עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

א. הארון של האדון

הארון היה ארון עתיק ונאה, מזכרת מבית אבא שהוא סחב איתו מאז שהוריו נפטרו, מעביר אותו דרך דירות שכורות לרוב, עד שעם הזמן מצא לו מקום מגורים קבוע ועבודה קבועה, והחל לחיות חיים מיושבים של אדם בתחילת גיל העמידה. אדם בעל משכורת וקביעות וקצת שיבה ברקות ותחילת כרס שיש להלחם בה בחדר הכושר. אדם מין הישוב עם חברים טובים ועבר עשיר שעתידו עוד לפניו.
לכאורה לא חסר לו דבר - בריאותו טובה, עתידו המקצועי בטוח, משכורתו נדיבה, חבריו נאמנים ותומכים, ובכל זאת חש חוסר מנוחה.
בעוד כמה חדשים יחגוג - מה כבר יש כאן לחגוג? - את יום הולדתו השלושים ותשע, והמילים של הוריו, מילות אזהרה קודרות שהצליח לשכוח  במשך השנים, שבו להדהד בראשו – אם תמשיך ככה תהיה בודד כל החיים, תהיה הומו פתטי בלי משפחה, אף פעם לא יהיו לך ילדים, תמות לבד כמו כלב, תהיה זקן וחולה בלי אף אחד שיגיש לך כוס תה – כעת היה כמעט בגילם כשהם זרקו לו את המילים הקשות הללו באותו ערב אחרון לפני שעזב.
שנים התמרמר על קשי ליבם ועל צביעותם. כעת, אחרי שמתו, שבורי לב בגלל מה שראו כבגידתו בהם ובעולמם, פגה מרירותו. היום הוא מבין אותם, את דאגתם, את סלידתם מאורח החיים שבחר.
כעת, כגבר בוגר ומנוסה, הצטער על זעמו הקר של הצעיר שהיה, שעזב בטריקת דלת הורים מאוכזבים ושבורים, וצר היה לו על שלא נתן להם ולו הזדמנות להתפייס.
את הנעשה אין להשיב, הם מתו, סבתא מתה, הדירה בה גדל נעלמה מתחת לשכונה חדישה ויקרה. נשאר רק הארון הישן והמהוה הזה שמראות גדולות מעוטרות בשוליהן בפרחים זעירים מקשטות את דלתותיו הכהות והמגולפות. הארון עמד בחדר האורחים שלו, חדר שרק לעיתים רחוקות מאוד היה בשימוש. האורחים של גבריאל גולד, המכונה בפי כל מכיריו גולי, השכיב את אורחיו במיטה הגדולה שלו, ורק לעיתים רחוקות מאוד הניח לאורח לישון לבד במיטת היחיד הצרה שנדחקה בין הארון לקיר.
תמיד היה גבוה מכל חבריו ולכן כינו אותו בילדותו גוליבר, כינוי חיבה שהתקצר לגולי, ובשם זה היה מציג את עצמו כשהיה נפגש עם זרים בגן. הוא ידע שזה מנהג מגונה, מסוכן אפילו, שזה לא יאה לאדם במעמדו, ושאם ימשיך בכך לא יצליח אף פעם להיחלץ מהמעגל הזה של צייד מין התר כל כמה ימים אחר ריגוש חדש. מידי פעם נשבע להפסיק, ובכל זאת, כל פעם מחדש, שב לגן.
גם הפעם, כשיצא באותו ליל חמסין סתווי מחניק לכיוון הגן הנשקף אל מפרץ חיפה, הטיף לעצמו מוסר שדי כבר, שזה לא נאה לאדם בגילו, שצריך להתחיל להשתתף בחיי הקהילה, למצוא לו בן זוג קבוע, להתיישב בדעתו, לחיות כמו אדם מסודר. ומיד צצו בעיני רוחו פניהם הממורמרות של הוריו שנישאו צעירים מידי ונשארו יחד גם בשביל הילדים וגם מפחד הבדידות, וסופם שמתו ממורמרים ומאוכזבים, שבעי רוגז ומריבות.
גולי לא התאהב מעולם. הוא חיבב הרבה גברים, היה חבר טוב לרבים, נתן כתף מנחמת בעת צרה, חיבק ונישק וזיין, ואפילו אמר מידי פעם - אני אוהב אותך, אבל את הרגש ההוא שכולם שרים לו ומדברים בו ומהללים אותו בכל פה, לא חש אף פעם, ומעולם לא הצטער על כך. בינו לבין עצמו פקפק מעט בקיומו של הרגש המהולל הזה שסביבו היה העולם אמור לסוב.
הגן היה שקט בערב ההוא. את מעט האנשים שהסתובבו בין השבילים הוא הכיר לפני ולפנים, ופנים חדשות לא נראו, אבל לכל הפחות נשבה רוח קרירה מהים, מעלה אדוות קלות על פני הברכה העכורה השרועה מול לוח הזיכרון, והאוויר היה צונן מעט יותר, מקל על החום המעיק ששרר כל היום.
הוא פסע לאט, בטוח שהיום לא יקרה שום דבר מעניין, כשלפתע ראה אותו – דק גזרה, שערו בהיר ופרוע, נושא תיק נסיעות קטן על כתפו, נראה מותש ומדובלל ובהחלט צעיר מידי. עיניהם נפגשו, תנועת ראש קלה מצידו נענתה בחיוך מזמין. הם סרו הצידה, נחבאו בין השיחים.
הכל היה שגרתי, כמו בפעמים הקודמות. הוא פתח את מכנסיו והצעיר נרמז מיד וכרע על ברכיו, מסמיך את ראשו הפרוע אל חלציו, הרוח החלה לנשב ביתר עוז, שלושת עצי הצפצפה שעמדו על גדת הברכה התנודדו כמו מתפללים, ועליהם דמויי כף היד התהפכו בפראות כנגד שמי הלילה המסגילים, רגע חושפים את צידם הירוק רענן, ומיד אחר כך את צידם הכסוף אפרפר.
"רק רגע ילד." אמר גולי, "צריך קונדום." הוא שלף את הקונדום מכיסו והנער הושיט את ידו ולקח אותו ממנו. "תרשה לי אדוני." אמר בקול רך ותרבותי ששמץ קל של מבטא זר לא מזוהה התנגן בו.
"אפשר גם בתחת?" שאל גולי חרש.
"כל מה שתרצה, אני לרשותך." סח הצעיר, והחל תולש בשיניו את קצה עטיפת הקונדום, בעודו מגשש בזהירות ביד קטנה ודקה במפתח תחתוניו של גולי.
גולי חייך, העברית היפה והמדויקת, ותנועותיו המעודנות של הצעיר שעשעו אותו. הוא היה רגיל לבחורים כפריים גסים, רובם ערבים, שדברו עברית שבורה, ידיהם היו נוקשות וגסות וריח סיגריות מעורבב בבשמים זולים נדף מהם. חוש הריח שלו היה מפותח מאוד ותכופות סבל מתכונה זו, אבל לא הפעם, ריחו של הנער היה עדין, חמצמץ מעט, אך רענן.
ריח של נעורים, חשב לעצמו באנחה, מחליק על השיער הבהיר שתלתליו הסתבכו בקשרים. הנער גנח חרש כשאצבעותיו של גולי הסתבכו בתלתליו ושניהם נחפזו להתנצל - גולי על אי הנוחות שהסב לצעיר, והוא, על ששערו לא מסורק. אחר כך חייכו זה אל זה בחשכה ורק ברק שיניהם העיד על חיוכם – החיוך הראשון שלהם.
הצעיר חילץ את עיגול הגומי מתוך עטיפתו והחל להעלותו על אברו הזקוף למחצה של גולי ששב ודחף את אצבעותיו לתוך סבך השיער שדגדג קלות את בטנו החשופה. הכל הלך כשורה, עוד כמה שניות אברו יזדקף למלוא גודלו – איבר גדול ועבה כפי שאפשר לצפות מאדם גבוה ובעל בעל כפות ידים ענקיות כשלו.
בעוד כמה דקות, כך החליט, ישעין את הצעיר אל העץ שלפניו וידחק בזהירות לתוכו. רוב הצעירים באו מוכנים ומשומנים, אבל הצעיר הזה כל כך לא מנוסה, כל כך צעיר ועדין, אולי יאלץ להעלות מכיסו את שפופרת המשחה ולשמן קצת את העסק חשב בעצלתיים, משפיל מבט מלא חיבה אל הבחור הזר שכרע לפניו על ברכיו, מיטיב את המעטה הדק על האיבר התפוח.
"איך קוראים לך קטנצ'יק?" שאל.
הנער הרים אליו עיניים גדולות שצבען לא נראה בחשכה.
"מי אני?" הופתע, "קוראים לי חומי." אמר בקול ביישני, "ולך?"
גולי פתח את פיו להשיב כשברק פתאומי הבהב מעל ראשיהם, מאיר לשנייה את פניהם באור לבן מסנוור. מיד אחר כך נשמע קול רעם נמוך, מתגלגל אליהם מכיוון הים. השנים קפאו לרגע, נדהמים. גולי חש את אצבעותיו של הצעיר מתהדקות על ירכו ושמע את נשימתו נקטעת. הילד פוחד מהרעם חשב לעצמו בצלילות מפתיעה, ורכן כלפי הצעיר מניח יד על שכמו, "קוראים לי גולי." אמר, ואולי היה מוסיף עוד מילת הרגעה שעמדה על לשונו, אבל גשם חזק ואלים, מכאיב כמו עונש, טפח על ראשיהם הגלויים.
גולי משך את הצעיר על רגליו, תלש בקוצר רוח את הקונדום והשליך אותו אל הרוח שהתגברה מרגע לרגע. "בוא חומי, בוא נסתלק מכאן מהר." משך אחריו את הנער שראשו הגיע בקושי אל כתפו הרחבה. יד ביד הם רצו במהירות בין השבילים הרטובים, נוכחים לדעת שהם האחרונים שנשארו בגן, כל השאר נעלמו לאי שם.
הגשם גרש את כולם למקום מסתור ואיש לא נראה ברחוב מלבדם. הם רצו במהירות לכיוון מכוניתו של גולי שחנתה מול לשכת הגיוס. רעמים מאיימים הידרדרו ברעש מבהיל מהשמים האפלים מעל ראשיהם הרטובים, וברקים מתפתלים רקדו לפניהם, מאירים את מי המפרץ האפלים באור כחול.
חומי רץ בצייתנות לצידו, לא שאל לאן ולמה הם רצים ככה על האספלט הרטוב שהבהיק באורות הפנסים. ברגע שגולי פתח את דלתות המכונית כבו אורות פנסי הרחוב והאור היחיד שהאיר את פניהם היה האור הקלוש שבקע מתקרת מכוניתו של גולי. הם נפלו מתנשמים על המושב הקדמי וגולי התניע ונסע בזריזות לדירתו - דירה קטנה ונאה ברחוב הגליל שממרפסותיה הרחבות נשקף נוף נאה של המפרץ.
הוא מיהר להדליק את האור וניגב את שערו הרטוב של חומי שעמד בצייתנות בכניסה לדירה, מטפטף מים על הרצפה, רועד מקור.
"תכנס, תכנס, אל תתבייש ילד." האיץ בצעיר הרטוב, ממהר לסגור את הדלת מאחוריו.
שכניו היו מבוגרים ידועי חולי שלא ניסו מעולם לחטט בעסקיו, אך למרות זאת נשמר מאוד לנפשו וכלפי חוץ העמיד פנים של גבר גרוש שאולי, יום אחד, אם יפגוש את האישה הנכונה, יקים איתה בית בישראל.
ואכן היה נשוי פעם, נישואים פיקטיביים שמעולם לא התממשו, ועל הוו הרופף הזה תלה את מסכת הנורמאליות שלו, סומך על אדישותם של הבריות שלא יטרחו לחטט ולבדוק את טיבם האמיתי של אותם נישואים מפוקפקים שנועדו לספק לידידה שלו תואנה להשתמט מהצבא. למעטים שבכל זאת ניסו לברר סיפר שאשתו ברחה לחו"ל בלי לתת לו גט, מה שהיה אמנם עובדתית נכון, אבל מאחר ואותה גברת נסעה לחו"ל ללימודים, שהפכו לשהות ממושכת בגולת אמריקה, בידיעתו ובברכתו, לא היה מדויק כלל ועיקר.
למרות הזמנתו הלבבית הנער נותר עומד על השטיח בכניסה, מציץ בחיישנות פנימה, אבל לא נכנס. הוא בחן אותו בעיון ואהב את מה שראה - צעיר צנום אך רחב כתפים, מוזנח למראה, אבל בעל פנים נאות ועיני תכלת זכות מאירות את הבעתו הנבונה.
גולי הגיע להחלטה מהירה. "יש לך בגדים יבשים בתיק?" שאל.
"כן, אבל הם קצת מלוכלכים." עלה סומק עדין בלחייו שלא ידעו תער לפחות יומים.
"בשביל זה המציאו מכונות כביסה." האיר אליו גולי פנים עליזות ומשך אותו פנימה.
"אני אלכלך לך את הרצפה." נבהל הצעיר, "אני מטפטף."
"אז תתפשט." הצטחק גולי, ונדהם כשהצעיר לא היסס אפילו לשנייה אחת וכהרף עין נחלץ מבגדיו ונשאר עומד בכניסה לדירתו, עירום ועריה.
"אתה בטח קופא מקור." נבהל גולי, ובלי להניח לעצמו זמן לסקור את חמודותיו של האורח הצעיר החיש אותו למקלחת, מברך את עצמו שטרח והדליק את הדוד מבעוד מועד.
"תתרחץ ותחפוף ראש." פקד עליו, וחש רטט של סיפוק כשחומי נחפז לציית, נכנס למקלחון המעוגל והשקוף והחל ממשש במבוכה את מערכת הברזים המתוחכמת שזרחה בברק כסוף על הקרמיקה האיטלקית היפיפייה שרכש כששיפץ את דירתו.
מאחר ולא היו לו ילדים ואישה שיבזבזו את כספו, השקיע גולי את ממונו בפינוקים קטנים ויקרים כמו המקלחת המעוצבת שלו, והמטבח המאובזר שלו, ועוד כהנה וכהנה צעצועים יקרים שנועדו ליפות ולרפד את חייו.
"סליחה אדון גולי," מלמל חומי באומללות, "אני לא מבין איך... אולי אתה יכול... בבקשה... " וידיו העדינות בעלות האצבעות הארוכות רעדו בבהילות על הפנל המסובך של ברזים וכפתורים תוצרת שוודיה שנועדו להנעים לרוחץ בכל מיני סוגים של זרמים וכיווני מים.
"הנה ככה." נחלץ גולי לעזרתו ופתח את המים, "כאן החמים, כאן הקרים, וכאן מווסתים את העוצמה, וכאן את הכיוון. כאן יש שמפו, וכאן מרכך, וזה הסבון, ופה אני שם לך מגבת." המשיך להטריח על האורח שלו שהבין כבר איך להפיק זרם נעים וחמים של מים מפרח הנירוסטה הכסוף שתלה מעל לראשו.
הוא ידע שעליו לצאת ולהניח לחומי לרחוץ בפרטיות, אבל לא יכול היה להתאפק. הנער היה כה עדין וחינני, ועם זאת גברי לגמרי בכל תנועותיו.    
חיפשתי פרד ומצאתי בן מלך, אמר לעצמו בבדיחות הדעת, סוקר בהנאה את הישבן הבולט והשרירי ואת הרגלים הארוכות והישרות. אם הוא רק יעלה קצת במשקל ויוסיף עוד מעט שרירים הוא יראה בדיוק כמו הפסל נמרוד של דנציגר, חשב לעצמו בקורת רוח.
פסל נמרוד הציד היה בעיניו דוגמא מושלמת של יופי גברי, ולנוכח הפסל ההוא הבין בפעם הראשונה בחייו שכל חייו ישתוקק רק לגברים, ומעולם לא ימצא מקום בחייו לנשים, ומכאן שגם ילדים לא יהיו לו.
"אחרי שתתנגב בוא לחדר השינה. אני אתן לך משהו יבש ונקי ללבוש." אמר ופנה לצאת. "תודה אדון גולי." אמר חומי וחייך אליו מבעד לבועות הסבון שגלשו מראשו על פניו. "כדאי שתישן כאן הלילה חומי, יש בחוץ סופה נוראית. זה בסדר מבחינתך?"
"בטח. כל מה שתגיד." הנהן חומי במרץ, "אני מודה לך מאוד."
"לא מחכים לך בבית? הורים, חברה?" חקר גולי, "אולי אתה רוצה להתקשר למישהו?"
"לא אדון גולי. אף אחד לא מחכה לי." הישיר אליו חומי מבט כחול ותם.
"יופי, אז אני הולך להכין לנו ארוחת ערב. אתה בטח רעב?"
"כן. קצת." הסמיק הנער, והסומק העדין גלש מפניו אל כתפיו וחזהו, מאציל זוהר פניני ורדרד לעור הבהיר. "תודה אדון גולי."
גולי הנהן אליו בחביבות ויצא בחוסר רצון מהמקלחת, מבטיח לעצמו להעיר לצעיר העירום שאין צורך לכנותו אדון, אלא גולי סתם. היה עליו להפסיק את האדון גולי הזה עוד בהתחלה, אבל משום מה לא נמצא לו עד עתה אף רגע מתאים.
הוא הכין למען חומי טרנינג כחול נקי שקנה לעצמו בשנה שעברה כפרס על שירד מעט במשקל, ומאז לא לבש אותו שוב כי שב והשמין. הטרנינג הנאה נותר דחוק בפינת הארון כמזכרת עוון.
על חומי הצנום הוא יהיה גדול מידי, אבל זה הטוב ביותר שעלה בידיו למצוא. אני אגיד לו להפסיק עם האדון המגוחך הזה כשנאכל, חשב, בעודו טורף את הביצים לחביתה, מעסיק את עצמו במרץ בהכנת האוכל, מתאמץ לא לחשוב עד כמה מרגשת אותו הפניה הכנועה הזו, בעיקר כשהיא באה מפיו של הצעיר יפה התואר הזה שבשרו המוצק והגמיש התנוצץ בצורה כל כך מפתה תחת המים.
זרם המים נפסק, אבל חומי לא יצא מהמקלחת. הוא כרה את אוזניו במתיחות ולא שמע את חריקת הדלת. אחרי כמה שניות חש שהוא עומד להתפקע ממתיחות.
פחד פתאום הלם בו כשנזכר, מאוחר מידי כמובן, בכל הגברים הבודדים הללו שנמצאו מתים במיטתם.
"נרצח על רקע הומוסקסואלי!" זעקו הכותרות בעיתון, ומובן שכמה ימים אחר כך נמצא הרוצח, ותמיד זה היה אותו טיפוס - צעיר ומבולבל שסיפר תמיד את אותו סיפור ידוע מכבר על אונס ופגיעה בכבוד שגרר רצח עקב התגוננות תמימה.
לפחות אבא ואימא כבר מתים ותיחסך מהם הבושה, הרהר בעוד הוא מתגנב במסדרון אל המקלחת ותמונות של גופו, רצוץ ומוכתם בדם, ממתין לחוקרי משטרה שווי נפש שיטלטלו אותו למכון הפתולוגי, מהבהבות במוחו. חרש פתח את הדלת ובהה מוקסם בפלחי עכוזו הלבנים מוצקים של חומי שהזדקרו מולו, מיטלטלים אנה ואנה בעוד הנער עסוק במרץ בניגוב הקרמיקה הצבעונית, מוחה מעליה במרץ את טיפות המים שהכתימו את יפי הדוגמא המסולסלת.
עבר זמן רב מאז חש להט כזה למראה גופו של גבר אחר. תחושת הדם הזורם באחת לאברו, מתפיח אותו במהירות, מזקר אוהל משמח לב בחזית מכנסיו, גרמה לו לחוש צעיר וגברי.
"מה אתה עושה חומי?" לאט חרש.
הנער קפא על מקומו, נשמתו נחטפה באחת, אבל גופו נותר קפוא.
"אל תזוז." פקד גולי באדנות שהתגנבה אליו, אלוהים יודע מאיפה, "תשעין את הידיים אל הקיר ותפשק את הרגלים." הורה לצעיר והחל פותח את מכנסיו, משחרר את האיבר הזקוף והמשתוקק שלו.
כצפוי חומי עשה מיד כדבריו, השעין את כפות ידיו אל הקיר ופישק רגליו, ממתין בצייתנות אילמת עד שיעטה גולי קונדום, יפסע מתוך תחתוניו ומכנסיו ויאחז בו.
גולי כרע  על ברכיו והעביר את לשונו על העור החלק של הישבן המפתה, מלקק ונוגס בכל פה. "תתכופף ותראה לי את החור שלך." פקד בגסות.
הצעיר מיהר לציית, מפריד בידיו את עכוזיו, חושף לעיני גולי חריץ ורדרד עטוי פלומה זהבהבה ובמרכזו פי טבעת עגול ואדמדם, מכווץ כמו פה של תינוק המשתוקק לינוק. הוא תקע את לשונו במרכזו, להוט להרטיבו ברוקו ולחדור לתוכו.
הדופק הלם בכוח במפשעתו וברקותיו, נשימתו הייתה קצרה ומהירה וידיו רעדו מעט. מזמן כבר לא חש את עצמו כל כך להוט, צעיר וחי. 
"אם יורשה לי... בבקשה אדוני, אולי ימצא חן בעיניך... אולי תואיל לשבת על האסלה ואני..." פצה לפתע חומי את פיו בקול רוטט מחרדה, וגולי, מדהים את עצמו, הניף את כפו וסטר בכוח, קודם לעכוז השמאלי ואחר כך לימני.
הנער ילל חרש, אבל לא מחה אלא להפך, מיהר להתנצל, וככל שקולו היה חרד ורוטט יותר כך נעשתה העברית שלו נמלצת ונפתלת יותר.
"אנא סלח לי על חוצפתי אדוני, קבל את התנצלותי הכנה מקרב לב."
"שתוק טיפש קטן ותן לי מגבת נקייה מהארון." פקד גולי.
הצעיר העביר לידיו במהירות את המגבת והוא זרק אותה על רצפת הפרקט המבהיקה של המקלחת, התיישב עליה ורמז לצעיר שיתכופף אליו. חומי ירד בטבעיות גמורה על ארבע ונטל את אברו של גולי לפיו, יונק אותו לחלל פיו בכוח בעודו מעסה את אשכיו המלאים של גולי בתנועות עדינות ומיומנות.
גולי נטל קרם מהמדף שמעליו והחל למרוח אותו על העכוז הלבן שטביעת כפותיו האדומות נראתה עליו בברור. חומי נחפז להצטדד ולהפנות אליו את הנקיק השעיר שבין עגבותיו, ממשתדל להקל עליו את הגישה מבלי שיפסיק לענג את אברו הרוטט של גולי, ולמרות שהיה עליו לעקם לשם כך את צווארו, ולפתל את גופו בתנוחה בלתי נוחה בעליל, עשה זאת בגמישות נעורים חיננית ובצייתנות מוחלטת.
בסופו של דבר הם אכן עשו שימוש באסלה המהודרת של גולי - מונובלוק ספרדי מחוטב לנוי בצבע שמפניה עם קרש מעץ מייפל מבריק - הנער השעין עליה את זרועותיו המשולבות בעוד גולי עומד מאחוריו על ברכיו - שקודם לכן טרח הצעיר לרפדן במגבת - ידיו על המותנים החלקים והגמישים ואברו מחליק מעדנות בתוך החור המשומן למשעי של חומי שהתאים בקלילות את תנועות אגנו לזה של רעהו המבוגר.
הוא הלם בכל כוחו באברו בגוף הצעיר והמתוק שהוגש לו בנדיבות אילמת, שוכח לגמרי לדאוג להנאתו של שותפו, שגם הוא מצידו התעלם לגמרי מצרכיו וקימר את גבו, מפשיל את ראשו המתולתל לאחור כדי לאפשר לגולי הנלהב לנגוס בכתפיו ובצווארו, לחכך את לחייו בתלתלים החומים דבשיים שהדיפו כעת ניחוח נהדר של ניקיון ונעורים. הוא מעך וליטף חליפות את חזהו החלק משיער וגמר כשהוא צובט בכוח את פטמותיו הקטנות והורודות של חומי שייבב חרש והניח לו להישען עליו במלוא כובדו.
"ומה אתך חומי? אתה לא נהנית." נזכר גולי לשאול בדאגה כנה, אך מעט מאוחרת מידי, את שותפו למשגל הפרוע, ומישש בהנאה את האבר הצעיר והזקוף שהיה מחוטב ומלא חן כבעליו, אך לא גדול או עבה כשל גולי.
"נהניתי מאוד אדון גולי." מחה הצעיר ונצמד אליו, גונח בעונג כשאצבעותיו המחוספסות של גולי עברו במיומנות על הזין הזקוף והרענן שלו. "שב. אני רוצה לטעום אותך." פקד גולי, וכצפוי, הצעיר ציית מיד והתיישב על האסלה, רגליו מפוסקות לרווחה, אגנו מושט קדימה. גולי שמח לגלות שטעם עורו וריח ערוותו נעימים לו מאוד.
הוא ליקק ומצץ את אשכיו החלקים ואת האזור הרגיש בין פי הטבעת לשק האשכים, מפיק ממנו יבבות עונג חרישיות, ואחר שב ונטל את האיבר היפה בפיו, מוצץ אותו בהתלהבות.
"אדון גולי," רעד חומי, "בבקשה, בבקשה, אני עומד לגמור, אתה מרשה לי?"
"כן. תגמור לי בפה. אני רוצה לטעום אותך." אמר גולי, ושנייה אחר כך נמלא פיו בנוזל זרע לבנבן וטעים.
גולי היה שבע רצון, הצעיר היה נעים לעיניים ולחייך כאחת, וצייתנותו, שהובעה בעברית מיושנת ונמלצת, עוררה בו התרגשות נעימה שכבר שנים לא חש כמותה.
אחר כך הם שטפו את עצמם, וגולי המופתע הניח לנער לסבן אותו וליבש את עורו במגבת לפני שהלך למטבח, משאיר כמובן מאליו לאורח שלו לסדר ולנקות אחריו.
הם אכלו ואחרי האוכל מיהר חומי לפנות את השולחן, מניח את הכלים במדיח, מנגב את השיש, מתנהג כאילו היה זה תפקידו לשמור על הסדר והניקיון.
"הבגד הזה תלוי עליך כמו על דחליל." הצטחק גולי, "אתה צריך לעלות קצת במשקל, אולי תלך לחדר כושר?"
"כן אדון גולי." הסכים חומי בהכנעה, "אבדתי קצת משקל בזמן האחרון. אני עובד קשה מאוד במסעדה וגם לומד. אין לי זמן לאכול."
"איפה אתה גר ומה אתה לומד?" חקר גולי.
התברר שחומי, ששמו המלא היה נחמיה רוזנטל, בא מבני ברק והיה בן למשפחה דתית אשר הקיאה אותו מקרבה ברגע שגילתה את נטיותיו.
הוא עבד כמלצר ושוטף כלים במסעדה, ובעל הבית שריחם עליו הותיר לו לישון במחסן קטן ומחניק בפינת המסעדה.
את כל כספו השקיע בקורס לתכנות מחשבים, ובעייתו הגדולה ביותר, גילה בביישנות לגולי, היא שהמחסן שבו ישן עומד להפוך בקרוב לחלק מהמסעדה כי בעל הבית מרחיב את המבנה, ואז יאלץ לשכור דירה בכסף שאין לו, או, והוא השפיל עיניים והסמיק, לישון אצל בעל המסעדה שמנסה כל הזמן... עיניו התכולות נמלאו דמעות.
"הוא זקן ושמן ונשוי ולאשתו בכלל לא אכפת שאני אגור אצלם והוא... היא בטח שמחה להיפטר ממנו, הוא מסריח מזיעה והוא כזה מגעיל... ואני..." והוא פרץ בבכי חרישי ונצמד אל גולי שמיהר לאמץ אותו אל ליבו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר ושהוא יוכל לגור אצל גולי עד שיסיים את לימודיו.
"אתה לא חייב לישון איתי אם אתה לא רוצה." סיים גולי את נאומו באבירות, וידיו התהדקו בעדינות על מותניו של הצעיר, מרמזות על רצונו האמיתי שהיה כמובן הפוך לדבריו הנמלצים.
"אני אעשה כל מה שתגיד לי אדון גולי." נשא אליו חומי את פרצופו התמים והמתוק, ונכנע ללחץ הידיים הגדולות שהובילו אותו לחדר השינה והניחו אותו על המיטה הגדולה, שם קיימו את התעלסותם השנייה כשרגליו של חומי מונחות על כתפיו של מיטיבו החדש שדש בישבנו בכוח, מרגיש צעיר וגברי כפי שלא חש זה שנים.


בימים הראשונים היה גולי מודאג בגלל הספונטאניות הלא אופיינית לו בה קיבל את ההחלטה להכניס אדם זר לחייו.
לכל הפחות, ניחם את עצמו, חומי היה צעיר פחות ממה שנראה במבט ראשון. הוא שירת בצבא, רק בחיל אויר, אבל בכל זאת שירות צבאי מלא, והיה בן עשרים וארבע, צעיר מגולי בארבע עשרה שנה.
לפעמים היה מתעורר מודאג באמצע הלילה, מביט בפרופיל הנאה והשליו שנם בשלווה על הכר לצידו, מעלה כל מיני תסריטים מבהילים של רצח ובגידה, ואז מחייך לעצמו על טיפשותו, נכרך סביב הגוף החלק והחם שהתמסר תמיד לחיבוקו ונרדם שוב.
למרבה פליאתו חייו, שהיו עד כה מושלמים בעיניו, השתפרו ללא הכר עם בואו של חומי לחייו. הוא מצא את עצמו נקשר יותר ויותר אל הגבר הצעיר והעדין הזה העמיד בראש מעייניו את הדאגה לשלומו, בריאותו ורווחתו.
חומי בישל, ניקה, עשה קניות, כביסה וסידורים, לוקח על עצמו את כל טרדות היום יום כדי שגולי יוכל להתפנות לתחביביו - קריאת ספרים, טיולים, צפייה בסרטים, האזנה למוזיקה, וכמובן, התעלסות עם חומי שתמיד תמיד היה פנוי, להוט, מוכן ומזומן לסקס עם אדון גולי, כפי שכינה אותו בשעות אלו של אינטימיות.
מתכונת היחסים שנקבעה בהתעלסות הראשונה שלהם לא השתנתה אלא העמיקה - גולי היה האדון השליט שקבע את התנוחה והקצב וחילק פקודות לחומי שציית להן בלהיטות מחניפה, וכשמידי פעם נכשל בהבנה או בביצוע אחת ההוראות נענש בסטירות על עכוזו.
גולי, הנבוך מיחסי האדון והעבד הללו, ניסה מידי פעם לדון במצב עם הצעיר שהצליח תמיד להסיח את דעתו ולהסיט את השיחה לנושא אחר.
גולי היה הראשון להודות שהוא לא ממש התעקש לדון בנושא מביך זה. הוא היה נבוך מידי, לא ידע למצוא מילים, לא ידע איך להסביר, אולי להתנצל, על הסטירות המבישות הללו שחומי קיבל בהתמסרות כל כך מרטיטה.
זה רק משחק מיני, זה בכאילו, ניחם את עצמו, הוא ילדון נבון כל כך, הוא מבין שזה רק שעשוע לא מזיק. בלי שום הסברים הוא הבין מעצמו שהיחסים הללו הם עסק פרטי וסודי, כשאנחנו עם אנשים זרים הוא קורא לי סתם גולי ולא משרת אותי בצורה כל כך בולטת, ורק כשאנחנו לבד... הוא נאנח והסמיק שכנזכר בעיסוי הנפלא שהעניק חומי לכפות רגליו.
 "ועכשיו חומי תגזור לי את הציפורנים." פקד על הצעיר שנחפז לגזוז את ציפורני רגליו וידיו, מלאכה שמאז ומעולם הייתה שנואה עליו.
הכל הלך כשורה, חומי היה כדרכו יעיל זריז וחרוץ, אבל כשהגיע כמעט לסוף המלאכה וקצץ את ציפורן אצבעו הקטנה, עשה תנועה לא זהירה ושרט קלות את קצה אצבעו של גולי שצעק ומשך את ידו מכפו של חומי וסטר לו בחוזקה על פניו.
