עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

א. בסיס לשינוי

קובי
כל ערב אני והחבר שלי אילן נפגשים על הספה מול מבט. פעם הייתי נפגש שם עם רובי, החברה שלי, אבל מאז שהיא החליטה שאני צריך לתת לה ספייס, או כמו שהחברה שלה שרון הסבירה לי בעברית היפה שלה – מרחב מחיה לגדילה ולהתפתחות – אני רואה מבט עם אילן.
עד לאן מגיע מרחב המחייה של רובי? לא רחוק. הוא מגיע עד לדירה שמעלינו. היא גרה שם עם שרון - בחורה נורא נחמדה למרות המבטא האמריקאי המעצבן שלה, ולמרות שהיא נראית כמו הצרות שלי, כמו שבבושקה הייתה אומרת.
זה לא ששרון (לבטא בבקשה עם צירה מתחת לשין) מכוערת, היא פשוט בחורה גדולה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. פעם היו אומרים שהיא שמנה, אבל היום אסור. היום צריך להגיד שהיא אישה מלאה או בחורה גדולה.
אילן למשל כבר הפנים את התקינות הפוליטית של ימינו ובמקום להעליב ולקרוא לה דבע הוא אמר לרובי שהחברה שלה ממלאת יפה את הבגדים שלה, ובעיקר הוא מתפעל מהבסיס ההתיישבותי הרחב שלה, וכל זמן שהיא דואגת לכלוא את צמד עפריה בסומך נופלים הולם, אין לו שום טענות.
חשבתי שזו הייתה תשובה שנונה מאוד לשאלה בלתי אפשרית כמו - מה דעתך על החברה שלי? אבל רובי ממש התרתחה והודיעה לאילן, שסתם בא לביקור תמים, שאם הוא חושב שלשרון יש תחת שמן (ועוד איך), ושדיים גדולים (ענקיים), שיגיד את זה ישר ויפסיק עם ההתחכמויות שלו.
לרוע המזל אילן הוא טיפוס מתחכם שאוהב משחקי לשון ובדיחות, ועד היום אני צוחק כשאני נזכר בפרצוף של סמל המחלקה שלנו בוזגלו שהאדים כמו עגבנייה כשאילן הסביר לו שהוא בחור מאוד ורבלי עם לשון אקטיבית ונטיות אוראליות מפותחות. בוזגלו - שסך הכל שאל את אילן למה הוא פטפטן כזה ומה זה כל הבדיחות האלו שהוא מספר לי כל הזמן - הסמיק כהוגן מרוב זעם מפני שהוא, בניגוד לרוב החבר'ה במחלקה שלנו, היה בחור משכיל שהבין את כל המילים הזרות שאילן תקע בתשובה שלו.
מובן שבסוף זה לא נגמר טוב. בטירונות של גולני ממש לא אוהבים טיפוסים מתחכמים שמתחצפים למפקדים שלהם, ושנינו נשארנו שוב שבת, וכשלא שמרנו ניקינו, וכשלא שמרנו וניקינו, אכלנו מנות קרב מתועבות וישנו במיטות המצ'וקמקות באוהל המסריח, ובקיצור - אכלנו אותה בגדול.
תמיד אילן היה גורם לי להסתבך ככה בצבא, כל הזמן היו נדפקות לי השבתות בגללו, אבל לא כעסתי עליו באמת, הוא היה יותר מידי מצחיק והוא גם היה נורא נורא מצטער, ומנסה לפצות אותי בכל מיני פינוקים שלא כאן המקום לפרט אותם. מזה אתם מבינים שאני ואילן חברים ותיקים. לא ברמה של ישבנו יחד על הסיר, אבל בהחלט מסוג של אכלנו מאותו מסטינג.
אני בטוח שאם שנינו היינו הולכים לאותו גן ילדים היינו נעשים חברים עוד מהחיתולים, אבל זה לא יצא כי אילן נולד במוסקבה ואילו אני נולדתי באיזה עיר קטנה בפולין שאת שמה, מטעמי פיקוח נפש, לא כדאי לכם לבטא.
אילן ניסה פעם וטען שעוד שנייה נשברות לו השיניים ומוטב שנעזוב את זה, והתגלגל מצחוק, הצחוק הזה שתמיד היה מדביק גם אותי ומסבך אותי בצרות.
בגלל זה הסתבכתי כשהוא צחק על שרון, נדבקתי מהצחוק שלו ורובי התרתחה נורא. תיק תק ארזה את הפקלאות שלה והלכה לגור בקומה מעלינו אצל שרון, שקבלה אותה בזרועות פתוחות.
האמת? די התבאסתי. אני לא אוהב לישון לבד, התרגלתי לחיות עם עוד מישהו בדירה, וחוץ מזה קשה מאוד לשלם שכר דירה לבד. אילן כמובן נמלא מיד חרטה כנה, חיבק אותי וליטף לי את הגב וביקש שוב ושוב סליחה ומחילה, והודיע לי שהוא מרשה לי, בתור עונש על הצרה שסיבך אותי בה לקרוא לו סשינקה במשך כל החודש. תמיד הוא ממציא לעצמו עונשים כאלו מגוחכים, נכון שהוא שונא את השם הזה ורק אימא שלו קוראת לו ככה, אבל מה שהייתי צריך עד סוף החודש זה שכר דירה, לא שיטות להתעלל בחבר הכי טוב שלי, וזה מה שאמרתי לו.
אילן האדים קצת והודה לי - ברצינות הפעם - שאני עדיין מחשיב אותו לחבר הכי טוב שלו, למרות שסיבך אותי בצרות עם החברה שלי. ואחר כך סיפר לי שבעצם הוא בא כדי לשאול אותי אם אני יודע על איזו דירה קטנה להשכרה מפני שהוא הסתכסך גם עם נמרוד - השותף הנוכחי שלו. אני לא מבין את זה, אילן הוא כזה בחור נחמד - מסודר ומצחיק, לא קמצן, נקי, שומע מוזיקה קלאסית וגם זה רק באזניות - ממש שותף נהדר. הוא גם מבשל טוב ותמיד שוטף אחריו כלים. הוא אף פעם לא משאיר אחריו בלגן, הוא אפילו מנגב את הרצפה אחרי שהוא גומר להתקלח, ומקפיד לפרוש את המגבות שיתייבשו היטב, ותמיד זוכר לקנות חלב טרי. מהבחינה הזאת הוא שותף הרבה יותר מוצלח מרובי הבלגניסטית ששונאת לבשל ולנקות. אז למה הוא תמיד רב עם השותפים שלו לדירה? כל פעם זה אותו דבר, בהתחלה הוא מתלהב, נהנה, מספר לי כמה השותף החדש שלו נחמד ואיזה בילויים מגניבים יש להם יחד, ואחרי כמה חודשים זה משתבש והוא שוב עוזב, או שהשותף עוזב.
"אתה לא חייב מיד להיות כזה חבר טוב של השותפים שלך לדירה." אני מוכיח אותו כל פעם שהוא שוב נופל בקטע הזה, "תשמור קצת מרחק מהם, תקפיד שלכל אחד מכם יהיו העסקים שלו, המדף שלו במקרר, ואז גם הנפילות לא יהיו כאלו רציניות. הבעיה שלך זה שאתה תכף מתלהב. אתם מתחילים מהיום הראשון לחיות אחד בתחת של השני ובסוף זה נגמר רע." אילן מחייך חיוך קצת חיוור ועונה לי בהתנצלות שאני צודק ושהוא פשוט טיפוס כזה שלא יכול לחיות עם עוד מישהו בלי להיכנס לו לתחת, ואז הוא צוחק ומלטף לי את הראש, ואחרי כמה ימים הוא כבר מודיע לי שיש לו כתובת חדשה.
בתל אביב כולם הרי עוברים דירות כל הזמן, וזו לא ממש בעיה למצוא דירה חדשה. גם אני ואילן גרנו כמה חודשים יחד בתל אביב. זה היה מזמן, מיד אחרי חופשת השחרור, כשעבדנו כדי להרוויח כסף לטיול ההכרחי למזרח. הוא עבד כטבח במסעדה בערבים ובלילות, ואני עבדתי באיזה מפעל בבקרים. כמעט שלא נפגשנו, אבל שמתי לב שהוא שותף נהדר - נקי, מסודר ומתחשב. אחרי כמה חודשים החלטנו שיחד עם מענק השחרור הרווחנו מספיק וטסנו למזרח הרחוק. מיד שנאתי את המקום המטונף והמופלץ ההוא. לא חשוב איפה היינו - הודו, תאילנד, קמבודיה, שנאתי שם הכל, המזג אויר, האוכל, הריחות, האנשים – נורא התגעגעתי הביתה והכל הגעיל אותי. שמחתי מאוד שאימא דרשה אחרי כחודש שאחזור מיד כי בבושקה חולה.
מצד שני, הייתי מוכן לחיות בטינופת של הודו עוד שנה שלמה אם זה היה מציל את בבושקה שלי, אבל מובן שאלו שטויות, היא הייתה כבר מבוגרת מאוד וחולה, ומזל שעוד הספקתי להיפרד ממנה לפני מותה.
אילן לא היה בלוויה, אבל כששמע שהיא מתה עזב הכל ובא וישב איתי כל השבעה ובאמת ניחם אותי בזה שפשוט היה איתי כל הזמן. אפילו בלילה, כשהלכנו לישון במיטה הישנה שלי, הוא נשאר לידי וחיבק אותי כשבכיתי ולא אמר כלום. אולי זה טיפשי, אבל נורא אהבתי את סבתא שלי, שכמו אילן גם היא הייתה ילידת מוסקבה, ולמרות שדברה עברית טובה וגם פולנית, רוסית, יידיש, וגרמנית, תמיד נשאר לה מבטא מוסקבאי נעים ורך.
זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו אצל אילן כשנפגשנו בבקו"ם - המבטא שלו - מהשלום הראשון שאמר לי ידעתי שהוא לא נולד כאילן. אני מתערב שהוא נולד כאלכסנדר חשבתי לעצמי בשקט, וצדקתי, למרות שאף אחד לא קרא לו ככה - בבית קראו לו סשה וסשינקה (הוא שנא את זה, בעיקר את הסשינקה המתפנק הזה), ובחוץ הוא היה אילן.
התחברנו עוד בשלב הראשון של ההתחיילות, כשעוד החלפנו את הבגדים האזרחיים שלנו במדים. הוא נעמד לידי ואמר לי בהיסוס שנדמה לו שגם אני כמוהו. זה באמת הפליא אותי, מפני שעליתי לארץ בגיל שלוש וממש אין לי מבטא זר, אולי הוא הבחין שאני לא צבר בגלל שאני בהיר כזה. יש לי עור של ג'ינג'ים שלא משתזף, ורדרד כזה עם נמשים, והשיער שלי שהיה פעם זהבהב אדמוני עם תלתלים יפים - ככה אימא מספרת - נשאר טיפה ג'ינג'י, אבל יותר חום. או כמו שאמר אילן, אחרי ששמע שוב את אימא שלי נאנחת איך השיער היפה שהיה לי פעם נעלם, שאני ג'ינג'י שדהה לבז'.
הייתי קצת שיכור אז וזה נורא הצחיק אותי, למרות שהשיער שלי הוא לא באמת בז' אלא יותר חום אדמדם, ערמוני כזה. עיני, למרבה הצער, לא ירוקות כמו של אימא, אלא סתם חומות צהבהבות. אולי ירושה מאבא שאותו אני לא מכיר ושאין לי אפילו תמונה ממנו, אבל זו כבר אופרה אחרת אז נעזוב את זה.
אמרתי לאילן שכל הכבוד לו על כושר ההבחנה, אבל אני לא ממוסקבה כמוהו אלא יליד פולין ועליתי לארץ בגיל שלוש, ככה שבעצם אני ישראלי לגמרי וכולם, כולל אימא, קוראים לי קובי. רק סבתא, כשעדיין חיה, קראה לי קובה. אילן סיפר לי מיד שהוא באמת ממוסקבה, ועלה לארץ בגיל שמונה, וגם הוא מרגיש לגמרי ישראלי כמוני, אבל בכל זאת... ואז הופיע איזה קצין והתחיל לדבר על גולני ואילן השתתק, לא להרבה זמן, אבל לפחות ביום הראשון שלנו בצבא הוא שתק מספיק זמן כדי להניח לקצין ההוא לשכנע אותנו ללכת לגולני.
שם המשפחה שלי גרין ושל אילן הוא שטרן וכשהיינו יחד בשמירות היינו מתבדחים שאחרי השחרור נקים את צמד הכוכב הירוק, ועוד כל מיני בדיחות טיפשיות כאלו. האמת היא שבלי אילן אני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד בגולני. הצבא היה קשה לי מאוד, לא מבחינת הקושי הגופני - עוד בי"ב הייתי רץ כל בוקר והולך לחדר כושר פעמיים בשבוע - הייתי במצב גופני טוב, עם ריבועים בבטן וכל זה, אבל הקושי היה נפשי, התגעגעתי הביתה, דאגתי לסבתא, וגם נגעלתי מהאוכל ומהלכלוך במקלחות. רק לאילן העזתי לספר את זה. בנוסף, ממש שנאתי את כל הקטע המאצ'ואיסטי הזה עם השירים הגסים והבדיחות המגעילות, והכי גרוע - התיאורים הגרפיים הנורא מגעילים שכולם סיפרו על החברות שלהם, ומה הם עושים איתן במיטה.
אילן אמר לי להתעלם וטען שבין כה וכה הכל שקרים, ואם איזה פגז ייפול על המוצב שלנו וכולנו נהרג יוכלו לקבור את רוב המחלקה שלנו בחלקת הבתולים הנצחיים. לבנון הוציאה ממנו חוש הומור מאוד מקברי. אני ישר אמרתי שאין לי חברה ושיעזבו אותי, ואחרי שהרבצתי קצת לכמה מטומטמים שניסו להתחכם, באמת עזבו אותי.
אילן דווקא נהנה להמציא סיפורי זימה מטורפים ומצחיקים, וכשהוא ראה שיש לנו כמה טמבלים שהיו מספיק חרמנים להאמין בהזיות שלו הוא הקפיד להוסיף "סתאאם" ארוך אחרי כל סיפור, אבל אני בטוח שיש עוד פה ושם כמה סתומים שעדיין חושבים שהוא עשה סקס פרוע בשלישיה עם זוג תאומות נימפומניות וויברטור סגול.
הקטע הזה של סקס הוא באמת קשה מאוד, בעיקר כשאתה תלמיד צעיר שלומד בבית ספר מקצועי במגמה טכנית שיש בה רק בנים. מרוב חרמנות התחלתי לחלום על כל מיני בנים בכיתה שלי, ואפילו הייתה תקופה, ממש לפני הבגרות, שחלמתי כל לילה חלומות רטובים מפורטים עד להפליא על המורה להתעמלות שלנו - בחור רוסי בלונדיני נורא נחמד, שבטח היה נבהל אם היה יודע באיזה פוזות הוא כיכב בחלומות שלי.
לא יודע למה נדבקתי דווקא אליו, אולי בגלל שהיה לו שיער ארוך ובהיר שהוא היה אוסף בקוקו כמו בחורה, ואולי בגלל ששמעתי כמה חבר'ה מרכלים שהוא הומו. לא יודע אם יבגני היה הומו או לא, אני מאוד חיבבתי אותו. הוא נתן לי עצות טובות איך לשמור על כושר, והמליץ לי על מכון כושר טוב, כזה שבאמת עובדים בו ברצינות ולא סתם באים לדפוק הופעה ולהסתכל על השדיים של המתעמלות. ביום האחרון של הלימודים הוא לחץ לי את היד, איחל לי הצלחה בצבא, והייתה לי הרגשה שהוא רוצה להגיד לי עוד משהו,  הוא הסתכל עלי בצורה מאוד משונה, מרוכזת כזו, כאילו שהוא מנסה להיכנס לי לתוך הנשמה, אבל היו יותר מידי אנשים מסביב וכולם צעקו וצרחו והייתי ממש חייב ללכת.
מכיוון שלא היה לי שום סיכוי לפגוש בחורות בבית הספר שלנו שהיו בו מעט בנות, ומכיוון שרציתי לגמור בציונים טובים, התרכזתי מאוד בלימודים ולא היה לי ראש לבילויים ולשטויות. לא הצטערתי על זה, בין כה וכה, כשאתה לוחם, יש לך מעט מאוד סיכויים להחזיק מעמד עם חברה. רובן נשברות אחרי כמה חודשים בגלל שיש מעט מאוד יציאות הביתה והמרחק הפיזי גורם לפירוד. ראיתי את זה אצל המון חבר'ה מהמסלול שלי שבהתחלה דברו המון על החברה שלי בבית וכמה היא נהדרת, ואחרי כמה שבועות או חודשים, או אפילו שנה שנתיים, הן היו מוצאות להן איזה ג'ובניק או אחד שכבר עשה צבא. או, מה שהכי מעצבן - איזה משתמט שמצא תירוץ לא לשרת - ונפרדות מהחבר. חלק לקחו את זה נורא קשה ונכנסו לדיכאון, היה אפילו אחד שהתאבד, אבל הרוב שמו זין ומצאו להם חברות חדשות בכל מיני מסיבות ופאבים, ואולי גם אני הייתי מצליח אם לא היה לי חבר כזה דביל שהיה מסבך אותי בצרות וגורם לי להישאר שוב ושוב בבסיס נטול הבנות, אבל כמו שסבתא נהגה להגיד - גם תרנגולת עיוורת מוצאת מידי פעם גרגר - וכשיצאתי סוף סוף שבת פגשתי בטרמפיאדה את רובי שמיד מצאה חן בעיני והסכימה להיפגש איתי שוב.
התחננתי לפני אילן שלא יפתח הפעם את הפה ולא יחרב לי את היציאה, וגם הסברתי לו היטב למה. הוא קצת נעלב, נדמה לי, אבל התאפק עם החוכמות שלו ואפילו נשאר במקומי כמה פעמים כדי לא לקלקל לי עם רובי. אני באמת נורא אוהב אותה, היא נהדרת. היא יפה מאוד, כולם מסכימים, אפילו אימא שלי שבדרך כלל נורא ביקורתית, והיא גבוהה כמעט כמוני, "בעקבים היא תהיה יותר גבוהה ממך." עקץ אותי אילן, כשרק הכיר אותה, אבל לא אכפת לי בכלל, אני בגובה מטר שמונים ושלוש ואני מרוצה מעצמי מהבחינה הזו. אם אלוהים היה נותן לי עוד כמה ס"מ הייתי מוסיף אותם למקום אחר, לא לגובה שלי.
"רובי אף פעם לא תלך עם עקבים." בישרתי לו בשמחה, וגם ניסיתי להסביר לו את התיאוריה שלה על עקבים שנועדו לערער את יציבתן של הנשים, ושזה מקביל למנהג הברברי של קשירת הרגליים אצל הסינים, ומזיק מאוד ליציבה ולגב. אילן פיהק בראוותנות שוב ושוב בזמן ההסבר שלי, ואמר את כל החוכמות הרגילות שלו על פמיניסטיות עם שערות על הרגליים, ושדיים עד הברכיים. הוא די עוקצני בקשר לנשים, בעיקר אלו שהן אסרטיביות ועצמאיות, וכיום כל הבחורות הן כאלו, אפילו שהן אומרות שהן לא פמיניסטיות הן לא חולמות לוותר על לימודים וקריירה ועצמאות, ובצדק, למה שיוותרו? מגיע להן.
אילן צוחק מהדעות האלו, ואולי בגלל זה עד היום לא הייתה לו חברה רצינית, כי עם דעות כמו שלו רק בחורה אנאלפביתית מאפחזיה תחתית תסכים להתחתן איתו, וזה לא אני אמרתי אלא הוא. אילן עושה מהמצב שלו בדיחה, אבל הוא כבר בן עשרים ושמונה, מבוגר ממני בשנתיים, ומת על ילדים קטנים. אני רואה אותו עם הילדים של אחותו הגדולה - הוא מת עליהם - אבל אם הוא לא יעשה רציני בקרוב עם מישהי הוא יהפוך לרווק זקן.
בכל אופן, אם נחזור לרובי, חוץ מזה שהיא גבוהה היא גם אתלטית מאוד, יש לה כתפיים רחבות וישרות, שדיים קטנים וקשים, ורגלים ארוכות ושריריות. יש לה אגן צר ותחת נהדר, קטן ושרירי, ואני ממש מאוהב בגב היפה והמשולש שלה שהוא רחב בכתפיים והולך וצר לעבר המתנים. בגלל שהיא מתעמלת ושוחה ומשחקת טניס היא מוצקה ושרירית ותמיד שזופה. העור שלה חלק ושחום בלי סימני שיזוף (מיטת שיזוף). לפעמים היא לובשת את הבגדים שלי, בעיקר את הג'ינס, ולמרות שהם טיפה רחבים עליה הם נראים יותר טוב על הגוף שלה מאשר על שלי.
