קוראים

יום שבת, 13 בינואר 2018

ב. אתה הבית שלי

3. האביר שלי
הטעם הקלוקל של הורי היה אחד מהדברים המעטים מאוד ששניהם הסכימו עליו. שניהם אהבו תכשיטים מזהב וככל שהם היו גדולים, כבדים וצעקניים יותר ככה הם היו מרוצים יותר. לכבוד יום הולדתי העשרים ואחת הם התאחדו וקנו לי מין גורמט מזהב לבן, עבה מאוד עם חוליות כבדות.
לדעתי הוא נראה כמו קולר של דוברמן עצבני במיוחד ולא כמו תכשיט וגם אם הוא היה עדין יותר לא הייתי מתלהב. אני לא חובב של תכשיטים, בטח שלא לגברים, והדבר הנוראי הזה שהם קנו בכסף רב לא רק שהיה סר טעם ועבה מידי אלא גם נשא עליו מדליון זהב ששמי היה חרוט עליו באותיות מסולסלות. אל תשאלו אותי בשביל מה לדעתם זה היה נחוץ לי. אולי הם פחדו שאני אלך לאיבוד ואשכח את השם שלי?
כבר היה לי צמיד מגעיל וכבד שהם קנו לי ליום הולדתי השמונה עשרה, ולמרות שמעולם לא ענדתי את הזוועה ההיא הם לא קלטו את הרמז ושלוש שנים אחר כך קנו לי את השרשרת הנתעבת ההיא.
איגור גילה את התכשיטים הללו טמונים במגרת הגרביים שלי כשעשה ניקיון - הוא כל הזמן ניקה את הדירה - ומיד בא לשאול אותי של מי זה.
"ההורים הפסיכים שלי קנו לי את זה מתנה. הנה, אתה רואה?" הראיתי לו את התווית עם שמי.
"גועל נפש! חבל שאני לא יכול למכור את זה, אבל מי יקנה זוועה כזו?"
"אני. רוצה למכור לי אותם?" אמר מיד ומשהו מוזר ריצד בפניו הרגועות בדרך כלל.
הייתי בטוח שהוא לא מתכוון ברצינות והתחלתי לצחוק. "איגור, אני יודע שאתה בקבע ואתה עשיר יחסית אלי, אבל..." השתתקתי למראה הלהיטות שעל פניו.
"אתה באמת רוצה את הגורמטים המגעילים הללו?"
הוא הניד את ראשו לאות הן, ונשך את שפתיו, סימן להתרגשות. עיניו נצצו כאילו עמדו בהן דמעות. "בבקשה ברק." לחש, "אני ממש רוצה אותם."
"אני בכלל לא בטוח שזה ייסגר עליך. בוא ננסה." הוא נעמד לפני והרכין את ראשו, כמעט קד בפני כדי שאוכל לענוד את השרשרת על צווארו העבה.
החוליות העבות הסתדרו יפה סביב בסיס צווארו וצבע המתכת הבהירה השתלב יפה בצבע עורו.
"רוצה גם את הצמיד?" שאלתי.
בלי מילים הוא הגיש לי את פרק ידו, הבעת התחינה על פניו הייתה נוגעת ללב.
ענדתי את הצמיד הגס על זרועו. הוא התהדק עליו כאזיק, אבל איגור היה שבע רצון. "הנה, קח אותם, מתנה ממני. אני לא אוהב אותם, אבל עליך זה דווקא נראה די טוב."
"אני רוצה לשלם לך עליהם." אמר בעקשנות הזו שלו שכבר הייתה מוכרת לי היטב.
"איגור, שוב פעם אנחנו הולכים לריב על כסף? נתת לי כבר המון כסף ופינוקים. מספיק עם זה." ניסיתי לדבר בקשיחות, אבל זה קשה כשעומד לך. היה לנו קטע שלם עם כסף  – הוא היה בקבע והרוויח די טוב יחסית אלי וכל הזמן היה מנסה לדחוף לי כסף לארנק, לשלם עלי, ודברים כאלו.
נכון, הייתי תפרן כמו כל החיילים. אבא ואימא היו דוחפים לי כמה שטרות מידי פעם, אבל רוב הזמן הייתי תלוי במשכורת הצבאית הדלה, ובכל זאת זה נראה לי משפיל לנצל אותו כספית. הוא פינק אותי מספיק ובשום פנים ואופן לא רציתי ממנו כסף.
בהתחלה כל פעם שגיליתי יותר מידי כסף בארנק שלי הייתי כועס ומיד החזרתי לו אותו.
הוא היה מבקש סליחה, מתנצל, וכמה דקות אחר כך שב ושם לי אותו בארנק. כעסתי וצעקתי ורבתי אתו עד כמה שאפשר לריב עם בן אדם שמבקש סליחה ומתנצל בשפלות רוח, אבל שנייה אחר כך חוזר לסורו.
בסוף כל כך התעצבנתי עד שהכנסתי לו מכות - שטות מוחלטת כמובן, הוא הרבה יותר חזק ממני והיה יכול לרסק לי את העצמות אם היה מתחשק לו. למזלי הוא מעולם לא ניצל את כוחו ופעם כשבטעות הכניס לי מרפק לצלעות בילה ערב שלם בבקשת סליחה ממני.
פעם, אחרי ששוב הוא דחף לי כסף לארנק, התעצבנתי וסטרתי לו. במקום לפרק אותי לגורמים הוא נפל על ברכיו, התנצל והודה שהוא לא היה בסדר, ואז נתן לי את חגורת מכנסיו וביקש שאעניש אותו.
נשארתי פעור פה ובטח הייתי דוחה את הבקשה מיד, אבל במקביל הזין שלי נעמד בטירוף רק מהרעיון המדהים הזה.
איגור הציץ בעיני, ראה מיד מה אני מרגיש ושנייה אחר כך היה מוטל לפני, ישבנו החשוף מתחנן לעונש. אני מניח שלולא הצלקות הדקות ההן על גבו ואחוריו הייתי באמת מכה אותו בחגורה, אבל למראה הפסים הדקים הללו החרוצים בעורו פשוט לא יכולתי לעשות את זה עם החגורה.
הסתפקתי בכמה חבטות סמליות בכף ידי על עור עכוזו הוורדרד כשאני חוזר ומבהיר בצורה תקיפה ביותר שאסור לו לתת לי כסף בלי רשותי.
במשך הזמן כבר למדתי להכיר אותו כל כך טוב עד שכיום אני יודע שעלי לחפש בארנקי כשהוא מביט בי במין השתוקקות כזו, ויודע שאני עתיד לגלות שם כסף, רמז לכך שהוא רוצה לשכב עם ישבן חשוף לפני ולהניח לי להאדים את עורו בחבטות. 
כמה ימים אחרי שנתתי לו את הגורמט והצמיד הורי איחדו כוחות ובאו יחד לבדוק מי הבחור הזה שפתאום גר איתי בדירה של סבתא ז"ל, ונדהמו לראות את המתנות היקרות שלהם עליו.
ברגע שהוא יצא מהדירה כדי להניח לי לדבר אתם בפרטיות - אני לא רציתי שהוא ילך, אבל הוא הסתלק בתירוץ שהוא הולך לקנות כיבוד לאורחים - הם התנפלו עלי בכעס מפני שהוא עונד את התכשיטים שלי.
"אני נתתי לו אותם. עכשיו הם שלו ואם זה לא מוצא חן בעיניכם קחו אותם, אני אקנה לו חדשים." אמרתי בזעם.
"ומה יפריע לו פשוט לקחת אותם ולהסתלק?" שאלה אימא שבהתחלה ממש לא התלהבה מאיגור. אחר כך זה עבר לה והיא הייתה מעירה לי שאני צריך לקחת דוגמא ממנו איך להתנהג עם מבוגרים.
"אני בטוח שאם הוא יסתלק הוא ישאיר אותם מאחוריו." אמרתי, ולא ידעתי שאני מנבא את העתיד, כי כמה שבועות אחר כך כשאמרתי לו שהוא יכול לשכב עם אחרים הוא עשה בדיוק את זה - השאיר לי את הגורמטים והלך בלעדיהם.
לי היה ברור מההתחלה שהערך הכספי שלהם היה בעיניו כקליפת השום, מבחינתו הם היו יכולים להיות מברזל זול. חשיבותם של התכשיטים נבעה רק מכך שאני נתתי לו אותם, הם סימלו בשבילו את הקשר שלו אלי ובלעדי לא הייתה להם שום חשיבות, אבל להורי אי אפשר להסביר דבר כזה, ועד היום אבא לוטש מבטים ממורמרים באיגור שתמיד נוהג בו בסבר פנים יפות ובנימוס מופלג שרק מבלבל אותו עוד יותר.
"מה אתה אוהב אותם כל כך?" התפרצתי עליו פעם כשהוא בזבז עליהם יום שלם - עזר לאבא עם איזה שידה כבדה שהיה צריך להזיז מפה לשם, ואחר כך הסיע את אימא לקופת חולים והמתין לה שם שעות, ובסוף גם החזיר אותה הביתה כאילו שהוא הנהג שלה - "אתה לא רואה כמה שהם איומים ומרגיזים? הם שונאים הומואים ורוסים, אפילו כלבים הם לא אוהבים!" השמצתי את הורי – אחד העיסוקים החביבים עלי בזמנו
איגור שישב לצידי כדרכו על הפוף שלו הרים אלי את מבטו החום הרך וחשב הרבה לפני שענה על התפרצותי. "אבל הם ההורים שלך, לכן אני מכבד אותם, והם לא שונאים אף אחד, אולי את עצמם. מהומואים ומרוסים ומכלבים הם בעיקר מפחדים." אמר בכובד ראש ובחן בזהירות את פני לראות איך דבריו משפיעים עלי.
כשהוא אמר את זה סתם משכתי כתפיים והנחתי את רגלי היחפות בחיקו כדי שיפנק אותן, אבל המשכתי לחשוב על דבריו ועם הזמן הדברים שלו חלחלו. כיום אני עדין לא אוהב את הורי, אבל אני פחות כועס עליהם, אפילו קצת מרחם עליהם. בקשר לכבוד כלפיהם? טוב, בוא לא ניסחף, את זה אני משאיר לאיגור. אני עוד עובד על זה. 
לפעמים אני מרגיש צורך לנוח, לקחת הפסקה מלהיות מרכז עולמו, להיות עם סתם אחד שלא רוצה ממני כלום חוץ מהגוף שלי ואז אני לוקח הפסקה ממנו, מזיין מהצד ומיד חוזר אליו, מתגעגע למה שרק הוא יכול לתת לי.
הוא יודע, אבל תמיד שותק, אף פעם לא מתלונן או מראה קנאה, מניח כמובן מאליו שזו זכותי.
בהתחלה, כשעוד לא הבנתי לגמרי את טיב היחסים שלנו חשתי אשמה והצעתי לו שגם הוא יעשה את זה, שילך מידי פעם לאחרים. "יש מועדונים, יש גנים, יש צ'אטים. יש כל מיני פתרונות לגברים כמונו," אמרתי לו. "לפעמים בא לי לגוון, אתה יודע את זה אז למה שגם אתה לא תעשה אותו דבר?"
אני לא אשכח אף פעם איך הפנים שלו נאטמו לשמע הצעתי - הרגשתי כאילו הוא סגר בפני איזה תריס - ואז הוא התחיל להתעסק עם הסגר של הגורמט ותוך כדי כך אמר שהוא יודע שאני הולך לאחרים לפעמים וזה בסדר מבחינתו, אבל ההצעה שגם הוא... הקול שלו נחנק לרגע ואז הוא התאושש והמשיך,  "כנראה שאתה לא צריך אותי כמו שחשבתי ברק." אמר בקול שטוח, מחוספס מכאב, הניח את הגורמט על השולחן ואחריו גם את הצמיד, קם והלך לחדר השינה וחזר אחרי כמה דקות עם המזוודה שלו, אמר שלום והלך. 
למה הבטתי בו בלי להגיב ונתתי לו ללכת? עד היום אין לי תשובה. אני חושב שהייתי כל כך המום עד שפשוט לא יכולתי לזוז מרוב תדהמה, או שאולי רציתי לראות אם הוא באמת רציני?
בשעות הראשונות אחרי שהוא הלך אמרתי לעצמי שהוא סתם עושה הצגות ואסרתי על עצמי להתרגש. גם ביום הבא המשכתי להעמיד פנים שאני שם זין ואמרתי לעצמי שאני אביא אחרים לדירה ואזיין כל מי שבא לי ושאני שמח להיפטר ממנו ושכבר נמאס לי והוא הרי לא הטיפוס שלי בכלל.
הלכתי למכללה ללמוד ופתאום שמתי לב שאני כותב שוב ושוב את השם שלו ואין לי מושג באיזה שיעור אני. רק אז הבנתי שאני לא מסוגל להירגע כשאני לא יודע איפה הוא. עזבתי את המכללה והלכתי הביתה והוא לא היה בבית. צלצלתי לכלבייה ושם הם אמרו לי בחוסר רצון שהוא חולה ולא בא לעבודה כבר יומיים. התעקשתי לדבר עם המפקד שלו ואחרי שהתחנפתי אליו ואל הקולגות שלו - הם חבר'ה נורא מוזרים שם בכלביה – וסיפרתי שאני חבר ותיק ושאני צריך להגיד לו משהו חשוב הוצאתי מהם די בקושי את הכתובת של אימא שלו.
מיד לקחתי את הגורמט ורצתי לשם. היא גרה באזור עלוב, ממש סלמס. כולם שם היו עולים חדשים - או אתיופים או רוסים. המון ילדים, לכלוך ועוני, ממש עולם שלישי.
'האימא' כמו שהוא קרא לה התגלתה כאישה זקנה ושמנה עם שער צבוע פלטינה מסודר בתסרוקת מזעזעת והמון איפור. מין בובולינה מזדקנת ומפחידה בחלוק ניילון וכפכפים.
אותו גיליתי יושב במטבח המטונף, עדיין לבוש בבגדים שבהם יצא מהבית, לא מגולח לא מסורק, בוהה באוויר בפנים אטומות ושותה וודקה זולה.
זו הייתה הפעם ראשונה והאחרונה שראיתי אותו שותה אלכוהול. ברגע שמצאתי אותו נתקפתי כעס נורא בגללו, בגלל הצורה שבה הוא הלך ממני ובגלל הצורך שלי שהוא יחזור.
