ג. זה הסתיו

בסופו של דבר דוב לא מכר את הדירה שלנו אלא רק השכיר אותה והבטיח לי כשנפגשנו בלוויה של רובי - שחר לא הגיע משום מה - שברגע שהוא יסתדר בתל אביב חצי משכר הדירה יהיה שלי.

זה לא קרה מעולם והוא הסביר לי את הסיבה לכך כשהתקשר לברך אותי ביום הולדת שמח.

"תל אביב ממש יקרה." אמר בקול מתנצל, "ויש לי המון הוצאות. לא תאמין כמה עולה אופנוע יפני פשוט."

"אתה רוכב על אופנוע?" נדהמתי

"לא. קניתי אותו בשביל שחר וצריך לקנות גם בגדים מתאימים וקסדה. הכול בתל אביב יקר אימים. אני לא זוכר שהחיים היו כל כך יקרים כשחייתי אתך."

"אולי כי אני הסתפקתי באופניים הישנים שלי ובשתיית תה בבית במקום לבלות בחוץ כל שני וחמישי."

"בבקשה טל, מספיק קשה לי גם ככה."

"אתה בחרת בחיים האלו דוב אז אל תבוא לבכות לי עכשיו."

"אז למי אני אבוא לבכות אם לא לך? אין לי אף אחד חוץ ממך."

"יש לך את שחר עם העור החלק והריח הטרי. מה אתה צריך סוטה זקן ומקומט כמוני?"

"אוף, אתה ממש פולנייה מגעילה." רטן דוב וניתק.

דקה אחר כך הוא התקשר שוב. "אני מתנצל." אמר בקול מעוך, "אני באמת מצטער טלי, אני יודע שאתה צריך את הכסף כדי לשכור דירה ושבגללי אתה גר אצל ההורים, אבל פשוט אין לי."

"האמת שדי נוח לי אצל הורי ועכשיו, אחרי שאימא חלתה, אני שמח שעברתי לגור אצלם. הם לא היו מסתדרים בלעדי."

"אימא שלך חלתה?" נרעש דוב, "מה קרה לה? למה לא התקשרת אלי?"

"למה שאני אתקשר אליך? סך הכול היה לה שבץ מוחי קטן, זה הכול. מה היה עוזר לך אם היית יודע על זה?"

"כן, אבל... אבל... אני פשוט... מה שלומה?"

"עכשיו כבר יותר טוב, תודה. אני חייב לסגור דוב, ביי."

"כן, ביי. ואהה... רק עוד דבר אחד טלי, תגיד, יש לך מישהו?"

"מישהו? אתה מתכוון בן זוג?"

"כן, יש לך?"

"לא, אין לי. ולך?"

"לך תזדיין." הוא סגר, והפעם לא התקשר שוב. 

אימא התאוששה מהשבץ ובמשך כמה חודשים חשה טוב ואז, בסוף הקיץ, כמה ימים אחרי החגים בא השבץ השני, הגדול יותר, והיינו חייבים לאשפז אותה.

כמה ימים אחרי שהיא אושפזה יצאתי מבית החולים בדרך הביתה, משאיר את אבא ליד מיטתה, ופתאום נפגשתי בפתח של רמב"ם בדוב.   

"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.

"באתי לבקר את חני, היא ילדה בן במזל טוב." קרן אלי דוב משמחה.

"מזל טוב. אחותך בטח מאושרת מאוד, אבל למה חני ילדה ברמב"ם?"

"הם עברו לגור בחיפה לפני כמה חודשים. נמאס להם מתל אביב, והאמת שגם לי, אני חושב שאני אחזור לחיפה כדי להיות קרוב יותר אליה. מאז שחני ילדה אני מרגיש כמעט כמו סבא." חייך דוב.

"אתה נראה טוב דובל'ה, שחר מטפל בך טוב."

"שחר? תזכיר לי מי זה שחר?" הצטחק דוב ואז הניח יד על כתפי, "סתם, סתם, אני צוחק. נתתי לו את האופנוע כמתנת פרידה וברוך שפטרנו, שיסתדר לו לבד בתל אביב. נמאס לי ממנו."

"בטח יש אחרים עם ריח עוד יותר טרי ועור יותר חלק."

דוב עצם את עיניו בעייפות. "מספיק טלי, די."

