ב. חולם בירוק

ג. את כל הון ביתו

הלכתי מהר באוויר הקר של פראג, מרגיש מרומה ומאוכזב, והאשמתי את עצמי בלבד.
בסופה של הליכה ארוכה ומעייפת לאורך שדרה של עצים נטולי עלים, עצרה לי מונית ולקחה אותי למלון. צנחתי על המיטה וישנתי עד תשע בבוקר למחרת.
כמה שעות אחר-כך כבר הייתי בדרך לפרנקפורט ומשם לציריך אשר בשוויץ.
הטיסה הייתה ארוכה ומתישה. המתנתי שלוש שעות בפרנקפורט, תקוע על כסא פלסטיק באולם ענקי, נקי ושקט מדי, מול משפחה הודית של אבא, אימא ושלושה ילדים חמודים וצייתנים שהיו לבושים בגדי שבת הדורים ונקיים.
אם היו פה ישראלים חשבתי לעצמי הם כבר היו מעירים קצת את המקום המשעמם הזה, אבל לא, כולם היו או הודים, או אירופים, שכאילו התחרו זה בזה מי יותר שקט, נקי ומשעמם.
איפה החבר'ה שלנו שיצעקו זה לזה ברכות שלום מקצה האולם ועד קצהו, יחלקו צ'אפחות, יציעו כיבוד, יזללו וילכלכו ויקנו כל מה שהם רואים מול עיניהם?
המטוס לציריך היה קטן, נקי ויפה, אבל זה לא עזר לו. אחרי שעת טיסה הוא נקלע לכיס אויר שטלטל אותו כהוגן. כמה אנשים הקיאו וחלק גדול מהארוחות חזרו למטבח כלעומת שבאו.
אימצתי את כוח הרצון שלי ככל יכולתי והצלחתי לא להקיא, אבל כשבחנתי את פני במראה של השירותים גיליתי שהם ירקרקים מעט.
סוף סוף דרכו רגלי על אדמה מוצקה ויכולתי לנשום לרווחה. עליתי על מונית שנהגה ההודי יפה הנימוסים, היה לבוש בעניבה וחליפה אירופית, אבל ראשו היה עטור טורבן.
הוא הוריד אותי מול פתח מלון מונטנה ועזר לי באדיבות לשאת את מזוודתי עד לפתח המלון.
נתתי לו טיפ בעין יפה ופניתי לגברת הקשישה והמהוגנת למראה שמלכה על דלפק הקבלה. ברגע ששאלתי על מנו קפאו פניה בהבעת אי רצון, כמעט סלידה.
"הוא בחדר 301. אתה עולה אליו או שהוא יורד אליך?" שאלה באנגלית טובה, מביטה בי במעין שאט נפש. אני שונא שמביטים בי כאילו הייתי טינופת. אחרי מה שעשיתי בפראג הרגשתי מטונף גם בלי המבטים שלה. "קודם אני רוצה חדר ליחיד בבקשה." אמרתי בקול קפוא ושלפתי את דרכוני.
"סליחה מסיה, אבל אמרת שאתה רוצה את מסיה עמנואל אז חשבתי..." היא ראתה את הבעת פני והשתתקה, נבוכה.
"את הדרכון שלך בבקשה." דרשה והוציאה טופס רישום למלון. בקפדנות שוויצרית מעצבנת היא התעקשה שאאיית את שם הרחוב ואת המיקוד ורק אז נתנה לי את המפתח והראתה לי את הדרך למעלית.
הודיתי לה בנימוס ופניתי ללכת ואז היא אמרה לי פתאום בחמימות מפתיעה. "החבר שלך יצא עוד מעט. אני מציעה שתזדרז, לפעמים הוא חוזר רק בצהרים."
הסתובבתי מופתע, אבל היא כבר הייתה שקועה בתוך הניירות שלה, ממוללת ביד קטנה וקמוטה את קפלי צווארון התחרה של חולצתה המעומלנת.
חדרי נמצא בקומה הרביעית, קומה מעל חדרו של מנו. עמדתי מהסס במעלית ואז גמרתי אומר ולחצתי על הכפתור של קומה שלוש ועם המזוודה בידי האחת והמפתח בידי השנייה ירדתי בקומה שלו והתחלתי לתור אחרי חדרו.
כל ימי חיי אזכור איך פסעתי במסדרון הארוך כמו נידון למוות, חולף בין קירות חומים בהירים מעוטרים צילומים חומים צהבהבים נושנים, מזוודתי נגררת מאחורי כמו כלב סרבן, גלגליה העקומים נתקעים בשטיח החום.
הלכתי לאט, לופת ביד מזיעה את מפתח חדרי שהיה מחובר למחזיק מפתחות דמוי משקולת, ליבי הולם בחזקה ככל שהמספרים שעל הדלתות החומות הלכו והתקרבו לחדר 301.
297 , 298 , 299 , 300 , 301, נקשתי בדלת והיא נפתחה מיד ופתאום עמדתי פנים אל פנים עם מנו שהיה יחף ופרוע שער ולבוש רק בתחתונים ובחולצת טריקו.
לרגע עמדנו ובהינו זה בזה. הוא לא נראה טוב. הוא רזה ועור פניו היה אפרורי. הוא נראה מובס ועייף.
"מה אתה עושה פה?" שאל לבסוף בפליאה.
"באתי לחפש אותך. נורא התגעגעתי." עניתי בפשטות ונכנסתי פנימה.
"אתה לבד?" הבטתי אנה ואנה סוקר את חדר המלון הפשוט וחסר החן.
"כן. אבל אני צריך לצאת עוד מעט."
ניגשתי ישר לעניין. "מה הסיפור עם הסרט הזה שאתה אמור לצלם?"
"אהה, פגשת את פבל." הוא התיישב על כורסא סגולה מכוערת להפליא ותקע סיגריה בפיו. בארץ הוא לא עישן.
התיישבתי מולו ומשכתי את הסיגריה מידו. "אל תעשן מנו. זה לא בריא."
מנו פרץ בצחוק, אבל הצחוק העליז שלו שכל-כך אהבתי לשמוע בעבר החזיק מעמד רק שניות מספר ואחר-כך התדרדר למעין יבבה היסטרית.
"מה קרה חמוד?" נבהלתי, "מה הבעיה? ספר לי הכל." קמתי והוא קם ונעמד מולי ופתאום הוא היה בזרועותיי, רועד ומייבב.
"הסתבכתי נורא. פשוט הסתבכתי."
"במה? על מה אתה מדבר?"
"עזוב. אתה לא יכול לעזור. אני מסובך עד הצוואר." ניסה להתרחק ממני, אבל אני המשכתי לאחוז בו, סוקר את פניו ברעבתנות.
"תספר." תבעתי.
"אין מה לספר, סתם הסתבכתי." השתמט ממני ושב וצנח על הכורסא הסגולה.
"מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותך מהתסבוכת מנו?"
הוא משך בכתפיו. "כסף, הכל רק עניין של כסף."
"כסף למי? לקגן?"
הוא הנהן בחוסר רצון. "עזוב קובי, זו לא הבעיה שלך."
"הבעיות שלך הן הבעיות שלי." התעקשתי, "הכסף הוא לא בעיה. אתה נראה חולה, זה מדאיג אותי יותר."
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים. "האוכל פה מגעיל, אין שמש, כל הזמן יורד גשם וקר. אני גם לא ישן מספיק. עובד בלילה, לא ישן טוב ביום... טוב, ככה זה בעסקים האלו."
"איזה עסקים?"
מנו חייך בלעג. "תעשיית המין, ככה קוראים לזה באמריקה. אני עובד בתעשיית המין."
הוא קם והחל מתלבש במהירות. מכנס ג`ינס הדוק על גוו הצנום מדי, חולצה מבריקה ממשי, שרשרת זהב דקה לצווארו, מגפים עם שפיצים - לבוש צעקני של סרסור או זונה.
"מה הבגדים האלו?" עיוותי את פני בסלידה. בארץ הוא לבש בגדים סולידיים ובחיים לא ראיתי אותו עם מגפים או תכשיטים.
"זו התלבושת של עובדי המועדון." הסביר למראה פליאתי.
איזה מועדון?"
"המועדון של קירילוב, השותף של קגן. עד שיארגנו את כל הבלגנים עם הסרט אני עובד שם."
"מה אתה עושה שם בדיוק?"
"אני עושה מה שאומרים לי." ענה בפשטות והייאוש שהבהב בעיניו הכהות שבר את ליבי.
"והמאסג'ים במלון?" המשכתי לחקור כמו בעל כורחי. הרי לא באמת רציתי לדעת איך הוא נוגע באחרים.
מנו גיחך מין גיחוך זר ומכוער. "מסאג'ים עם הרפיה, לא סתם." הוא משך בכתפיו, "זה כסף טוב, אבל התחרות גדולה ואף פעם אין מספיק קליינטים."
שמעתי די והותר. "כמה כסף אתה חייב מנו?" אחזתי את השור בקרניו.
"חמש עשר אלף יורו." אמר בקול מריר והחל מסרק את שערו השחור, החלק והנהדר שהתארך מאז ראיתי אותו לאחרונה.
בראשי החלו להסתחרר מספרים במהירות עצומה. חמש עשרה אלף יורו בשער של חמש וחצי שקל ליורו... והם בטח ירצו את הכסף קש... "אם אני אתן להם את הכסף הזה אני אוכל להחזיר אותך ארצה?"
הוא צנח על הכורסא המכוערת והביט בי מודאג. "הם ישמחו להפטר ממני. אני לא מציאה גדולה, בלילה טוב אני בקושי מרוויח את הריבית היומית על החוב, אבל מאיפה תביא סכומים כאלו קובי?"
"אל תדאג. אני הרבה יותר עשיר ממה שאני נראה." עניתי בביטחון שלא חשתי, ולחצתי בעידוד על כתפו.
"ואז אני אהיה שייך לך במקום להיות שלהם." אמר בהכנעה ותקע את מבטו ברצפה.
"לא מנו. אתה תהיה של עצמך. אני לא סוחר בבני אדם."
"אבל אני אהיה חייב לך המון כסף?" הרים אלי מבט מודאג.
"ואתה תחזיר לי אותו. תחזור לעבודה שלך, תרוויח כסף ותחזיר לי את החוב."

מנו הליט את פניו בכפות ידיו וטלטל את ראשו, משמיע קולות שהיו ספק בכי ספק צחוק.
"קובי, קובי, מה קורה לך? פתאום אתה מופיע פה, לא שואל למה? לא שואל איך? ישר מוכן לשפוך עלי סתם כסף. מה עובר עליך?"
"הפסקתי לחלום בירוק. זה מה שעובר עלי, ואם כבר מדברים, אז איך באמת נכנסת לכאלו חובות, ועוד לטיפוסים פלילים כמו הקגן והקירילוב ההם?"
"אתה אולי חולם בירוק." חייך מנו חיוך לעגני, "אבל אני נתתי פול גז באדום. פבל היה צריך כסף בשביל להרים את המופע שלו. רציתי שהוא יהיה מאושר, שיאהב אותי, אז שיחקתי בקזינו, לקחתי הלוואות והסתבכתי. ראית את המופע שלו? ראית איזה מוכשר הוא?" אפילו כעת היה קולו היה מלא גאווה באהובו.
"כן." עניתי, מנסה להסתיר את התיעוב שחשתי, "ראיתי את המופע שלו. הוא באמת מאוד מוכשר."
"טוב, אני חייב ללכת." אמר מנו וקם, "הם לא אוהבים שאני מאחר."
"חכה, אני בא אתך."
קגן וקירילוב הלמו את המועדון המפוקפק שלהם והוא הלם אותם. שניהם היו גברים לא צעירים, עבי בשר וסמוקים. קגן התהדר בשפע שער לבן ומטופח - אחר-כך אמר לי מנו שזו פאה - ואילו הרוסי גילח את שער ראשו לחלוטין.
מנו חשש מהם והתכווץ מפחד כל פעם שאחד מהם הביט בו, אבל אני ראיתי מיד שהם סתם אנשי עסקים. אמנם הם עוסקים במתן שירותי מין והסחורה שלהם היא גופות של גברים ונשים, אבל עסקים זה עסקים.
ברגע שאמרתי שאני רוצה לדבר איתם על ביזנס הם הזמינו אותי למשרד שנראה כמו כל משרד רגיל עם שולחן כתיבה גדול, מחשבים וכל שאר הציוד המשרדי המקובל ורק לוח השנה שהלם יותר מוסך מאשר משרד רמז על עיסוקם של מנהליו.
כמו בכל עסק מסודר היה להם כרטיס על שמו של מנו עם פירוט מדוקדק של החובות שלו שתפחו בגלל ריבית רצחנית. הם אמרו לי בגילוי לב שיש להם מעט מאוד תקווה שהוא יחזיר להם את כספם במלואו בגלל שהוא חסר כל כשרון כעובד בתעשיית המין.
"רואים עליו שהוא שונא הכל, וזה דוחה את הקליינטים." נאנח קירילוב, "אנשים באים לפה לעשות גוד טיים, לא לקבל פרצופים חמוצים. זה יש להם בבית."
"מה בדיוק הוא אמור לעשות?" התעניינתי.
"אתה יודע, לפה באים הומואים, הוא צריך להיות נחמד כמו הבחורות במועדון של הסטרייטים. לחייך, להיות יפה, לשתות עם הקליינטים, לעלות למעלה כשהקליינט רוצה, אבל הוא..." הוא הניד את ראשו בשאט נפש וקרחתו הבהיקה לאור הניאון.
"הוא בחור יפה והמראה האקזוטי הולך יפה בציריך, אבל החבר שלך לא מראה סימפטיה לקליינטים וזה מה שהם מחפשים בעיקר, זה לא הסקס אלא הסימפטיה." חידד קגן את הנקודה ונאנח גם כן.
"טוב, עכשיו לילה בישראל, אבל מחר בבוקר אני אשיג לכם את כל הכסף."
"אנחנו יכולים לקבוע פגישה לצהרים." אמר קגן, "אתה נראה לי איש עסקים אמין מר אברבנל ואני בטוח שעד מחר תסדר הכל, אבל בינתיים הדרכון של עמנואל נשאר שמור אצלי בכספת והוא נשאר לעבוד פה הלילה."
"כמה יעלה לי לקחת אותו לכל הלילה?" שאלתי בקור רוח כאילו מדובר על השכרת רכב.
הם החליפו מבטים. "הוא עושה בערך מאה, מאה חמישים יורו בלילה טוב. מצד שני עכשיו אמצע השבוע," הרהר קגן, מביט אל התקרה כמתייעץ בה.
"בשבילך שמונים יורו!" התפרץ הרוסי הקרח.
לא התמקחתי. שילמתי להם מיד את כל הסכום למרות שידעתי שהם מרמים אותי. אני איש עסקים ובדרך כלל אני לא נוהג להניח לאנשים לרמות אותי, אבל יש דברים שאני לא יכול לעשות - להוריד מחיר על לילה עם מנו זה מעבר לכוחותיי.
"בוא" אחזתי בזרועו, "אנחנו הולכים. להתראות מחר בצהרים." נפרדתי בסבר פנים יפות משני הנוכלים המתועבים ויצאתי, אוחז בחזקה במרפקו של מנו שפסע לצידי ללא כל התנגדות.
"לאן נלך?" פנה אלי כשישבנו לבטח במונית בדרך למלון.
"למיטה. אני לשלי ואתה לשלך." עניתי בקשיחות.
"אבל קובי, חשבתי שאתה... שאני... שאנחנו..."
"חשבת לא טוב מנו. אתה עוד מאוהב בפבל הזה?"
הוא הניד לאות לא. "הוא רק ניצל אותי בשביל להשיג כסף. שכחתי ממנו כבר." הוא ליטף בהיסוס מבויש את ידי ומיד נסוג.
"קובי, אולי נוכל? בבקשה אולי נוכל..." הוא גמגם, נבוך, לא מסוגל לבטא את משאלתו.
"נוכל מה? אני לא רוצה לז..." המילה נתקעה בגרוני, אבל הוא הבין.
"תן לי רק לישון אתך. אני שונא לישון לבד. רק תחבק אותי, בבקשה קובי?" הפציר בי, חרד ומתוח כמו ילד.
לקחתי אותו לחדרי, נתתי לו פיז'מה משלי, וכל הלילה הוא ישן חבוק בזרועותיי, ראשו מונח על חזי, שערו מפוזר על כתפי, רגליו שלובות בשלי.
למרות שרק ישנו יחד זה היה הלילה המאושר ביותר בחיי. 

4. צבע החלומות
בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם, השגתי את מיכה ומשה בנייד עוד לפני שהם יצאו לעבודה ובקשתי שימכרו בשבילי את הג'יפ הזהוב שלי שהשארתי לשמירה בחניה שלהם.
הם נדהמו, וספרו לי נרגשים מאוד שרק אתמול בערב, בערך בשעה שאני קניתי את הלילה עם מנו, ניסה השכן שלהם אזולאי לברר אם יש מצב שאני אמכור לו את הג'יפ שלי כולל המערכת.
לפעמים אלוהים שאני לא כל-כך בטוח בקיומו מפתיע אותי.
עוד באותו בוקר משה סגר עסקה עם אזולאי שהסכים להעביר את הכסף לבנק של קגן תמורת מפתחות הג'יפ למרות שלא חתמנו על העברת בעלות מסודרת. למזלי אזולאי בטח במילה של משה שבטח בי והכל הסתדר בקלות מדהימה.
עוד לפני שמנו התעורר כבר הכל היה מסודר. מיד כשקבלתי את האו. קי. על קנית הג'יפ צלצלתי לנייד של קגן והערתי אותו. הוא היה קצת מנומנם בהתחלה, אבל כששמע שיש לי כבר את הכסף הוא התעשת מיד ונתן לי את מספר החשבון שלו בבנק בציריך.
קבעתי להיפגש איתו בשתים עשרה בבנק כדי לסגור הכל ולקבל את שטרות החוב ואת הדרכון של מנו, ואחר-כך חזרתי לאזולאי שהבטיח להכניס את הכסף לבנק ברגע שהבנקים בארץ יפתחו.
הערתי את מנו בליטוף על כתפו ולקחתי אותו לאכול ארוחת בוקר במלון. אכלנו ארוחה טובה עם המון גבינות וקרואסונים ושתינו קפה נפלא. אם הם רק היו מסלקים את הנקניקים ושמים במקומם ירקות וסלטים זה היה מושלם.
סיפרתי למנו שהכסף כבר בדרך לבנק בשוויץ ועד הצהרים הכל יסודר. עוד היום נוכל לקחת את הדרכון שלו ולטוס לארץ.
הוא בהה בי כלא מאמין. "איך השגת כל-כך מהר את הכסף?"
"מכרתי את הג'יפ שלי." הודיתי, מתפלא עד כמה לא אכפת לי ממה שעד לא מזמן החשבתי כרכושי היקר ביותר.
"כבר מכרת אותו? איך? למי? איך עשית את זה כל-כך מהר?" התבלבל מנו, וידו שאחזה ספל קפה רעדה קצת.
"אנחנו במאה העשרים ואחת." חייכתי אליו, "יש טלפונים סלולאריים, יש אינטרנט. למרחקים בין אנשים אין שום משמעות בימינו."
מנו הניח את הכוס על השולחן וכבש את פניו בידיו. כתפיו רעדו כשבכה חרש ואור הבוקר השוויצרי הרך, מסונן דרך וילון תחרה לבן ומעומלן, התיז זהרורי אור בשערו השחור.
ליטפתי בעדינות את כתפו ורמזתי למלצרית הצעירה והחמודה שהתקרבה אלינו בהבעה מודאגת להסתלק. "מנו" בקשתי חרש, "תסתכל אלי בבקשה, אל תבכה. הכל יהיה בסדר." לא הבנתי למה הוא בוכה ולמראה דמעותיו גם לי התחשק ליילל קצת, אבל התאפקתי.
"אני בוכה מרוב שמחה. אני לא מאמין שהכל נגמר." אמר מנו וסוף סוף נרגע מהבכי, הרים את עיניו חייך אלי חיוך רוטט. "בחיים לא חשבתי שאוכל לברוח מפה, חשבתי שאני כבר אמות במקום הזה." אמר וניגב את פניו במפית.
"אם הייתי יודע הייתי מגיע אליך עוד קודם. כשיצאתי מהארץ חשבתי שאתה אוכל פיצות ומשתזף על הטיילת של ניס." ניסיתי להצחיק אותו קצת וסיפרתי לו איך טיילתי בעקבותיו בכל אירופה ורק על הערב שביליתי עם פבל עברתי בשתיקה.
לתימהוני הוא הרצין ושוב נמלאו עיניו דמעות. פתאום הוא אחז בכף ידי ונישק אותה כמו שמנשקים רבנים צדיקים או להבדיל את ידו של האפיפיור. "תודה קובי. תודה. הצלת אותי. תודה שהצלת אותי." חזר ואמר וידיו רעדו בידי.
הידקתי את כפותיו בין ידי, חש נבוך עד כאב. "תפסיק מנו, אל תתנהג ככה. זו רק הלוואה לחבר. אתה תעבוד ותחזיר לי את כל הכסף ואנחנו נשכח מזה."
הוא הנהן ולרווחתי החל לחייך חיוך שהזכיר לי את מנו הישן והטוב שלי. "אני אחזיר הכל עם ריבית." אמר מביט ישר לעיני.
"אני לא בנק ואני לא לוקח ריבית מחברים." אמרתי בתוקף, "אבל אני אשמח מאוד עם תגור איתי ועם אבא שלי. הוא נעשה קשה בזמן האחרון והמטפלת שלו תשמח אם יהיה לה צעיר חזק כמוך שיעזור לה בערבים כשהיא עושה לו מקלחת ומשכיבה אותו לישון."
"אז נגור יחד?" שאל מנו. חיוך ביישני עלה על שפתיו וסומק עדין צבע את לחייו.
חייכתי אליו חזרה, שמח לראות איך הצבע האפרורי נוטש את פניו היפות.
"כל אחד ישן בחדר שלו מנו. אני יודע שאתה... אני יודע שאני מבוגר מדי בשבילך, ואני לא הטיפוס שלך. אני רק רוצה לעזור לך בתור חבר, זה הכל." שיקרתי.
מנו השפיל את עיניו והביט אל הקרואסון שבצלחתו. ריסיו הטילו צל מרפרף על לחייו. הוא נראה כל-כך יפה ועצוב. הרגשתי שאני הולך למות מרוב אהבה אליו, אבל המשכתי לשבת בשתיקה ולהביט בו.
לפעמים גם כשיש לך ירוק עדיף להסתפק בחלומות.
הוא הרים את הקרואסון הזהבהב ונגס בו ואז שב והביט בעיני. "תגיד קובי," התחיל בהיסוס, הסמיק מעט ושוב מילא את פיו בקרואסון פריך במקום לדבר.
"מה להגיד?" דחקתי בו, נהנה לראות איך הוא אוכל בתאבון.
"אתה חושב שנוכל לפעמים..." הוא הניח את הקרואסון האכול למחצה על הצלחות וניגב את אצבעותיו במפית.
"מה? מה נוכל לפעמים?"
אולי נוכל לישון יחד לפעמים? רק לישון, כמו שעשינו אתמול?" הביט בי בתחנונים.
פתאום הרגשתי קליל כפרפר. "כן, בטח שנוכל. למה לא?" חייכתי אליו בעידוד מרגיש שאני מרחף מאושר. "גם לי היה נעים לישון אתך."
מדהים כמה מהר הכל מתנהל כשיש לך מספיק כסף. במלון מונטנה לא היה אינטרנט, אבל היה קפה אינטרנט ברחוב הסמוך ואחרי שהתקשרתי במייל לאזולאי- בעל הבית החדש של הג'יפ האהוב שלי - ועשיתי איתו כל מיני תיאומים אחרונים טיילנו קצת כדי להעביר את הזמן עד הפגישה.
עברנו על פני גשר צר שנמתח מעל לנהר קטן שזרם לו בצניעות במקביל לרחוב ופתאום נכנסנו לפארק חבוי בלב העיר ההומה.
הפארק היה שקט וריק מבני אדם. ציפורים צייצו, השמש הנעימה חיממה את גבנו. פסענו כחולמים לאורך שבילים נקיים שהתפתלו בין עצים ענקיים ירוקי עלים ועבי גזע. העיר הסואנת התפוגגה מעבר לגדר הפארק וסביבנו היו רק מדשאות ירוקות וערוגות פרחים. הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן - מלמול המים המרגיע של הנהר המה באזני. מנו האהוב שלי הלך לצידי בצעד קל, ידו מתחככת מדי פעם בידי – ברגע זה הייתי האדם המאושר ביותר בכל אירופה.
התכופפתי מעל למעקה ובהיתי בנהר. המים היו ירקרקים ונקיים להפליא. אפילו עטיפה של מסטיק או חבילת סיגריות ריקה אחת לא צפה על פניהם. ברווזים שקטים שטו בנימוס ליד גדת הנהר. אפילו האוויר היה נקי ורענן.
"תראה כמה נקי ויפה פה." התפעלתי, "תראה את העלים שעל העצים מנו, תראה איזה ירוקים ונקיים הם. בא לי לתת בהם ביס מרוב שהם רעננים."
מנו חייך למראה התלהבותי. "זה לא חוכמה, יורד פה הרבה גשם, כאן אין את האבק שיש בארץ." הסביר לי, "אפילו המכוניות פה תמיד מבריקות. לשוטפי מכוניות אין פה הרבה פרנסה."
"אוי, תראה את הפסל הזה." התפעלתי מפסל של גבר לבוש מדי אבן עתיקים וחרב בידו. "תראה כמה שהכל פה נקי ומסודר. ממש גן עדן."
"כן, הכל פה מאוד מסודר." הסכים מנו בחוסר התלהבות. "יש פה איזה מליון חנויות ארוטיקה ומועדוני מין וכולם נורא מסודרים ונקיים."
"מנו." הטלתי את זרועי על כתפו, "זהו, זה נגמר. אנחנו נחזור לארץ ואתה תתחיל דף חדש. אף אחד לא ידע מה עשית כאן. הכל עבר."
"אני אדע מה עשיתי." אמר בקול מריר, "ואני אמשיך לחלום על זה כל הזמן. למה אתה חושב שאני פוחד לישון לבד? יש לי סיוטים איומים."
הופתעתי מדבריו. לא חשבתי למה הוא רצה בחברתי בלילה. האושר שחשתי בגלל שהוא רצה להירדם לצידי הספיק לי. לא רציתי להתעמק בסיבות. "על מה אתה חולם?" שאלתי.
"לא זוכר בדיוק. אני זוכר רק צבעים ותחושות וזה מפחיד אותי כל-כך עד שאני מתעורר. אני לא אוהב להתעורר לבד במיטה אחרי שאני חולם את החלומות האלו." אמר מנו בטון ילדותי שנגע מאוד לליבי.
"אני מבין." אמרתי למרות שלא ממש הבנתי. החלומות היחידים שזכרתי היו על סקס ובכולם כיכב מנו. במחשבה שנייה גם אני לא אהבתי להתעורר לבד במיטה אחרי חלומות לחים ודביקים כאלו.
"באיזה צבע אתה חולם?" שאל מנו פתאום.
"לא יודע." הופתעתי משאלתו, "סתם צבעים רגילים אני חושב. ואתה?"
"החלומות המפחידים הם בצבע אדום וסגול בורדו כהה כזה. אני רץ ובורח וכל הזמן פוחד שיתפסו אותי, אבל ברגע האחרון אני תמיד מתעורר."
הוא נאנח ונשען על המעקה, מביט במים הירקרקים והנקיים הזורמים בשלווה שוויצרית לא מופרעת.
"חבל שאני לא יכול לחלום על הפארק היפה והירוק הזה במקום על הגיהינום האדום." אמר בעצב.
"ממתי אתה חולם את החלומות המפחידים?" שאלתי.
"זה התחיל עוד בניס, אבל אז זה לא היה כל-כך נורא. רק מאז שנסעתי עם פבל לצ'כיה..." הוא שוב נאנח, "מאז שאנטון נפנף אותי החיים שלי בזבל." התוודה. הוא התיישב על ספסל שהשקיף על הנהר והחל לספר לי על קורותיו באירופה.
לא רציתי לדעת מה בדיוק הוא עשה בתקופה ההיא, אבל הרגשתי שהוא רוצה לדבר ולכן התיישבתי לצידו על הספסל למרגלותיו של חייל האבן והקשבתי.
מסתבר שאנטון הפך את עורו ברגע שמנו עבר לגור בניס ונעשה מלצר קשה יום. די מהר הקשרים שלהם נותקו ואם לא די בכך הבן דוד הדתי שלו החל להציק לו בגלל שחשד שמנו הומו וגם בגלל שמנו - כפי שהודה בחיוך ביישני - היה מלצר גרוע מאוד, ותמיד טעה במתן עודף ובלבל את ההזמנות.
"עזוב. אתה מתכנת מצוין. למי אכפת שאתה מלצר מחורבן?" נהמתי בקוצר רוח.
עדיין לא התגברתי על הכעס שלי על שהוא זנח קריירה כל-כך מבטיחה בתחום ההי טק בשביל להגיש פיצות.
מנו ליטף את ברכי במחוות הרגעה וסיפר לי שמרוב ייאוש ובדידות נסחף אחרי פבל הצ'כי שהכיר לו את קגן שלקח אותו לקזינו ומשם הייתה הדרך להידרדרות קצרה מאוד.
"נדלקתי על הפבל הזה." הודה, "הוא בדיוק הטיפוס שלי - בלונדיני שרירי כזה."
הוא ראה את הבעת פני לשמע דבריו ונחפז לאחוז בידי. "הייתי טמבל קובי. הסתכלתי רק על הצורה שלו, לא על הבן אדם. אחרי האכזבה עם אנטואן בער לי שמישהו ירצה אותי. הסתבכתי בגלל שרציתי שהוא ירגיש שהוא חייב לי ואז..."
קולו גווע ושנינו ישבנו מדוכדכים ושתקנו, חושבים על השטויות שאנשים עושים בשביל אהבה.
"לא הבנתי שאם אני לא מושך אותו לא יעזור שום דבר. לא משנה כמה כסף ומתנות אני אתן לו זה לא ילך." סיפר לי מנו.
כאילו שלא ידעתי.
"מה שמצחיק זה שהוא דווקא מעדיף טיפוסים כמוך." הוסיף מנו והצטחק.
"מה זה טיפוסים כמוני?" שאלתי וזכר ישבנו הלבן החלק והשרירי של פבל צף במוחי.
"נו, אתה יודע, גבר מבוגר קצת יותר, טיפה מלא, שרירי, שעיר, סמכותי כזה." הסביר מנו והסמיק.
"והטיפוס שלך זה צעיר חלק ובלונדיני." סיכמתי בעייפות.
איזה עולם. כל אחד רוצה תמיד את מי שלא רוצה אותו.
מנו פשט את ידיו על מסעד הספסל וזרועו נגעה בכתפי. "ומה הטיפוס שלך קובי?"
אתה הטיפוס שלי חשבתי, אבל משום מה לא יכולתי להוציא את המילים הללו מפי - כרגיל אצלי שוב חלמתי בירוק.
שוויץ זו שוויץ. גם קרימינלים נוהגים בה בנימוס ובדייקנות. קגן וקירילוב המתינו לי בפתח הבנק בדיוק בשעה שקבענו.
רבע שעה אחר-כך יצאנו משם שבעי רצון ומחייכים. הם עם האישור החתום שהכסף נמצא בחשבונם ואני עם הדרכון של מנו ושטרות החוב שלו.
נפרדנו בלחיצת יד ובחיוכים מזויפים, יודעים היטב שלעולם לא נפגש שוב.
איש מאתנו לא חש צער על כך.
ברגע שהם נעלמו החזרתי למנו את דרכונו ואת שטרות החוב שלו. "הנה, אתה חופשי." אמרתי, "זה הכרטיס שלך לארץ, והנה קצת כסף לבזבוזים. שלום מנו אני מאחל לך שתמצא את הטיפוס שלך." אמרתי והסתלקתי משם מהר לפני שהוא יראה את הדמעות שלי.
דהרתי כל-כך מהר לעבר המלון עד שלא שמתי לב שהוא רץ אחרי. רק כשהגעתי לפתח מלון מונטנה ועצרתי בגינה הקטנה שהפרידה בין המלון לרחוב כדי לנשום קצת ולמחוט את חוטמי הדולף מבכי הוא השיג אותי.
"קובי, טיפש אחד." נזף בי והדף אותי לעבר הספסל הצבעוני המשונה שעמד כמין פסל סביבתי באמצע הגינה הפעוטה.
הוא הושיב אותי על ספסל העץ המגושם שנראה כאילו חבורה שלמה של ילדים קטנים מרחו עליו את כל תכולת קופסאות הצבע שלהם והתיישב לצידי.
"אני חושב שזה פסל, לא ספסל." אמרתי באי נוחות, מביט סביבי, מצפה שמישהו יגער בי על חוצפתי ויסלק אותי משם.
"עזוב, מה זה חשוב, פסל או ספסל? תקשיב רגע," הניח מנו יד חמה על עורפי, מפנה את פני לעברו.
"מה עוד אתה רוצה מנו? הכל בסדר עכשיו. אין לך יותר חובות ואתה לא צריך להרגיש חייב כלום לאף אחד."
"אל תגיד לי איך להרגיש!" התרעם מנו, "אני כן מרגיש... אני מרגיש..." הוא סקר את פני במין בהילות מחפש אחרי מילים מתאימות.
"ברחת בגלל השטויות שאמרתי, נכון? בגלל שסיפרתי לך בפארק שהטיפוס שלי הוא בלונדיני צעיר ושרירי, אבל זה היה אז קובי, לפני שקבלתי שכל, עכשיו זה אחרת, עכשיו אני..." והוא נאנח אנחה עמוקה, הניח גם את ידו השנייה על עורפי והצמיד את פיו אל פי, מנשק אותי בעדינות.
עצמתי עיניים, מתרכז בטעם ובתחושה של פיו. זה היה כל-כך טוב.
"מצטער חמוד, אבל אני עדיין אותו צפרדע שהייתי." אמרתי כשהנשיקה הנהדרת נגמרה. "גם אם תנשק אותי מאה פעם אני לא אהיה פתאום נסיך בלונדיני."
"מי אמר שכל הנסיכים צריכים להיות בלונדיניים?" שאל קובי ונישק אותי שוב.
הפעם לא יכולתי להתאפק ונישקתי אותו חזרה, ואם הוא לא היה מחבק אותי חזק בטח הייתי פורח באוויר מרוב אושר.
"מנו, אני רק רוצה שיהיה ברור שאתה לא חייב לי כלום." אמרתי לו בעוד הוא גורר אותי לעבר החדר, מתעלם ממבטה המוכיח של הקשישה השוויצרית המעומלנת.
"בסדר, אני לא חייב לך, אבל אתה כן חייב לי." צחק מנו, "הבטחת שאני אגור אצלך ואשלם את הריבית בעזרה לאבא שלך, והבטחת שאני אוכל לישון אתך כדי שתשמור עלי מהחלומות הרעים. נכון או לא?"
"לא זוכר. אולי, וחוץ מזה שכחתי לספר לך שגם לי יש כל מיני חלומות כאלו ש..."
יותר לא המשכתי לדבר כי הוא הטיל את עצמו עלי ושנינו נפלנו על המיטה במערבולת של ידיים ורגלים והתנשקנו עד שכל מחשבה הגיונית פרחה מראשנו.
נשארו לנו שתים עשרה שעות עד הטיסה לארץ ואת כולן בילינו במיטה, לומדים להכיר ולאהוב אחד את השני.
כשחזרנו לארץ מנו לא ויתר על אף אחת מההתחייבויות שלי כלפיו. הוא גר אצלי, עוזר לג'סיקה ולי עם אבא, והוא ישן איתי באותה מיטה למרות שהוא כבר לא סובל כמעט מהסיוטים שהטרידו אותו בעבר, ולמרות ששטרות החוב שלו נשארו בפח האשפה במלון מונטאנה הוא מתעקש עד היום להפקיד כל חודש כסף בחשבון שלי.
בחישוב אופטימי ייקח לו בערך עוד שש שנים לשלם את כל החוב שלו, ועד אז בטח אצטרך להחליף כבר את הניסן שקניתי במקום הג'יפ שלי.
זו מכונית לא רעה, קבלתי אותה במחיר מציאה כי מישהו חרט על דופנותיה מילות גנאי וקללות נגד הומואים.
תאמינו לי, אין דבר שמזרז אותך יותר בירוק ממכונית שעל דלתותיה חרוט - הומואים מזדיינים בתחת! כשתמותו תגיעו כולם לגיהינום!
מיכה ומשה מתפלצים כל פעם שהם רואים אותה, ומוכנים לשלם מכיסם רק שאצבע אותה כבר סוף סוף, אבל אני לא ממהר.
אתם מכירים אותי, אני כרגיל חולם בירוק.