ב. ההפוכים

3. חשבון מהעבר
בסוף השנה שעברה גמרתי ללמוד ובקיץ היה עליי לעשות את המבחן הסופי ולהגן על הפרויקט שלי. למרות שעדיין לא קרה שמישהו נכשל בהגנה על פרויקט הייתי עצבני מאוד ופחדתי לפשל. למדתי במרץ למבחן, התכוננתי לקראת ההגנה על הפרויקט, ובזמן הפנוי עשיתי מאמצים גדולים מאוד לעשות רושם טוב על הבוס שלי ולהועיל לו ככל האפשר.

למזלי, בעלי הבית שלי קיבלו הזמנה ענקית ובגלל העומס שנוצר בבית המלאכה לא חסרו לי הזדמנויות להוכיח כמה אני חרוץ ויעיל. לא החמצתי את שעת הכושר הזאת והשקעתי שעות עבודה רבות בעבודה.
אם לא היה די בכך כדי להעסיק אותי נפלו עלי גם שבועיים מילואים בהר חברון,

שבי היה אמור להיות כעוס וממורמר על הזמן שהקדשתי ללימודים ולעבודה, ולרטון על שלא עשיתי כלום כדי להתחמק מהמילואים, אבל לפליאתי הוא קיבל הכול בהבנה גמורה, בחיוך אפילו.

הוא גם הגדיל לעשות והתנצל שבגלל חתונת אחותו גם הוא יהיה עסוק למדי, וביקש סליחה שהוא לא מזמין אותי לחתונה, אבל מאחר ואני בין כה וכה במילואים...
ואז חזרתי במפתיע מהמילואים, שמח וטוב לב כי החבר'ה שלשם שינוי הגיעו בהרכב מלא החליטו לעשות סידור של שבוע-שבוע. זכיתי לצאת בשבוע הראשון וככה יכולתי להגיע לחתונת אחותו של שבי.
"אם אתה לא רוצה אני לא אגיע." אמרתי בקלילות שנשמעה מעושה להחריד.
"אל תהיה טיפש." נזף בי שבי. "למה שלא תבוא? הרי הוריי יודעים שאתה ידיד שלי. הם ישמחו מאוד שהשותף שלי לדירה יבוא לחתונה." ומיד התחיל לשלוף מהארון בגדים בשבילי. הוא מינה את עצמו למלביש שלי וכשאנחנו יוצאים לאיזה מקום עליי לעבור את הביקורת שלו לפני שאפסע החוצה. רק לעבודה מותר לי להתלבש לבד.
זה לא שאין לי טעם בבגדים, פשוט לא נראה לי חשוב כל כך להתאים חולצה למכנסים, ולנעליים, ולג'ל בשערות, ולעניבה שאני שונא, ולכן אני מניח את הטרחה הזאת לשבי שנהנה להתעסק בתלבושת שלי כאילו הייתי בובת ברבי ממין זכר. רק אחרי שהייתי הדור ומגונדר דיי לטעמו יצאנו לחתונה שנערכה באולם יפה ברוב עם ובטוב טעם.
ניחוח אירופי ריחף באוויר. הכול היה מעוצב בסגנון אה-לה-פראנס, השולחנות הערוכים לתפארה, המזון המעודן, לבושן של הנשים, הפפיונים של המלצרים האדיבים שחילקו בנדיבות כוסות שמפניה מבעבעת, המוזיקה החרישית שהתמזגה להפליא עם צחוקן של הגברות שהתנודדו בחן על עקבים דקיקים, מחייכות בנועם אל הגברים טובי הנימוסים. אף שערה לא נפרעה ממקומה, איש לא צעק ולא הזיע או שפך חלילה יין על המפות הצחורות. אפילו הילדים המעטים שפוחלצו במחלצות מעומלנות ישבו דוממים ומנומסים עד כאב.

הוצגתי כידיד ושותף לדירה של שבתאי בפני שורה ארוכה של קרובי וקרובות משפחה שהבושם שלהן התערבב לשלמות ניחוחית מופלאה עם האפטר שייב של הגברים המעונבים לתפארה.
אחרי שידי נמעכה בלחיצות נמרצות ולחיי נושקה פעמים רבות אין ספור צנחתי מותש על כיסא, חבוי למחצה מאחורי פרגוד משי שכיסה בצניעות את הפרוזדור המוביל לשירותים, ושם שמעתי שלא בטובתי שיחה בין שתי גברות יפות תואר וזהובות שיער שרק אחרי בחינה מדוקדקת וקפדנית ביותר יכולת להבחין שכבר חצו את החמישים. הגברות דנו במבטא צרפתי חינני באורח שהואיל לכבד בנוכחותו את החתונה וסיפרו זו לזו מה בדיוק מתכנן הדוד העשיר שבא מפאריז לעשות למען הבן הקטן והמבולבל של ג'ורג'ט שלנו.
חזרנו מהחתונה מאוחר בלילה. הכבישים היו ריקים מתנועה והייתי אמור ליהנות מהנסיעה נטולת הפקקים, אבל לא נהניתי, הייתי עסוק מידי במה שנודע לי זה עתה.
"אז מתי תכננת לספר לי שאתה נוסע ללמוד בפאריז, שבתאי?" שאלתי בקול שקט וזועף, עובר בכעס מנתיב לנתיב בלי לטרוח לאותת.
שבי נאנח ועצם את עיניו. "אל תהיה כזה אמנון." ביקש, וגם קולו היה חרישי, אבל מתחנן.
"אני יוצא למילואים בשבוע הבא," הזכרתי לו. "והדוד שלך טס בעוד עשרה ימים לפאריז. לדעתי הכי טוב שתסתלק כשאני אטחן שמירות בהר חברון, תוכל להשאיר לי מכתב בסגנון - 'זה לא אתה, זה אני...' שיהיה לי מה לקרוא כשאשכב לבד במיטה. מה אתה רוצה שאני אעשה עם הדברים שלך? לשלוח חזרה להוריך או לשרוף אותם?"
"אל תכעס." התחנן שבי, ורק אז קלטתי כמה אני כועס.
"היית צריך לספר לי את זה בעצמך, לא לתת לי לשמוע מאחרים שהדוד מפאריז הזמין אותך להשתלם בבישול במסעדה היוקרתית שלו."
"עוד לא עניתי לו, אבל זאת הזדמנות חד פעמית." התנצל שבי. "זאת מסעדה יוקרתית מאוד וההצעה שלו היא מאוד נדיבה, אמנון."
"אני מסכים, שבי. אתה צריך לנסוע, אבל למה לא סיפרת לי על ההצעה בעצמך?"
"חיכיתי לרגע המתאים. היית כל כך לחוץ בגלל הפרויקט, ואחר כך המילואים ו... אם אתה לא מסכים אני לא אסע."
"בטח שאני מסכים, אתה חייב לנסוע."
"חייב? למה חייב? אתה רוצה להיפטר ממני?" הפנה אליי שבי מבט לח ונעלב.
"אוף אתך שבי!" נשפתי בקוצר רוח, לפעמים הוא היה כל כך לא הגיוני. "אל תדבר שטויות, בטח שאני לא רוצה שתסתובב לך בלעדיי בין המון גברים יפים וחרמנים שיסתכלו על התחת המתוק שלך כשאני מזיע במדים מקומטים בין מילואימניקים לא מגולחים שחושבים שהומו זאת קללה, אבל זאת הזדמנות נפלאה ואני לא רוצה שתפסיד אותה בגללי."
שבי העווה את פרצופו במצוקה, "אבל איך תסתדר בלעדיי?" הביט בי בחוסר אונים, כאילו אני זה ששולח אותו לגור לבד בעיר הכי סקסית בעולם.
"אני והיד הימנית שלי נסתדר נהדר." הבטחתי לו. "תיסע, זאת הזדמנות נהדרת בשבילך, שבי, אחרי כמה חודשי השתלמות במסעדה הזאת תוכל למצוא סוף-סוף עבודה נורמאלית עם משכורת סבירה ואולי נוכל להחליף את הגרוטאה הזאת שאנחנו נוסעים בה ולהציע לאורבכית הזקנה שנקנה ממנה את הדירה."
"ידעתי, אתה מת להיפטר ממני." אמר שבי בעצב, אבל שמעתי גם הקלה בקולו.
"עלית עליי," צחקתי. "אני מת שתסתלק כבר, רואה את התור של הבחורים היפים שעומד מתחת לחלון ורק ממתין שתטוס מפה כבר? נו, מתי אתה נוסע?"
"אידיוט." התנפל עליי שבי, קצת צוחק וקצת בוכה. "תשתוק כבר!"

הוא צודק, אני באמת אידיוט שאני נותן לו ללכת, הרהרתי אחרי שכבר החלטנו סופית שכן, הוא נוסע, אבל כלפי חוץ נשארתי רגוע. הייתי בטוח שזה כלום, רק כמה חודשים קצרים שיחלפו חיש מהר ועד תחילת השנה החדשה נהיה שוב יחד.
עוד במילואים התחלתי להשתעל קצת. ההתקררות לא עברה גם אחרי שחזרתי הביתה, אבל לא היה לי זמן וראש לטפל בעצמי. מועד נסיעתו של שבי היה קרוב מאוד. היו לנו המון סידורים ועניינים לטפל בהם. במקום ללכת לרופא שתיתי הרבה תה עם דבש, אומר לעצמי שזאת מעין תגובה פסיכוסומאטית לפרידה המתקרבת. גם את התקפי השלשול, ההזעות הליליות וכאבי הראש שייכתי לאותה מחלקה.
שלושה ימים לפני הנסיעה הלכנו יחד לעשות בדיקת דם חוזרת לאיידס. את הבדיקה הראשונה עשינו מיד אחרי שהתחלנו לחיות יחד, וזה היה לפני יותר משנה. היינו אמורים לחזור ולהיבדק שוב אחרי שלושה חודשים, אבל דחינו את הבדיקה החוזרת עוד ועוד. אף פעם לא היה לנו די זמן, היינו עסוקים מידי בחיים ובאהבה שלנו וזה נראה לנו סתם בלבול מוח מיותר.
רק בגלל הנסיעה שבי החליט שהוא צריך ללכת ולהיבדק שוב לפני שהוא מפקיר את בריאותו בידי רופאים צרפתיים מפוקפקים. בוקר אחד, בדרך לעבודה, התייצבנו במרפאה הקטנה הסמוכה לדירתנו, הנחנו לאחות לקחת מאיתנו דם ומיד שכחנו מכל העסק. ברור היה לנו שהבדיקה הזאת מיותרת לגמרי, סתם עוד סידור רשמי קטן ומעצבן שעושים כי ככה צריך ודי.
בדרך חזרה משדה התעופה עצרתי בצד ובכיתי את כל הדמעות שעצרתי בתוכי מרגע שהחלטנו שהוא נוסע. אחרי שיבש מעיין דמעותיי נסעתי הביתה לקול צליליו הנוגים של הקונצ'רטו של מוצארט החביב עליי.

המוזיקה ניחמה אותי ולמרות שלבי כאב מאוד, לפחות עיניי היו יבשות מדמעות. רק כשעמדתי בצומת הצ'ק פוסט, ממתין לרמזור שיואיל להניח לי להמשיך הלאה, קלטתי שאני עומד להגיע לדירה ריקה ולבלות בה לבדי סוף שבוע בודד. כדי לדחות את רוע הגזרה החלטתי שזה הזמן לקפוץ למרפאה ולקחת את התוצאות של בדיקת הדם שעשינו כמה ימים קודם לכן.
במקום סתם לתת לי את הניירות ולחייך הזעיפה האחות את פניה והתעקשה שאמתין לרופא שימסור לי את הבדיקות. עד שהוא הגיע הספקתי ללכת פעמיים לשירותים, אומר לעצמי שהשלשול הזה הוא תוצאה של המתח שאני נתון בו בימים האחרונים וזה לא נורא ועוד מעט זה יעבור. רק אחרי שהרופא הביט בי במבט רציני וארגן את תווי פניו להבעה של צער מאופק הבנתי שטעיתי.
הרופא הזה הכיר אותי זמן רב, עוד מאז שהייתי ילד, הוא סיפר לי מיד ובלי שום גינוני רשמיות ששבי בסדר, אבל לצערו הרב אני קיבלתי תוצאה חיובית וזה לא דבר טוב.

"אבל בבדיקה הקודמת הייתי בסדר." מחיתי ושילבתי את ידי על חזי כדי לעצור את הרעד שאחז בהן.

כדי להתחמק ממבטי המבוהל הרופא הביט בניירות שלפניו וציין שזאת בדיוק הסיבה למה מומלץ להיבדק פעמיים בהפרש של שלושה חודשים בין בדיקה לבדיקה. "חבל שחיכינו זמן רב כל כך," אמר באנחה, וחזר וציין שכמה טוב שלא הדבקתי את שבי.
"אבל... " שקעתי במחשבות, מנסה להיזכר מה עשיתי לפני שפגשתי אותו, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שכנראה נדבקתי מיד אחרי שראינו יחד את המודעה הזכורה לטוב של גברת אורבך.

