קוראים

יום שבת, 13 בינואר 2018

א. כמעט הכל


1. שוקולד מריר עם לימון
נפגשנו בפעם הראשונה בקופת חולים. מקום די מצחיק להיפגש אם חושבים על זה. הגעתי לשם כי בבית המרקחת הראשי לא היה סרוקסט והרוקח שלח אותי לסניף השני, הקטן יותר.
הייתי לחוץ נורא באותו יום. הרופא הנחמד שלי שהיה אמור לתת לי את המרשם איחר כרגיל, וכשהגיע סוף סוף הוא שוב ניסה לשכנע אותי להוריד את המינון של התרופה.
הוא תמיד מנסה לעשות את זה ולא מתעייף מלהזכיר לי שתרופות הן רק סד כימי. כמו תמיד עניתי לו שאני צריך את העזרה הכימית הזו או ששוב אשקע ואשאר במיטה כל היום. הוא חזר ואמר שאני צריך למצוא בתוך עצמי את הסיבה לקום בבוקר ולא לסמוך על כדורים שיתנו טעם לחיים שלי.
בקיצור, התווכחנו שוב את אותו ויכוח ישן ומעייף ובסוף נמאס לו והוא פשוט שינה לי את המינון, אמר שככה זה, והעיף אותי בעדינות החוצה.
ואז בישר לי הרוקח שאין לו סרוקסט ושאם אני מתעקש לקנות אותו עוד היום אני צריך לרוץ מהר לסניף השני כי היום הם סוגרים את בית המרקחת בשתים עשרה.
תמיד כשאני ממהר אין מוניות, על אוטובוס אפשר רק לחלום, וללכת ברגל ממש לא בא בחשבון בחום הזה. התייבשתי רבע שעה עד שהגיעה מונית.
הגעתי רק באחת עשרה וחצי וכמעט שנדרסתי כשחציתי בחיפזון את הכביש. הוא עמד לפניי בתור ובהתחלה ראיתי רק גב רחב וזקוף, כתפיים ישרות ושיער חום אדמדם אסוף בקוקו מרושל נשפך עליהן. נעמדתי מאחוריו, בודק באופן אוטומטי את הישבן שלו, לא ממש מתייחס למרות שהיה לו תחת נחמד, עד כמה שאפשר היה לראות דרך מכנס הג'ינס שהיה תלוי ברפיון על גופו. בדרך כלל אני לא מחמיץ דברים כאלו, אבל הייתי לחוץ מידי בגלל הסרוקסט, הבוקר לקחתי את הכדור האחרון ופחדתי לפספס אפילו יום אחד בלי הקביים הכימיים שלי ששמרו אותי מעל למים העכורים של חיי.
הרוקח אמר לו בעצבנות שיש בעיה עם החתימה של הרופא על המרשם שלו ושהוא צריך ללכת לסדר את זה במשרד.
הוא לא התווכח אלא הסתובב ופנה לצאת. העיניים שלנו נפגשו, ועיניו – כחולות אפורות קרות - ניקבו אותי, חודרות דרכי בקלות כמו סכין בחמאה.
אחרי שהוא הסתלק למשרד נשארתי עומד בתור, בוהה אחריו כמו טיפש, בקושי שם לב לגערתו של הרוקח העצבני שרצה לסיים כבר וללכת הביתה.
למזלי לקח לו הרבה זמן להביא את התרופה שלי. סרוקסט מוגדרת כתרופה נרקוטית ושומרים אותה בכספת שבחדר האחורי. עד שהרוקח פתח את הכספת ועשה שם מה שהוא צריך לעשות - אין לי מושג מה, רק שזה לוקח הרבה זמן - והביא לי את הכדורים שלי הוא חזר. למרבה המזל הרוקחת השמנמונת החמודה צצה פתאום מאי שם לעזור לעצבני להתגבר על התור, והוא הספיק לקבל את התרופות שלו בדיוק יחד איתי, וככה, בטיימינג מושלם שאלת המזל סידרה במיוחד בשבילי, יצא ששנינו גמרנו יחד את עסקנו בעולם המופלא של הפרמקולוגיה ושנינו פנינו יחד לדלת היציאה.
הוא היה רגוע, אדיש, מכונס בעצמו, ואני מתוח, נרגש, מאמץ את מוחי ומנסה לתחבל תחבולה שתגרום לו להפנות אליי שוב את העיניים המדהימות הללו.
שנייה לפני שעמדתי לשאול אותו מה השעה – נדוש, אני יודע, אבל הייתי לחוץ – הוא פלט מין גניחה חרישית, הרגליים הארוכות שלו התקפלו תחתיו והוא צנח על ברכיו ובטח היה משתטח אפיים ארצה אם לא הייתי מזנק ותופס אותו מתחת לבתי שחיו, מונע ממנו מפגש קשה ומכאיב עם הרצפה.
בבית המרקחת היו מלבדנו רק שני קשישים עייפים שרצו ללכת הביתה, אישה רזה ועצובה שאכלה את הציפורניים ואימא צעירה עם תינוק צרחני שהתפתל ובכה, כולם לטשו בנו מבטים ונתנו עצות, אבל אף אחד לא זז מהתור כדי לעזור לי.
האמת, לא היה צורך, הוא התאושש מיד, הזדקף, נשען עלי קצת ואמר בקול חלוש שהוא בסדר גמור, שזו רק שפעת ושכנראה הוא היה צריך לשתות משהו לפני שיצא הבוקר מהבית.
"תדאג שישתה משהו מתוק ותן לו שוקולד." יעץ לי הרוקח ממרום סמכותו, מקבל כמובן מאליו שאני אטפל באיש הזה, הרזה והגבוה, הנתמך על כתפי.
יצאנו בשתיקה מבית המרקחת, ידו מונחת על כתפי לתמיכה. פוחד להפר את הקסם, לא העזתי להגיד כלום והנחתי לו לקבוע לאן נפנה.
הלכנו לאט, לא מדברים, לא מביטים זה בזה, מתרגלים בשתיקה אחד לתחושת גופו של האחר. לשמחתי הוא שם את פעמיו אל הקיוסק מאחורי תחנת האוטובוס. הושבתי אותו על כסא מתקפל מתחת לשמשייה מפוספסת לבן אדום ורק אז העזתי להביט בפניו ולשאול אותו מה הוא רוצה שאביא לו.
הזיכרון של הפעם הראשונה ההיא יישאר איתי לנצח - העיניים הללו, הכחולות אפורות, מביטות ישר בעיניי, ידו על כתפי, אני רכון כלפיו, מקרב את פניי לפניו כדי לחסוך ממנו מאמץ.
"אני רוצה שוקולד מריר." אמר בקול יציב וברור בעל שמץ מבטא זר שלא זיהיתי, "ומיץ מנגו לא מוגז."
הוא ניסה להוציא את הארנק מכיסו האחורי, אבל עצרתי בעדו בתנועת יד. "עזוב, נתחשבן אחר כך." פניתי לדוכן.
המיץ הלא מוגז הוא לא בעיה, אבל יש כל כך הרבה סוגים של חטיפי שוקולד. מהסס אני שולח לעברו מבט. הוא נשען לאחור על המושב, רגליו הארוכות שלוחות קדימה, פניו מופנות אל השמש ועיניו עצומות. גבר כבן שלושים, רזה ורחב כתפיים עם שיער ארוך וסבוך קשור בקוקו משתלשל על גבו. פנים חיוורים, בעלי תווים ישרים וחזקים, שני חריצים דקים יורדים מכנפות אפו אל זוויות פיו, פה צר שפתיים, פסקני ורחב.
הרצון לחוש את הפה הזה על גופי הולם בי פתאום באלימות, ולרגע אני חש כאילו מישהו פרט על מיתר מתוח בתוכי, מזעזע את יסודות הווייתי.
אני קונה את המיץ ושני סוגים של חטיפים בטעם שוקולד המריר, פסק זמן עם מילוי בטעם לימון ומקופלת אחת, ונושא את כל הכבודה אליו. "הנה, קח תשתה." אני מגיש לו את בקבוק הזכוכית הקטן. הוא לופת אותו ביד דקה וארוכת אצבעות, פותח ולוגם ישירות מפיית הבקבוק, מתעלם מהקש שהבאתי.
"איזה שוקולד אתה בוחר?" אני שואל.
הוא מחייך. החיוך הראשון שלו אליי, חיוך דק ואירוני, משועשע משהו, כאילו הביט לתוכי וכעת הוא כבר יודע עלי הכול.
"זה." הוא אומר, ומצביע על הפסק זמן. "אני אוהב את הצירוף הזה של שוקולד מריר עם לימון."
בלי מילים אני מבין שעליי לקלף למענו את העטיפה. הוא לוגם בינתיים לגימות קטנות וזהירות מהמיץ שלו, ממתין שאגיש לו את השוקולד.
אני בוצע חתיכה ומגיש לפיו. הוא אוכל את השוקולד ישירות מאצבעותיי, חתיכה אחרי חתיכה, שוטף כל אחת מהן בלגימות מיץ עד שהשוקולד נגמר. נשאר רק מעט מיץ בתחתית הבקבוק והוא מגיש לי אותו. "קח, תגמור." הוא אומר, ולא מתפלא כלל כשאני מכניס לפי את פיית הזכוכית שהייתה קודם בפיו ולוגם בשקיקה בעוד עיניי נתונות בעיניו.
"האצבעות שלך מלוכלכות בשוקולד." הוא מעיר כשאני גומר. אוחז בפרק ידי הימנית ומושך אותה אליו, מלקק בלשון ורודה ומחוספסת את כתמי השוקולד הנמס מעל אצבעותיי.
רק אז אני מודע לכך שמאז שיצאנו מבית המרקחת הזין שלי עומד, זקוף כמו שכבר מזמן לא עמד. אני חש מסוחרר, בולע אויר, חש את הדופק הפועם בנקודה ההיא מתחת לביצים ששולחת זרמים של התרגשות לפי הטבעת שלי המכווץ בציפייה.
"איפה אתה גר?" אני שואל כשהמיץ ושארית השוקולד נבלעים בפי.
"אני גר כאן, ליד בית הספר."
"בוא. אני אלווה אותך הביתה." אני אומר וקם.
הוא מתרומם גם כן. "אתה בטוח שאתה רוצה?" הוא שואל, סוקר את פניי בעיניים כחולות אפורות החודרות דרך כל המסכות שאני עוטה, מגיעות עד לתהומות הנפש שאני לא אוהב להביט בהם.
אני נבוך, אבל איני מסוגל להסיט את עיניי מעיניו. "זה בסדר, אני בחופש היום. יש לי המון זמן פנוי. עדיף שאלך אתך, שלא תתעלף שוב בדרך." אני מנסה לחייך חיוך נעים בעוד הוא שוקל את הצעתי.
אני ממתין לתשובתו בשתיקה, חש מועקה, כמעט פחד. אבן כבדה רובצת בתוכי, מועכת את ליבי, ואז הוא מניד לאות הן קל, כמעט בלתי מורגש, והאבן נעלמת.
הוא פוסע במתינות במורד הרחוב ואני הולך לצידו, מתפעל חרש מהחן חתולי של גופו הרזה והאלגנטי.
הנוף הולך ונפתח לעומתנו. בערך באמצע הרחוב יש מעין פיתול קטן וכשאנחנו עוברים אותו נגלה לעינינו מרחב של נוף מרהיב - הרים כחולים למלוא כל האופק ובתים קטנים פזורים עליהם כמו צעצועים. תמיד בקטע הזה אני חש שהלב שלי כאילו מתרחב והראש מזדקף נוכח המרחב הגדול הנפרש לעומתי.
אני אוהב את העיירה הזו, הפרושה על גבעות גיר רכות, מכוסות עצי אלון עתיקים. אוהב את הרחובות המתעקלים ברוב התחשבות סביב חמוקי הגבעות העגלגלים, אוהב את השלווה המנומנמת השרויה על המקום השקט הזה. לא שבע אף פעם מהיופי הצנוע של הטבע החובק את הבתים, מרכך בעדינות את הווילות היומרניות שצצות פה לאחרונה, גדולות וראוותניות מידי, לא משתלבות בין הבתים הישנים והביישניים. וילות כמו הווילה שאני גר בה כעת.
"נוף נהדר, מה?" משגר אלי בן ליוויתי חיוך דק, ופתאום אני חש כאילו הפחתתי ממשקלי עשרים ק"ג.
"כן. אני אוהב מאוד את המקום הזה." אני מאשר, "אגב, אני מיכאל." אני מושיט לו את ידי ללחיצה. "מיכאל רביב."
חיוכו מתרחב כשהוא לוחץ את ידי חזרה ועוד עשר ק"ג מתעופפים להם מעליי בלי שום מאמץ.
כף ידו גדולה ונאה, גברית אבל דקה ומחוטבת. ידי שלי לעומת זאת גדולה ורבועה והאצבעות קצרות ועבות מידי. יד לא יפה, מגושמת ושעירה, תואמת את שאר גופי, אבל הוא לא מוטרד. הוא לוחץ אותה בלי היסוס. כף ידו יבשה וחמימה וגם קולו חמים כשהוא מציג את עצמו כגרי קובליוב.
"גרי זה קיצור של גרגורי?" אני שואל שאלת תם.
"לא, גרשון." עונה גרי.
חיוכו נעלם וכל הק"ג שנשרו מעליי שבים להעיק על גופי במלוא כובדם.
"רביב זה עברות של רביבו." אני מגלה לו. "ומיכאל זה על שם איזה דוד אחד שמת לפני שנולדתי."
"כן. ככה זה גם אצלי." הוא נענה לי ברצון שגורם לליבי להתחמם ולהתרחב. "גרשון זה על שם סבא רבא אחד שהיה רב, אבל זה סוד. כולם מכירים אותי כגרי."
"סודך שמור איתי לנצח." אני אומר ומניח את ידי על חזי במחוות שבועה דרמטית. אנחנו מחייכים זה לזה ופונים לרחוב קטן, כמעט סמטה, שמעולם לא ידעתי על קיומו. כולו שלושה בלוקים חבויים למחצה בין עצי אלון עבותים, ניצבים זה מול זה ומולם משתפלת חורשת עצי אורן.
הוא גר בבלוק האחרון ברחוב, בדירה העליונה, ומחלונות דירתו רואים גבעות נטועות ברושים ופסל של סוס שעליו רוכב איש עם רובה.
"יש לך נוף נהדר." אני אומר, וזה הדבר היחיד שאפשר להגיד לטובת דירתו הקטנה והמטונפת להחריד. יש בה מעט רהיטים, קירות מתקלפים, חלונות מטונפים נטולי וילונות, כיור מלא כלים ורצפות דביקות. הרושם הראשון שאני מקבל ממקום מגוריו הוא של הזנחה ועליבות ולבי שוקע באכזבה.
הוא מתיישב באנחה כבדה על כסא עץ ישן ומתקלף, מניח את מרפקיו על טבלת פורמייקה של שולחן מטבח מכוער, משתעל שיעול כבד ולח, מגשש בכיסיו ורוטן מאוכזב.
"מה אתה מחפש?" אני שואל, נדרך למראה סימני המצוקה שלו.
"הסיגריות שלי." הוא עונה במין חוסר ישע ילדותי, "איפה הן?"
גופי מתכווץ מאהדה, "אולי יותר טוב שלא תעשן כשאתה משתעל ככה?" אני מעז להניח יד על כפו המוטלת בלאות על טבלת השולחן המחורצת חריצי זוהמה.
אצבעותינו משתלבות זו בזו. שלו דקות ובהירות, שלי גוצות וכהות.
"אני לא מתכוון לעשן. מאז שחליתי לסיגריות יש טעם של קש." הוא אומר, "אבל אני אוהב לשמור את כל האופציות שלי פתוחות"
"טוב, אני אקפוץ לסופר להביא סיגריות." אני אומר, "ואתה לך להתקלח, ואחר כך אולי תנסה לישון קצת?"
הוא קם באנחה ומתחיל למשוך את הטריקו המקומט מתוך הג'ינס ואז מוותר ומתיישב. "אין לי כוח." הוא אומר בקול מותש, מביט בי בעיניים שכל הכחול נסחט מהן.
יעיל ומלא תושייה כפי שלא הייתי מעודי אני משתלט על המצב. קודם הולך לבדוק את חדר השינה שלו. המצב שם פחות נורא ממה שחששתי, יש לו מיטה זוגית גדולה ומוצקה מעץ כהה עם מזרון ערום שנראה חדש למדי. המצעים הלחים מזיעה מוטלים בצד המיטה. החדר נקי יחסית, רק מאובק קצת. המקלחת במצב פחות טוב, התקרה שחורה מעובש, אין מגבות ויש ערימת בגדים מקומטים על הרצפה. על המטבח עדיף לא לדבר כלל. המקרר ריק, כל המשטחים דביקים והכיור עמוס כלים מזוהמים.
"אני לא כל כך טוב בלהיות עקרת בית." הוא מציין את המובן מאליו.
אין שמץ של התנצלות בקולו, העברית שלו מוקפדת ומדויקת, עברית של עולה חדש. המבטא המוזר הזה נכרך בעקבות מילותיו כמו צל מעולם זר.
אני מציע מהר את המיטה בסדין חדש ונקי שמצאתי בארון הקיר. שם ציפה על הכרית. מוצא שמיכת פיקה נקייה מפוספסת ירוק וכחול ופורש מלמעלה. לוקח מגבת נקייה למקלחת ומגלה מרפסת כביסה קטנה עם מכונת כביסה עתיקה וחבלי כביסה מתנודדים מעבר לחלון. דוחס בגדים מלוכלכים למכונה שהפלא ופלא, עדיין פועלת, שם מרכך ואבקה ומצליח להפעיל אותה בלי קושי.
גאה בעצמי אני הולך חזרה אליו. הוא עדיין שמוט בכסא, ממתין שאבוא לטפל בו. אני מתחיל מלמטה, חולץ מעליו נעלי התעמלות בלויים ופושט מעל כפות רגליו הארוכות והלבנות גרבי כותנה לחים.
אחר כך עוזר לו להוריד את החולצה, בוחן אותו תוך כדי כך - גופו מחוטב ומושלם בצחותו הבוהקת, אין עליו אף סימן שיזוף, כתפיו רחבות וישרות, שריריו דקים כשרירי שחיין.
הוא כל כך יפה... השלמות המופלאה של גופו לעומת גופי המגושם, השעיר והשחום, גורמת לגרוני להיחנק מעצב. לרגע אני שוקל לוותר ופשוט להסתלק משם אבל איני יכול. ברור שעליי להמשיך במצווה הזו שהתחלתי בה ולעזור לו ככל שידי משגת, וברור שאסור לי לקוות לשום דבר. הזכות שהוא מעניק לי לעזור לו, לגעת בו ולראות אותו, צריכה להספיק לאחד שנראה כמוני.
ושוב, כמו תמיד כשאני נזכר בחיצוניות הקלוקלת שלי המעידה על פנימיותי הלוקה בחסר, אני חש כאילו מישהו משך באכזריות חבל שקושר אצלי את הביצים ללב.
זה קורה לי כל פעם כשאני חושב על הנושא המכאיב הזה של המשיכה שלי לגברים ושל צורתי החיצונית וכל שאר הבעיות שנובעות מעצם נוכחותי בעולם. למרות הקביים הכימיים שאמורים להקל עלי אני מופתע כל פעם מחדש מהסבל שמענה אותי.
הוא משחרר את החגורה השחורה והשחוקה שלו ושומט מעליו את הג'ינס. אני מצליח להבחין שאין לו תחתונים, נבהל ולא מעז להסתכל שוב. מרגע זה אני מקפיד להביט רק בפניו, מתרכז בכל כוחי בהידוק מסכת אדישות על פניי הלוהטים.
"בוא תתרחץ איתי." הוא אומר, "אתה מזיע כולך." הוא מציין ונוגע בפניי הסמוקים בקצות אצבעותיו הקרירות.
"לא, אני לא יכול, אני... אני צריך ללכת לעשות קניות." אני מנסה להשתמט.
"יש עוד הרבה זמן עד שהסופר ייסגר." הוא פותח כפתור ראשון בחולצתי. "בוא נתרחץ יחד. תרגיש הרבה יותר טוב." ועוד כפתור נפתח.
"בבקשה גרי, די." מנסה להרגיע את הדופק המשתולל שלי אני אוחז בעדינות בפרקי ידיו, מנסה להדוף אותו מעליי, אבל גופי לא מציית למוחי.
גרי עומד קרוב מדי אליי, אני חש את חום בשרו מבעד לחולצתי הפתוחה למחצה. חש חולשה משתקת, הברכיים רועדות העיניים מוצפות דמעות. אני כל כך רוצה לגעת בו, אבל כל כך פוחד, כל כך מתבייש...
"מה הבעיה מיכאל?" הוא שואל בלחש, פיו קרוב מידי לאוזני, נשימתו החמימה מלהיטה את עורי.
"אני... אני צריך ללכת." אחוז בושה ואשמה אני שומט את אחיזתי בו ומנסה להתרחק.
אני מספיק לפסוע כמה צעדים מהוססים אל הפתח, אבל אז קולו מקפיא אותי על מקומי.
"עצור!" הוא מצווה בקול חד ואני נעצר, יד אחת על הידית, רגל באוויר, חש כאילו כושפתי.
"תסתובב אליי." הוא פוקד.
אני מסתובב, עיניו פוגשות את עיניי. קפוא מולו, לכוד בין קולו ובין מבטו, האדם שהייתי פעם נעלם ואדם חדש נולד במקומו.
הוא הבין מיד מה קרה. ראה בעיניים שלי את השינוי ונדלק. החיוך הזה שלו כשהבין שנכנעתי לו בלי תנאי... אף אחד לא חייך אליי ככה מעולם. חיוך בוער שגורם לי להעיף מעליי מיד את החולצה הרחבה שנועדה להסוות את גופי המגושם ולהשוות לו מראה דק יותר. אין בה עוד צורך, לפניו אני יכול לעמוד במערומיי כפי שנוצרתי.
הקלה ואושר עצומים הציפו אותי בבת אחת כשהבנתי שבזכותו הנטל הזה של בושה ופחד נעלם. בעתיד למדתי לזהות את החיוך ההוא ולדעת מה על מה הוא מרמז, אבל באותו יום עוד לא ידעתי כלום, רק ניחשתי שדברים מסעירים עומדים לקרות לי.
לא טעיתי, חיי השתנו באותו אחר צהרים חמים של תחילת קיץ ומעולם לא שבו להיות מה שהיו פעם, ואני רוצה לציין כבר עכשיו, בעודי עומד בתחילת סיפורי, שלמרות שזה לא היה תמיד קל ולא תמיד אהבתי מה שקרה, מעולם לא הצטערתי על הפגישה ההיא איתו ואף פעם לא התחרטתי על שום דבר. עשיתי הכול מרצוני החופשי ואהבתי כל רגע.

2. אני אקרא לך מישקה
חשפתי את פלג גופי העליון, השעיר והמגושם, וניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא עצר בעדי בתנועת יד מצווה. "קודם תוריד הכול." פקד עלי ולשונו ליקקה לרגע את שפתו התחתונה.
השפלתי מבט אל החגורה שלי, פותח אותה במהירות ותולש מעצמי את המכנס והתחתונים בבת אחת, מנסה להגניב מבט אל הזין שלו שהיה גדול, עבה ולא נימול, ניצב זקוף בזוית נהדרת של תשעים מעלות לבטנו השטוחה.
המכנסים הסתבכו בסנדליי וברוב חפזוני להיפטר מהם התיישבתי על הרצפה, מתעלם מכך שישבני ערום, ותלשתי אותם מעליי בקוצר רוח.
עד שנפטרתי מהם הוא כבר עמד מעליי, משפיל אלי מבט, והחיוך הדלוק ההוא מרצד בזויות פיו. הוא הושיט לי את ידו ואני נאחזתי בה כטובע הנאחז בגלגל הצלה. "קום, הולכים להתקלח." משך אותי אחריו למקלחת.
הוא פתח את הברזים, וויסת את חום המים ונעמד מתחת לזרם, מניח לשערו להירטב.
"תחפוף לי את הראש." ציווה, "אני אוהב שמעסים לי את הקרקפת חזק." הוא סגר את הברז, הגיש לי בקבוק שמפו והתיישב על כסא פלסטיק אדום.
נעמדתי מאחוריו, יצקתי שמפו ירקרק שקוף על שערו הארוך והתחלתי לעסות את גלגלתו, חש בקצות אצבעותיי את מתאר קרקפתו הנוקשה מתחת לשפע שערו. הוא הטה לאחור את ראשו סומך את כתפיו כנגד בטני וחייך אליי בעיניים עצומות.
"אתה כל כך חם ושעיר." אמר בחיוך ענוג, "אני אקרא לך מישקה."
"שמי מיכאל." אמרתי בנוקשות, מנסה לדכא את רעד העונג הלא צפוי שעבר בי לשמע דבריו.
הוא צחק וקם, רטוב, נוטף סבון, נצמד אליי והדף אותי אל הקיר הלח והקר ופתח את הברז. "מהיום אתה מישקה שלי." פסק בהחלטיות מבודחת, שוטף אותי במים חמימים מכף רגל ועד ראש.
"מישקה זה ברוסית? קיצור של מיכאל?"
"כן." חייך גרי וניער את שערו, מרטיב אותי ברסיסי מים, "וזה גם דובי כזה קטן שילדים משחקים איתו, ככה בדיוק אתה נראה." החליק ידיים מסובנות על גופי העגול והשעיר.
עמדתי חסר אונים מרוב עונג, מניח לו לגעת בי בכל מקום שרצה, בבתי השחי, בפטמות, בבטן, בגב, בחריץ שבין עגבותיי, באשכים ובזין שלי שהיה זקוף ונוטף. הוא השתעשע בו, מחליק עליו ביד מסובנת, מביא אותי כמעט עד לסף ושוב נסוג.
"בבקשה גרי." לחשתי, "אני רוצה לגמור, אל תפסיק."
"עוד לא. יש זמן." הצטחק גרי, "עכשיו תסבן אתה אותי." פקד ונתן לי את הסבון.
העברתי אותו על כל גופו הדק והנוקשה, מתענג על מרקם עורו החלק והבהיר, על מתאר שריריו והזין שלו... בלי לחשוב מה אני עושה כרעתי על ברכי לפניו, מעביר בהנאה את ידי על חלקלקותו הורדרדה, בוחן בפליאה את קצהו הלא נימול, ממשש את אשכיו.
"ראית כבר זין לא חתוך?" היתל בי קולו.
הסמקתי כולי. "רק בתמונות." הודיתי, "עד היום אני לא כל כך... אני רק..."
"אני הראשון שלך?" נימה של פליאה רכה הייתה בשאלתו.
"לא בדיוק, כמעט... אני... "
הדבר האחרון שרציתי להיזכר בו היה העבר שלי. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, בבקשה." נשאתי אליו את מבטי בתחינה.
עינינו נפגשו ולמראה יופיו ליבי התכווץ כאילו סחט אותו מישהו באגרוף ברזל.
"בסדר, נדבר על זה אחר כך." התרצה גרי ומשך אותי אליו לחיבוק.
מבעד לכתפו גנבתי הצצה בראי המעורפל מאדים שהיה צמוד לדלת, איזה מחזה נהדר! שנינו היינו רטובים, חלקלקים מסבון, רטובי שיער ופרועים. הוא דק ואלגנטי בעירומו הבהיר והחלק, ואני נמוך ממנו, רבוע גזרה, שחום ושעיר, שערי קצר, דחוס תלתלים קטנים וצפופים, ושערו ארוך, חום אדמדם, מוטל על כתפיו מבליט את עורו הצח.
"איזה ניגוד, אחד שחור ואחד לבן." הערתי.
הוא הפנה את מבטו לראי וחייך, מבין מיד למה התכוונו דבריי. "אנחנו הפכים משלימים." אמר, ואז אחז בפניי, מניח את כפות ידיו על לחיי, מרים אליו את ראשי, קודח בעיני במבט מרוכז שהפך את ברכיי למים.
"אני מת לנשק אותך." אמר ברכות, "אבל אני לא רוצה שתדבק ממני." במקום נשיקה הוא העביר את כרית אגודלו על שפתיי שהן אחד התווים המוצלחים יותר בפני – עבות, חושניות ואדמדמות.
"לא אכפת לי להידבק!" התרסתי וניסיתי לנשק את שפתיו.
הוא הרחיק את עצמו מעלי, מניד את ראשו לשלילה. "אני יודע שלא אכפת לך, מישקה, אבל לי אכפת, ועכשיו," הדף אותי מעליו, "שב ותקשיב, ותעשה מה שאני אומר לך."
התיישבתי על כסא הפלסטיק האדום והוא הפנה אליי את עכוזו היפה והלבן כשהוא נתמך ביד אחת בקיר שלפניו. "תלטף אותי." פקד עליי, "ואל תיגע בעצמך." הוסיף בגערה כששלחתי יד אחת לעברו בעוד השנייה נשלחת כאילו מאליה אל הזין המשתוקק שלי.
הוא לימד אותי איך ללטף את עכוזו, איך להחדיר בזהירות אצבע מסובנת אל פי הטבעת היפיפה שלו שצבעו היה חום ורוד מקסים, וטעמו טעם פרי מתוק.
לפי הוראותיו העברתי בעדינות את קצה לשוני סביב קפלי פי הטבעת שלו, מחדיר אותה מידי פעם לחור הטעים שלו, וכמעט מבלי משים שוב חוזר לסורי ומשפשף את איברי. הוא קלט מיד מה אני עושה, הסתובב וסטר על פרקי אצבעותיי.
"לא, אסור!" גער בי כאילו הייתי ילד סרבן.
"אבל גרי..." יבבתי ומיד ספגתי סטירה על פניי, הראשונה שקבלתי ממנו ובהחלט לא האחרונה.
זה לא כאב ממש, רק צרב קצת את לחיי. מה שבאמת כאב היה הלחץ של אצבעותיו בפי הטבעת שלי, קודם אחת ואחר כך שנייה. גם השלישית תבוא כשאהיה מוכן, הבטיח. עמדתי לידו כפי שהורה לי, סומך את שתי ידיי על הקיר, רגליי פסוקות לרווחה משני עברי השרפרף האדום והוא מאחוריי, עושה בגופי כבשלו, ידו האחת על כתפי והשנייה חודרת לתוכי, פיו סמוך לאוזני.
"תנשום עמוק." הורה לי, "תתרפה, אל תלחם בי מישקה, תרשה לי לקחת אותך איתי." פקד עלי ואני הרשיתי לו כמובן. אהבתי להרשות לו.
הוא נצמד אליי ומתון מתון החדיר את אברו המסובן לתחת שלי, מעודד אותי, משבח אותי, מנשק את עורפי ומלקק את תנוכי אוזניי תוך כדי התקדמות עקשנית ומכאיבה לתוך גופי.
"אתה רוצה שנפסיק?" שאל כשפלטתי יבבה חרישית.
"לא, לא, אל תפסיק." גנחתי, "אני רוצה... " לא הייתי מסוגל להגיד מה אני רוצה ולכן לקחתי את ידו הפנויה והנחתי אותה על אברי. "תמשיך, בבקשה." התחננתי.
הוא המשיך, מלטף את אברי ביד מנוסה ונבונה, סוחט ממני אנחות וגניחות, של תענוג או של כאב? לא ידעתי. מרגע שפגשתי בו לא הייתי מסוגל עוד להבדיל בין השניים.

אחרי שהוא נרדם, מותש מהשפעת ומכל הפעילות, ניקיתי את המטבח, שטפתי רצפות וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי להפוך את הדירה הקטנה ראויה למגורי אדם.
אחר כך רצתי לסופר וקניתי חלב, לחם, גבינות, שניצלים קפואים, ירקות, פירות, חומרי ניקוי. מצרכים רגילים שצריכים להיות בכל בית. סיגריות לא קניתי.
למרות שלקחתי את ארנקו השתמשתי לקניות רק בכסף שלי, נעם לי הרעיון להוציא עליו כסף שהרווחתי במו ידי. חוץ מזה גם אני אוכל מהאוכל הזה אז אני צריך לשלם עליו, אמרתי לעצמי, מנסה להצדיק את התנהגותי המוזרה.
אף פעם לא הייתי בזבזן. תמיד חסר לי כסף ותמיד ניסיתי לחסוך בהוצאות, אבל ברגע זה הכסף נראה חסר חשיבות כמו פיסות נייר.
דבר ראשון שעשיתי כשנכנסתי, עמוס בשקיות מלאות מצרכים, היה להחזיר את הארנק של גרי לארונית הלילה שלו. ברגע שסגרתי את המגירה הוא פקח את עיניו.
"כבר חשבתי שהסתלקת בלי להגיד שלום." התלונן, "לאן נעלמת?"
"הלכתי לעשות קניות. אתה רעב?"
"לא. אני רוצה לעשן. קנית סיגריות?"
"לא. חשבתי שאולי כדאי שתנסה לנצל את השפעת ותיגמל מהסיגריות." אמרתי ונגעתי במצחו הלח והקריר.
הוא העיף מעליו את ידי בזעם. "אז זה מה שחשבת, אה?" פלט בלעג והתיישב במיטה מביט בי במבט זועם.
"בין כה אתה טוען שעכשיו יש להן טעם של קש." הוספתי בבהילות כשראיתי את מבטו מתקדר בזעם. "לדעתי, כדאי שתפסיק לעשן." המשכתי לברבר, מנסה לדחות את ההתפרצות שחשתי הולכת וקרבה.
הוא יצא מהמיטה והתקרב אליי, עיניו יורות ברקי זעם ולרגע הרגשתי כמו הילד הקטן שהייתי אז, עומד קפוא וממתין למכות העומדות להנחת עליו מידי אבא או אחד מאחי הגדולים, או אחד הילדים הבוגרים בבית הספר.
גרי הניף את ידו והסטירה כמעט שנחתה על לחיי, ואז נזכרתי שהיום אני כבר מבוגר ואחזתי את פרק ידו בכף ידי, לוחץ עליו בזהירות, נהנה אפילו ברגע זה מהניגוד בין עורו החלק שגונו זהב חיוור, ובין עורי השחום, השעיר. ידי נראתה ענקית ומגושמת על פרק ידו המחוטב שהיה מכוסה פלומת שיער בהיר ודקיק.
"גרי בבקשה, אל תכעס. אני אעשה כל מה שתרצה בתנאי שזה לא יזיק לך, וסיגריות זה דבר מזיק, אתה יודע שאני צודק."
הוא בחן את פני, נרגע לאיטו. "תעשה כל מה שאני אגיד לך?" שאל, וחיוך זדוני משועשע החל מתגנב מעיניו הכחולות אל זוויות פיו.
"הכול. כל מה שתגיד." הבטחתי.
"ואם אני אגיד לך להסתלק מכאן, לעוף לי מהעיניים, ללכת הביתה?" שרט קולו המשועשע את ליבי.
החבל הדמיוני נמתח בין ליבי לאשכיי, מדהים כמה מוחשי היה הכאב הדמיוני הזה. בלי להוסיף אף מילה אני לובש את חולצתי, דוחף את רגלי לסנדלים, לוקח את הארנק שלי ומסתלק משם.
הוא עומד ומביט בי בשתיקה, עיניו אדישות כמו קרח.
הוא אמר לי ללכת הבית בלי לדעת שכבר שנים אין לי בית. ביתה של אחותי רבקה, שהפכה לריקי, לא היה מעולם ביתי. המקום היחיד שהרגשתי בו בבית היה בין זרועותיו ומשם גורשתי. לא העזתי לחשוב איך יראו חיי מהיום, מעולם לא הייתי כל כך בודד ואבוד. מה יקרה איתי עכשיו?
הלכתי מהר, רומס את האומללות בצעדים מהירים, מסרב להניח לעצמי להרגיש משהו. אם הייתי נעצר להרהר הייתי מתמוטט. אני לא זוכר איך, אבל הגעתי חזרה לצומת ונעמדתי בתחנה, ממתין למונית. ברגע שהפסקתי ללכת החל מוחי שוב לפעול ולמרות שידעתי שאין בכך טעם לא יכולתי להפסיק לנסות לדמיין מה מעשיו. האם הלך לקנות סיגריות? איזה מזל שנשאר לו כסף בארנק. האם הוא שם לב שעכשיו יש בבית אוכל? האם הוא ראה איך ניקיתי את המטבח ושטפתי כלים? האם הוא חושב עליי בכלל? הלוואי והייתי יכול להפסיק לחשוב עליו.

3. תרגיש כמו בבית
ירדתי מהמונית לפני ביתם של ריקי ובועז גיסי ועצרתי לרגע לפני הדלת, לובש על פניי את ארשת שוויון הנפש הרגילה שלי לפני שאכנס. למען שלוות נפשה של אחותי הקפדתי לעטות אותה על פרצופי כמו מסכה שתסתיר את רגשותיי האמיתיים.
שנאתי לגור אצלה ואצל בעלה - בועז כיפה סרוגה. לא הייתה לכך הצדקה, הם היו חביבים אליי, ארחו אותי בנדיבות, נתנו לי חדר משלי וחזרו וביקשו ממני להרגיש כמו בבית, אבל מאחר ובבית הוריי חשתי רע נשמעה לי תמיד בקשתם האדיבה כלעג לרש.
ריקי, אחותי הגדולה, היא היחידה חוץ ממני שמרדה בהורי ונמלטה מהעתיד שהם תכננו למענה. הורי גרים ביישוב דתי קטן, לא רחוק ממקום מגוריי הנוכחי, אבל ההבדל הוא עצום. היישוב שהם גרים בו היה תמיד דתי, אבל בשנים האחרונות הוא הלך והתחרד. מידי שנה ההחמרות, האיסורים, הגדרות והסייגים, הולכים ומתגברים, הולכים ונעשים נוקשים יותר.
כשהייתי ילד דתי הייתי מאושר. אהבתי את הוריי ואת אלוהים, אבל כשהתחלתי להתבגר החלו הוריי להעמיס על עצמם עוד ועוד החמרות ונעשו חרדים ממש ואני נאלצתי להתרחק מהם ומאלוהים.
על יציאה מהארון בפני הוריי אפילו לא חלמתי. הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הלשון ולא להגיד להם שאני הומו.
רק כשהייתי כבר בן שמונה עשרה ושדכנים התחילו לדבר בי נכבדות העזתי להודות בפני עצמי שכן, זה מה שאני, ושאני אוהב לעשות את הדברים ששמוליק מאלץ אותי לבצע בפרטיות חדרו.
שמוליק נכנע לשדכנים ההם והוא נשוי כעת, ושמעתי שאפילו נולד לו תינוק. אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת, הדיכאון הציל אותי מהגורל הזה ודחף אותי לברוח לצבא. מהדיכאון נמלטתי בעור שיניי, מדדה על קביים כימיים שהתוודעתי אליהם בעזרת קב"ן צבאי נעים הליכות שהבין לרוחי.
אבי היה קרוב לקרוע עליי קריעה בגלל שעזבתי את הלימודים וניבא שעקב גיוסי אעזוב גם את הדת, הוא צדק. אחרי כמה חודשים בצבא הורדתי את הכיפה מעל לראשי, התגלחתי, וגם תפילין הפסקתי להניח.
כדי שלא אתקל יותר בפניו הקודרות של אבא, בדמעותיה של אימא ובמבטי הזעם של אחיי הבוגרים כמעט שלא באתי יותר הביתה.
את אחי הקטן הרחיקו ממני כאילו אני חולה במחלה מדבקת וגם ריקי, שהתעקשה ללכת לשירות לאומי במקום להתחתן, זכתה ביחס דומה. ריקי המסכנה, אבא ואימא מיררו את חייה בגלל השירות הלאומי, וכשפגשה את בועז - אשכנזי חובש כיפה סרוגה - היו הוריי כהלומי רעם. 
בחתונתה ישבו קודרים ומשמימים כאילו נישאה לגוי.
אחרי שהשתחררתי מהצבא מצאתי עצמי בלי עבודה ובלי בית לחזור אליו. ריקי שכבר גרה אז בווילה המשופצת שלה עם בועז הציעה לי לבוא לגור איתם ולעבוד איתה בדוכן הפיס שניהלה.
היא הייתה זקוקה לשותף, אני הייתי זקוק לעבודה ולמיטה. קיבלתי את הצעתה בתודה, אך לפני זה חשבתי שעליי להיות גלוי איתם ולהגיד להם מי אני.
עד היום אני לא מבין איך בדיוק הם עשו זאת, אבל הם הצליחו למנוע את היציאה שלי מהארון והשאירו אותי בתוכו. לא שלא ניסיתי לצאת, ישבתי איתם פנים אל פנים, אומר להם בגלוי את כל מה שיועצים להגיד במקרים כאלו.
אמרתי שאני לא מתעניין בנשים, שאני לא אתחתן אף פעם, שאני מעדיף חברת גברים. אמרתי הכול בצורה ברורה ומפורשת, אבל בועז תקע את מבטו במפת השולחן, עוקב באצבעו אחרי דוגמת התחרה העדינה, מתעקש לא להביט בפניי. וריקי שבה ומלמלה בעקשנות שאני עוד ילד, שאני סתם ביישן, שזה יעבור לי ברגע שאפגוש בבחורה המתאימה, ושבה והצהירה שאני אהיה בסדר, שאפסיק לדבר שטויות, ושהיא כבר תשדך לי איזה חברה שלה.
היא קיימה את הבטחתה והפגישה אותי עם מספר נערות, חלקן די נחמדות אפילו, אבל אף אחת מהן, תודה לאל, לא התלהבה ממני.
לא האשמתי אותן, גם אני לא הראיתי התלהבות. הלכתי איתן בצייתנות לסרטים, הזמנתי לפיצה ולגלידה אחר כך, ושמחתי מאוד שאף אחת מהן לא חזרה לבקש סיבוב נוסף.
אולי זו הייתה אשמתי. אולי הייתי צריך להגיד להם בפרצוף שאני אוהב להזדיין בתחת, שאני מסוגל להתאהב רק בגבר, שלא עומד לי כשאני עם נשים, אבל לא יכולתי להיות כל כך בוטה במחיצת אחותי. החינוך הנוקשה והמחמיר שקבלנו בבית עצר בעדי.
אולי הייתי צריך לדבר בגלוי רק עם בועז, אבל למרות ששנינו גברים התביישתי ממנו.
ככה גרתי אצלם שנה שלמה, מטלטל את הדלתות של הארון מבפנים, והם מתעקשים להשאיר אותי נעול.
מה הפלא שהרגשתי אצלם כמו בבית – חנוק ואומלל ומדוכא. בלי הקביים הכימיים שלי לא הייתי מחזיק מעמד אפילו יום אחד.
איזה מזל שהספקתי לקנות את הסרוקסט, חשבתי וגיששתי אחרי הקופסא המלבנית הקטנה שהייתה אמורה להיות בארנקי, אבל היא נעלמה.
יהיה עלי להתמודד לבד עם הדיכאון המשתק שריחף מעלי מרגע שיצאתי מביתו של גרי, ממתין לרגע שאהיה לבד בחושך, שוכב במיטתי הצרה בחדר האורחים הקטן והחשוף. הוא ינחת עליי בכל כובדו, יתקע בי ציפורניים, לא יניח לי להירדם, יענה אותי כל הלילה וימשיך בכך לילה אחרי לילה, עד שאתחיל שוב לחשוב על שיטות התאבדות, מוסיף בכך חטא נוסף על פשעי.
 "בילית יפה היום?" שאלה ריקי בחיוך נעים, נושאת אליי את פניה היפות.
היא הייתה בהריון כעת, והתעקשה להיראות עליזה ומלאת שמחת חיים. למרות שהתגעגעה מאוד לאימא, וחרדה מהלידה, ריקי הייתה נחושה להוכיח לעצמה ולעולם כולו שבריחתה מהבית ונישואיה לבועז כיפה סרוגה הם הצלחה עצומה, ולא הניחה לרגשותיה האמיתיים, שדומה שרק אני הייתי מודע להם, להפריע לה בהעמדת הפנים העליזה שלה.
"כן. היה בסדר." שיקרתי לה חזרה.
כמו צמד מרגלים בארץ אויב עמדנו בחדר האוכל החדש והמעוצב שלה שכל רהיט בו נבחר בקפידה כדי שיהיה תואם לחברו, וחייכנו אחד אל השנייה חיוכים מזויפים.
"איפה היית? הבית מרקחת כבר נסגר מזמן, לא יכולת לחזור קודם לעשות את המשמרת השנייה? ריקי הרוסה מעייפות." הכניס בועז לחדר משב רוח מרענן של כנות זועפת.
"פגשתי חבר והלכתי אליו לדירה." עניתי.
הם הביטו בי בפליאה. גרתי אצלם שנה ומעולם לא הזכרתי חברים, וזאת מהטעם הפשוט שלא היו לי חברים. הזיונים הנדירים שהייתי תופס פה ושם בקולנוע ההוא בחיפה, או בגן ההוא למעלה בכרמל, לא נחשבו לחברים כמובן.
"מה פתאום חבר? ממתי יש לך חברים?" שאל בועז בחשדנות.
"למה שלא יהיו לו חברים?" התנפלה עליו ריקי בזעם.
בועז התקפל מיד. "לא אמרתי שלא, אבל הוא אף פעם לא אמר שיש לו חבר, אז מה פתאום..."
"תירגעו שניכם." ביקשתי, מבקש שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי, "זה סתם אחד שפגשתי בבית מרקחת. הוא הרגיש לא טוב אז ליוויתי אותו הביתה. זה הכול."
שניהם לטשו בי מבטים מופתעים. למה דווקא כשאתה אומר אמת אף אחד לא מאמין לך? אם הייתי מספר להם שהתחלתי עם בחורה ולקחתי אותה לסרט בחיפה הם בטח היו מאמינים לי מיד, אבל כשאני מנסה להגיד את האמת - טוב, רק חצי אמת - הם מסתכלים עליי בחשדנות.
"מה יש לו, לחבר שלך?" שאל בועז באי אימון.
"סתם שפעת." התעצבנתי. "הוא הרגיש לא טוב והרוקח ביקש שאני אלווה אותו הביתה, זה הכול. מה אתם עושים עניין? מחר אני אעבוד במקומך כל היום, בסדר?"
"בסדר, בסדר." נחפזה ריקי להחליק את הוויכוח, "לא היה לי קשה בכלל היום. רק תבוא להחליף אותי מחר באחת כי יש לי תור בטיפת חלב. רוצה לאכול משהו? נשאר סלט מיונז."
"לא. אני לא רעב. אני הולך להתקלח." התחלתי ללכת לכיוון חדרי כשלפתע נשמע צלצול פעמון הדלת. בועז ניגש ופתח וגרי נכנס.
"ערב טוב לכם." אמר בקול בוטח ונעים, וחייך אליי חיוך חם שהרעיד אותי.
הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בבוקר. לבוש בגדים נקיים ומגוהצים. פניו מגולחות, עיניו צלולות ומחייכות, ושערו מסורק למשעי והדוק על עורפו בקוקו.
"מישקה." קרא בעליזות, הניח יד על כתפי ונישק קלות את לחיי, מתעלם מתדהמתם האילמת של בועז וריקי. "שכחת אצלי את התרופה שלך. מזל שהכתובת שלך רשומה עליה." חייך ואחז במרפקי. "תארוז את הדברים שלך ובוא נלך." משך אותי קלות לעברו.
"נלך לאן?" שאלתי, מביט בו בעיניים רעבות. מגעו עורר אותי ושוב רציתי בו.
"אליי. החלטתי שיהיה יותר טוב אם תבוא לגור איתי." הודיע לי בסבר פנים יפות ושב וחייך.
"יותר טוב למי? מה זאת אומרת שהוא יבוא לגור אתך?" התנפלה עליו ריקי.
בזעפה גבר דמיונה המבהיל לאבא - אדם מופנם וקודר בעל עור שחום מאוד, פה דק וקפוץ ופנים כעורים ומחודדים. ריקי דומה לו יותר מכולנו, השאר דומים בתווי פניהם לאימא, ומשום כך הייתה עריקתה פגיעה כל כך אנושה בגאוותו העקשנית של אבא. גאווה עקשנית שהוריש גם לביתו.
מוזר איך אישה נאה כל כך דמתה לגבר מכוער כמו אבא. למרות שחלקו אותם תווי פנים ואותן הבעות אצלה הם נראו יפים ואצלו דוחים ומפחידים.
"יותר טוב לכולם שאני אגור עם גרי." אמרתי רכות, מנסה להרגיע אותה. "גם לכם יהיה יותר נוח, במיוחד עכשיו עם התינוק, אל תתעצבני, זה רק לטובה."
"אל תגיד לי מה לעשות!" צרחה ריקי, "ומי זה הגרי הזה שאתה הולך לגור איתו פתאום?"
"ריקי תירגעי. אסור לך להתעצבן במצבך." ניסה בועז לחבק אותה, אבל היא התנערה ממנו בזעם.
"אם תלך איתו אף פעם לא יהיו לך ילדים ותמות זקן בודד וערירי." התיזה לעברי לחש זועם, נשמעת כמו מכשפה, ופתאום פרצה בבכי וברחה מהחדר.
בועז פנה ללכת אחריה ואז נמלך בדעתו וחזר אליי. "אני מצטער מיכה." אמר בעצב, "אבל היא צודקת ואם אתה הולך עכשיו איתו." החווה בסנטרו לכיוון גרי, "אין לך מה לחזור יותר."
"הבנתי בועז. תודה על הכול. אני אבוא להחליף את ריקי בצהרים." הושטתי לו את ידי והוא, לאחר היסוס קל, לחץ אותה ואחר כך הסתלק אל ריקי שקול בכייה החרישי נשמע מחדר השינה.
ארזתי בזריזות שתי מזוודות עם כל חפצי המעטים ויצאתי משם עם גרי.
להפתעתי הוביל אותי גרי למכונית ישנה שהמתינה לנו בצייתנות בחוץ. זרקתי את חפצי למושב האחורי והתיישבתי לצידו. "לא ידעתי שיש לך אוטו." הערתי, מופתע.
"זה לא האוטו שלי, הוא שייך ל... אה... לחבר." אמר גרי והתניע. "בוא, אני אקח אותך לאכול גלידה. מגיע לך פינוק אחרי הצעקות שחטפת מהמכשפה."
"זו אחותי, בדרך כלל היא לא מכשפה כזאת, אבל היא... היא בהריון, ואנחנו באנו מבית מאוד דתי ו..."
הרגשתי אשמה כשנזכרתי במבט שעלה על פניה כשראתה אותי ואת גרי יחד. אחרי השחרור, כשמצאתי את עצמי משוטט בעולם כמו עלה נידף ברוח, בודד וחסר מטרה, רק היא מכל משפחתי הגישה לי עזרה ואני... אי אפשר היה להסביר דבר כזה לזר כמו גרי. רק מי שגדל איתי באותו בית יוכל להבין את מפח הנפש שהסבה לה התנהגותי.
הבנתי לגמרי את הסלידה שלה מההומואיות שלי וידעתי בדיוק מאיפה היא באה, גם אני חשתי אותה כשהייתי מביט לפעמים על עצמי בראי, אבל אני צריך להמשיך ולעבוד איתה כי זכיינים של מפעל הפיס מחויבים להפעיל את הדוכן משמונה בבוקר עד שמונה בערב ואישה בהריון לא יכולה לעבוד שתים עשרה שעות רצופות.
ביני לבין עצמי גמרתי אומר שאם נוכחותי תהיה מאוסה עליה עד שלא תוכל לשאת אותי גם בדקות המעטות בהן אנחנו מחליפים משמרות אני אלך לעבוד בדוכן אחר.
"אחותך בכלל לא דומה לך." העיר גרי, סוקר אותי מהצד במבט מלוכסן.
"היא דומה לאבא. רק שהיא יפה והוא לא."
"ולמי אתה דומה? למי אני צריך להגיד תודה על הפרצוף החמוד שלך?" חייך גרי.
אף פעם אחת בימי חיי לא אמרו לי שיש לי פרצוף חמוד. חשתי משותק מרוב מבוכה. "אני דומה לאימא שלי, אבל..." נשכתי את שפתיי. מה אני, אידיוט? סוף סוף נותנים לי מחמאה ואני מתווכח?
"אבל מה?" ירה בי גרי עוד אחד מאותם מבטים שחלפו מבעד לריסיו וחדרו לליבי כחיצים.
"אני לא חמוד גרי. אני שמן מידי ושעיר מידי ו... אני לא חמוד."
"בעיניי אתה חמוד, מישקה." פסק גרי והניח יד חמה על ברכי, "למה הסתלקת?"
"אמרת לי ללכת."
גרי פרץ בצחוק. "אז מה, טיפשון? אז אמרתי. אני אומר הרבה שטויות. אתה צריך לעשות כל מה שאני אומר?"
"כן, הכול."
"אז למה לא קנית לי סיגריות?"
"טוב. אז לא הכול, כמעט הכול."
הוא החנה את הרכב במגרש חניה חשוך ומרוחק מהמרכז וכיבה את המנוע. "מישקה חמוד, מהרגע שנפגשנו ידעתי שאני יכול לסמוך עליך שתטפל בי יפה." נישק אותי על פי בעדינות.
שחררתי את עצמי מהחגורה והתרפקתי עליו, מאושר.
"כל כך פחדתי שנעלבת ולא תרצה לבוא איתי." אמר ברוך, ובחש את תלתלי בידיו היפות, מביט בעיניי.
באור הקלוש של מגרש החניה היו עיניו בהירות וחמימות וחיוך נעים האיר את פניו. הרגשתי שגופי נמס מרוב עונג. "אני תמיד ארצה לבוא אתך." הבטחתי לו.
המשכנו להתנשק שוב ושוב עד שאזרתי אומץ ודחפתי בזהירות את ידי מתחת לחולצתו. עורו היה חמים ומשיי תחת כפותי.
"שכחתי לשאול איך אתה מרגיש." נבהלתי פתאום, הרי רק הבוקר הוא היה חולה.
"עכשיו אני בריא, לקחתי אקמול ואכלתי מה שהבאת, וגם שתיתי תה. תגיד, אתה בטוח שאתה רוצה לבוא לגור אצלי? אני לא בן אדם כל כך נחמד מישקה. אני לא מבשל ולא מנקה ולפעמים אני די גועלי."
"זה בסדר. אני אעשה הכול. אל תדאג, יהיה בסדר." הצהרתי בביטחון לא אופייני לי. חבוק בזרועותיו חשתי אופטימי ומאושר יותר מכפי שחשתי מימיי.
הלכנו למרכז וקנינו שתי מנות גלידה בגביע. אני הסתפקתי בשוקו וניל כמו תמיד, וגרי הפתיע אותי כשקנה גלידה בטעם מנטה ולימון. שילוב טעים למדיי אם אתה אוהב טעמים חמצמצים בגלידה שלך.
"בוא." משך אותי אחריו לעבר הגן הציבורי שעמד מול המרכז המסחרי. חצינו את הכביש והעפלנו במעלה הגבעה הקטנה שהגן השתרע למרגלותיה מטפסים במדרגות עד לאנדרטה הישנה שעמדה בפסגת הגבעה, מוקפת עצי אלון מאובקים. התיישבנו על האבן החמימה עדיין מלהטו של יום הקיץ והתנשקנו בחסות החשיכה.
אני כבר גמרתי את הגלידה שלי, אבל גרי אכל בנגיסות זעירות ורוב הגלידה שלו הייתה עדיין בגביע. הוא פתח תוך כדי נשיקה את חנות מכנסיי, גישש ושלף מתוך תחתוניי את אברי ששוב היה זקוף ומשתוקק, ואחז בו ביד אחת, מציץ בפני הלוהטות תוך שהוא מחייך חיוך שדוני  שהאיר את פניו. "מישקה חמוד שלי, אני כל כך מאושר שפגשתי אותך" אמר ברוך, והפך את גביע הגלידה הקרה היישר לתוך חיקי, ומיד, זריזה כברק, חסמה כפו את צעקת ההפתעה שעמדתי לשחרר לחלל העולם עקב הלם המפגש בין הגלידה הקרה לחלציי הלוהטים.
"שקט!" פקד עלי והרכין את ראשו בין ברכיי. "שב בשקט ושתוק."
עשיתי כמיטב יכולתי לשתוק כשהוא ליקק את הגלידה מהזין ומהביצים שלי, אבל היה לי קשה. הייתי קרוב מאוד לגוון את טעם המנטה לימון של הגלידה שלו בטעם הזרע שלי. הוא חש בכך וכל פעם שהייתי קרוב לגמור לחץ ביד בוטחת מתחת לאשכיי, מונע ממני להגיע לפורקן.
זה היה כל כך טוב, הוא הצליח בעת ובעונה אחת גם ללקק את הזין שלי וגם למצוץ אותו. זה היה מטריף, הרגשתי שאני מתפוצץ. "גרי בבקשה... אני רוצה לגמור." התחננתי.
"אמרתי לך לסתום." סטר לי בפרקי אצבעותיו סטירה קטנה וצורבת, מרמז לי על מורת רוחו מהתנהגותי, ואחר כך הסביר לי שגבר צריך לשלוט בזין שלו ולא להניח לזין שלו לשלוט בו, וכל זמן שדיבר השתעשע בזין האומלל שלי, מביא אותי לסף גמירה, מונע ממני לגמור וחוזר חלילה.
כל פעם שניסיתי להסביר לו שהביצים שלי עומדות לפני התפוצצות הוא שוב סתם לי את הפה, לפעמים בסטירה ולפעמים בנשיקה. אף פעם לא ידעתי למה לצפות ממנו.
במקום לכעוס עליו ולהחזיר לו כגמולו (אני שוקל בערך עשרים ק"ג יותר ממנו), התנצלתי בהכנעה על חוסר הסבלנות שלי וניסיתי להשתפר.
הוא עינה אותי במשך כשעה עד שהניח לי להתפרק, אבל קודם לקח אותי אל מעבה החורשה, הושיב אותי על אבן כשמכנסיי מופשלות - כל התחת שלי נשרט – ורק אחרי שליקקתי היטב את פי הטבעת שלו הוא שיפד את עצמו עליי, נשען על גופי והדריך אותי כשהוא מניח את ידיו על ידיי איך ללטף אותו עד שגמר. רק אז הגיע תורי, וזה היה כל כך טוב עד שכמעט איבדתי את ההכרה.
"זה היה השיעור הראשון שלך בדחיית סיפוקים." העיר גרי בחיוך כשהצלחתי להתאושש ולגרור את עצמי בברכיים רועדות לרכב. "ובעתיד יבואו עוד שיעורים אם תרצה. אתה רוצה?" חקר, מחייך בזדוניות משועשעת, ואני רציתי, בטח שרציתי. עם גרי תמיד רציתי.
אז נכון, לא כל הסקס שלנו נראה ככה, אבל לעתים די קרובות זה מה שקורה. אין לי מושג איך הוא עושה לי את זה. הוא אמנם בערך בגובה שלי - מטר שמונים וחמש - אבל אני הרבה יותר רחב וכבד ממנו. אני מניח שאני יכול לפרק אותו לגורמים אם ארצה, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שהוא יגיד לי מה לעשות, שיחנך אותי לפי דרכו, ושירד עליי וישפיל אותי אם ימצא לנכון לעשות זאת.
עכשיו אני רואה את כל הדוגלים בזוגיות שוויונית קופצים ממקומם בזעם, ואת כל המאמינים בפוליטקלי קורקט מתמלאים חמה קדושה. תחסכו ממני את הטפות המוסר וההסברים המלומדים, זה מיותר, ככה טוב לי וזה מה שאני רוצה.
עד היום אני נדרך כולי כשהוא נכנס לחדר, מביט בפניו, מנסה לנחש את מצב רוחו. מתנהג כמו כלבלב שמנסה לרצות את אדוניו, ולא מבין למה במקום להרגיש מושפל וכועס, אני אוהב להרגיש ככה.
בחיי היום יום אני לא כזה כנוע. בכל דבר אחר אנחנו פחות או יותר שותפים שווים רק בקטע של הסקס הוא מתנהג ככה, כמו אדון שמחלק הוראות לעבד שלו, וזה מדליק אותי בטירוף.
אני מאושר איתו, לא יכול לחשוב על עצמי בלעדיו, והוא תמיד אומר שבלעדיי הוא לא היה מצליח לקום מהמיטה בבוקר.
גרי צוחק ממני כשאני מנסה לשאול אותו למה אנחנו כאלה ומזהיר אותי לא לחשוב כל כך הרבה כי זה יעשה לי קמטים בפנים.
על כל דבר אחר הוא מסכים לדבר ולהסביר, רק כשאני מנסה לדבר איתו עלינו הוא מתחיל להתבדח ועושה צחוק מהנושא.
אחרי השתוללות רצינית שלנו הוא מתנהג אלי ברוך, מפנק ומלטף, כאילו מנסה לפצות אותי על מה שעשה. זה נעים לי עד גבול מסוים ואז נמאס ואני רוצה שהוא יחזור לעצמו ומתגרה בו קצת, מרגיז אותו בשאלות שלי, מציק לו קצת, ואז הוא מבין את הרמז וחוזר להיות גרי הציני והשתלטן כמו תמיד.


חלק ב'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה