותך נורא וקשה לי עם הקטע של הסאדו. אני לא מוצלח בעסק הזה של הכאבות, אולי... אולי אפשר להתמקד רק בשליטה איתן, זה לא מספיק?

אני שוב מתעצבן. "בלי כאב אמיתי זה לא שווה כלום!" אני צועק עליו, ואחרי ויכוח ארוך אנחנו מותרים על הסשן והולכים לישון כועסים.

באמצע הלילה הוא מעיר אותי ומספר לי על חלום שחלם. חלום שחוזר אליו לפעמים. הוא חלם שהוא מזיין בחורה סיפר לי וזה נורא הדליק אותו.

אני עושה לו פרצוף זועף והוא צוחק ומושך אותי אליו, מניח לי לחוש בזין הזקוף שלו. "מה אתה מקנא טמבלון קטן? הבחורה הייתה אתה. היו לה הפנים שלך והריח שלך. זה היית אתה בצורת בחורה."

וככה אנחנו עוברים לשלב הבא, שלב הפיכתי לכוסית של ניקי. כדי שאהיה כוסית משכנעת הוא מחליט למרוט את כל שער גופי ולהלביש אותי בלבוש הולם.

למחרת אנחנו עושים את מה שאני מכנה אחר כך - סשן השעווה – ולא, זה לא מה שאתם חושבים - טפטוף נרות על הגוף - קטע ממש לא מדליק לדעתי, וגם לדעת ניקי, אלא הדבר האמיתי שאותו עוברות נשים בכל העולם בלי לילל ובלי לקטר - מריטת שער בשעווה.

הגב שלי חלק, אבל החזה לא, וזה הקטע שהכי מפחיד אותי. אחר כך מתברר שאני טיפש ושמה שבאמת קשה זה החלק הפנימי של הירכיים, אבל אז עוד לא ידעתי את זה.

באותו ערב הוא בא מאוחר נושא שקית גדושה שאני לא מורשה להציץ בה, וכדי להיכנס לאווירה הוא מצהיר מיד עם היכנסו – "ערב טוב עבד. האדון הגיע הביתה! תתפשט ותשים את זה על התחת שלך."

אני מציית כמובן, נדהם מתחתוני חוטיני מבד אלסטי בצבע העור שנכנסים לי עמוק לתחת ומועכים לי את הביצים והזין לחבילה קטנה והדוקה בקדמת הגוף. נורא עומד לי, אבל החוטיני עשוי בד אלסטי חזק וגמיש שמתהדק בלי פשרות על גופי, מכאיב בצורה מדליקה לכל האזורים הרגישים.

אחרי שאני חולץ את נעליו מפשיט ומקלח אותו הוא דורש שבזמן האוכל אני אשב מתחת לשולחן ואמצוץ את אצבעות רגליו. אני מתבדח ואומר שהייתי מעדיף למצוץ קצת יותר גבוה, ולהפתעתי הנעימה ניקי לא נסחף אחרי אלא מגיב כמו שצריך, סוטר לי פעמים, צובט באכזריות את פטמותיי ואז מהדק עליהן מין מצבטים קטנים ששומרים אותן במצב זקוף ודרוך.

אני מסמן לו פסק זמן, משבח אותו על הרצינות שלו וההשקעה. ניקי נושך את שפתיו במתיחות, מודה שהקטע שהוא עומד לבצע כעת מלחיץ אותו, ומבקש שלא אהסס להפסיק אותו בשנייה הראשונה שהכאב יהיה מוגזם מידי.

הוא מרפד את שולחן המטבח בשמיכה, פורש עליה מפת פלסטיק ועל כל זה מניח סדין. "אני לא קושר אותך כי הקטע הבא הוא מבחן לצייתנות שלך." הוא אומר בכובד ראש, "אם תצליח לרסן את עצמך ולא לזוז גם בלי אזיקים תקבל פרס."

"ואם לא?" אני מעז לשאול. הרצינות שלו מלחיצה אותי ואני נעשה חצוף בגלל זה.

"אז תיענש בחומרה עבד." הוא אומר, "וגרוע מזה, תאכזב את אדונך."

"אני אוהב את העונשים שלך אדוני," אני עונה, "אבל אני לא רוצה לאכזב אותך.  אם תהיה מרוצה ממני אני אהיה המאושר בעבדים." אני אומר ומביט בעיניו.

הוא מחזיר לי מבט רציני ושנינו יודעים שאמת מאוד בסיסית על הקשר שלנו נחשפה כעת.

אחר כך אני שוכב על השולחן והוא מתנשא מעלי, מעביר יד גדולה ובוטחת על חזי ובטני, ואז רומז לי להתהפך ומורח בעזרת מקל מיוחד שעווה מחוממת על ישבני. השעווה לא ממש חמה, רק קצת, כדי שתהיה נוזלית, ומגעה על העור די נעים.

על השעווה מניחים רצועת בד, ניקי משתמש בסדין ישן שקרע קודם לרצועות, מצמידים אותו בטפיחות קלות לשעווה, ואז מורטים בבת אחת בניגוד לכיוון צמיחת השיער, כמו שמורידים פלסטר מפצע שהגליד.

זה כואב, מאוד כואב, ממש צורב. איך נשים עושות את זה שנים על גבי שנים בלי פחד, אין לי מושג? אומרים שאחרי כמה זמן הרגישות של העור מתכהה וזה כואב פחות, אבל מה קורה עד אז?

אחרי שהוא גומר למרוט רגל אחת וחצי ישבן אני נשבר וצועק – "קיפוד מנגו!" ניקי נושם לרווחה ונושא אותי למקלחת, שוטף ממני את שרידי השעווה הדביקים ומורח אותי באלוורה קרירה.

אני מתנצל שנשברתי באמצע וניקי אומר לי לא להיות דביל ומתחנן שנפסיק להיום כי הוא מותש. אחרי שאנחנו נחים קצת אני בודק את התחת החצי מרוט שלי בראי ומחליט לגמור עוד היום את החלק האחורי.

ניקי המסכן מנסה להסיח את דעתי ולהראות לי מה יש בשקית שהביא, אבל אני מסרב להתפתות ומאלץ אותו להמשיך.

עכשיו, כשאני יודע מה מצפה לי, עוד יותר קשה לי לא לזוז, אבל אני מכריח את עצמי לא לקפוץ ולא לצרוח. אני עושה פרצופים ומקלל בלב כל פעם שהוא תולש את הבד עם שערותיי, אבל לא זז וניקי משבח אותי ללא הרף ומאוד מעודד אותי.

סוף סוף הסיוט נגמר. את החצי השני נשאיר למחר. אנחנו עושים יחד אמבטיה, סבתא שלי שתהיה בריאה התקינה במקלחת אמבטיה ענקית שמכילה את שנינו, וניקי לא מחזיק יותר מעמד ומעניק לי את המתנה שלי - שרשרת זהב שנסגרת עם סגר בצורת מנעול זהב נחמד שהוא גם תליון.

"אתה לא צריך ללבוש את זה תמיד, רק כשאנחנו בסשן." הוא אומר בחביבות, וצוחק כשאני שוב כועס עליו.

"אני לא אוריד את זה כל זמן שאני חי!" אני מצהיר בתקיפות, ומתבלבל כשניקי שואל אם אני לא אסכים לתת לו לענוד את השרשרת מידי פעם.

שנינו מחליפים את אחד מאותם מבטים שעוברים בינינו לפעמים - מבטים שאומרים יותר מנאום שלם.

"בסדר," אני מתרצה לבסוף, "אחרי שאני אצליח במשימה שלי אני מסכים שאתה תשים אותה לפעמים, אבל רק לפעמים ניקי, לא כל הזמן." 

אחרי יומיים של סבל צרוף אני חלק לגמרי וזוכה ללבוש את הבגדים שניקי קנה למעני. ביבי- דול שקוף מניילון אדום עם קישוטי וולנים מתחרה שחורה ונעלי בית עם עקב גבוה וציצת פרווה קטנה לקישוט מקדימה.

לבקשתו של ניקי לא הסתפרתי מאז שנפגשנו וניקי מסדר לי שתי קוקיות קטנות אחוזות בסיכות פלסטיק ורודות ודביליות בצורת פרפרים.

התלבושת הטיפשונית הזו מדליקה נורא את שנינו. כשאני נראה כמו אישה לניקי הרבה יותר קל לשעבד אותי וגם לי, כשאני נעשה טניה - ככה הוא קורא לי – קל יותר לספוג השפלות.

למרות שיחות המוטיבציה שאני עושה לניקי הוא מתכווץ כולו כל פעם שהוא נאלץ להכות אותי.

כל כתם שחור שנשאר לי על הגוף מלחיץ אותו בעוד שאני מוצא את הסימנים האלו ממש מדליקים.

הכל הולך נהדר לדעתי, יש לנו סקס מעולה ואני מחפש ומוצא המון חומר על עולם הבדס"מ ומתעמק בקטע הזה בהתלהבות, אבל הבעיה היא שניקי... טוב, אף אחד לא מושלם, ואולי עדיף שאדם כל כך חזק יירתע מעיסוק בשליטה גופנית.

גם אני לא מושלם, אם הייתי צריך להכאיב לו פיזית אני לא חושב שהייתי יכול.

עם הזמן אנחנו לומדים להכיר אחד את הגבולות של השני - אני קנאי מידי וזה נובע כנראה מחוסר בטחון, והוא נורא בטוח בעצמו ובי. אין לי מושג מאיפה יש לו את הביטחון הזה שאני שייך לו לגמרי, זה נכון כמובן, אבל מאין הוא יודע את זה?

מצד שני הוא חוטף קריזה כל פעם שאני אומר לו שהוא לא גבר אלא הומו מזדיין בתחת. ברגע שהוא שומע את זה הוא חוטף עצבים ואז הסקס נעשה ממש מדליק.

הכל נהדר ונחמד, ממש סבבה, אבל אני עדיין לא מסוגל להזדיין איתו כמו שצריך. אצבעות בתחת בכיף, דילדו למה לא? אבל זיין אמיתי? אין מצב.

ניקי מנסה כל כמה זמן מחדש וכל פעם אני מתחיל לצרוח "קיפוד מנגו!" והוא נעצר, עד שיום אחד הוא נורא מחורמן ולא עוצר. הוא שם יד על הפה שלי ואני לא מצליח לצעוק ואז הוא מנסה להידחף לתוכי וכמעט שמצליח.

אני משתולל מכאבים, נושך לו חזק את היד, בורח מחדר השינה לחדר האורחים ונועל את הדלת.

ממש שורף לי והרגלים שלי רועדות מההלם. בחיים לא האמנתי שניקי העדין והמתוק שלי יעשה לי דבר כזה.

ניקי יכול להיכנס בקלות לחדר כי בדלת יש חלון זכוכית גדול שאפילו ילד יכול לשבור, אבל הוא לא מנסה אפילו. הוא יושב ליד הדלת ובוכה חרש, ממלמל לעצמו ברוסית. אני יושב בפנים ובוכה גם כן.

"שיחקנו באש ועכשיו אנחנו מייללים." אני אומר לניקי אחרי שאני מתעשת ויוצא.

הוא שב ומתנצל לפני ואני מלקק את הנשיכה על כף ידו ומתנצל חזרה.

"אני חרא של עבד ניקי." אני אומר, מצפה שכרגיל הוא ימחה וישבח אותי, אבל לא הפעם. "אתה צודק." הוא אומר בעצב, "אתה לא כל כך טוב בקטע הזה של קבלת מרות איתן, אחרת כבר מזמן היינו עוברים את המכשול הזה של חור התחת העדין שלך."

אני מנסה למחות, אבל הוא מניח אצבע ארוכה על שפתי, משתיק אותי. "זו לא בעיה גופנית אלא נפשית. אני לא אצליח לשעבד אותך בלי עזרה איתן, אני יודע שאתה מונוגאמי עד העצם ובגלל זה אני ממש אוהב אותך אבל... "

"אבל מה?"

"אתה מוכן לעשות סשן עם מקצוענים ש... אתה יודע?" הוא מביט בי במתח, "אתה לא חייב. זה רק רעיון."

"כן, אני כן חייב." אני עונה בנוקשות, "ועכשיו אתה חייב להעניש אותי שברחתי ונשכתי אותך ונעלתי לך את הדלת."

"אל תדאג. בזה יטפל השופט." אומר ניקי ומסרב להוסיף עוד מילה בנושא. הוא נכרך סביבי ומארגן אותי לתנוחת שינה, "עכשיו שקט, אנחנו ישנים." הוא אומר בתוקף ומיד אחר כך אנחנו נרדמים. 

כמה ימים אחר כך הגענו בערב בהיר אחד לווילה קטנה ודי מבודדת בחלק הישן יותר של כפר שמריהו. למרות שהיה כבר די חשוך הבחנתי בעצי איקליפטוס גבוהים ובשדות חרושים המשתרעים מאחורי הבית הלבן בעל הגג האדום. הכל נראה תמים וכפרי וכלל לא מאיים.

שנינו לבשנו בגדים רגילים לגמרי, אבל בתיק נסיעות קטן מאחור היו בגדים מיוחדים מאוד שהכנו לכבוד המשפט.

ניקי היה לחוץ עוד יותר ממני וגם אני הייתי די מתוח. בכניסה קיבל אותנו גוץ אחד, רזה ושחרחר שלקח אותי איתו, מסמן לניקי ללכת הלאה.

לתימהוני הובלתי למקלחת מרווחת וקבלתי פקודה להתפשט לגמרי. לדעתי יכולתי לגמור על הגוץ ההוא במכה אחת, אבל הבנתי שאני כאן במעמד של עבד ולכן התפשטתי בשתיקה והמתנתי להוראות נוספות.

הוא הורה לי לעמוד על ארבע בתוך אמבטיה הענקית שצורתה צורת כליה, עשויה שיש ורוד. די מזעזע אם תשאלו אותי, אבל אף אחד לא שאל לדעתי, לא באמבטיה וגם לא בהמשך אותו ערב.

הגוץ נעלם ואני נשארתי לעמוד שם כמו דביל עם תחת ערום באוויר. כמעט שהחלטתי להתיישב כשהוא חזר סוחב אחריו עמוד אינפוזיה של בית חולים עם שקית גדולה תלויה עליו וממנה משתלשל צינור גומי גמיש.

"מה זה?" אני שואל ומיד מתחרט שפתחתי את הפה כי שני צעירים חסונים התפרצו פנימה והתנפלו עלי בכוח מיותר לגמרי - הרי הגעתי בהתנדבות - אחד החזיק אותי והשני דחף לי לפה גאג מגעיל בצורת כדור אדום שנקשר מאחור על ראשי, מורט בצורה די מכאיבה את שערי.

ניסיתי למחות והוא החטיף לי פליק בתחת.

אני מתעצבן, אבל מאלץ את עצמי להירגע ולהמשיך להיות צייתן למרות שבלב אני די רותח. זה דבר אחד כשניקי מפליק לי ודבר אחר לגמרי כשזר גמור מרשה לעצמו להתנפל עלי.

אחרי שהם רואים שאני רגוע הצעירים החסונים שלבושים במעין מכנסי עור שחור עם שליקס מעור שמתחברים לקולרי עור מקושטים בניטים יוצאים החוצה, והגוץ לוקח את קצה צינור הגומי ומחדיר אותו בלי הרבה גינוני טקס לתחת שלי.

בקצה יש מעין פיה מפלסטיק ואני רק מקווה שהיא חד פעמית ושהיא לא הייתה קודם בתחת של אחר.

הוא פותח איזה קליפס והמים שבשקית זורמים חופשי למעיים שלי. זה לא הכי נעים ואחרי כמה דקות גם מתחיל להיות לוחץ ואפילו טיפה כואב. אחרי שכל המים שבשקית היו בתוכי הוא ציווה עלי לשבת על האסלה ולהתרוקן.

לא קטע סימפטי במיוחד ואם לא די בכך כל התהליך חוזר על עצמו שלוש פעמים וכל אותו הזמן הגוץ ממשיך לצפות בי בקפדנות ולא מניח לי להיות רגע אחד לבד.

מביך מאוד אם אתם מבינים את כוונתי.

בפעם האחרונה המים שיוצאים ממני נקיים לגמרי והוא שוטף אותי, מחדיר אצבע מסובנת לפי הטבעת שלי ומגחך כשאני עושה פרצוף חמוץ.

אחר כך אני מולבש בבגדי העור שהבאתי איתי - רתמה מעור עם טבעות ואבזמי מתכת שמתחברת לטבעת מתכת שמהדקת את הזין שלי. חוץ מזה ומהקולר על צווארי אני ערום ויחף.

"קדימה." פוקד עלי הגוץ ודוחף אותי החוצה. עברנו בכמה מסדרונות ירדנו מדרגות, נכנסנו לחדר קטן ומשם לחדר יותר גדול ועוד כמה מדרגות, ופתאום הייתי באולם גדול ואפלולי מואר באור נרות שקירותיו מצופים בטפט בד אדום כהה.

סביב סביב היו פזורים בחוסר סדר כורסאות, כסאות וספות. בני אדם מכל המינים והצבעים היו שרועים להם בנוחיות, אוחזים כוסות משקה בידיהם מפטפטים בנחת.

באמצע החדר היה תלוי ערסל עור שחור, לידו עמד סד עץ בסגנון ימי הביניים עם מקום לראש ולידיים, ולצידם שולחן ארוך מכוסה מפה אדומה ועליו תערוכה מרשימה של כלי ענישה – שוטים, אזיקים, חגורות ומקלות.

מאחורי השולחן ישב על כסא עץ מגולף לתפארת אדם שחום ומוצק בעל פנים קשים. ראשו היה מגולח למשעי, היו לו עיניים כהות חודרות ופה דק שפתיים.

מיד ידעתי שזה השופט. הייתה סביבו מעין הילה של כוח אכזרי ובלתי מתפשר ורק מהתבוננות בפניו אפשר היה לדעת שהוא אדון תקיף שלא מוכן לקבל שום שטויות מאף אחד.

לצידו של השופט עמד ניקי שלי, לבוש גם הוא בבגדי העור שלו - מכנס עור שחור נהדר ווסט שחור עם ניטים שחשף את החזה השרירי והשעיר שלו.

החלפנו מבטים ורק בקושי התאפקתי לא לקרוץ לו כדי לעודד אותו. הוא נראה כל כך אומלל ובודד.

השופט דפק בפטיש על דוכן עץ קטן שעמד לפניו וכולם השתתקו והביטו בו.

"אתה." הצביע עלי השופט בפטישו, "אתה איתן, העבד של ניקולאי."

"כן אדוני." אמרתי, מביט הישר בעיניו, משתדל להסתיר את הצמרמורת שעברה בגופי לשמע קולו הקר.

"אדונך סיפר לנו שאתה מסרב להניח לו לחדור אליך. האם זה נכון?"

"אדוני השופט... אני... " התחלתי לגמגם. כולם הביטו רק בי, אור הנרות הטיל צללים מוזרים מסביב, ולמרות שלא היה חם כלל הרגשתי שטיפות זיעה מתחילות להיווצר על עורפי כמו שקורה לי תמיד כשאני מבוהל ועצבני.

"אני מודה בעובדות, אבל לא באשמה." נזכרתי בנוסח הצהל"י.

"אתה לא בצבא עכשיו." אמר השופט ופיו התעוות בסלידה למשמע תשובתי. "תענה בכן או לא בלבד."

"כן אדוני השופט. סירבתי, אבל... "

"אין אבל." חתך אותי השופט באכזריות תקיפה, "סירבת לאדונך ועליך להיענש."

"כן אדוני." עניתי בהכנעה, מרגיש איך טיפת הזיעה הראשונה מתחילה לעשות את דרכה במורד גבי.

התרכזתי בפניו של השופט ולא העזתי להביט בניקי. גם בלי להביט בו ידעתי שהוא שונא את כל המעמד הזה ופחדתי שאפרוץ בבכי למראה פניו.

השופט גזר את דיני לחמישים מלקות במעניש. שני הצעירים החסונים הופיעו וכבלו אותי בתוך הסד. מכנסי הופשלו עד לקרסולי וישבני החשוף נגלה לעיני כל היושבים באולם. הרגשתי מושפל ומדוכא. יותר בגלל ניקי מאשר בגללי.

השופט פקד על השנים להתחיל והם נעמדו משני צידי, כל אחד אוחז בידו רצועת עור משובצת ניטים ממתכת, והחלו להצליף בי.

כמו מקצוענים אמיתיים הם עבדו בתיאום מושלם מתחילים לאט ומגבירים את העוצמה בהדרגה. כל עשר מכות הם עצרו ושפשפו את גבי בידיהם שהיו עטויות כפפות עור ושוב המשיכו.

בתבונה רבה הם פיזרו את ההצלפות לכל אורך גופי, קצת על הגב, קצת על הישבן והשאר על הירכיים. באמת לא נורא, ההשפלה הייתה גרועה מהכאב.

המבט החטוף שהצלחתי לשלוח לכיוונו של ניקי - לא הצלחתי להתאפק - היה החלק הכי גרוע בעונש. הוא נראה כל כך מסכן.

אחרי שזה נגמר הם התירו אותי מהסד והשופט הכריז שכעת הגיע הזמן לפתור את הבעיה ולפתוח אותי למען אדוני.

לפני שהספקתי להתעשת הייתי כבול בתוך הסילינג, רגלי פסוקות לרווחה, קרסולי אזוקים מעל לראשי וידי קשורות ופרושות לצדדים, ואם לא היה די בכך גם פלג גופי העליון נכרך ברצועות - עור שחור אלא מה? – והודק לערסל שהתנודד קלות על טבעות מתכת חורקות.

בשלב זה הייתי שטוף זיעה מפחד ורק בקושי התאפקתי לא לצרוח.

"אדוני השופט." שמעתי את ניקי אומר בקול שרצה להישמע שקול ורגוע, אבל הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא לחוץ נורא. "אני חושב שכדאי שאני אעמוד ליד העבד שלי, הוא לא רגיל לסשנים פומביים והוא מבוהל."

כן בטח, חשבתי לעצמי, אני מבוהל, ומה אתך? אתה לחוץ כמו טמפון של נזירה.

ניקי נעמד לצידי עוד בטרם השופט הספיק להשלים את אישורו והניח יד גדולה וקרה על לחיי. הוא היה חיוור מאוד ועיניו נראו שקועות בחוריהן.

"תירגע ניקי." אמרתי, "אני בסדר."

הוא רכן לעברי ומבטו הכחול כאילו ניסה לחדור לתוכי. "אתה לא חייב איתן." אמר בלחש לאוזני, "רק תגיד מילה ואנחנו הולכים מכאן."

"לא." התעקשתי, "אני בסדר." ובאמת, יחסית לניקי הייתי ממש בסדר, ורציתי מאוד לדעת מה יבוא הלאה, ומה שבא היה אגרוף קטן ונוקשה שניסה לחדור לתחת שלי.

השופט הכריז שכעת תורו של דום פיסט להדגים את אומנותו עלי. כולם מחאו כפיים וקראו קריאות עידוד כשגבר לא צעיר עם פנים של פקיד בביטוח לאומי לבוש כמובן ברצועות עור שחור נעמד לצידי ומתח כפפות כירורגיות על ידיו בטרם החל לחדור לתחת שלי.

אצבע ראשונה ושנייה חדרו בקלות, השלישית קצת יותר בקושי, אבל נכנסה גם כן. הרביעית כבר לא הצליחה.

"תירגע." פקד עלי דום פיסט במבטא ייקי קפדני שרק גרם לי להתכווץ עוד יותר.

הוא שוב ניסה ושוב לא הצליח ואז החטיף לי פליק בריא בישבן.

ניקי שעמד ליד ראשי קפץ ממקומו והדף אותו ממני, מקלל אותו ברוסית.

השופט ניסה להתערב וניקי הדף גם אותו.

כולם קמו והחלו לצעוק. החלו דחיפות וצעקות, חלק גדול מהמהומה לא ראיתי בגלל התנוחה בה הייתי נתון.

שמעתי בעיקר בליל של צעקות ואת דום פיסט אומר לניקי בכעס שהכל באשמתו ושאם הגישה שלו לא השתנתה מאז מהפעם הקודמת הוא לא היה צריך לבוא לכאן.

"אבל עכשיו זה אחרת, עכשיו אני האדון." מחה ניקי בזעם.

"כנראה שזה לא משנה ניקי." אמר השופט בקול עצוב, "זה לא התאים לך אז וזה לא מתאים לך עכשיו. הקטע הזה פשוט לא מתאים לך, יותר טוב שתלך."

לא האמנתי שהשופט מסוגל לדבר בקול כל כך רך ונעים. לא ראיתי את פניו, אבל הוא נשמע כמעט נחמד כשהציע לניקי ללכת.

"טוב." אמר ניקי ושוב הופיעו פניו בשדה הראיה שלי, הוא נראה נורא ועיניו היו אדומות מדמעות.

"אני הולך איתן. השופט כבר יחזיר אותך הביתה, להתראות חמוד, תהנה."

"רגע!" צרחתי, "אל תעזוב אותי כאן ניקי! אני רוצה ללכת אתך!"

"אתה בטוח?" שאל ניקי, "אתה יכול להישאר, זה בסדר. המסיבה רק התחילה."

"לא רוצה!" צעקתי, "תתיר אותי, אני לא רוצה להישאר כאן בלעדיך!"

"זה בסדר." אמר השופט, "אני אשגיח עליך."

"לא מוכן." התעקשתי, "בלי ניקי זה לא שווה כלום. אני לא רוצה שהוא יחזור לבד הביתה. ואני לא רוצה להיות בלעדיו במסיבה. באנו יחד ונחזור יחד."

השופט וניקי החליפו מבטים מעל ראשי. ניקי חייך, נראה מרוצה בפעם הראשונה באותו ערב, והשופט הניד בראשו בשביעות רצון, ופתאום הייתי משוחרר, נישא על כתפו של ניקי החוצה, עולה מעלה מעלה, חולף מסדרונות אפלים וחוצה חדרים חשוכים ואז נפתחה דלת הכניסה ואויר צפוני קריר הכה בפני הלוהטים.

נעטפתי בשמיכה והושבתי במכונית. ניקי קשר סביבי את חגורת הבטיחות ונישק את פי בחזקה. "אני אוהב אותך איתן." אמר, התניע ונסע הביתה.

למחרת ישנו עד שעה מאוחרת מאוד וקמנו רעבים נורא. אחרי שהכנו את ארוחת הצהרים יחד, אכלנו ושטפנו כלים. עשינו הכל יחד, מחלקים את עבודות הבית שווה בשווה.

בלי לדבר היה ברור שכל הקטע של עבד ואדון נגמר אצלנו. הגיע הזמן ללכת הלאה. רק אחרי שגמרנו לשתות קפה והתכרבלנו על הספה מול סרט טיפשי התחלנו לדבר.

"יפה מצדך שלא נשארת שם בלעדי איתן." אמר ניקי.

"זה לא קטע של יפה או לא." עניתי בנוקשות. עדיין לא עיכלתי לגמרי מה שקרה לי שם, "אתה חשוב לי יותר מכל המשחקים הטיפשיים ההם. תגיד, למה השופט התכוון כשהוא אמר שזה לא התאים לך אז?" 

ניקי נאנח. "זה סיפור ארוך ומשעמם." ניסה להשתמט, אבל כמובן שאני התעקשתי והוא המשיך.

"נכנסתי לקטע הזה של שליטה בגלל חבר שהייתי איתו כשהייתי ממש צעיר וניסיתי להשתלב בסצנה, אבל... אני לא בנוי לזה איתן. מכות, אלימות, דם, השפלות, זה לא עושה לי את זה. רציתי לעשות רושם על חבר שלי שהיה ממש בקטע ולא הצלחתי. כל כך אהבתי אותו שהסכמתי לכל דבר שהוא רצה. הכי גרוע זה שאחרי כל מה שעברתי איבדתי אותו דווקא בגלל הקטע של השליטה. הוא שקע בעסק יותר ויותר, כל פעם הוא היה צריך גירוי יותר חזק כדי ליהנות. למרות שאהבנו מאוד זה את זה אני כבר לא הספקתי לו יותר. הוא שיתף עוד אנשים בסשנים ובסוף, בפעם האחרונה שלנו יחד, הוא כל כך התלהב עד שהוא ממש פגע בבחור שהיה איתנו. ההוא ניסה להפסיק וצעק שדי, אבל החבר שלי היה כבר שיכור ומסטול ולא שמע אותו. למרות שהייתי שם בתפקיד העבד שלו תפסתי פיקוד ואילצתי אותו להפסיק את הסשן ולקחת את הבחור השני למיון. היה בלגן שלם, הבחור ההוא רצה להגיש תלונה על אונס למרות שהוא ידע בדיוק לאן הוא נכנס ומה הולך לקרות. כולם ריחמו עליו וכל הכעס יצא עלי."

"למה דווקא עליך? הרי אתה התנהגת כמו שצריך?" התפלאתי.

"כי האדון שלנו היה שיכור ומסטול מכדי לשלוט כמו שצריך בסשן והעבד השני היה טירון שלא הבין לאן הוא נפל. יצא שאני זה שלא היה בסדר כי הייתי פיקח ומנוסה ובכל זאת נתתי לעסק להידרדר. זה שהכל נגמר במיון נחשב בעיני חלק מהקהילה לאשמתי."  

הוא נאנח ושתק זמן מה ואז המשיך. "זו הייתה טראומה רצינית. הייתי צעיר מאוד והאשמתי את עצמי והרבה זמן אחרי כך לא יכולתי לקיים יחסי מין בכלל. נשארתי בודד לגמרי, כל החברים שלי היו בתחום הבדס"מ והם החרימו אותי, ולא היה לי כוח למצוא חברים חדשים. אחרי כמה חודשים התאוששתי ואז התגייסתי ויצאתי לגמרי מהעסק הזה. רק אחר כך נודע לי שעשו לי משפט שלא בנוכחותי והשופט החליט שאני צדקתי ושסתם האשימו אותי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, לא רציתי יותר שום עסק עם הקטע הזה של השליטה. רק אחרי שאתה הגעת..."

"אז למה איתי כן?"

"אתה זה שהתחלת להתעניין בבדס"מ." הזכיר לי ניקי, "זו הייתה יוזמה שלך ואני נסחפתי שוב. רק רציתי להשתעשע טיפה ולעשות עליך רושם. חשבתי שהפעם אם אני אהיה השולט זה יהיה בסדר." הודה ניקי. "לא תיארתי לעצמי שתתלהב ותסחף כל כך רחוק. והאמת היא שאתך זה היה כיף כי .. כי... "

"כי מה?" הטלתי את עצמי עליו, מחבק את צווארו.

"כי אותך אני באמת אוהב ו... אתך זה זרם והיה בלי אלכוהול ובלי סמים. זה שעשינו הכל רק שנינו לבד בלי כל הבלגנים של חבורה שלמה שעומדת מסביב ומסתכלת היה לי ממש נהדר, אבל... בבקשה איתן, בוא נפסיק עם הקטע הזה עכשיו, לא אכפת לי שאין חדירות, באמת שלא. אני כל כך אוהב אותך, זה ממש לא חשוב, נכון?" הוא הביט בי, חרד ומתוח, ואני הייתי מוכן לוותר על הרבה יותר מקצת משחקי סקס משעשעים רק כדי שהוא יהיה מאושר.

"נכון." הסכמתי איתו, "זה לא חשוב. בוא נשכח מכל העסק ונמשיך בחיים שלנו."

שבוע שלם לא דברנו יותר על הקטע ההוא של המשפט. חיינו כרגיל, עובדים, מבלים, עושים סקס, ובעיקר אוהבים זה את זה, ואז, ערב בהיר אחד השופט צלצל וביקש רשות לבוא לדבר אתנו.

מובן שהסכמנו והוא הגיע מיד, ולמרות שהיה לבוש בסתם ג'ינס וחולצה לבנה ואפילו חייך קצת, הוא עדיין היה מרשים ומטיל מרות כמו שופט.  

הסמכות שאפפה אותו לא נבעה מהבגדים או מהתסרוקת שלו, זה היה משהו שבא ממנו, מהאישיות שלו. רק מלהסתכל עליו ידעת שהוא נועד לחלק פקודות לאנשים.

"רק רציתי לראות שאתם בסדר." אמר בקול רציני, מעביר מבט חודר כליות ולב ממני אל ניקי ובחזרה.

"אנחנו מאה אחוז." אישרתי בהתלהבות.

"ומה עם הבעיה ההיא שהייתה לכם?" חקר השופט.

"זה עוד לא נפתר." הודיתי, מסמיק.

"החלטנו פשוט לעזוב את זה ולהמשיך בחיים שלנו כרגיל." אמר ניקי.

"אל תדאגו, אם תניחו לנושא במנוחה זה ייפתר בסופו של דבר בכוחות עצמו." הפתיע אותנו השופט, "ואני די בטוח שאחרי שתתעייפו מלאכול וניל כל הזמן גם תגוונו את הטעם שלו בטעמים אחרים." הצטחק.

"כבר ניסינו לגוון וזה נגמר רע." הפטיר ניקי בזעף. "אני לא מתאים לקטע הזה, הייתי לא טוב בתור עבד, וגם בתור אדון אני כשלון."

"לא, לא נכון." מחה השופט, "אתה לא כשלון. עדיין לא מצאת עדיין את הטעם שמתאים לך. יש כל כך הרבה צירופים וסוגים, אתה צריך לגלות מה הולם אותך ואת איתן."

"אולי טעם מנגו?" התבדחתי וחייכתי אל ניקי הקודר.

"אולי?" צחק השופט ונפרד מאתנו בלחיצות יד אמיצות.

רק אחרי כמה חודשים שבהם לא התעסקנו עוד בשליטה - חוץ מקצת משחקי תחפושות בפורים שהיו עדינים ומצחיקים וכלל לא אלימים - זה פשוט קרה.

לכבוד המימונה הגשתי לניקי ארוחת ערב כשאני לבוש בסינר מצחיק עם מלמלות שקניתי מתוך דחף פתאומי כמה ימים קודם.

חוץ מהסינר, הקולר שלי ונעלי עקב לא לבשתי שום דבר על גופי. הוא נהנה מההפתעה שעשיתי לו וצחק, ואחרי שאכל משך אותי לנשיקה, מושיב אותי על ברכיו, מלטף את גופי, מלקק, נושך ומדגדג אותי בעדינות הוא כופף אותי מעל שולחן האוכל, ליקק לי טוב טוב את התחת, נהנה לשמוע אותי גונח ומתפתל מהנאה.

אחר כך החלקתי חזרה לישיבה על ברכיו, מתחכך בזין הגדול והיפה שלו ובעוד אני יושב עליו, מחדיר את הלשון שלי לפיו, הרגשתי את הזין שלו נלחץ בעדינות לתוך פתח התחת שלי.

ואז זה קרה, לרגע אחד נהדר הייתי בזרועותיו מרגיש תלוי בין שמים לארץ, ולפתע השתחררתי. משהו שהיה עד כה מכווץ בתוכי כאילו התרכך ובלי שום מאמץ, כמעט מבלי משים הנחתי לכוח המשיכה לעשות את שלו ונפתחתי אליו.

הזין הגדול והיפה שלו היה פתאום כולו בתוכי, ממלא אותי לגמרי, מציף אותי מבחוץ ומבפנים באהבה הנהדרת שלו.

במשך כמה שניות נפלאות שנמשכו לנצח ועם זאת הסתיימו מהר מידי הרגשתי שאני יוצא מתוך גופי ומרחף, נוסק מעל שנינו כמו ציפור, ואז גמרתי והייתי חייב לחזור לעצמי.

מסתבר שהשופט צדק, ברגע שמצאנו את הטעם המיוחד שהתאים לשנינו הצלחנו לגוון את הוניל שלנו באופן שהתאים לשנינו ומילא אותנו סיפוק עצום.

אני לא יודע איך קוראים לטעם המיוחד ההוא שעובד בשבילי ובשביל ניקי, אבל בשבילי הוא טעם האהבה.