א. חולם בוורוד

1. האדם מתכנן ואלוהים צוחק

מיד אחרי שקם מכיסאו והניח על שולחן המטבח את כוס התה שהכינה לו דודה בתיה, התמוטט דוד ישראל ונפל אפיים ארצה. דודה בתיה צעקה צעקת בהלה אחת בלבד וצנחה על ברכיה לצד בעלה מזה חמישים שנה, מנסה לשווא להרים אותו, וככה מצא אותם אסף ששכב באותה עת במיטתו וניסה להתרכז, בלי יותר מידי הצלחה, בסיכומי ההרצאה שרשם לעצמו עוד באותו בוקר. הוא היה משועמם ומתוסכל והשתוקק מאוד לשינוי כלשהו שינער את חייו, אבל ברגע שהשינוי הזה הגיע סוף סוף התמלא חרטה ובהלה ובכל ליבו השתוקק לחזור לשגרה הישנה והמשעממת. זה לא קרה כמובן, השינוי המיוחל הגיע ושום דבר כבר לא חזר להיות כשהיה.

אסף הרים את דוד ישראל הצנום והנמוך שבכל זאת היה כבד להפתיע והשכיב אותו על הספה, מניח את כפות רגליו על מגדל רופף של כריות צבעוניות שהיו פזורות על הספה לנוי כדי שיהיו גבוהות יותר מראשו - הוא קרא על זה פעם באיזה מאמר בעיתון של קופת חולים - ופקד על דודה בתיה להתקשר מיד למגן דוד אדום. "התקשרתי כבר, הם באים עוד מעט." השיבה הדודה בקול שביר, ביקשה מאסף ללכת לחכות לאמבולנס בחוץ, התיישבה ליד הדוד, אחזה את כפו המחוספסת משנים של עבודה קשה בנגרייה ביד אחת קטנה ומקומטת, וליטפה את פניו בידה השנייה, לוחשת לו אלוהים יודע מה. אסף המבוהל ברח החוצה לפני שהספיק לשמוע מה היא אמרה לאיש שהיה מרכז חייה במשך שנים כה רבות.

אחר כך הגיע האמבולנס ולקח את שניהם, את דודה בתיה ואת הדוד ישראל שהיו עיר המקלט שלו, התחליף להורים והאנשים היחידים שדאגו לו באמת ובתמים מזה שנים רבות, ואסף נשאר פתאום לבד, והוא רק בן שש עשרה וחצי.

לפני שהתיישבה באמבולנס לצידו של הדוד פקדה דודה בתיה על אסף לחכות להם בבית עד שהיא תתקשר לבשר לו מה שלום הדוד, ועל מחאתו שהוא רוצה להיות אתה השיבה בנפנוף יד מבטל, "אין טעם שגם אתה תשב שם כל הלילה, אני אסתדר לבד." הכריזה בביטחון של אישה מלומדת בצרות שמסתדרת לבד כבר שנים רבות, "עדיף שתנסה לישון קצת, ברגע שאני אדע מה קורה אני אתקשר אליך." הבטיחה.

כמו שעשה מאז ילדותו סמך אסף על הגיונה הבריא והניסיון הרב של הדודה בבתי חולים ובבעיות בריאות וציית לה גם הפעם, לבש פיז'מה והלך לישון ולמרבה הפלא נרדם חיש קל והתעורר רק למחרת בבוקר כשדודה בתיה התקשרה ובישרה לו ביובש מאופק שדוד ישראל שרד את האירוע המוחי שתקף אותו, ואם הוא ימשיך להשתפר יש סיכוי שבעוד כמה שבועות הוא יחזור הביתה.

כמה שבועות אחר כך הועבר דוד ישראל לשיקום בבית חולים פלימן ודודה בתיה החלה לראיין עובדות זרות שיעזרו לה בטיפול בדוד שאמנם השתפר מאוד ומסוגל כבר לשבת ולדבר, ואפילו לאכול עם קצת עזרה, אבל נותר משותק בחצי גוף ומוגבל מאוד בתנועותיו.

אסף אמנם הציע באבירות שהוא זה שיעזור בטיפול בדוד, אבל לרווחתו דודה בתיה דחתה מיד את הצעתו הנדיבה ואמרה שאי אפשר להטיל על ילד בגילו משימה כזו.

"אני יודעת שאתה ילד טוב ושאתה רוצה לעזור אספי, אבל זה לא רעיון טוב, בחור צעיר צריך ללמוד ולחיות את החיים שלו לא להיתקע בבית עם שני זקנים חולים, אתה צריך להתרכז בלימודים שלך, זה מה שאימא שלך זיכרונה לברכה הייתה רוצה, דיברתי כבר עם אבא שלך, לא, אל תעשה פרצוף כזה, אתה כבר לא ילד קטן, ברור שגם הוא צריך לדעת מה קורה אתך, דברתי איתו והסכמנו שהכי טוב יהיה שתלך לגור בבית הישן שלנו."

"מה?" נדהם אסף, "אבל... אבל... למה אני לא יכול להמשיך לגור פה אתך ועם הדוד?" התלונן בקול ילדותי.

"כי החדר שלך יעבור לעובדת הזרה." הסבירה הדודה בתיה, וליטפה את ברכו בעדינות, "אני יודעת שהבית הישן שלנו לא קרוב לטכניון כמו הדירה הזו, אבל כבר ביררתי, יש אוטובוס מנצרת שמגיע ישר לטכניון ותוכל להמשיך ללמוד כרגיל."

"אבל מה אני אעשה שם לבד בבית כזה גדול? וחוץ מזה הרי השכרתם אותו כבר למישהו, מה, תזרקו אותו מהבית?"

"כמובן שלא, מה פתאום? יש לו חוזה, וחוץ מזה אנחנו צריכים את השכר דירה שלו, זו הרי הפנסיה שלנו, הבחור הזה גר שם עם הבת זוג שלו והילד שלהם ולא משתמש בחדר האורחים שעומד סתם סגור, אתה זוכר את החדר אורחים בקומת הקרקע אספי?"

"אה... לא." הודה אסף שהיה רק בן שש כשביקר לאחרונה בבית הישן של דודה בתיה ודוד ישראל. אימו גססה אז מסרטן והוא הופקד בידי הדודה והדוד בעוד אביו שוהה ליד מיטת האם. הוא זכר גינה גדולה, מגודרת במשוכה של יערה ריחנית, עצי הדר פורחים רוחשים דבורים מזמזמות, כוס חלב כל בוקר ולחם חם תוצרת בית משובץ גרעיני חמניות מתפצחים בפה, מרוח בריבת תפוזים חמוצה מתוקה. אחרי מותה של אימו חזר אסף לגור עם אביו שנדד חסר מנוחה בין חיפה לתל אביב עד שפגש תיירת אמריקאית שלקחה אותו אתה לניו יורק, שם בנה לו חיים חדשים, משאיר מאחוריו יתום מבולבל וכועס שרוב התקופה ההיא נמחקה מזיכרונו. בינתיים הספיקו דודה בתיה ודוד ישראל לעבור מביתם הגדול והמרווח בקרית עמל לדירה קטנה וצנועה יותר בחיפה. אחרי שאביו הסתלק השניים אספו אליהם בחום את בן אחותו המתה של דוד ישראל שהייתה גם, זיכרונה לברכה, חברתה הטובה ביותר של דודה בתיה, ומעולם לא הזכירו לאביו את הבטחתו להביא אליו את בנו מיד כשיתבסס בניו יורק. בינתיים התברר שאספי הוא ילד מחונן שניחן בכישרון יוצא דופן למתמטיקה, והדודים, גאים מאוד בתבונתו ובכישרונותיו האינטלקטואליים, רשמו אותו לכיתת מחוננים שהקים הטכניון לעילויים מסוגו, ועשו כמיטב יכולתם לעודד אותו ללמוד ולהתפתח, ובעיקר שמחו שמחה גדולה כשמוריו הציעו לו לדחות את הגיוס ולהפוך לעתודאי. אסף לא ממש התלהב מהרעיון, הלימודים לא היו קשים, אבל לאחרונה הוא התחיל להשתעמם ולמאוס בהם והרעיון של לבישת מדים די קסם לו, אבל דודה בתיה אמרה בתקיפות שלא בוער כלום, הצבא יכול לחכות, וכמו שהמצב נראה לאחרונה לא יחסרו לו מלחמות גם בעתיד, וכל זמן שאפשר עדיף להשקיע בלימודים.

כמו הילד הטוב והצייתן שהוא היה אסף קיבל את הדין גם הפעם ופנה למסלול עתודאים בהנחה, המוטעית מסתבר, שהוא ימשיך לגור עם דודה בתיה ודוד ישראל -שלא היו להם ילדים משלהם - ולהיות מרכז עולמם, ופתאום הוא מקבל צו גירוש מהדירה הקטנה והחמימה שהייתה ביתו במשך שנים כה רבות.

"למה שלא נחזור כולנו לגור בבית הישן בקרית עמל והעובדת הזרה תגור בחדר האורחים?" ניסה לדחות את רוע הגזירה.

"חמוד שלי," נאנחה דודה בתיה והחליקה יד אוהבת על שערו המתולתל שרק היא ידעה לסרק בלי להכאיב ולמשוך, "הלוואי ויכולנו, אבל יש שם כל כך הרבה מדרגות..." היא נאנחה, "כשרק הגענו לגור שם התלהבנו מהנוף וחשבנו שתמיד יהיה לנו כוח לטפס בכל המדרגות האלה, אבל אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, ואחרי ששברתי את הרגל שמחתי שלא מכרנו את הדירה הישנה של הורי שלמזלי לא צריך לעלות במדרגות כדי להגיע אליה, הרגל שלי הבריאה בסוף, אבל אז אתה הגעת והיה לנו נוח מאוד לגור בחיפה, קרוב לטכניון, והיום עם הכיסא גלגלים של ישראל... מזל שאנחנו גרים פה, בלי מדרגות וקרוב לרוטשילד."

"את מתכוונת בני ציון." תיקן אותה אסף אוטומטית, דודה בתיה התקשתה להסתגל לשינוי שמו של בית החולים הוותיק.

"כן, בני ציון." נאנחה דודה בתיה בפיזור נפש, וביקשה מאסף להתחיל לארוז כי עוד מעט מגיע אלי לקחת אותו לבית הישן.

"מי זה אלי?" הופתע אסף מכושר הארגון של דודתו הקשישה שהיה לה, כמו שטען תמיד בעלה בהערצה, ראש של גנרל.

"נו, אלי בכר, הבחור הזה ששכר מאיתנו את הבית." הסבירה דודה בתיה ושלפה מחדר הארונות הדחוס שלה מזוודה ענקית שבתוכה היו חבויות עוד שלוש מזוודות, אחת יותר קטנה מהשנייה.

"ולא אכפת לו שאני אגיע לגור אצלו פתאום?" הקשה אסף.

"ממש לא, הוא שמח מאוד לשמוע שבמקום להעלות לו את השכר דירה אני רק מכניסה לו עוד דייר משנה, ואל תדאג, אתה לא תפריע שם לאף אחד, החדר אורחים זו בעצם מין יחידה נפרדת כזו. זה בעצם מה שנשאר מהבית המקורי שעליו בנינו את הבית שלנו, ישראל רצה להפוך אותו למחסן, אבל אני לא הסכמתי, אז עוד קיוויתי שיום אחד יהיו לנו ילדים וחשבתי שילד מתבגר ישמח מאוד לקבל יחידת דיור נפרדת עם מקלחת, שירותים ומטבחון..." היא גררה את המזוודה הגדולה לחדרו של אסף, הניחה אותה על מיטתו והחלה לארוז את בגדיו בתנועות נמרצות, מוחה בתנועה חטופה את הדמעות שצצו פתאום בעיניה, "ככה זה, בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק." העירה אחרי שהשתלטה על רגשותיה, "אבל בסוף הכל יצא לטובה, והבן של החברה הכי טובה שלי, זיכרונה לברכה, שאני אוהבת כאילו היה שלי יגור ביחידת דיור שתכננתי בשביל הילד שלא נולד לי.

2. שמחה פראית ולוהטת

אלי בכר הגיע אחרי איחור של רבע שעה ובכל זאת נכנס לדירה בלי חיפזון, לחץ בשלווה את ידה של הדודה שהוא כינה גברת בתיה, התנצל כאחר יד על האיחור, מתרץ אותו בפקקים ובקשיי חנייה, ופנה לסקור את אסף שהציץ אליו בגנבה בעודו מעמיד פנים שהוא עסוק מאוד באריזת נעליו. "אתה אסף." קבע אלי והושיט לו ללחיצה יד גדולה וארוכת אצבעות, "לפי הסיפורים של גברת בתיה חשבתי שאתה עוד ילד קטן." הצטחק בחביבות, "אבל עכשיו אני רואה שאתה כבר גבר." חייך אל אסף חיוך צחור שיניים ומעך את כפו בלחיצה חזקה, "בן כמה אתה אסף?" שאל.

"עוד מעט בן שבע עשרה." הסמיק אסף, פוקד לשווא על הדופק שלו להפסיק לדהור בצורה מטורפת, ועל ליבו להפסיק לקפץ כמו ילד שאכל יותר מידי סוכר. זה לא עזר, אלי בכר היה כל מה שהוא פינטז עליו כשדמיין לעצמו את בן זוגו בעתיד – גבר סקסי מדהים, שחום, שרירי, שחור עיניים ושער ובעל חיוך נבון ועליז שכישף אותו. לא עזר שהוא הזכיר לעצמו שוב ושוב שאלי נשוי ואבא לילד ומין הסתם לגמרי סטרייט, הוא לא הצליח להפסיק להתרגש וגרוע מכך, להסמיק כמו ילד קטן.

"אסף ילד בוגר מאוד לגילו." התערבה דודה בתיה, "הוא לומד בטכניון בכיתת המחוננים והוא ילד שקט ואחראי מאוד, הוא לא יגרום לכם שום בעיות." הבטיחה.

"רואים שהוא ילד מחונך מבית טוב." הצטחק אלי, "עשיתם איתו עבודה טובה, ואגב, מה שלום ישראל?"

"משתפר מיום ליום." הצהילה דודה בתיה את פניה כאילו לא נרדמה כל לילה בבכי מרוב דאגה לבעלה שמאז האירוע המוחי שקע בדיכאון ואיבד את רצונו לחיות. "המקרוגל והמקרר כבר הגיעו?" שינתה בזריזות את נושא השיחה.

"כן, הגיעו הבוקר וכבר שמתי אותם במקום, וגם התנור והגז עובדים כמו שצריך. נועה שטפה וניקתה הכל ואפילו סידרה לילד את המיטה, ואם יהיה צורך היא מוכנה לתת לו גם כמה שיעורים בבישול."

"מי זו נועה?" שאל אסף, משתדל לא ללטוש בו מבטים גלויים מידי, אבל מתקשה בכך מאוד.

"נועה היא גברת נחמדה מאוד שהיא לשמחתי גם אימא של ארנון המתוק, הבן שלי." הסביר אלי, עיניו מרצדות בעליזות כשדיבר על בנו.

"יש לך תמונות שלו?" שאלה דודה בתיה שאהבה מאוד תינוקות וילדים קטנים. אלי לא היה זקוק ליותר מכך כדי למהר ולשלוף את הסמרטפון שלו ולהראות להם מבחר תמונות של ילדון שמנמן כבן שנה שהשתובב עם כלב לברדור בהיר ונאה. "אני מקווה שאתה אוהב כלבים כי בלונדי שלנו הוא חלק מהמשפחה, לדעתי הוא חושב שהוא אחיו הבוגר של נוני."

"אני מאוד אוהב כלבים." אישר אסף בשמחה, "ואם דוד ישראל לא היה אלרגי הייתי מגדל כלב בעצמי."

"ומי זו?" הצביעה דודה בתיה על צעירונת דקיקה אחת ששערה המחומצן לבלונד פלטינה היה מגולח כמעט לגמרי, ואוזניה היו מעוטרות בשפע עגילים לא תואמים. 
"חברה של נועה." ענה אלי בקצרה, ואסף תהה אם הוא רק מדמיין או שלקולו נוספה נימה חמצמצה משהו. "וזה בטח בעלה, או רק החבר שלה?" שיערה דודה בתיה בתום לב, מצביעה על תמונה של צעיר שרירי ובהיר עור שדגמן למצלמה פוזה של מרים משקולות.

"זה עוז." הפטיר אלי בחוסר רצון, והפעם היה אסף בטוח, הוא נשמע כאילו נגס קודם לימון חמוץ במיוחד, "הוא דווקא החבר שלי, והוא ממש לא סובל את דורון."

"מי זה דורון?" התבלבלה דודה בתיה.

"הבחורה שראית קודם, הרזונת עם העגילים והחמצון." ביאר אלי, כיבה בקוצר רוח את הסמרטפון ודחף אותו לכיסו.

"בחורה שקוראים לה דורון?" השתוממה דודה בתיה, "נו, עכשיו כבר ראיתי הכל." הצטחקה קלות, העיפה מבט בשעון ונבהלה, "קדימה בחורים, צריך להזדרז או שאני אפספס את מנהל המחלקה, אני חייבת לדבר איתו על משהו דחוף."

"אל תדאגי גברת בתיה, את לא תאחרי, אני אקח אותך באוטו שלי עד לפתח של בית החולים." הבטיח אלי וגם קיים. אחרי שהם הורידו במאמץ משותף (אם כי אלי עשה את רוב העבודה) את שלושת המזוודות עם חפציו של אסף למכוניתו של אלי הוא הושיב בנימוס ובזהירות את דודה בתיה במושב לצידו, ואחרי שחגר אותה במו ידיו הסיע אותה לבית החולים פלימן, ונסע משם רק אחרי שווידא שיש לה איך לחזור הביתה.

"חבל שלגברת בתיה אין מכונית, כואב לי הלב שהיא צריכה להיסחב באוטובוסים." העיר בעודו מפלס את דרכו לעבר קרית עמל.

"האמת שיש להם מכונית, אבל לדודה בתיה אין רישיון, וגם דוד ישראל נהג מעט מאוד בשנים האחרונות ורק בשעות הבוקר, הוא פחד לנהוג בלילה, אמר שהפנסים מסנוורים אותו. הם שמרו על המכונית רק בשבילי וכבר התחלתי ללמוד, אבל בזמן האחרון אין לי כל כך ראש וזמן לזה."

"תיאוריה עברת?" שאל אלי במעשיות.

"כן, בטח, בפעם הראשונה." השיב אסף, גאה בעצמו.

"וכמה שיעורים עשית?"

"אהה... בערך שש עשרה אני חושב, המורה אמר שאין מה למהר כי בין כה וכה ירשו לי לעשות טסט רק בעוד חודשיים, אבל זה היה כשהתחלתי ללמוד, מאז עברו כבר שלושה חודשיים, כמה שיעורים אני עוד צריך לעשות?"

"אי אפשר לגשת לטסט לפני עשרים ושמונה שיעורים, חבל שהפסקת באמצע, דווקא עכשיו מכונית הייתה מאוד שימושית לך ולדודים שלך. יש לך כסף לממן את השיעורים ואת הטסט?"

"כן, בטח, אבא שולח לי כסף כל חודש." עיווה אסף את פניו בסלידה. בילדותו הוא התגעגע מאוד לאביו, אבל עם הזמן התחלפו הגעגועים בכעס ובעלבון והכסף שאביו הכניס לחשבון הבנק שלו כתחליף לנוכחותו היה מאוס עליו.

"אתה לא מסתדר עם אבא שלך, מה?" הציץ אלי לעברו.

אסף משך בכתפיו והזעיף את פניו. איזה בחור יפה, הרהר אלי לעצמו, הוא הולך לשבור הרבה לבבות בעתיד. "חברה יש?" חייך לעבר הצעיר בניסיון לחמם קצת את האווירה.

"לא, למה?" התקפד אסף.

"סתם, אני רק מנסה להכיר אותך יותר טוב, זה הכל, ואם כבר מדברים על חברה אז כדאי שתדע שכאשר תהיה לך אחת אתה יכול חופשי להביא אותה הביתה, אנחנו לא נציק ולא נלשין, אבל זה סתם, לידע כללי, אתה עוד צעיר, אתה לא צריך להילחץ."

"אני לא לחוץ." השיב אסף, מנסה לשמור על ארשת פנים שלווה, לא בגלל בחורות בכל אופן, הוסיף אבל רק בינו לבינו. לא עלה בדעתו להגיד דבר כזה לגבר הזר והסקסי להלל הזה שישב לצידו וניסה לנהל איתו שיחת גברים קלילה, כאילו שיש סיכוי שהם יהפכו אי פעם לחברים, אם הוא היה יודע את האמת הוא בטח היה זורק אותי מהאוטו שלו ומחטא אותו לפני שהיה נותן לאשתו ולבן המתוק שלו לשבת בו, חשב ודמעות של עצב ורחמים עצמיים עלו בעיניו הכחולות היפות.

ברגע שהגיעו לקרית עמל צצו בזיכרונו של אסף המון פרטים קטנים ששכח. הכל נשאר כמעט כמו פעם, אבל היה הרבה יותר קטן מכפי שזכר. הבית לא היה כל כך גבוה ורחב, החצר הייתה בעצם קטנה וצנועה למדי, והפרדס הסבוך של ילדותו התכווץ לכמה עצי פרי שעמדו בצניעות מאחורי הבית. "איפה הברוש?" נזכר פתאום, "ממש פה עמד ברוש שהיה יותר גבוה מהבית."

"נכון." אשרה נועה שיצאה לחצר עם נוני הקטן בזרועותיה כדי לקדם את פניו ולהשגיח שהכלב לא יתנפל עליו, "אבל לפני שנתיים נאלצנו לכרות אותו כי הוא התחיל להתייבש ופחדנו שהוא ייפול על הבית, בוא, אני אראה לך את החדר שלך." מסרה את התינוק לידי אביו והובילה את אסף פנימה, "הנה, פה המטבח וחדר האוכל, ובהמשך הסלון וכאן," פתחה דלת עץ מגולפת לנוי, "אתה תגור, תיזהר לא ליפול במדרגות." אסף ירד חמש מדרגות, פתח עוד דלת, וחצה מסדרון קטן שמצד אחד שלו היה מטבחון פעוט, ומהצד השני מקלחת ושירותים, קטנים אף הם, והגיע לחדר גדול ומרווח עם חלון גדול שנפתח לנוף רחב של גבעות עגלגלות מכוסות עצי אלון, מעבר להן נראו עצי ברוש זקופים, ונועה הבטיחה לו שבימים בהירים עם ראות טובה אפשר לראות אפילו את הפסל של אלכסנדר זייד -השומר האגדי, רוכב על סוסו ומשקיף על עמק יזרעאל.

החדר נראה לאסף (שגר עד אז בחדרון קטן וצנוע וישן במיטת נוער צרה) גדול ומרווח מאוד, והמיטה נדמתה לו פשוט ענקית. "אני מקווה שלא אכפת לך שזו רק מיטה וחצי." התנצלה נועה, "אבל פחדנו שמיטה כפולה תתפוס יותר מידי מקום."

"המיטה ממש בסדר." הרגיע אותה אסף ופתח את דלת הארון הגדול שהסתיר למחצה את המיטה, מפריד בינה ובין שולחן כתיבה עם מדפים תלויים מעליו.

"לא ידענו איפה לתלות את הטלוויזיה אז שמנו אותה על שולחן עם גלגלים כדי שתוכל להסיע אותה לאן שמתחשק לך." הסבירה נועה, "ואתה מוזמן כמובן לשנות את הסידור של הרהיטים איך שבא לך." הוסיפה.

"אין צורך, הכל נראה לי פשוט מושלם." הבטיח לה אסף והתיישב על כורסה מרופדת באדום כהה שהדום תואם קטן ניצב למרגלותיה. מצידה האחד של הכורסה עמד שולחן קטן ועגול, ומצידה השני ניצבה מנורת קריאה מכרום מבהיק.

"אין פה מקום לסלון נורמאלי, אבל חשבתי שיהיה נחמד לסדר לך פינת קריאה קטנה." הסבירה נועה.

"הכל פשוט מושלם." הבטיח לה אסף בחיוך מרגיע, "אני מאוד מודה לך."

"בבקשה." השיבה לו נועה בחיוך שהאיר את פניה השמנמנים ופיזר מעליהם את הבעת הדאגה, והטיבה בשמץ גנדרנות את השער שנפרע על מצחה, "יופי, אם ככה אני הולכת לחמם ארוחת צהרים." הכריזה, "אתה מוזמן לאכול אתנו כמובן." הוסיפה בנדיבות ויצאה.

עד שהאוכל לצהריים התחמם הכניס אסף, בעזרתו של אלי, את מזוודותיו לחדרו החדש, ראשית חכמה חיבר את המחשב הנייד שלו לחשמל, ואחר כך החל לפרוק את המזוודות ולסדר את בגדיו במקומם. לשמחתו הרבה בלונדי הסקרן, שמיד קלט את חיבתו לכלבים ולא נבח עליו כמעט כשהגיע, דחף את אפו לחדרו, וכשהתקבל בברכה ובליטוף החליט להישאר. אסף אהב מאוד כלבים ונוכחותו של הלברדור היפה והידידותי שמחה אותו מאוד.

הוא כמעט סיים כשנועה קראה לו לבוא לאכול. להפתעתו חוץ ממנה ומאלי ישבה אתם לשולחן גם דורון. האוכל היה פשוט וטעים, אבל צמחוני למהדרין. הם אכלו מרק אורז ושעועית, פשטידת ירקות עשויה קישואים בצל וטופו בטעם סויה, ולקינוח קיבלו פירות.

"מכיוון שאני עוד מניקה אני אוכלת פעם בשבוע דגים ולפעמים ביצה," הסבירה נועה, "אבל דורון טבעונית אדוקה ומאחר והיא עושה את רוב הבישולים בבית..." היא משכה בכתפיה במעין השלמה וחייכה אל אסף בהתנצלות בעוד דורון מביטה בו במבט נוקשה שאסף דימה לראות בו מעט עוינות.

"גם הכלב טבעוני?" שאל.

"לא, בלונדי אוכל אוכל של כלבים שמכיל גם בשר." הסביר אלי שהיה שתקן מאוד בזמן הארוחה, ובקושי הרים את ראשו מהצלחת, "טוב, אני הולך עכשיו לטיול קטן עם בלונדי." הכריז אחרי שפינה את צלחתו למדיח הכלים.

"אני יכול לבוא גם?" קפץ אסף מכיסאו. חדרו היה מסודר כמעט לגמרי והוא השתוקק להתרחק ממבטה המטריד של דורון, וגם, למה להכחיש? לבלות כמה שיותר בחברתו של אלי.

בלונדי ששכב בסבלנות על מיטת כלבים מרופדת שניצבה בסלון זינק ממנה בהתלהבות ברגע שאלי הוריד מהקולב את החגורה שלו ונדחף החוצה בזריזות, מכשכש בזנבו המפואר בהתלהבות עצומה. "אתה לא קושר אותו?" התפלא אסף כשהם יצאו מהשער האחורי של החצר, בלונדי דוהר לפניהם בשמחה.

"לא," השיב אלי, "בעיקרון אני צריך, אבל מאחר ואנחנו מטיילים בשמורה ואין פה מכוניות, וגם מעט מאוד אנשים אז באמת שאין צורך, אני לוקח את החגורה רק למקרה שניתקל באיזה טמבל עם אופנוע שטח או טרקטורון, בלונדי שונא אותם משום מה ורודף אחריהם כמו משוגע, ואני נורא פוחד שאחד מהמטומטמים האלה עוד ידרוס אותו בטעות."

"איזה יופי פה." התפעל אסף ונשם מלא ריאותיו אוויר צח, "לאן השביל הזה מוביל?"

"לבית שערים, יש שם דשא ענקי וספסלים, המון אנשים באים לטייל שם עם הכלבים שלהם, אני מטייל עם בלונדי כל בוקר לפני העבודה, ולפעמים גם אחרי הצהריים, תלוי אם יש לי זמן."

"תגיד, מה העניין עם דורון? היא גרה אצלכם או מה?" העז אסף לשאול אחרי שהם הגיעו לדשא רחב ידיים והתיישבו על ספסל עץ, בלונדי רובץ למרגלותיהם.

אלי החל להתעסק בחוסר נוחות בחגורה של הכלב, מפתל אותה בין אצבעותיו, "כן, סוג של." ענה בחוסר רצון.

"אני שואל רק כי היה לי רושם שהיא לא סובלת אותי משום מה, ועלה בדעתי שאולי תפסתי לה את החדר ובגלל זה היא מסתכלת עלי במבט אנטיפטי כזה." הסביר אסף, נבוך בגלל המבוכה שגרם לאלי.

"לא, אל תדאג, היא מסתכלת ככה על כל הגברים. היא אחד מהלסביות האלה שפשוט שונאות גברים." הסביר אלי, הניח מידיו את החגורה ונגע בתנועה חטופה בברכו של אסף שנרעד והסמיק, "תשמע אסף, אני רואה שאתה בחור נבון ובטח תבין את זה לבד בסוף, ולכן אני מעדיף להפסיק עם המשחקים האלה ולהיות גלוי אתך מההתחלה, אבל הייתי מעדיף שהדודה שלך לא תדע כי למרות שהיא על הכיפק ובעלת בית מקסימה בכל זאת, אישה בגילה..."

"מה אישה בגילה? למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שלמרות שאנחנו ההורים של נוני אני ונועה לא באמת זוג, היא חיה עם דורון, החברה שלה, ועד לפני איזה חודש אני ועוז... לא ממש גרנו יחד, אבל הוא היה ישן איתי כמה פעמים בשבוע עד ש... טוב, אולי הוא עוד יחזור."

"אתה מתכוון להגיד שנועה לסבית ושאתה... אתה..." אסף הנמיך את קולו, "אתה הומו אלי?" לחש, וכשאלי הניד לאות הן ניצתה בחזהו שמחה פראית ולוהטת, מחממת את כל גופו.

 3. ילד בגילך

עוד לפני שהתייתם מאימו חש אסף שהוא שונה משאר הילדים, מאז ומתמיד הוא חש שהוא לא כמו כולם, אבל המחלה של אימו, מותה ועריקתו של אביו דחקו את ההרגשה המעורפלת הזו לירכתי תודעתו. רק בגיל ההתבגרות, כשגופו החל להשתנות לאיטו מגוף של ילד לזה של גבר, שבה ההרגשה הזו וצצה, ויום אחד, בזמן שהחליף את בגדיו לבגד ים לפני יציאה לשיעור שחייה, הוא הבין פתאום במה הוא שונה מחבריו. הוא היה אז בכיתה ט', מתבגר גמלוני ומבולבל, והתגובה הראשונית שלו הייתה להדחיק את הידיעה המפחידה הזו ולא לחשוב עליה יותר. הוא הצליח בכך לא רע עד שדוד ישראל התמוטט, ואלי צץ במפתיע בחייו. למרות שהתאמץ לא להרהר בנושא אסף ידע היטב שיום אחד, בעתיד הרחוק מאוד, אולי אפילו אחרי הצבא, הוא יאלץ לגלות לדוד ולדודה שהוא הומו, והיה בטוח שדודה בתיה תקבל את הבשורה בשלוות נפש ולא תעשה מזה עניין, ושגם הדוד ישלים בסופו של דבר עם רוע הגזרה אם כי יחוש אי נוחות ומבוכה ויתקשה מאוד להתנהג איתו כרגיל.

"אני לא מבין למה אתה עושה מזה שאתה הומו סוד כזה גדול." אמר לאלי בעוד הם פוסעים לאיטם חזרה הביתה, בלונדי מתרוצץ סביבם בעליצות.

"זה לא סוד." התקומם אלי בעלבון, "ממש לא. אני מחוץ לארון כבר חמש עשרה שנים. כל מי שמכיר אותי יודע שאני הומו, וזה כולל אפילו את ההורים ההומופובים שלי שפחות או יותר נתקו איתי קשר ועד היום לא פגשו את נוני."

"הדודים שלי לא כאלה, אני בטוח שהם לא הומופובים." הכריז אסף בתקיפות.

"איך אתה יודע?" זקף אלי גבה מלגלגת.

"אני יודע כי אני מכיר אותם ואני בטוח ש... טוב, דוד ישראל אולי... אבל כיום הוא די מנוטרל, ומי יודע אם הוא יצליח יום אחד לחזור לעצמו, אבל הדודה שלי, למרות שהיא אישה לא צעירה, היא בן אדם מאוד פתוח וליברלי. אני משוכנע שאחרי שאני אספר לה עלי היא ישר תגיד שהיא אוהבת אותי בכל מקרה ו..."

"רק רגע, למה אתה מתכוון תספר לה עליך?" עצר אלי מלכת והביט בו במבט חשדני, "אתה רוצה להגיד לי שגם אתה..."

"כן." הנהן אסף וחייך חיוך ענקי ויפה.

"מאין לך? כבר היית פעם עם מישהו?" המשיך אלי להיות חשדן וספקני.

"לא, עוד לא, אבל זה לא משנה כי אני... אני יודע מי אני ומה אני רוצה." הודיע אסף ונגע קלות בכתפו של אלי, מבריש אותה בקצות אצבעותיו בליטוף ביישני.

"תפסיק עם זה מיד ילד!" התנער אלי וסטר על כפו בתנועה חדה ומעליבה, "לא אכפת לי מה עובר בראש החרמני שלך כל זמן שתשמור את זה לעצמך, ושלא תעז לגעת בי יותר, הבנת?"

חיוכו השמח של אסף נעלם, דמעות של עלבון מילאו את עיניו ופניו החווירו ואחר כך האדימו. "סליחה, לא התכוונתי." גמגם, האיץ את פסיעותיו והסתלק במהירות, מותיר מאחוריו את אלי הנבוך שכבר הספיק להתחרט על תגובתו הפזיזה.

"הרגשתי כמו מנוול שבעט בגור חמוד שרק רצה לשחק איתו קצת." התוודה באותו ערב באזני נועה שתהתה מה עובר על אסף, ולמה הוא מסרב לבוא לאכול ארוחת ערב.

"הרגשת מנוול בצדק גמור." נזפה בו, "הילד החמוד הזה נתן בך אמון ויצא מהארון בפניך ואתה צועק עליו ומשפיל אותו ככה, מה עבר עליך? לא מתאים לך להתנהג ככה אלימלך."

"אלי." תיקן אותה אלימלך ששנא את שמו המלא, "ואם הוא רק היה יוצא מהארון זה היה בסדר גמור, אבל הוא גם ניסה ללטף אותי וזה כבר היה מוגזם."

"אז הוא נגע בך טיפה, אז מה? הוא רק ילד, אפשר לחשוב שהוא ניסה לאנוס אותך, אתה יודע מה אני חושבת אלי? אני חושבת שגם הוא מוצא חן בעיניך, בגלל זה התנפלת עליו ככה."

"שטויות!" התעצבן אלי, "תפסיקי עם התיאוריות המטופשות האלה, מה לי ולתינוק הזה? הרי אני כפול ממנו בגיל."

"נו, אז?" לא התרשמה נועה מטיעוניו, "אתה מבוגר ממנו בשבע עשרה שנים בסך הכל, מה זה שבע עשרה שנים בימינו? כשהוא יהיה בן ארבעים אתה תהיה רק בן חמישים ושבע."

"רק חמישים ושבע," גיחך אלי בזלזול, "אין לך מושג על מה את מדברת נועל'ה, חמישים ושבע שנים בשנות הומואים זה כבר יותר מדינוזאור, זה מאובן של דינוזאור."

"כן, שמענו עליכם, ההומואים, שלושים זה פג תוקף, וארבעים זה ויאז'ה עם רגל אחת בקבר." גיחכה נועה, "גברים יכולים להיות כאלה סתומים לפעמים." הפטירה בבוז, קמה והחלה לפנות את השולחן מכלים מלוכלכים, "עזוב, אל תסתובב לי בין הרגליים," נזפה באלי שניסה לעזור לה, "הנה, דחפה לידיו צלחת עם סלט אבוקדו ולצידו כמה טוסטים, חמימים עדיין, "לך להביא לאסף ארוחת ערב, ועל הדרך תתנצל בפניו."

"להתנצל?" נאחז אלי בצלחת, מביט בה במבט אומלל, "אני מה זה גרוע בקטע הזה, מה, פשוט לבוא ולהגיד לו כמו איזה דביל שאני מתנצל?"

"זה יספיק בתור התחלה, ויהיה יפה אם תוסיף גם שאתה מפגר וטמבל, ושיתעלם מעכשיו ממה שאתה אומר כי אתה פשוט אידיוט גמור."

אלי עיווה את פניו באי רצון לשמע הצעתה, אבל מראה פניו הפגועים של אסף העיק עליו, ולכן קיבל עליו את הדין והלך לחדרו של אסף, נושא את הצלחת על כף ידו כמו מלצר. הוא נקש בזהירות על הדלת, שמע איזה רטינה לא ברורה מהצד השני, החליט שדי בכך ונכנס פנימה.

אסף שהיה שרוע על המיטה, פניו מופנות לקיר, לא היה במצב רוח מתאים לקבלת אורחים, "מה אתה עושה פה?" התיישב על מיטתו, לוטש מבט זועם באלי.

"הבאתי לך ארוחת ערב." הניח אלי את הצלחת על השולחן הקטן, ואה... וגם באתי להתנצל."

"אני לא רעב, ואני לא מעוניין בהתנצלויות שלך, קח את הצלחת ועוף לי מהחדר." השיב אסף בגסות, התיישב ליד שולחן הכתיבה, הדליק את המחשב והחל לעיין בערמת דפים עמוסי נוסחאות שהייתה מונחת על השולחן.

"מה אתה עושה?" הסתקרן אלי והציץ בדפים, "וואו..." התרשם, "נראה נורא מסובך, אתה באמת מבין מה כתוב פה?"

"זה סך הכל כמה מטריצות מדורגות." השיב אסף ביובש, אם כי במעמקי ליבו חש דגדוג של גאווה לשמע התפעלותו התמימה של אלי.

"לי זה נראה כמו סינית, אין לי אפילו בגרות במתמטיקה, נכשלתי פעמיים למרות שלמדתי רק שלוש יחידות, ובסוף התייאשתי ועזבתי את זה. למזלי גיליתי שהמורים לא צדקו, אפשר להסתדר בחיים יפה מאוד גם בלי בגרות."

"אני שמח לשמוע את זה, ועכשיו, אם תסלח לי..." תקע אסף את פניו במסך המחשב, מניח לאלי להבין שנוכחותו לא רצויה.

"אני סולח לך." סירב אלי להבין את הרמז, "אבל אני רוצה שגם אתה תסלח לי, הייתי בהמה גסה, הוצאתי עליך את העצבים שעוז עשה לי, וכמו שנועה החכמה הבינה מיד, עשיתי את זה דווקא לך כי אתה ממש מוצא חן בעיני."

"באמת?" הניח אסף למחשב ופנה להביט באלי שרכן לעברו, כולו אומר חרטה ובושה.

"כן, מה אני אעשה, למרות שאני מרוקאי שחור ומכוער אני נדלק דווקא על בחורים אשכנזים יפים ובהירים, ואתה, תרשה לי להיות הראשון שמגלה לך את זה, בחור ממש יפה, אבל..." הוא זקר את אצבעו כמו גננת שעומדת לנזוף באחד מחניכיה הקטנים, "אבל אתה צעיר מידי בשבילי, באמת חבל, אבל לגבר בן שלושים וארבע אין מה לעשות עם ילד בן שש עשרה."

"אני אהיה בן שבע עשרה בעוד שבועיים." תיקן אותו אסף בקפדנות.

"מזל טוב אספיניו, אבל עדיין אני כפול ממך בגיל." הצטחק אלי, והרשה לעצמו להעביר יד ידידותית על תלתליו הבהירים של אסף שנרתע ממנו בעלבון, "אל תקרא לי ככה." התיז בעצבנות, "קוראים לי אסף."

"אני יודע חמוד, סליחה אם נעלבת, לא התכוונתי, אבל אסף נשמע רשמי כל כך, איך קוראים לך החברים או המשפחה?"

"אין לי כל כך חברים." הודה אסף, "אני מסתדר עם כולם, אבל הם בעיקר חברים ללימודים." פניו נעגמו, "לפעמים דודה בתיה קוראת לי אסי." הוסיף בהיסוס נוגע ללב שצבט את ליבו של אלי.

"ואיך ההורים שלך קראו לך כשהיית קטן?" חקר אלי בסקרנות.

"לא זוכר." התקשו פניו של אסף, "למה אתה חוקר אותי אליהו?"

"סליחה שאני מציק, אני פשוט סקרן." התנצל אלי, "ולצערי אני לא אליהו, אלי זה קיצור של..." הוא עשה הפסקה להגברת הרושם ואז לחש, מכסה את פיו בכף ידו ומקרב את פניו אל אזנו של אסף, "אלימלך, זה השם האמיתי שלי."

"אלימלך?" הצטחק אסף, "האמת, דווקא מתאים לך."

"כן, ממש." רטן אלי, "צריך רק להוסיף זקן, פאות וכיפה ואני אראה בול כמו סבא שלי זכרונו לברכה שהיה רב גדול בקזבלנקה."

"בכר זה שם משפחה מרוקאי?" התפלא אסף שבמקור היה ברקוביץ, אבל מאחר ואביו עברת את שם משפחתו כמה ימים אחרי היוולדו הוא התהדר בשם - אסף ברק.

"לא, בולגרי, אבל אימא מרוקאית והיה לה חשוב מאוד לכפר על זה שהיא התחתנה מחוץ לעדה המרוקאית המפוארת, ולכן קראו לי אלימלך ושלחו אותי ללמוד בישיבה." הוא העווה את פניו, ספק בעצב ספק בזלזול, "זה לא עזר לה הרבה, למסכנה, מזל שלפחות האחיות הגדולות שלי חזרו כולן בתשובה והתחתנו עם אברכים דוסים בטלנים שיושבים כל היום בכולל, ומגדלים כרס ובתמורה נותנים להן לעבוד יום ולילה כדי לפרנס אותם ולגדל את הילדים שלהם."

"מה, ואין לך עוד אחים?"

"יש עוד אח אחד גדול ממני שהיה לו מזל ללכת לצבא לפני שאבא ואימא התחרפנו והתחילו להתחזק. במקום לבזבז את הזמן שלו בישיבה כמו שאימא רצתה הוא הלך לטכניון ללמוד הנדסת מחשבים, וכיום הוא חי לו בנחת בארצות הברית, עובד בהייטק, נשוי לאמריקאית ומרוויח טוב, אולי הייתי צריך לנסוע אליו ולחפש את המזל שלי באמריקה, אבל מה לעשות שאני לא אוהב לדבר כל הזמן אנגלית? זה עושה לי כאב ראש. ניסיתי והבנתי שזה לא בשבילי, בחוץ לארץ אני מרגיש כמו דג מחוץ למים."

"אני מבין." הנהן אסף, מגלה להפתעתו שאיכשהו הצליח אלי לפוגג את עלבונו ולעורר בו חיבה כלפיו, ופתאום חש רעב מאוד ונזכר שבעצם הוא ממש אוהב אבוקדו. למרבה הצער שלוש פרוסות דקיקות וקצת סלט לא הצליחו להפיג את רעבונו.

"נורא בא לי לאכול איזה חביתה, או יותר טוב, פיצה." הרהר בקול, "אני לא חושב שאני אצליח לשרוד עוד הרבה זמן רק על ירקות ופירות." נאנח.

אלי גיחך, "ברור שלא, ילד בגילך עוד צריך לגדול," הוא קם, "בא לך ללכת לאכול משהו טעים?" אסף הנהן, "אז קדימה, בוא נלך, אני מזמין."