עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

חמץ

מכירים את הפתגם הזה שהפכים נמשכים? יש בזה משהו. בימי חיי נמשכתי להרבה בחורים שהיו בדיוק ההפך ממני באופי, ביופי, בגישה לחיים. הניגודים הללו משכו אותי מאוד, אבל להתאהב באמת, מכל הלב, התאהבתי דווקא בבחור שהיה דומה לי.
איתי שקט ומופנם בדיוק כמוני, אוהב לקרוא ספרים - ובניגוד אלי יש לו סבלנות גם לשירים - מתבייש לרקוד, סולד מאטרף ומהביצה, הבחור היחיד שהבין אותי כמו שאני הבנתי אותו.
איתי ואני מאותו הכפר כפי שאומר השיר, שנינו גדלנו במשפחות דתיות (שלו קצת יותר משלי) ונוף ילדותנו הוא אותו נוף שטוח, משעמם ובטוח של פרברים חיפאיים השוכנים לבטח על שפת הים התיכון.
קצת מוזר שלא נפגשנו עוד בילדותנו, אבל עובדה, נפגשנו דווקא במסיבה תל אביבית אחת הומה ורעשנית ששנינו סלדנו ממנה מאותן סיבות. עזבנו אותה יחד תוך שיחה ערה על... מצטער, אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זה היה משהו מאוד אינטלקטואלי וגבה מצח, זה בטוח.
אחרי שגמרנו לעשות רושם אחד על השני וכל אחד מאיתנו היה משוכנע שהשני הוא בחור נבון ומשכיל שקורא הרבה ספרים, אוחז בתואר ראשון ומפלס את דרכו לבטח אל התואר השני הרשינו לעצמנו לשתוק קצת ולעשות מה שרצינו לעשות מהרגע שהתיישבנו זה ליד זה על המדרגות האחוריות של המועדון הרועש ההוא והסכמנו שהמוזיקה רועמת מידי, שעשן הסיגריות מקשה על הנשימה, ושכמויות הערסים המפזזים בפנים, נטולי חולצות ומעצורים, היא בלתי נסבלת.
מאחר ושנינו מגה חנונים שמחשיבים את עצמם רגישים יותר משאר יושבי הביצה הזורמים לא זרמנו עד סוף הפגישה השנייה.
רק אחרי שראינו בסינמטק סרט יפני משעמם וחסר מובן ונדמה לי שגם חסר תרגום (ואיתי טוען שדווקא כן היה תרגום, אבל בצרפתית) הלכנו לשבת בגן הצופה על מפרץ חיפה ושוב דיברנו, ודיברנו ודיברנו ו... סוף סוף הפסקנו לדבר והתנשקנו. אחר כך לקחתי אותו על האופנוע שלי לדירה שלו בזיו, הוא שאל אם בא לי לעלות לרגע, אני אמרתי שכן והרגע הזה נמשך עד שחודש אדר יצא ואיתו יצאה גם כל השמחה מחיינו.
עד פורים הכול היה נפלא. למרות שטכנית גרתי במעונות של הטכניון הרי שבעצם גרתי איתו והיינו זוג, וזוג מאושר מאוד לדעתי.
נכון, לא שקענו בשיחות נפש מעמיקות ומחוות רומנטיות היו מאיתנו והלאה. לא קנינו זה לזה פרחים בחג האהבה - אם כי פעם הוא הביא קקטוס הביתה סתם כי התחשק לו - ומעולם לא הצהרנו על אהבתנו זה לזה, ואפילו על זה שאנחנו זוג לא החלטנו בצורה רשמית. זה פשוט קרה ודי. רגע היינו שני בחורים שרואים יחד סרט יפני חסר תרגום ודנים בכובד ראש בנזקים האיומים שעולל הקולנוע האמריקאי לתרבות האירופית, ושבוע אחר כך כבר פרשנו יחד לשנ"צ של יום שישי (ששנינו הסכמנו שהיא החשובה ביותר בשבוע) ורבנו על המוסף הספרותי של סוף השבוע - מגה חנונים כבר אמרתי? – עד שעייפנו מהויכוח, העפנו את העיתון על הרצפה, אהבנו זה את זה במתיקות וברוך ונרדמנו מאושרים אחד בזרועות השני.
