קוראים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

ג. ההפוכים

6. שוטף + אינסוף
הבוס שלי הוא טיפוס קשוח ממבט ראשון, ונשאר קשוח גם ממבט שני. הוא איש עסקים והמחויבות הראשונה שלו היא לעסק. חוץ מהמשפחה הפרטית שלו בית המלאכה מפרנס עוד כמה משפחות, וכשאתה קטן ונאבק על כל הזמנה וכל לקוח אתה חייב להיות קשוח ולתבוע מסירות גם מעצמך וגם מעובדיך. עד היום לא היו לי שום בעיות איתו. נתתי את הלב והנשמה בעבודה והרגשתי שמעריכים אותי ומכבדים את היכולת המקצועית שלי. על החיים הפרטיים שלי שמרתי חסויים לגמרי.
הגעתי בחמש אחרי הצהרים למשרד של מר דיאמנט שישב ועיין בערמת חשבוניות מהתיק של שוטף + אינסוף כפי שהוא מכנה את החובות שעדיין לא נפרעו.
"שלום הררי." הפטיר לעברי בקול קודר, "שב."
למראה פניו הבנתי מיד שהוא יודע והתיישבתי, מנסה לדכא בכל כוחי את הרעד שעבר בברכיי.
"נודע לי שאתה חולה איידס, אמנון." ניסה מר דיאמנט לרכך את קולו הרועם מטבעו, ורכן מעט לעברי.
"כן, זה נכון. יש לי איידס, אבל אני לא חולה, אני רק נשא."
"בגלל האיידס נסעת לחו"ל?"
"האמת שלא נסעתי לחו"ל... הייתי מבולבל... הסתובבתי קצת... חליתי... הייתה לי מעין התמוטטות עצבים... אני בסדר עכשיו, חוץ מזה שאני נשא."
"איידס זה איידס, מה ההבדל?" זקף לעומתי הבוס גבות סבוכות ורבות הבעה. הסברתי לו את ההבדל בין נשא לחולה, והתנצלתי שוב שלא הייתי גלוי איתו מההתחלה, מנסה להסביר כמה פחדתי, כמה מבולבל ואומלל הייתי.
"הבחור הזה שגר אצלך הוא החבר שלך? בגלל זה הוא עזב?"
"לא, זה לא היה ככה. במקרה דווקא ביום שבו הוא טס ללימודים בחו"ל קיבלתי את תוצאות הבדיקות, וכן, הוא היה החבר שלי, אבל הוא לא עזב מרצונו, אני העזבתי אותו."
"אה..." אמר מר דיאמנט ותקע מבט מהורהר בציפורני אצבעותיו. "זאת בטח הייתה הקלה בשבילו שהחלטת על דעת עצמך שבגלל שאתה נשא אתם צריכים להיפרד?"
"לא, למען האמת לא. הוא... אני... הוא צריך לחזור בעוד שבועיים ואז... אני לא בטוח מה המצב אצלנו, אבל... הכי חשוב זה שלא הדבקתי אותו והוא בריא."
"אתה יודע, אמנון, יש לי בן דוד שנפצע במלחמת לבנון, הוא היה נשוי בקושי שנה, והלכה לו הרגל. ברגע שהוא הצליח לדבר כמו שצריך, דבר ראשון הוא אמר לאשתו שהוא רוצה גט. היא לא חשבה פעמיים, העיפה לו סטירת לחי איומה ואמרה לו שהדרך היחידה שהוא יצליח להיפטר ממנה זה אם הוא יהפוך אותה לאלמנה, וגם אז היא מתכוונת להיקבר ממש לידו. הם סיפרו לי את הסיפור הזה בחתונה של הבן שלהם ואחר כך רקדו כל הלילה עם האורחים, מי שלא יודע לא יכול לנחש שיש לו פרוטזה במקום רגל."
ישבתי בשקט כמה שניות וחשבתי על הסיפור שלו ואז אמרתי שאי אפשר להשוות רגל קטועה למה שיש לי, כי רגל קטועה זה לא מדבק ואיידס כן, וחוץ מזה אנחנו לא נשואים, והוא צעיר כל כך ו...
"תראה," אמר מר דיאמנט בקול שקול, "יש זוגות שכל בעיה הכי קטנה מפרקת את היחסים שלהם, ויש יחסים שהם שוטף פלוס אינסוף. אני מציע שתיתן לעצמכם צ'אנס כמו שאני נותן לבעלי החוב שלי צ'אנס ולא רץ לבית משפט לתבוע אותם."
דמותו הדקה, השחומה והלוהטת של שבי עלתה בעיני רוחי וגל של געגועים הציף אותי פתאום. "אני אנסה." הבטחתי, "למרות שאני מת מפחד." הוספתי.