"בסדר, די."

"ומה אתה עושה פה?"

"אימא שוב מאושפזת, הפעם השבץ היה מאוד רציני, זה הסוף כנראה." אמרתי, "ישבתי לידה שלושה ימים ואני פשוט הרוס. אבא החליף אותי כדי שאני אוכל לחזור הביתה להחליף בגדים ולישון קצת."

"אני מאוד מצטער טל." אמר דוב ונראה באמת מלא צער, "אני יכול לעזור במשהו? באיזה מחלקה היא נמצאת? אני יכול לבקר אצלה?"

"זה יהיה מאוד יפה מצדך, היא נמצאת בפנימית ג'. טוב, אני חייב ללכת, ביי."

"ביי טל." אמר דוב, לחץ את ידי בחמימות ואחר כך ליטף את לחיי בכפו הגדולה והחמה, "תשמור על עצמך." הוסיף ברכות והלך.

כמה ימים אחר עוד הרגשתי את מגע ידו על לחיי ושוב, אחרי כמה חודשים שבהם הפסקתי לחשוב עליו ללא הרף, הוא חזר לפקוד את חלומותיי.

אבא סיפר לי שהוא ישב לצידו כשעה, הביא קפה ותה, עודד וניחם.

"הוא התנהג כאילו אנחנו משפחה." אמר אבא בהתרגשות ומחה דמעה. מחלתה של אימא גרמה לו להיות רגשן ותלותי, כמעט ילדותי, וכשהיא נפטרה אחרי שבוע שבו הלכה ודעכה לאיטה הוא בכה בזרועותיי כתינוק.

למרות שידעתי מההתחלה שהיא עומדת למות בכיתי גם כן. בכיתי עליה ועל עצמי וגם על אבא שעכשיו יהיה בודד כמוני. 

"צריך להתקשר לדובל'ה, לספר לו על הלוויה." אמר אבא ולא הניח לי עד שחייגתי את מספר הנייד של דוב - מספר שבטח אזכור בעל פה עד יום מותי – למרות שהייתי בטוח שהוא החליף כבר טלפון וגם אם לא אין סיכוי שהוא יבוא מתל אביב ללוויה של אימא של האקס שלו.

טעיתי. הוא ענה מיד, נשמע שמח מאוד לשמוע אותי והתעצב כששמע שאימא נפטרה. הוא הודה לי שטרחתי והודעתי לו על הלוויה, הבטיח לבוא וגם קיים.

אני לא יודע איך הייתי עובר את יום הלוויה של אימא בלעדי דוב, זה היה יום נוראי, היה חם מאוד - אחד מאותם חמסינים של עונת מעבר - רוב המשתתפים בלוויה היו מבוגרים וחולים ובקושי עמדו על הרגליים ומזג האוויר הנורא העיק כל כך... בעיקר הייתי מודאג בגלל אבא שנראה אבוד ומבולבל ועשה עלי רושם שהוא לא מבין איפה הוא נמצא ומה קורה סביבו.

דוב היה לי לעזר רב, בעיקר אחרי הלוויה כשכול השכנים והמכרים של הורי התכנסו בביתם, צמאים ורעבים.

התרוצצתי בין המטבח לסלון, מגיש להם בעזרת דוב אוכל ושתייה, חרד לאבא שישב מתייפח בחדר השינה, מחבק את הכרית של אימא ומסרב לדבר עם האנשים שבאו לנחם אותו.

סוף סוף כולם הלכו ואבא הסכים לקחת כדור הרגעה ונרדם בבגדיו, עדיין מחבק את הכרית של אימא.

ישבתי בסלון, מביט בבלגן סביבי, שואל את עצמי מתי לכלוך וחוסר סדר הפסיקו להפריע לי ולמה פתאום לא אכפת לי שהבית מלוכלך?

"כמה שנים הם היו יחד?" שאל דובל'ה שהגיח מהמטבח, מנגב את ידיו במגבת לחה.

"ארבעים וחמש שנים."

"חתיכת זמן, מה?" התפעל דוב, "ותראה כמה הוא מתאבל עליה, פעם אנשים ידעו לאהוב עם כל הלב, לא כמו היום."

"גם אני אהבתי אותך מכל הלב דוב, ואם לא היית הורס הכול הייתי ממשיך לחיות אתך ולאהוב אותך עד היום."

"אני יודע." אמר דוב והתיישב לצידי בכבדות, מניח יד חמה וכבדה על שכמי. "אין יום שאני לא אוכל את עצמי על השטות שעשיתי. עוד כששחר היה איתי התחלתי להצטער שנפרדנו ואם היית מסכים לחזור אלי לפני שעזבתי לתל אביב..."

"איך יכולתי להסכים אם לא ביקשת?"

"כן ביקשתי. אמרתי לך שאני מצטער וניסיתי... אתה זוכר, במכונית? התנצלתי וניסיתי..."

"ניסית למזמז אותי. זה לא נקרא שביקשת ממני שנחזור."

"ואם הייתי מבקש היית חוזר?"

"לא יודע דוב. כנראה שלא."

הוא נאנח וקם. "אתה בטח רוצה שאני אלך כדי שתוכל להתחיל לנקות?"  

קמתי גם כן ופיהקתי, "הלכלוך לא יברח, אני אנקה מחר."

"וואלה." התרשם דוב, "לא האמנתי שאני אשמע אותך אומר אי פעם משפט כזה."

"גם אני לא." הצטחקתי, "אתה רואה, אפילו קשיש כמוני עוד יכול להפתיע."

"אתה לא קשיש." מחה דוב והתקרב אלי עוד קצת, "טל, אני יכול, אם לא מפריע לך, אני יכול לחבק אותך קצת? רק טיפה, זאת אומרת, אם זה לא מפריע לך."

"לא יודע. תנסה ונראה."

הוא כרך את ידיו סביבי ונאנח אנחה ארוכה ארוכה שהרעידה את כל גופו. "אין לך מושג כמה זמן חלמתי לעשות את זה." אמר ודחף את אפו לתוך שערי, מריח אותו, "כל כך התגעגעתי לגעת בך טל, מאז שנפרדנו הרגשתי כאילו חתכו ממני חצי. גם כשהייתי עם שחר לא הפסקתי להרגיש שאתה חסר לי." הידק את גופי אליו בחוזקה, מניח לי לחוש בזקפה שלו.

"כן, גם אני."

"מה, התגעגעת?"

"בטח שכן, דביל אחד. מה אתה חושב, שאפשר סתם ככה להפסיק לאהוב מישהו אחרי חמש עשרה שנים יחד?"

עמדנו חבוקים ושותקים, מתרגלים בשקט זה לזה, ואז דוב נאנח ואמר שכבר נורא מאוחר ואני בטח רוצה ללכת לישון.

"כן, האמת שאני די עייף." הודיתי, "אתה חוזר לתל אביב?"

"לא, אני... האמת שאני כבר לא ממש גר בתל אביב."

"אבל אתה לא עובד שם?"

"לא, כבר לא. זה לא הסתדר, חזרתי לעבוד במקום הקודם, בצומת וולקן."

"באמת? לא ידעתי, ואיפה אתה גר?"

"אני שומר על הדירה של מיכה ומיקי בקרית אתא, אבל הם חוזרים בסוף השבוע הבא. אני באמת צריך להתחיל לחפש דירה."

"ומה עם הדירה שלנו?"

"החוזה שכירות נגמר רק בעוד חצי שנה והם מאוד רוצים להמשיך לגור שם והאמת שהדירה הזו גדולה מידי לבן אדם אחד, וחוץ מזה יש בה יותר מידי זיכרונות. אני אחפש משהו קטן וזול פה, בקריות."

"כן, זה רעיון טוב." אמרתי, "אז טוב, כבר מאוחר וזה היה יום מאוד ארוך אז..."

"טל? מה דעתך ש..."

"כן. בסדר, אבל רק לישון. אני אסדר לך את הספה."

"מה רע במיטה שלך?" התאכזב דוב.

"אני ישן בה."

"אבל..." הוא השפיל את עיניו ואז שב והרים אותן בתקווה, "רק לישון, אני נשבע." הבטיח, "ואולי גם לחבק אותך קצת." הוסיף בלחש מלא תקווה.

גם אם אין לי ריח טרי ועור חלק? חשבתי לעצמי במרירות, אבל שתקתי כי באמת כבר היה מאוחר וכמה אפשר? הגיע הזמן לשחרר אמרתי לעצמי והסכמתי שנישן יחד.

"אבל קודם אני חייב להתקלח." פשטתי מעלי את החולצה שהרב גזר את צווארונה במספרים, "תראה מה זה, כבר סוף אוקטובר ועדיין חם נורא. אימא תמיד שנאה את החמסינים האלו של סוף הקיץ." שמטתי מעלי את המכנסיים. "גם אתה רוצה להתקלח דוב?"

הוא הנהן בשתיקה, בוהה בי בעיניים פעורות לרווחה, והיה במה לבהות, איבדתי את הכרס הקטנה שגידלתי בשנים שגרתי עם דוב ובין העבודה הקשה בגינה של הורי לבין השעות שביליתי בחדר הכושר חזרתי לגזרה שהייתה לי בנעורי. נראיתי טוב מאוד בשביל גבר בן ארבעים וידעתי את זה. הגברים שהכרתי בחדר הכושר אמרו לי את זה לא פעם, ופה ושם גם הראו לי עד כמה אני מוצא חן בעיניהם.

"אתה נראה טוב מאוד טל." אמר, "ממש בסדר."

"תודה." אמרתי קצרות וברחתי משם למקלחת בתקווה שהוא לא הצליח להבחין שהסמקתי.

צחקתי לעצמי חרש כששמעתי אותו מדשדש בחוסר מנוחה מחוץ לדלת. ממש יכולתי לחוש את ההיסוס שלו ולנחש איך הוא מתלבט אם להיכנס אחרי או להתאפק ולוותר.

מצד אחד הוא ידע כמה אני אוהב להתקלח איתו, אבל זה היה אז, והרי אנחנו כבר לא יחד. מצד שני הסכמתי שהוא יחבק אותי ואפילו החזרתי חיבוק, וגם עמד לי, אבל מצד שלישי רק לפני כמה שעות אמרתי קדיש על הקבר של אימא שלי, אז אולי עדיף ש...

פתחתי את הדלת והצצתי החוצה והוא באמת עמד שם, חולצתו פרומה למחצה, מביט מודאג בדלת המקלחת. "נו, אתה בא או שאתה צריך הזמנה מיוחדת?"

"אני בא טלי, אבל אהה... תראה... טוב, לא חשוב." הוא שמט את בגדיו בזריזות על הרצפה ואחר כך נמלך בדעתו - בטח נזכר בכל הפעמים שנזפתי בו על המנהג הזה - ותלה אותם על כסא ואז נכנס, מבויש קצת, למקלחת.

למרות שהוא התנצל במבוכה שהוא שמן ונראה זוועה לי הוא נראה כמעט כמו תמיד, אולי רזה קצת יותר משזכרתי והשער שעל חזהו היה אפור יותר, אבל הוא עדיין היה דוב שלי, גבר רחב כתפיים, עבה, מוצק ושעיר, בלי שמץ של סיכוי להגיע לתחרות גבר השנה, אבל בדיוק הטעם שלי.

סיבנו זה את זה כמו שהיינו רגילים לעשות פעם, מקפידים לא לגעת זה בזה מתחת לחגורה, מתעלמים בעקשנות מהזקפות שלנו.

הוא עיסה את עורפי וכתפי המתוחות וגנח בהנאה כשחפפתי בתמורה את שערו ועיסיתי את קרקפתו בתנועות מעגליות כמו שידעתי שהוא אוהב.

כששטפתי את השמפו משערו הבחנתי שהוא בוכה, לא שאלתי למה, ידעתי גם בלי לשאול, הרי גם עיני היו מוצפות דמעות.

ניגבנו אחד את השני ואחר כך הלכנו למיטה שלי, מיטת השלושה רבעים שקנה לי אבא כשמלאו לי שש עשרה. אימא לא הבינה למה אני זקוק למיטה בגודל כזה ושנים אחר כך עוד הייתה רוטנת שנורא קשה להשיג מצעים למזרון בגודל המשונה הזה, אבל אני אהבתי את המיטה הזו, הסקס הראשון שלי היה עליה – נכון, עם בחורה אבל בכל זאת – והתרגלתי לישון עליה באלכסון, ידי ורגלי פשוטות לכל עבר, ופתאום, כשדוב נשכב בתוכה, היא נראתה קטנה ושברירית והמקום שנשאר לי לצידו היה צר להפתיע.

התהפכתי בחוסר מנוחה בין זרועותיו, מתקשה לחוש נוח, ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שאחרי שנה ומשהו של פרידה איבדתי את היכולת להירדם איתו?

"אולי כדאי שאני אלך לספה?" הציע דוב אחרי חצי שעה מתוחה ולא נוחה.

"לא, אני אלך. בין כה וכה אני לא מצליח לישון."

"גם אני לא."

"תגיד טל, איך... מה... איך הסתדרת מאז שנפרדנו?"

"לא נפרדנו, אתה זרקת אותי, והסתדרתי מצוין, פתחתי כרטיס באטרף ואני מזיין כמו שפן."

"שקרן, ולא זרקתי אותך, הצעתי לך להישאר בדירה."

"אתך ועם שחר. נו, באמת? וחשבת שאני אסכים לזה?"

"אם היית נשאר הייתי מעיף אותו אחרי שבוע ולא מפסיד כל כך הרבה כסף וזמן על הילד הזה."

"איך יכולתי להישאר אחרי שאמרת לי שאני סוטה מקומט ומסריח."

"לא אמרתי את זה, לא בדיוק, בטח שלא אמרתי שאתה מסריח."

"אמרת שנמאס לך מהסטיות שלי."

דוב נאנח. "טלי יש סיכוי שתשכח יום אחד את השטויות האלו שאמרתי."

"לא!"

הוא שתק קצת ואז גישש בידו אחר ידי. הנחתי לו לאחוז בה, אבל לא הגבתי ללחץ אצבעותיו על אצבעותיי. "טלי, אתה חושב שנוכל לחזור להיות יחד?"

"לא יודע. לא חושב. הנה, תראה איך אנחנו לא מצליחים אפילו לישון יחד, וחוץ מזה למה שנחזור? מה הטעם? בגלל שיש לנו רכוש משותף, זו נראית לך סיבה טובה מספיק?"

"לא בגלל זה אני רוצה שנחזור."

"אז בגלל מה?"

"כי אני אוהב אותך ואני יודע שגם אתה אוהב אותי. אתה כועס עלי נורא ובצדק, גם אני כועס על עצמי. הייתי אידיוט ורשע וקיבלתי את העונש שלי, אבל מספיק. סבלתי די, אני רוצה את החיים שלי בחזרה ואני לא רואה את עצמי חי בלעדיך טל."

"אי אפשר לחזור למה שהיה פעם. החיים זה לא משחק שאפשר להפסיק ולהתחיל מחדש. אני לא מסוגל לשכוח מה עשית ומה אמרת. אחרי שקראת לי סוטה לא עמד לי כמעט חצי שנה וגם אחר כך... הסקס היחיד שהיה לי זה מציצות בשירותים מאיזה ארוניסט נשוי מפוחד שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו. בכמה משפטים הצלחת להרוס ולרסק אותי לגמרי דוב. אהבתי אותך כל כך, היית כל העולם שלי, ואתה פשוט לקחת וזרקת אותי כמו ילד משועמם שזורק צעצוע ישן, ועכשיו אתה חושב שאתה יכול לחזור ולהגיד סליחה, טעיתי, בוא נחזור? זה לא עובד ככה דוב, אי אפשר לבטל את העבר ולחזור להתחלה כאילו לא קרה כלום."

"מעוות לא יכול לתקון." אמר דוב חרש.

"בדיוק." הסכמתי.

הוא קם ואמר שאם לא אכפת לי הוא ילך לשכב על הספה.

"לא אכפת לי. הנה, קח את הכרית."

דוב לקח את הכרית והלך, ואני שכבתי לבד בחושך והקשבתי לבכי החרישי שלו, מהרהר שאולי בכל זאת כדאי שאלך אליו לנחם אותו קצת, אבל הייתי ממש עייף וזה היה באמת יום ארוך שסיים שבוע מתיש...

לקחתי את אחד מכדורי ההרגעה של אבא, נשכבתי באלכסון ונרדמתי.

כשקמתי בבוקר דוב כבר לא היה בבית. 

שבועיים אחר כך צלצל הטלפון באמצע הלילה והעיר אותי. "אני מקווה שאתה מרוצה." אמר מיקי בזעף.

"מה? מה שעה? מרוצה ממה?" ניסיתי להבין איפה אני ומה קורה.

"ממה שקרה לדוב, ותדע לך שהכול באשמתך."

"מה קרה לו? מה... על מה אתה מדבר מיקי?"

"מאז שסירבת לחזור אליו דוב לא הפסיק לשתות ואתמול הוא הוריד בקבוק וודקה שלם על קיבה ריקה והתעלף. הוא מאושפז עכשיו במיון."

"מה, ברמב"ם?"

"כן."

שתקתי, מנסה לארגן את מחשבותיי. "נו, אתה בא?" התרגז מיקי, "אני ומיכה צריכים ללכת מחר בבוקר לעבודה ומישהו חייב להיות איתו ולקחת אותו הביתה אחרי שהוא יתעורר."

"בסדר, אני כבר בא." נאנחתי.

התלבשתי, מתלבט אם כדאי ללבוש חולצה ארוכת שרוולים או להסתפק בקצרה, ובסוף לבשתי קודם טריקו קצרה ועליה מיזע ארוך שרוולים שדוב הביא לי פעם מניו יורק. התחלתי לנסח פתק שיסביר לאבא לאן הסתלקתי, אבל הוא כבר התעורר מהרעש שעשיתי וברגע ששמע שדוב מאושפז האיץ בי למהר ולנסוע אליו.

"ותביא אותו אחר כך אלינו, שיהיה אצלנו קצת."

"אבא..."

"מה? מה אבא? הוא פגע בך, אתה פגעת בו, די, מספיק. אתם כבר לא ילדים, כמה אפשר? הזמן בורח כל כך מהר ואתם מבזבזים אותו על שטויות."

"זה לא שטויות, אם היית יודע מה הוא אמר לי."

"אז אמר, אז מה? אנשים כל הזמן אומרים שטויות ואחר כך מצטערים. אתה לא עשית דברים שאתה מתחרט עליהם?"

"כן, אני מתחרט שחייתי איתו כל כך הרבה שנים."

אבא נאנח, אמר לי שאני עקשן כמו אימא שלי ז"ל ושאזהר ולא אסע מהר מידי.

נזהרתי, אבל בכל זאת נסעתי מהר. בשעות כאלו הכבישים היו ריקים ככה שזה היה בסדר לגנוב פה ושם כמה רמזורים אדומים.

פסעתי במהירות לעבר הכניסה לבית החולים ונדהמתי לראות מבעד לדלת הכניסה גבר בגיל העמידה פוסע לעברי. משהו נראה לי מוכר בקמטי הדאגה שעל מצחו ובשערו המדלדל המדובלל על פדחתו. בגדיו היו מקומטים ומרושלים והבעת פניו הייתה מוטרדת מאוד. הוא נראה לי בודד ועצוב כל כך עד שליבי נכמר מרחמים עליו, ורק כשהגעתי ממש לדלת הזכוכית קלטתי שראיתי את בבואתי בשמשה החשוכה והגבר ההוא זה אני. פעם ראשונה שהצלחתי לתת בעצמי מבט מהצד, בלי הכנה מראש. פתאום הבנתי שככה אנשים אחרים רואים אותי, ככה אני נראה באמת, גבר מזדקן, בודד, מודאג ועצוב שחי עם אביו הקשיש בבית ישן בקצה רחוב צדדי בקריות, בן אדם שמסתובב לאחרונה יותר מידי בבתי חולים, ובעתיד יבלה בהם יותר ויותר מזמנו, ובהמשך יסתובב גם יותר ויותר בבתי קברות...

מיקי ומיכה ישבו חיוורים ומותשים ליד מיטתו של דוב והביטו בי במבט עוין ומאשים כשספרו לי שדוב המשיך לגור אצלם גם אחרי שחזרו מהטיול בחו"ל, ובמקום לחפש לו דירה שתה לשוכרה כל ערב, דיבר ללא הרף עלי ועל מה שקרה ביני לבינו ומתח את גבולות הכנסת האורחים שלהם עד להתפקע. הלילה הזה היה מבחינתם בהחלט הקש ששבר את גב הגמל ומאחר ודוב היה חסר הכרה הם שפכו את כל כעסם ותסכולם עלי.

"לכו הביתה, אני אדאג לו. יהיה בסדר." שלחתי אותם לדירתם המעוצבת, ואל החתולים הסיאמיים המטופחים שלהם וישבתי ליד מיטתו של דוב, מלטף את כף ידו הגדולה והחמימה, ממתין לו שיתעורר.

"יש לו מזל שהוא בן אדם גדול כל כך, אחרת... אסור לו לשתות יותר, הכבד שלו לא אוהב את זה." הזהיר אותי הרופא שקפץ לביקור.

"מתי אתה חושב שהוא יתעורר?"

"עוד מעט. הוא כבר כמעט ער. אתה לוקח אותו אליך?"

"כן, אני אשגיח עליו מעכשיו."

"אני יכול להשגיח על עצמי, תודה רבה." נהם דוב אחרי שהרופא הלך.

"כן, ראינו איך אתה משגיח על עצמך, טיפש אחד, ותשכח מהזמנה להדלקת נרות בחנוכה אצל מיקי ומיכה, הם כועסים עליך שחבל על הזמן."

"ואתה, גם אתה כועס עלי?"

"לגמרי. להתחיל להיות אלכוהוליסט בגילך? באמת דוב."

"אני לא אלכוהוליסט, אני רק... לא ידעתי מה לעשות טלי, כל כך כאב לי, רציתי למות רק שלא היה לי אומץ להתאבד אז שתיתי."

"להתאבד, באמת! איזה שטויות אתה מדבר, קדימה, בוא נסתלק מפה לפני שמישהו יקלוט איזה פסיכי אתה ויאשפז אותך במחלקה הפסיכיאטרית."

"אולי זה לא רעיון כל כך גרוע." אמר דוב וקם לאט מהמיטה.

"בסדר, אחרי שתעזור לי לצבוע את הבית תוכל לחזור לכאן ולבקש שיכלאו אותך בתא מרופד, אבל בינתיים תפסיק לקשקש ובוא הביתה." 

דוב התאושש מהר וכבר באותו סוף שבוע צבענו את הבית. אבא החליט שבאותה הזדמנות הוא רוצה לעבור לישון בחדר הישן שלי ולתת לנו את המיטה הזוגית שלו ושל אימא.

"עצוב לי לישון לבד במיטה ענקית כזאת, ולכם בטח צפוף לישון במיטה של ילד." אמר. אחרי היסוס קל הסכמנו למרות שהיה לנו דווקא די נוח במיטה שלי, עכשיו, עם בוא הסתיו הלילות נעשו קרירים ולהפתעתי התרגלתי די מהר לישון שוב בזרועותיו של דוב, וגם אחרי שעברנו למיטה הזוגית ישנו צמודים וחבוקים, ולפעמים, פעם בכמה ימים, גם היה מעט סקס. בהתחלה בלי חדירות, חרישי ומהוסס, אבל עם הזמן דוב נעשה נועז יותר ואם הוא ימשיך להתחנן ולהפציר אולי גם אני אחזור להיות שוב קצת סוטה כמו ששנינו אוהבים.

אנחנו לא מדברים יותר על שחר למרות ששנינו יודעים מחברים משותפים שהוא וזיו הסתלקו יחד לקנדה אחרי שזיו זרק את דני ומכר את הדירה של רובי למישהו שחילק אותה לשלוש דירות להשכרה, הורס לגמרי את הסלון המפואר של רובי וחוסם את העלייה לגג שממנו נשקף הנוף המקסים של מפרץ חיפה. 

חוץ מזה החיים שלנו רגילים לגמרי, הוא לא שותה יותר, ואני הפסקתי ללכת לחדר הכושר, אני מסתפק בהליכות ברגל עם דוב ובעבודה בגינה, ושנינו נהנים מאוד להיות סבאים של כבוד לתינוק של חני.

אנחנו שומרים על קשר עם חברים ותיקים וחיים את חיינו בשקט ובשלווה, כמעט כמו קודם. דוב ואבא אפילו מלמדים אותי יידיש כדי שגם אני אבין את הבדיחות שלהם וכנראה שבאביב נקנה מיטה חדשה עם מזרון קפיצים מודרני, ואולי בקיץ ניסע לטיול במזרח הרחוק, ואם אבא ירגיש טוב ניקח גם אותו איתנו.