ג. כמעט הכל

7. אל תקרא לי סשה
פתחתי את הדלת, מוכן ומזומן לשנוא אותה בלהט. גרי נידב מעט מאוד מידע ואני הרגשתי מושפל מכדי לחקור אותו. מהמעט שסיפר לי הבנתי שהיא באה לארץ כתיירת, עברה קודם דרך המיטה של יורי ומשם נחתה במיטתו של גרי שהיה אז חייל ולא היה סגור לגמרי על הנטיות המיניות שלו.
"זו הייתה תקופה פראית כזו בחיים שלי." אמר גרי, משתעשע בשיער שעל חזי באצבעותיו הדקות והקרירות. "לא ידעתי עדיין מה אני רוצה מעצמי והיא... טוב, אתה כבר תראה אותה."
"אתה ויורי, אתם... הייתם איתה ביחד?" שאלתי את השאלה שבערה במוחי.
הוא נאנח. "כן, אני... האמת היא שרק ככה, עם יורי, יכולתי... רוב הזמן הייתי די שיכור. אני לא כל כך זוכר ואין לי מושג מה היא עשתה כשהייתי בבסיס. אני ממש לא יודע של מי הילד. היא אף פעם לא ביקשה מזונות ככה ש..."
הוא ניסה לנשק אותי, אבל לא התעקש כשהתחמקתי. לא עשיתי לו סקנדל רציני כפי שחשש, אבל לא יכולתי להישאר שווה נפש. למרות כל מאמציו להרגיע אותי הסיפור הזה הלחיץ אותי ועליי לציין לזכותו שהוא הבין וניסה לעזור.
רק היום, במבט לאחור, אני מבין עד כמה מבולבל הייתי מהבשורה על נישואיו. חונכתי על ברכי הדעה שמשפחה זה דבר קדוש. בעולם שממנו באתי, נישואים היו עניין כבד משקל ורב חשיבות. קלות הדעת של גרי בנוגע לנישואיו הפליאה אותי.

עם הזמן גיליתי איזה הבדל עצום יש ביני לבינו, הבדל שרק אני חשתי צורך להתאמץ ולגשר עליו. בסתר לבי חששתי שבעיניו אני רק צעצוע שאפשר להחליף בקלות ולא העזתי להגיד לו מה אני מרגיש, אולי כי לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה. ידעתי רק שאני זקוק לו, שאני משתוקק אליו, שרק איתו אני חש שלם עם עצמי, עם הצורה שלי, עם הנטיות שלי שהתביישתי בהן. רק גרי הצליח לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. כשהייתי איתו לא הייתי צריך יותר את הסד הכימי שלי ולא השתמשתי יותר באוכל כתחליף לנחמה ולאהבה. הוא היה המשפחה שלי, חיי התרכזו סביב הצרכים שלו. הוא קבע הכול - מה נאכל, מתי ואיך נעשה סקס, לאן נלך בזמן הפנוי שלנו, מי יהיו החברים שלנו. מעולם לא התווכחתי איתו, צרכיו היו תמיד קודמים לשלי.

לא, תיקון. לי לא היו שום צרכים חוץ מהצורך להשביע את רצונו ולגרום לו אושר.
כל זה עמד להשתנות באותו בוקר חמסיני מעיק האופייני לעונת המעבר בישראל. בשעה שמונה וחצי נשמע צלצול בפעמון הדלת. פתחתי ונעצרתי על הסף משפיל מבט מופתע אל האישה שבפתח.
כל תעצומות התיעוב והשנאה שאגרתי בעמל רב במשך ליל הנדודים שעבר עלי נמוגו כלחלוחית ביום חמסין. לא הייתי מסוגל לשנוא אותה גם לו חיי היו תלויים בדבר. אני מאמין שגם אם היא הייתה תואמת לדמות שציירתי לי בדמיוני - אישה כהה, גבוהה, מלאה וסקסית, בעלת שדיים גדולים, מלאת ביטחון במיניות שלה, נושאת כלאחר יד תינוק עגלגל בחיקה - גם אז הייתי נוהג בה בנימוס.
עליי להודות שאני לא מההומואים האלה ששונאים נשים. אני רוחש לנשים כבוד רב. הן חכמות, חזקות וגמישות יותר מגברים ומצליחות להסתדר עם גברים טוב יותר מכפי שגברים מסתדרים זה עם זה. אני סבור שנשים הן החצי המוצלח יותר של המין האנושי, הן מעניקות חיים, יולדות ומגדלות ילדים, ובלעדיהן המין האנושי האומלל שלנו היה גווע ונעלם כדינוזאורים בשעתם.
אבל נעזוב את התיאוריות ונחזור למציאות. ורה, אשתו של גרי, התגלתה כאישה קטנה, דקה ועדינה כפסלון חרסינה נדיר. היה לה שיער בהיר עדין וחלק שעטר פנים ענוגים ובהירים, עיני תכלת בהירות ותמימות וגוף קטן ונערי.
חייכתי חיוך מרגיע אל פניה המודאגים ונחפזתי להזמין אותה פנימה ולהציע לה כסא וכיבוד. במקום לנהוג בה בקרירות כפי שתכננתי מצאתי עצמי מכרכר סביבה כמו דוב מאולף, להוט להשביע רצון.
ורה נשענה לאחור בכיסאה וסקרה במבט ערני את הדירה שלנו. "אתה סידרת הכול ככה?" שאלה וחייכה אליי. "זה נראה חדש."
רק אז הבנתי שהיא גרה עם גרי בדירה הזו ושכאן בעצם נולד ילדם, או יותר נכון לכאן הובא אחרי שנולד בבית חולים רמב"ם.
רק אחרי שהצגתי את עצמי בפניה - מבחין בפליאתה למראה פניי - ראיתי את הילד. לא התינוק העגלגל שדמיינתי אלא ילד כבן שמונה, דק ועדין כאימו, בהיר שיער ושזוף, ועל פניו נסוכה הבעה של עיקשות זועפת.
"סשה, תגיד בוקר טוב למישקה." נזפה בו אימו כמנהגן של כל האמהות בעולם.
"לא רוצה ולא קוראים לי סשה." הטיח בה בקול ילדותי נרגן שלא היה בו אפילו שמץ של מבטא רוסי.
"סשה!" הזדעזעו גרי וורה בבת אחת - הורים רוסיים מצפים מילדיהם לנימוס ולדרך ארץ כלפי מבוגרים.
"זה בסדר, גם לי לא קוראים מישקה." אמרתי והתכופפתי אליו, בוחן את פרצופו הקטן. "איך קוראים לך, ילד?" שאלתי, מוקסם מעיניו הגדולות והיפות, ומהעקשנות האמיצה שבה עמד על דעתו מול הגדולים ממנו.
"קוראים לי אסף." אמר בקול ברור ויציב, מביט ישר בעיניי.
"ולי קוראים מיכאל." אמרתי וחייכתי אליו, "אתה יכול לקרוא לי מיכה." הושטתי אליו את כפי ללחיצה.
הוא לחץ אותה ללא היסוס. "ואתה יכול לקרוא לי אסי." אמר וחייך חיוך שובב.
יורי התפרץ לדירתנו בלי לדפוק. נישק בחום את ורה ופרע את שערו של אסי,  הילד החמיץ פנים ויורי צחק.
"נו, מה יהיה אתך?" שאל, "גם בגרמניה תהיה צבר חוצפן?"
"אני לא נוסע לגרמניה!" צעק אסי ודמעות עלו בעיניו.
ורה התנפלה עליו ברוסית, נוזפת בו בדמעות בעיניה. גרי ניסה לפשר בין השניים בלי הצלחה, יורי התערב גם כן. הם דברו רוסית והילד ענה להם בעברית, מתעקש שהוא לא מוכן לנסוע ושהוא שונא את אלכס.
"מי זה אלכס?" התערבתי בשיחה, מביט בהשתאות בילד הקטן העומד באומץ על דעתו מול המבוגרים המקיפים אותו.
"החבר של ורה." אמר אסי, מניד את ראשו בבוז לעבר אימו הנבוכה. הוא תמיד כינה אותה ורה. לא אימא ולא מאמה, ומעולם לא התייחס לגרי כאל אביו. כבר בגיל שמונה הוא היה מודע היטב לכך שאימו לא יודעת מי אביו והשלים עם כך בבגרות מדהימה.
גרי התיישב ומשך אותו אליו, מעמידו בין ברכיו, מנסה לשכנע אותו ברוך לנסוע לגרמניה. הוא ניסה לדבר רוסית, אבל אסי התעקש על עברית וגרי נכנע והסביר לו בעברית שהוא צריך להיות ילד טוב, שהוא חייב לעשות מה שאימא מבקשת, שהוא יהיה מאושר בגרמניה, ששם נקי ויפה ושהוא ילך לבית ספר טוב וש...
"לא רוצה ללכת ללמוד עם הנאצים האלה!" התפרץ אסי לדבריו.
"לא כל הגרמנים נאצים." התערבתי בשיחה.
"אבל הם לא אוהבים יהודים, ויש שם גם הרבה מוסלמים וטורקים ו..." קולו כמעט שנשבר ושוב התייצב. "לא רוצה. אני אברח. אני לא רוצה לעזוב את ישראל. טוב לי פה. אני יהודי ואני רוצה לחיות כאן, בארץ של היהודים."
"אבל סשינקה, אתה יודע שאני עם אלכס עכשיו." התפרצה ורה בחוסר ישע, "והוא חייב לנסוע לעבוד בגרמניה." הילד משך בכתפיו בזלזול והפנה ממנה את מבטו.
"אתה חייב לבוא איתי!" התרגזה ורה ורקעה ברגלה הקטנה פולטת מפיה קללה שלא הייתה ראויה לדעתי להישמע בנוכחות ילד קטן.
סלחתי לה מיד כי ברור היה שהיא נתונה במצוקה בגלל עיקשותו של אסי, אבל קצת הזדעזעתי לשמוע אישה ואם מקללת ככה, ועוד בנוכחות בנה הצעיר.
היא זיהתה את הבעת הגינוי על פניי והפנתה את כעסה אליי. "בטח! לך קל לדבר! אתה חושב שזה כל כך פשוט! הוא משגע אותי כל הזמן עם השטויות הציוניות שלו! נראה אותך מגדל את החוצפן הזה!"
"גם אני חוצפן." שיקרתי במצח נחושה. בחיים לא הייתי חצוף. לא כילד ובטח שלא כמבוגר. אבל חשתי הערצה עצומה לילד הזה, הקטן והעקשן, ורציתי לעזור לו. "אם הוא לא אוהב את החבר שלך ולא רוצה לחיות בגרמניה אז תשאירו אותו פה, אצל אבא שלו."
"גרי לא אבא שלי!" צעק אסי וחבט בי באגרוף קטן ונוקשה.
אימו התנפלה עליו בשטף חדש של תוכחות ברוסית, אבל הוא התעלם מהן בבוז. "בגללה אף אחד לא יודע מי אבא שלי." אמר לי בסלידה, מביט באימו במבט מבוגר מידי לגילו, מבט ששבר את ליבי. "היא חושבת שאני לא יודע שהוא סתם הסכים להגיד שהוא אבא שלי, אבל הוא לא. וחוץ מזה הוא הומו."
"אני יודע אסי. גם אני הומו. אני וגרי חיים יחד ואם אתה רוצה להישאר אתנו בארץ אני אשמח מאוד לטפל בך עד שאימא שלך תחזור." אמרתי, מצפה שכולם יתנפלו עליי בצעקות, אבל אף אחד לא אמר כלום. הם החליפו מבטים ושתקו.
"נו?" פנתה ורה לבסוף אל גרי באנחה, "אז מה דעתך?"
גרי תלה את מבטו בקיר ונאנח גם כן, ואחר הביט בשאלה ביורי שמשך בחוסר אכפתיות בכתפיו.
קמתי ונתתי את כפי בכפו הקטנה והחמימה של אסי. "בוא תראה איפה יהיה החדר שלך." הובלתי אותו לחדר האורחים שלנו שכלל ספה צבעונית, כוננית ריקה למחצה, ארון בגדים מעץ ומחשב.
הילד התנפל על המחשב כמוצא שלל רב. התאמתי את הכיסא המשרדי לקומתו הקטנה והתפעלתי מזריזות ידיו על המקלדת.
"תוכל ללכת ברגל לבית הספר, זה קרוב." אמרתי, "ויש פה הרבה ילדים בגילך. לא תתגעגע לאימא שלך?"
"לא." ענה אסי ביובש. מבטו תלוי במסך המחשב מוליך חייל וירטואלי על הרים וירטואליים לחפש אויבים לא נראים.
אחר כך היו עוד הרבה דיבורים על כל מיני סידורים וניירות, ואז הם הלכו וחזרו אחרי יומיים עם הדברים שלו. אלכס נשא את המזוודות עם בגדיו של אסי. את הבעת הרווחה על פניו כשלחץ את ידו לשלום לפני שיצאו לא אשכח לעולם. הוא היה גבר מוצק וסמכותי למראה, בעל שיער בהיר קצוץ ופנים סלאביות בהירות ונאות. ברור היה שהוא אדם שרגיל לחלק פקודות ולנהל את כולם, אבל הילד הזה התיש אותו לגמרי.
לפני שיצא לחץ בחום את ידי והיה לי ברור שהוא מודה לי מקרב לב ושמח עד עומק נשמתו להיפטר מהילד ולהישאר רק עם אימו. ורה בכתה לפני שעזבה את בנה וניסתה לחבקו. הוא הניח לה לעשות כחפצה בארשת של נסיך המוחל על כבודו שהצחיקה אותי מאוד והרגיזה את גרי, ואז הם נסעו, מותירים את שלשתינו להסתדר לבד.
את היומיים שעברו עד שאסי התחיל לגור אצלנו בילינו בוויכוחים קשים. לכאורה גרי לא התנגד לרעיון שהילד ישהה אצלנו – "רק עד שוורה ואלכס יסתדרו בגרמניה." אמר כשראה איך אני עומד ומודד את החדר כדי לדעת עם אפשר יהיה להוסיף לכוננית פלטה של שולחן עבודה עם מגרה כדי שהוא יוכל לעשות שיעורים בנחת.
בגלל התוכנית התמימה הזו גרי התחיל לריב איתי ולהתווכח שזה סתם בזבוז כסף, הילד יחזור לאימא שלו בשנה הבאה, חבל לקנות לו שולחן מיוחד.
"הילד יוכל להכין שיעורים על השולחן במטבח." ניסה יורי להרגיע את הרוחות וחטף צעקות משנינו.
בסוף התעייפנו והלכנו לישון. רק בלילה, בלי ההתערבות של יורי הנדחף, הצלחנו לדבר בשקט. הוא סיפר לי קצת על ורה, איך הם נפגשו אצל יורי ואיך היא נדלקה עליו ופיתתה אותו, ואיך היא אהבה לעשות אהבה עם שניהם.
"לא מעניין אותי." התעצבנתי כשהוא ניסה לתאר לי מה היא אהבה לעשות במיטה. לא רציתי לדעת שום דבר על העסק הזה. יש הומואים שיכולים להיות עם נשים, ויש כאלו שלא. אני מאלו שלא יכולים. לא עומד לי עם נשים. אני לא נמשך אליהן פיזית ולא רוצה לשמוע דיבורים על סקס עם נשים.
"תראה מישקה." הסתובב גרי ותפס לי את הפנים, מועך אותן בין כפות ידיו כמו שעשה תמיד כשרצה שאני אקשיב לדבריו, "אני יודע שאתה בן אדם משפחתי וכל זה, אבל תבין שזה רק סידור זמני. עכשיו כבר אמצע מאי, עוד מעט יגמרו הלימודים. בקיץ הילד ילך לקייטנה ובספטמבר הוא ייסע לאימא שלו ויתחיל ללמוד בגרמניה. הוא ייהנה שם."
"אבל הוא לא רוצה לנסוע." התרגזתי.
"הוא רק בן שמונה. מה הוא יודע מהחיים שלו? הוא יתרגל. גם אני התרגלתי לדברים שלא אהבתי."
"אבל גרי," המשכתי להתווכח. "הוא לא אוהב את האלכס הזה, והוא יהיה במקום זר, בלי חברים, הוא לא מדבר את השפה, יהיה לו נורא קשה, וקר שם מאוד בחורף, וורה היא... היא..."
"מה? מה הבעיה שלך איתה?" התרגז גרי. "כשהיא הייתה פה לא יכולת להוריד ממנה את העיניים? מה מפריע לך פתאום?"
לא יכולתי שלא לחייך. גרי מקנא לי ועוד בגלל אישה, מצחיק.
"היא אישה מאוד יפה." אמרתי בזהירות, "מאוד סקסית." הוספתי, למרות שלדעתי אין דבר כזה - אישה סקסית - רציתי לעצבן אותו קצת, "אבל נדמה לי שהיא לא מצליחה להשתלט על אסי ו..."
"סקסית, אה?" העיף לי גרי את אחת מאותן סטירות קטנות וצורבות שרימזו לי שכעת עליי לסתום את פי ולפתוח את הרגליים, והדיון באסי הסתיים.
ככה התחלנו מסורת שנמשכת עד היום - לריב בגלל הילד ולסיים כל ריב בסקס פרוע. לקח לנו קצת זמן ללמד את אסי שאם הדלת שלנו נעולה הוא אמור להמתין בסבלנות עד שנצא, ולא לעמוד ולדפוק עליה בעצבים.
"אבל מה אתם עושים שם?" הוא היה שואל ברוגז ילדותי.
"מתעסקים בעסקים של גדולים." היה גרי עונה לו באותה נימה רגזנית ילדותית - אם זה לא היה מביך כל כך זה היה מצחיק.

ניסיתי להסביר לאסי שאנשים מבוגרים צריכים לפעמים פרטיות, ושהוא לא יכול לקפוץ לחדר שלנו מתי שיתחשק לו, וגם אנחנו נדפוק לו בדלת כשנרצה להיכנס.
זה דווקא מצא חן בעיניו, גם שולחן הכתיבה שקניתי לו מצא חן בעיניו. הוא שם עליו אקווריום שהביאה לו אחת החברות של יורי והכין שיעורים במטבח.

8. זו לא אשמתי
אסי לא אהב לראות אותנו רבים ולא עזרו ההסברים שאנחנו רק מתווכחים. הוא פחד מחילוקי הדעות שלנו שהתרבו מאוד בגללו, ואני התרגלתי להפסיק כל מריבה באיבה ולצאת החוצה, לשבת על הספסל ליד הבית ולהמתין עד שאירגע, ורק אז לחזור. לפעמים אסי היה בא לקרוא לי, ואז ידעתי שגרי שותה וכדאי שאחזור מיד לעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מידי.
גרי שתה די הרבה. בעיקר וודקה. תמיד יש לנו בקבוק במקפיא, ממתין לו. את הוודקה ואת האוכל הרוסי שלו הוא קונה לבד בחנויות של רוסים, אני קניתי את כל השאר.
זה לא שהוא איזה אלכוהוליסט, אבל כשהוא מתרגז הוא שותה קצת כדי להירגע, וגם כשהוא שמח הוא שותה קצת, כדי לחגוג. לי זה לא מפריע, אבל משום מה אסי נלחץ מזה.
אולי בגלל זה טוב לילד איתי, אני שותה רק בפסח ובפורים, וגם אז רק טיפה יין. גרי לעומתי שותה מעט וודקה כמעט כל יום. הוא רגיל וזה לא מזיק לו כלל. רק כשהוא היה מובטל הוא שתה יותר. זו הייתה תקופה לא נעימה ואני אספר עליה בעתיד.
בכל אופן, אסי נורא נלחץ מהשתייה של גרי, ושוב אנחנו מתווכחים כשאני מבקש שהוא יתחשב וישתה אחרי שהילד הולך לישון, והוא מתעצבן שהוא צריך לשתות ולזיין לפי לוח הזמנים של ילד קטן ולא לפי החשקים שלו. מגרי אני מבקש שיתחשב בילד ושלא יהיה אגואיסט, ומאסי אני מבקש שיתחשב בגרי, שלא יהיה שובב ושלא יציק.
"תמיד אתה לטובתו!" הם אומרים לי בעלבון, כל אחד בתורו, והם צודקים כי אני באמת לטובת שניהם, וכשיש התנגשות בין מה שטוב לכל אחד מהם אני תקוע באמצע, כמו שאימא שלי הייתה נתקעת בין הילדים לאבא וחוטפת משני הכיוונים.
"מרוב שאני לא רוצה להיות כמו אבא שלי." אמרתי לאוקסנה, "נעשיתי כמו אימא שלי."
אוקסנה באה לגור לידנו במקום הזוג הצעיר שעזב. היא בת שלושים פלוס. נחמדה, רזה וכהה, למרות שהיא רוסיה, ורק העיניים שלה כחולות בהירות. שילוב מהמם. היא נאה מאוד לדעתי, פקחית מאוד, ואימא נהדרת לאולג שלה. יחד איתה גרה גם בבושקה, אימא שלה, שמטפלת באולג הקטן. בבושקה בת למעלה משבעים וברוסיה היא הייתה מהנדסת מתכות, אבל בארץ היא סתם עוד פנסיונרית רוסיה שצריכה לטפל בילד קטן, חמוד ונורא מפונק.
אסי ואולג נעשו מיד חברים טובים, וכמעט בלי משים גם אני ואוקסנה התיידדנו בגללם. היא סיפרה לי איך נכנסה בטעות להריון מהחבר שלה שכעס עליה ורצה שהיא תעשה הפלה. היא לא הסכימה כי היא כבר הייתה מעל שלושים ורצתה ילד. הוא התעצבן ועזב אותה, והיא ילדה את הילד לבד, מטפלת בו בעצמה ומסרבת לבקש דמי מזונות. כזו היא, עקשנית וגאה ואמיצה מאוד.
היא כל הזמן מנסה לשכנע אותי שאתפייס עם הורי ואני לא מצליח להסביר לה שאני לא כועס עליהם אלא הם עלי. אימא סיפרה לכולם שאני חולה מאוד, ורמזה שאני מאושפז בגלל בעיות רפואיות, ככה שאם אני אופיע פתאום בבית שלהם זו תהיה פדיחה איומה בשבילה. זה ממש מוזר שאנחנו גרים כל כך קרוב, אבל כמעט לא מתראים.
אימא קופצת לפעמים לעזור לריקי וככה אני יודע שהיא בסדר, על אבא אני לא מעז לשאול. מפה לשם יצא לי לדבר די הרבה עם אוקסנה. בהתחלה התביישתי, אבל היא הצליחה לגרום לי להיפתח קצת ולספר לה מעט על החיים שלי. יום אחד קיטרתי שגרי לא עוזר לי בבית והיא אמרה שלדעתה אני משלים עם ההתנהגות שלו כי אני מרגיש אשם.
הסמקתי כמו עגבנייה. "אשם במה?" שאלתי והתחלתי להזיע בעורף מרוב מבוכה.
באותו בוקר גרי לא מיהר לעבודה ולכן נשארנו בבית אחרי שהילד הלך לבית הספר והשתוללנו כהוגן. הוא קשר אותי למיטה עם החגורה של החלוק ועשינו כל מיני דברים... דברים פראיים שלא הייתי רוצה שהשכנה הנחמדה שלי תדע שקיימים בכלל.
חשבתי שהיא מדברת על הסקס שלנו, אבל היא כמובן לא יודעת מה אנחנו עושים במיטה (ולא רק שם אלא גם במקלחת ובמטבח ועוד בכל מיני מקומות שהשתיקה יפה להם), והיא התכוונה להגיד שלדעתה אני מניח לגרי לנצל אותי כי אני חש אשמה שאני הומו.
"זה לא ככה." מחיתי, "הוא פשוט עובד נורא קשה והוא לא יודע לבשל ולנקות. אני עובד פחות שעות ממנו ו..." נורא התעצבנתי ונעלבתי ממה שהיא אמרה למרות שהיא בעצם צודקת, אבל בכל זאת זה לא ככה.
אוקסנה נאנחה וליטפה את זרועי. "בסדר, בסדר" אמרה בעדינות, כאילו שאני ילד קטן ורגזן. "אני מבינה." ויותר לא דברנו על זה, אבל לא הפסקתי לחשוב על מה שהיא אמרה.
נכון שאני זה שעושה בבית את כל העבודות המלוכלכות ולא דורש מגרי לעזור קצת, אבל זה לא הוא, זה אני. אני אוהב את זה ככה, אני רוצה לשרת אותו גם בבית וגם במיטה.

הרבה פעמים הוא עושה לי דברים משפילים בזמן הסקס, וכשאנחנו עושים אותם הם נורא מרגשים אותי ואני מאוד נהנה, אבל אחר כך מתבייש.
זה לא שהוא מכריח אותי בכוח, הוא לא מסוגל פיזית, והוא גם לא מנסה. ובמיטה הוא תמיד מסתכל עליי להיות בטוח שאני מסכים, ואני תמיד מסכים.
הכול אצלנו בהסכמה, אבל זה תמיד אני שחוטף גם מכות וגם זין. הרבה פעמים יש לי סימנים כחולים בגלל הסקס שלנו.
אני לא אוהב לחשוב על זה ואפילו לא לדבר על זה. זה מביך אותי בטירוף.
אולי אני צריך פסיכולוג לדבר איתו על החיים שלי, אבל זה יקר נורא ויש לי מספיק בעיות כספיות בלי עוד הוצאות, שלא לדבר על הפדיחה.
בגמר הלימודים תכננתי לעזוב את הפיס המאוס שהרווחים ממנו ירדו מאוד ועבור לעבוד בתיקון מחשבים, אבל בדיוק אז התחיל מיתון, גרי הוצא לחופשה מאונס, ואני בלעתי את גאוותי ונשארתי שם, כי צריך להביא אוכל הביתה.
אני גם עושה חלטורות עם תיקוני מחשבים, אבל זו לא עבודה קבועה ואי אפשר לבנות עליה.
גרי הרגיש שמשהו לא בסדר במפעל שלו עוד לפני שהתחילו עם הפיטורים ונורא נלחץ. וכשניסיתי להרגיע אותו הוא היה אומר שאני רק ילד ושאני לא מבין כלום, ובאמת לא הבנתי למה הוא כל כך מתרגש, אבל אז כולם התחילו לדבר על זה שהמצב קשה ויש מיתון.

גרי קורא כל הזמן בעיתונים את המדורים הכלכליים והוא מודאג, וכשהוא מודאג הוא מתחיל לשתות, ואז לקלל את המדינה ולהאשים אותי בכל מה שלא בסדר אצלנו.

או. קיי. כולם יודעים שיש לארץ הרבה חסרונות שאפשר לתקן אם לא נהיה כאלה אסיאתים פרימיטיביים, לא תרבותיים, לבנטיניים ועוד ועוד, אבל להתלונן על מזג האוויר ולהביט בי במבט מאשים כאילו שאני החלטתי שיהיה חמסין של שלושה ימים ואחר כך גשם בוצי מגעיל, ומיד אחריו עוד חמסין?

נו, באמת? זו לא אשמתי שזה המזג אויר בישראל.
הכול התחרבש בשנה ההיא, אחרי שסגרו את המחלקה שלו השאירו רק אותו ועוד כמה קולגות שלו לארגן שהכול ייסגר פיקס ואז שלחו גם אותם הביתה.
כנראה שהוא טוב בעבודה שלו ולכן הם הבטיחו לו שברגע שהכול יסתדר הוא הראשון שיוחזר. הוא לא האמין להם וחטף דיכאון נוראי.
אני לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם - כל פעם שהוא מנסה להסביר לי אני מתבלבל - משהו עם תוכנות, רכיבים, מוליכים... לא יודע, לא משנה, אבל הוא אוהב את העבודה הזו, היא נותנת לו בטחון, הוא לא רוצה לחפש מקום חדש, טוב לו שם עם כל החבר'ה הרוסים שלו שמבינים אותו והוא אותם.
אולי באמת הייתי אז ילד, אבל התבגרתי מאוד מאז. כשיש לך ילד אתה חייב להתנהג בצורה בוגרת, אתה פשוט חייב, אין אפס. התבגרתי מאוד מאז שאסי בא לגור איתנו למרות שהוא לא הילד שלי כמובן, ואף אחד בחיים לא יחשוב שהוא כן, אלא אם כן הוא עיוור.
אסי בהיר מאוד, עם עיניים כחולות יפות ושערות חלקות בהירות. למרות שהוא אוכל המון הוא רזה מאוד, אני בגילו הייתי כפול ממנו בעובי, וכבר אז היו לי מחשבות כאלו על... לא חשוב.
אני לא יודע על מה הוא חושב כשהוא לבד במיטה ואני לא רוצה לשאול. זה לא ענייני, אבל אני מרגיש אחראי עליו במאה אחוז ותמיד הוא בא אליי כשיש לו בעיות.
באופן רשמי גרי אבא שלו ואני החבר של אבא של אסי, אבל רוב הזמן אני מתפקד כאבא שלו. גרי לא יודע מה לעשות איתו ומציק לו כמו טמבל, ואסי לא שותק לו ואני, כרגיל, תקוע בין שניהם.
המשבר התחיל כמה ימים אחרי שסגרו סופית את המחלקה שלו. גרי ישב בבית וצבר עצבים ואז הלך למין ראיון פרידה מהעבודה. הם בקשו ממנו שימתין בבית כמו שבועות לפני שהוא מחפש עבודה חדשה, ואולי הם יפתחו שוב את המחלקה, ובמקום לשמוח הוא חטף קריזה.
זה קרה קצת אחרי פורים, היה מין יום מגעיל, אביך כזה, והחזאי הבטיח שמחר יהיה עוד יותר גרוע.
גרי חזר מהראיון אחרי הצהרים נורא מדוכא ודבר ראשון התחיל לשתות, מתעלם מהאוכל שהכנתי לו. ואז אסי התפרץ הביתה, הוא אף פעם לא נכנס סתם, הוא תמיד דוהר במדרגות ופותח את הדלת בתנופה כאילו שירו אותו פנימה, ואחרי משחק כדורגל הוא נמרץ במיוחד.
ברגע שהוא נכנס וראה את גרי יושב ושותה הוא עשה פרצוף. גרי התרתח והתחיל לנזוף בו שהוא כולו מלוכלך ומזיע – כאילו שאפשר לחזור ממשחק כדורגל נקי ומסודר – ולמה הוא מבזבז את הזמן שלו על משחקים במקום להכין שיעורים ולקרוא ספרים. אסי לא נשאר חייב וענה לו חזרה שהוא כבר הכין שיעורים ושהוא לא אוהב לקרוא ושיעזוב אותו.
זה התחיל כמו סתם ויכוח רגיל אצלנו, אבל אז גרי אמר לו שישב רגע בשקט והתחיל לדבר איתו רוסית, ופתאום הילד נכנס להיסטריה של בכי וצעקות ורץ אליי, כולו רועד ולחוץ ובוכה שגרי רוצה לשלוח אותו חזרה לאימא שלו בגרמניה.
"אני לא אקבל משכורת יותר." אמר גרי, "אין לי כסף לפרנס אותך. אני מובטל, אתה לא מבין את זה? אני מובטל!"
הצעקה הזו שלו - אני מובטל - מהדהדת לי באוזניים עד היום. ומה שיותר הפחיד אותי זה שהם התחילו לריב רק ברוסית. בדרך כלל אסי לא מוכן לדבר רוסית, וגרי תמיד מתלונן שאם הוא ימשיך ככה הוא ישכח את השפה שלו ויהיה ממש צבר, מה שכמובן אסי רוצה להיות.
אני לא חושב שזה יקרה. הוא מדבר רוסית מצוין למרות שהמבטא שלו קצת מוזר, לא רך כמו של גרי ויורי, ולעומת זאת בעברית הוא נשמע תשעים אחוז ישראלי, אבל בכל זאת פה ושם יש מין רכות רוסית כזו.
אני תמיד שם לב למבטאים של אנשים כי גדלתי במין קיבוץ גלויות כזה, עם עולים מרומניה שבאו בשנות השישים, מעורבבים בעולים מהודו (לידם אפילו אני נחשב לבן), וממרוקו וגם מפולניה כמובן. מין מגדל בבל של מבטאים ומנהגים שבעיניי הוא מקסים. מאוד נוגעת ללבי השאיפה של אסי להיות ישראלי במאה אחוז. אני מבין את העקשנות שלו למחוק את הרוסיות שבו, למרות שאני מקווה שכשהוא יגדל הוא יבין שגם זה חלק ממנו. חלק שלא צריך להתבייש בו.
טוב, נסחפתי קצת, מה שרציתי להסביר זה שאם אסי התחיל לדבר רוסית פתאום זה בגלל שהוא היה מאוד נסער, וכמובן שגם אני נלחצתי מיד וניסיתי להרגיע ולהפריד. זה די קשה לעשות את זה כשאתה לא יודע על מה מדברים, אבל השתדלתי כי אני שונא אלימות, ממש שונא אותה. אני לא אוהב ויכוחים ומריבות. אני אפילו פוחד מהם, כשהייתי קטן אבא היה חוטף קריזות איומות ומרביץ לאימא. הוא ניסה להרביץ גם לנו, אבל היא לא נתנה לו ותמיד חטפה מכות גם בגללנו. הייתי קטן, אבל אני זוכר הכול.
בסוף קרובי משפחה התערבו ולקחו אותו לרב. אתם יודעים איך זה אצל המרוקאים? הם הולכים לרב כמו שהאשכנזים הולכים לפסיכולוג, ומאז ההורים שלי התחילו להתקרב לדת והתחזקו, כמו שאומרים את זה אצל החרדים, ונעשו יותר ויותר דתיים.
זה באמת הרגיע קצת את אבא, הדת, וזה שאנחנו גדלנו ויכולנו להחזיק אותו כשהוא היה מתרתח. לא יודע מה קורה שם עכשיו כשהורי לבדם ויגאל בפנימייה. ריקי אומרת שהכול בסדר אצלם, אבל גם היא הרי לא גרה איתם, ואימא, גם אם הוא יפרק אותה ממכות, לא תגיד כלום ותספר סיפורים על זה שהיא נפלה ונתקלה וכל מיני שקרים מגוחכים כאלה.
הם צעקו ברוסית ואז גרי התרתח וניסה להרביץ לילד. דחפתי אותו חזק אחורה והוא נתקל בשולחן, נפל ונשרט בלחי וירד לו דם. אסי צרח מבוהל, התנפל עליי והתחיל להרביץ לי עם האגרופים הקטנים שלו ולקלל אותי ברוסית ובעברית קללות איומות ונוראות שבכלל לא ידעתי שהוא מכיר, וצעק עליי שאני לא אכה את אבא שלו.
אתם מתארים לעצמכם את הבלגאן? גרי שוכב חצי מעולף על הרצפה, הילד מרביץ לי צורח ובוכה, ואני משותק מרוב בהלה, עומד ושותק כמו חמור מרוקאי גדול וטיפש.
אחרי איזה דקה התאוששתי. ראיתי שגרי בסדר - הוא פתח את העיניים ונשם והכול, אז לקחתי את הילד בידיים והלכתי. אסי השתולל כמו משוגע ובעט בי כל הדרך, אבל אני בכל זאת הרבה יותר גדול ממנו ולכן התעלמתי ממנו ולקחתי אותו לאוקסנה.

היא לקחה את הילד, רחצה לו את הפנים, חיבקה אותו והרגיעה אותו ואחר כך שלחה אותו לראות טלוויזיה עם אולג, ואז חיבקה גם אותי.
לא הייתי צריך להסביר לה מה קרה כי היא בטח שמעה הכול בגלל שהדירות שלנו קרובות וכל החלונות היו פתוחים מהחום.
דיברנו קצת והיא הרגיעה אותי לאט לאט. כשהגעתי אליה רעדתי נורא, בהתחלה מבפנים ואחר כך הרעד התפשט החוצה, הידיים והרגליים רעדו לי והרגשתי שהעצמות שלי נעשו כמו צמר גפן.
היא רצתה לתת לי לשתות משהו חריף, אבל לא הסכמתי. מספיק שגרי שותה. רציתי להישאר פיכח וצלול.
"אולי זה רעיון טוב שהילד ייסע לגרמניה." היא ניסתה להגיד בעדינות.

"לא. זה רעיון נורא ואיום בעיקר בגלל שזה גרמניה." אמרתי.
יש לנו נקודות השקפה שונות על החיים ואנחנו לא מסכימים על שום דבר, אבל בכל זאת אנחנו חברים טובים. אני נהנה להתווכח איתה. היא לימדה אותי המון על כל מיני דברים, וגם אני מסביר לה דברים על הארץ ומלמד אותה, ואפילו מנסה לגרום לה לחבב מוזיקה מזרחית, למרות שקשה לה עם הקטע הזה, והיא מעדיפה אופרות וכאלה. אצלה הרדיו תמיד על קול המוסיקה. אולי בגלל זה היא תמיד רגועה כל כך. מוזיקה קלאסית היא כמו ואליום לאוזניים.
אחרי שקצת נרגעתי עליתי שוב למעלה. הילד נשאר עם אולג ואוקסנה, ומצאתי את גרי עדיין על הרצפה, כוס שבורה זרוקה לידו והוא שותה וודקה ישר מהבקבוק.
עד שהגעתי אליו הבקבוק כבר היה ריק והוא כמובן שתוי לגמרי. הרמתי אותו בזהירות רבה מהרצפה, מזל שהוא לא נחתך, הפשטתי אותו והשכבתי אותו במיטה.
הוא בכה - פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה - וביקש ממני שלא אעזוב אותו. כמובן שהבטחתי לו שאני לא הולך לשום מקום ואז הוא בכה עוד יותר. טוב, הוא היה ממש מסטול, והתחיל לנשק לי את הידיים.
זה היה מביך, הוא אמר שאני המלאך שלו ושהוא ימות בלעדיי וביקש שאני לא אעזוב אותו למרות שזרקו אותו מהעבודה. אני מבין טיפה רוסית, לא ממש, אבל מילה פה מילה שם, וקלטתי שהוא פוחד שבגלל שהוא לא מרוויח כסף אני אפרד ממנו.
איך יכול להיות שאנחנו יחד ואוהבים והכול ובכל זאת לא מבינים בכלל אחד את השני? איך הוא יכול לחשוב שבגלל שטות כזו אני אפרד ממנו? אם הוא לא היה כזה מסכן הייתי נעלב.
הרגעתי אותו כמה שיכולתי ובסוף הוא נרדם. ניקיתי הכול והחזרתי את הילד הביתה. הוא כבר נרגע וחשב שאני כועס עליו, וכדי שהוא יירדם בשקט הייתי צריך להבטיח ולהישבע שהוא יישאר אתנו ושאני לא אשלח אותו לאימא שלו.
למחרת גרי נשאר כל היום במיטה וכשחזרתי בערב מהעבודה דיברנו כמו מבוגרים על המצב. החלטנו שאני אוותר על התכניות שלי ואשאר בפיס עד שהוא ימצא עבודה חדשה או יחזור לעבודה הישנה שלו, למרות שהוא היה בטוח שאין שום סיכוי שזה יקרה.
גרי הודה שהוא מרגיש מאוד לא נעים שבגללו אני צריך להישאר לעבוד בבוטקה של הפיס (אתם יודעים שבוטקה זו מילה רוסית? לא ידעתי את זה עד שפגשתי אותו), ואני אמרתי לו שלא ידבר שטויות. אמרתי שאנחנו נתגבר יחד על התקופה הקשה הזו, ושזו רק עליה לצורך ירידה, ותמיד היו בארץ תקופות קשות שאחר כך השתפרו, ושאני מבקש שלא ישלח את הילד לחו"ל כי זה לא נחוץ.
על מה שקרה בלילה הקודם לא דיברנו, אני מקווה שהוא הבין שאני אוהב אותו בלי שום קשר לעבודה שלו ולכסף שהוא מביא הביתה.
כמה ימים אחר כך יורי חזר מתל אביב, והודיע לנו, נרגש כולו, שהוא נוסע להולנד. הוא לקח את גרי הצידה וניסה לשכנע אותו לבוא גם לאמסטרדם, וכל הזמן ליטף אותו, הכול מול הפרצוף שלי, מתנהג כאילו שאם אני שוטף כלים במטבח אני לא רואה ולא שומע כלום.
הדירה שלנו היא בקושי שמונים מטר ואי אפשר לתקוע נאד בצד אחד שלה בלי שישמעו אותו בצד השני. הבנתי מה הוא עושה, ובכל זאת המשכתי לשטוף את הכלים ולהתעסק במטבח בכל מיני שטויות. סוף סוף ניקיתי את המדפים של הקרוסלה הזו שיש לנו בפינה של הארון, והתאמצתי לא להקשיב.
למרות שהייתי בטוח שגרי לא יתפתה לנסוע בכל זאת בלב אמרתי בשקט את כל פרקי התהילים שאני מכיר למרות שגרי חושב שזה מנהג אידיוטי.
יורי הלך, מאוכזב וכמה ימים אחר כך נסע להולנד לבד והשאיר לנו את הרכב שלו. הוא לא רצה שנשלם לו עליו וזה היה די יפה מצידו. אחרי כמה חודשים הוא בכל זאת רצה את הכסף על הרכב - ניסן ישנה ודפוקה - ואני מכרתי אותה די מהר ושלחתי לו את הכסף עם חבר אחר שגם הוא עזב את הארץ.
די הרבה מכרים של גרי עזבו בשנתיים האחרונות ועדיין עוזבים. אני מבין אותם. גם ילידי הארץ נשברים והולכים - קשה פה ויש פיגועים ובלגאנים וחמסינים, אבל אני לא עוזב. יש לי אמונה שבסוף יהיה טוב, וחוץ מזה הרי מצוות הישיבה בארץ ישראל שקולה כנגד כל שאר המצוות שאותן אני כבר מזמן לא מקיים.
אחרי כמה חודשים גרי באמת חזר לעבודה הישנה שלו, והצליח לאסוף שוב את רוב הצוות הוותיק שלו, חוץ מכמה שעזבו, ואנחנו שוב בסדר, אבל אני עדיין בפיס כי המצב והכול...
לפני שיורי נסע להולנד הוא לקח אותי הצידה ונתן לי מתנת פרידה מאוד מקורית - הוא סיפר לי מה בדיוק הוא וגרי עשו בבלגיה כשנסעו לשם יחד להשתתף בכנס מטעם העבודה. יורי סיפר שהם ביקרו בערב במועדון סקס בשם בוטס שיש בו כל מיני חדרים ומפלסים ומדורים מיוחדים לכל סטייה וחטא, ממש כמו בגיהינום. כולם שם שותים, מעשנים ולוקחים סמים חופשי, לובשים בגדי עור, או שסתם מסתובבים עירומים, נכנסים לחדרי חושך בזוגות או בחבורות ועושים אחד בשני מעשים שהשתיקה יפה להם.
באים לשם אנשים מכל העולם כדי ליהנות. כלומר, מי שחושב שזה תענוג גדול להניח לאנשים זרים לגעת בך ולעשות אתך סקס לעיני כולם. יורי ניסה לספר לי מה בדיוק הוא וגרי עשו שם, כדי לראות איך אני מגיב, אבל לא נתתי לו את הסיפוק לראות כמה כואב לי למרות שמבפנים הייתי מאובן מרוב כעס ועצב. אמרתי בשלווה שגרי כבר סיפר לי הכול ושאני יודע, ושכבר נמאס לי לשמוע על המועדון ההוא, ועשיתי פרצוף משועמם כזה, כאילו שזה לא נוגע לי כלל.
"יש לנו הסכם, שכשגרי בחו"ל אנחנו נותנים חופש זה לזה." אמרתי, מחייך כמו דחליל, ובלב קיללתי אותו במרוקאית.
אני לא יודע כמה זמן הייתי מחזיק מעמד עם ההצגה הזו, למזלי צפצפו לו מלמטה והוא זינק מהר, לקח את הפקלאות שלו ועף לי מהעיניים, לא לפני שהספיק להגיד לי שגרי לא בן עשרים ושמונה כמו שכתוב בתעודות שלו, שזו טעות או זיוף או משהו ושהוא בן שלושים ושתיים. יורי לא ידע שאני יודע ורצה להיות בטוח שאני אוכל טוב טוב את הלב.

גרי סיפר לי את זה בעצמו. יום אחד הוא הסתפר קצוץ ואמר שבגילו שער ארוך זה כבר דבילי, ואז הוא הודה שהוא מבוגר יותר בארבע שנים ממה שסיפר לי בהתחלה. לא לקחתי ללב, מה זה ארבע שנים? כלום. אני בן עשרים וחמש, והוא בן שלושים ושתים. שבע שנים הבדל, לא נורא. יש ביני ובינו כל כך הרבה הבדלים, אז שיהיה עוד אחד.
אחרי שיורי הסתלק סוף סוף התפרקתי לגמרי. צרחתי, וצעקתי, ובעטתי ברהיטים, ודפקתי דלתות. הוצאתי את כל העצבים על הדירה שלנו ובסוף שכבתי על הספה ובכיתי כמו תינוק. מזל שאף אחד לא היה בבית. אחרי שנרגעתי החלטתי שאני לא אומר לו כלום. פשוט סותם את הפה ולא מדבר, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב איך הוא נגע בגברים אחרים, ואיך הם נגעו בו, והכי מרגיז איך הוא עשה עם אחרים את כל מה שהוא עשה איתי.
זה אכל אותי וגרי הרגיש שמשהו לא בסדר איתי, אבל שתק וגם אני שתקתי, שנינו הסתכלנו זה על זה, שותקים כמו גלמים.

אחרי כמה ימים השקר הטיפשי שלי, שאנחנו נותנים זה לזה חופש כשאנחנו בחו"ל, חזר אליי כמו בומרנג. גרי שמע על כך מיורי בטלפון ומיד התנפל עליי בצעקות.
ניסיתי לא לצעוק בחזרה ולהסביר למה אמרתי את זה וכמה כאב לי לשמוע על מה שקרה במועדון ההוא, והוא התעצבן נורא ואמר שאני לא מבין כלום, שאני סתם ילד ושחוץ מזה הוא היה שתוי והוא לא זוכר שום דבר. כאילו ששתייה זה תירוץ לדבר כזה. יש לי רושם שהכאב שלי לא מגיע אליו, עובר מעליו ולא נוגע בו. אני מנסה ומנסה להסביר ולא מצליח.
"אבל סתם אמרתי את זה." אמרתי, "מאז שפגשתי אותך אף אחד אחר לא קיים בשבילי, למה אתה לא מאמין לי?"
כלום. הוא מקלל ברוסית והולך ממני. הילד מרגיש במתיחות שלנו ומנסה לשהות כמה שיותר אצל חברים, וכשהוא בבית הוא מסתכל עליי ועליו ובורח לחדר שלו. אני לא יכול לסבול את המצב ומנסה להתפייס, אבל גרי לא מוכן, נאטם לגמרי ואין לי כוח להגיע אליו.
"לא חשוב מי עשה מה," אמרתי לו, "בוא נפסיק לריב, בבקשה גרי, תראה איך אנחנו מפחידים את הילד." ואני לא יודע אם אני מדבר על אסי או על הילד שבתוכי, שמבוהל מהשתיקה הרועמת שלו.
"אה!" הוא התנפל עליי, "אז אתה מודה?"
"מודה במה? על מה אתה מדבר?"
הוא לקח את הבקבוק שלו מהמקפיא והתיישב במטבח, גבו אלי, ושתה. הלכתי למיטה, ממתין לו עד שנרדמתי, כשהתעוררתי בחצות גיליתי אותו ישן בבגדיו על הספה.

"אני חושב לעזוב את הפיס, גרי." אמרתי לו, מתיישב לידו על הספה. ידעתי שהוא מקשיב למרות שהוא התעלם ממני בצורה מופגנת.
"בסדר, תעזוב." הוא אמר אחרי כמה דקות של שתיקה מעיקה. "אני מרוויח מספיק בשביל שנינו."
"אתה לא צריך לפרנס אותי." התעצבנתי, "אני עובד במעבדה ההיא של המחשבים, ואני אמצא עוד עבודה אם זה לא יספיק."
"לא צריך. יש לך מספיק עבודה בבית איתי ועם הילד." ענה גרי ושם את היד על הברך שלי בלי להסתכל עליי.
"אז מה באמת היה במועדון ההוא?" שאלתי אחרי שישבנו ככה בשקט והסתכלנו על איזו תכנית טיפשית בטלוויזיה.
"לא זוכר. שתיתי, היה רעש וכולם עישנו. סתם שטויות, יורי תמיד מנפח כל דבר." ענה גרי כלאחר יד, "סתם התעצבנת, אתה יודע שהוא סכסכן."
"גם אתה התרגזת." הזכרתי לו בעדינות ושמתי את הראש על הכתף שלו.
"התחלתי לחשוב על העתיד שלנו," אמר גרי, "ועל החיים בכלל, וזה עצבן אותי. אני לא יודע אם אתה איתי בגללי או בגלל הילד. אני חושב שגם אתה לא יודע."
"אני אוהב אותך וגם אותו, אבל זה לא אותו דבר. למה אני צריך..." ואז הוא נישק אותי חזק על הפה ודחף אותי אחורה על הספה.
השלט נפל על הרצפה והטלוויזיה כבתה, אבל לא שמנו לב לכלום. אחרי שלושה ימים בלי סקס היינו מורעבים. גרי משך אותי בחולצה לחדר השינה שלנו וסגר את הדלת במפתח, ורק למחרת בבוקר יצאנו.


חלק ד' ואחרון