עוקבים

יום שבת, 13 בינואר 2018

ההוא של אבא

אימא התפייסה עם אבא רק אחרי מותו. רק כשהודיעו לה שהלך לעולמו מחלה על כבודה והגיעה ללוויה שלו, אם כי עמדה בעקשנות במריה וסירבה למלא את תפקיד האלמנה המתאבלת.
"אבל את עדיין אשתו." רגז הרב שניהל את הטקס, "אף פעם לא התגרשתם."
אימא טענה בתשובה שנישואיה לאבא היו נישואי שקר ולכן היא לא טרחה אף פעם להתגרש ממנו.
"אבל יש לכם ילד משותף." החווה הרב לעברי.
"לי יש ילד." אמרה אימא בקול רם וזקפה את ראשה במרדנות, "ילד שנולד לי כשגרתי עם המנוח באותה הדירה, ויותר אני לא רוצה להגיד כלום."
"אז בשביל מה באת ללוויה שלו חוול'ה." צעקה דודה אסתר.
"כדי להיות בטוחה שהוא באמת מת." ענה לה דוד יוסף, ועורר פרץ של צחוק קל בין הנאספים שעמדו והקשיבו בעניין לויכוח בין אימא לרב.
הרב, מזועזע מההתנהגות הבלתי הולמת של המתאבלים, סינן כמה הערות ארסיות ביידיש שהשתיקו את הנאספים, ומרגע זה ואילך הכל התנהל לפי הנוהג המקובל מימים ימימה בלוויות יהודיות - אני אמרתי בקול רם ובוטח את הקדיש (התאמנתי עליו בבית כדי להימנע מטעויות מביכות), ואחרי שהבחורים הקשישים מחברה קדישא כיסו את הבור מדופן הבטון ותקעו שלט שחור עם שמו של אבא באדמה מעל למקום המשוער שבו היה ראשו הניח כל אחד מהנוכחים אבן על הקבר הרענן ואחר כך התרחק משם בדרך שונה מזו שהגיע.
מדלגים בין המצבות, משוחחים בערנות זה עם, זה לא נראו המשתתפים המעטים בלוויה אבלים כלל. 
ליוויתי את אימא השותקת עד למגרש החנייה והפקדתי אותה בידיו של קובי - בן זוגה הוותיק והנאמן - שהיווה בשבילי תחליף אב מאז מלאו לי שלוש עשרה (אימא פגשה אותו במסיבת בר המצווה שלי). קובי הביישן והנחבא אל הכלים הסיע את אימא שלא היה לה רישיון נהיגה ללוויה אבל העדיף - ואולי בצדק - לחכות לה בחוץ.
בלוויה היו פניה ריקים מרגש ורק כשכרך קובי זרוע מגוננת סביב כתפיה היא פרצה בבכי, מניחה לעצמה להתאבל על מותו של האיש שהיה אהבתה הראשונה. "כל כך אהבתי אותו," אמרה, "הוא היה הכל בשבילי ועכשיו הוא מת בודד כמו כלב וההוא אפילו לא בא ללוויה שלו."

אחרי שהם נסעו לדרכם נתקפתי דחף בלתי מוסבר לראות שוב את הקבר הטרי. שבתי על עקבותיי ובעודי עומד שם, נפרד ביחידות מאבי המת נגע מישהו בכתפי. הסתובבתי ועמדתי פנים אל פנים עם ההוא של אבא - מתן, הגבר שבגללו עזב אבא אותי ואת אימא.
"החמצת את הקדיש מתן."
מתן חייך חיוך עייף ונגע בעדינות בלחיי במעין ליטוף, "אני מצטער גידי, העדפתי להגיע אחרי שאימא שלך תלך. פגעתי בה מספיק כשהוא היה חי, חשבתי שלפחות בלוויה שלו עדיף שהיא לא תראה אותי."
"אני מבין, אל תיקח ללב, אימא בסדר, היא וקובי מאושרים מאוד יחד."
"ובכל זאת היא אף פעם לא השלימה את תהליכי הגירושים."
משכתי בכתפי ושתקתי. גם אני לא הבנתי למה אימא אף פעם לא טרחה להתגרש חוקית מאבי למרות שמהיום שהוא בישר לה שהוא עוזב את הבית כדי לחיות עם גבר היא לא דיברה איתו מטוב ועד רע.
"בלוויה אימא רמזה שאולי אבא שלי ... שיכול להיות שאני לא ..." נתקעתי בלי יכולת להשלים את המשפט. משום מה לא הצלחתי לבטא בקול את המילים המפורשות.
אין ספק שלרמוז לבן אדם כמה דקות לפני שהוא אומר קדיש יתום שאולי הבר - מינן הוא לא באמת אביך מעניק משמעות רעננה לביטוי עיתוי גרוע.
"אימא שלך אמרה שיכול להיות שהיא נכנסה להריון מגבר אחר?" ניסה מתן לסייע.
הנהנתי, מנסה לעצור את דמעותיי.
אתם מבינים, אהבתי מאוד את אבא שלי. מאז שהוא עזב לא ראיתי אותו יותר מידי - אימא הסכימה שניפגש רק פעם בשבועיים לחצי יום בלבד – וכשהתגייסתי הקשר הרופף הזה התרופף עוד יותר, אבל כשכן היינו יחד אבא עשה מאמצים נוגעים ללב למלא את תפקידו כאב ורק כיום, כאדם בוגר אני מבין באיזה קפידה תכנן אבא את שעות הבילוי איתי כדי שיהיו גם חינוכיות וגם מבדרות ועד כמה התאמץ למצות כל דקה שהורשה לבלות איתי.
כילד ידעתי רק שעם אבא תמיד כיף ותמיד מעניין, אף פעם לא מתרגזים עלי ולא מנדנדים לי. אבא הקדיש לי את כל תשומת ליבו וחזר ואמר לי שאני ילד נהדר ושהוא מאושר להיות אבא שלי. מתן היה נוכח בפגישות שלנו לעיתים רחוקות וגם אז הצניע את נוכחותו ושתק רוב הזמן.
הקשר הרופף ממילא איתו התרופף עוד יותר כשהתחלתי ללמוד בתיכון. לא הפסקתי להתגעגע אליו ולחוש בחסרונו, אבל כדרכם של מתבגרים הייתי עסוק מאוד בלימודי ובחיי החברה שלי וכך, פעם אחר פעם, הייתי מבטל פגישות בהנחה שבעתיד יהיה לי יותר זמן - הנחה שגויה כפי שהסתבר לי כשכבר היה מאוחר מידי. אבא תמיד הבין וקיבל בהשלמה שלווה את הדין ומעולם לא לחץ עלי להיפגש איתו לעיתים יותר קרובות.
כשהייתי חייל התראינו עוד פחות, בדרך כלל במסעדה אחת ליד דירתו, שם היינו אוכלים פעם בחודש בערך. בשנת השירות האחרונה שלי, אחרי שנאלצתי להשלים ולקבל את עצמי כפי שאני, גם הפגישות הללו חדלו והסתפקתי בשיחות טלפון, מניח שאחרי שאשתחרר ואהיה פחות עסוק ועייף ומוטרד נחדש את הקשר.
הוא אף פעם לא התלונן שהוא מתגעגע ומעולם לא הציק לי כמו אימא בטענות שבקושי רואים אותי. כשהתקשרתי שמח מאוד ותמיד שאל אם יש לי די כסף ואם אני שומר על עצמי וששאלתי מה שלומו השיב תמיד שהכול בסדר ופתאום, שבוע אחרי שהשתחררתי, הוא מת.
"גידי, עוד מעט יחשיך, צריך ללכת." אמר מתן ואחז בעדינות במרפקי, מוליך אותי מהקבר והלאה. "אני לא יודע למה אימא שלך אמרה מה שאמרה, אבל אני בטוח שאבא שלך אהב אותך מאוד. יכול להיות שהוא היה בעל גרוע, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו כדי להיות אבא טוב. אתה היית הדבר הכי חשוב בחייו."
"חשוב יותר ממך?" שאלתי ומיד חזרתי בי והתנצלתי על השאלה חסרת הטקט.
הוא שב וחייך, ממשיך לאחוז בזרועי, נשען עלי קלות. שיערתי שכיום הוא בן ארבעים ומשהו – גילו של אבא כשעזב את הבית - הוא איבד משקל מאז ראיתי אותו לאחרונה ומניפת קמטים שכבר אי אפשר היה להגדיר כסתם קמטי צחוק נטוותה סביב עיניו, אבל עדיין היה גבר נאה מאוד, רחב כתפיים ומשרה בטחון בעצם נוכחותו, תכונה שעוד כילד שמתי לב אליה. בזמנו שימחתי מאוד את אבי כשציינתי לפניו שמתן אף פעם לא מתרגז ולא נלחץ.
"כן, נכון." הוא אמר וקרן אלי, "מתן באמת בן אדם מאוד מרגיע."
"בדיוק ההפך מאימא." ניסיתי למשוך אותו בלשונו, הייתי בתקופה הזו בחיי, תקופה של ניסיון להבין את הסודות של המבוגרים סביבי, אני מניח שכל מתבגר עובר תקופה כזו.
"אימא היא טיפוס אחר לגמרי ממתן." הסכים אבא ושינה מהר את הנושא. למרות כל מאמצי לא הצלחתי לחשוף שום סוד חוץ מכמה סכסוכים כספיים קטנוניים ומשעממים בין אחיותיה וגיסותיה של אימא.
"ממה אבא מת בדיוק מתן?" העליתי את השאלה שהציקה לי מאז מותו הפתאומי.
"היו לו כל מיני סיבוכים בריאותיים." ענה מתן בזהירות דיפלומטית, "זה התחיל בשפעת ואחר כך היו בעיות בדרכי הנשימה ו..."
"אבא שלי עוד לא היה בן שישים, לא מתים בגיל כזה משפעת." מחיתי, חש איך שוב מנסים להסוות ממני את האמת. שנאתי את זה כנער וכעת כשהייתי כבר גבר שנאתי את ההרגשה הזו עוד יותר. "אבא שלי היה בן אדם חזק שלא עישן והקפיד לאכול בריא ולהתעמל, איך זה יכול להיות שהוא מת פתאום?" 
מתן התיישב על ספסל שעמד ליד שער בית הקברות והביט בי מהורהר כאילו שקל בינו לבין עצמו אם אוכל לעמוד בגילוי האמת.
"היה לו איידס, נכון?" התפרצתי.
"כן, היה לו איידס גידי."
"ממתי? כמה זמן הוא היה חולה?"
"בערך חמש עשרה שנים. הוא חטף את זה עוד בהתחלה, לפני הקוקטייל, אבל היה לו מזל ועד שהמצב שלו התחיל להתדרדר כבר היו תרופות מספיק טובות. ככה זכיתי לעוד עשר שנים נפלאות איתו."
"אבל בסוף הוא כן מת!"
"התרופות מפסיקות לפעמים להשפיע ויש תופעות לוואי וסיבוכים, השפעת הזו הייתה יותר מידי בשבילו, לפחות הוא לא סבל בסוף." הוא נאנח ודמעות עלו בעיניו. "הוא מאוד מאוד התגעגע אליך כשהיית בצבא, כל הזמן הוא קיווה שאולי הוא עוד יזכה לראות אותך מקים משפחה."
"אם ככה אז אולי עדיף שהוא מת." קטעתי את דבריו בגסות, "כי גם אני הומו. אין מצב שאני אוריש את הקללה הזו לילדים שלי כמו שהוא עשה."
"גידי," לחש מתן ופניו נפלו, "אל תדבר ככה גידי, בבקשה."
"הוא לא היה צריך להתחתן ולהביא אותי לעולם." התרסתי, "להומואים אסור להביא ילדים."
"בזמנו לא ידעו שזה גנטי גידי," הצטדק מתן, "חשבו שזו בעיה נפשית. עד היום לא בטוחים בדיוק ממה זה נובע."
מתן נראה כל כך שבור ומוכה מדברי עד שכמעט מבלי משים כרכתי את ידי סביבו וחיבקתי אותו.
"סליחה, לא התכוונתי."
"כן התכוונת." הוא ענה בקול חמור, אבל השאיר את ראשו שעון על חזי ואת ידיו כרוכות על מותני. עורו היה חמים והריח שעלה מצווארו מצא חן בעיני - ריח גברי נקי של סבון ומשחת גילוח – הריח של אבא.
"בוא אני אתן לך טרמפ הביתה." אמר לבסוף וקם, מושך אותי אחריו. הוא אחז במרפקי, מוביל אותי בעדינות מגוננת אל מכוניתו, הושיב אותי בתוכה וחגר אותי בחגורת הביטחון כאילו הייתי ילד וכשרכן מעלי כדי להדק אותה כראוי עלה משערו ריח רענן של שמפו ומרכך  וגל של געגועים לאבי הציף אותי.
בעודו ממתין להשתלב בכביש הראשי שאל אותי מתן פתאום מה דעתי לבוא אליו ולקחת לי למזכרת משהו מחפציו האישיים של אבא.
"תודה. אני אשמח מאוד." עניתי ושמחתי שאוכל לשהות עוד זמן מה במחיצתו במקום לשוב לדירה הקרה והמלוכלכת שבה התגוררתי בעודי ממתין שיתפנה בשבילי חדר במעונות האוניברסיטה. "שיניתם כאן קצת." הסתכלתי סביבי, משווה את הדירה לזיכרון הקלוש שנשאר בי מהפעמים המעטות בהן ביקרתי אצל אבא. בדרך כלל בילינו בחוץ, אבא חשש כנראה שאימא תתרגז אם ייקח אותי לדירה המשותפת שלו ושל מתן.
רק אחרי מותו של אבא נודע לי שהדירה בה התגורר הייתה שייכת למתן בלבד ושאבא נתן לאימא את הדירה המשותפת שלהם ועזב רק עם בגדיו, משאיר לה בלי שום ויכוחים את כל הרכוש המשותף שלהם.
"השאיר לי הכל, לקח רק את הבגדים שלו והלך לגור אצל הסוטה הזה." שמעתי את אימא מתיזה בזעם כבוש לתוך שפופרת הטלפון כמה שעות לפני הלוויה וכדרכה תמיד השתתקה ברגע שראתה אותי נכנס.
"כן, קצת לפני שדובל'ה חלה שיפצנו קצת, חבל שהוא לא זכה ליהנות מזה." התעננו פניו, "ומה אתך גידי, איפה אתה גר כיום?"
"קצת אצל אימא, קצת אצל חברים. מחכה שיתפנה לי חדר במעונות."
"יש לך חבר?"
הסמקתי והשפלתי מבט, עושה לא קטן מאוד עם הראש.
"אימא שלך יודעת עליך גידי?"
"השתגעת? איך אני יכול לספר דווקא לה דבר כזה? חוץ מזה אני בכלל לא בטוח... אני עוד לא יודע... אני פוחד מכל העסק הזה."
"מאיזה עסק אתה פוחד?" עלה חיוך קטן בזוית פיו של מתן.
"נו, מכל הדברים האלה שהומואים עושים."
"אז אולי אתה לא באמת הומו? אולי אתה רק מבולבל?"
נזכרתי בחלומותיי הקודחים על גברים והסמקתי עד לשורשי שערותיי. הייתי בטוח לגמרי שאני הומו, אבל להסביר לו איך אני יודע היה למעלה מכוחי.
"אולי כדאי שאני אקח אותך הביתה גידי?" הציע מתן, מודאג למראה סערת רוחי.
"לא רוצה ללכת הביתה, אני יכול לישון אצלך הלילה?"
" לא הספקנו לקנות ספה, יש לי פה רק מיטה אחת גידי, איפה תישן?"
"המיטה הזאת נראית לי מספיק גדולה לשני אנשים." התיישבתי על המיטה הזוגית שהוא חלק עם אבא, ולפני שהוא יספיק למחות התחלתי לחלוץ את נעלי.
מתן השלים בשתיקה עם החלטתי ללון אצלו הלילה, שלח אותי להתקלח והלך להכין ארוחת ערב.
יצאתי מהמקלחת עטוף בחלוק מגבת שמצאתי תלוי מאחורי הדלת. הידקתי אותו היטב סביב גופי, מרגיש מעט מגוחך, אבל לא רציתי ללבוש שוב את הבגדים שלבשתי ללוויה והיה קר מכדי להסתובב רק בתחתונים.
"אתה יכול ללבוש את הבגדים של דובל'ה." אמר מתן, "אתה בערך במידה שלו." פשפש במרץ בארון הבגדים שניצב מול המיטה. "למרות שלקראת הסוף הוא רזה מאוד, אבל אז הוא כבר היה מאושפז ולבש בעיקר פיז'מות.
בעוד הוא עומד בגבו אלי, מחטט בארון, פתחתי את החלוק, הנחתי לו לצנוח על הרצפה ועמדתי עירום, ממתין למתן שיסתובב.
מתן שלף כמה חולצות ומכנסים מהארון, ואז פנה לעברי כדי לתת לי אותן וראה אותי.
הבחנתי שאישוניו התרחבו בתדהמה כשהביט בגופי החשוף. בראי שתלה על דלת הארון שנותרה פתוחה הבחנתי שעורי נראה לבן מהרגיל באור אחר הצהרים הקלוש שחדר בפסים אלכסוניים דרך חרכי התריס.
"אתה חושב שאני דומה לאבא שלי?" שאלתי.
הוא גנח והבגדים שאחז בידו נפלו ארצה. "גידי, בבקשה, תתלבש. אני מאוד מבקש." הרים מתן את החלוק בידיים רוטטות, מנסה לעטוף אותי בו. ניערתי מעלי את החלוק וחיבקתי את מתן, חש איך גופו רועד כנגד גופי.
פניו האדימו והוא ניסה למחות רפות ולהדוף אותי מעליו, אבל ברור היה לשנינו שהוא עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה. הייתי צעיר ממנו בעשרים שנה בערך והוא היה גבוה וחזק ממני, אבל בכל זאת חשתי שהפעם ידי על העליונה. נפלתי על המיטה, מושך אותו אחרי, מנשק את פניו, את פיו, את צווארו, מנסה למרוט מעליו את בגדיו, חותר לגעת בגופו הערום.
"תלמד אותי," ביקשתי, "תלמד אותי להיות הומו כמו שלימדת את אבא."
"גידי, אני לא לימדתי את אבא שלך שום דבר, כשפגשתי אותו הייתי ילד מבוהל, כל מה שאני יודע זה מה שלמדתי ממנו."
"ועכשיו תורך ללמד אותי." הודעתי לו, מרוצה שהצלחתי לפתוח סוף סוף את מכנסיו ולהחדיר את ידי לתחתוניו.
"אבל למה אתה רוצה שאני אלמד אותך? אתה לא מעדיף מישהו קצת יותר צעיר?"
"לא רוצה מישהו צעיר, רוצה דווקא אותך." התעקשתי, משכתי מעליו את המכנסים והתחתונים בבת אחת ולפני שהספיק להתעשת הכנסתי את אברו שכבר היה במצב של זקפה חלקית לתוך פי והתחלתי למצוץ ללקק אותו תוך שאני מלטף את בטנו וירכיו.
הוא הפסיק להתנגד והניח את כפות ידיו על ראשי, מנחה אותי בעדינות, נאנח בהנאה. "אתה בטוח שאתה צריך מישהו שילמד אותך? נראה לי שאתה כבר יודע כל מה שצריך." העיר.
"כן, למצוץ למדתי בצבא, אבל אף פעם לא העזתי ללכת רחוק יותר, אני רוצה מאוד, אבל פוחד."
"אין ממה לפחד, הכל יהיה בסדר." הרגיע אותי מתן, משך אותי אליו לחיבוק, נישק את פי ושאל אם יש לי קונדומים.
"לא, בטח שלא. הרי לא ידעתי ש... לא תכננתי...." הסמקתי כשנזכרתי שרק לפני פחות משעתיים... איזה מן בן אדם אני? חוזר מבית הקברות וישר רוצה זיון?
"אל תתבייש, למעשה זה טבעי לגמרי לרצות סקס אחרי לוויה. תתפלא לשמוע עד כמה זה נפוץ." ניחם אותי מתן שהבין בלי מילים את תחושותיי.
הוא פשפש במגרת ארונית הלילה שלו, שלף חבילת קונדומים סגורה והביט בה בעגמומיות. "כשקניתי את הקונדומים האלו אבא שלך היה עדיין חי." אמר בעצב.
"אבל החבילה סגורה." ציינתי
הוא נאנח. "בשנה האחרונה אבא שלך ואני... רוב הזמן הוא היה מאושפז וגם כשחזר הביתה... הוא היה חולה מידי לסקס וגם לי לא התחשק כל כך."
"אהבת אותו מאוד?"
"כן, הוא מאוד יחסר לי."
"גם לי." הודיתי, "כל הזמן חשבתי שיש לי עוד זמן לדבר איתו ולספר לו על עצמי. אם הייתי יודע שהזמן כל כך קצר... למה הוא לא סיפר לי שהוא חולה?"
"גם הוא חשב כנראה שיהיה עוד מספיק זמן בעתיד." נאנח מתן, חילץ את הקונדום מעטיפתו והורה לי להלביש לו אותו.
היה לו זין יפה. ממוצע באורכו, אבל עבה מאוד ומעוצב להפליא. בהדרכתו הלבשתי עליו את הקונדום ואחרי שהבטחתי לו שמעכשיו אקפיד על קונדום גם במין אוראלי הוא הפך אותי על בטני וכרע בין ירכי הפשוקות.
רעדתי מפחד. ידעתי שזה יכאב, לפחות בהתחלה, אבל הייתי נחוש לבצע את זה דווקא היום, ודווקא עם ההוא של אבא. לתימהוני, במקום ישר לעלות עלי, הוא פישק בעדינות את לחיי עכוזי, הרכין את ראשו והעביר את לשונו לאורך החריץ שבין עגבותיי, מתעכב על פי הטבעת שלי.
לשונו הזריזה התוותה מעגלים רטובים סביב החור הבתולי שלי ואני גנחתי והתפתלתי מעונג. אחרי כמה דקות כאלו מצאתי את עצמי מתחנן לפניו שיחדור לתוכי כבר, אבל הוא לא מיהר, שלף שפופרת משחה, שימן אותי היטב בעזרת אצבעותיו, דוחף אותן בעדינות לישבני, קודם אחת ואחר כך שנייה, ורק אז הגיע סוף סוף הרגע שציפיתי לו ופחדתי מפניו זמן רב כל כך. הוא החל להחדיר את כיפת הזין שלו לתוכי וזה כאב, נורא כאב, כאב חד שהחזיר אותי בבת אחת  לאחר צהרים מעונן אחד בילדותי הרחוקה, כמה ימים לפני שאבא עזב.
"לא!" צעקתי וניסיתי לקום, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא כבר היה בתוכי, שוכב עלי, מרתק אותי למיטה, הזין העבה שלו ממלא אותי.
"די, די, זה כואב." התייפחתי, "די אבא, תעזוב אותי, מספיק, אני אהיה ילד טוב, די!"
לשמע דברי מתן התאבן בתדהמה,ומיד התגלגל מעלי, תלש מעליו את הקונדום וברח למקלחת. שמעתי אותו מתייפח בפנים כאילו ליבו נבר בקרבו וחשתי שגם פני שטופות דמעות. לבשתי במהירות את בגדי ורק כשהייתי לבוש העזתי לפתוח את דלת המקלחת.
"מתן, אתה בסדר?" לחשתי לתוך החשיכה ששררה במקלחת.
"ידעתי שבגללך הוא עזב את הבית, הוא אמר שהוא עוזב אותך כי הוא לא יכול לסבול לחיות בלעדי, אבל ידעתי שהוא משקר." לחש מתן, עומד ערום בגבו אלי, פניו כבושות במגבת.
"אני בטוח שהוא אהב גם אותך."
"כן, אבל אותך הוא אהב יותר. בגללך הוא בא לגור איתי, בגלל שפחד שהוא שוב יתפתה לפגוע בך. זו הסיבה שהוא התעקש לבלות אתך מחוץ לבית. רק עכשיו אני מבין את זה."
"היו ילדים אחרים?"
"לא, לא היו יותר ילדים. הוא אהב אותם צעירים, זה נכון, אני הייתי רק בן שבע עשרה כשהוא פגש אותי, ונראיתי אפילו צעיר יותר. ידעתי שזה מה שמושך אותו אלי, אבל כל כך אהבתי אותו... לא היה אכפת לי שהוא נשוי ויש לו ילד, פשוט אהבתי אותו ודי... היום שבו הוא  החליט לעזוב את אימא שלך ולבוא לגור איתי היה היום המאושר בחיי. עם הזמן, ככל כשהתבגרתי, הוא רצה אותי פחות במיטה. רוב הסקס שלנו היה כשצירפנו אחרים ... תמיד מישהו צעיר מאוד, אבל אף פעם לא מתחת לגיל החוקי, הוא תמיד הקפיד לוודא את זה ותמיד אמר לי שזה לא באמת משנה, שרק אותי הוא אוהב, אבל אני ידעתי את האמת..."
הוא נראה כל כך אומלל ובודד כשסיפר לי על חייו עם אבי, ריחמתי עליו עוד יותר מכפי שריחמתי על עצמי. אני חושב שאפילו אימא הייתה מפסיקה לכעוס על ההוא של אבא עם הייתה יודעת איך באמת נראו חייו. פרשתי לעברו את ידי והוא נצמד אלי ובכה על כתפי ואחר כך נשכבנו על המיטה והתחבקנו שעה ארוכה, מנחמים זה את במגע ובליטוף עד שנרדמנו.
למחרת בבוקר התעוררתי לפניו והסתלקתי משם עוד לפני שהוא התעורר, לוקח איתי למזכרת את השעון של אבא ואת אלבום התמונות שלי שאבא שמר חבוי במגרה. את השעון ואת האלבום שמתי למשמרת אצל אימא ופניתי לחיות את חיי שלי - גרתי במעונות, למדתי, השלמתי עם מי שאני, בניתי לעצמי חיים, ניסיתי להיות מאושר, לא חשבתי יותר על העבר ולא ניסיתי ליצור קשר עם מתן.
שנתיים אחר כך עברתי במקרה ליד הדירה שלו. הייתי אז בחברתו של בן זוגי החדש, בחור מקסים שאהב אותי כפי שאהבתי אותו ולמזלי לא חשב שיחסי מין מספקים צריכים לכלול חדירה. בעודנו עוברים בנסיעה לאורך הרחוב העפתי מבט חטוף בדירה של מתן. ברור היה לי מיד שההוא של אבא כבר לא גר שם יותר - במרפסת ישבה אישה בהריון מתקדם ולידה עמדו שני ילדים קטנים, גבר צעיר תלה על חבלי הכביסה בגדי פעוטות צבעוניים, ואופני ילדים היו מושלכים בכניסה - מעולם לא ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של מתן. אני רק מקווה שכיום הוא מאושר יותר ממה שהיה כשחי עם אבא.


אין תגובות:

פרסום תגובה