"החיים הם עסק די מפחיד." הודיע לי מר דיאמנט ונאנח. "אבל פחד זו לא סיבה לוותר עליהם."
הוא קם והושיט לי את ידו ללחיצה, "לך הביתה לנוח ותבוא מחר בבוקר. אנחנו מוצפים עבודה."
רק עכשיו הבנתי שהוא לא מתכוון לפטר אותי למרות כל השקרים שהעמסתי עליו ולמרות שאני הומו וחולה איידס, ולרגע התחלתי להאמין שאולי יש לי איזה שמץ של עתיד, ואז, כשכבר פניתי לצאת, נזכרתי פתאום לשאול איך הוא נודע לו בכלל שאני חולה.
"מישהו צלצל לפה, וסיפר שאתה מאושפז איתו במחלקה פסיכיאטרית ושאתה חולה איידס. הוא לא אמר איך קוראים לו, אבל באמצע השיחה שמעתי מישהו שקרא לו תולי שואל אותו אם הוא לקח כבר את התרופה שלו."
הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מכעס ומעצב שהתערבבו אצלי בפנים לתערובת כבדה ומרה, ואיך כאב ראש מעיק מתחיל להלום ברקתי הימנית.
"כמובן שלא סתם האמנתי לו..." הוא הניח לקולו לגווע, ואז, תוך שהוא מתחמק מלהביט בעיניי סיפר לי בקול מבויש משהו שידידה טובה של אשתו עובדת במשרד הבריאות והוא הרשה לעצמו לעשות אצלה כמה בירורים קטנים. בתיק הרפואי שלי כתוב שהגעתי למיון כשאני חבול, שיכור ועירום לחלוטין.
"באמת?" נדהמתי, לא זכרתי שום דבר כזה. "אתה בטוח שזה הייתי אני?"
"השוטרים מצאו אותך מטייל בגן הציבורי עירום לגמרי חוץ מזוג נעלי התעמלות בלי גרביים."
כאב הראש התחיל להתפשט מהרקה לעבר המצח והעורף. עד שהגעתי הביתה המחצית הימנית של ראשי פעמה בכאב בלתי נסבל. לקחתי כדור, השארתי לשבי הודעה בנייד שאני אוהב אותו ושאחזור אליו מחר, ניתקתי את הטלפון והתמוטטתי במיטה. כל הלילה היו לי סיוטים על שוטטות בגן, וזיונים פראיים עם זרים, אבל למחרת קמתי כמו חדש, דיברתי עם שבי והרגעתי אותו שאני בסדר, והלכתי לעבודה.
בשיחה האחרונה מחו"ל החלטנו שקודם שבי יבלה כמה ימים עם הוריו שהגיעו לפגוש אותו בשדה התעופה. אמרתי לו שלדעתי עדיף שניפרד כי התרופות הרסו לי את הליבידו ואין טעם שנהיה בני זוג והוא אמר שנדבר אחר כך וסגר.
יום אחרי שהוא חזר התעוררתי בשעות הקטנות של הלילה כי החתול הלך עליי. ברגע הראשון הרגשתי רק תימהון מפני שזכרתי בפירוש שהוצאתי אותו החוצה לפני שנעלתי את הדלת והלכתי לישון כי בקיץ אני מקפיד תמיד שיישן בחוץ.
רק בחורף אני מרשה לו לישון בבית ואז הוא מעיר אותי ורוצה לצאת בשעות בלתי אפשריות כמו שלוש לפנות בוקר ואני מתעצבן מודיע לו שמעכשיו הוא ישן בחוץ בגשם וכמובן שבערב למחרת אני מוותר ומרשה לו לישון בבית, ואז הוא שוב הולך עליי ומעיר אותי, ואני שוב מתעצבן ומודיע לו חגיגית שממחר... ניסיתי להתעלם ממנו ולהגיד לעצמי שזה חלום, אבל כשהוא התחיל לחדד עלי את הציפורנים נכנעתי. קמתי, הוצאתי את החתול ואחר כך הלכתי לעשות פיפי ובאותה הזדמנות לשטוף פנים ולצחצח שיניים - היה לי טעם נורא בפה - אומר לעצמי שהנה, לא רק הגוף שלי מתפורר אלא עכשיו גם הזיכרון שלי נדפק, ועוד מעט אני אהיה כמו הזקנים האלו שיוצאים מהבית ושוכחים את הדרך חזרה ובסוף מוצאים אותם משוטטים, מיובשים וגוועים מרעב באיזה חורשה.
רק כשזחלתי בחזרה לחדר השינה וחטפתי מכה באצבע הקטנה של הרגל (זאת שהכי כואבת כשהיא נתקעת במשהו) קלטתי את התרמיל שלו זרוק על הרצפה ואז הבנתי... אני כנראה באמת דפוק, איך לא שמתי לב קודם שהוא שוכב בצד המיטה שלו, מכורבל בפיקה שלי? למרות שהראש שלו היה מתחת לשמיכה ידעתי מיד שזה הוא, אבל ליתר ביטחון הרמתי את קצה השמיכה ובדקתי וזה באמת היה הוא והוא היה ער, המניאק הקטן הזה, ער ומחייך אלי. הדלקתי את האור וכמובן שהדבר הראשון שראיתי הייתה הקסדה של האופנוע מונחת על השידה.
"באת עם אופנוע למרות שכבר דברנו על זה והבטחת לי חגיגית שלא תיסע יותר במלכודת המוות הזאת נזפתי בו, והכנסת את החתול למרות שאתה יודע שבקיץ הוא מנשיר שערות ומפריע לי לישון, ולמה אתה מתגנב לי למיטה ככה, באמצע הלילה? ואם היית מוצא אותי במיטה עם אחר?"
"אז שניכם הייתם מתים עכשיו." הוא ענה לי בחוצפה והתנפל עלי.
כל הנאום המסודר שהכנתי על ההשפעה ההרסנית של המחלה על המיניות שלי, ועל זה שהפכתי א-מיני לאחרונה (קיבלתי את הרעיון מפורום הייעוץ הפסיכולוגי) נשכח בבת אחת. תכננתי להרצות לו על חיים טהורים, נקיים מסקס ומבוססים על ידידות בלבד, אבל איפה? אני אולי יכול להחליט שאני א-מיני אבל הזין שלי יימח שמו... לו יש דעות מוצקות משלו בנושא. הוא היה עירום מתחת לשמיכה, וגם אני ישן בעירום, וברגע שנגענו זה בזה היה פיצוץ רק אחרי שלושה קונדומים נרגענו מספיק כדי לדבר.
הוא התנצל שבא בצורה כזו והודה שזה היה דחף פתאומי. בעצם הוא התכוון להגיע רק במוצאי שבת, אבל אחרי שהוריו פיטמו אותו בארוחת ליל שישי ענקית שכל המשפחה הוזמנה אליה, ואחרי שהוא התנשק והתחבק עם מליון דודים ודודות, ושני מליון בני דודים ודודות, וסיפר שוב ושוב לכולם כמה טוב בבית הוא נשאר לבד, ובשתיים לפנות בוקר הוא הבין שהוא חייב, פשוט חייב לראות אותי.
אני חייב אותך אמר ושב ונישק אותי. אין מצב שלא נהיה יחד ולא אכפת לי מכלום. הודיע לי בפסקנות וכל ההסברים וההחלטות והנאומים שלי התאיידו כמו אגלי טל ביום קיץ לוהט.
אז מה אם זה לא הגיוני ולא חכם ואפילו מסוכן? מה לא ברור פה? הוא חייב אותי ודי.
אחרי שהוא הודיע לי שאנחנו שוב יחד ואין מה להתווכח על זה הוא הפך אליי את גבו, הצמיד את עכוזו הקטן והחלק לבטני ונרדם. עייף ומאושר שמתי את הראש שלי על העורף הצמרירי שלו, הסנפתי עוד מנה ענקית מהריח הנפלא שלו ונרדמתי גם כן.
קמתי כרגיל בשש בבוקר אחרי שחלמתי חלום מוזר על... על מה היה החלום הזה? לא זוכר. אתם יודעים איך חלומות נשכחים כמה שניות אחרי שאתם מתעוררים? כל מה שזכור לי זה שהיו בחלום הזה המון פרחים צבעוניים שהפכו לפרפרים ברגע שניסיתי לגעת בהם. ובעוד אני שוכב ומנסה לנתח את המשמעות הפסיכולוגית של פרחים צבעונים שהופכים לפרפרים, קלטתי פתאום שכל החלומות שחלמתי עד כה היו בגוונים של אפור ושחור, וזה החלום הראשון שחלמתי מזה המון זמן שהיו בו צבעים. משום מה זה גרם לי להיזכר בסיפורים על המחיקון צבעים ששמו פעם על טלוויזיות צבעוניות כדי שאנשים לא יבזבזו עליהן כסף ועל האנטי מחיקון שהמציאו כדי להתגבר עליו. סיפור הזוי ומצחיק לכל הדעות.
"מה מצחיק אותך כל כך?" שאל שבי ופיהק.
"חזר לי הצבע לחלומות, מישהו שם אנטי מחיקון על החלומות שלי." הסברתי.
"מה? על מה אתה מדבר, נוני?"
ניסיתי להסביר, אבל הוא כמובן לא הבין על מה אני מדבר. שבי לא זוכר אף פעם את החלומות שלו וזה בכלל לא מטריד אותו. החיים שלו מרתקים אותו מספיק גם בלי להוסיף להם חלומות חסרי מובן.
הבוקר הוא היה מודאג מדברים פחות רוחניים מאשר חלומות. "נורא רזית, נוני, תראה, רואים לך את כל הצלעות. אני הולך להכין לנו פנקייק עם סירופ מייפל אמיתי. הבאתי סירופ אמריקאי אמיתי טעים שיגעון."
נכון, הסירופ האמיתי באמת היה טעים, וגם הפנקייק וגם הסלט, וגם החביתה, והטוסטים עם חמאה פשוט נפלאים וגם... פתאום נעשיתי נורא רעב.
אחרי כמה ימים בעבודה התחלתי להרגיש שיש משהו לא טבעי בשתיקות שנפערו בין מילות הברכה שנשלחו לעברי, משהו בוחן מידי במבטים שננעצו בי כששאלו מה שלומי. כולם התנהגו כאילו הכול כרגיל, אבל זה היה רק מין כזה כאילו שדגדג, והציק, והפריע בלי שיכולתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שטרדה את מנוחתי. בסופו של דבר יצא המרצע מהשק. שבועיים אחרי שחזרתי מהחופש נקראתי לעזור להוציא ארגז כבד מאוד מבית המלאכה ולהעמיס אותו על משאית - עבודה שגרתית שעשיתי כמותה פעמים רבות.
אחרי שהארגז הועמס על המשאית קפצתי ממנה למטה ותוך כדי כך שרטתי את זרועי בקצה הארגז. זאת הייתה סתם שריטה קלה שבקושי שמתי לב אליה, אבל אחרי שהמשאית נסעה לדרכה הבחין אחד העובדים שעמד קרוב אליי בפס הדק המדמם קלות שעל זרועי. "זהירות, יורד לו דם." הוא צעק בקול חרד, הצביע עליי ונרתע לאחור.
על החתך השטחי צצו רק כמה טיפות דם שנקרשו מהר, אבל כל האנשים שעמדו סביבי נרתעו לאחור כאילו עמדתי לתקוף אותם בסכין. בין רגע היה לי ברור שכולם יודעים עליי ושאין לי מה לחפש שם יותר. לא העזתי להביט באיש. אפוף שתיקה רועמת הלכתי לשירותים, שטפתי מזרועי את טיפות הדם המעטות, אספתי בשקית את החפצים ששמרתי בתא שלי וניגשתי למשרד.
מר דיאמנט כבר ידע הכול והמתין לי במשרדו. "זה אתה שסיפרת להם?" שאלתי. "למה?"
מר דיאמנט נאנח. "אחרי שחשבתי על זה הרבה והתלבטתי המון החלטתי שזכותם לדעת. כולנו פה נפצעים ונשרטים מידי פעם הם חייבים לדעת שמגע עם הדם שלך עלול לסכן אותם."
"חוץ מזה גם סיפרת להם שאני הומו?" האשמתי.
הוא השפיל את מבטו בחרטה. "הייתי חייב... לא יכולתי לשקר להם בפנים, אמנון, ואני חייב לספר לך שהם די נדהמו, אף אחד לא חשד שאתה הומו."
"טוב, לפחות עכשיו הם יודעים שלא כל הומו הוא טיפוס נשי שלא יודע מאיזה צד מחזיקים מברג." סיננתי.
בקור רוח שהדהים גם אותי הודעתי למר דיאמנט שאני עוזב מיד, וביקשתי שייתן לי מכתב פיטורים כדי שאוכל לגבות דמי אבטלה. הוא ניסה למחות ולהגיד שזה לא נחוץ, ושאולי בכל זאת, אבל שנינו חשנו שמחאתו הייתה מהשפה ולחוץ ושבעצם הוקל לו.
הוא כתב לי במו ידיו מכתב פיטורין ולפני שיצאתי הציע לי את ידו ללחיצת פרידה. לקחתי את מכתב הפיטורין, אמרתי שלום, ואחרי היסוס של שנייה אפילו לחצתי את ידו, ואחר כך יצאתי מבית המלאכה בראש מורם ובלי להיפרד מאיש. כולם הביטו בי כשצעדתי לעבר הדלת, אבל אף אחד לא אמר כלום. אני לא יודע למה הם שתקו ככה. אולי היו נבוכים מכדי להגיד משהו? אולי חשו הקלה ואולי כעס? לא יודע, לא העזתי להביט באיש. חציתי את האולם הגדול שביליתי בו שעות כה רבות מחיי בעבודה, בשיחות, בסיפור בדיחות, ולפעמים גם בוויכוחים, בלי להביט ימינה או שמאלה, מתנהג כאילו אין שם אף אחד מלבדי. מוזר, אבל לא הרגשתי כלום, לא צער, לא כעס, לא בושה. הייתי חלול לגמרי מרגש. שיערתי שאחר כך, אחרי שאחזור הביתה ואעכל את מה שקרה אחוש אומלל, מדוכא ומבויש, אבל ברגע שזה קרה הייתי קפוא לגמרי וריק מכל תחושה.

7. עכשיו אני מבין
סיפרתי על כך אחר כך לקבוצת התמיכה שלי. הם העלו את ההשערה שההלם מהעובדה שהוצאתי בבת אחת מהארון הכפול שלי, ועוד בעבודה, מקום שהקפדתי להרחיק מחיי האישיים, גרם לי לחוש מנותק מרגשותיי.
אבל אחר כך, אחרי שסיפרת לשבי מה קרה ועיכלת הכול בטח הרגשת נורא. אמרה השחורדינית שהשתחררה אחריי מהמחלקה והצליחה למרבה פליאתי למצוא את דרכה לקבוצת התמיכה שבה השתתפתי.
המהמתי משהו לא מחייב, ולשמחתי נושא השיחה עבר ממני לחבר קבוצה אחר שהיה לחוץ ומת לספר לכולם איך הוא רב רק הבוקר עם אימא שלו בגלל חוברות הפורנו ששמר מתחת למזרון שלו.
ככה הצלחתי להתחמק מלספר להם שגם כעת, שבוע אחרי הגירוש שלי, כל פעם שאני נזכר איך חציתי בפעם האחרונה את האולם הגדול של בית המלאכה ואיך אף אחד לא הביט בי ולא אמר לי כלום אני מרגיש כאילו הושלכתי לטייל ערום בערבות סיביר. אני יודע שהייתי צריך לספר להם על זה ושהיינו צריכים לדון בנושא, בשביל זה יש קבוצות תמיכה, אבל אני לא מסוגל לדבר על זה, אפילו לחשוב על זה קשה לי. בכלל, היו המון דברים שהעדפתי לא לחשוב עליהם, למשל שעדיין לא סיפרתי לשבי שאני מובטל כרגע.
התירוץ שלי היה ששבי עסוק עכשיו בחיפוש עבודה ושיש לו המון לחץ ואני רוצה שהוא יהיה רגוע לפחות בקשר אליי, אבל האמת הייתה שזה היה רק תירוץ, לא רציתי לספר לו איך אני פוחד להראות את הפרצוף שלי בבית המלאכה אחרי שאני יודע שהם יודעים שאני הומו ושאני נשא וששיקרתי להם כל הזמן.
אף פעם לא הצלחתי לאזור די עוז לספר לשבי שאני לא עובד. הוא גילה שעזבתי את העבודה כי מר דיאמנט התקשר לשאול מה שלומי ושאל אם מצאתי כבר עבודה חדשה ואם אולי אני יכול לקפוץ מחר לבית המלאכה.
די אירוני אם חושבים על זה, אבל שבי היה נרגז מכדי ליהנות מהבדיחה. העובדה ששיקרתי לו כל כך הרבה זמן קלקלה את חוש ההומור שלו. אחרי ששבועיים הסתובבתי בבית סר וזעף והחמצתי אליו פנים הוא פיתח משום מה רגשות אשמה וסבר שאני אומלל כי הוא לא מראה לי די חיבה ואהבה בגלל שהוא מודאג כי לא מצא עדיין עבודה. כדי לכפר על כך הוא ניסה בכל כוחו לפייס אותי, להרגיע אותי ולשמח את לבי. כשגילה למה באמת הייתי במצב רוח רע חש מרומה ונבגד ובצדק אני מניח.
ניסיתי לסבר את אוזנו ולטעון שיש הבדל בין לא לספר את האמת ובין לשקר, אבל שבי היה זועם מכדי לעשות אבחנה בין דקויות כאלו. אחרי שהאמת יצאה לאור רבנו בצורה איומה ונוראה, אמרנו דברים פוגעים מאוד, דברים שלא היו צריכים להיאמר.
"איך יכולת לשקר ככה?" הוא צרח, "עמדת מולי, הסתכלת לי בעיניים ואמרת שהכול בסדר, שאתה עצוב בלי סיבה מיוחדת, שלא קרה כלום, וכל הזמן ידעת שפיטרו אותך."
"לא פיטרו, אני התפטרתי." תיקנתי אותו.
שבי נותר אדיש להבדלים שבין התפטרות לפיטורין, "כל בוקר אמרת שאתה הולך לעבודה ולא סיפרת לי כלום." המשיך לזעום. "נתת לי לעשות שמיניות באוויר כדי לשמח אותך, אני לא מאמין שיכולת לשקר לי ככה."
רותח מכעס הוא המשיך להטיח בי עוד ועוד האשמות, לא מניח לי לנסות להסביר למה דווקא האמת הפשוטה הייתה קשה כל כך להסבר, ולמה לא יכולתי לדבר על החוויה המשפילה שעברתי בבית המלאכה.