חומי צנח על הרצפה לרגליו, ראשו כבוש בקרקע וישבנו מורם אל על כאותו מוסלמי במסגד, וביקש שוב ושוב סליחה על הנזק שגרם. "אני מגושם טיפש וכפוי טובה אדון גולי, מגיע לי עונש." התייפח.
"נכון מאוד." הסכים גולי ברצינות ושילב רגל על רגל להסתיר את האוהל שנוצר שוב במכנסיו, "ואיזה עונש מגיע לך לדעתך?"
הצעיר דהר לחדר האורחים, שם אכסן את הבגדים והחפצים המעטים שהביא איתו, וחזר עם חגורת עור רחבה משובצת ניטים חלודים ממתכת. "מגיעות לי עשרים הצלפות." הגיש לגולי את החגורה הכבדה.
"למה עשרים?" שאל גולי בסקרנות.
"אחת לכל אצבע." הסביר הצעיר והחל פותח את רוכסן הג'ינס החדש שגולי קנה לו לפני כמה ימים.
"בואי רוזי, תשכבי לי על הברכיים." משך אותו גולי אליו, "ואת התחתונים שלך תשאירי עליך. לא בא לי לראות את הדגדגן הורוד שלך מטפטף על השטיח."
בזמן האחרון הוא נהג מידי פעם להתייחס אל חומי כאל נקבה בשם רוזי, וקרא לזין היפה שלו דגדגן, לא חוסך מרוזי העלובה כינויים מעליבים כגון – כוסית, או שרמוטה.
אחר כך היה מתחרט מרה, כועס על עצמו, לא מבין מאיפה בכלל באה ההתנהגות המבישה הזו שכלל לא הלמה אותו, אבל הוא לא יכול היה להתאפק.
זה היה כל כך מגרה, כל כך חשאי, מלוכלך וסודי. גם חומי נורא נהנה מזה, אמר לעצמו ושלח יד מנוסה למשש את אברו הזקוף של חומי שבלט מבעד לתחתוני הטנגה החדשים שנקנו עם הג'ינס החתיכיים.
הוא הצמיד את רגליו, מועך את הזין הנוקשה של חומי בין ברכיו והמשיך להצליף על העכוז המחוטב שהיה שרוע על ירכיו. הוא הכה וחומי ספר בקול חרישי ורוטט, גונח חרש בין מכה למכה. גופו רעד כאילו ספג מכות חשמל ורק הזין הזקוף שלו, המעוך בין ברכיו הגרמיות של גולי, העיד על הנאתו העצומה.
במכה התשעה עשרה הוא החל לפרכס ולהתפתל ובמכה העשרים הוא גמר בגניחה ונפל לרצפה, מגלה כתם גדול מתנוסס בחזית תחתוניו.
"לך תזרוק את התחתונים לכביסה ותחזור הנה עם הכחול." פקד גולי והחל לפשוט את מכנסיו.
"כן אדוני!" דהר חומי לחדר האורחים, שם, בארון הישן, שמר גולי ערמה, שגדלה והלכה מאז בואו של חומי אליו, של אביזרי מין שונים ומשונים. אזיקים, דילדואים, צובטני פטמות וכל מיני משחות משונות שנועדו להאיט שפיכה ולהגביר תאווה.
הכחול היה דילדו חדש עשוי סיליקון כחול שקוף שרכש לא מזמן. חפץ יפה מעוצב להפליא בעל שתי קצוות, אחד עבה ואחד דק, ארוך וגמיש ומכאיב מאוד ששימש כשוט לעת מצוא.
הצעיר חזר, נושא בידיו את הדילדו הכחול ונחפז לעזור לגולי להוריד את תחתוניו. גולי נשכב על המיטה, כרית מתחת לבטנו, מבליט את עכוזו, מפסק את רגליו ופקד על חומי להכין את החור שלו לחדירה.
"תכניס לי את הקצה העבה." פקד, "ואם תכאיב לי גם הפעם תקבל הצלפות עם הכחול על כפות הרגלים."
"כן אדון גולי. אני אזהר מאוד אדון גולי. תסלח לי בבקשה אדון גולי." מלמל חומי בהכנעה ושיקע את פניו בחריץ ישבנו של אדונו שגנח בהנאה.
הצעיר ליקק אותו בלשון חרוצה להפליא, שימן אותו בזהירות ואחר החדיר מתון מתון את הדילדו לחור התחת שלו. "אם תואיל להתהפך אדון גולי." ביקש חרש ביראת כבוד, "אני אהיה מאושר אם תואיל להניח לי למצוץ את הזין הנהדר שלך."
"אני אשכב על הצד ואתה תכרע ברך על הרצפה." חתך גולי את המלמול המתנצל של מאהבו, וכך היה.
הוא שכב על צידו, מניח לחומי לינוק את אברו לפיו החם ולשחק באשכיו, תוך שהוא דואג באותה עת לא להזניח את הדילדו שבעכוזו, והתפתל בהנאה, נאנח וצועק, עד שגמר, רועד ומתנשף בתוך פיו המשתוקק של חומי ששתה עד תום את כל הזרע שלו, ואחר שלף בזהירות עצומה את הדילדו מישבנו וטס איתו למקלחת, נחפז לרחוץ אותו היטב ולהחזירו למקומו בארון הישן.
"למה אתה אף פעם לא מנסה לזיין אותי בתחת חומי?" שאל אותו פעם בתחילת יחסיהם, כשעוד לא שקעו כל כך עמוק במשחק הזה של אדון ועבד.
הצעיר הביט בו מבועת והתכווץ מבהלה, "אני אציית לכל פקודה שלך כמובן אדון גולי." השפיל ביראת כבוד את עיניו, "אבל ככה, בעצמי, בלי פקודה, זה לא יאה לעבד. אסור. אני לא יכול. אני לא מסוגל. סלח לי אדון גולי," מלמל ומרוב בהלה כמו התקפל סביב עצמו. "אני כל כך אוהב אותך, אני כולי שלך, אני שייך רק לך, אני לא יכול... " ומרוב מבוכה ובהלה נאלם דום ועצם את עיניו..
"רק לי?" הצטחק גולי, "אבל ילדון טיפשון," הוא אף פעם לא הצליח להביא את עצמו לקרוא לחומי עבד, והתחמק מכך בכינויים מלאי חיבה מזלזלת כגון, ילד מתוק שלי, או גמדון, או סתם חמודון קטן.
"אין לך איזה חבר חמוד במכללה למחשבים שלוקח אותך לסיבוב בשירותים?" חקר בחביבות.
"אדון גולי." לחש חומי בתוכחה מזועזעת, "לא! חלילה! מה פתאום? חס וחלילה! אני שייך רק לך, נכון?" הביט בו במבט מלא מצוקה ודמעות נתלו בריסיו הזהובים.
"ואם אני אגיד לך להזדיין עם אחד מהמכרים שלי, או סתם עם אחד מהרחוב." התגרה בו גולי.
"אני אעשה כל מה שתפקוד עלי אדון גולי." מחה חומי את דמעותיו והישיר אל אדונו מבט כחול ושליו.
"הכל, הכל? באמת?" סנט בו גולי וליטף את התלתלים היפים שהצעיר טיפח לפי דרישתו.
"כן, הכל. אני אשכב עם מי שתרצה ואני אמצוץ לכל מי שתגיד לי, ואני אשתה את השתן שלך ואוכל את החרא שלך אם תגיד, ואפילו ארד לאישה אם תפקוד עלי אדון גולי."
"טוב." נרעד גולי, "את הקטע עם השתן והצואה אתה יכול לשכוח כבר עכשיו. זה מגעיל. ובנשים אני בכלל לא מעוניין, לא בצורה כזו בכל אופן, וכל החברים שלי יודעים שאתה גר אצלי, אף אחד מהם לא יחלום בכלל לעשות אתך סקס."
"כן אדוני." אמר חומי וחיוך ממזרי ריצד בזויות פיו.
"מה? מה מצחיק אותך? שד קטן שכמוך."
"סלח לי בבקשה." כרע הנער על הרצפה, מסמיך את מצחו אל המרצפות, "הייתי צריך לספר לך קודם, אבל פחדתי. אני כל כך טיפש, אנא סלח לי אדוני."
"לספר לי מה?" השתומם גולי ושלח את ידו ללטף את שערו הרך של חומי שהתפזר על הרצפה סביב ראשו הרכון.
"אדון גולי, הכל היה באשמתי, אנא סלח לי. זה קרה בשבוע שעבר, כשערכת את ארוחת הערב ההיא לחברים הנכבדים שלך..."
"ארוחה שאתה ארגנת ובישלת חמוד מוכשר שלי." חייך גולי וכרך בחיבה קווצת שיער מבריקה וקרירה על אצבעו. "קדימה, תרים את הראש, אני רוצה לראות את העיניים היפות שלך כשאתה מדבר. בוא, שב לידי."
הנער ציית והתיישב על המיטה לצד חומי, מביט בו במבט מודאג, שפתיו הלחות והורודות פשוקות קמעה. "נו, תמשיך," עודד אותו גולי.
"כשגמרנו לאכול אדוני ואני פיניתי את הכלים, החבר שלך מהטכניון, ד"ר סגל הנכבד, הואיל לעזור לי עם הפינוי, וכשהיינו לבד הוא ניסה... הוא דחף לי ידיים למכנסיים וניסה..." חומי האדים ממבוכה השפיל את עיניו בשתיקה, מניח לגולי לנחש לבד מה קרה.
גולי צחק. שלמה סגל הנכבד, ידידו הוותיק, היה חרמן בלתי נלאה שגם בגיל חמישים המשיך לחמוד נערים צעירים ובהירים, ובזבז בלי בושה את כספי משפחתו העשירה על תענוגותיו. "הוא הציע לך כסף?" שאל בחיוך.
חומי הניד את ראשו ושוב מילאו דמעות את עיניו. "לא ידעתי מה לעשות אדוני, זה היה מצב כל כך מביך, חששתי לעורר מהומה ולא רציתי לפגוע באורח שלך, אבל כמובן שלא יכולתי להיענות להצעתו. ניסיתי להתחמק כמיטב יכולתי אבל..."
למה להתחמק?" הצטחק גולי בבדיחות דעת מהולה בשמץ רשעות. "הוא עשיר ובזבזן, היית יכול להוציא ממנו כמה אלפים טובים בעד החור המתוק שלך."
"אדוני? אדון גולי?" נרתע חומי ממקומו בבהלה, "אתה לא רציני?"

והוא פרץ בבכי מר וברח לחדר האורחים שהפך עם הזמן לחדרו הפרטי, המקום היחידי בבית בו הרשה לעצמו להותיר סימנים צנועים לנוכחותו. 

אין תגובות:

פרסום תגובה