למרות שאיתי לא היה הטיפוס שאומר אני אוהב אותך, או מביא למיטה מגש ארוחת בוקר מקושט בפרח ידעתי שהוא אוהב אותי, ידעתי כי גם אני הרגשתי אותו דבר כלפיו, וגם אני לא חשתי צורך להצהיר על רגשותיי באמירות רגשניות או לעשות מחוות רומנטיות.
לא דיברנו על נאמנות כי זה היה ברור מאליו - סקס זה דבר שאנחנו עושים רק זה עם זה ולכן מעולם לא היו אצלנו סצנות משפילות של קנאה, או משחקים מטופשים של מי מתקשר למי.
היינו באותו ראש, הבנו טוב אחד את השני והרגשנו בחוש מה מתאים ומה לא. בלי צורך לדון בזה היה לנו ברור שהפגנות פומביות של חיבה ומשיכה גופניות הן דבר מביך תמיד, גם אצל זוג נורמטיבי, קל וחומר מעשה שלא יעשה בין שני גברים, ולכן מעולם לא התחבקנו או החזקנו ידיים מחוץ לבית, ושנינו הסכמנו שמי שלא צריך לדעת עדיף שלא ידע על טיב הקשר שלנו.
גם נושא המשפחות שמהווה סלע מחלוקת אצל זוגות רבים - לא משנה מאיזה מין - לא היווה אצלנו בעיה. ברור היה שהמשפחות שלנו הן מחוץ לתחום ושלא מערבים אותן.
שנינו היינו רשמית מחוץ לארון, אבל במין נוסח אשכנזי, דתי מדחיקני כזה שבו כולם יודעים בעצם שאתה הומו, אבל עושים הכול כדי לשכוח את זה ולא לדבר על הנושא לעולם בתקווה שאולי, אם נעמיד פנים שזה לא קיים, זה יעלם.
ולכן כשהוא אמר לי שהוא יצא מהארון לפני הוריו ובכל זאת הם  מתעקשים להמשיך לשדך לו בנות ולהתנהג בחוג המשפחתי המורחב כאילו הוא סתם בררן ולא הומו ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.
הבנתי גם למה לא היה לו חשק לסקס מראש השנה, שאותו חגג אצל הוריו, ועד למוצאי יום כיפור שאותו בילה בבית הכנסת עם אביו, והבנתי גם למה הוא חובש כיפה על ראשו כשהוא נכנס לשכונה של הוריו למרות שעוד בצבא החל להגדיר את עצמו כדתל"ש.
גם אני, כל זמן שסבא חי, הייתי הולך איתו לבית הכנסת למרות שמיד אחרי הבר מצווה החלטתי שאני אפיקורס והפסקתי להניח תפילין ברגע שהתגייסתי.
פורים היה החג החביב על שנינו מאז ילדותנו וגם כשהתבגרנו המשכנו לאהוב את החג הזה שנועד מששת ימי בראשית לגרום אושר לילדים ולהומואים.
למרות רתיעתנו ממסיבות בפורים הראשון שלנו יחד שינינו ממנהגנו ורצנו ממסיבה למסיבה, מחליפים תחפושות ונהנים עד בלי די. בפורים גיליתי לראשונה שאיתי דווקא אוהב ויודע לשתות בניגוד אלי שמתמוטט אחרי כוס יין אחת.
אחרי פורים המשכנו לשמוח ולעלוז עוד זמן מה, אבל עם פרוס חודש אדר התחלף מצב רוחנו. ראש חודש ניסן הגיע ובישר על בואו של החג הנורא מכל, החג המשפחתי הדביק, המעיק והמאותגר קולינרית יותר מכל החגים - חג פסח המכונה משום מה חג החירות עמד בפתח. מזג האוויר החורפי משיב הנפש התחלף בחמסינים מעיקים שנשברו בפתאומיות בגשם בוצי, פריחה אביבית נהדרת גרמה להתפרצות אלרגיות מטרידות, רוחות חמסיניות יבשות כיסו באבק את התריסים שעקרות בית חרוצות קרצפו במרץ לכבוד החג, ואנשים החלו לברך זה את זה בחג שמח ולשאול אחד את השני איפה אתם בסדר.
גם אני וגם איתי לא אהבנו את פסח בדיוק מאותן סיבות, אבל בעוד שאני לקחתי זילרג'י נגד אלרגיה והתלבטתי כמו כולם כל בוקר בין חולצה קצרה למעיל, אומר לעצמי שעברנו את פרעה ונעבור גם את זה, איתי הלך לעזור לאימא שלו בניקיון הפסח וחזר אדם אחר.
בהתחלה ניסיתי להתעלם מהשינוי בהתנהגותו בתקווה שזה משהו עונתי שיחלוף מיד אחרי המימונה, אבל היה קשה לא לשים לב לכך שהוא הולך ומתרחק ממני, קופא כל פעם שאני נוגע בו, מבלה יותר ויותר זמן אצל הוריו ומוטרד מבעיות ביעור החמץ במטבח של אימא שלו יותר ממה שלא קורה אצלנו במיטה.
"אני מבין שאימא שלך הזמינה המון אורחים לסדר ושהיא זקוקה לעזרתך." ניסיתי להיות רגיש ומבין, "אבל יש לך עוד אחים וגם אחיות, למה הכול נופל עליך?"
"כי כולם נשואים עם ילדים ורק אני פנוי."
"אתה פשוט בן למופת חמוד, אבל..."
"אל תקרא לי חמוד זה... זה לא מתאים. פשוט אל!"
"למה? אתה לא החמוד שלי יותר?" מחיתי בתמימות וניסיתי לנשק אותו.
הוא הדף אותי מעליו, "מספיק חגי, לא בא לי."
"בסדר, אני מבין שאתה עייף ולא בא לך, אבל למה אתה כועס עלי?"
"לא כועס עליך, כועס על עצמי, על מה שנהיה ממני."
"מה נהיה ממך? למה אתה מתכוון?"
"אני מתפלא עליך שאתה שואל חגי, הרי אתה יודע בדיוק כמוני שפסח מתקרב ושבחג הזה צריך לבער את כל החמץ מקרבינו."
"מה? גם את הפיתות והבורקסים שהחבאתי בפריז'ר מאחורי הפיצות?"
"זה לא מצחיק."
"בסדר, אם זה מפריע לך אני אזרוק את כל החמץ מהבית." הרצנתי.
"ומה עם החמץ שבלב, החמץ שמחמיץ את הנשמה?"
"על מה אתה מדבר איתי?"
"עלינו, על הדברים שאני ואתה עושים."
"מה? איזה דברים?"
"אתה יודע, מה שאנחנו עושים במיטה."
"האמת שקצת שכחתי, כבר מזמן לא עשינו כלום. אולי תזכיר לי?"
"זו לא בדיחה, אין לך מושג כמה אני מתבייש לפעמים ממה שנהיה ממני."
"אתה חושב שאני לא מתבייש לפעמים? גם אני מצטער שאני כזה, אבל זה אני, ככה נבראתי, ואני לא מתכוון לחיות במאבק נגד עצמי כל ימי חיי."
"תראה," הוא התיישב מולי, הניח את ידיו על ברכי ומיד משך אותן חזרה, הביט בי בתחנונים ושב והשפיל את מבטו. "יש לי מחשבות שניות, יש לי היסוסים, ובעיקר בושה, המון בושה, אתה מבין?"
"כן, אני מבין, אבל אני לא מבין למה דווקא עכשיו? אני יודע שגם בימים הנוראים היה לך קשה, גם לי היה קשה, אבל זה נגמר והמשכנו הלאה, גם החג הזה ייגמר, נטאטא החוצה את הפירורים של המצה ונמשיך הלאה."
הוא נענע את ראשו בעצב. "אתה פשוט לא מבין, הבעיה שאתה באמת אפיקורס ואני... אני... הבושה שורפת אותי חגי. כל פעם שאני חושב על איך אני חי, באיזה מין טומאה אני שרוי..."
"האהבה שלנו זו טומאה? אתה מתבייש בקשר שלנו?"
הוא נאנח אנחה עמוקה והניד את ראשו לאות הן, אבל התמיד לא להסתכל לי בעיניים. "בפסח צריך לנקות את הבית ואת הנשמה, להתחדש, לצאת מעבדות לחירות. אתה יודע את זה בדיוק כמוני."
"מעבדות לחירות? אם ניפרד תרגיש שאתה יוצא לחופשי?"
"כן. כשאני חי אתך אני עבד ליצרים הרעים שלי ואני רוצה לצאת לחופשי חגי, אתה מבין? אני רוצה להסב לשולחן הסדר כשאני נקי מחמץ וחופשי מעבדות."
ליבי שקע בקרבי. כמו תמיד הבנתי אותו לחלוטין וידעתי שהוא רציני, ידעתי מאיפה באו לו הרעיונות הללו וידעתי שאין לי כוח להילחם בהם.
"כן, אני מבין. סליחה על כל מה שעשיתי לך איתי, הייתי קופץ לסיר מים רותחים כדי להגעיל את עצמי עם הכלים של פסח אם זה היה משנה את דעתך, אבל אני לא חושב שזה יועיל. שלום ושיהיה לך חג שמח."
חיש קל אספתי את כל חפצי וחזרתי לחדרי הקטן והדחוס במעונות הטכניון.

בסדר פסח ישבתי בין קרובי משפחתי כאבל בין חתנים וניסיתי להעמיד פנים שאני בסדר. אולי הצלחתי לשכנע בכך את הדודים והדודות, אבל לא את אימא. רק אחרי שכולם הלכו ואבא רוקן את הכוס של אליהו הנביא ונרדם על הספה הנחתי לעצמי להראות כמו שהרגשתי - עצוב ואומלל ובודד.
בפנים עגומות עזרתי לאימא לפנות את שיירי הסדר ולשטוף כלים. והיא שתקה ושתקה עד שלא יכלה יותר ושאלה מה קרה. "כלום, זה האלרגיות האלו, את יודעת שאני נורא סובל מהן בעונה הזו."
"כן, בטח. את זה תספר לדודה בלה, אבל לא לאימא שלך. מה קרה לך חגי? אתה נראה כאילו חזרת מלוויה."
"זה בגלל איתי, הוא החליט שאני חמץ וטמא ושהוא מתבייש."
"איך הוא מעז להגיד דבר כזה על הבן המקסים שלי? הוא אידיוט, תזרוק אותו!" קראה האימא הפולנייה שלי בעלבון.
"לא יכול, הוא זרק אותי ראשון."
"למה? אתה לא שידוך מספיק טוב בשבילו?" התרגזה אימא.
"נו, אימא, למה את לא מבינה? הוא ממשפחה דתית והוא מתבייש."
"מתבייש ממה? מה כבר עשיתם?" התמלאה אימא חשד, "אורגיות? סמים?"
"אוי, אימא, באמת! איזה אורגיות על ראשך, זה אני, חגי, מה לי ולסמים, אבל ישנו יחד ו... ו... היינו זוג."
"זוג אוהב?"
"נו, בטח, מה חשבת? שאני אשים את המברשת שיניים שלי ליד מברשת שיניים של מישהו שאני שונא?"
אימא התיישבה מולי ולקחה את ידי בידה, "חגי, אתה בחור מקסים ויפה ונהדר. נכון שאני אימא שלך, אבל תסמוך עלי, בעניין הזה אני לגמרי אובייקטיבית, אתה מציאה של ממש והבחור הזה, האיתי הזה, אם הוא מתבייש באהבה שלכם זו הבעיה שלו, לא שלך. אתה תתגבר עליו ותמצא משהו טוב יותר. אני מבטיחה לך."
"תודה אימא." נישקתי על לחייה, מנסה לחייך, "גם את לא רעה בעצמך ואני לגמרי אובייקטיבי בזה למרות שאני הבן שלך."
קמתי לצאת ואז נשמעה דפיקה על הדלת. "מי זה יכול להיות בשעה כזו?" התפלאה אימא.
"אני מקווה שזה לא אליהו הנביא שבא לטעום מהכוס שלו כי שתיתי לו את כל היין." אמר אבא ופיהק.
פתחתי את הדלת וגיליתי את איתי על הסף. הספיק לי מבט אחד כדי לדעת שהוא שתוי ועצוב. "מה קרה? למה אתה לא אצל ההורים שלך?" השתוממתי. ידעתי שאצל הוריו הסדר נמשך עד חצות ושהוא תכנן להישאר לישון שם אחר כך.
"כשהם פתחו את הדלת לאליהו הנביא קמתי והסתלקתי."
"למה?"
"כי כשאבא קרא 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' כולם סובבו את הראש והסתכלו עלי ופתאום הבנתי... הבנתי..." הוא החל לבכות ובניגוד לכל הגיון ושיקול דעת אימצתי אותו אל ליבי, הרגעתי וליטפתי וחיבקתי, מנסה לנחם ולעודד אותו.
"מה הבנת איתי?" שאלה אימא בסקרנות וקירבה אליו קופסת טישו.
"שזה לא יעזור, שאני תמיד אהיה אחד כזה שמגיע לו שאלוהים ישפוך עליו את חמתו."
"נו, באמת." קמה אימא על רגליה והניחה ידיים על מותניה - סימן בדוק לכך שהיא כועסת מאוד, "אלוהים יכעס עליך כי אתה אוהב את הבן שלי? איזה שטויות! אני לא יכולה לשמוע יותר את הקשקוש הזה." שילבה את זרועה בזרועו של אבא ולקחה אותו למיטה, מותירה אותנו לבד.
"בוא, אני אלווה אותך לדירה שלך." קמתי ממקומי ופתחתי לאיתי את הדלת. בחוץ היה קצת קריר וריח טוב של פריחת הדרים בישם את האוויר.
"היא צודקת אימא שלך, אני באמת אוהב אותך חגי."
"אני יודע איתי, גם אני אוהב אותך."
"חשבתי שאחרי שניפרד אני אפסיק להתבייש, אבל זה לא קרה."
"למה המשכת להתבייש? הרי ביערת את החמץ שלך?"
"לא עזר לי הביעור חמץ. נשרפתי מרוב בושה בגלל הדברים שאמרתי לך וגם... גם... אתה יודע."
"חלומות?"
"כן, גם אצלך?"
"כל הזמן. התחלתי לישון על מגבת כי נגמרו לי הסדינים הנקיים."
המשכנו ללכת בדממה, מהרהרים אחד בדברי השני עד שהגענו לדירה של איתי, הדירה שחלקנו עד לא מכבר.
"טוב, אז לילה טוב איתי, ואני מציע לך לשתות בבוקר הרבה מים כדי שלא תסבול מכאב ראש." הענקתי לו טפיחה ידידותית על הכתף ופניתי ללכת.
"חגי," הוא מיהר בעקבותיי ואחז בזרועי, "אל תלך, בוא אלי לדירה."
"אני מתפלא עליך איתי, אתה מוכן להכניס חמץ לדירה שלך?"
הוא נאנח. "אתה מתכוון להכריח אותי להגיד את זה?"
"כן."
"אני מתגעגע אליך חגי, אני אוהב אותך. בבקשה, בוא נחזור."
"אבל אמרת שאתה מתבייש, שמה שאני ואתה עושים זה טמא ורע."
"טעיתי."
"אז אתה כבר לא מתבייש?"
"בטח שכן, אבל אני יותר אוהב אותך מאשר מתבייש ו... ו... נו, די. בוא כבר למעלה."
"למה? מה יש לי לחפש שם?" 
"אוף!" איבד חגי את סבלנותו, הסתער עלי, הדביק אותי לקיר ונישק אותי. "אני אידיוט שרוט ודפוק, אבל אני אוהב אותך. בבקשה, תסלח לי על השטויות שאמרתי ותחזור אלי."
אמרתי שאני סולח לו על השטויות שהוא אמר, שגם אני מתבייש לפעמים ושגם אצלי האהבה חזקה יותר מהבושה ועליתי אליו לדירה.
בבוקר התעוררתי כרגיל ראשון, התלבשתי חרש והלכתי להכין לי כוס קפה.
"ומה איתי? לי לא הכנת."
"חשבתי שאתה ישן. הנה, אני מכין גם לך."
"תודה. אז מה נעשה היום? אולי נלך לטיול?"
הנחתי לפניו את הקפה ופרסתי לו פרוסת עוגה כשרה לפסח. "איתי, נכון שעליתי אליך לדירה כמו שביקשת, אבל שים לב שלא הסכמתי שנהיה שוב יחד."
פיו נפער בתדהמה. "אבל אמרת שאתה אוהב אותי, ישנת איתי כל הלילה."
"כן, אתה צודק. אבל זה לא אומר שאנחנו שוב יחד."
"אתה עדיין כועס עלי?"
"אני לא כועס, לא כעסתי עליך אף פעם, אבל הבנתי שאתה דתי ושאף פעם לא תהיה שלם עם עצמך. אני תמיד אהיה בעיניך החמץ הזה שמחמיץ לך את הנשמה וצריך לבער אותו."
"אבל חגי... זה לא בדיוק ככה, נכון שאני עדיין במובן מסוים דתי אבל... אבל..."
הוא נראה כל כך חמוד, יושב שם עם פרוסת עוגת הפסח הכשרה בידו, מנסה לחפש מה יגרום לי להישאר.
"זה לא יקרה עוד פעם, אני לא אגיד לך יותר דברים איומים כאלו." הניח איתי לעוגה הנגוסה למחצה וניסה לחבק אותי.
"כן, עכשיו אתה אומר ככה, אבל בחג הבא אתה שוב תתחיל להתרחק ממני ותגרום לי להתבייש בעצמי. יש יותר מידי חגים בשנה, אני לא יכול לחיות ככה." הדפתי אותו מעלי בעדינות והלכתי.
חזרתי ברגל לחדר שלי בטכניון. כולם נסעו הביתה לחג והייתי לבד בדירה. שכבתי על המיטה ובהיתי באוויר, מבטיח לעצמי שוב ושוב שעשיתי את הדבר הנכון, ושבסוף זה יעבור והלב שלי יפסיק לכאוב. אני מודה, לא האמנתי לעצמי, אבל השתדלתי מאוד.
"חגי!" שמעתי קול מוכר צועק לי מלמטה, "חגי איפה אתה?"
הצצתי החוצה וזה היה איתי, עומד על המדרכה מול בניין הדירות שבו גרתי, מחזיק שקית ניר חומה קטנה בידו. הוא מעולם לא עלה לדירה שלי ולכן לא ידע איפה אני גר בדיוק וכדי למצוא אותי עמד בחוץ וצעק את שמי.
שאלתי את עצמי אם לי היה אומץ לעשות אותו דבר, ועצמי השיב לי בלחש שאין מצב שהייתי מתנהג ככה, אני ביישן מידי.
דהרתי למטה וגיליתי שבשקית שאחז איתי בידו הייתה חצי מנה פלאפל.
"השתגעת!" צעקתי עליו, "מה אתה עושה? פסח היום!"
"מה אכפת לי? אני אוהב חמץ. נסעתי במונית לחליסה וקניתי לי פיתה." התריס איתי, "ועכשיו אני מתכוון לאכול אותה. רוצה ביס?"
האמת שרציתי. הפיתה הייתה טרייה ומגרה ואני הייתי נורא רעב, אבל... בחיים לא אכלתי חמץ בפסח ופשוט לא יכולתי.
"אני לא יכול." אמרתי, "מצטער אבל אני לא מסוגל."
"ואני דווקא כן." אמר איתי באומץ, הגיש את הפיתה המלאה עד להתפקע בכדורי פלאפל זהובים אל פיו, פתח אותו וכמעט...
חטפתי את הפיתה מידו דחסתי אותה היטב לתוך השקית והשלכתי אותה מהר לפח האשפה שעמד בסמוך.
"נו, מה יהיה? זרקת את החמץ שלי ואני רעב." אמר איתי וצחק.
"גם אני רעב. אתה מרעיב אותי עוד מראש חודש ניסן." צחקתי אליו חזרה. לקחתי את ידו בידי, עליתי איתו לחדרי ושם השבענו זה את זה עד שהתעייפנו ונרדמנו.
כשקמנו מהשינה היינו רעבים כמו זאבים. פלשנו למטבח, חיסלנו את כל המצות בממרח שוקולד שמצאנו, ואחר כך ארזנו את חפצי ובלי להצהיר הצהרות אהבה רגשניות, או לעשות מחוות רומנטיות מביכות, חזרנו יחד לדירה שלנו והמשכנו בחיינו כמו קודם.


הוא עדיין שם כיפה לפני שהוא נכנס לשכונה של הוריו, והם עדיין מנסים לשדך לו מידי פעם מישהי, ואני יודע שגם בשנה הבאה הוא ייבש אותי בימים הנוראיים, אבל מעכשיו הוא בא איתי פעם בשבועיים לאכול ארוחת ליל שישי אצל הורי, וכשאנחנו חוזרים הביתה ברגל אנחנו פוסעים יד ביד ונעצרים להתנשק בפינות הרחוב החשוכות.

אין תגובות:

פרסום תגובה