אחרי שהחלטתי לעבור דירה, ערכתי מסיבת פרידה מאוד-מאוד פרועה לכל חבריי. שתיתי ועישנתי יותר מידי ולא נזהרתי כמו שהייתי אמור להיזהר. זאת הייתה הפעם האחרונה שעשיתי דבר פזיז כזה, אחר כך עברתי לדירה החדשה, שבי ואני נעשינו זוג וכל חיי השתנו וקיבלו כיוון חדש לגמרי, לא השתכרתי אפילו פעם אחת מאז שהתאהבתי בו ומובן שלא היו גברים אחרים. הייתי בטוח שהשארתי את עברי הפרוע מאחוריי, אבל מסתבר שטעיתי, הנגיף הארור הגיש לי חשבון מהעבר וכעת הגיע זמן הפירעון.
הנהנתי בראשי בכובד ראש בעודי מעמיד פנים שאני מקשיב לרופא שהסביר לי כל מיני דברים על בדיקות דם, רמת CD4 בגופי, אורח חיים בריא והרכבים שונים של כדורים שישמרו עליי כנשא בלבד, וניסיתי לנסח בראשי מכתב פרידה משבי.
ברגע שהידיעה שאני חולה איידס נקלטה במוחי, היה לי ברור שאנחנו חייבים להיפרד. הוא היה צעיר מכדי להיתקע עם בן אדם חולה שלוקח עשרות כדורים סביב השעון וחרד מכל עיטוש.
"אני חייב להיפרד ממנו מיד." נכנסתי לדברי הרופא, קוטע את הסבריו המלומדים. הוא השתתק והרשה לאנחה כבדה להימלט מפיו. "כן, אולי עדיף. מזל גדול שלא הדבקת גם אותו." הסכים איתי בעצב, ולרגע אחד בצבץ מעבר לשריון החלוק הלבן שלו איש חסר אונים וקצת עייף שאין לו מושג איך לנחם אדם שכל עולמו חרב עליו באחת. 

מאז שנודע לי שאני נשא הרגשתי כמו בובת מטריושקה רוסית שמסתירה סוד בתוך סוד. אפילו לשבי לא סיפרתי למה נפרדנו. אמרתי לעצמי שמי שאוהב אותי לא ייבהל, ומי שייבהל ויברח ממני אני אבין ולא אכעס, אבל בפועל העזתי לספר רק למיכה שסיפר לגילי, הנוכחי שלו, שמצליח להחזיק איתו מעמד גם אחרי חצי שנה יחד.

הכי קשה היה לדעת שאתה טמא, הרוס, מורעל, שאפילו הדמעות שלך, דמעות שאתה שופך מלב רותח מצער נושאות את הנגיף הממית.
השבועות הראשונים שבאו אחרי שקיבלתי את הבשורה חלפו מהר. כל פעם שניסיתי להיזכר מה בדיוק קרה חשתי שראשי מתמלא ערפל אפרורי שמטשטש הכול. רק שתי עובדות הזדקר ברורות מתוך הבלגן שבמוחי – מיד אחרי ששוחחתי עם הרופא שבישר לי שאני חיובי כתבתי לשבי מכתב פרידה שאמר בקצרה שזה לא הוא זה אני, ואחר כך ארזתי את כל חפציו בקרטונים ושלחתי אותם להוריו ומיד אחר כך ניסיתי להתפטר מהעבודה.

איש בבית המלאכה לא ידע שאני הומו וכמובן שלא יכולתי לספר להם שאני נשא ולכן חשבתי שבמקום להמשיך לחיות בתוך ארון כפול עדיף שאספר לבוס שאני נוסע לחו"ל לטיול ממושך ואתפטר.

כנראה שלא נשמעתי משכנע במיוחד כי הבוס לא קיבל את התפטרותי. הוא החליט על דעת עצמו שאני פשוט עייף מהקיץ העמוס שעבר עליי וכדאי שאקח חופשה ארוכה ואחזור מיד אחרי החגים.
הייתי מותש מכדי להתווכח איתו. חשבתי שקרוב לוודאי שאחרי החגים כבר אהיה מת, ומה זה משנה בכלל? הבטחתי לו שאסע לחו"ל לחופשה ממושכת, אנוח היטב ואחזור מיד אחר כך.

ברור לי שלא נסעתי לחו"ל, אבל לא הצלחתי לזכור מה כן עשיתי. אני זוכר במעורפל שהשכרתי את הדירה שלי לשכנים שלי שמשפצים את דירתם ושהם איחלו לי טיול נהדר בחו"ל והבטיחו לי שאחרי החגים הם יגמרו את השיפוץ ויפנו את הדירה. אני יודע שחתמתי איתם על זיכרון דברים וקיבלתי כסף וגם שארזתי מזוודה, אבל מה קרה אחר כך? כל פעם שאני מנסה לסדר בזיכרוני את המאורעות שהביאו אותי למקום בו מצאתי את עצמי לבסוף ראשי מתחיל לכאוב, ערפל אפרורי מתאבך בתוכי, קטעי שיחות ואירועים מתערבלים במוחי ואני חייב להסיח מהר את דעתי במשהו אחר, משהו טיפשי כמו טלוויזיה או פתרון סודוקו למשל.

4. מחלקת הקוקואים
סך הכול המקום הזה לא נורא כל כך, אפילו נחמד, מזכיר קצת קיבוץ של פעם. מאחורי הצריפים יש דשא ענקי ובבקרים, ממש אחרי הזריחה, אפשר לראות ציפורי דוכיפת מדלגות על המשטח הירוק, מנענעות את הציצית שעל ראשן, מנקרות את האדמה הלחה, מחפשות תולעים.
המחלקה שלנו מורכבת מארבע צריפים מאורכים. בכל אחד מהם יש חמישה חדרים עם שירותים ומקלחת משותפים בקצה אחד, וחדרון אוכל קטן שמשמש רק להכנת קפה ותה בשעות הלילה בצד השני. את הארוחות העיקריות אנחנו אוכלים בבניין המרכזי של המחלקה. זה הבניין היחיד שעשוי מלבנים. יש שם שלושה חדרי רופאים, עמדת אחיות, משרד, חדר אוכל גדול וחדר יום שבו ניצבת טלוויזיה גדולה ורועשת - מרכז החיים של רוב החולים. בצד עומד גם מחשב מיושן ורעוע שפלאי פלאים, מחובר לאינטרנט, אבל כמובן שיש חסימה על אתרי פורנו. שוכני המחלקה שלנו הם חולים אמיתיים, אבל חוץ מבעיות גופניות יש להם גם בעיות נפשיות.
רק אחרי כמה ימים של אשפוז תפסתי שאני לא סתם מאושפז בבית חולים אלא נמצא במחלקת הקוקואים, הפסיכוסומאטיים, ההומואים, האנורקטיים והאובדניים. כל אחד מאיתנו לוקה בחלק מהתופעות הנ"ל, ויש בנו כאלו שלוקים בכולן בבת אחת.

סופי השבוע הם הכי גרועים, אוקיינוסים של זמן פנוי שמזמין צרות. כל יום שישי אני מתנפל על העיתונים וגוזר מהם את דפי התשבצים של הסודוקו וזה מעסיק אותי עד אמצע השבת. אחרי שאני גומר את כל תשבצי הסודוקו בעיתון, יש לי שתי ברירות – לשבת ולרחם על עצמי או לעשות פיזיותרפיה.

בשבת סגור, אבל האחות נותנת לי להיכנס ובמשך כשעה אני מרים משקולות וכשנמאס לי מזה אני עושה תרגילי פילאטיס. הכושר שלי משתפר, השרירים מתחזקים, מסת השריר עולה, בקרוב אחזור לעצמי, לפחות חיצונית. מבפנים אני עדיין טמא והרוס, אבל מבחוץ לא רואים כלום. הרופא אומר שאני אוכל לחזור לעבודה מיד אחרי החגים כמו שהבטחתי לבוס.
כשחזרתי מחדר הכושר בא העובד הסוציאלי לדבר איתי, הוא צעיר נחמד, הומו כמובן – מינו אותו לטפל בחולי איידס בהנחה שלא נתבייש לדבר איתו. הוא גילה לי שהוא חושש שאני בדיכאון. מי, אני? בדיכאון? וואללה? מעניין מה נתן לו את הרושם הזה? אולי הדמעות שלי? קיבלתי טישו וחיוך נבוך, ובסוף ריחמתי עליו יותר מאשר שהוא ריחם עליי.
אני נחשב מקרה קל. יש לי עבודה ודירה וסביבה תומכת. את רעיון הסביבה התומכת הם קיבלו מהביקור של מיכה וגילי שהביאו איתם עוד זוג - יזיזים לעת מצוא של מיכה ושלי. הם הביאו לי מעמולים מרוקאים ססגוניים ונישקו אותי למרות מחאותיי. התנצלתי שלא סיפרתי להם והם אמרו שזה בסדר וניסו לנחם אותי בחיבוקים. זה לא היה מנומס, אבל ניערתי אותם מעליי.
בזמן האחרון אני לא סובל שנוגעים בי, נרתע כשמנשקים ומחבקים אותי. אני פוחד ממגע אדם, מרגיש מטונף, טמא, לא רוצה להעביר אליהם את הלכלוך שלי. הם בריאים והם לא יכולים להבין. אני רואה איך הם נוגעים זה בזה כדי להתעודד - חיבוק, מגע של יד ביד... והלב שלי נקרע מעצב וגעגועים לשבי.
"תפסיק כבר אמנון, זה שאתה נשא לא מפריע להם." נזף בי מיכה ושלף בקבוק מיץ מנגו שהביא לי ובסוף שתה את רובו לבד, מעורבב בוודקה.
"אל תתקשרו אליו." הזהרתי אותם. "אני לא רוצה שיידע וירחם עלי. אני רוצה שהוא יכעס עליי, שיגיד שבשבילו אני מת."
לשמע דברי הם החליפו מבטים אשמים והשפילו עיניים, ברור היה לי שהם כבר התקשרו וסיפרו לו למה העפתי אותו. כעסתי, שופך עליהם מבחר קללות בערבית וברוסית מטונפת.

מיכה טלטל אותי בכוח ופקד עליי לסתום ולפני שהם הלכו הוא נתן לי חבילה של קונדומים ופקד עלי להשתמש בהם. מועמדים לא חסרים פה. חלק גדול מהחולים הם צעירים, יפים וחרמנים למרות המחלה.

אני בין המבוגרים והעצובים. לא רוצה סקס, לא רוצה חיבוקים, לא רוצה נחמה. הולך לחפש לי עוד סודוקו במחשב.
בערב טו באב, גידי קרא לי לשבת איתו על הדשא ולצפות בירח המלא. גידי היה בין הראשונים שפגשתי כשהגעתי לכאן. בהתחלה הוא התייחס אליי יפה, הראה לי איפה נמצא כל דבר, פטפט איתי בזמן הארוחות ועשה הכול כדי לגרום לי לחוש נוח. הוא היה כל כך נחמד וידידותי עד שאפילו אני, בדרכי המגושמת, ניסיתי להיות חברותי כלפיו. בזמן האחרון זה לא בא לי בקלות כל כך, להיות חברותי כלפי אנשים, אבל ניסיתי.
שמנו שמיכה ישנה על הדשא ושכבנו עליה, מתבוננים בירח שהיה גדול וצהוב ומלא. הלילה היה חמים ורומנטי והוא שכב קרוב אליי, ואחר כך עוד יותר קרוב, ואחר כך...
גידי בן ארבעים פלוס, שמנמן, נמוך, מקריח קצת. חמוד מאוד לדעתי (מזכיר לי קצת את ההומו הדרום אמריקאי ההוא מהסדרה 'פליסטי'). אני יודע שלדעתו הוא שמן מידי, נמוך מידי, ומבוגר מידי. הוא היה רוצה להיות גבוה, צעיר, חטוב ועם יותר שערות על הראש מאשר על החזה, אבל בעיני הוא מוצא חן כמו שהוא - שמנמן וחמוד, עם חוש הומור שובב וחיוך מתוק.

חבל שחוש ההומור שלו נעלם ברגע ששאלתי אותו מי זה נועם. שאלתי את השאלה הזאת כי כשהוא גמר הוא אמר את השם נועם. למען הדיוק ההיסטורי אני חייב לציין שהיה שם גם בקבוק וודקה שהתחיל את הערב כשהוא מלא, וסיים אותו ריק ומאחר ואני לא נוגע באלכוהול אז אתם בטח מבינים שגידי לא ממש שלט בעצמו לקראת סוף הערב.
אחרי ששאלתי מי זה נועם הוא התרגז עלי נורא ופתאום הוא באמת נראה זקן, מכוער, קירח ובלי טיפת חוש הומור. הוא קרא לי בשמות גנאי לא נעימים כמו 'שרמוטה מזדיינת' ועוד כל מיני כינויים שרק אדם שיכור מאוד מסוגל לצעוק בלי בושה, ובאופן כללי התנהג כמו דביל מושלם. לא לקחתי ללב, כבר קראו לי בשמות גרועים יותר. קמתי, סגרתי את המכנסים ורציתי ללכת, ואז הוא אמר פתאום, "נועם זה מישהו שאהבתי מאוד. אחרי שנדבקתי הוא הלך." ובכה. כשניסיתי לנחם אותו ולתת לו חיבוק קטן הוא חזר לקלל אותי. אולי הירח המלא השפיע עליי, באמת רציתי להבין מה עובר עליו.
"למה אתה מקלל ככה גידי?" שאלתי.
"כי אני עדיין אוהב אותו." הוא אמר, "ואתה סתם זונה מזדיינת בתחת."
לא ידעתי מה לענות אז הלכתי ומאז ערב ט"ו באב התעלמנו זה מזה, מתנהגים כאילו השני נעשה שקוף פתאום.
בקבוצת התמיכה הטיפולית - חבורה של אנשים שיושבים בעיגול ומדכאים זה את זה לפי התור עם סיפורי החיים העצובים שלהם - איזה נודניקית שאלה למה אני לא מספר כלום על עצמי.
"מה את רוצה לדעת?" שאלתי.
"מה שאתה מוכן לספר." ענתה הנודניקית והסמיקה.
כדי להתחמק אמרתי שאין לי מושג מה להגיד, שאני בן אדם משעמם שלא קרה לו כלום בחיים.

כנראה שהמנחה החליט להסתלבט עליי, או שאולי זה הייתה דרכו להציל את הנודניקית ממבוכה, והציע שמי שמתחשק לו לדעת עליי משהו שישאל אותי ישירות.
"היה לך פעם חבר?" שאל פתאום גידי והסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה מאז ט"ו באב.
"כן, היה לי חבר, בחור צעיר וחמוד. גרנו יחד כמעט שנה לפני שהעפתי אותו."
"למה העפת אותו?" שאלה הנודניקית ההיא, שחורדינית צעירה ורזה מידי.
"כי קיבלתי תשובה שאני חיובי." הסברתי.
"אז בגלל שאתה נשא איידס אתה לא אוהב אותו יותר?" שאלה השחורדינית שאלה שרק נודניקיות כמותה מסוגלות לשאול.
"בדיוק ההפך, רק עכשיו אני מבין עד כמה אני אוהב אותו."
"אז למה נפרדת ממנו?" היא התעקשה להיות גם טיפשה בנוסף להיותה נודניקית.
"נפרדתי ממנו כי אני אוהב אותו." חזרתי על עצמי, מנסה נואשות להכניס מעט בינה בקדקודה המחומצן.
היא המשיכה לא להבין ולשאול שאלות טיפשיות ונודניקיות, אבל אני הפסקתי להקשיב. עזבתי את הקבוצה והלכתי לחדר שלי ובפעם הראשונה מאז שהגעתי למחלקה הדלקתי את הנייד ובדקתי הודעות. הלב הטיפש והדפוק שלי עשה סלטה כפולה לאחור כשגיליתי בזיכרון כמה הודעות טקסט ממנו.
לא היה בהן שם שום דבר מיוחד, סתם הודעות טיפשיות – חושב עליך כל יום, מתגעגע אליך תמיד, הלוואי שהיית פה, וההודעה האחרונה – תאריך ושעה שבהם הוא עומד להתקשר אליי. זה עמד לקרות באותו היום, בשעות הלילה המאוחרות. כיביתי את הנייד, החבאתי אותו במגירה והלכתי לחדר היום - ככה קוראים לחדר שבו אנחנו אמורים לבלות את שעות הפנאי - ישבתי עם הגב לטלוויזיה שעומדת במרכז החדר ופתרתי סודוקו במחשב העתיק והדפוק שעומד לרשות החולים.
אף אחד לא שם לב אליי, כולם צפו בעוד פרק של כוכב נולד. לפי הרעש והזמן הרב שהוקדש לפרסומות נראה לי שזה היה הפרק האחרון של העונה. הוא עמד להתקשר בעוד שעה, ואני תכננתי לקחת מאחות הלילה כדור שינה ולהחמיץ את שעת הצלצול שלו. השחורדינית הנודניקית בטח לא הייתה מבינה, אבל נראה לי שגידי כן.
בסוף לא קיבלתי את כדור השינה ההוא כי אחות הלילה התחילה לחקור אותי כאילו שהיא מקבלת משכורת מהשב"כ – "למה, ומה פתאום, ומה קרה, ומה כואב לך?" כמעט שברחתי משם, אבל פתאום הופיעה הרופאה התורנית שבכלל הייתה אמורה לישון והחקירה התחדשה.

בלי להבין איך ולמה מצאתי את עצמי שותה איתה תה צמחים במטבחון של הצוות, מספר לה על כל תופעות הלוואי של הקוקטייל שאני לוקח, תופעות לוואי שגורמות לי להודות לאלוהים על קיומם של מגבונים עם אלווורה שרק איתם אני יכול לנגב את פי הטבעת שלי האומלל והצרוב משלשולים.
"לדעתי חלק גדול מתופעות הלוואי שאתה מתלונן עליהן הן לא בגלל התרופות שאתה לוקח אלא בגלל סטרס." הודיעה לי הרופאה, גברת צעירה מאוד שהחלב עדיין לא יבש על שפתיה.

הסתכלתי עליה מעבר לכוס התה הירקרק, לבשתי הבעה נבונה על פניי ושאלתי על מה היא מדברת.

"מתי התחלת להרגיש לא טוב?" שאלה הרופאה.
"טוב, אה... זה אה... לא זוכר בדיוק, במילואים אם אני לא טועה."
"ואז כבר ידעת שהחבר שלך עומד לשהות תקופה ממושכת בחו"ל." גילתה הרופאה בקיאות מפתיעה בתולדות חיי, "ואחרי שהוא עזב המצב שלך הדרדר עוד יותר והתחלת להרגיש ממש לא טוב, גם נפשית וגם פיזית. התאשפזת במצב נפשי גרוע, משוכנע שאתה עומד למות למרות שהמצב הגופני שלך לא הצדיק תופעות כאלו, ועכשיו, אחרי שהתחלת לקבל את הקוקטייל מצבך השתפר מאוד. בדיקות הדם שלך מצוינות, אין עומס נגיפי, ובכל זאת אתה ממשיך להתלונן על שלשולים, כאבי ראש ונדודי שינה, רעידות בידיים וסיוטים."
"כל אלו תופעות לוואי מהתרופות שאני לוקח." התעקשתי.
"לא נכון." התעקשה הגברת הצעירה והנחושה בלבן לפרשן את מצבי הרפואי, "יש קשר ברור בין נפש לגוף, ולדעתי אתה סובל מדיכאון שמתבטא בסימנים גופניים."
אתם יודעים איך זה רופאים, לדעתם הם חצי אלוהים וברגע שהם מחליטים משהו הם מתקבעים על התיאוריה שלהם ודי.

"טוב, אולי יש בזה משהו." ויתרתי מראש על הויכוח, "אני הולך לחשוב על מה שאמרת, לילה טוב ד"ר. אמרתי, וברחתי לחדרי.
אנחנו שלושה בחדר. אני כמובן, גידי שכבר סיפרתי עליו, ובחור צעיר ורזה מידי בשם תולי. קודם היה שם איזה דוס אחד שכל הזמן קרא תהילים והתפלל, אבל גידי קימבן משהו והתחלף איתו. הם כבר ישנו שנת ישרים ולכן לקחתי את הנייד והתיישבתי בחוץ על המזרון הישן שפרשנו על המרפסת. בלילות חמים נעים לשבת שם, להשעין את הגב לקיר ולנמנם קצת.

סוף סוף הנייד צלצל ואחרי המון זמן שלא דיברנו שמעתי שוב את קולו של שבי. הוא נשמע מצוין, אפילו עליז.
"מה שלומך?" שאל, "מיכה אמר שאתה מרגיש מצוין ורוצים לשחרר אותך בקרוב."
"אני מקווה שהוא טועה כי אין לי איפה לגור, הדירה שלי מושכרת ובעבודה מצפים לי רק אחרי החגים."
"אז תלך לגור אצל איזה חבר, יש לך כבר מישהו חדש?"
"לא, בטח שלא, תפסיק כבר שבי, אני נשא איידס, שכחת?"
"זה לא אומר שאסור שיהיה לך חבר. הנה, היינו יחד המון זמן למרות שהיית נשא והכול היה בסדר."
"כי לא ידענו שאני נשא, עכשיו שאני יודע הכול השתנה."
שבי נאנח. "נדבר על זה כשאחזור, חמוד."
"מתי אתה חוזר?"
"באמצע ספטמבר."
"אבל אמרת שתחזור באוקטובר?"
"הדוד רוצה לקחת אותי לחופשה באיטליה, אבל החלטתי לוותר כדי לטפל בך." הודיע לי בשביעות רצון.
"אני לא מסכים, מגיעה לך חופשה ואני לא צריך שיטפלו בי."
"ואם אני כן אצא לחופשה תסכים שנגור יחד כשאחזור?" שאל שבי בערמומיות.
שאלה קשה, חשבתי קצת לפני שהודעתי לו שאני מוכן שנגור יחד בתנאי שכל אחד ישן בחדר שלו.

"בסדר." אמר שבי ולפי הגיחוך בקולו ידעתי יפה מאוד מה דעתו על ההצהרה הטיפשית שלי. הרי אין מצב שהוא יישן בחדר אחד ואני בשני. אם נהיה יחד באותה דירה בטוח שנישן יחד, מחובקים, דביקים ומאוד עייפים ומסופקים.
"אתה מתגעגע אליי?" התפנק.
"כן."
"אז למה זרקת אותי? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"עשיתי את זה לטובתך שבי."
המשפט התמים הזה הדליק אותו ואני נאלצתי לשמוע נאום ארוך וכועס מאוד על זה שהוא אדם בוגר ועצמאי וזכותו להחליט לבד עם מי לחיות, ומי אני שאחליט בשבילו, ובאיזה זכות אני גורם לשנינו סבל כזה ו... "נדבר אחרי שתחזור." הפסקתי אותו, מרגיש פתאום עייף נורא. בסופו של דבר קבענו לדבר שוב בסוף השבוע ונפרדנו בחיבה.

אני חושש שגם אם נהיה אומללים יחד, לחוד נהיה עוד יותר אומללים. אולי לזה מתכוונים כשמדברים על אהבה?

5. כל אחד והאמת שלו
למחרת לא הפסקתי לחשוב על מה שאמרה לי הרופאה הצעירה ההיא. בסוף תפסתי את הרופא האחראי על המחלקה שלנו וביקשתי לשוחח איתו. הוא אדם לא צעיר, נראה תמיד עייף, ולפי השם שלו הוא כנראה ערבי, אם כי המבטא שלו נשמע לגמרי ישראלי. יש לו קרחת, שער שיבה ועיניים טובות מאחורי משקפיים עבים. בלי שום גינוני טקס הוא הזמין אותי למשרד שלו לשוחח.
"למה אני פה בעצם?" שאלתי, קצת בתוקפנות, עוד לפני שהתיישבתי.
"אתה לא זוכר שחתמת שאתה מוכן להתאשפז אצלנו אחרי ששחררו אותך מפנימית?" התפלא הרופא.
"אני זוכר שחתמתי על משהו," הודיתי, "לא ממש שמתי לב, חשבתי שזה לא משנה כי אני הולך למות."
"אני מבטיח לך, אמנון, שלא היית אפילו קרוב למוות. היה לך צינון קל, זה הכול."
"אבל הרגשתי נורא ואיום," מחיתי, "הרגשתי מאוד, מאוד רע."
"ואיך אתה מרגיש עכשיו?" חייך אליי הרופא בחביבות.
"יותר טוב," הודיתי, "הקוקטייל עזר לי מאוד, אבל יש לי תופעות לוואי קשות."
"לפעמים מתח נפשי גורם לחלק מהתופעות שאתה מתלונן עליהן." אמר הרופא בנחת, אבל סך הכול המצב הגופני שלך טוב מאוד.

"זאת אומרת שאני כבר לא חולה אלא רק נשא?" שאלתי בפליאה.
"לא היית חולה גם קודם, סך הכול הייתה לך שפעת קלה." פסק הרופא, "טוב שגילית שאתה נשא, אבל כיום הבעיות הבריאותיות שלך הן לא פיזיות."
"אבל יש לי שלשול וסיוטים ו..." ניסיתי להסביר, חש משום מה אשם וקצת מטופש.
"יש קשר הדוק בין גוף לנפש אמנון, רוב התופעות שאתה סובל מהן הן פסיכוסומאטיות."
"אז אתה אומר שאני סתם היפוכונדר ושקרן?" התנפלתי עליו בכעס.
הרופא סירב להיכנס איתי לוויכוח. "לכל אחד יש את האמת שלו." אמר בנחת ורמז לי לשבת - בכלל לא שמתי לב שאני עומד.
צנחתי על הכסא וניסיתי להסביר לו מה עובר עלי, ההרגשה שאני טמא ומטנף כל מי שאני נוגע בו, הפחד למות, הפחד הגדול עוד יותר להדביק מישהו שאני אוהב, החשש מנידוי, והכי גרוע, הגעגועים האיומים לחבר ששלחתי מעל פניי כדי להגן עליו.
"יש לך סיוטים?" שאל הרופא בסקרנות, "אתה זוכר אותם?"
"בטח שכן."
תיארתי לו את חלום החידלון שמציק לי מאז שחליתי והרופא הנהן בהבנה, ליטף לי את היד ואמר לי שוב שאני לא נחשב חולה, רק נשא, שמצבי השתפר מאוד מאז שהגעתי, ששמו לב שאני פחות מסוגר וכועס בזמן האחרון, שאני משתף פעולה, מעורב עם שאר החולים, משתתף יפה בקבוצת התמיכה, ובעיקר מעריכים את העזרה והתמיכה שאני מגיש לתולי.
"אני לא יכול לסבול איך הוא מרעיב את עצמו." הסברתי, "וחוץ מזה הוא פשוט נדבק אליי. אני פוחד שהוא יבכה או יחתוך את עצמו שוב אז אני מקפיד להיות נחמד אליו."
הרופא חייך לשמע ההסברים שלי ושאל מה קורה איתי ועם גידי? אמרתי שכלום, אנחנו סתם ידידים ושכנים לחדר. "כולם מחבבים אותך וחושבים שאתה בחור טוב," סיפר לי הרופא, "ולדעתנו אתה יכול כבר להשתחרר."
"אבל אין לי איפה לגור," מחיתי, "הדירה שלי מושכרת, וחוץ מזה סיפרתי לכולם שאני בחו"ל."
"גם למשפחה שלך?"
"כן. אין להם מושג שאני חולה, אמרתי להם שאני בחו"ל כדי שלא ידאגו לי."
"אתה יכול להישאר פה עוד כמה ימים," אמר הרופא, מקפיד לא להתחייב, "אבל בית חולים זה לא מלון, אנחנו צריכים את המיטה שלך. אין לך אצל מי להיות עד סוף ספטמבר? אולי אחד האחים שלך? או הוריך?"
לחזור לגור אצל הורי? נו, באמת, עדיף להיות הומלס, חשבתי, אבל לא אמרתי לו כלום. הבטחתי לברר אצל חברים ומכרים והלכתי.
אחרי ארוחת הצהרים התקשרתי למולי אחי, שהתפלא מאוד לשמוע שאני לא בהולנד, אלא בבית חולים. אמרתי לו ששיקרתי לכולם ואני נשא איידס, וניסיתי להסביר לו את השתלשלות העניינים -איך חשבתי שאני עומד למות, איך סיפרתי לכולם שאני טס לחו"ל, איך השכרתי את הדירה ומכרתי את האוטו ואיך...
"חלית במילואים?" צעק מולי, נרעש מאוד. "ולא סיפרת לנו כלום?"
"במילואים זאת הייתה סתם שפעת מצויה, אני רק נשא, לא ממש חולה."
מולי לא הבין על מה אני מדבר והייתי צריך לתת לו הרצאה שלמה על ההבדל בין נשא לחולה ועל כל בדיקות הדם שעושים לאנשים במצב שלי.

"רק דביל כמוך יכול להסתבך ככה." צרח עליי אחרי שהבין, "חכה שם, אני כבר בא."
הוא בא אחרי שעה עם לפטופ שקנה באיזה קומבינה, המון ממתקים ושתי בירות, ומיד שאל אם יש פה מה לאכול, ואם יש לי די כסף במקרה שאצטרך לקנות אוכל או תרופות טובות יותר. כה הראש של מולי עובד, קודם הוא דואג לבטן ואחר כך לארנק, מהבחינה הזאת הוא בדיוק כמו אבא ואימא.
את הממתקים חילקתי לחבר'ה (תולי הסכים לאכול שורה שלמה של שוקולד בתנאי שאתן לו נשיקה, אבל זה סוד), את הבירות שתה מולי (אלכוהול ותרופות לא הולכים טוב יחד), את הכסף סירבתי לקבל, אבל לקחתי את הלפטופ.

אחרי שרבנו והתווכחנו המון סוכם שמולי יברר אם אוכל לגור אצל סבתא עד שהדיירים שלי יפנו את הדירה. "אני לא מבין את הראש שלך." התלונן מולי, (מאז שהוא מכיר אותי הוא לא מבין את הראש שלי) "מה בדיוק חשבת שאתה עושה?"
"לא רציתי שידעו מה קרה לי." הסברתי. "אחרי שגיליתי שאני נשא הרגשתי כל כך רע שחשבתי שאני הולך למות."
"אז בגלל זה שבי הסתלק? בגלל שהוא גילה שאתה חולה?"
"הוא לא הסתלק," כעסתי עליו. "אני גירשתי אותו."
"ומעכשיו תחיה לבד, בלי אף אחד שיטפל בך?" נמלא מולי דאגה והניח יד על כתפי, "טוב, אתה עדיין צעיר ודי יפה, אל תדאג, יבוא אחר."
"שום אחר, שבי חוזר בסוף החודש ואנחנו חוזרים לגור יחד."
סיפרתי לו על השיחה עם שבי ולהפתעתי הוא חייך וגילה לי שהוא תמיד חיבב את שבי, אם כי לדעתו בחור נחמד כמוהו היה יכול למצוא לו חבר יותר מוצלח ממני, אבל אם זה מה שהוא רוצה...

סיכמנו שלא מספרים להורים שום דבר על המצב הבריאותי שלי, ושאם סבתא תסכים אז בשבוע הבא אני אלך לגור אצלה. "אני אגיד לה שהרגשת לא טוב בחו"ל ובגלל זה חזרת לארץ. מצד שני אם אתה מרגיש מספיק טוב אתה יכול עדיין לנסוע." הציע מולי. "לפני החגים יש מבצעים מאוד משתלמים של חבילות טיול לטורקיה."
הנדתי בראשי וסירבתי. הרעיון שיהיה עליי להתרוצץ בטורקיה בחברת קבוצה גדולה ורעשנית של תיירים ישראלים להוטים אחרי קניות, קזינו ובילויים הפחיד אותי.

מאז שפגשתי אותו הייתי נחמד מאוד לתולי (זה שם חיבה, שמו האמיתי שמור במערכת) בחור צעיר, רזה, עם המון בעיות שרובצות על כתפיו הצנומות. כשחייך אלי חייכתי חזרה, כשהוא שאל מה אני קורא, הראיתי לו את הספר שלי וסיפרתי לו את העלילה.

התיידדנו מהר מאוד - דיברתי איתו, ישבתי לצידו בארוחות, נדנדתי לו שיאכל ולא ישחק עם האוכל, דחפתי לו שוקולד שקיבלתי מתנה, ונתתי לו נשיקה על הלחי כל פעם שהוא גמר הכול מהצלחת.
אחרי נשיקה בא חיבוק, ובערבים הוא התיישב לידי על המרפסת, וכשכיבו את האור כדי שלא יבואו יתושים גם נשען עלי ושיחק לי בשערות, ושאל מה דעתי על התספורת שלו וביקש שאבוא איתו לספר כי הוא מתבייש ללכת לבד, ושאשב לידו כשכולנו נלך לראות סרט (לפני כמה ימים יצאנו ליום סרט ובילוי משותף בעיר), ואחר כך הוא גם גילה לי דברים על החיים שלו (שבאמת לא היו קלים וממש לא נחמדים), וסיפר לי את הסוד הגדול שלו - הוא הומו (נו, טוב, לא ממש התמוטטתי מתדהמה מהסוד הזה, ראיתי איך הוא בולע אותי בעיניים בכל פעם שאני מוריד חולצה) וכשאמרתי לו שאני יודע את זה הוא סיפר לי עוד סוד – הוא בתול שמעולם לא...
המשכתי להיות נחמד אליו גם אחרי שידעתי את כל הסודות שלו וניחמתי אותו שהוא עוד צעיר ויש לו זמן להיפטר מבתוליו ודי התפלאתי כשהוא גילה לי שהוא כבר בן 23. חשבתי שהוא צעיר הרבה יותר ובכל זאת המשכתי להיות נחמד אליו. המשכתי להיות נחמד אליו גם כשכעס עליי שישבתי המון זמן על הדשא עם גידי ביום האהבה בעוד הוא ממתין לי בחדר. (לא ידעתי שהוא מחכה לי אחרת הייתי מזמין אותו לשבת איתנו) וכשניסיתי לפייס אותו ולהסביר שגידי סתם השתכר והתנהג כמו דביל הוא כעס ואמר שאני לא נחמד. כדי להוכיח שאני כן נחמד חיבקתי אותו, והסכמתי לעשות לו עיסוי בעורף ו... נו, טוב, הייתי ממש נחמד. כל כך נחמד שהוא השתכנע שאני באמת נחמד והעז לבקש ממני לעזור לו עם שתי הבעיות שלו.
הסברתי לו שלהפוך אותו לסטרייט אני לא יכול, אבל בבעיה השנייה אני מוכן לתת לו עצות וטיפים ו... ואז הוא שוב כעס עליי הוא לא רצה עצות אלא עזרה מעשית, ורצוי שתהיה מבחור נחמד כמוני. ידעתי שזאת טעות, כבר הייתי במצב כזה פעם בעברי הרחוק, וגם אז ידעתי שאני טועה, ובכל זאת עשיתי מה שעדיף היה שלא יעשה רק כדי שהוא לא יגיד שאני לא נחמד. אז תולי עדיין הומו, אבל כבר לא ממש בתול. נכון, נזהרתי מאוד ולא הלכתי עד הסוף, ובעיני רבים זה בכלל לא היה נחשב לסקס אמיתי אלא רק למשחק מקדים, אבל הוא היה מאוד מרוצה ואמר שאני נורא נחמד.
ואז, בדיוק בארוחת הצהרים, אחי התקשר לספר לי שסבתא תשמח מאוד לארח אותי עד שהדירה שלי תתפנה ומתי אני חושב שישחררו אותי? בתמימותי סיפרתי לתולי שישב לידי שיש לי איפה לגור אחרי שאשתחרר מהמחלקה וזה בטח יהיה בקרוב, אולי עד סוף השבוע. ציפיתי שהוא ישמח בשמחתי, אבל הוא העיף את המגש עם שיירי הארוחה על הרצפה, אמר שהוא שונא אותי וברח החוצה.
"אתה כזה מפגר." אמר גידי בבוז שפגע בי יותר מההתפרצות של תולי, "מה אתה מספר לו דבר כזה ליד כולם, ועוד מחייך אליו? אתה לא יודע שהוא מאוהב בך? אתה כזה דביל." והסתלק מהשולחן, משאיר לי לפנות גם את המגש שלו. התחשק לי להסתלק גם כן, אבל הרי אני בחור נחמד, אז התאפקתי ופיניתי את המגשים שלהם ושלי, אספתי את הכלים שנפלו ואפילו, למרות שלא אני זרקתי את המגש, התנצלתי לפני המנקה הזועפת והלכתי לחפש את תולי.
הוא ישב בשירותים, הביט בצלקות הדקות שמשורטטות על הזרוע הדקה והלבנה שלו ובכה. את הצלקות הוא גרם לעצמו עם מסמר וסכין יפנית ובגלל זה הוא אושפז.

ביקשתי סליחה על חוסר הרגישות שלי, הסברתי שאני חייב לעזוב כי בית חולים זה לא מלון, הבטחתי שאשמור על קשר, והתאמצתי מאוד, מאוד להיות נחמד כדי שיפסיק לבכות וייצא סוף-סוף מהשירותים.
יש לי הרגשה שאם מההתחלה הייתי קצת פחות נחמד אליו לא הייתי מגיע למצב הזה - עומד על הברכיים בשירותים לפני בחור רזה מידי שבוכה כמו תינוק רק כי בעוד כמה ימים לא אישן יותר במיטה לידו. בסוף הוא נרגע וחזר לחדר, קיבל כדור הרגעה מהאחות (לו לא עשו שום בעיות, בלי שום חקירות נתנו לו מיד כדור) ונרדם במיטה שלי עם הראש שלו על הברכיים שלי.

אחרי שהתחיל לנחור קצת העזתי להזיז לו את הראש וברחתי למרפסת. גידי ישב שם על המזרון והעמיד פנים שהוא עושה מדיטציה, אבל ברגע שהופעתי הוא התנפל עליי מיד בתוכחות ובנזיפות ואמר לי שלפעמים אסור להיות נחמד מידי, ולמה התנהגתי כמו אידיוט.
הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל נדמה לי שבין השיטין של דבריו הוא רמז שאם הייתי פחות נחמד לתולי ויותר נחמד אליו הכול היה פשוט יותר.

שתקתי והתאפקתי לא להזכיר לו איך הוא קילל אותי וגירש אותי אחרי שהייתי נחמד אליו.

כנראה שלא תמיד זה רעיון מוצלח כל כך להיות נחמד.

אחרי תקרית המגש המושלך תולי עשה הכול כדי לא להיתקל בי. אכל בשעות שונות משלי, עבר לחדר אחר, וברח כל פעם שראה את פרצופי. ניסיתי לשגר לו מסרים דרך מכרים משותפים שאני לא כועס עליו ושירגיע, אבל הוא לא התרצה. טוב, אמרתי לעצמי כשגם למסיבת הפרידה הצנועה שערכו לי הוא לא הגיע, כנראה שהצלחתי שלא בטובתי לפגוע בו קשה. כשהנושא עלה פה ושם בשיחות עם העובד הסוציאלי שלנו לקחתי את כל האשמה עליי. הודיתי שהייתי פזיז וחרמן והרשיתי לעצמי להרחיק איתו לכת יותר מידי בלי להתחשב בשריטות ובצלקות שלו.
מצד שני חשבתי, אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה. לא התכוונתי להזיק, אבל הנזק נגרם ואין טעם לדגור על זה יותר, צריך להמשיך הלאה.

התברר לי שהרבה יותר קל להיכנס למחלקה מאשר לעזוב אותה. היה עליי לעבור הרבה ראיונות, לדבר המון, להבטיח הבטחות שלא היו ממש לרוחי, להשגיח על עצמי, להקפיד על התרופות ועל תזונה מאוזנת, לשמור על קשר עם המחלקה ולהירשם לקבוצת תמיכה של נשאים. עמדתי בגבורה בכל מה שנדרש
ממני, נפרדתי מכולם והמשכתי הלאה רק כדי להיתקע בבית של גברת פולנייה קשישה ומאובנת שמבחינה מנטאלית הייתה תקועה עדיין בתקופת הצנע.

נשארתי אצל סבתא במשך כמה ימים אומללים, נושם אוויר בריח נפטלין ומנסה בכל כוחי להיות מנומס וסבלני רק כדי לא לחזור למחלקה, ולא שהיה לי רע שם, אבל ממש לא בא לי להיפגש שוב עם תולי, או עם אנשים דומים לו. די לי בשריטות שלי, תודה רבה.
מיואש ומשועמם הלכתי לבקר את הדירה שלי כדי לברר מתי אוכל לחזור הביתה, וגיליתי לשמחתי הרבה שהדיירים שלי רוצים לעזוב עוד יותר מכפי שאני רוצה לחזור. מסתבר שהשיפוץ של הדירה שלהם הרס להם את הנישואים, או שאולי הם היו רעועים מלכתחילה? אולי עדיף היה שהיו משקיעים את זמנם וכספם בשיפוץ היחסים ולא הבית שלהם? לא יודע. חבל שעוד בית בישראל מתפרק, אבל אין רע בלי טוב, אחרי שבוע שמבחינתי עבר לאט כמו שנה העברתי את עצמי ואת מעט החפצים שלי חזרה הביתה, ואחרי שהתארגנתי וניקיתי את הטינופת – קטשופ על התקרה של המטבח? מה הם עשו? מלחמות אוכל? – התקשרתי למקום העבודה שלי לבשר שחזרתי ונדהמתי כשהבוס אמר לי בקול רציני מאוד שהוא מבקש שאבוא עוד היום אחרי שעות העבודה למשרד שלו כי הוא חייב לדבר איתי.