ד. בסיס לשינוי

אילן

בחדר שלנו יש מיטה זוגית ענקית, מכוסה כיסוי מיטה סינתטי לבן מעוטר וולנים חומים מכוערים. אני מסלק מיד את הזוועה ומחביא אותה בארון הקיר הגדול. יש לנו גם מראה, טלוויזיה קטנה וכורסא חומה מכוערת. מאחורי הכורסה יש וילון קטיפה חום שמסתיר עוד וילון רשת לבן דקיק, ודלת צרפתית המובילה למרפסת קטנטונת חמודונת, תחומה במעקה מצועצע. המרפסת משקיפה לנוף של הטיילת והים, אבל בן אדם בגודל נורמלי לא יכול לשבת בה, כי המרפסונת הפעוטה התלויה על קיר המלון כמו קישוט קצפת על עוגה, מאוכלסת המון תבליטי פרחים ופירות ומלאכים ערומים מגולפים לתיפארה.
אני מחליט קודם כל להתרחץ. לפליאתי אני מגלה מיד שיש קרבת משפחה בין המרפסת הסמלית ובין האמבטיה הצרה מהכיל את עכוזי.

לפחות השיש של הכיור רחב ונוח, אם כי נמוך מידי לטעמי, ומה שהכי טוב - במקלחת יש חדר פנימי קטן ובו נצבות זו מול זו אסלה וקערת בידה. נהדר, אני מת על בידה.
אני מעיף מעלי את הבגדים המיוזעים מהטיסה ומתקלח. זה לוקח הרבה זמן בגלל השיטה הטיפשית הזו של תלית השפוף של הדוש מעל לאמבטיה. הוו נמוך מידי לעמידה, ומאחר והאמבטיה צרה מידי לישיבה אני נאלץ להתקלח בכריעה על ברכי, ממש לא נוח. האופציה השנייה היא להתקלח בעמידה עם יד אחת פנויה לסיבון בעוד השנייה אוחזת בשפוף. תנסו אתם לחפוף את הראש ככה, מעצבן!
"קובי!" אני צורח, "בוא תעזור לי!"
הוא רוטן משהו לא ברור ואני מתעקש ושב לקרוא לו. בסוף הוא מואיל בטובו להופיע, לבוש רק בתחתונים, עמוס בתיקי הרחצה שלנו. "אתה לא יכול להתקלח בלי עזרה?" הוא נוזף.
אני מתנה לפניו את מגרעות המקלחת שלנו והוא מתרצה ומזלף מים על פדחתי בעוד אני חופף את ראשי. אני מתנגב במרץ - לפחות המגבות של המלון רכות ועבות - והוא אוסף את בגדי לתוך שקית ניילון שהמלון מספק בשביל כביסה, ואז מביט בי ופורץ בצחוק. "אתה נראה כמו מברשת." הוא מגחך.
אני מציץ בראי וצוחק גם כן. לפני הנסיעה הסתפרתי והספר התלהב יותר מידי וקצץ את שערי בלי רחמים. כעת, כששערי רטוב ופרוע, הוא מזדקר לו במין קוצים קיפודיים בהירים ומגוחכים. "אני נראה כמו שמוליק קיפוד." אני אומר.
קובי מקפיץ קלות את כפו הפתוחה מעל שערי, כאילו בודק את קשיות הקוצים שעל ראשי. "אתה קיפוד נחמד, עגול ורך." הוא אומר לי בחמימות, כמו לילד, ופתאום אני מודע לכך שאנחנו עומדים ערומים בחדר קטן ומהביל, קרובים מאוד זה לזה, וממהר לקשור את המגבת על מותני ולהתרחק לפני שהזין הזקוף שלי יסגיר אותי.
החלטתי שהפעם אני לא יוזם כלום ולא מנסה לפתות אותו יותר. אני אשחק את המשחק שלו עד הסוף. אם הוא רוצה לשבור את הכלים שיעשה את זה ביזמתו. נמאס לי לרדוף אחריו כל הזמן. אם לא יצא מהטיול שלנו כלום אני מוותר, מפסיק עם החברים המטורפים האלה שלי, מוצא לי חבר רציני ומתחיל להיות בן אדם. זה שאני הומו לא אומר שאני צריך להיות פרא אדם. התעייפתי מהחיים האלה, מה שנחמד בגיל שמונה עשרה נעשה פתטי בגיל עשרים ושמונה.

בינתיים קובי ממשיך לעמוד לידי קרוב קרוב ולהביט לי בעיניים, ואז הוא שולח יד ונוגע בשקע שבין שכמותי נגיעה עדינה ומרפרפת שמסמרת את השיער הדק על עורי ומזקרת את פטמותיי. איך הוא מצליח, הבוק הזה, להביא אותי למצב של התרגשות חרמנית חסרת מעצורים בנגיעה אחת רכה?
"אילן." הוא אומר ברוך, "אני נורא אוהב את הצבע שלך כשאתה שזוף. אתה נראה כמו לחמנייה טרייה."
"בא לך לתת ביס?" אני שואל בצחוק מתגרה, וקובי מחייך נבוך, וממהר לצאת מהמקלחת.
אני יודע, אני אידיוט! כמה שאני יותר עצבני ככה אני נעשה יותר דביל, והבדיחות שלי נעשות יותר טיפשיות. אני יודע שלא תמיד צריך להתבדח, לפעמים זה מיותר, אבל ההערות המתחכמות שלי הן כמו טיקים אצל בן אדם אחר. כשאני מתרגש ועצבני אני מאבד שליטה והן בורחות לי מהפה בלי כוונה.

אני יוצא אחריו, מודה לו על המחמאה, ומנסה להסביר שסתם צחקתי, אבל זה כבר מאוחר מידי, קובי מתחפר במפות שלו ומוציא מהן את ראשו רק כדי לתת לי הסברים מיותרים על הסידורים שעשה עם החפצים שלנו. הוא כזה מאורגן, המזוודות מתחת למיטה, המכנסיים תלויים בארון, הכל מקופל ומסודר. שני מדפים שלי, שני מדפים שלו. נעלים במדף התחתון, הגרביים מגולגלים לצידם.
"אני רואה שהכל מוכן למסדר המפקד." אני אומר ומנסה לגעת בכתפו, אבל הוא כבר במקלחת ואני נשאר עם זין עומד, ותחושת החמצה בפה.
"אתה צריך עזרה?" אני שואל ומציץ למקלחת, נהנה ממראה גופו הרטוב.  עורו לבן ורדרד ומנומש, והשיער של ערוותו מסתלסל בתלתלים אדומים נהדרים. מעניין איך הוא יראה אם יגדל זקן, אולי גם זקנו יהיה אדמוני?
"לך תתלבש." הוא פוקד עלי בעיניים עצומות, "אני רוצה ללכת לסייר בעיר לפני השינה. אתה רעב?"

כן קובי, אני מת מרעב, אני רעב לזין שלך בפה שלי, לחיוך שלך, לידים שלך על הגוף שלי… אוי, שוב עומד לי. אני בורח לחדר ומתחיל להתלבש.
אמצע מאי וכבר די חמים כאן. קובי כיבה את המזגן ופתח את הדלת הצרפתית, משאיר רק את הוילון הלבן והדק סגור. הוילון השני, הכבד יותר, נאסף בקפלים נאים לצדדים, ממסגר את הנוף היפה של שמי הערב הורודים. אבל רגע, זו לא שעת ערב, כבר כמעט שמונה בלילה. איך זה שהאור כאן הוא כמו בשש בערב בארץ? מתי השמש שוקעת כאן בכלל?
קובי יוצא מהמקלחת ומביט בעיניים חולמניות אל המרפסת. הוילון המתנופף קלילות ברוח, משווה לנוף של הים והטיילת מראה רך ורומנטי.

"תראה איזה יופי." הוא מתפעל. מעולם לא שמעתי אותו קודם מתלהב מנוף, ואני מתמלא שמחה, כנראה שאדם צדק ובאמת חוץ לארץ משנה את הבן אדם ומרככת גם טיפוסים כבדים כמו קובי.
"באמת נפלא." אני מסכים.
"תראה איזו שקיעה נהדר." ממשיך קובי להשתפך, "נורא חבל שרובי לא נמצאת כאן כדי לראות. אם היא הייתה כאן המיטה הגדולה הזו לא הייתה מתבזבזת עלינו."
נהדר, עכשיו לא רק הבטן שלי מתכווצת לאגרוף קטן ועצבני, גם הלב שלי מסתובב על המוט המלובן ההוא כמו שווארמה על שיפוד.
מעניין מה יבוא קודם, התקף הלב או האולקוס.

קובי

למרות חששותיי, הכנס עבר בנעימים. פחדתי שיהיה משעמם וכבד, ושאילן יציק לי, אבל סך הכל אף אחד לא לקח את הכנס הזה יותר מידי ברצינות. כולם מבינים שזה רק תירוץ לטיול בחו"ל ואף אחד לא מתאמץ ברצינות להקשיב להרצאות המלוות בתצוגות משעשעות של עיצובים מרהיבים ומלאי הומור. אני נהנה מאוד מהכל.

האולם שבו נערך הכנס יפה מאוד, יש המון אוכל טעים, יין משובח נמזג בלי הגבלה, מזג האוויר נפלא, ציבור המשתתפים נעים הליכות ותרבותי, ומה שהכי נחמד - אני מתחבר מיד לשתי בנות גרמניות נחמדות להפליא - ואפילו אילן הביקורתי מתרצה ומתחיל ליהנות.
גם הוא מתיידד עם מעצב גרפי אחד, צרפתי ממוצא רוסי ששמו לואיק, וכמובן שהלואיק הזה נראה הכי הומו מכל הגברים בכנס. יפיוף עם שיער מחומצן, עניבה ורודה, ומוקסינים בלי גרביים. הם מבלים את רוב הזמן בשתיית בירה ובבדיחות ברוסית על חשבון צילי וגילי כמו שאילן מתעקש לקרוא לחברותי החדשות. בריגיטה המכונה טיטה, וחברתה ריטה לא נעלבות, הן לא מבינות רוסית, והן גם לא יותר מידי חכמות. ריטה היא בלונדינית מלאה עם חזה שופע ושפע שיער שהיא מטלטלת לכל עבר תוך צחוק רועם, ואילו חברתה טיטה דקיקה ועדינה, צמה שחורה כרוכה בפקעת על עורפה, שתקנית וביישנית נגררת אחרי חברתה הרעשנית בהערצה אילמת.
החבר החדש של אילן הוא בחור פיקח ומוכשר מאוד, אבל כמו אילן עוקצני וחסר כל רגש אבירי כלפי נשים. אני לעומת זאת מחבב מאוד נשים - תמיד אני מרגיש טוב יותר בחברה מעורבת. רק גברים בלי נשים זה משעמם! נעים לי יותר לאכול כשיש נשים ליד שולחן האוכל, נחמד כשיש נציגות למין הנשי בפאב או בקולנוע. אני חש בנוח עם הצחוקים הקלילים שלהן, הנגיעות הרכות בכתפי, והנשיקות הריחניות על לחיי כל פעם שאנחנו נפרדים או נפגשים. אני סולח להן בקלות דברים שלא הייתי סולח לגבר. אם בחורה היא נאה וצוחקת מהבדיחות שלי, לא אכפת לי שהיא לא כל כך חכמה ולא מבינה בפוליטיקה של הסכסוך המזרח תיכוני.
אני אוהב להזמין אותן לאכול ולשתות, לשלם עבורן, לפתוח דלת, להזיז כיסא, להציע יד תומכת כשעוברים את הכביש. הן כל כך שונות מאתנו - קטנות יותר, צבעוניות יותר, הריח שלהם שונה, השיער שונה, העור שונה. יש משהו מאיים בחבורת גברים בלבד עם הבסים הרועמים שלהם, והבדיחות הגסות, והדחיפות הכאילו ידידותיות. תכניס פנימה אישה או שתיים ומיד כולם משפרים הופעה והתנהגות ונעשים יותר תרבותיים – בשבילי נשים הן תוספת חיונית של מלח לתבשיל התפל של גברים בלבד.
ניסיתי להסביר את זה ללואיק ולאילן כשישבנו בבר של המלון, בעוד פסקל מגיש לנו בירה. הבנות התעייפו מהטיול שעשינו בעיר העתיקה של ניס, ואחרי שגמרנו לאכול פיצה – יש כאן פיצריות על כל צעד ושעל – פרשו למלון שלהן לישון. רק לואיק נסחב אחרינו לבירה אחרונה.
"מה תעשו אחרי הכנס?" שואל לואיק את אילן ברוסית, מתעלם ממני. הוא כועס עלי בגלל הויכוח שניהלנו על מדיניות ישראל בשטחים. הכי מצחיק זה שבעצם אנחנו קרובים בדעות שלנו, אבל כשאני מדבר עם זר על ישראל אני נעשה פתאום ימני ופטריוט, ולא מוכן לשמוע ביקורת על המדינה. לי מותר לכסח את המדיניות של ביבי ושל שרון, לאחרים אסור.

כן, זה טיפשי. אילן עדיין מוכה הלם מכמה מהדברים שאמרתי, הוא יודע שאני לא באמת חושב ככה, ולא קולט מה קרה לי. האמת היא שאני סתם לא סובל את הלואיק הזה שהוא קצת צרפתי, וקצת רוסי, ומאה אחוז הומו.
"ניסע לטייל באזור של חוף התכלת." אני מתערב בשיחתם, עונה באנגלית במקום אילן, ואחר כך פונה אליו ישירות ומתעלם מלואיק.
"ריטה וטיטה יכולות להישאר עוד יום בצרפת ואני רוצה להזמין אותן לבוא אתנו לטיול בעז. הן טסות לפרנקפורט רק אחרי הצהרים." לואיק מסתכל עלי מופתע, הוא לא ידע שאני מבין רוסית. אילן ממהר להסביר לו ברוסית שאני יליד פולין ואני מבין קצת רוסית, אבל לא יודע לדבר, ומיד מזמין גם אותו לבוא לטיול.
לואיק מסרב בנימוס ומסביר שהוא הבטיח לחבר שלו לחזור מיד אחרי הכנס. "פול כל כך חסר ביטחון." הוא מחייך ברוך, "תמיד נדמה לו שמישהו יגנוב אותי ממנו. לפני שהתחלנו לחיות יחד הייתי מאוד… מאוד…." הוא צוחק, מחפש את הביטוי המתאים, "הסתובבתי המון." הוא מודה לבסוף, "אבל ברגע שמצאתי אותו, ברגע שהתאהבתי בו אני רוצה רק אותו."
אני ואילן מחליפים מבטים. "אז אני מבין שאתה הומו." אני קובע בנימוס קר.
"כן בטח." צוחק לואיק, כאילו שזה מובן ונורמאלי לגמרי. "יש המון הומואים בתחום של העיצוב." הוא מגלה לי את אמריקה.
"כן, באמת יש רושם שלהומואים יש משיכה מיוחדת לעיסוק באסתטיקה." אני מסכים איתו, מפויס בגלל שהוא דיבר על עצמו בכנות כל כך גדולה. "פלא שיש עוד כמה סטרייטים בתחום." אני פונה לאילן בחיוך, אבל הפעם הוא נותר רציני ולא מחזיר לי מבט.
"תראה." מסביר לי לואיק, עובר לאנגלית, "זה לא עניין של שחור ולבן, רוב בני האדם הם לא מאה אחוז סטרייטים, רובנו יכולים בתנאים מסוימים להפוך להומואים."
"אתה רוצה להגיד שכולנו בעצם ביסקסואלים?" אני שואל.
"כן. ללא ספק." אומר לואיק בכובד ראש, "אבל זה מאוד שונה מאחד לשני, ותלוי גם בגנים וגם בחינוך. יש הומואים שלא מסוגלים בכלל לחשוב על יחסי מין עם אישה, ויש כאלו שבתנאים מסוימים…." הוא מושך בכתפיו בתנועה חיננית, צרפתית מאוד, "אני מעריץ נשים, ואוהב מאוד את אימא שלי ואת אחיותיי. אשתי לשעבר, אם בני, היא החברה הכי טובה שלי. היו לנו כמה שנים טובות יחד, הסקס לא היה משהו, אבל היה לנו טוב יחד. רק כשהייתי כבר בן שלושים פלוס התאהבתי בגבר והבנתי מה אני רוצה באמת. חברות, ידידות, חיבה זה נפלא, אבל אהבה, אהבה אמיתית, שותפות אינטימית מלאה עד שהמוות יפריד בינינו, זה אני יכול לחוות רק עם גבר."
"ואולי זה לא בגלל שהוא גבר אלא בגלל שהוא האדם המסוים הזה?" שואל אילן שמקשיב לו ברצינות ובדריכות מאוד לא רגילות אצלו.
"אתה רוצה להגיד שגם אם פול שלי יהפוך פתאום לפולה אני אמשיך לאהוב אותו?" צוחק לואיק. "אולי, אני לא בטוח. אני אוהב אותו בגלל הרבה דברים, אבל גם בגלל שהוא גבר כמוני. בדבר אחד אני משוכנע, בלי הילד שלי, שאני מעריץ בכל ליבי, לא הייתי מסוגל להתמסר בשלמות לחיים עם גבר, כי כמה שאהבה בין שני גברים היא נפלאה ומספקת, הרי ילדים לא יצאו ממנה." והוא מחייך אלינו בביישנות, גומר את הבירה שלו ומסתלק.
אנחנו ממשיכים לשתות עוד קצת ואילן מזמין את פסקל לשתות איתנו. הבחור הזה, אין לו בית? הוא כל הזמן פה. לאן שאני לא מסתכל אני רואה אותו, עומד בקבלה, מוזג בבר, ממלצר בארוחת הבוקר, הדור יעיל ואלגנטי בז'קט שלו, נראה סקסי ואקזוטי עם הצבע הזה שלו, של שוקולד חלב והשיניים הלבנות שנחשפות בחיוך כל פעם שאילן בסביבה. שילך הבית לנוח!
ברגע מסוים נשפכת מעט בירה על חולצתו של אילן, ופסקל מתנצל כאילו שזו אשמתו. בעצם זו אשמת אילן שהשתייה הופכות אותו מגושם מעט ומתחיל לנגב לאילן את החזה, פותח לו את החולצה, מספיג אותו במגבת, ולא מפסיק למשש אותו ולקשקש באנגלית המצורפתת המעצבנת שלו.

אני כמעט בטוח שגם הפסקל הזה הומו, עוד לא ראיתי ברמן מנגב במסירות כזו קליינט שיכור. באמת שמתחיל להימאס לי, עם כל הכבוד לתקינות הפוליטית נמאס לי כבר מההומואים האלו. כמעט בכוח אני חוטף ממנו את אילן וסוחב את החבר השתוי שלי לחדר שלנו. אילן נשען עלי ומניח לי להפשיט אותו ולהכניס אותו למיטה. הוא קצת מסריח מבירה, אבל גם אני שתוי ואין לי כוח לרחוץ אותו או למחות כשהוא מתכרבל בזרועותיי ונרדם.
בסוף הכנס אנחנו נפרדים מלואיק בלחיצת יד, והוא מגדיל לעשות ומנשק את אילן שמחזיר לו נשיקה - הרוסים האלו כל כך רגשנים - אצל האמריקאים לא תראה דברים כאלו. אצלם גברים לא מתנשקים, לחיצת יד זה די והותר וככה צריך להיות לדעתי.
אני מציע לטיטה וריטה לבוא איתנו לטיול מחר והן מסכימות בחפץ לב בתנאי שנחזור עד שעות אחרי הצהרים כדי שיספיקו לטוס לגרמניה. אני מבטיח שנחזור בזמן וזוכה לנשיקה על הלחי משתיהן בעוד אילן עושה פרצוף נגעל מאחורי גבן. לפעמים הוא כזה דביל!
אחרי הכנס ארבעתנו הולכים למסעדה, ואחר כך מזמינים אותן לבוא לשתות במלון. הן הולכות לפנינו, מטקטקות על העקבים הגבוהים שלהם, מעכסות בישבנן, ומתעכבות להביט בחנויות הבגדים היפות של ניס. אנחנו ממתינים להן בנימוס ג'נטלמני ובינתיים מדברים עליהן מאחורי הגב בעברית.

"אני בטוח שנוכל לשכנע אותן לעלות לחדר." אני אומר לאילן, "איזה מהן מושכת אותך יותר?"
הוא נועץ בי מבט חודר ואחר כך משפיל את עיניו. "אף אחת." הוא אומר בקול מוזר, "אבל אני בטוח שתוכל לשכנע את ריטה לבוא אתך. אני אעסיק את השנייה, אני רק מקווה שפסקל בתורנות ושהוא יעזור לי לשעשע אותה." המבט שלו מוזר והוא לא מסוגל להביט לי בפנים. אני ממש לא מבין מה קורה איתו. הוא עוד לא הפנים שכמו כל גבר אני לא מנומס לאישה אלא אם אני רואה אצלה סיכוי לזיון.
"אם אתה מעדיף לעלות ראשון לחדר לא אכפת לי. לא משנה לי מי יעלה קודם." אני מנסה להיות נדיב, ואז הוא מתנפל עלי בזעם.
"לא אכפת לך את מי מהן תזיין." הוא כועס, "אתה חושב עליהן כמו על בובות מין ולא כמו על בני אדם! יש לך מושג כמה שזה דוחה? אתה תופס כמה שהשיחה הזו מגעילה? תעשה מה שאתה רוצה, מצידי קח את שתיהן ותזיין אותן ביחד או לחוד. הן סתם… סתם כוסיות שתויות." ואז הוא פשוט מסתובב ומסתלק, משאיר אותי עם הבנות המופתעות שעומדות קצת מרחוק ומביטות איך אנחנו רבים בשפה לא מובנת להן.
אני עומד מוכה הלם מההתפרצות שלו ולא יודע איך להגיב. "אילן!" אני צועק אחריו, "אילן, לאן אתה הולך?" אבל הוא מתעלם ממני, עובר את הכביש ונעלם בשבילים האפלוליים של גן אלברט.
"קובי." מחבקת ריטה את כתפי בהבנה, "החבר הנחמד שלך כועס עליך. אולי הוא מקנא?"
"אולי הוא מתגעגע ללואיק? " שואלת טיטה וגועה בצחוק טיפשי.
פתאום אני תופס שהן שתויות נורא והלילה יש לי סיכוי להגשים את חלומו הרטוב של כל גבר – להיות במיטה עם שתי נשים בבת אחת. במקום להתלהב מהרעיון אני נתקף סלידה. פתאום אני מבין שאילן צדק, התייחסתי אליהן כאל קישוטים שנועדו לעטר את הטיול שלי בחו"ל, אבל הן לא קישוט, הן בני אדם שיש להם אבא ואימא וחיים אמיתיים.
אני שוכח את תכניות הזימה שלי, ומציע להן ברוב אבירות שאקח אותן למלון שלהן כדי שיוכלו לנוח כראוי לקראת הטיול של מחר. לשמחתי הן מסכימות מיד, המלון שלהם - מלון אריסטון - נמצא לא רחוק מאתנו. הן משלבות ידיים בזרועותיי, אחת מימין ואחת משמאל ואחרי חמש דקות אנחנו מגיעים בשלום ללובי של האריסטון. בכניסה הן מנסות לשכנע אותי לעלות לחדר שלהן לשתות משהו, אבל אני נורא דואג לאילן וממש לא רוצה להיות כלוא באותו חדר עם שתי נשים זרות שלא מושכות אותי כלל.
אני מתעלם מהבעת פניו של השוער המרמזת לי בשפה בינלאומית שלא נזקקת למילים שאני מהווה בושה לכל המין הגברי, מסרב בנימוס להזמנתן וקובע פגישה בשעה עשר בבוקר מול המלון, ולנוכח עיניו הנדהמות של השוער אני מסתלק משם מהר.

למזלי למדתי היטב את מפת העיר, אילן הביט בי יושב ומשנן את המפה וצחק ממני שאני מתנהג כאילו אנחנו יוצאים לניווט בשטח אויב, אבל אני אוהב להתמצא בשטח והגעתי בלי תקלות למלון שלנו. הבר כבר נסגר בשעה זו, אבל מארי, הבחורה המתוקה שעבדה בלילה בדלפק הקבלה, נחפזה לספר לי שהחבר שלי נכנס לפני כמה דקות פצוע ופסקל לקח אותו למחסן כדי לחבוש אותו.
"מה?" נדהמתי, "מה פתאום פצוע?"
כמו כל עובדי המלון היא דברה אנגלית במבטא צרפתי חזק, ולא הייתי בטוח שאני מבין מה היא אומרת. "כן מסייה." התעקשה הנערה, צעירות שמנמונת עם פני מלאך מתוקים, ותלתלים בהירים עוטרים אותם, "החבר שלך נפל ונשרט בברך ופסקל לקח אותו לשם." החוותה לכיוון הבר.
נחפזתי לחצות את אולם הבר, התכופפתי מתחת לדלפק העץ הממורט, הדפתי את הדלת בכתפי, ושם נגלה לעיני מחזה שהעלה את חמתי להשחית - אילן, ידידי היקר והוותיק, עומד במכנסיים מופשלים עד קרסוליו, גבו אלי, ופסקל, מוצק ונאה במעיל השרד שלו, כורע ברך לפניו וממשש את רגלו הימנית המושטת מעט קדימה. 

אילן

"אפשר לדעת מה בדיוק אתה עושה?" התפוצץ קובי מזעם ולטש בי עיניים פראיות.
"נפצעתי בברך ופסקל חובש אותי." עניתי בשלווה, למרות שחשתי שברכי רועדות קצת. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך כועס, אפילו לא כשגילה שכמה חיילים שלו זכו במקום הראשון בתחרות הניווטים בגלל שרימו. הוא ממש רתח מכעס בגלל הסיפור ההוא, שכעת נראה כמו סתם תעלול לא חשוב, אבל בגדוד עשו מכל העסק סיפור גדול ונאמו המון על שקרים ומעילה באמון והחשיבות של דיווח אמת.
"כל פעם שאני מסובב אליך את הגב אני מוצא איזה הומו ממשש אותך." רתח קובי. "פלא שהוא לא הוריד לך את התחתונים כדי לחבוש לך את הברך." התיז ברשעות שהזכירה לי את אימא שלו, הפולנייה המיתולוגית.
פסקל גמר להדביק את הפלסטר על ברכי השרוטה וטפח על זרועי, מתעלם מקובי שעמד לידו וצעק. "אתה לא רואה שהוא הומו?" המשיך קובי לדבר שטויות.
פסקל התרומם והביט בו, מחייך כאילו הבין את דבריו. "מסיה?" שאל באדיבות.
"אתה הומו?" תקף קובי הזועם.
"וי מסיה." הסכים פסקל בנימוס. הוא הצביע על עצמו, "אני הומוסקסואל." אמר בכובד ראש באנגלית איטית, כאילו דיבר עם איזה פרא אדם מפגר ואחר כך הביט בי, כמצפה שאתרום את חלקי להצגה.
הרמתי את מכנסי והתחלתי לכפתר אותם, "גם אני הומו קובי." אמרתי, מקלל את עצמי שאחרי כל הניסיונות שלא עלו יפה למצוא את הרגע המתאים לספר לו, אני עושה את זה תוך כפתור מכנסי כששנינו בעצבים של מריבה, עייפים, ובנוכחות זר. אם מדברים על עיתוי לא הולם, שברתי כאן שיא.
"כמה זמן אתה יודע על זה?" מביט בי קובי בריכוז, גביניו מכווצים כאילו נתקף באחת מהמיגרנות המפורסמות של אימא שלו.
"מאז שאני בן שתים עשרה." עניתי, מביט בפניו המיוסרים, משתוקק להחליק את אצבעותיי על הקמט בין גבותיו, ולא מעז. "אני לא מאמין שלא הבנת את זה עד עכשיו, אחרי כל מה שהיה בטח חשדת ש…"
"לא." הוא נאנח, מטלטל את ראשו כמנסה לגרש יתוש טרדן. "אני כזה טיפש. לא חשבתי… לא הבנתי ש… השותפים שלך לדירות? ההומואים ההם? הם היו יותר מסתם שותפים, נכון?"
הנדתי לאות הן וקובי התיישב והליט את פניו בידיו. במקום לגשת ולחבק אותו המשכתי לדבר, מתאכזר אליו ואלי, "אתה זוכר כשנפגשנו בבקו"ם ואמרתי שאנחנו אותו דבר? התכוונתי להגיד שאני ואתה, שנינו הומואים, לא ששנינו לא צברים."

הוא הרים אלי את מבטו והבלבול המופתע שלו התחלף לאיטו בכעס. "חשבת שגם אני הומו? בגלל זה ניגשת אלי? אנחנו חברים כי חשבת שאני הומו? למה חשבת ככה?"
"בגלל איך שהסתכלת על הבחורים שהתפשטו." הסברתי בפשטות.
קובי הניד את ראשו, מתנודד בין פליאה לכעס לא ממוקד, "אבל אילן, על מי עוד יכולתי להסתכל? היו שם רק בחורים. אם היו שם בנות, אפילו לא ערומות, הייתי מסתכל גם עליהן."
מה שנכון נכון, חשבתי לעצמי. "סליחה קובי." התנצלתי, "פשוט הגיידאר שלי אותת לי שגם אתה הומו, ואחר כך זה כבר לא היה חשוב כי נעשינו חברים וגם… אני, זאת אומרת… היו לי כל מיני רגשות ש…"
"מון דיי!" התפרץ פסקל בחוסר סבלנות, "ון אר יו גואיניג טו טל הים יו אר אין לאב ויז הים?"
קובי התעלם מהערתו של פסקל שנשען על המשקוף, מביט בנו במין ריחוק משועשע, כאילו היינו איזה אופרת סבון בשפה לא מובנת לו. ובעצם, זה מה שהיינו בשבילו, שני זרים משונים שהתלבטו בבעיות לא ברורות.

מה הוא כבר ידע על גולני, ועל האימא הפולנייה של קובי, ועל האבא שלי, הווטרן הרוסי הקשוח שהיה מעדיף לראות את הבן שלו מת ולא הומו שמשתמט מהצבא?
הוא ואחז בזרועי בכוח מכאיב, אמר לפסקל תודה רבה ולילה טוב, משתמש במין טון גועלי שנשמע כאילו הוא מאחל לו שיתפגר בייסורים במהרה בימינו אמן, וגרר אותי משם, מוותר על המעלית האיטית ודוהר במדרגות כשהוא אוחז בחזקה במרפקי, דוחף אותי קדימה כאילו אני ילד סרבן.
"שמונה שנים." מלמל לעצמו, "שמונה שנים, כל הזמן החבר הכי טוב שלי, יחד בלבנון, במארבים, במזרח הרחוק ובתל אביב, וכל הזמן צוחק עלי מאחורי הגב, שמונה שנים שאני חושב שאנחנו חברים והוא… ." הוא פתח את הדלת ודחף אותי לחדר ואז הטיל אותי על המיטה, פני כלפי מטה, ובתנועה אחת חדה אחז בחגורתי ומשך מעלי את מכנסי.
חשתי איך הכפתור פוקע תחת לחץ ידיו והמכנסים נמשכים למטה עד לברכי, גוררים את תחתוני איתם. קובי עלה עלי ולפת את ירכי בין ברכיו, הוא היה נורא חזק והרבה יותר כבד ממני. הייתי משותק, מחוסר יכולת לזוז. כל הכוח נסחט מגופי, אבל חושי כאילו התחדדו לפתע. שמעתי את הצלצול העדין של אבזם החגורה שלו ואחר את הרחש של הרוכסן שלו נפרם. לפי תנועות גופו ניחשתי שהוא שלף את אברו מתחתוניו, ואז גחן מעלי, לפת את כתפי וניסה לדחוף את הזין שלו לתחת שלי.
אפילו האנס הזועם והנלהב ביותר צריך לדעת מה הוא עושה, גם קצת ניסיון קודם לא יזיק, אבל לקובי לא היה שמץ של מושג מה לעשות ומאחר ולא טרח להדליק את האור הוא סתם גישש באפלה, מכאיב לעצמו יותר מאשר לי.
"קובי?" לחשתי, "מה בדיוק אתה עושה?"
"אני אזיין אותך." סינן בזעם, "אתה דפקת אותי ואני אקרע אותך!" ידיו הדקו את כתפי למזרון, מכאיבות לי יותר ויותר ככל שכעסו התגבר וכאילו לא די היה בכך הוסיף כל אותו זמן לתאר בשפה בוטה את כל מה שיעשה לי, "אני אזיין לך את הצורה, אני אפתח לך את התחת, אני הולך לקרוע אותך, עכשיו תחטוף ממני את כל השטרונגול." גיבב עוד ועוד ניבולי פה בסגנון הצבאי המאוס שתמיד הפליא אותי.

מעולם לא הבנתי למה החיילים האלו, שסלדו כל כך מהומואים, לא הפסיקו לתבל את דבריהם בתיאורים של משכב זכר?
כל אותו זמן ניסה לשווא לדחוף את הזין שלו לעכוזי, אבל הפוזה שלו לא הייתה מתאימה, הוא עמד על ברכיו ואני שכבתי נמוך מידי, לחוץ בשקע המזרון הרך, כך שלקובי לא היה סיכוי לבצע בי את זממו. בסוף נמאס לי לחוש את האיבר הזקוף שלו מתחכך והולם ללא תועלת בגופי.
"קובי." הפסקתי את המלל המטורף שלו, "אולי תשתוק רגע ותיתן לי להסביר לך משהו?"
"מה?" שאל והפסיק להתעלל בזין שלו, שבטח כבר כאב מכל המהלומות והטלטולים האלו.
"אתה לא עושה את זה כמו שצריך והפוזה שלך לא מתאימה, שלא לדבר שהמזרון הזה רך מידי. אם תירגע לרגע ותיתן לי להתרומם קצת אני אעזור לך ושנינו נהנה."
"אתה מנסה לעזור לי לאנוס אותך?" השתומם קובי והסיר סוף סוף את כפותיו מכתפי המעוכות.
סובבתי את ראשי והבטתי בו, בשלב כלשהו הוא פשט את חולצתו ועורו נצץ מזיעה. דמעות זלגו במורד לחייו, מאז מות סבתו לא ראיתי אותו בוכה. תלתליו הערמוניים היו דבוקים לרקותיו המזיעות. הוא היה כל כך יפה זועם ואומלל, ליבי יצא אליו.
"למה אתה רוצה לאנוס אותי?" שאלתי ברוך, מתאפק לא לגעת בו.
"אני כועס עליך ששיקרת לי כל השנים." אמר וירד מעלי, יושב לצידי על המיטה.
"לא שיקרתי." מחיתי, "רק לא סיפרתי את כל האמת, זה לא אותו דבר."
"רימית אותי." התפרץ קובי, "חשבתי שאנחנו חברים, ישנת איתי באותה מיטה, נתתי לך לגעת בי בצורה ש… אתה רמאי אילן, רמאי עלוב ופחדן!"
הוא הטיל את עצמו לצידי, מוותר על כל העמדת הפנים של האונס. שכבנו זה לצד זה, מכנסינו מופשלים, והתחבקנו.

קובי ניסה להדוף אותי חלושות, אבל אני הייתי חייב לגעת בו, לנחם אותו, להבטיח לו שהרמאות הקטנה שלי לא נבעה מרצון להזיק או לפגוע בו.
"פחדתי שתגיד שאני מגעיל אותך." הסברתי לו, "הייתי כל כך מאוהב בך קובי. ניסיתי כל הזמן להסביר לך שאני נורא אוהב אותך, אבל לא היה לי אומץ. קיוויתי שתבין לבד, שתגלה שגם אתה מאוהב בי." לפתי את ראשו בין כפות ידי, מביט בפניו הלחים. "אתה אוהב אותי קובי?"
"כן בטח." אמר קובי בפשטות והחל למשוך מעלי את מכנסי. עזרתי לו להפשיט אותי, ואחר כך הוא עזר לי להפשיט אותו ובפעם הראשונה בחיינו היינו יחד במיטה, ערומים לגמרי. ואז, במיטה הרכה מידי בחדר מלון בניס, נתתי לו את השיעור הראשון באהבה. הוא היה תלמיד מוכשר מאוד. מיד הבין את הטעות שלו ותיקן אותה. הנחתי לו לחדור לגופי, מורה לו לנוע באיטיות, מכופף את ברכי כדי להקל עליו את הגישה. בראי התלוי מול המיטה ראיתי איך הזין שלו, נוצץ ומבהיק ממשחה, נבלע לאיטו בגופי, ועצמתי את עיני כדי להיטיב ולהתרכז.

כל כך הרבה שנים חלמתי על הרגע הזה, וכשהוא בא הוא היה שונה לגמרי ממה שדמיינתי. לא היו נרות, ולא מוזיקה רומנטית, לא הצהרות אהבה נרגשות, ולא נשיקות רטובות. רק אני והוא, נוגעים זה בזה, מרגישים אחד את השני עם הידיים, עם העור, עם העיניים, האנחות שלנו מתמזגות זו בזו, הזיעה שלנו מתערבבת יחד על עורנו.

בקיצור, יותר סרט כחול מאשר רומן רומנטי, אבל ככה זה אצל גברים, נשאיר את הרומנטיקה המתוקה לנשים ופשוט נזדיין.
"אנחנו לא אמורים לשים קונדום בגלל האיידס וכל זה?" שאל קובי אחרי שחזרנו אלינו הנשימה.
"בעקרון כן." הסכמתי, "אבל חוץ ממך לא הזדיינתי אף פעם עם אף אחד בלי קונדום, ואתה?"
"רובי הייתה ממש אובססיבית בנושא של אמצעי מניעה." התוודה קובי נוגות, "בחודשים שהיא עשתה הפסקה מכדורים היא התעקשה על קונדום כפול."
הרמתי לעומתו את גבותיי בפליאה, "ובחודשים שלא?"
"רק קונדום אחד, אבל לא מהדקים ההם, אלא מהעבים יותר, ליתר ביטחון."
"ומה עם מציצות? גם עם קונדום?" המשכתי לחטט.
קובי נאנח ועצם את עיניו. "מין אורלי היה מחוץ לתחום. זה גרם לה להרגיש מושפלת." הסביר נבוך.
"אז מה, רק מיסיונרית ותו לא?"
"בעיקר תו לא." הצטחק, "כששכבתי עליה היא טענה שאני כבד מידי ושורט אותה עם הזקן שלי. היא אהבה תנוחת מספרים שהראשים שלנו רחוקים זה מזה ואנחנו מחוברים רק… אתה בטח מבין." התפתל במבוכה.
לפני רגע הוא היה בתחת שלי, ועכשיו הוא מסמיק מתיאור של תנוחה שמרנית עם החברה שלו לשעבר. איזה מין קובי זה?
"אתה יכול לשכב עלי ולמעוך אותי ולשרוט אותי כמה שאתה רוצה." השתפכתי ברגשנות, "אני אוהב את זה. אני אוהב אותך כל כך קובי." הצהרתי ונמרחתי עליו. כמה טוב השתלבו גופותינו החלקלקים מזיעה ומזרע זה בזה. באיזה קלות הוא עורר אותי שוב, מעתיר עלי ליטופים ונשיקות.
"אני רוצה שנעשה את זה שוב, אבל הפעם שאתה תהיה מעלי." אמר בביישנות לתוך כתפי.
"כל הכבוד לך." צחקתי, "זו פעם שלישית שלך היום, לא?"
"למה שלישית?" התפלא קובי.
"טוב, הרי היית במלון עם הבנות ההן, צילי וגילי שלך, או שרק עם אחת מהן?"
קובי נאנח ובדק מה קורה לי כשהוא מעביר את לשונו על בטני. קרו לי רק דברים טובים, אבל זה לא השכיח ממני את שאלתי.
"אז מה עשית איתן?" המשכתי לגלות דבקות במשימה מעל ומעבר למצופה.
"לקחתי אותן למלון ושלחתי אותן לישון. טיטה רק בת תשע עשרה וריטה כולה בת עשרים ושתים. אני לא מבין איך ההורים שלהן נתנו להן לצאת מהבית. הן רק ילדות והן היו כל כך שתויות… עזוב, אני בקושי מכיר אותן." סתם בקלילות את הגולל על הנושא של צילי וגילי.

"איך נפצעת ברגל?"
"הייתי אידיוט. רצתי כמו דביל בגן אלברט וכשהסתכלתי על הפסל שעומד באמצע הגן החלקתי על מדרגה ונפלתי. פסקל היה מאוד נחמד אלי, סתם צעקת עליו. הוא חי עם החבר שלו ומאוד נאמן לו, וחוץ מזה, בענף המלונאות יש מדיניות ברורה של איסור סקס עם הקליינטים. מה, לא ידעת את זה? זה עניין של אתיקה מקצועית."
"ראיתי איך הוא מסתכל עליך." נהם קובי, "אתיקה מקצועית בתחת שלי."
"לא מאמי, הלשון שלי בתחת שלך." תיקנתי אותו, ומרוב שמחה שהוא קינא לי בגלל פסקל פינקתי אותו עד שהוא התחיל ליבב מרוב תענוג, ואז זיינתי אותו לאט ובעדינות, בכל זאת פעם ראשונה וכמעט קבלתי התקפת לב כשהוא גמר בצעקה ואיבד את ההכרה לכמה שניות.
שמעתי על זה, אבל תמיד חשבתי שזה קורה רק לנשים. מעולם לא חלמתי שאני אצליח לגרום למישהו להתרגש עד איבוד ההכרה.
קובי התעורר, מופתע קצת מהבהלה שלי, וחנק אותי בנשיקות ובחיבוקים ולמרבה תדהמתי אפילו הודה לי. לפני שנרדמנו לחש לי בשקט, כאילו התבייש קצת, שגם הוא אוהב אותי.

חלק ה'