היא טוענת שאני מניח לה לפלוש לי לארון הבגדים רק בגלל התענוג של הפשטת הבגדים שלי מעליה, וזה נכון. אני פותח לה את החגורה שלי, ואת הרוכסן של המכנסים שלי, מנשק לה את הבטן ו… טוב, מספיק עם זה. אני בחור מאוד ביישן ועצור ומעדיף לעשות סקס בחושך עם עיניים עצומות. אני גם לא כל כך מבין את השיגעון הזה של גברים למגוון של תנוחות מטורפות במיטה. יש לי כמה תנוחות שאני אוהב ואני דבק בהן ונהנה לא פחות. לשמחתי רובי מסכימה איתי לגמרי, גם היא קצת ביישנית ומעדיפה לעשות אהבה בחושך ועוצמת את העיניים כשאנחנו מתנשקים. היא לא אוהבת את התנוחה המיסיונרית הרגילה, ותמיד מתלוננת שאני כבד מידי ודוקר אותה עם הזקן שלי אפילו כשאני מגולח למשעי, אבל לא אכפת לי לוותר לה, גם אני מעדיף שהיא תפנה אלי את הגב כשאנחנו עושים את זה, כבר אמרתי כמה אני מת על הגב שלה ועל התחת הנהדר שלה? ושנינו אוהבים מאוד את תנוחת המספרים שזה... אתם יודעים מה? תלכו לבדוק לבד. אני רוצה לספר כאן עלי, ועל אילן ורובי ושרון, ולא על תנוחות. מי שזה מעניין אותו שילך לקרוא בקמא-סוטרה.
אחרי שצחקתי מההערה המתחכמת של אילן על החברה הטובה שלה, רובי לקחה את השדיים הקטנים והקשים שלה, ואת התחת השרירי והמוצק שלה, ועלתה במו רגליה השריריות והמחוטבות לדירה של שרון, נושאת לבדה את המזוודות שלה. היא סירבה בבוז להצעת העזרה שלי ולא התעקשתי, גם כי לא רציתי שתלך, וגם כי היא מספיק חזקה כדי לסחוב את המזוודות הכבדות שלה לבד. 
"בחייך." ניסה אילן לנחם אותי, "היא לא הלכה רחוק. רק קומה אחת למעלה, ותראה כמה דברים היא השאירה. אגב, זה לא המכנסים שלך שהיא לבשה על התחת השמן שלה?"
"אין לה תחת שמן." כעסתי, "יש לה תחת נהדר, ולא אכפת לי שהיא לוקחת לי את המכנסים." הייתי ממש עצוב ואילן מיד התנצל וניסה לנחם אותי שהיא בטח תחזור עוד מעט, ואז הייתי חייב לספר לו איך היחסים שלי עם רובי התערערו, בזמן האחרון אנחנו כל הזמן מתווכחים ורבים, יש לי הרגשה שזה בגלל שרון שכאילו כשפה אותה עם כל התיאוריות הפמיניסטיות שלה.
היא גרה קומה מעלינו וכל הזמן מתערבת לנו בחיים, מותחת ביקורת על כל דבר ומסיתה את רובי נגדי, מקשקשת לה כל הזמן במוח עם המבטא האמריקאי המעצבן שלה, ועושה לכבודה כל הזמן מסיבת בנות, וארוחת בנות, ואפילו חוג של ריקודי בטן, לנשים בלבד כמובן. רובי חזרה בינתיים למטה עם שרון והן נתנו לי את הנאום המפורסם על הספייס של רובי. רובי אמרה שהיא תעבור לגור אצל שרון לכמה זמן, רק לניסיון, ושהיא מקווה שאני אסתדר עם השכר דירה והלכה עם שאר הדברים שלה - כולל האיפור הנוצץ הזה שהיא שמה רק בפורים - סימן די ברור בשבילי שזה רציני מאוד ושהיא לא תשוב.
אילן התחיל להתנצל כמו משוגע והלך להכין לי ארוחת ערב טובה עם פסטה - אני מת על פסטה - וסלט יווני, וכל הזמן ניסה להצחיק אותי ולנחם אותי ולבקש שאסלח לו, למרות שבכלל לא כעסתי עליו. זו לא הייתה אשמתו, הוא היה רק הקש ששבר את גב הגמל.
אכלנו ארוחת ערב, אני בקושי טעמתי משהו, רק שתיתי מהיין שאילן הביא. הוא דווקא אכל בתאבון גדול ושפע סיפורים ובדיחות על השותפים שלו לשעבר, שנשמעו לי די מטורפים. אני כמעט בטוח שהשותף הלפני אחרון שלו, ההוא עם הפודלית הפסיכוטית, היה הומו, אבל לא אמרתי לו את זה כי בסוף הם התפייסו ונעשו חברים.
"בוא תירגע קצת קובי." הוא אמר כשגמרנו לאכול והושיב אותי על הספה, כורע ברך לפני ופושט מעלי את הגרביים. הייתי כל כך מסטול שאפילו לא שאלתי למה הוא מתעסק לי עם הגרביים פתאום. הייתה לי קצת סחרחורת מרוב שתייה, אז קבלתי את העצה של אילן, עצמתי עיניים ונרגעתי לי.
אילן התחיל לעסות את כפות רגלי העירומות, מסביר לי שזה פינוק מיוחד שלו בשבילי אחרי עגמת הנפש שגרם לי. הוא אפילו השתמש באיזה קרם לרגליים, שמצא - השד יודע איפה - מעסה בקפידה כל אצבע, מכניס את אצבעותיו ברווחים שבין אצבעות רגלי, משפשף את הקשת של כף רגלי עם אגודלו, עושה לי נעים בכל הגוף.
גנחתי והתפרקדתי על הספה. "זה נהדר אילן. שווה חצי זיון." החמאתי לו. הוא נעצר לרגע ולחץ חזק מידי על קרסולי, ואז נרגע ושאל בצחוק אם עיסוי סימולטני בשתי כפות הרגליים שווה זיון שלם. היה משהו מוזר בקול שלו, לחוץ כזה. פתאום זה נעשה מביך, התנוחה הזו שלו, יושב למרגלותיי, הראש שלו בין הברכיים שלי וממזמז את כפות רגלי. הזכיר לי איזה חלום שחלמתי לפני כמה ימים, מין חלום טיפשי שחוזר ומטריד אותי מידי פעם. טוב, חלומות זה שטויות, כולם יודעים שהחלומות שווא ידברו.
התכופפתי ומשכתי אותו למעלה שישב לצידי. "אילן, אתה צריך להסתפר." סירקתי באצבעותיי את השערות שנפלו לו על המצח והעיניים. יש לו שיער חלק ודק, ישר כמו מקלות. גם לרובי יש שיער חלק כזה רק ששלה עבה ושחור כפחם, בדיוק כמו העיניים הגדולות והיפות שלה, ואילו זה של אילן שטיני בהיר, כמעט בלונדיני. השיער של אילן רך ועדין כמו של ילד ואם הוא היה בחורה הוא בטח היה צובע לבלונד שיתאים לעיניים הכחולות והיפות שלו.
גם לו יש עור בהיר כמו שלי, אבל חלק, לא מנומש כמוני. אני מאדים כמו סרטן בשמש, אבל הוא משתזף לצבע שחום זהוב נהדר, ובקיץ הוא נראה מעורר תאבון כמו קרואסון טרי. בכל אופן זה מה שאני חושב לעצמי בשקט, אף פעם לא אמרתי לו דבר מביך כזה. באמת מזל שאף אחד לא יכול לקרוא את המחשבות שלי.
"לא בא לי להסתפר," אמר במרדנות, "רבתי עם נמרוד ואין מי שיספר אותי." נמרוד הוא השותף הנוכחי שלו - בחור צעיר ורזה עם תספורות משוגעות, שמחליף כל שבועיים את צבע שערותיו. אני חושב שאפילו אימא שלו כבר שכחה מה הצבע המקורי של השערות שלו. הוא ספר ומעין מעצב בגדים או משהו, לא יודע. אני לא אוהב אותו, אני לא אוהב אף אחד מהשותפים של אילן, הם כולם קצת פסיכיים. אין לי מושג מאיפה הוא מביא אותם.
"אמרתי לך שהוא מוזר עוד לפני שחתמת על החוזה." נזפתי באילן ושמתי ראש על הכתף שלו. באמת שהייתה לי סחרחורת מכל היין ששתיתי, "מה הבאת לי לשתות." נאנחתי, "אני מרגיש נורא."
"אתה פשוט לא יודע לשתות, פולני שכמוך." צחק ממני אילן, שהחזיק מעצמו שתיין טוב בגלל שהוא נולד ברוסיה, אבל זה לא נכון, הוא היה נעשה טמבל מושלם כשהיה שותה, אם כי אני מודה שהוא אף פעם לא סבל מהנג אובר.
"אתה צריך למצוא שותף רציני ויציב." הוכחתי אותו, "אני כל הזמן אומר לך את זה. אתה לא מכיר בן אדם נורמאלי שיוכל לחיות אתך בלי מריבות? כמה דירות אתה יכול להחליף בשנה? זה מתחיל להיות פתטי."
"אני מכיר אותך." אמר אילן, כאילו מתלוצץ, אבל הרגשתי את המתח בגוף שלו.
"נכון." הסכמתי, "מכל החברים שלך אני הכי נורמאלי, ורק לי יש עבודה רצינית, ולא כל השטויות העיצוביות אומנותיות האלו של השותפים הקודמים שלך." אני מהנדס מחשבים ואני עובד כמנהל עבודה במפעל שמייצר רכיבים טכניים מסובכים למחשבים וטלפונים סלולריים. אין טעם להתעכב על הפרטים, זה לא מעניין אף אחד. מספיק שתדעו שבלי העבודה שלי אף אחד לא יוכל לדבר בסלולרי או לגלוש באינטרנט.
"נכון." הסכים אילן וקצוות שערו דגדגו את לחיי, מזכירות לי את רובי, ששערה אמנם היה קצר משלו, אבל מגעו היה דומה לזה של אילן.
"אז מה דעתך שעד שרובי תחזור אני אגור אתך? אני אשלם שכר דירה והכל." הוסיף במהירות, שלא אחשוב שהוא מתעלק עלי.
לא שחששתי מזה, אילן ממש בסדר בקטע הזה של כסף, הוא אפילו נדיב מידי, ותמיד מפזר כספים וקונה מתנות. הבגדים הכי יפים שלי הם מתנות ממנו. כשמלאו לי עשרים וחמש הוא אפילו קנה לי מגפים נהדרים, ואחר כך, הלכנו לשתות באיזה פאב והוא השתכר נורא והתנהג כמו טמבל, וכשלקחתי אותו הביתה נישק אותי ישר על הפה, עם לשון והכל. כל כך נדהמתי עד שהנחתי לו לנשק אותי דקה שלמה לפני שדחפתי אותו מעלי. למחרת הוא התקשר לשאול מה הוא עשה כשהיה שיכור ואני, שהייתי עדיין ישנוני מהבילוי של הלילה, סיפרתי לו איך הוא נישק אותי וניסיתי לברר מה קורה איתו ומה בקשר לאיזה חברה חדשה.
הוא אמר לי ללכת לעזאזל וטרק לי בפרצוף.
אחר כך חזרתי לישון ומשום מה אף פעם לא יצא לי לשאול אותו למה הוא התנהג ככה. הוא נורא עצור בקטע הזה של חברות, וגם כשהוא בא עם בחורה הוא מתנהג אתה מאוד בנימוס, לא נוגע ולא מחבק, ובטח שלא מספר פרטים מסעירים כשהיא הולכת לשירותים. לא שזה מפריע לי, אני שונא זוגות שמתעסקים בציבור, וגברים שמספרים תיאורים אינטימיים על החברות שלהם מגעילים אותי. לדעתי שנינו עצורים וביישנים בגלל החינוך שקבלנו, חינוך אירופאי מאופק כזה, אולי בגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב?
"נו, אז מה דעתך?" שאל אילן אחרי כמה דקות של שתיקה שבהן כמעט נרדמתי - יין עושה אותי ישנוני - הרמתי את הראש ובחנתי את פניו, הוא ניסה להראות כאילו הוא סתם שואל שאלה חסרת חשיבות, אבל הוא היה במתח, הרגשתי את זה בכל הגוף שלו שהיה צמוד אלי, ירך אחת על רגלי, וראשו מונח על חזי. היה לי נעים וחמים לרבוץ איתו על הספה העתיקה שקיבלתי עם הדירה, וכמו שכבר ציינתי, אני לא אוהב להיות לבד, בעיקר לא בחורף.  
"לא קר לך?" שאלתי כדי להרוויח זמן, עושה מהר חישובים של תועלת והפסד, אבל כמה שהתאמצתי לא מצאתי שום נזק ברעיון שהוא יגור איתי. הייתי צריך עזרה בשכר הדירה הרצחני ששילמתי ואילן היה חבר טוב ושותף מוצלח ו… בסדר, יש לו חברים משונים וכשהוא משתכר הוא נוטה להיצמד אלי ולדבר שטויות, ולא שכחתי מה קרה בליל הירח המלא, כשפספסתי פגישה עם רובי בגללו, אבל זה היה מזמן, ושנינו היינו מסטולים ככה שזה לא נחשב, ו…
"טוב, בסדר. תשכח מזה." אמר אילן באדישות מעושה, וניסה לקום.
"לא כל כך מהר סשינקה." אמרתי ונשכבתי עליו, מחזיק אותו מרותק למקום בעזרת ברכי ומרפקי, "קודם תגיד לי איפה אתה עובד עכשיו?" כי אילן היה מחליף עבודות בתדירות מבהילה, פעם טבח, פעם מלצר, פעם ברמן, ומדי פעם גם עשה טובה ועבד במקצוע האמיתי שלו - מעצב גרפי.
"מצאתי עבודה נהדרת בבית דפוס. אני שוב מעצב גרפי ואפילו מרוויח משכורת סבירה." הוא בישר לי בשמחה, וניסה להשתחרר, אבל בלי הצלחה, מפני שאני חזק יותר. פיזית אני מתכוון, וזה בעצם היתרון היחיד שיש לי על אילן. הוא יותר גבוה ממני, בכמה ס"מ בלבד, אבל בכל זאת, והרבה יותר פיקח, שנון, מצחיק ומשכיל ממני, ולדעתי, לא שאני אגיד לו את זה אי פעם, גם יותר יפה ממני. לפחות אני יותר בריון ממנו, ואני גם מוכן להשתמש בשרירים שלי כדי להרביץ. לא קשה לנפח שרירים במכון כושר, כמעט כל אחד יכול - הבעיה היא גם להיות אמיץ ותוקפני מספיק כדי להשתמש בהם.
"אתה עובד בשעות רגילות או במשמרת ערב?" המשכתי לחקור.
"רגיל לגמרי, בדיוק כמוך, ורק חמישה ימים בשבוע." ענה בקול עליז ולמרות שמעכתי אותו קצת חייך אלי בשמחה.
ירדתי מעליו והודעתי לו שאני אשמח לקבל אותו כשותף בתנאי שהוא זה שיבשל, ובתמורה אני אדאג לניקיון.
אילן הסכים מיד, הוא אוהב לבשל, ואני ממש רע בתחום הזה, ואז התיישבנו ודנו בפרטים הטכניים. מסתבר שחוץ מקצת בגדים ומחשב לא היה לו שום רכוש וזו הייתה בעיה כי נכון שהדירה שלנו מרוהטת, אבל אין בה שתי מיטות, רק המיטה הכפולה שלי ושל רובי, והספה.
"אז אני אישן על הספה." אמר אילן בעליצות.
"אל תדבר שטויות אילן. המזרון הזה היה חדש כשהסבתא שלך, זיכרונה לברכה, עוד הייתה בתולה. אם תישן עליו תסבול מכאבי גב, וחוץ מזה בחורף קר מאוד בסלון."
"אז אני אישן בשק שינה." אמר אילן בנחת, "ממש לא חשוב לי."
"טוב, תקנה מיטה ותשים אותה בחדר שלך." החלטתי, מתעלם מדבריו, "אין שם מקום למיטה כפולה, אבל אולי תצליח לדחוף לשם מיטת שלושה רבעים, ותקפיד להביא רק בחורות רזות ודקיקות, כדי שיהיה לכם מקום."
"בסדר." אמר אילן, מחמיץ פנים, "אין בעיות. אתה יודע שזה הטעם שלי בנשים, רזות ודקות כמו קרש." וזה באמת נכון, עד היום כל בחורה שראיתי איתו הייתה ממש דיקט, ומאחור קשה היה לדעת אם היא בחור או בחורה, אבל לכל סיר יש את המכסה שלו, ואם זה הטעם שלו, אז בסדר, שיהיה.
ככה נהיה ששוב נעשינו שותפים לדירה והכל הסתדר בדיוק כמו שתכננתי – רוב התכניות שלי מתבצעות בדיוק לפי התכנון – הכל, חוץ מעניין המיטה.
אילן העביר חיש קל את בגדיו והמחשב שלו לחדר שהיה פעם חדר העבודה של רובי ונעשה כעת החדר שלו. הוא אהב את הארון, מין ארון סבתא מיושן עם מראות דהויות מיושן מעטרות את דלתותיו, והתלהב משולחן הכתיבה הענק עם המדפים הקצת מעוקמים שמעליו. הוא שם את המחשב שלו על השולחן, את בגדיו בארון, ואת הספרים שלו על המדפים. תלה קצת פוסטרים על הקירות ואהיל חדש על הנורה, והחליף את הוילונות העתיקים עם הדוגמא של העיגולים הכתומים בצילונים יפים מקש. בנוסף לכך הוא קנה לו שטיח ירקרק נהדר לפרוש על הרצפה, ואז אמר לי בקול מתנצל שכבר אין לו יותר כסף לקניית מיטה ולכן הוא בכל זאת יסתכן בנזקים גופניים וישן על הספה בסלון.
החמאתי לו על טעמו הטוב והודיתי שהעיצוב של החדר השתפר פלאים. ובאמת, האהיל שקנה - מין כדור נייר כחול עם דוגמאות של ענפי במבוק ירוקים - השתלב יפה עם הצילונים והשטיח, ושאלתי אותו בטקט אם הוא לא חושב שהיה עדיף להשקיע קודם כל בקנית מיטה לפני שהוא דואג לעיצוב הפנים, ואולי השטיח והאהיל התואם פחות חשובים ממיטה עם מזרון קפיצים טוב?
אילן נאנח אנחה עמוקה והסביר לי בנחת שקודם כל זה קילים, לא שטיח, ושנית, האהיל עשוי נייר והוא היה ממש זול, ושלישית, החדר היה כל כך זוועתי עד שגם אם המלך לואי הארבע עשרה בכבודו ובעצמו היה קם מקברו ונותן לו מיטת פאר מוזהבת עם מזרן ממולא נוצות אווז רכות, הוא לא היה מצליח לעצום בו עין.
"אפילו אתה תודה שהוילונות היו מזעזעים." סיכם את נאומו.
הודיתי שכן, ואיחלתי לו שיצליח לישון על הספה המצ'וקמקת כאילו שהוא נמצא במיטה של לואי, שוכב על נוצות אווזים רכות.
אילן עשה פרצוף קצת נעלב והודיע לי שלוחם בגולני יכול לישון בכל מקום, אפילו על אבנים וקוצים, ושהוא כבר יסתדר, ובאמת, בסופו של דבר הוא באמת הסתדר במיטה שלי, לבוש בחולצת הפיג'מה שלי.
זה קרה בגלל שעזרתי לרובי ולשרון לעצב מחדש את הדירה שלהן. למרות שרובי בהחלט יודעת להפעיל מקדחה ולתקוע דיבל היא ביקשה ממני לעזור להן, ואני כמובן הייתי ג'נטלמן והסכמתי. סחבתי כורסאות וספות לפה ולשם, תליתי וילונות, אהילים ומדפים והחלפתי להן את הבטרייה במקלחת.
אילן אמר לי שאני פראייר וסירב להכין להן אוכל עד שהן לא נשבעו שהן ישטפו את הכלים. אחרי שהן שטפו כלים והלכו, שבעות ומרוצות, אמרתי שאני מת מעייפות, התקלחתי והלכתי לישון, חושב כל הזמן על רובי ועלי, ואיך זה שבילינו ערב שלם בלי לריב בכלל, ובעצם נהנינו מאוד לעבוד ולאכול ביחד, ואולי זה היה רעיון טוב לתת לה לגור קצת בלעדי. עובדה שהיה ערב נחמד מאוד.
שמעתי איך אילן מתקלח, מסדר את הספה ונשכב לו מול הטלוויזיה ואז נרדמתי. שעתיים אחר כך הוא העיר אותי בקול מתנצל ושאל אם יש לי עוד שמיכה בשבילו כי הוא קופא מקור וכל גופו כואב.
לא התפלאתי שהיה לו קר, הוא ישן רק במכנס התעמלות קצר ומרוט ששמר אצלו עוד מהצבא, והספה עמדה בדיוק מול היציאה למרפסת. בקיץ זה מקום נפלא לשבת ולאכול אבטיח עם גבינה בולגרית, אבל בחורף? שלא נדע. הדלתות היפות בסגנון ארט נובו קצת עקומות מהשנים והלחות, אין אטימה טובה והרוח הקרה מתגנבת ומקפיאה את עצמותיך. אני יודע כי לילה אחד רובי זרקה אותי מהמיטה וביליתי שם ליל נדודים מקפיא עצמות.
"אתה נשמע כמו הנסיכה על העדשה." צחקתי ממנו. פשטתי את החולצה שלבשתי, חולצת פיג'מה מפלנל, ונתתי לו אותה. ידיו היו כל כך קפואות עד שהוא לא הצליח לכפתר את הכפתורים ואני עשיתי את זה במקומו, שם לב שהוא נותר צנום, דק ושרירי, כמו בצבא, וחזהו נשאר חלק לגמרי משיער, בעוד שאני כל כך פחדתי שאשמין, כמו שכולם משמינים אחרי הצבא, עד שעשיתי כושר כמו משוגע והתרחבתי עוד יותר ממה שהייתי פעם, וגם גדל לי קצת שיער ג'ינג'י על החזה, אבל רק טיפה.
"נעשית ממש בריון." אמר לי אילן והבריש בקצות אצבעותיו את קדמת גופי, מהכתף עד הטבור.
"כן. הגזמתי קצת עם הכושר." הודיתי, "הוספתי חמישה ק"ג."
"לא נורא, הכל שרירים." הצטחק אילן, ושם את כפות רגליו הקפואות על שלי. הוא היה קר כמו איש שלג, לקחתי את כפות רגליו בידי, מחמם אותן כמו שהייתי עושה פעם, כשהיינו חוזרים ממארב בלבנון.
"איך בחור שמבשל כל כך טוב נשאר כזה רזה?" שאלתי אותו, "תשמין קצת ולא יהיה לך כל כך קר."
הוא הצטחק חרש. "בסדר, אני אשתדל." ענה לי בקול מנומנם והסתובב על צידו. "בוא כפיות." אמר, נדחק אלי. דחפתי את זרועי מתחת לעורפו, הצמדתי את חזי לגבו ונרדמתי.
עד סוף פברואר הוא עוד העמיד פנים שהוא הולך לישון על הספה, אבל כמה אפשר? אחרי כמה זמן התפוגגה העמדת הפנים הזו והיה ברור שאנחנו ישנים יחד במיטה שהייתה שלי ושל רובי. אחרי מחשבה מעמיקה החלטתי לא לעשות עניין מהסיפור הזה של שינה באותה מיטה - אילן כבר בטח התבגר מכל השטויות שלו ואני סתם מודאג - יותר לא יהיו עוד דברים כאלו, כמו שקרו אז, בצבא. חוץ מזה שנינו עבדנו קשה מאוד, בערב כבר היינו מאוד עייפים והיינו נופלים למיטה ונרדמים בלי שום בעיות, וסך הכל זה היה סידור נוח ונעים, ואני הרי שונא לישון לבד, בעיקר בחורף. ברגע שאילן ירצה לישון עם מישהי הוא כבר ידאג לקנות מיטה נפרדת. בינתיים העברתי בנעימים את כל חודש ינואר הקר כשאני ישן עם אילן, ומעמיד פנים ביני לבין עצמי שעוד מעט, עוד כמה ימים, אילן ימצא חברה, ורובי תחזור אלי.
לא שהתגעגעתי אליה, הרי היא לא נעלמה חלילה, היא כל הזמן הייתה בסביבה והכל היה נהדר בינינו חוץ מהסקס. כלומר, לא הייתה שום בעיה בסקס שלנו, הוא פשוט לא היה קיים. היא כל הזמן טענה שהיא נורא עסוקה ואין לה זמן לדבר איתי, ואולי זה באמת היה נכון, אבל איכשהו הרגשתי שלמרות שהיא עדיין מחבבת אותי היא מתחמקת ממני. לא יצא לי להיות איתה מספיק זמן לבד כדי לבדוק מה קורה לחברות שלנו ואחרי איזה חודש התחלתי להרגיש קצת לחוץ.
מה עושה גבר לחוץ בלי חברה? מביא ביד כמובן.
איפה? במקלחת.
ה הכי הגיוני, נקי ומסודר, אבל הבעיה היא שסקס, ואפילו אוננות, זה לא עסק הגיוני נקי ומסודר, בדיוק ההפך, זה הכי כיף כשזה לא. עכשיו, כמו בכל דבר, גם בקטע הזה של להביא ביד, לכל אחד יש את הסגנון שלו. יש כאלו שדווקא אוהבים לעשות את זה במקלחת - יש סבון, יש מים חמים, יש פרטיות - סבבה. אבל אני, מה לעשות? מעדיף לשכב במיטה, לא לעמוד ואני אוהב להתחכך במשהו, רצוי כרית שלא תהיה קשה מידי ולא רכה מידי, בדיוק כמו הכרית הפרטית שלי.
למרבה השמחה אילן הודיע לי אחרי ארוחת הערב שהוא יוצא לפגישה בפאב, וניסה לסחוב אותי איתו, בטענה שימי חמישי הם הכי קוליים וכל החבר'ה השווים מבלים בימי חמישי. "כל הכוסיות באות בימי חמישי." הוסיף בנונשלנטיות, כאילו המילה הזו שגורה על פיו, בעוד שאני יודע שהוא שונא את הביטוי הזה וחושב שהוא המוני ומגעיל עוד יותר מחתיכה, שמקורה בכינוי הבריטי המתועב לבחורות, חתיכת תחת.
"אז לך תחפש לך כוסיות." אמרתי ביובש, "אני מעדיף להתעסק עם נשים, וחוץ מזה יש לי חברה."
אילן האדים מכעס, ואמר לי בחריפות לא אופיינית אצלו שהגיע הזמן שאתבגר מהמנטאליות הזו של תנועת נוער וככה מדברים היום - הוא רצה לרדת עלי, אבל זה נשמע יותר כמו התנצלות – ושכדאי שאבדוק שוב בעניין החברה שלי, והוסיף בידיו תנועת מרכאות כשאמר חברה שלך.
רתחתי מזעם. "למה אתה מתכוון?" התפרצתי, בעיקר הכעיסה אותי התנועה הדבילית הזו של סימון המירכאות שכל תל אביבי ואשתו רואים לעצמם צורך להשתמש בה. לא התאים לאילן להיגרר אחרי טרנדים.
"אני מתכוון לזה שגם החברה שלך." הפעם לא סימן את המירכאות אלא הניח להם להתבטא בלעג שבקולו, "לא ישנה לבד." ויצא במהירות, לפני שאספיק להגיד משהו.
אחרי שהוא הלך החלטתי להתעלם מדבריו הנבזיים ולנצל את הזמן שלי לעשות ביד כמו שאני אוהב, לאט לאט, מחכך את הזין שלי בכרית עטופה במגבת, נהנה מפרטיות ומשקט. נכון שמצד אחד לא נעים להיות לבד כמו כלב, אבל מצד שני בן אדם צריך מידי פעם קצת ספייס פרטי רק לעצמו.
אחר כך אולי אתגנב לדירה של שרון לבדוק מה בדיוק יש בחדר השינה של רובי, שנותר תמיד סגור בפני, האם גם שם אין מיטה, כמו בחדר של אילן? עשיתי מזה טקס שלם, מפני שבאמת זה היה מצב נדיר מאוד אצלי בזמן האחרון, להיות לגמרי לבד. התקלחתי ומרחתי על עצמי קרם גוף - המזגנים בעבודה מחממים נהדר, אבל מייבשים את העור כמו רוח מדברית - נכנסתי למיטה והתחלתי לפנק את עצמי לאט ובנחת, אבל לא הצלחתי להתרכז. כל הזמן חשבתי מה קורה בחדר של רובי, והאם כדאי לי להיות חרא של בן אדם ולנצל את המפתח שהן נתנו לי למקרי חירום כדי לבדוק מה סידורי השינה בדירה של הבנות?
ידעתי שהן יצאו לאיזו אסיפה של נשים בשחור או בירוק או משהו דומה, וכדי לא לחשוב על זה התחלתי לחשוב על דברים אחרים, ומשום מה המחשבות שלי נדדו שוב לערב שישי המסטולי ההוא, שביני לביני כיניתי ליל הירח המלא. הכל קרה כי אילן החליט דווקא במסדר היציאה להתבדח על חשבונו של טוויטו, האוטובוסים כבר עמדו בחניה וחיכו לקחת אותנו לתחנה המרכזית כשהוא הצליח איכשהו להעיף את הכובע שלו ולסבך בכל השטות הזו גם אותי. טוויטו - סמל המחלקה שלנו - דווקא היה בחור טוב, אבל אילן התגרה בו כל השבוע, ויש גבול לכל תעלול, וככה יצא ששוב נשארנו שבת.
לא סיפור גדול, אבל הפעם תכננתי להיפגש עם רובי ולשאול אותה אם היא מסכימה שנגור יחד אחרי השחרור. חופשת השחרור שלנו כבר נראתה באופק ואני התחלתי לעשות תכניות ואילן ידע את זה, ובכל זאת הרס הכל. בעיקר כעסתי מפני שבאותו ליל שישי היה ירח מלא, ונורא רציתי לפצות אותה על השנה הקשה שעברה עלינו בטיול רומנטי על שפת הים לאור ירח מלא. היא כמעט לא ראתה אותי כל השנה, אבל הייתה נהדרת ושמרה לי אמונים בצורה נפלאה, והדביל הזה הרס הכל. העמדתי פנים שאני שם זין, אבל בארוחת ליל שישי הצבאית, העלק חגיגית, היו לי דמעות בעיניים, ובמקום לאכול שתיתי את היין פטישים הצבאי המגעיל מעורבב עם וודקה ששווילי סחב מאיפשהו. השתכרתי ואילן היה צריך לסחוב אותי למיטה בגלל שלא עמדתי על הרגלים.
"הכל באשמתך אילן." הטחתי בו, שוכב על המיטה ומניח לו להיאבק בשרוכי הנעלים הצבאיות שלי.
"אני יודע." אמר בקול עלוב, "אני חרא. אני יודע קובי, סליחה מאמי, אני אסביר הכל לרובי. אני נורא מתנצל קובי, אם היא באמת רוצה לגור אתך היא תסכים גם בשבוע הבא, נכון?" הביט בי במבט מפציר.
"איך תסביר לה סשה?" שאלתי בכעס מתודלק באלכוהול, "איזה הסבר יש להתנהגות שלך חוץ מזה שאתה מופרע?"
אילן פשט את גרבי, שם אותן בנעלים, לקח את הנעלים שלי אל מחוץ לאוהל ואז התיישב על מיטתי, עצוב ומוכה אשמה. "אני מתנצל קובי." חזר ואמר בקול מעוך שגרם למבטא הרוסי שלו להישמע חזק יותר. "תן לי לפצות אותך."
בניגוד למנהגי הרגיל לא הצלחתי לסלוח לו הפעם. "איך אתה יכול לפצות אותי?" התפרצתי.
היה חשוך באוהל הריק, רק אנחנו נשארנו שבת וכל מה שרציתי לעשות היה להתפשט ולישון. הידיים שלי רעדו בגלל הכעס, והאכזבה, והשתייה, ולא הצלחתי להתיר את הכפתורים הצבאים המגושמים בחולצה.
אילן בא לעזרתי והחל פורם בזריזות את כפתורי חולצתי, פרם כפתור ונישק את חזי, עוד כפתור ועוד נשיקה, כובש בפיו עוד ועוד חלקות עור חדשות, עד שהגיע אל הכפתור האחרון, הדף אותי רכות על המיטה ופתח את החגורה והכפתורים של מכנסי. למה המשכתי לשכב שם בשקט, מניח לו להתעסק איתי ככה? להפשיט ולנשק? לא יודע. קודם כל הייתי חרמן. בגיל עשרים, אחרי שלא יצאת הביתה שלושה שבועות, אתה חרמן נורא. שנית, זה היה אילן, החבר שלי. אילן שתמיד עזר לי, נתן לי גב, הושיט לי יד. נו, אילן, זה שהמספר הצבאי שלו היה עוקב לשלי, שהבין מה אני רוצה להגיד עוד לפני שסיימתי את דברי, אילן שהיה כמו התאום הסיאמי שלי. במשך כל השנים שלנו בגולני שכבנו יחד במארבים, התחממנו יחד בקור, והזענו יחד בחום. ישנו צמודים זה לזה באוהל סיירים כל כך הרבה זמן עד שהרגשתי שהוא חלק ממני כמו האפוד והנשק, כמו הקפל"ד והשכפ"ץ.
אולי בגלל זה הנחתי לו לגעת בי ככה, זה היה כאילו אני נוגע בעצמי. הוא ליטף אותי בעדינות, אמר מילות חיבה רוסיות רכות ולקח את אברי בפיו. מהר מאוד גמרתי לו בפה, ומיד נבהלתי וביקשתי סליחה. זה נראה לי דבר לא מנומס לעשות, אפילו קצת מגעיל, לא רציתי שהוא יגעל ממני.
הוא צחק ואמר "דוראק שכמוך, זה דווקא טעים, הנה תטעם." ונישק אותי, מחדיר את לשונו לפי, וזה באמת היה טעים, הטעם שלי ושלו מעורבבים יחד. לא יודע למה, התחלתי לבכות פתאום, מתנצל לפניו שאני שיכור.
הוא כיסה אותי בעדינות בשמיכה והדבר האחרון שאני זוכר מכל הלילה הזה הוא את אילן מלטף לי את הראש ואומר ברכות ברוסית "תישן. אני שומר עליך." 

חלק ב'

אין תגובות:

פרסום תגובה