"לא רציתי להעמיס עליך עוד בגלל שגם אתה חיפשת עבודה." הצלחתי לדחוף תירוץ אחד קטן ודחוק בין המשפטים הארוכים והכועסים שלו.
זו הייתה טעות, הוא התפוצץ מכעס, "גם אני? למה אתה מתכוון גם? הרי רק אני חיפשתי עבודה, אתה סתם טיילת ברחובות ונתת לי לדאוג ולהזיע, אתה כפוי טובה נוני, אני מסכן את חיי כדי להיות אתך ואתה עוד מעז לשקר לי ולנצל אותי ככה?" שאג בכעס.
המילים הללו, 'אני מסכן את חיי', נפלו בחדר השינה שלנו כמו פצצה. אחרי שהם נאמרו, שום דבר בחיים שלנו כבר לא חזר להיות כמו קודם. ברגע שהוא זרק את הפצצה שלו השתרר בחלל הבית הלם אילם. רגע קפאנו זה מול זה ושתקנו, ואז התאוששתי - פתחתי את דלת חדר הארונות והתחלתי להשליך את בגדיו של שבי על המיטה שלנו.
"קח את הדברים שלך ולך מפה." אמרתי, "עוף לי מיד מהחיים, אני לא רוצה לסכן אותך יותר."
"נוני..." הושיט אלי את ידו, פניו אפורים ודמעות מתנוצצות בעיניו, "תקשיב רגע, נוני..."
"לא רוצה, מרגע זה אנחנו כבר לא יחד." פסקתי, "לך מפה, ואם אתה לא תלך אני אלך."
הוצאתי תיק נסיעות גדול וזרקתי אותו על ערימת הבגדים. "אמרת שהציעו לך עבודה במלון בים המלח, נכון? אז קח את הדברים שלך ותיסע לשם."
"בסדר," אמר שבי, "אולי טוב יותר ככה." הוסיף בשקט, והחל להשליך את בגדיו לתיק.
יצאתי לסלון, התקשרתי למר דיאמנט וקבעתי איתו שמחר אני חוזר לעבודה.
"יש לי הרגשה שהחבר שלך לא ידע שאתה לא בא לעבודה בזמן האחרון." שח מר דיאמנט לפני שנפרדנו, ושמץ של מבוכה בקולו.
"לא נורא, עכשיו הוא יודע, זה בסדר." הרגעתי אותו, מתפלא איך אני מצליח לשמור על קול יציב ורגוע.
לא בכיתי, לא רעדתי, לא הייתי עצוב במיוחד, לא הרגשתי שום דבר, רק ריקנות חסרת רגש, שלווה מופלאה שלא הופרה אפילו כששבי עמד בדלת, נושא תיק ענקי מתפוצץ מבגדים, מביט בי כאילו לא ניפגש יותר לעולם. "זה כל הדברים שלך?" שאלתי ביובש.
"לא, אני לא יכול לקחת הכול, אני... העבודה בים המלח היא זמנית, נוני, אני... אחרי שאני אסתדר יותר טוב, אני..."
"בסדר, אני אארוז לך הכול בארגזים ותבוא לקחת אותם כשתתארגן," אמרתי בקרירות, "שלום שבי, ותסלח לי שאני לא לוחץ לך את היד," נעצתי עוד סיכה אחת אחרונה בגוויית האהבה שלנו, "אבל אני לא רוצה לסכן אותך יותר." אמרתי והפכתי אליו את גבי.
"שלום אמנון." אמר שבי חרש, מתעלם מההערה הנבזית שלי והלך.
ציפיתי שהוא יצא בטריקת דלת רועמת, אבל הוא שוב הפתיע אותי וסגר את הדלת אחריו בעדינות כה רבה עד שבקושי שמעתי אותה נושקת למשקוף.
הימים שאחרי לכתו עברו מהר נורא, אבל גם מאוד מאוד לאט. "כן, בטח, אין בעיות." עניתי בהיסח הדעת להצעתו של מר דיאמנט שאחזור לעבודה, מקשיב בפיזור נפש לניסיון ההתנצלות שלו.
"זה בסדר, עשית לי טובה שסיפרת." הפסקתי אותו, "הכול בסדר גמור, טוב שכולם יודעים הכול."
גם שאר העובדים שניסו לדובב אותי, לברר מה שלומי ואיך אני מרגיש, זכו לאותו יחס אדיב אבל מרוחק. במשך הימים שבאו אחרי לכתו פעלתי כמו רובוט חסר רגש. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה, לקחתי תרופות, אכלתי, שתיתי, אפילו חייכתי, עניתי כשדיברו אליי, אבל נשארתי אדיש ושווה נפש לכל מה שקרה או לא קרה סביבי.
כשהייתי לבד הייתי יושב שעות ארוכות בלי לזוז, בוהה במסך הטלוויזיה בלי לשים לב מה אני רואה - תכניות דת, בישול, ספורט או פורנו, הכול החליק מעלי כמו מים מעל גבו של ברווז. שום דבר לא הצליח לגעת בי. למרבה פליאתו של מולי, הסכמתי ללכת לבקר אצל הוריי בחגים בלי לרטון. בלי להתרגז אפילו פעם אחת הקשבתי בנימוס אדיש לתלונות של אימי ולרטינות של אבי, חייכתי אל אחייניי המתוקים, הודיתי על האירוח ושבתי הביתה עמוס קופסאות מזון שדחפתי למקרר בלי לטרוח לפתוח. אני מניח שאפילו אכלתי מה שאימא שלחה איתי, אבל אין לי מושג מה אכלתי ומה היה טעמו של המזון.
אחרי חודש של שלווה מיכה נשבר ועשה מעשה. הוא וגילי אספו כמה מידידי וכולם, כולל מולי אחי, התנחלו אצלי בסלון וניסו לברר מה עובר עליי, מה קרה לי, ולמה אני מתנהג כמו זומבי.
"אני בסדר גמור." התפלאתי קצת למראה הדאגה על פניהם. "מה עובר עליכם? אז נפרדתי משבי, אז מה? המון זוגות נפרדים, זה לא סיפור גדול. הוא בים המלח עכשיו, בטח כבר יש לו מישהו אחר." חייכתי אליהם.
הם החליפו מבטים מיואשים, החיוך שלי לא הרגיע אותם כנראה. לפני שהלכו כלעומת שבאו זרק לי גילי ששבי חזר מים המלח והוא גר אצל הוריו ועובד במסעדה חיפאית קטנה ויוקרתית. לפי השמועות הוא מבלה כל סוף שבוע במסיבות ובפאבים. "עד כמה שאני יודע אין לו מישהו קבוע." הוסיף חרש, נישק את לחיי והלך.
באותו לילה שוב חלמתי את חלום החידלון – בחלום הזה אני שוכב במיטה, לא מסוגל לזוז ויודע שאני מת. בחלומי אני יודע בביטחון מוחלט שאין שום דבר אחרי המוות, לא גלגול נשמות, לא השארות הנפש ובטח שלא גלגול מחילות. אחרי המוות אין שום דבר, חידלון מוחלט. אני שוכב מת וחש צער נורא על כל חבריי, קרוביי ואהובי לבי שסובלים ומצטערים על מותי, בלי שיבינו שאין טעם להצטער כי המוות הוא פשוט כלום מוחלט.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום המתועב הזה, אבל הפעם הוא היה מפורט וממושך מהרגיל. התעוררתי מזיע ומבוהל ושכבתי ער כל הלילה, חושב על שבי רוקד במועדוני לילה, מבלה עם בחורים זרים, לא מתגעגע אליי יותר, והשלווה שנחה עלי מאז לכתו נעלמה,
שוב התחלתי להרגיש וברגע שהתחלתי להרגיש כבר לא יכולתי להפסיק. פתאום כאב לי בכל מקום, הגוף שלי חרק ונאנק מרוב כאבים. הרגשתי שהכאב מתחיל בעצמותיי ומתפשט משם לבשרי וגם מעבר לו, התהלכתי בתוך הילה של כאב וסבלתי כל הזמן מכאב מפושט, לא מוגדר, כאב מעיק שהטריד אותי יום וליל. אפילו שיניי כאבו, בעיקר הטוחנות.
"אתה חורק שיניים בלילה, בגלל זה הן כואבות, בטח כואב לך גם הראש." אמר רופא השיניים באהדה, והציע לי רסן ללבישה בזמן השינה, רסן שדחיתי בחלחלה.
הלכתי לרופא לעשות בדיקות כדי לברר מה קורה איתי. הוא הקשיב בתשומת לב לתלונותיי, בדק אותי ורשם לי מלוא החופן בדיקות דם וצילומים. כמה ימים אחר כך התקבלו התוצאות ואני זומנתי לרופא שנית.
"הכל בסדר אצלך, נוני." אמר הרופא.
"אבל כואב לי," מחיתי. "אתה לא מאמין לי שאני סובל מכאבים?" נעלבתי.
הרופא נאנח. "תראה," הראה לי צרור דפי מחשב מודפסים, "הכול אצלך תקין. עומס נגיפי לא מורגש, ספירת דם מעולה, אין דלקות, אין סוכר, אין כולסטרול. אם כולם היו בריאים כמוך הייתי יכול לפרוש מהעבודה לפנסיה מוקדמת." הצטחק.
כל הדם עלה לי לראש מרוב כעס בגלל התשובה שלו. "מה אתה מראה לי ניירות?" צרחתי וקרעתי את הדפים לגזרים. "אני בן אדם, לא חבילת ניירות, אני אומר לך שאני סובל, שכואב לי, שאני לא ישן בלילה שאני לא מצליח לאכול או להתרכז, אני נורא אומלל ומתגעגע, אני..." דמעות החלו מרטיבות את לחיי. "כואב לי, אני לא יכול לחיות ככה יותר." צעקתי. זרקתי עליו את קרעי הניירות ורצתי החוצה, למסדרון, נבוך ומבויש בגלל ההתפרצות הילדותית שלי ועם זאת לא מסוגל לעצור את עצמי.
דהרתי לכיוון הפתח, פניתי לעבר דלת היציאה והתנגשתי בשבי שהגיח במפתיע מהשירותים. "שבי, כואב לי כל כך, אני לא יכול יותר, תעזור לי." התייפחתי ונצמדתי אליו.
"די, די, חמוד." החליק שבי את ידיו על גבי וכתפיי. "יהיה בסדר, אני פה, אל תבכה יותר."
"אתה לא מבין," בכיתי. "ניסיתי להסביר לך ולא הבנת, כל כך כעסת עלי, לא יכולתי להסביר."
"אני יודע חמוד, זה בסדר, די, מספיק. אל תבכה לפני כולם, בוא נתחבא כאן." משך אותי שבי לחדרון קטן וחשוך, מעין ארון קיר לאחסון כלי ניקוי.
החושך וקרבתו של שבי הרגיעו אותי. עמדנו בחלל קטן וחשוך, צמודים זה לזה, נושמים אחד את השני ודיברנו.

שבי סיפר לי שאחי הזעיק אותו למרפאה אחרי שהרופא שלי התקשר אליו וסיפר לו שהוא מודאג מאוד בגלל מצבי הנפשי. "ברגע שידעתי איפה אתה לא יכולתי להתאפק, הודעתי בעבודה שאני חולה ורצתי למרפאה." אמר שבי, "הייתי חייב לראות אותך, נוני, פשוט חייב."
"למה לא באת אליי הביתה?" התפלאתי.
"פחדתי לבוא אליך, הייתי בטוח שאני אגלה שאתה חי עם מישהו."
מישהו? איזה מישהו?" התפלאתי, "למה אתה מדבר שטויות, שבי?"
"לא יודע, אני טמבל, אל תשים לב אליי." הצטחק שבי ודחף את ידיו אל מתחת לחולצתי. מגע כפותיו בבשרי העביר בי צמרמורת של תענוג.
"אתה רועד כולך, איפה כואב לך?" שאל שבי בדאגה והמשיך לצמרר את גופי בליטופיו.
"כואב? מה פתאום כואב? שום דבר לא כואב לי חוץ מהמטאטא הזה שדוקר אותי בצד, אבל אם לא נלך מיד הביתה שבי אני עומד לקבל כאב ביצים נורא ואיום, ומה אתך?"
"אותו הדבר." אמר שבי ופתח את דלת החדרון הקטן. "בוא נצא מהארון המחניק הזה." אמר ומשך אותי החוצה, "ואם כבר מדברים על יציאה מהארון סיפרתי להוריי הכול."
"נו, ומה הם אמרו?"
"שום דבר מיוחד, אמרו את כל הדברים הרגילים, שהם אוהבים אותי בכל מקרה, ושהם גאים בי ולא משנה מה הנטיות המיניות שלי, ולא חשוב שאני לא אתחתן עם אישה. אחר כך, כשהם הלכו למיטה, שמעתי אותם צוחקים בצרפתית איזה טמבל אני שלא הבנתי כבר מזמן שהם ידעו תמיד שאני הומו."
"אתה לא טמבל." ניחמתי אותו. "וחוץ מזה אני טמבל עוד יותר גדול שלא הבנתי למה כואב לי כל כך בכל מקום."
"ועכשיו אתה מבין?"
"כן, עכשיו אני מבין. בוא כבר הביתה ובחיים אל תעזוב אותי יותר."
"אבל אמרת לי ללכת."
"ממתי אתה מקשיב למה שאני אומר? מזל שאתה יפה כל כך כי אתה ממש טמבל, שבי."
"כן, גם אני אוהב אותך, נוני. עכשיו תשתוק ותנשק אותי."
שתקתי ונישקתי אותו ומאז אנחנו שוב יחד. הוא בריא ואני נשא, הוא ספונטני ומתפרץ ואני מחושב ושקול, הוא ימני ואני שמאלני, הוא ספרדי ואני אשכנזי, וכן הלאה וכן הלאה, ובכל זאת, למרבה הפלא, למרות שאנחנו הפוכים לגמרי אנחנו לא יכולים זה בלי זה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה