קוראים

יום שבת, 13 בינואר 2018

ג. אתה הבית שלי

5. ההבטחה
מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלנו להתווכח מה אני עומד לעשות עם עצמי. אני רציתי ללכת ללמוד כמובן, ואיגור תמך ברעיון בכל ליבו, אבל התנגד לתכנית שלי ללכת לעבוד קודם שנה שנתיים כדי לחסוך כסף לשכר לימוד. הוא חשש שאם אתחיל לעבוד אתקשה להפסיק ולחזור למסלול הלימודים.
הבעיה הייתה כמובן כספית. משום מה רבנו תמיד על כסף, ועדיין זו הבעיה העיקרית ביני לבינו. הוא כל הזמן רוצה לתת לי כסף ואני כל הזמן מסרב.
"אבל אני שלך, כולי שלך וגם הכסף שלי הוא שלך." מחה איגור בעלבון, "אני שייך לך וכל מה ששלי שייך לך. למה אתה לא מבין את זה?"
לא הצלחתי להסביר לו למה, דווקא בגלל שהוא מסר את עצמו לידי בגוף ובנפש, קשה היה לי להסכים לקחת את כספו.
חונכתי על הרעיון שבעל המאה הוא בעל הדעה ואיך אוכל להיות הנסיך שלו אם אני חי על חשבונו? אמרתי לו שלדעתי אני זה שצריך לפרנס אותו ולא ההפך. ואילו איגור טען, די בצדק, שזה רק מצב זמני, ושאחרי שאלמד ואקבל תואר ותהיה לי משכורת גבוהה אוכל להחזיר לו את כספו, ובעצם הוא משקיע בי כסף כאילו אני מפעל שרק עכשיו נפתח.
בסדר, ההסבר הזה הניח את דעתי ובסוף נכנעתי והסכמתי שהוא ישלם את שכר הלימוד וההוצאות שלי, אבל רק בתנאי שאני אחתום לו על הסכם שזו הלוואה שתוחזר לו מיד אחרי שאתחיל להרוויח כסף.
איגור פרץ בצחוק לשמע הרעיון של חוזה חתום, ואמר בעקשנות שהוא מסרב לחתום איתי חוזה ואם הוא לא היה סומך על ההבטחה שלי הוא לא היה הופך לאביר שלי.
הוא התעקש ואני התעקשתי וזה נגמר במריבה עזה וקשה שנמשכה כמה ימים ונגמרה רק אחרי אותה מסיבה זכורה לרע בעמק האלכוהול.
ומעשה שהיה כך היה - כדי להרגיז אותו החלטתי לא לשמוע לעצתו וללכת עם חברי למועדון מפוקפק אחד בעמק האלכוהול. איגור התנגד בעוז לרעיון ההוא בטענה שהמקום מסוכן בימי שישי ועדיף ללכת, אם אני חייב לבלות במועדונים, למקום פחות צפוף ובעל מוניטין מכובד יותר.
"לא רוצה ללכת למועדון של זקנים." מחיתי, "הערב יש שם די. ג'י. מדליק ואני מת לשמוע אותו."
"כל פעם שהמדליק הזה מגיע יש מריבות ומהומות." אמר איגור בתבונה, אבל אני צפצפתי ואמרתי לו שיישאר בבית אם הוא פוחד.
הוא לא קיבל את הצעתי, ובא איתי ועם עוד כמה פרחחים מחברי, ובאמת היה צפוף ורועש וסואן, והיו המון אלכוהול וסמים. בסופו של דבר התפתחה מריבה בין כמה מחברי לקבוצת קווקזים חמי מזג. השומרים דחפו אותנו החוצה כדי שנמשיך לריב במגרש החניה.
בדרך החוצה מישהו התנגש בי, הסתובבתי וקיללתי אותו. הוא שלף סכין והניף אותו. ראיתי הבזק של מתכת, חשתי בגופו של איגור הודף אותי ו... עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה. הייתי שיכור ומטושטש, המקום היה חשוך והכל קרה כל כך מהר עד שראשי הסתחרר מכל המהומה. אני זוכר שמישהו השמיע צעקה חדה, כמעט חייתית, ואחר כך נשמעה קללה ברוסית, ופתאום כולם התרחקו מאתנו במהירות ונותרתי לבד עם איגור השרוע לרגלי.
מהרגע הזה לא ראיתי יותר אף אחד ולא שמתי לב לשום דבר, התרכזתי רק בו. מראה גופו הרפוי, שרוע חסר אונים על האספלט השחור הבהיל אותי עד מוות. הוא תמיד היה כל כך  מלא חיים וחזק, תמיד היה נכון לפעולה. גם כשישן די היה לי לקרוא בשמו והוא היה מיד על הרגלים.
לראות אותו פתאום שוכב ככה, לא מסוגל לקום למרות תחנוני, היה מזעזע כל כך, מפחיד כל כך, עד שאפילו היום אני רועד מבהלה כשאני נזכר איך הוא שכב רפוי, חיוור וחסר חיים, דמו ניגר ארצה מהחתך שבמתנו.
אחר כך סיפרו לי שכרעתי לצידו בבכי, מפציר בו לא למות, מתחנן לפניו להחזיק מעמד. אני לא זוכר שדברתי, אני רק זוכר איך קרעתי את חולצתי וחסמתי את הדימום וזוכר שצרחתי על הפראמדיקים שהגיעו באמבולנס וניסו לשכנע אותי לנסוע אחריהם ברכב שלי.
בעקשנות שנבעה מפאניקה ומבלבול סירבתי להניח אותו לבד אפילו לשנייה אחת. הייתי משוכנע שאם לא אשמור עליו הוא ימות ולכן התעלמתי מדברי הפרמדיק החביב שניסה להרגיע אותי, נאחזתי בכוח בידו של איגור והתעקשתי להיכנס אתו לאמבולנס.
כל זמן הנסיעה אחזתי בחזקה בכף ידו ולא הרפיתי ממנה גם כשהובהל על אלונקה הישר למיון. הסתבר שהחתך שהבהיל אותי כל כך לא סיכן את חייו, אלא דווקא המכה החזקה שספג בראשו היא שגרמה לו לעלפון.
הרופא שתפר את החתך במותנו אמר שאם איגור לא היה שרירי כל כך הכליה שלו הייתה עלולה להיפגע, אבל למרבה המזל שום איבר פנימי לא נפגע כי הסכין נעצרה בשכבת השרירים העבה שלו.
אחרי התפירה הוא הובהל לרנטגן לצלם את גלגלתו החבולה. התעקשתי שאני נשאר אתו אפילו בזמן הצילום. טכנאי הרנטגן לא הצליח לשכנע אותי להיפרד ממנו ואחרי שנואש מהסברים ושכנועים הלביש עלי סינר עופרת כבד וככה נשארתי לידו, לופת בחזקה את ידו גם בזמן שראשו החבול צולם.
למרבה המזל עצמות גלגלתו לא נסדקו, אבל הרופאים החליטו שהוא סובל מזעזוע מוח ועליו להישאר במיון להשגחה במשך הלילה. את מה שנשאר מאותו לילה בילינו יחד כשאני יושב לצד מיטתו ורק וילון פרחוני מכוער מפריד בינינו לבין המיטות האחרות.
הוא שכב בשקט, עיניו עצומות, ואני דיברתי. לא הייתי בטוח אם הוא בהכרה או אולי ישן, אבל כעת כשהבנתי שהוא לא עומד למות היה לי צורך עז לדבר, לשפוך את ליבי, לשתף אותו בפחדי.
רגלי עדיין רעדו מחמת המתח והייתי מזועזע עד עמקי נשמתי מרוב פחד. רק ברגע הזה הבנתי עד כמה נעשיתי תלוי בו, עד כמה אני אוהב אותו, ואיזה חור ענקי יפער בחיי אם חלילה אאבד אותו.
מאז, כל פעם שאני רואה את הצלקת ההיא על מותנו אני נזכר באותו ליל אימים וחש מעין צביטה קטנה בלב. באותו לילה אמרתי לו לראשונה בחיי שאני אוהב אותו, שאני זקוק לו, שאני צריך אותו, שאני רוצה לאהוב רק אותו כל ימי חיי.
הבטחתי לו שאם הוא יבריא אני אסכים לכל דרישותיו והכל יעשה לפי רצונו ולפי צרכיו ושלא ניפרד לעולם, ולבסוף, עייף מדיבורים, הנחתי את ראשי על חזהו ובכיתי עד שנרדמתי. בשבע בבוקר התחלפה משמרת אחיות הלילה במשמרת הבוקר ואני התעוררתי לשמע המהומה, חש נוקשה ומאובן. ראשי כאב ובפי עמד טעם של גרביים מיוזעות. איגור לעומתי היה רענן ונמרץ כאילו ישן בבית מלון של חמישה כוכבים.
הרופאים החליטו שאיגור בסדר גמור ושחררו אותנו. לפני שחזרנו הביתה עברנו חקירה קצרה אצל שני שוטרים חביבים שסיפרו לי שאיגור נפצע כי הטיל את עצמו על הסכין שנועדה לחדור לגופי.
מאז אני מדיר את רגלי מעמק האלכוהול וממסיבות פרועות.
אף פעם לא שאלתי אותו אם היה ער באותו לילה ואם שמע משהו מכל מה שאמרתי, אבל אני מתייחס לדברים שאמרתי אז כאל הבטחה שנתתי לו ומקיים אותם בקפדנות.
מאז אותו לילה אני חי למענו בדיוק כשהם שהוא חי למעני, ואני מקווה שאם יהיה צורך יהיה לי האומץ להקריב את עצמי למענו כשם שהוא הטיל את גופו על הסכין כדי להגן עלי. 
אחרי שהתרגלתי לגורמטים שהוא לא הסיר מעולם נכנס לו שיגעון חדש לראש - הוא רוצה קעקוע. הרעיון ששמי יהיה מקועקע על גופו מדליק אותו לגמרי, בעוד שבי הוא מעביר צמרמורת של פחד. אם הייתי באמת שולט בו די הייתה במילה אחת שלי והוא לא היה מעלה את הרעיון שוב, אבל כאמור, אני רק אני, והסיפור של הקעקוע מוכיח את זה. "בבקשה ברק?" הביט בי ממקום מושבו על הפוף הקטן שכבר נמעך לגמרי תחת כובד גופו.
עוד פעם הוא מתחיל, אני נאנח ורומז לו לבוא לשבת לידי. הוא מתיישב והפעם קצת רחוק ממני, משחק איתי בברוגז. אני בועט בפוף ואומר שהוא מסריח ומכוער ושהגיע הזמן להעיף אותו.
איגור לא מגיב. אני אומר את זה בערך פעם בשבוע והוא כבר רגיל. "זה יהיה ממש קטן." הוא מביט בי בתחינה, "ואף אחד לא יראה את זה."
"איך לא יראו?" אני נגרר בעל כורחי לויכוח שהבטחתי לעצמי לא להיגרר אליו.
"יעשו לי את זה כאן." הוא מצביע על החלק העליון של עכוזו, "אני רוצה לכתוב את השם שלך על הגוף שלי." הוא אומר בקול חולמני וכתמים אדמדמים נדלקים על עצמות לחייו.
אני סולד מכתובות קעקע, וממחטים. דם וכאב פשוט מגעילים אותי. לא יכול לשלוט בסלידה הזו. די שאשמע שמישהו ממכרי, אפילו מכר רחוק, נפצע או עבר ניתוח מיד חורשת צמרמורת את בשרי, וככל שאותו מכר הוא קרוב יותר כך אני נוח יותר להזדעזע.
הרעיון שעורו הבהיר והחלק של אהוב ליבי יידקר במאות דקירות זעירות ושצבע יוחדר מתחת לעורו גורם לי לבחילה וסחרחורת. אני לא מעז להגיד לו כמה אני מתעב את הרעיון ולמה, ולכן ממציא תירוצים מתירוצים שונים.
אני אומר לו שלפי הדת היהודית אסור ליהודים לעשות כתובות קעקע.
הוא מושך באדישות בכתפיו, "אבל לכולם יש." הוא מציין ובצדק.
אני טוען שאם מישהו יראה וישאל על הכתובת הוא יאלץ להיגרר להסברים מביכים.
"מי יראה אם זה על התחת שלי?" מזעיף איגור פנים.
"אולי רופא או אחות? או כשתחליף בגדים בבריכה."
"אני לא הולך לבריכה, וגם אם מישהו כן יראה לא אכפת לי." הוא אומר בתוקף, "אני לא מתבייש בזה שאני שלך."
"ומה אם ניפרד?" אני מעלה את הטיעון האחרון באמתחתי, "נגיד שבעוד כמה שנים אני אמאס עליך ותרצה להיות עם אחר. מה תעשה אז?"
איגור קם, נרגז מאוד והולך למטבח. שם הוא מוציא את הכלים הנקיים מהמדיח ומסדר אותם בארון ברעש נורא תוך שהוא ממלמל לעצמו קללות ברוסית.
"איגור, בחייך." אני משתרך למטבח ומניח יד על כתפו.
הוא מסב את פניו כדי שלא אראה שעיניו אדומות מדמעות שהוא עוצר רק בעזרת כוח הרצון. הבעת פניו אומרת בלי מילים שהוא שותק בגבורה למרות הסבל שגורמת לו האטימות המרושעת שלי.
אני נאנח מחבק אותו וחוזר שוב על טיעוני ההגיוניים כל כך שלא נוגעים לו כהוא זה. הוא רוצה קעקוע של שמי על גופו וזהו זה.
אחרי שהסצנה הזו חוזרת על עצמה בוריאציות שונות במשך כמה שבועות אני נשבר. הוא זה שבחר אותי והמליך אותי עליו, והוא זה שמחליט איך אני אשלוט בו ובאיזה אמצעים, ואם הוא רוצה שאחד מהם יהיה קעקוע, מי אני שאוכל להתנגד לרצונו?
"בסדר," אני נכנע לבסוף, "לכבוד יום ההולדת שלי אני מסכים שתעשה קעקוע, אבל..."
הוא מביט בי בדריכות. "אבל מה?"
"בתנאי שזה יהיה בסינית."
"סינית?" נדהם איגור, "למה סינית?"
"כי הקליגרפיה הסינית מאוד יפה, ואפשר בשתי סימנים קטנים יחסית לכתוב אור הברק, וזה בעצם השם שלי. והכי טוב, אף אחד לא יוכל לקרוא את זה."
איגור נאנח ומשלים עם רוע הגזרה.
אני התפשרתי וגם הוא בתורו מוכן להתפשר. זה מה שנקרא זוגיות בריאה ושפויה אם כי מצד שני מוטב שנניח לנושא הזה של השפיות בזוגיות שלנו.
את הקעקוע אנחנו עושים במכון קעקועים המדיף ריח של קופת חולים. הכל נראה נקי מואר ואנטיספטי. המקעקע בחלוק לבן וכפפות על ידיו נראה כמעט כמו רופא, אם כי אני בספק אם יש הרבה רופאים שיש להם פירסינג על הגבות, עגילים באוזניים וגלריה שלמה של דרקונים יורקי אש על הזרועות. אני מעדיף לא לדעת מה מצויר לו על הבטן והחזה. איגור מביט בהתפעלות בדרקונים בעוד אני מקשיב בדריכות להסברים על חיטוי ומחטים חד פעמיות.
סוף סוף אנחנו בוחרים את האותיות הרצויות מתוך ספר ענק של אותיות סיניות ואיגור נשכב על בטנו וחושף את ישבנו. אם לא הייתי מתבייש הייתי מנשק בפעם האחרונה את חלקת עורו הרך העומד להידקר ולהיפצע, אבל לא נעים.
אני מנסה לחייך באומץ כשהוא אומר שמה פתאום, הוא לא רוצה ג'ל נגד כאבים, והוא לא פוחד בכלל. אני כן פוחד. פוחד נורא בגללו, ופוחד בגללי - פוחד שאתעלף ממראה הדם.
זה אורך כשעה וכשזה נגמר סוף סוף אני שטוף זיעה ויש לי בחילה. לפתי את ידיות הכסא שישבתי עליו כל כך חזק עד שכפות ידי כואבות. איגור לעומתי רגוע, שקט, מחייך, אדיש לדקירות ולמעט הדם שנוגב במהירות.
בדרך החוצה הוא עוד מספיק לברר פרטים על פירסינג, ואני שם לב שצילום של זין עם טבעת מושחלת על הכיפה מושך מאוד את תשומת ליבו.
"לא כואב לך?" אני שואל בדאגה כשאנחנו נוסעים הביתה.
"כן, אבל זה בסדר." הוא מחייך בשמחה.
ממראה פניו אפשר לחשוב שקעקוע עדיף על זכייה בפרס הגדול בפיס.
"אתה נהנה מהכאב?" אני מנסה בפעם המאתיים אלף להבין את הראש שלו, ואולי תוך כדי כך גם את עצמי.
"אני לא נהנה שזה סתם כואב, אבל אם זה למענך אני מאוד נהנה." הוא אומר. אני מניח יד על ירכו והוא מזיז אותה בעדינות אל מפשעתו.
מדהים! עומד לו, ומה שמדהים עוד יותר, גם לי.
בבית אנחנו מתנפלים זה על זה. אני מנסה להיות עדין להתחשב בו, אבל הוא לא מניח לי, סוחף אותי לזיון פראי וכשאני מניח לו לגמור הוא צועק מרוב הנאה. אולי קעקוע זה לא רעיון כל כך גרוע?
אחר כך הוא אומר לי מהורהר, "נכון שהעגיל ההוא בזין היה נהדר? רק תחשוב ברק..."
"בשום פנים ואופן לא." אני צועק בבהלה.
"אבל ברק," הוא מוחה, "בעוד חודשים יש לי יום הולדת ואני ממש ממש רוצה אחד כזה, נו ברק..."
נראה כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד עד שאכנע הפעם.  

6. שולט
הוא קורא לי נסיך ומתנהג כאילו שאני שולט בו, אבל בשבילי זה רק משחק שאנחנו משחקים בו בזמן הסקס. בחיים האמתיים ניסיתי לשלוט בהתנהגות של איגור רק פעם אחת ועד היום אני לא בטוח שלא טעיתי טעות חמורה. זה קרה כשאימו חלתה והוא הוזעק על ידי השכנים לבית החולים. במקרה אני זה שקיבל את הידיעה, וברגע שהוא נכנס הביתה הושטתי לו את מפתחות הרכב ושאלתי אם הוא רוצה שאני אנהג לבית החולים או שהוא מעדיף לנהוג לבד.
הוא הביט בי במבט אטום, סירב לקחת את המפתחות והלך למטבח.
"איגור." רדפתי אחריו, "מה עובר עליך? אתה לא רוצה לבקר את אימא שלך? היא ברמב"ם. מצבה לא טוב, היא שואלת עליך."
הוא המשיך לשתוק ולקח לעצמו כוס חלב.
"איגור! נו, מה עובר עליך? השכנה אמרה שהיא במצב מאוד גרוע, הכבד שלה לא מתפקד והמצב ממש רע."
"אז מה?" הוא ענה באדישות. גמר את החלב והתחיל לשטוף את הכוס.
"אז אתה לא רוצה להיפרד ממנה? היא אימא שלך איגור?"
"תעזוב אותי ברק."
"לא רוצה!" התעצבנתי.
לא הייתי רגיל לקבל ממנו יחס אדיש כזה וזה עצבן אותי עוד יותר מהיחס שלו לאימו שגם עצבן אותי. גם אני לא סובל את הורי, אבל אם הם יאושפזו חלילה אני ארוץ לבית חולים להיות אתם.
"אתה חייב ללכת להיפרד ממנה איגור." הודעתי לו בהתנשאות של אחד שיודע הכל. (רק עכשיו אני מבין שדיברתי כמו דביל שלא יודע כלום). "אם לא תלך תצטער על זה כל החיים."
"אני כבר מצטער. כל החיים הצטערתי שגדלתי אצלה." הוא אומר בקול יבש ואדיש שמעביר בי צמרמורת.
זה הרגיז אותי, ההתעלמות הזו שלו ממני. המשכתי להתווכח אתו ואפילו ניסיתי להכות אותו. רעיון חסר טעם – זה היה כמו להרביץ לשק אגרוף - היד כאבה לי, אבל הוא אפילו לא מצמץ.
בסוף איימתי עליו שאם הוא לא ייפרד מאימא שלו כמו בן אדם אני לא אישן אתו יותר. זה היה איום טיפשי כי אני צריך אותו במיטה בדיוק כמו שהוא צריך אותי, אם לא יותר, אבל זה עבד. כנראה שהוא האמין לשטויות שדברתי והניח לי לגרור אותו לרמב"ם. 
זה היה ביקור נורא ואיום שלא הועיל לאיש. עמדנו נבוכים ליד המיטה של הזקנה שכבר לא הייתה בהכרה וגססה לנו מול העיניים ולא ידענו לאן להביט.
למרבה המזל אחרי כמה דקות האחיות גרשו אותנו החוצה בגלל ביקור רופאים.
הלכנו לשבת במזנון, שתינו קפה וניסינו לאכול עוגה שנתקעה לנו בגרון.
כשחזרנו היא הייתה בטיפול נמרץ ושעה אחר כך היא נפטרה.
איגור נכנס למין הלם, או שיתוק, אני לא יודע איך לקרוא לזה, וכשאמרו לנו שהיא מתה הוא לא הגיב ופשוט הפסיק לתפקד ואני טיפלתי בכל הסידורים של הקבורה והלוויה. הדירה שלה הייתה שייכת לעמידר, והדברים שהיא השאירה אחריה היו סתם סמרטוטים. הוא סירב להיכנס לבדוק מה היא השאירה אחריה ואמר לשכנה שבאה ללוויה שתיקח לעצמה מה שהיא רוצה ותזרוק את השאר.
הלוויה עצמה הייתה חוויה נוראית. היא הייתה בבוקר, היה נורא חם, היו מעט אנשים, איגור גמגם את הקדיש בצורה זוועתית וראו שהוא לא מבין כלום ואין לו מושג מה הוא אומר ולמה.
הכיפה ששמו לו על הראש נראתה ממש לא לעניין, וכשהרב קרע קריעה בחולצה שלו הוא הביט בו בתדהמה כאילו לא היה מימיו בלוויה יהודית. חוץ מזה שהידע שלו ביהדות שאף לאפס הוא גם היה אפוף לגמרי כי בלילה שבין מותה של האימא לבוקר הלוויה הוא לא ישן כלל אלא ישב בכורסא, מביט בחלון ושתק.
אני לעומתו הייתי כל כך עייף ומדוכא מכל הזוועה של בית החולים עד שלא היה לי כוח לעשות כלום. התמוטטתי ונרדמתי על המיטה אפילו בלי להתפשט. כשהכל נגמר ומעט האנשים שבאו החלו להתפזר לאט לעבר השער של בית הקברות הופיע פתאום איש אחד, שמן ומזיע, ושאל איפה הלוויה של ליליאנה סורוקה.
למרבה חרדתי איגור התנפל עליו והתחיל להכות אותו. ההוא ברח, אבל לא היה לו סיכוי. איגור השיג אותו ליד השער והתנפל עליו בזעם. הוא הפיל אותו על האדמה ממש מול השער של בית הקברות והתחיל לבעוט בו ולצעוק עליו ברוסית. האיש ההוא - שהיה די מבוגר ומאוד מבוהל - התקפל כמו עובר וניסה להגן על עצמו עם הידיים.
אני ועוד אנשים שהיו שם ניסינו למשוך את איגור הצידה והנשים עמדו בצד וצרחו. כולם צעקו ברוסית שלא הבנתי והכל קרה נורא מהר והיה מבלבל ומפחיד. בעזרת כמה אנשים שבאו בכלל ללוויה אחרת הצלחתי לדחוף את איגור לרכב שלנו ולסגור אותו בפנים.
אנשים אמרו שזו בושה וחרפה ושצריך לקרוא למשטרה והאיש שחטף מכות קם בינתיים וצעק שלא, הוא לא מוכן שיקראו למשטרה. איגור היה היחיד שנשאר רגוע וסתם ישב ובהה החוצה כאילו שהוא חולם בעיניים פקוחות, מתעלם מכל הבלגן.
כולם רצו לפה ולשם ודברו בבת אחת. ובסוף החלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר ואני מסתלק. נכנסתי למכונית ופשוט ברחתי משם בחריקת צמיגים, נוהג כמו נהג שודים.
הדרך מבית הקברות צור שלום לדירה שלנו עוברת דרך משטרת זבולון, וכשהתקרבנו לפנייה למשטרה איגור אמר לי פתאום בקול רגוע לגמרי שאולי כדאי שהוא ילך להסגיר את עצמו למשטרה.
בטח, רק זה עוד היה חסר לי. התעלמתי מדבריו והמשכתי לנהוג ישר הביתה. מזל שלא עשיתי תאונה בדרך. רעדתי כולי מעצבים וממתח וכל מה שרציתי היה להתקלח, לפתוח מזגן ולשכב במיטה עם בירה קרה. וברגע שנכנסתי הביתה זה בדיוק מה שעשיתי. מאיגור התעלמתי לחלוטין. גם הוא התעלם ממני, ישב על כסא במטבח וסתם בהה באוויר. אחרי שנשכבתי במיטה עם הבירה הקרה שלי הוא קם ונעמד לידי ואמר שהוא מבקש סליחה על מה שעשה, אבל האיש ההוא היה חבר של אימא שלו ונהג להתעלל בו ולכן הוא הכה אותו.
"הוא היה עושה לי דברים רעים." סיפר לי איגור, "והיא ידעה ולא עזרה לי ואפילו כעסה עלי שאני מפריע לה כשצעקתי מכאבים בגלל האיש הרע הזה."
הוא סיפר לי את זה במין קול שטוח וחסר רגש כשהוא עומד בדום ליד המיטה, מסתכל ישר אל הקיר, לא אלי, ולפני שהספקתי להגיב הוא התחיל לדפוק את הראש שלו בקיר. לא סתם חבטות, אלא מכות ממש חזקות. קפצתי מהמיטה ונדחפתי בינו לבין הקיר, חיבקתי אותו והתחננתי שיפסיק, ואחר כך הצלחתי, די בקושי, לסחוב אותו למיטה ולהשכיב אותו עליה. נשכבתי לידו, חיבקתי אותו חזק והחזקתי אותו ככה עד שהוא נרדם.
לקח לו כמה ימים להתאושש מהטראומה הזו של מות אימו, ועד היום אני לא יודע אם טעיתי או צדקתי כשאילצתי אותו ללכת לבית חולים להיפרד ממנה.  
אחרי מות אימו של איגור התחלתי לכתוב את הסיפור שלנו. חשבתי שזה יעזור לי להבין מה קורה אתנו ולנסות לסדר את המחשבות שלי. החלטתי שלפני שאראה לזרים מה שכתבתי עליו אני רוצה לדעת מה דעתו של איגור על הסיפור.
"איגור," שאלתי, "אתה יודע שאני כותב את הסיפור שלנו?"
הוא הציץ בי ככה, מהצד. "כן, אני יודע שאתה כותב עלינו וזה בסדר, אל תדאג כל כך."
הוא תמיד אומר לי לא לדאוג כל הזמן ולא לחשוב כל כך הרבה אחרת יכאב לי הראש.
"אני רוצה לכתוב על הכל אפילו על מישל." אמרתי לו, "זה בסדר מבחינתך?" הוא הנהן לאות הסכמה וחייך. הוא מחבב את מישל.
"אני רוצה שתקרא מה שכתבתי." אמרתי, והוא הנהן שוב בשתיקה. "אם זה יראה לך מוגזם רק תגיד ואני אשנה, אבל אני דורש שתקרא הכל בלי לדלג על כלום."
הוא הנהן, "בסדר ברק." אמר בצייתנות אבל הרגשתי שהוא מבליע אנחה קטנה. איגור לא אוהב לקרוא סיפורים, ואני יודע שרק למעני הוא יעשה את המאמץ הזה של קריאה ממסך המחשב.
לקרוא הוא קורא רק ספרות מקצועית וקצת עיתונים, אבל הוא מתייחס בשיא הרצינות לתאוות הקריאה שלי ולא מעז להפריע לי כשאני קורא או כותב, אבל כשאני גולש ברשת סתם זה כבר סיפור אחר. הוא לא אוהב את האינטרנט ונלחם נגד הזמן שאני מקדיש לגלישה בכל האמצעים שיש ברשותו, ויש לו הרבה כאלו.
כל פעם שאני נכנס לצ'אטים או אתרי סקס, הוא מתחיל להיות חסר מנוחה.
פתאום הוא חייב להגיד לי משהו, חייב לגעת בי, חייב לתת לי לטעום משהו נורא טעים. פתאום נראה לו שאני זקוק למסג' – הוא מעולה בזה.
"אם נחליף דירה," אני אומר לו אחרי שהוא הסיח בפעם החמישית את דעתי מהתכתבות מרתקת עם מישהו, "אני רוצה חדר מחשב עם מפתח."
"בסדר ברק." אומר איגור בקול הזה שאומר שזה ממש לא בסדר ושאני פוגע בו, והולך למטבח.
אני עוזב הכל והולך להתחנף אליו, נעמד מאחוריו, צובט אותו קצת, זה לא קל, כולו שרירים שנעשים נוקשים כברזל כשהוא כועס. נשיקות על העורף עובדות יותר טוב. הוא מכבה את הגז ומסתובב אלי. קצת חיבוקים ונשיקות וכבר אנחנו על הספה, מרוחים זה על זה.
הוא יורד על הברכיים, מוצץ לי את הזין, מלטף אותי, דוחף ידיים, משגע אותי עם הפה שלו, ולא נותן לי לגעת בו. "אני מבקש." הוא אומר בתחינה, "תן לי לעשות לך טוב, בבקשה נסיך שלי."
"אבל מה אתך?" אני שואל.
הוא מושך כתפיים, מנסה להתחמק. אני לא מוותר. "איגור, מה אתך? למה אתה לא?"
"לא מגיע לי. אני מציק לך, מנדנד, מקנא, מגיע לי עונש." הוא אומר בעיניים מושפלות.
טוב, ידעתי שזה יגיע, הרי כבר כמה ימים לא עשינו שום דבר. תפסיק להיות יפה נפש כזה ברק. הוא צריך את זה אז תפסיק להיות צבוע. גם לך זה מעמיד את הזין, הקטע הזה, תפסיק לשקר לעצמך.
אני משכיב אותו על הספה עם התחת מוגבה על הכרית שלו - כרית קשה, מחוספסת ולא נעימה למגע. הוא שוכב עליה, מפשק רגלים משני צדדיה, הביצים שלו מונחות עליה, הזין שלו מעוך בינה לבין הבטן שלו. אני נדלק מההתמסרות הזו שבה הוא שרוע לפני, מוסר את עצמו לידי, מצפה לכאב שאני אתן לו כמו למתנה. אם אני אסרב הוא לא יניח לי, יסתובב סביבי כמו זבוב טרדן, יציק בלי הרף. ידבר, ישיר, יזמזם, לא יניח לי ללמוד, או לחשוב, או אפילו לישון. יגע בי כל הזמן במין עדינות מנדנדת כזו, ובזמן השינה יעיר אותי כל כמה דקות עד שאני אתפוצץ מכעס.
תקוף רגשות אשמה ובהלה ממה שהוא גורם לי לעשות לו ניסיתי לסרב לו פעם וזה נגמר בהתקפת זעם איומה מצידי. זעם שהוא עורר וטיפח ושלהב בכוונה תחילה כדי שאתנפל עליו.
בסופו של דבר זו בדיחה. הוא יכול לרסק את עצמותיי. הבן אדם שוקל כמעט תשעים קילוגרם של שרירים מוצקים. הוא חזק כמו פר ובכל זאת... הנה הוא שוכב לפני ואם אקשור אותו לספה לא יהיה מאושר ממנו, אבל גם לי יש גבולות משלי ולכן אני מוותר על הקשירה ומסתפק בפקודה שלא יזוז. הוא מהנהן מביט בי במסירות אוהבת ואני מתחיל להצליף בו עם חבל עבה וגס מקופל לשנים.
הוא סופר בשקט ברוסית. לקראת מספר עשר אני דוחף יד בין הגוף שלו לכרית ומרגיש את הזין שלו. זין כל כך עבה וחלק, זין כל כך יפה, כל כך מגרה, אבל אסור לי לקחת אותו לפה, אסור לי ללטף. אני צריך להיות קשוח אתו. אני אומר לו לעמוד על הברכיים וקושר את החבל סביב הביצים שלו - הורודות החלקות והמתוקות כל כך -  מעביר בכוח את החבל בין הישבנים השרירים והחלקים שלו, מפריד אותם זה מזה בגסות. יש עליהם פסים פסים של ורוד עז והייתי שמח ללקק אותם, אבל אני מתאפק ובמקום מהדק בכוח את החבל לבשרו, מעביר אותו סביב המתנים שלו ומשם שוב לביצים ולזין.
הוא נאנח ורועד ושנינו שטופי זיעה ומתנשמים במהירות כשהוא כורע לרגלי על הרצפה, הכרית עומדת בין רגליו. לפי פקודתי הוא מחכך את זקפתו על הבד המחוספס של הכרית בזמן שהוא מוצץ לי את הזין. זה כל כך טוב... אסיר תודה אני מלטף את ראשו ומקבל בתמורה נשיכה בירך, הוא תמיד עושה את זה כדי להזכיר לי שלא באנו להתמזמז כמו נקבות, שאנחנו גברים ושאתנהג בהתאם.
אני מקלל אותו ומושך בחזקה את החבל שמלופף סביב אברי המין שלו, מפליק לו כמה פעמים על התחת, הוא רוכן קדימה, רועד כולו, כמעט גומר על הכרית. אני מסלק אותה בבעיטה ומושך קצת את החבל והוא מתרומם על הברכיים, מביט בי במבט אוהב ומלא מסירות. "בבקשה ברק," הוא לוחש. "אני רוצה ש..."
אני כבר יודע מה הוא רוצה. גם אני רוצה אותו דבר. מסלק מהר את החבל, משעין אותו על הספה ומזיין אותו בתחת.
הסימנים האלו שהחבל השאיר כל כך מגרים, הוא כולו נפתח לקראתי, רועד תחתי. אני דוחף אצבעות לפיו והוא מוצץ אותן, מייבב ומדבר ברוסית, ואז אני לא יכול עוד וגומר בתוכו ושנייה אחרי הוא גומר לי ביד.
אוווווו! זה כל כך טוב. אני מתמוטט עליו. שנינו רועדים מהעוצמה של האורגזמה המשותפת הזו.
אחר כך אני נשכב על הספה והוא נשאר לכרוע מולי. אני מרשה לו ללקק אותי ולנקות אותי עם הלשון. קודם את היד ואחר כך את הזין. הוא עושה את זה במסירות כל כך גדולה עד שאני מתחנן שיפסיק כבר, שזה מדגדג.
אני פוקד עליו לשכב לידי על הספה ואנחנו נחים קצת, ואז אני רוצה לקום. המחשב ממתין לי, אבל הוא מתחיל לנשק לי את הפטמות, ואז יורד יותר למטה.
אני מעיף אותו מעלי מצווה עליו לרדת לרצפה. הוא שוב על הברכיים לפני, מתחיל למצוץ את אצבעות רגלי היחפות. אווו! זה כל כך טוב... מה זה בכלל מחשב? תזכירו לי. לא זה לא מעניין אותי. מצידי שיבטלו את כל האינטרנט הזה, מי צריך אותו כשהלשון שלו בין אצבעות הרגלים שלי?
אחר כך הוא עולה למעלה, מתחיל לנשק לי את החריץ שבין הישבנים ואז מגיע תורו של החור... הלשון שלו עושה סיבוב בתוכי, הוא רוקד אתה סביב סביב... מכניס ומוציא, מלקק את הקצה הרגיש ושוב נכנס פנימה... ו... עוד רגע אני מתפוצץ.
אני מושיב אותו על הכרית שלו, ויושב לו על הזין. הוא נשען לאחור על הספה, מלטף לי את הבטן והפטמות. אני מחזיק את הביצים שלו בעדינות, ממתין בסבלנות, מחייך לעצמי, מתי הוא ישבר?
אחרי חצי דקה הוא נושך אותי בעורף וצובט לי את הפטמה. אני צוחק, לופת בכוח את הביצים שלו, מושך ומכאיב לו, אומר לו שהוא בעונש בגלל החוצפה שלו ואסור לו לגמור. אני קם, עומד זקוף מעליו, מזיין לו את הפה ולא מרשה לו לזוז עד שאני גומר לו על הפנים. הוא נאנח ומייבב ורק אז אני נותן לו רשות והוא גומר בפעם השנייה מתחת לכף הרגל שלי, ושוב מנקה אותה בפה שלו, ואם הוא לא יפסיק אני ארצה עוד פעם... לפעמים אני נורא מתבייש בדברים שאנחנו עושים, מתבייש ובכל זאת ממשיך.
אני יודע שהוא מתנהג בצורה כזו בגלל הילדות האיומה שלו, וכנראה שאני מתמסר ליחסים הללו בגלל הילדות הדפוקה שלי. הרבה פעמים שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לטיפול או משהו, אבל הוא תמיד מסרב בתוקף.
הוא טוען שכל הפסיכולוגים שבעולם לא יצליחו לשנות את העבר, אין לי כוח להתווכח אתו אז אני עוזב את זה ככה. אם זה מגרה את שנינו ולא גורם נזקים לאיש, אז מה הבעיה? זה בטח יותר נעים וגם זול יותר מטיפול פסיכולוגי.
אנחנו חיים יפה יחד והאלמנט המופרע הזה של שליטה נמצא בחיים שלנו, בעיקר בקטע של הסקס, בחיי היום יום אנחנו שווים, אני חושב.
אז מה אם הוא לא גומר בלי לקבל קודם רשות ממני ומלקק לי את הרגלים ועוד אומר תודה? למי זה מזיק? הוא נהנה וגם אני אוהב את זה, ולא תמיד אני זה שמזיין אותו, לפעמים כשבא לי גם אני יושב לו על הזין – הוא לא מסכים שאני אהיה מתחתיו – לכל זוג יש את השיטות שלו ליהנות.

7. שמור     בטלאתה הבית שלי
אחרי שגמרתי ללמוד מצאתי לי עבודה במקום טוב ששילם לי היטב על ביצוע עבודה שאהבתי לעשות. החיסרון היחיד של מקום עבודתי החדש היה ריחוקו מהדירה שלי.
גם איגור עזב בינתיים את הצבא והתחיל לעבוד בחווה פרטית לאילוף כלבים שבעליה היה אחד ממפקדיו בעבר.
הוא אהב לעבוד איתו והרוויח ממש טוב, אבל גם הוא היה צריך לבלות שעות רבות בנסיעות, ולמרות שמעולם לא התלונן ידעתי שהוא מתעייף מהנטל של עבודה, נסיעות ממושכות וטיפול במשק הבית. הפתרון הסביר היה כמובן לעבוד דירה, ובכל זאת לא יכולתי להביא את עצמי למכור את הדירה של סבתא. יותר מידי זיכרונות היו ספוגים בכתלים אכולי הרטיבות והמלח ההם. זיכרונות על סבתי - האדם היחיד שאהב אותי בילדותי בלי שום חשבונות קטנוניים, וזיכרונות מאוחרים יותר, אבל לא פחות יקרים, מתחילת הקשר שלי עם איגור.
זה היה הבית שלי, הבית היחיד שהכרתי, ולא רציתי לעזוב אותו. תירצתי את חוסר הרצון הזה בטענה ששוק הדירות חלש מאוד כיום, ושאי אפשר למכור את הדירה במחיר סביר כי יש מיתון, וחוץ מזה מי ירצה לגור בדירה ישנה ומוזנחת שיש בה רק חדר שירותים אחד וקירותיה מקולפים וסדוקים מאוויר הים?
"במצב המשק כיום אין טעם אפילו לפרסם את הדירה המצ'וקמקת הזו." אמרתי לאיגור שהנהן בשתיקה כמו שעשה תמיד כשחיוויתי את דעתי. איגור דברן קטן מאוד ומבחינתי זה בסדר. אני אוהב שקט ושלווה. לא אוהב דיבורים וזיוני שכל. היה לי מספיק מדיבורים כשגרתי עם ההורים שלי שלא סתמו את הפה אפילו לרגע. שבעתי מזה. אני מעדיף שקט, וגם הוא.
כמה ימים אחר כך הוא התחיל להשתעל, וכשחזר ערב קר אחד, אחרי שבילה שעות בפקק תנועה עד שהגיע סוף סוף הביתה, היה לו חום. פעם ראשונה מאז שהכרתי אותו שהיה לו חום. נבהלתי נורא, ולמרות מחאותיו לא הרשיתי לו ללכת לעבודה, וליתר ביטחון לקחתי אותו בעצמי לרופא.
"זה רק וירוס." הרגיע אותנו הרופא, "איגור צריך לשכב במיטה, לשתות הרבה, ולנוח."
"אני לא עייף." מחה איגור, "ואני צריך ללכת לעבודה, אין לי זמן לנוח, אני בסדר. אף פעם לא הייתי חולה, תמיד הייתי בריא." הביט בזעף ברופא, "מה פתאום אני חולה?"
הרופא חייך בסלחנות ואמר שהגוף שלנו הוא מכונה משוכללת וחכמה ושאיגור העמיס על עצמו יותר מידי בזמן האחרון. הגוף שלו זקוק למנוחה והמחלה הזו היא איתות בשבילו להוריד הילוך.
קנינו תרופות וחזרנו הביתה בשתיקה. ברגע שנכנסנו פקדתי עליו לקחת תרופה ולשכב במיטה כמצוות הרופא. בתחילה איגור ניסה להתווכח איתי וסירב להתנהג כחולה. היה עלי לפקוד עליו לעשות כדברי וגם אז, אחרי שנשכב סוף סוף הוא המשיך להיות סרבן מחלה, והזדעזע כשהכנתי לו תה והבאתי לו אותו למיטה במו ידי.
כשרציתי לחמם לו מרק לצהרים הוא סירב בעקשנות ורצה לקום ולעשות את העבודה במקומי.
מצאתי את עצמי נוזף בו בזעם שישכב בשקט ופעם אחת בחייו יניח לי לטפל בו.
למרות רצונו העז להשביע את רצוני ולציית לי ראיתי שהפקודה הזו קשה עליו כקריעת ים סוף. הוא היה רגיל להיות זה שמטפל בי והיה לו קשה מאוד עם היפוך התפקידים הזה.
במשך כל ימי מחלתו רבנו ללא הרף. אני לא רגיל לטפל בחולים ואיגור היה חולה קשה במיוחד שלא אהב שמטפלים בו. מובן שהמצב הזה הוביל לפיצוץ.  
בסוף השבוע גיליתי אותו עומד ומגהץ את חולצותיי כי לטענתו רק הוא יודע איך לעשות את זה כמו שצריך. פרצה מריבה קשה ואני איבדתי את סבלנותי וצעקתי עליו שהוא עקשן וטיפש, ושנמאס לי ממנו ואני עייף מהשטויות שלו. שנייה אחרי שאמרתי את הדברים הקשים הללו הצטערתי על כך ונמלאתי חרטה שהתגברה עוד יותר למראה פניו האומללות. החלטתי שהכי טוב יהיה אם  אניח לשנינו להירגע קצת ולכן יצאתי החוצה לטיול התאווררות קטן.
כשחזרתי מצאתי אותו יושב על הפוף המעוך שלו, עטוף בחלוק המגבת המתפורר שהוא סירב להיפרד ממנו, ופניו כבושות בחולצה שלי שהייתה צריכה כבר להיות בכביסה. "איגור." התיישבתי מולו על הכורסא שלי והנחתי יד על כתפו, "תשמע מה חשבתי לעצמי כשטיילתי."
הוא הרים אלי את מבטו החום והרך והביט בי במסירות אוהבת כל כך עד שהמילים נעתקו מפי. "אתה לא צריך להגיד כלום ברק," אמר, "אני לא רוצה שתחיה עם בן אדם טיפש שמרגיז אותך, תן לי עוד רגע ואני הולך."
"אל תדבר שטויות! אתה לא הולך לשום מקום." נזפתי בו, "אתה חולה בלתי נסבל, אבל זה לא אומר שאני רוצה שתלך. הבנת?"
הוא הרכין את ראשו ונגע במצחו בברכי כפי שנהג לעשות כשרצה שאלטף את ראשו. "כן, הבנתי, סליחה ברק." לחש, והתמסר בהנאה לידי שבחשו בשערו.
"מה רצית להגיד לי קודם?" נזכר פתאום.
"רציתי להגיד לך שנמאסו עלי הנסיעות הארוכות מהעבודה ובחזרה. החלטתי למכור את הדירה גם אם זה יהיה בהפסד ולקנות דירה קרובה יותר למקום העבודה שלי ושלך." הצהרתי בקול מלא ביטחון, למרות שבסתר לבי חשתי מבוהל מעט מההחלטה הענקית שעשיתי, "אולי אפילו נקנה איזה בית צמוד קרקע שתוכל לגדל כלב כמו שתמיד רצית. מה דעתך?"
הוא הביט בי במבט ארוך וחשב זמן רב לפני ששאל בהיסוס אם אני בטוח שאני רוצה לדעת את דעתו. "בטח, לא הייתי שואל אם לא הייתי רוצה לדעת. לא הגיע כבר הזמן שתדע שאני מתכוון למה שאני אומר?" נזפתי בו בחריפות, "אל תפיל עלי את כל ההחלטות! אתה בן אדם מבוגר לא ילד קטן, תעזור לי קצת, ואני לא יכול להחליט על הכל לבד."
איגור השפיל עיניים ונראה נזוף ואומלל כמו שאני הרגשתי. ידעתי שפישלתי. הייתי לחוץ ועצבני ושוב פגעתי בו. הצטערתי על כך מאוד, אבל החלפת דירה הייתה החלטה חשובה שנגעה לחיים של שנינו והייתי נחוש בדעתי שנחליט אותה ביחד.
"אני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הדעות שלך." אמרתי בקול רך יותר וצנחתי מהכורסה מתיישב לצידו על השטיח. הוא גלש מהפוף וישב לידי, וכשאחזתי בידו הגדולה, משלב את אצבעותיי באצבעותיו חייך אלי חיוך קטן שחימם את לבי.
"באמת ברק?" שאל, ופניו נהרו משמחה.
"כן, באמת." אמרתי והתכוונתי לכך. איגור אולי לא היה משכיל כמוני, אבל הוא היה בחור מעשי ובעל חכמת חיים, והחשוב מכל, הוא היה השותף שלי לחיים, ורציתי שדבר כל כך חשוב כמו שינוי מקום המגורים שלנו יעשה גם על דעתו.
"אני יודע שהתרגלת לגור פה, ושאתה אוהב את הדירה הזו מאוד איגור, אבל לפעמים הנסיבות משתנות וצריך לדעת לזרום עם החיים קדימה אחרת נתקעים במקום אחד."
איגור הנהן בכובד ראש. "אני מבין." אמר בעצב.
"למה אתה עצוב? אתה לא רוצה לגור במקום אחר?" חקרתי.
הוא הניח יד על שכמי, מקרב את פניו לפני עד שהמצח שלו נגע בשלי. "ברק, אתה לא מבין שלא אכפת לי איפה נגור כל זמן שנהיה יחד." אמר, "זו רק דירה, הבית שלי זה אתה, לא הקירות האלו."
הדברים שאמר ריגשו אותי כל כך עד שרציתי לנשק אותו, אבל הוא הניח את ידו על פי ומנע ממני לגעת בו כדי שלא אדבק במחלתו, ואז קם והוציא מהמגרה שבשידה מעטפה חומה והגיש לי אותה. "לא הייתי בסדר ברק, הסתרתי ממך את המכתב הזה כי ידעתי שאתה אוהב מאוד את הדירה של סבתא ולא תרצה לעזוב ולכן..." הוא נשך את שפתו התחתונה כדרך שהיה עושה תמיד כשהיה נסער ונבוך. "מגיע לי עונש." לחש והצטנף שוב על הפוף שלו, בעוד אני מעיין בתוכן המעטפה.
בדפים שנשלחו אלי מהמועצה המקומית הייתה הצעה לקנות ממני את הדירה של סבתא כדי שהשכונה שלנו, שכונתה בשם מפגע ציבורי ותברואתי, תיהרס, ובמקומה יבנו רבי קומות עם דירות גדולות ומרווחת.
האמת, הרגיז אותי שקראו למקום שבו גדלתי מפגע, אבל הם הציעו סכום נאה מאוד כפיצוי על ההתפנות המהירה שלנו משם, סכום שלא הייתי יכול בשום פנים ואופן לקבל אם הייתי מנסה למכור את הדירה בשוק הפרטי.
"אתה בהחלט צודק איגור, מגיע לך עונש." אמרתי בחומרה, "מה פתאום הסתרת ממני את ההצעה הזו?"
"ידעתי שזה ירגיז אותך." הסמיק איגור, "אז חשבתי... אתה כועס עלי?"
"כן, אני מאוד כועס," חייכתי והושטתי לו יד, "בוא למיטה ואני אראה לך בדיוק עד כמה אני כועס עליך."
פניו נהרו משמחה כשפסע בעקבותיי לחדר השינה, אבל בכל זאת הוא לא שכח להזכיר לי שאזהר ולא אנשק אותו כי אחרת גם אני אדבק.

לקח לנו פחות מחודש למצוא את מה שרצינו - בית קטן וצנוע עם חצר גדולה ששכן בפאתי הקריה. החצר המרווחת השקיפה על שדה חרוש שמעבר לו השתרע בית הקברות של הקיבוץ השכן. "אז מה דעתך איגור?" שאלתי אחרי שסיירנו בבית ושמחנו לגלות שהוא מתאים בדיוק לצרכינו, "שנקנה את הבית הזה?"
הוא הנהן בשביעות רצון, "כן, המקום מוצא חן בעיני." אמר, "וגם המחיר סביר, אבל אני רוצה שנשלם ביחד את המשכנתא."
"בטח שנשלם ביחד, אני לא אוכל לעמוד לבד בתשלומים, אבל רק בתנאי שהבית יהיה רשום על שם שנינו."
הוא חשב קצת, הציץ בפני הנחושות, ואז הסכים.
"ולא מפריע לך שיש בית קברות ממש מעבר לחלון?" חקרתי, כי האמת, אותי הנוף המדכא הזה קצת הפחיד.
"לא." אמר איגור, "בית קברות זה טוב, השכנים תמיד שקטים ונוכל להיות בטוחים שהם לא יתלוננו כשהכלב שלנו ינבח."
כמה ימים אחר כך הכל הוסדר - חתמנו על משכנתא, עשינו את כל הסידורים המשפטיים, פינינו את כל הרהיטים מהדירה הישנה, ועמדנו בה בפעם האחרונה, מביטים סביבנו כדי להיות בטוחים שלא שכחנו שום דבר מאחור.
הדירה כבר לא נראתה כמו הבית שלנו. היא הייתה ריקה לחלוטין חוץ מכמה כסאות ישנים ומזרון בלוי שהחלטנו להשאיר. הקירות החשופים והמתקלפים החזירו את הד קולנו בצורה מוזרה, וכל הרגשת הבית שהייתה לי במקום הקטן והצנוע הזה שבו העברתי את השעות המאושרות ביותר בחיי נעלמה.
"צריך ללכת ברק." הניח איגור את ידו על שכמי בעדינות. "המשאית מחכה לנו."
"רק עוד רגע, חכה עוד דקה." ביקשתי ועשיתי עוד סיבוב אחד אחרון בחדרים הללו שפתאום היו זרים וריקים. למרות שהייתי מרוצה מההחלטה לעבור לבית חדש, הרגשתי עצוב מאוד.
"אתה עצוב ברק," נמלא איגור דאגה, "אתה לא רוצה לעזוב? היית מעדיף שנשאר פה?"
"לא!" הסתובבתי ופניתי בהחלטיות אל הדלת, "זה כבר לא הבית שלי יותר, זו רק דירה ישנה ומתפוררת, אתה הבית שלי איגור. בוא נלך, המשאית מחכה לנו."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה