ב. הארון של האדון

בדרך כלל ישן עם גולי, אבל כשגולי חלה בשפעת ולא חפץ בנוכחותו במיטתו, ישן הנער בחדר הנזירי ההוא על מיטת היחיד הקשה, ואת בגדיו ומעט חפציו שמר בארון הבגדים הישן, מקפיד לא לערבב את חפציו עם חפצי אדונו.

גולי שמע את דלת הארון חורקת, נפתחת ונטרקת חזרה, ואחר השתררה דממה מעיקה.

הוא נשכב חזרה במיטתו, שואל את עצמו מה יקרה כעת. שום דבר לא קרה, ואחרי כמה דקות הוא החל להשתעמם והלך לחפש את חומי, תוהה בינו לבין עצמו איך בילה לבד את כל השנים הללו לפני שחומי הגיע אליו.

"לטוב מתרגלים מהר." מאוד נזכר בקולה המריר של אימו שרטנה תמיד על השירותים שנאלצה לספק לבעלה – "העצלן הזה, שלא מוכן להרטיב אצבע במים קרים." הייתה ממלמלת לנפשה כשהייתה מגישה לו עוד כוס תה ומנקה אחריו את המקלחת הרטובה. "נראה איך תסתדר כשאני אמות." הייתה רוטנת, ואוספת גרביים מלוכלכים, מגהצת ערמות של חולצות ותחתונים, מנקה מבשלת אופה ומכבסת וכל הזמן רוטנת.

נבואותיה לא התגשמו, אבא שלו לא נאלץ מעולם להסתדר בלעדיה, הוא נפטר לפניה, וכמה חודשים אחר כך גם היא הלכה לעולמה, כאילו כעת משמת לא היה עוד טעם לקיומה עלי אדמות.

חומי, לעומת אימו מרת הנפש של גולי, שירת אותו בהתלהבות ובהתמסרות עולצת, והיה חרוץ נקי ומסודר הרבה יותר ממנה, וכמובן שגם היטיב מאוד לבשל, בעוד שאימא שלו, המסכנה, הייתה מבשלת איומה.

גולי נכנס לחדרו של חומי ונדהם לגלות אותו ריק. החדר היה מסודר להפליא ורק ערמת ספרים קטנה שעמדה על שולחן הלילה העידה על בעליו.

גולי בחן את הספרים - רומנים של היינריך בל ואייריס מורדוק, ספר על הפילוסופיה של ניטשה, ומחקר מלומד על מיניות האדם מאת פרופסור קליין - כולם ספרים שהוא הזכיר כבדרך אגב בשיחותיו עם הנער, ממליץ לו לקרוא אותם.

בדרכו האופיינית חומי התייחס להמלצות הלא מחייבות הללו כאל פקודות וקנה את הספרים הללו בכספו, דמי כיס נדיבים שגולי העניק לו כל שבוע למרות מחאותיו המגומגמות שאין צורך ויש לו די כסף.

גולי, שאילץ אותו להתפטר מעבודתו הבזויה כמלצר, התעקש לדחוף שטרות כסף לכיסיו, ומידי פעם היה יוצא איתו למסעי קניות, נהנה להלביש את גזרתו המושלמת בבגדים יקרים שהבליטו את יופיו.

"אתה מתייחס אליו כאילו הוא בובת הברבי הפרטית שלך." העירה לו על כך ידידתו הותיקה, סילביה כהן, לסבית קשוחה שניהלה ביד רמה את לשכת דיקן הפקולטה בה לימד הנדסה ומתמטיקה גבוהה.

"הוא נהנה ואני איני חסר." הצטחק גולי, "אז מה רע בכך?"

"אין שום רע." נאלצה הפמיניסטית המושבעת הזו להודות, "אם שוויון אז עד הסוף. גם לגברים צעירים ויפים מותר לסחור בגופם הצעיר, בדיוק כמו שנשים צעירות עושות."

בזמנו הוא כעס ונכנס איתה לויכוח על שהיא מכנה את המתנות הנדיבות שהעניק לבן חסותו הצעיר אתנן. הם התווכחו מעט וכמעט שרבו, אבל לבסוף התפייסו, וסילביה נאותה להסכים בחצי פה שהערתה הייתה מעט בוטה.

"חומי? חומי? לאן הלכת?" שאל גולי, מביט סביבו בחדר הריק, ופחד פתאומי לפת את ליבו באצבעות קרח קפואות.

הוא הלך, ברח ממני, נפגע מההלצה המטופשת שלי, חשב ופתאום חש חולשה ונאלץ לשבת על המיטה, משעין את גבו על הקיר. ליבו פעם במהירות וחשש מהתקפת לב תקף אותו.

הוא כמעט בן ארבעים, זה בדיוק הגיל לדבר כזה, חשב ולפת את חזהו, מתנשם בכבדות. הוא עזב אותי, הילדון המתוק שלי, העבד הקטן והיפה שלי, חשב ודמעות סנוורו את עיניו. איך יכולתי להיות כל כך אטום? לא להבין כמה הוא רגיש? הוא לוקח כל כך ברצינות את המשחק הזה של עבד ואדון ואני, בגסות אטומה כזו...

"אוי חומי שלי, איפה אתה?" נפלטה מפיו יבבת קינה שהחרידה אותו בעוצמתה.

אני אמות בלעדיו, אני פשוט אגווע מצער בלי היפיפה שלי לידי חשב, והחל להתייפח בלי מעצורים, מרגיש מיואש ועזוב כמו ילד יתום.

דלת הארון חרקה בקול וחומי זינק מתוך הארון וכרע על ברכיו מול גולי המתייפח.

"אני כאן גבריאל, לא הלכתי לשום מקום, רק התחבאתי לך. אני כאן אהובי, אדוני היקר, אל תבכה, אני אף פעם לא אעזוב אותך גולי, אני פה, לרשותך תמיד." חיבק בכוח את רגליו של גולי שמשך אותו אליו ונשכב עליו, מועך אותו בגופו הכבד, ספק מנשק ספק נושך את פניו וכתפיו.

"חשבתי שעזבת אותי." התייפח בהקלה וחיכך את זיפי זקנו בלחיו הרכה של אהובו.

"בחיים לא. אני שייך רק לך אדוני, סלח לי שהפחדתי אותך, בבקשה תסלח לי. מגיע לי עונש חמור."

"נכון." הסכים גולי, מחייך מבעד לדמעות, מגיע לך עונש, וזה מה שתקבל על הצער שגרמת לי, עבד קטן וסורר שכמוך."

הוא לקח את הנער למקלחת, הפשיט אותו מבגדיו וחבט בו במברשת שיער ישנה ורכה בעלת ראש כסוף, מנקד את עור ישבנו הבהיר בנקודות אדומות, ואחר מרח את פי הטבעת המתוק שלו במשחה מנטולית קרירה וחדר לתוכו בכוח תוך שהוא צובט באצבעותיו את פטמותיו הקטנות והרגישות ונושך את כתפיו.

רק כעת הבין שהאהבה התגנבה אליו חרש, בלי ששם לב. הוא היה מאוהב עד למעלה מראשו בצעיר הזה שהעמיד את עצמו לרשותו כעבדו הנאמן ותוך כדי כך שלט בו ללא מצרים, משנה לחלוטין את כל עולמו, מנער את חייו, הופך אותו בעל כורחו לאדון גברי וקשוח הנאלץ להכאיב לאהובו כדי לרצותו ולספקו.

"נענשת מספיק?" שאל את חומי אחרי שהזיון הפראי הסתיים ושניהם צנחו מתנשמים על רצפת הפרקט של חדר האמבטיה.

חומי שתק ועצם את עיניו כאילו התנתק ונעלם לתוך עצמו. גולי כבר הכיר היטב את ההבעה הזו וידע מה פירושה, ככה היה אהובו מביע בלי מילים את מורת רוחו מהיד הרכה מידי של אדונו.

הוא נאנח בתוך תוכו וסטר בכוח על לחיו של הצעיר שפקח מיד את עיניו והביט בו בדריכות להוטה.

"לא אדון גולי. זו הייתה רק ההקדמה, אני יודע את זה." לאט חרש כשהבעת יראת כבוד על פניו.

"אתה צודק לגמרי קטנצ'יק שלי, בפעם הבאה אני אשתמש במברשת הקשה, ואם תמשיך להיות חצוף אני אדחף לך אותה לתחת." איים על הצעיר שהנהן בלהיטות, "ועכשיו לפינלה," הכריז, "אני רואה שעוד עומד לך."

"כן אדוני. אני אף פעם לא אגמור בלי רשותך אדוני."

"טוב מאוד. ככה צריך להתנהג עבד." אישר גולי, לא מבין למה חילופי הדברים הטיפשיים הללו גורמים לאברו לשוב ולהזדקף.

"את בטח חושבת שעכשיו מגיע לך לגמור בסבבה, מה רוזי?" חקר ברשעות ולפת את רעמת השיער המתולתל על עורפו של חומי, מושך בה בגסות.

"כן אדוני, זאת אומרת לא אדוני, מה שאדוני יגיד." גמגם חומי, שברגע שהיה נכנס לדמותה של רוזי היה מתנהל באורח מהוסס ומטופש, מזמין התעללות.

"אז כדאי שתחשבי שוב רוזי!" גער גולי וניער את ראשו של הצעיר, מטלטל אותו בשערותיו כאילו היה בובה. "לכי תביאי את הליפה החדשה שרמוטה!" פקד בגסות.

חומי רץ להביא את הליפה הקשה והיבשה, ונחפז להגישה לגולי שנכנס לאמבטיה, השתין על הליפה, ואז פקד על חומי לשבת מולו ולשפשף את אברו הזקוף בליפה הלחה משתן עד שיגמור. "ואל תעיזי להפסיק עד שתגיעי לאורגזמה. לא אכפת לי שזה דוקר לך את הדגדגן העדין שלך. לא מגיע לך ליהנות הפעם, חתיכת שרמוטה מלוכלכת, יותר מהר, מספיק לחלום זונה, תעמדי על ארבע ותני את התחת, לא חטפת מספיק היום."

חומי מיהר לעמוד על ארבע, מהדק את הליפה בין ירכיו, מביט בהבעה מטופשת אל גולי. "תמשיכי, תשפשפי ביד אחת סתומה, אל תפסיקי!" נזף גולי שאברו שב לעמוד במלוא הדרו, מתעלם מהעובדה שרק לפני כמה דקות קיבל את שלו.

"עומד לך שוב אדון גולי." לא החמיץ חומי את המתרחש בין ירכי אדונו.

"אז מה? את, חתיכת מזדיינת, לא תקבלי את הזין שלי לכוס המלוכלך שלך, זה מספיק טוב בשבילך." דחף גולי את ידית המברשת לתחת של רוזי המייבבת.

"את בוכה שרמוטה? אני כבר אתן לך סיבה לילל." הוא הרטיב מגבת פנים קטנה, קיפל אותה לאורכה מספר פעמים והצליף בכוח בגליל הרטוב בעכוז המזדקר לפניו.

"תספרי בהמה!" פקד בקול גס. "קדימה!"

בהצלפה השתים עשר החל חומי לפרכס ולהתעוות. את מספר שלוש עשרה הוא החמיץ ולא ספר, ובמספר ארבע עשרה הוא הגיע לאורגזמה עזה כל כך עד שהתמוטט ונפל על הרצפה. ליבו של גולי קפץ בחזהו בבהלה.

"אוי! מה עשיתי?" צעק בחרדה ומיד נעלמה הזקפה המפוארת שלו כלא הייתה.

"חומי קום!" צעק ומשך את הצעיר המעולף ששכב רפוי על הרצפה.

בכוח שלא שיער שמצוי בו נשא אותו על כפיים והשכיב אותו בעדינות על המיטה, מביט מיואש בפנים הרגועים של אהובו הצעיר.

לשמחתו העילפון נמשך רק רגע קל ומיד אחר כך העפעפיים הסגלגלים רטטו, הריסים הזהובים הארוכים רפרפו מעדנות, מעין אדווה קלה חלפה לאורך הגוף הרזה והבהיר, האהוב כל כך, ואז הוא התעורר, מחייך כאילו קם משינה עמוקה.

 "מה קרה? איפה אני?" שאל בתמימות, משל היה שלגיה שנושקה זה עתה על ידי הנסיך.

"התעלפת." הסביר גולי, "כל כך נבהלתי חומי. הפחדת אותי נורא גמרת והתעלפת חשבתי שאתה מת."

הוא השתרע לצד חומי וחיבק אותו בעדינות מרשה לעצמו, רק עכשיו, לחזור ולנשום.

"תשמע נחמיה, זה צריך להפסק, אני לא יכול יותר עם זה, אני פוחד. אתה סוחף אותי לדברים שאני לא יכול להתמודד אתם."

"אתה רוצה שנפרד?" נמחק החיוך מעל פני חומי ועיניו החלו להיגדש בדמעות.

"לא. מה פתאום להיפרד? חס וחלילה. אני רק רוצה ש... שנפסיק עם כל הדברים האלו, המכות והעונשים וכל זה, ושלא תקרא לי יותר אדון גולי ו... אני לא רוצה שתהיה העבד שלי יותר. אני רוצה שנהיה סתם... סתם זוג. אתה יודע למה אני מתכוון?"

"כן, אני יודע למה אתה מתכוון גבריאל." אמר חומי ביובש ופנה לצאת מחדר השינה, ידיו כרוכות סביב כתפיו כאילו היה מחבק את עצמו. 

אותו לילה הם נרדמו חבוקים כרגיל, אבל בבוקר חומי כבר לא היה בבית. הוא נעלם עם התיק המרופט שהביא איתו. משאיר בארון את הבגדים החדשים שקנה לו גולי.

טרוף צער וייאוש חיפש גולי בארון הישן, תר אחרי איזה סימן קלוש שיגלה לו לאן נעלם הנער, ולשמחתו גילה במגרה התחתונה, חבוי בין זוגות מתפוררים של נעלי בית ישנים, פנקס קטן כרוך בכריכת קרטון חומה.

היה זה היומן של חומי. יומן שהחל לכתוב עוד לפני שנפגשו. הוא עבר מהר על הדפים, נעצר פה ושם, קורא משפט זה או אחר שנכתב בכתב ידו הקטן והסדור של חומי, אבל היה נסער מכדי להתרכז.

כל גופו כאב מיגון לא מוכר, הוא הרגיש כאילו קרעו את בשרו לחתיכות. המשך החיים כסדרם - ארוחת בוקר, התלבשות, יציאה לעבודה, כל הפעולות הרגילות שעשה כל יום לא באו בחשבון.

בקושי אילץ את עצמו לצחצח שיניים, ואחר צנח על הכורסא בסלון, לבוש בחלוק פרום, שערו פרוע וליבו הולם בכוח שב לעיין בפנקס הקטן, מנסה לדלות ממנו רעיונות לאן נעלם חומי.

כל הכשרתו האקדמאית, השכלתו, הניסיון שצבר בחייו, קור רוחו ותבונתו, נמוגו ונעלמו לנוכח האסון שנחת עליו. הוא, שהיה מסוגל להתרכז בכל מקום ובכל שעה, והתגאה בקריאתו המהירה וביכולת הניתוח שלו, לא היה מסוגל לחבר את המילים שנכתבו על ידי חומי למשפטים ברורים.

לבסוף התייאש, סגר את הפנקס וישב בשקט, מחבק אל ליבו את הכריכה המכוערת והזולה שידיו העדינות של חומי נגעו בה כל כך הרבה פעמים, ובכה בכי תמרורים.

הוא שב ושחזר את הרגעים האחרונים של אושר שחווה עם אהובו וקילל את עצמו על פזיזותו. היה לו ברור שחומי עזב כי הוא סירב להיות אדונו, ובדמיונו ראה איך הוא מוצא לו חיש קל אדון חדש שידע את גופו הבהיר והמתוק, והכאב פילח את קרביו.

אחרי כמה שעות של בכי ובלבול הוא החל להירגע ולהתאושש, לא שהכאב פחת או הוקל, אבל השוק הראשוני חלף. הוא הבין שעליו לעשות מעשה או שלעולם לא יזכה לראות שוב את חומי שלו.

אתה חייב להירגע, לשמור על קור רוח לקרוא בשקט ובבהירות את היומן. חומי השאיר אותו למענך כדי שתקרא בו, לא כדי שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש ותיילל, סח לעצמו, ומחט בכוח את חוטמו הנוטף.

הוא הכין כוס תה, התגבר על עוד התפרצות של בכי למראה הכוסות הנקיות שהשאיר חומי מסודרות בארון, והחל לקרוא. חומי כתב כפי שדיבר, בלשון נמלצת ומיושנת, עמוסה דימויים דתיים.

הדפים הראשונים שעליהם רק רפרף סיפרו בקצרה על תלאותיו מאז עזב את בית אביו. הנדודים בין עבודות ודירות, החיפוש אחרי מקום שבו ירגיש בבית, סלידתו ופחדו מפני בעל המסעדה המתועב שנתן לו מקום מגורים תמורת שירותי מין שחומי העניק לו מידי פעם בסלידה ובחוסר רצון.

ליבו נחמץ כשקרא את התיאור היבש והמזעזע על הגבר רע המזג שריח זיעה נודף ממנו, לוכד את חומי בשירותים ומאלץ אותו למצוץ את אבר המין שלו עד שהגיע לפורקן בפיו - "אחר כך הוא סגר את המכנסיים והלך, ואני הקאתי את הנשמה ורציתי למות." כתב חומי בתמציתיות חסרת רגש.

מיד אחר כך בא התיאור הנלהב של פגישתם הראשונה - "הלכתי לגן כדי לא להישאר לבד בחדר המחניק ההוא ולהסתכן בעוד פגישה עם הצורר." כתב חומי, "ושם עשה איתי אלוהים חסד והפגיש אותי עם אדוני האמיתי, אדון גופי, ליבי ונשמתי. בהתחלה לא ידעתי שזה הוא, אני יצור קטן חלש וטיפש, אבל אלוהים ברוב חסדו ריחם עלי ושלח לי אות - ברק גדול ירד משמים והאיר את עיני, גשם החל לשטוף מעלי את זוהמת הצורר, ותועבת כל החיים שחייתי עד אז נרחצה מעל בשרי, מטהרת אותי לקראתו, לקראת אדוני האמיתי. הוא היה רך דיבור ונעים הליכות, אדיב ואוהב, הוא הכניס אותי אל ביתו, אל מיטתו, אל ליבו והקדיש את כל אהבתו רק לי."

השתפך הנער בתשבחות על התנהגותו של גולי עובר אחת לאחת על כל הפעמים שבהן, כפי שכתב – "אדוני הטוב ידע את גופי הנקלה ורומם את רוחי לגבהים שלא ישוערו."

וגולי, שעד היום בוש בכל הפעמים בהן הכה את חומי, העליב אותו והתייחס אליו כאל עבד, הבין רק עכשיו שכל המקרים הללו, שכל כך גירו אותו אך באותה עת גם הפחידו אותו וגרמו לו להתבייש בעצמו, התפרשו אצל חומי כמעשי אהבה נעלים וכהזדמנות להראות למאהבו את מסירותו.

"אחרי ששוני בא עת יגוני." כתב חומי בדף האחרון – "הפעם האחרונה שאדוני הואיל להקדיש לי את זמנו ואונו באה אחרי שציערתי אותו והתחבאתי מפניו בארון הישן. הכאבתי לו, אבל הוא לא זנח אותי והקדיש מזמנו להעניש אותי כפי שהיה יאה לי, ואז, דווקא אז, באה לי עדנה גדולה. נפשי יצאה מתוך גופי וריחפה אל שמי מרום. אדוני הטוב נבהל עד מאוד מהעילפון הבלתי מוסבר שירד עלי והחליט שדי בכך, הוא לא רוצה עוד להיות לי לאדון. בטוב ליבו האינסופי הציע לי להישאר לצידו, אבל לא כעבדו המסור והאוהב אלא כבן זוג רגיל. ליבי נקרע מצער ויגון, לא אוכל לחיות כך על חורבות האהבה שהייתה פעם. טוב לי מותי מחיים משמימים וחסרי אדון. אני חייב לעזוב את המקום המבורך הזה שפעם ידעתי בו כל כך הרבה אושר. מי ייתן ואדוני יזכה להיות מאושר עם עבד ראוי יותר ממני. אני, אומלל וחסר כשרון שכמותי, לא ידעתי לספק אותו. אני תקווה שאחר יוכל, וגם אם המחשבה על ידיים זרות נוגעות בגופו האהוב קורעת את נשמתי... " וכאן, באמצע המשפט, נגמר היומן.

הקיפאון שאחז בגולי התפוגג באחת. כול גופו נמלא קדחת פעילות. הילד המטורף הזה הולך להתאבד בגללי חשב, וליבו קפא מבהלה.

הוא התלבש במהירות ודהר החוצה. לא היה לו מושג לאן ללכת, אבל לא יכול היה לשבת סתם כך כשחומי אהובו, אהבת חייו היחידה, מסתובב בחוץ, טרוף צער ויגון.

במשך כמה שעות התרוצץ ברחבי העיר, עוצר את מכוניתו ומחפש את חומי בכל המקומות שהיו חביבים על שניהם.

בדק במסעדות, ובבתי קפה, בגן האם, במגדלי פנורמה, ועבר את כל הגן התלול של רחוב יפה נוף. אחר ירד להדר ושוטט במשביר לצרכן בלי לפסוח על אף קומה.

הוא כיתת את רגליו לאורך ולרוחב רחוב הרצל ורחוב החלוץ, בודק את כל חנויות הבגדים וכלי הבית החביבות על חומי, והעלה חרס בידו.

אחר כך עבר את כל רחוב הרצליה ומשם חצה את הכביש לרחוב הנביאים. נשאר לו עוד לבדוק את מגדל הנביאים מצופה המראות ששיקף באדישות מתנשאת את הבתים הערבים הישנים היפים שהתגמדו למרגלותיו. בחריצות סקר את כל קומותיו של הקניון, מציץ לכל החנויות, ואפילו על חנות כלי החשמל לא פסח.

חומי לא היה גם שם, והוא ידע שכעת כלו כל הקיצים, הוא חייב ללכת לגן הזיכרון הנמצא מרחק כמה פסיעות ממגדל הנביאים, במעלה רחוב חסן שוקרי, ולחפש שם את חומי.

מאז שפגש את חומי גולי לא שב לגן הזיכרון, נדמה היה לו שחלף זמן רב מאז, אבל לפליאתו הרבה שום דבר לא השתנה, אותם הפרצופים, אותן המחוות, הכל נשאר אותו דבר.

כשהגיע מתנשף ומזיע לגן השמש כבר נטתה לשקוע לתוך הים, וגולי פסע אט אט בשבילים המוכרים עד לעייפה, תר אחרי חומי. אחרי שעבר את כל הגן ולא מצאו התיישב מותש על הספסל מול התותח הצופה לים ושאל את נפשו למות מרוב עצב.

כל היום לא אכל מאומה. רק שתה מעט מים, ובכל זאת לא חש רעב, הוא ידע שעליו לחזור הביתה, אבל לא יכול היה להקים את גופו מהספסל. אבריו כבדו כעופרת והיה עליו לאזור את כל כוחותיו רק כדי לשבת זקוף.

"גולי, מה שלומך? מה נשמע? המון זמן לא ראיתי אותך?" התיישב לצידו סוסו היפה וחייך אליו במאור פנים.

"בסדר." הפטיר גולי בקושי, מנסה להעוות את פניו בחיוך. סוסו היה מכיר ותיק, כבר לא כל כך צעיר ויפה כמו שזכר אותו גולי בזמנו, כשרק הגיע לגן, אבל עדיין מחייך, מקפיד על הופעתו ולבושו, עדיין מחפש אחרי צעירים בהירים ויפים, רצוי חסרי ניסיון.

"אל תשאל מה קרה לי לפני כמה דקות?" סח סוסו בנועם, "נפל עלי בחור אחד, מתוק כמו דבש, בלונדיני אמיתי, רזה וחלק כמו שאני אוהב." חייך בערגה, "לקחתי אותו לפינה הקבועה שלי, וברגע ששמתי עליו יד הוא השתגע לגמרי, דחף אותי, צעק, קילל ובסוף נשך אותי.

הנה תראה." הושיט לגולי את כף ידו שסימן נשיכה ברור נראה עליה, נשך אותי המג'נון וברח כמו משוגע, והכי מצחיק שלא הבנתי אף מילה ממה שהוא אמר."

"למה לא הבנת?" שאל גולי שכל עייפותו נמוגה באחת לשמע תיאור הצעיר.

"הוא פתאום שכח לדבר עברית ודיבר בשפה כזו, אנא ערף? מין גרמנית או משהו, אני חושב." משך סוסו בכתפיו בפליאה.

"אולי יידיש?" חקר גולי בדריכות.

סוסו חייך ומשך בכתפיו. "אולי? מה לי וליידיש? אני בכלל דרוזי."

"ולאן הוא רץ, המשוגע שלך?"

"למעלה, לכיוון הדר. אמר שהוא צריך ללכת הביתה מיד, לפני שיקרה אסון נורא. ביקש סליחה  על הנשיכה ואחר כך הסתלק."

"ביקש סליחה?" השתומם גולי, יושב דרוך על קצה הספסל.

"כן, אחרי שנשך אותי הוא פתאום נרגע וביקש יפה סליחה בעברית, אחרת הייתי קורע אותו ממכות, לא אכפת לי שהוא התחרט באמצע, אבל למה לנשוך? אפשר לדבר יפה."

חייל צעיר, בהיר שיער וכחול עיניים עבר על פניהם, מלכסן מבט לעברם.

"אתה רוצה אותו, או שאני אלך?" שאל סוסו בנימוס.

"לך אתה סוסו, ובהצלחה הפעם." טפח גולי על שכמו ונחפז לרכבו.

 בדרך הביתה התעכב בגלל רמזור תקוע שיצר פקק, ואחר כך נתקע שוב בגלל נהגת חסרת ניסיון שלא הצליחה להתניע את רכבה, וכל אותו הזמן היה דמו רוגש בעורקיו וגופו רוטט מקוצר רוח.

הוא ידע היטב שהמשוגע שנשך את סוסו היה חומי. חומי ששפת אימו הייתה יידיש שאליה היה שב כל פעם שהיה נסער במיוחד. הוא היה משוכנע שחומי שלו יושב וממתין לו שישוב, וכל רגע של עיכוב הוציא אותו מדעתו.

 הוא קיווה, כנגד כל הסיכויים, שחומי לקח איתו את מפתחות הבית, למרות שידע בעומק ליבו שחומי המסודר, ההגון, הישר והמצפוני שהשאיר אחריו את כל הרכוש שצבר במשך שהותו עם גולי, לא ייקח איתו את מפתחות הבית שעזב.

הוא נזכר איך קנה לחומי במתנה את מחזיק המפתחות האישי שלו. מחזיק מפתחות מכסף בצורת עקרב - המזל שלו, וכמה שמח חומי על המתנה הזו. איך ירד על ברכיו והתעקש לחלוץ את נעליו וגרביו של גולי ולמצוץ אחת לאחת את כל אצבעותיו, מאוכזב מעט על שגולי מנע ממנו ללקק גם את נעליו המרופשות.

מרוב קוצר רוח ועצבנות על העיכובים לחץ על הצופר בכל כוחו, דבר שתמיד גינה בכל ליבו כהתנהגות ישראלית טיפוסית.

אני אקנה לו פלא פון, חשב לעצמו, מתופף בקוצר רוח על ההגה באצבעותיו, ובכל פעם שהוא לא יענה לי כשאחפש אותו אני אצליף בתחת הקטן והלבן שלו עד זוב דם. אני אקשור אותו באזיקים למיטה לפני השינה והוא יצטרך לבקש ממני רשות כל פעם שהוא יקום להשתין. אני אכריח אותו ללבוש בגדים של משרתת צרפתייה בבית, ואת הבגדים הרגילים שלו אני אנעל בארון. הוא בחיים לא יצא מהבית בלי לקבל ממני רשות, אני אצרוב על הגוף שלו חותם כמו שהבוקרים עושים לבהמות שלהם החליט, מדמה בנפשו את בשר ישבנו הענוג של חומי נצרב בכוויה בצורת האות ג.

תקוע בפקק המתסכל הוא שעשע את עצמו במחשבות על חומי בנעלי עקב שחורות ונוצצות, מעכס בבית, לבוש שמלת מיני הדוקה מתחרה שחורה וסינר מלמלה לבן מעליה. אני אשיג לו גרביונים מרשת שחורה ותחתוני נשים, פינטז וחייך כשראה בעיני רוחו את שמחתו של חומי על התלבושת הזנותית שתכנן למענו.

סוף סוף הגיע הביתה, החנה את רכבו בחיפזון רשלני ודהר במעלה המדרגות. למרבה כעסו עצרה אותו גברת וייס הישישה שכמעט לא יצאה מפתח ביתה.

"החבר שלך." הצביעה כלפי מעלה, "הוא יושב שם על המדרגות, אומר ששכח את המפתחות. הזמנתי אותו להיכנס לתה, אבל הוא לא רוצה. יושב כמו ילד קטן ומחכה לך." היא נופפה לעברו באצבע גרומה, "אל תכעס על הקטנצ'יק גבריאל, הוא יושב שם כבר שעה שלמה וקופא מקור."

"בסדר גברת וייס. אני לא אכעס עליו, אל תדאגי, תודה רבה שדאגת לו." לחץ גולי בזהירות את היד המקומטת והפריכה למגע, ודהר למעלה.

חומי שמע אותו והזדקף ממקום מרבצו, עומד, רועד מקור, שפתיו כחולות, עיניו היפות מוקפות טבעות כהות וריסיו רטובים מדמעות.

לרגע ארוך אחד עמדו פנים אל פנים, מביטים זה בזה, ואז פרש גולי את זרועותיו וחומי נפל לתוכן, מתייפח.

חש כאילו כל מרצו נשאב מתוכו נשען גולי על הקיר, מאמץ אליו בכל כוחו את הגוף הדק והאהוב. שניהם רעדו וזמן רב אף אחד מהם לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

גולי התאושש ודיבר ראשון. "עוד פעם אחת שאתה עושה לי תרגיל כזה נחמיה ואני מוריד לך ביצה. הבנת?"

"כן." לחש חומי לתוך צווארו. "סליחה. תסלח לי גבריאל, אני מתנצל."

"בסדר." הרחיק אותו גולי מעליו, מציץ בעיניו. "עכשיו נתחיל הכל מהתחלה. אני עומד לעשות כמה שינויים רציניים מאוד בחיים שלך. אכזבת אותי ואתה הולך להיענש כהוגן חומי. עד שאני אבטח בך שוב יעבור עוד המון זמן, ובינתיים אתה עומד לסבול. ברור?"

"כן אדוני." נרעד חומי בזרועותיו וחייך באושר. "זה ברור."

"נו, חומי, בחייך. זוז טיפה ותן לי לפתוח את הדלת." ניסה גולי להדוף מעליו את הצעיר שנצמד אליו, תוך שהוא מגשש אחר מפתחותיו בכיסו.

"תן לי אדוני, אני אפתח." נחפז חומי לשלוף את מפתחותיו ולפתוח לאדונו את הדלת.

"המפתחות היו אצלך כל הזמן?" נדהם גולי, "אז למה לא נכנסת הביתה."

"כי זה אסור. אחרי שהלכתי ממך זה לא היה הבית שלי יותר." הסביר חומי בפשטות. 

"אז למה לקחת את המפתחות?" השתומם גולי.

פניו היפות של הצעיר התעוותו  בבכי. "רציתי... רציתי שתהיה לי מזכרת ממך אדוני. רציתי לזכור אותך תמיד... בגלל זה השארתי לך את היומן שלי. רציתי שלא תשכח אותי."

"אוי, חומי." חיבק אותו גולי, "איזה ילד טיפשון אתה. כאילו שהייתי יכול לשכוח אחד כמוך. איפה היית כל היום?"

"לא יודע." התייפח הצעיר על כתפו. "לא זוכר. הלכתי והלכתי, היה לי קר נורא, הייתי כל כך אומלל, חשבתי שאני אמות מרוב עצב. עשיתי טעות איומה שעזבתי, שגיתי אדון גולי, לא אכפת לי מה תעשה איתי, אני מקבל כל מה שתחליט, רק אל תגרש אותי יותר, בבקשה."

"אני גירשתי אותך?! אתה ברחת! יש לך מושג כמה ציערת אותי בהתנהגות הזו?"

"סליחה אדוני, סלח לי, בבקשה תסלח לי." התחנן חומי בדמעות וכרע על ברכיו לפני גולי שצנח על כורסתו החביבה בגניחה.

רק כעת חש כמה הוא עייף ומותש מהיום הנורא שעבר עליו. כל גופו כאב מרוב הליכה וכפות רגליו בערו מרוב שוטטות על מדרכות העיר הקשות.

הוא פשט את רגליו, מגיש אותן לחומי שכרע על ברכיו לפניו, מביט בו במבט מלא מסירות אוהבת.

"בסדר חומי, אני מאוד כועס עליך, אבל אני אחשוב על זה ואולי אני אוכל, עם הזמן, לסלוח לך. אל תתפלא אם זה ייקח עוד הרבה הרבה זמן. בינתיים תצטרך לעשות הרבה מאמצים ולהשתדל מאוד לרצות אותי. תתחיל עם טיפול ברגלים שלי, שהתנפחו מרוב חיפושים אחריך, אחר כך תכין לי אמבטיה חמה ותגיש לי מגש עם טוסטים וגבינה צהובה כמו שאני אוהב ואחר כך... אחר כך נראה.

"כן אדוני." לחש חומי והחל מתיר בזריזות את נעליו של גולי. "אני אוריד לך את הנעלים ובזמן שהאמבטיה תתמלא אני אלקק לך את הרגלים ואמצוץ כל אצבע לחוד, בדיוק כמו שאתה אוהב, ואחר כך... " והוא הרים את מבטו הכחול אל פניו של גולי ושניהם חייכו באושר זה אל זה כשחשבו מה יקרה אחר כך.