נתתי לאימא שטר של חמישים ₪ ודחפתי אותה החוצה ואז הרבצתי לו ישר בפנים עם הגורמט. עדיף שהייתי מדבר, אבל הוא ישב אדיש ליד השולחן המשומן ההוא ובהה בחלל האפלולי של המטבח המסריח ואני, במקום לדבר, הנפתי עליו את ידי, משאיר סימן אדום על לחיו.
הוא צעק צעקה נדהמת, הפיל את הכוס מהיד ולטש בי את המבט הזה של בובי הכלבלב. נורא כעסתי עליו ברגע הזה. אני חושב שאם הוא היה מתנגד הייתי שובר לו את הבקבוק על הראש. "קח מיד את הדברים שלך ובוא הביתה עכשיו." פקדתי עליו בקול קר.
למזלנו הוא לא התנגד. לקח את המזוודה שלו, שאפילו לא פירק, והלך איתי לאוטו.
בבית אני אעניש אותו כהוגן חשבתי לעצמי, אני אקח חגורה ו... בסוף לא עשיתי כלום כמובן, אין לי אופי מתאים לקטע הזה של חגורות וכל זה.
"אם משהו מפריע לך תדבר איתי כמו בן אדם, אל תברח." אמרתי לו בקרירות אחרי שנכנסנו הביתה, "אני לא מחזיק אותך כאן בכוח, אבל מצד שני... "
לא זוכר כבר מה רציתי להגיד ואיזה צד שני היה לי בראש באותו רגע, אבל ברגע שהוא התיישב על הפוף - ככה הוא אוהב לשבת, נמוך יותר ממני - ושם את הראש הפרוע שלו בין הברכיים, נראה  מדוכא ועלוב וחסר אונים, המילים נתקעו לי בגרון.
"מגיע לי עונש." הוא אמר והוריד את הראש כמעט עד לרצפה מרוב עצב.
איזה מזל שהוא לא ראה איך אני מסתכל עליו בחוסר אונים דומה מאוד לזה שלו. "בסדר. תקבל עונש." אמרתי והתיישבתי מולו על הכורסא. "תסתכל עלי איגור." אמרתי, שואל את עצמי מה אני הולך לעשות עכשיו. לא היה לי מושג איך להגיב, ידעתי רק שאני נורא מאושר לראות אותו שוב בבית.
הוא הרים אלי את פניו הלא מגולחות ואני ליטפתי באצבע שלי את הסימן האדום שעשיתי לו עם השרשרת והתאפקתי לא לבקש סליחה. "אני רוצה שתספר לי עליך, על מה שאתה מרגיש, על איך החלטת שאני ואתה... שתסביר לי את הכל."
"זה העונש שלי?" הוא שאל.
"כן, זה העונש שלך. אחרי שאני אבין הכל תוכל לקבל חזרה את השרשרת שלך." אלתרתי תוך כדי דיבור.
מסתבר שלחצתי על הכפתור הנכון כי פניו אורו. "ואת הצמיד?" שאל.
"ואת הצמיד." אישרתי.
"ואני אוכל להישאר אתך כמו קודם, למרות מה שעשיתי?" הוא שאל והביט בי כמו ילד מודאג.
הייתי צריך להתאפק לא לחייך. "נראה, קודם תדבר."
ואז הוא נפתח סוף סוף ודיבר, סיפר לי על הילדות הדפוקה והמסכנה שלו, עם אימא אלכוהוליסטית שהביאה גברים אלימים שהתעללו בו ובה, ועל החלום שלו להיות אביר שמגן על החלשים והעצובים, ואיך הוא ראה אותי יום אחד יושב עצוב בטרמפיאדה, (אולי כאב לי הראש אחרי שתייה, או שאולי הייתי מדוכא בגלל עוד מריבה זוועתית של הורי שתמיד היו מחרבשים לי את החופשים בהצגות שלהם) והחליט שאני הנסיך שלו ושהוא יהיה האביר המגן שלי.
"מאז כל הזמן עקבתי אחריך, אבל רק אחרי שנרדמת עלי בטרמפ ההוא התחלת לשים לב אלי. בהתחלה פחדתי שתכעס ותגרש אותי, אבל בסוף הכל יצא לטובה, נכון?" הביט בי מודאג ונשך את השפה התחתונה שלו מרוב מתח.
התכופפתי ונישקתי אותו על הסימן שעשיתי לו בלחי. "נכון איגור, הכל יצא לטובה. אני לא בטוח שאני נסיך, אבל אתה בהחלט אביר." אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות. ענדתי לו חזרה את הגורמט שלו ושלחתי אותו להתרחץ ולהתגלח.
מאז הוא קורא לי נסיך, אבל רק כשאנחנו לבד. בשביל האחרים אנחנו סתם איגור וברק. אנחנו חיים יחד כמו זוג, אבל רק כלפי חוץ, בבית זה סיפור אחר, ואולי לא?

4. נאמנות
היציאה שלי לחופשת שחרור העמידה אותנו בפני בעיה. כלומר אותי, מפני שהוא פשוט סירב להחליט לאיזה כיוון להפנות את חייו בעתיד והשאיר את ההחלטה לי.
ניסיתי לברר איך הוא רואה את העתיד שלו אחרי שאני לא אהיה אתו באותו בסיס והבנתי, די לחרדתי, שהוא ממתין שאגיד לו איך לנהל את חייו ושהוא יעשה כל מה שאחליט ויפעל לפני רצוני, לא חשוב עד כמה טיפשית וחסר הגיון תהיה החלטתי.
נטל האחריות הפחיד אותי. לאיגור נותרו עוד שלושה חודשים עד סיום החוזה שלו עם הצבא שהיה מעוניין מאוד שהוא ימשיך לשרת ככלבן, אבל מה רצה איגור?
ניסיון ישיר להבין את רצונו גרם לי לתסכול ואפילו לרוגז. ישבנו וצפינו בטלוויזיה, אני על הספה והוא כדרכו יושב על פוף העור העגול לידי. לקח לי זמן לקלוט שאם אני רוצה שהוא ישב לידי אני צריך להזמין אותו, ואז הוא ישר קופץ ומתיישב לידי בשמחה, אבל הוא אף פעם לא מתרווח לצידי מיוזמתו.
"אתה אוהב את העבודה שלך בבסיס?" ניסיתי לברר.
"היא בסדר." ענה והניח, קצת בהיסוס, את מצחו על ברכי. ליטפתי באישור את עורפו העבה והגזוז והוא הרשה לעצמו לחכך את מצחו כנגד ירכי, אבל לא הרחיב בנושא העבודה שלו.
הבנתי שיותר הוא לא יוסיף לדבר ועלי להמשיך ולחקור. "אתה אוהב להיות כלבן?"
"כן, זה בסדר."
"ואיך המשכורת? היית רוצה להרוויח יותר?"
הוא הביט בי במצוקה. "אני חושב שבסדר. אתה רוצה שאני ארוויח יותר כסף?" שאל והבעת דאגה עלתה על פניו.
הייתה לי הרגשה מציקה שהוא יהיה מוכן למכור את התחת שלו באיזה גן או מכון ליווי אם רק אגיד לו לעשות את זה וזה קצת הבהיל אותי.
"לא, אתה מרוויח מספיק. זה בסדר. אני מאוד מרוצה מהמשכורת שלך." נחפזתי להגיד.
"אם תגיד אני אפסיק לעבוד ואשאר בבית." אמר איגור, מביט בי כדרכו מלמטה למעלה.
טפחתי על הספה והוא נרמז מיד והשתרע לידי, פניו אלי, מביט בי בדריכות.
"אני רק מנסה לברר מה אתה באמת רוצה לעשות." אמרתי והתחלתי לפרום את כפתורי חולצתו.
"אני רק רוצה להיות אתך ולטפל בך." אמר והמשיך להראות מודאג.
ראיתי שהוא מתוח בגלל החקירות שלי שלא היו מובנות לו ומאחר ולא ידעתי מה להגיד כדי  להרגיע אותו התחלתי ללטף אותו בעדינות, מתפלא איך פעם אהבתי גברים חלקים.
הפרווה הזו שכיסתה את בטנו וחזהו הייתה כל כך רכה ונעימה למגע. רפרפתי עליה בקצות אצבעותיי והוא רעד כולו והעיניים שלו נעצמו למחצה מרוב עונג.
זה היה כזה כיף לגרום לו לרעוד מדבר כל כך פשוט וקל כמו ליטוף.
"זה יפה מאוד מצדך איגור שאתה רוצה לטפל בי." אמרתי מנסה להעמיד פנים גם שאנחנו זוג רגיל, "אבל אתה צריך שיהיו לך עוד דברים בחיים חוץ ממני."
"אבל אין לי עוד דברים חוץ ממך נסיך." הוא אמר, מדבר במין פשטות ילדותית כזו שזעזעה עד היסוד את האמונה התמימה שלי בזוגיות שוויונית ובכל שאר התיאוריות הללו של פוליטקלי קורקט.
כל פעם שהוא היה אומר דבר כזה הייתי מקבל מין זעזוע קטן בלב, וכל פעם מבין קצת יותר שמה שקורה ביני לבינו זה לא רק שני בחורים שטוב להם לגור יחד ולישון יחד. אני מתפלא לפעמים, איך הייתה לו סבלנות כל כך גדולה לטמטום הממושך שלי?
"בסדר." ליטפתי את לחיו, נהנה לראות כמה המחווה הפשוטה הזו מענגת אותו, "אני רוצה לדעת אם אתה אוהב לעבוד עם כלבים כי לדעתי רק ככה, כשאתה אוהב את העבודה שלך, תוכל לטפל בי כמו שצריך."
כנראה שסוף סוף מצאתי את הניסוח הנכון לשאלה שנקרה במוחי וזכיתי לתשובה ברורה.
"כן, אני אוהב אותם." הודה איגור.
אז עוד לא ידעתי שהוא בחיים לא ישקר לי בכוונה ולכן חשבתי שליתר בטחון כדאי שאני אבדוק במו עיני. "אני יכול לבוא לראות אותך בכלביה?"
"בטח." הוא קרן מעונג. "תבוא מתי שתרצה. הכי טוב בערב, כשהם אוכלים."
וככה יצא שאת הערבים האחרונים שלי לפני השחרור מהצבא ביליתי בכלביה. בהתחלה זה נראה כמו בלגן רעשני אחד גדול - כל הכלבים נבחו ורצו לפה ולשם - היו כמה במלונות, היו כמה קשורים לאורך הגדרות של הבסיס, וחוץ מהרעש היה גם הריח שלהם שלקח זמן להתרגל אליו. נוסף לכלבים היו שם גם הכלבנים - טיפוסים מוזרים אחד אחד. כולם משוגעים לכלבים וחשדנים כלפי בני אדם.
"איגור בחור טוב, תתנהג אתו יפה, שמעת?" אמר לי בלחש כועס איש אחד בטריקו מהוה ובדגמ"ח מקומט שרק אחר כך התברר שהוא הקצין שלהם.
הוא נהג להוריד את הדרגות ולשים אותם בכיס והיה מחזיר אותן רק כשיצא מתחום הכלבייה. אין לי מושג למה, ככה הוא רצה משום מה.
גם השאר לבשו תערובת של אזרחי ומדים ונראו מרוכזים בכלבים, ולא כל כך שמו לב למה שקורה סביבם. בין כל הטיפוסים הללו איגור נראה עוד הכי בסדר. אמנם גם הוא דיבר עם הכלבים, אבל רק ברוסית ולא שר להם וגם לא התנשק אתם.
כן, גם דברים כאלו ראיתי.
"הכלבים שלך מבינים רוסית?" שאלתי, מבודח, אבל הוא היה רציני לגמרי כשהסביר לי שהכלב לא מבין את המילים אלא רק שפת גוף וטון דיבור.
"לכלבים המילים המופשטות לא חשובות בכלל." אמר, מביט בי בריכוז כזה שרמז שיש לדבריו משמעות כפולה ושעלי מוטלת החובה להתאמץ כדי להבין גם את הדרש שבדבריו ולא להסתפק בפשט.
"כלבים מפרשים את התנועות הכי קטנות שאנחנו עושים ושומעים מתוך גוון הקול שלנו למה אנחנו באמת מתכוונים. בגלל זה אי אפשר לשקר לכלב. כלבים הם כמו מכונות אמת משוכללות. כלב מיד יודע מי פוחד ממנו, ומי אוהב אותו."
הוא נסע בין המלונות הפזורות לאורך הגדרות של הבסיס וחילק להם את האוכל, בודק כל אחד בצורה אחרת - אחדים הוא ליטף, באחרים נהג בריחוק ורק נגע בהם בזהירות ידידותית. כמה נבחרים זכו לליטופים ופינוקים שכמעט עוררו את קנאתי.
רק כשידיו בחשו בחיבה את פרוותו של כלב שעיר ושחרחר אחד שהתרפק עליו בחיבה ראיתי כמה הן יפות, איזה עיצוב חינני יש לאצבעותיו שהסתיימו בקצותיהן בציפורנים סגלגלות וקצרות, משויפות בקפידה כדי שלא יפצעו אותי כשהוא נוגע בגופי במקומות רגישים.
היה ברור שהוא נהנה מאוד מעבודתו ושהכלבים חביבים עליו והוא עליהם.
"לא חבל על המסכנים הללו שקשורים כל היום וצריכים לשמור כל הזמן?" שאלתי כשחזרנו הביתה.
איגור הסביר שכלב מובטל מעבודה הוא כלב אומלל, ושהכלבים, בדיוק כמו בני אדם, זקוקים להרגשה שצריכים אותם, שהם ממלאים תפקיד ושיש להם יעוד.
"אני מטפל בהם יפה, דואג לבריאות שלהם, מפנק את אלו שצריכים ליטופים ולא מציק לאלו שמעדיפים ריחוק." באר לי את תורת הכלבנות. "יש נהלים ופקודות, אבל צריך גם להרגיש את האישיות המיוחדת של כל כלב, להבין את הצרכים שלו ואת הדרישות שלו, והכי חשוב, הכלב צריך תמיד לדעת מי הבוס, אחרת הוא יהיה חסר מנוחה ואומלל." שב ונעץ בי את מבטו החום והמרוכז שגרם לי לחוש כאדם החשוב ביותר בעולם.
"למה אתם לא מורידים להם את הקולרים כשהם במכלאה?" שאלתי.
" בלי הקולר הם מרגישים חסרי מנוחה, אנחנו מורידים אותו רק אם יש להם פצע או שפשוף בצוואר." הסביר לי איגור ונגע בהיסח הדעת בגורמרט שלו. 
"אני מבין." אמרתי ועוד חתיכה קטנה מהפזל שהתחלתי להרכיב ביום שנפגשנו נפלה למקום. 

 שמור     בטל
לכבוד השחרור שלי מהצבא הורי נתנו לי מתנה אידיוטית (זו המומחיות שלהם, לתת לי מתנות לא שימושיות) והודיעו לי בשמחה רבה שהם רשמו אותי לטיול של פו"פ במין קרוז של ספינת אהבה כזו שעושה סיור בכל הים התיכון.
הבטתי עליהם מזועזע לגמרי והזכרתי להם בפעם המאתיים בערך שאני הומו, ושאין לי שום עניין בספינה עמוסה רווקות תאבות חתונה, וחוץ מזה יש לי חבר שחי איתי.
הם התעלמו כדרכם מדברי והמשיכו להתלהב מהטיול המשגע ומהספינה הנהדרת.
"אני לא מעוניין בנשים ולא אתחתן בחיים." חזרתי ואמרתי להם בתקיפות, בעוד הם דוחפים לי חוברות צבעוניות עם תמונות מפתות של נופים וים ובחורות בביקיני.
חזרתי הביתה עמוס בכל השטויות הללו, הכרטיס בכיסי וכולי רותח מזעם אין אונים. בתקופות שהם רבים ונפרדים אני יכול עוד לתמרן ביניהם, אבל כשהם חוזרים להיות יחד ומאחדים כוחות אני ממש לא יודע איך להתמודד אתם.
"מה אכפת לך?" אמר איגור בנחת, "תיסע לטיול נחמד, תראה קצת חו"ל, תשתזף ותנוח, מה רע?"
"לא תתגעגע אלי?" קנטרתי אותו, "אתה לא מודאג שאני אפגוש בחורה נחמדה ואדלק עליה?"
לתימהוני הוא נשאר רציני. "אני מתגעגע אליך בכל רגע שאתה לא איתי." אמר, "אבל אם היית יכול ורוצה להיות עם אישה הייתי שמח בשבילך. עדיף לא להיות הומו."
על זה לא יכולתי להתווכח מפני שגם אני, אם רק הייתי יכול, הייתי מעדיף לא להיות הומו, אבל בנושא הזה אין לי ברירה. כזה אני ודי.
בכל אופן הטיול היה נחמד מאוד. הספינה הייתה נוחה להפתיע, המון חבר'ה צעירים וחרמנים, אוכל נהדר, מוזיקה וריקודים, ומישל - המדריך החברתי של הקרוז, זה אשר על ארגון הריקודים, ההופעות והבידור.
מישל ואני קלטנו זה את זה ממבט ראשון וישר ידענו שאנחנו רוצים זה את זה. הוא סיפר לי אחר כך שתמיד יש כמה הומואים בטיולים הללו שמיועדים לסטרייטים.
חלקם מנסים בכוח לא להיות הומואים, וחלקם מספרים לעצמם שהם דו מיניים, (ואולי הם באמת כאלו, מי יודע?), ויש גם מידי פעם מסכנים כמוני שההורים הכריחו אותם ללכת לחפש כלה למרות שהם מעדיפים זין.
כאן הוא פרץ בצחוק גדול, ירד על הברכיים, פתח לי את המכנסים והוכיח לי שהוא מומחה בינלאומי במתן יחס מפנק לזין של גבר.
למישל היה מבטא צרפתי קל ומתוק, גוף דק ושחום, פנים חמודים ושער שחור ארוך קשור בקוקו. פעם הייתי ממש נדלק עליו, אבל כיום, אחרי שאיגור קלקל אותי, ראיתי את המגרעות שלו. הוא חמוד, אבל קל דעת, מפונק ואגואיסטי.
כל מי שבאמת יתאהב בו יסבול. הוא פרפר ואוהב לפלרטט עם גברים ונשים. למרות הנחמדות שלו הוא לא מישהו שאפשר לבנות עליו ליחסים לטווח ארוך.
הוא ידע שיש לי חבר שממתין לי בבית ולא עשה מזה סיפור.
היה ברור לשנינו שמה שקורה איתנו זה עניין זמני. עשיתי חיים משוגעים כל אותו שבוע ורק כשעמדנו להיפרד הופתעתי לראות דמעות בעיניים היפות שלו.
זה החמיא לי, אבל כבר רציתי לחזור הביתה לאיגור ולישון במיטה שלי חבוק בזרועותיו. אני מתאר לעצמי שנשים, ואולי גם גברים, ירימו גבות, ואולי יגנו את ההתנהגות שלי, אבל ככה זה אצל גברים, ובעיקר אצל הומואים.
סקס זה סקס, ואהבה זה אהבה, ולא צריך לעשות סיפור מזיון קטן מהצד.
נכון, גם אני הרגשתי טיפה נקיפות מצפון, אבל מצד שני אמרתי לעצמי שאיגור מכיר את הגישה שלי והוא אולי לא יתלהב מהקטע שלי עם מישל, אבל בטח לא ייקח ללב יותר מידי.
ליתר בטחון החלטתי לא לספר לו כלום – מה שהוא לא יודע לא יפגע בו.
כל נושא הנאמנות די הטריד אותי בזמנו והצלחתי, אחרי הרבה מאמצים, להבין מאיגור שאם הייתי מוצא לי מישהו אחר שיהיה משרת שלי, או עבד, או איך שלא תקראו לזה, הוא היה נפגע מאוד, ואם הייתי נותן לאחר להשפיט אותי (אין מצב, בחיים לא!), הוא בכלל היה מתחרפן, אבל סתם זיון קליל וחביב זה באמת לא סיפור.
נכון, לעצמו הוא לא הרשה את זה, אבל רק בגלל שהוא מרגיש שהוא שייך לי והבלעדיות הזו חשובה לו.
חזרתי הביתה שמח וטוב לב, נתתי לו את המתנות שקניתי למענו, והכל זרם על מי מנוחות.
ואז, אחרי כמה ימים נשמעה דפיקה בדלת ומי מופיע? - מישל!
איגור אולי לא משכיל במיוחד, אבל מטומטם הוא בטח לא. מבט אחד במישל שפשוט נפל לזרועותיי והוא הבין הכל. אמר סליחה בקול חנוק קצת והלך למטבח להביא שתייה וכיבוד.
מישל קלט מיד מה קורה, הסמיק והתחיל להתנצל למרות שמי שהיה צריך להתנצל זה אני.
השארתי אותו יושב בסלון והלכתי למטבח להתנצל לפני איגור שכדרכו בקודש אמר מיד שזה בסדר, ואין לו זכות להגיד לי כלום, ואין בכלל בעיות, ואם אני רוצה הוא ילך וישאיר אותי לבד עם מישל.
"שלא תעיז!" פקדתי עליו, "אתה לא עוזב אותי לבד איתו אפילו שנייה, ורק שתדע שאין לי מושג למה הוא פה ואיך הוא בכלל יודע את הכתובת שלנו?"
"לקחתי את הכתובת שלך מהמשרד של חברת הנסיעות." הסביר מישל שהתגנב אחרי למטבח, "ובאתי בלי להודיע קודם כי פשוט התגעגעתי."
הוא הניח את בקבוק היין שהביא על השולחן, פתח אותו ומזג לכולנו יין.
עד שגמרנו את הבקבוק - איגור שתה טיפה, ואני ומישל שתינו את השאר - נרגעה המתיחות שהייתה בין שלושתנו, ואחרי שהוא שם בווידיאו סרט כחול שהביא לי בתור הפתעה...
בקיצור, עשינו סקס בשלישיה, ובגלל שזה היה עם איגור שלי, ועם מישל החמוד, זה היה ממש נהדר.
מישל נדלק על איגור ולא היה יכול להוריד ממנו את הידיים. להפתעתי גיליתי שהוא ממש חולה על גברים שעירים, בעיקר אם הם שריריים, וזה שאיגור עשה רק מה שאני אמרתי לו, והסכים לגעת בו רק אחרי שקיבל ממני אישור, נראה לו מדליק ומחרמן להפליא.
"אתה עשית לו את הצלקות האלו בתחת ובגב?" הוא שאל כשאיגור הלך אחר כך להכין לנו משהו לאכול.
"לא. בטח שלא." נבהלתי, "אני בקושי... אני לא אוהב להכאיב לו באמת, זה רק משחק כזה."
"אולי בשבילך זה משחק," אמר מישל ברצינות לא אופיינית לו, "אבל בשבילו זה מאוד רציני. הוא מוכן למות בשבילך אם רק תגיד. אני לא מקנא בך, זו אחריות עצומה. אני הייתי פוחד לקחת על עצמי אחריות כזו על בן אדם אחר."
לא ממש התייחסתי לדבריו, חשבתי שהוא סתם שטותניק ופרפר קל דעת, אבל במשך השנים שלו בעסקי הקרוזים הוא רכש הרבה ניסיון ופגש המון אנשים והוא ידע על מה הוא מדבר. כשישבתי ליד איגור בבית חולים והחזקתי לו את היד כשתפרו לו את הפצע שנגרם בגלל העקשנות והטיפשות שלי חשבתי על דבריו והבנתי כמה הוא צודק.
מישל נשאר לישון אצלנו באותו לילה ולמחרת בבוקר נסע כשהוא נפרד מאתנו בנשיקות.
לפעמים הוא בא לבקר אותנו ולספר לנו על הנסיעות שלו בחו"ל ועל האנשים המוזרים שפגש ומידי פעם הוא גם מתארח עם שנינו במיטה. מאז הסיפור אתו הבנתי שלמרות שלכאורה אני יכול לזיין חופשי מהצד זה לא בדיוק ככה.
דיבורים לחוד ומעשים לחוד, וכשאני בוגד בו אני מכאיב לו, והאמת, עוד לא פגשתי אף אחד שבגלל זיון אתו אני מוכן להכאיב לאיגור.     

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה