עוקבים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

החבר'ה של קופר

א. תחילתה של ידידות מופלאה
כבר הרבה שנים אנחנו נפגשים כל יום שישי אחרי הצהרים באותו מקום על החוף. כולנו חברים ותיקים שמכירים זה את זה עוד מהתקופה שמחשב בכל בית וטלפונים סלולאריים היו רק מדע בדיוני ולא מציאות יומיומית, וכל אחד מאיתנו זוכר את השני יפה יותר, רזה יותר וטיפש הרבה יותר.
אולי טיפש היא לא המילה הנכונה, אולי מתלהב או נמרץ זה הביטוי שאני מחפש?
לא. אין טעם להצטעצע במילים, המילה היחידה הנכונה היא צעיר יותר.
כולנו זוכרים זה את זה צעירים יותר ואמיצים יותר, כי זה מה שהגיל עושה לך - מנקז ממך את האומץ, ההתלהבות ומרץ הנעורים ובתמורה מעניק לך קמטים, קרחת, ומה שקוראים ניסיון חיים, שזה בעצם ההבנה שתאונות, מחלות ומזל רע קורים לא רק לאחרים אלא גם לך וזה רק עניין של זמן עד שהם יקרו, אין שום דבר כמעט שאתה יכול לעשות בקשר לזה.
ובכל זאת, למרות שכולנו מתקרבים כבר לחמישים וחלקנו אפילו חצו בסתר את הגבול המפחיד הזה - חוץ מלגו שעשה את זה בגדול במסיבת חוף מרשימה ורבת משתתפים - בתוכנו פנימה אף אחד מאיתנו לא מרגיש זקן עד כדי כך שיפסיק להביט על גברים צעירים ולפנטז עליהם, ואפילו לנסות להגשים פה ושם את הפנטזיות הללו.
כן, זה פתטי, אבל מה לעשות שגברים הם יצורים לא מתוחכמים והטיפוס שהיה הטעם שלך לפני שלושים שנה הוא עדיין הטעם שלך כיום?
אני יודע שיש אפילו כמה מהשנתון שלנו שמספרים לעצמם סיפורים על בחורים צעירים שדווקא אוהבים מבוגרים. יכול להיות שחלק מהם אפילו מאמינים בתום לב שכוכב הצעיר והיפה חי עם חומי כי באמת יש לו משיכה בלתי מוסברת לגברים שמנמנים בגיל העמידה והפינוקים והמתנות שחומי מעתיר עליו הן חסרות חשיבות?
מי יודע, אולי הם צודקים והחיים כן יכולים להפתיע אותך לטובה גם כשאתה קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים? ונכון שיש בחורים צעירים ויפים שנמשכים דווקא לגברים בגילנו?
"לא! לא נכון!" זה מה שאמרתי בתוקף לאלברט שהסב את תשומת ליבי לצעיר השחום והחינני שפטרל הלוך ושוב לפנינו, מלכסן מבטים מתחת לכובע שחבש לכיוון הכללי שלי דווקא.
"זה כבר השבוע השלישי שהוא מסתובב כאן קופר, פשוט רחמנות על הילד." גיחך אלברט בלי להתרשם ממחאותיי ודחף מרפק לצלעותיי.
"שטויות." פסקתי בזעף והזזתי את הכיסא שלי עמוק יותר לתוך הצל. כששמך יורם קופרמן והמראה שלך תואם לשמך - אשכנזי עם עור לא משתזף - עדיף להיזהר גם משמש אחר צהרים רכה של שלהי קיץ.
"זה לא שטויות." התווכח אלברט, "נכון שלא עמירם?" פנה אל בן זוגו הנצחי.
עמי הרים את עיניו מהספר שהיה שקוע בו, "מה נכון?" שאל בפיזור נפש והסיר את משקפיו, סוקר את הסביבה במבט של פרופסור מפוזר. "אוי, תראו. הנה שוב הילד היפה הזה, אולי תיגש אליו כבר קופ, הוא בטח צמא מכל ההתרוצצות הזו." אמר ושוב השתקע בספרו.
אם כל אחד אחר היה מציע לי הצעה כזו הייתי צוחק, אבל עמירם היה היחיד בינינו שהיה לו מעט שכל ישר בראשו ואם היה צדק בעולם הגיידאר הרגיש שלו היה נכנס לספר שיאי גינס.
חוץ מזה מה כבר יכול להיות? הרי הוא רק ילד.
לקחתי בקבוק של מים קרים מהצידנית וניגשתי לילד שעמד בדיוק מולנו, רגליו שקועות במים, והביט בשמש השוקעת.
"מחזה יפה, נכון?" חייכתי אליו והגשתי לו את הבקבוק.
"מוזר איך שקיעת שמש אמיתית לא נראית אף פעם קיטשית, אבל אם הייתי מצלם או מצייר את זה..."
"כן בהחלט. הטבע חסין קיטשיות."
הוא צחק, פתח את הבקבוק ושתה. "תודה." אמר, "באמת הייתי צמא."
"בפעם הבאה אולי כדאי שתיקח אתך מים."
"אבל אז איזה תירוץ יהיה לך להתחיל לדבר איתי?"
"אם אני ארצה לדבר אתך אני כבר אחשוב על משהו, השאלה היא למה שאני ארצה?"
"למה לא? אני לא הטעם שלך?"
איזה חוצפן קטן, ואיזו עיניים יפות - שחורות לוהטות, ממוסגרות בריסים ארוכים וצפופים, נתונות בפרצוף שחום, רזה ושדוני.
"היית הטעם שלי לפני שלושים שנה." אמרתי, לקחתי ממנו את הבקבוק ולגמתי ממנו בלי לנגב את הפיה קודם.
יכול להיות שזה מה שנתן לו אומץ להמשיך לשוחח איתי, ויכול להיות שזו הייתה כוונתי כשעשיתי את זה? בהחלט יכול להיות, אם כי רשמית אני מכחיש את זה בתוקף.
כן, פעם, לפני שלושים שנה, צעירים שחומים עם עיניים לוהטות ועור חלק וריחני מתוח על שרירים ארוכים וחזקים של שחיין היו ממש הטעם שלי, אבל זה היה לפני שלושים שנה, שלושים שנה שחלפו ולא ישובו עוד.
"אז מה הטעם שלך כיום?" הוא הביט ישר לעיני ולקח ממני את הבקבוק, לגם ממנו קצת והחזיר לו אותו, מקפיד לגעת תוך כדי כך בכף ידי.
"חכה שלושים שנה, תסתכל בראי ואז תדע." אמרתי.
"אני לא אראה שונה בהרבה גם בעוד שלושים שנה, בעדה שלנו הגיל לא משפיע כל כך על המראה."
"איזו עדה זו?"
"מה אתה חושב?"
"תימני?" ניחשתי.
הוא צחק. "כל הכבוד."
"זה לא היה קשה."
"אז מה נעשה?" הוא שאל.
"בנוגע למה?"
"בנוגע לזה שאתה מוצא חן בעיני?"
"גם אתה מוצא חן בעיני למרות שאתה קצת חוצפן ילד, אבל הסברתי לך שאתה צעיר מידי בשבילי."
"קשה לי להאמין שאתה מעדיף אחד מאלו." החווה בסנטרו לעבר בני החבורה שלי שרבצו על החול, מעמידים פנים שהם לא עוקבים אחרינו בקפידה.
"הם בסדר יחסית לגילם." אמרתי סוקר אותם בחיבה סלחנית, "ואני צריך לדעת, אני מכיר אותם כבר הרבה שנים."
"בטח עשית כל אחד מהם." הפתיע אותי הילד בחוצפתו.
"אתה ממש חוצפן ילד, אתה יודע?" הוכחתי אותו, כובש חיוך. "ואת עמירם דווקא לא עשיתי. הוא התחיל וסיים את חיי המין שלו עם אלברט ושום דבר שניסינו לא שינה את דעתו."
"כל הכבוד לו, אני ממש מעריך את זה." אמר בן שיחי והפעם היה לי רושם שהוא לא מתבדח.
"תגיד, איך קוראים לך ילד?" שאלתי.
"נאור." הוא אמר והסמיק פתאום, סומק ארגמני כהה שהתפשט בצורה מקסימה על עורו השחום והחלק, "ולך קוראים קופר, נכון?"
"יורם קופרמן בשבילך." אמרתי בקפידה, לקחתי ממנו את הבקבוק הריק והברגתי עליו את הפקק.
"יש מכולת מחזור לאיסוף בקבוקים ריקים מאחורי המלתחות." אמר נאור והחליק כף יד דקה וקרירה לתוך כף ידי.
"אם אני הולך עד המלתחות אז כדאי שאני אקח כבר את הדברים שלי." אמרתי, נתתי לו את הבקבוק וחזרתי אל הכסא שלי.
"סתמו!" אמרתי לחבר'ה שהביטו בי ושתקו שתיקה רועמת, "בין כה כבר התכוונתי ללכת."
"שתהיה לך נסיעה נעימה ובטוחה הביתה קופר." אמר עמירם בלי להרים את הראש מהספר שלו.
"תודה עמיל'ה." ליטפתי את פדחתו, "אתה נשמה טובה." לקחתי את התיק שלי וחזרתי אל נאור שהמתין לי בצייתנות, מרגיש איך גבי בוער בגלל המבטים הדוקרים שלהם שעקבו אחרינו עד שנעלמנו מאחורי המלתחות.
זרקנו את הבקבוק למכולת המחזור ונכנסנו יחד לתא הקטן של המלתחות. איזה מזל שנאור היה כל כך רזה ושלא גידלתי כרס כמו חלק מהחבר'ה.
ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו הוא חיבק את מותני וניסה לנשק אותי, אבל אני לא הסכמתי.
"אני מבוגר מידי לסטוצים על רגל אחת ילד, יש לי דירה יפה לא רחוק מפה. אם אתה רוצה בוא איתי ואם לא אז ניפרד כידידים."
"אני רוצה." הוא אמר מיד, בלי שמץ של היסוס.
"אתה בטוח?" שאלתי, "אני קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים נאור, ואתה נראה לי בקושי בן עשרים."
"אני בן עשרים ואחת." הוא נעלב, "ובחורף אני אהיה בן עשרים ושתיים."
"אם ככה אתה כבר מבוגר מספיק בשביל לדעת שזה מסוכן ללכת סתם ככה עם אדם זר לדירה שלו."
"אתה לא זר." הוא מחה, "וחוץ מזה יש לי הרגשה טובה בקשר אליך קופר. איזה הרגשה יש לך בקשר אלי?"
"אני מרגיש שאתה..."
"אני יודע, צעיר מידי, אבל חוץ מזה?"
"חוץ מזה אני חושב שזו עומדת להיות תחילתה של ידידות מופלאה." אמרתי, ולתימהוני הוא ידע שזה ציטוט מ'קזבלנקה'.
כן, מסתבר שהחיים יכולים להפתיע אותך לטובה גם כשאתה כבר קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים.

ב. השיר שלנו
בשלהי שנות השלושים שלי התייאשתי סופית מהעסק הזה שנקרא זוגיות בין גברים. אחרי כמה פעמים שהסתיימו בצורה כואבת הבנתי שהסיפור הזה פשוט לא עובד בין גברים וצריך להכיר בכך ולהפסיק לנסות.
נכון, גם אצל סטרייטים כל הקטע של נישואים חורק כהוגן, אבל עדיין איכשהו, למרות שהוא מקרטע  - אולי בגלל הילדים, או המשכנתא, או החשש ממה תגיד החותנת - זה מחזיק מעמד.
להומואים אין את החישוקים הללו, וכנראה שזו הסיבה שאין כמעט זוגות הומואים שחיים יחד שנים רבות ומאושרות בלי בגידות והסדרים מהצד שעדיף לא לפרטם.
כן, נכון, תמיד יש את הזוג הזה שחי יחד כבר אלף שנים וכולם מביאים כדוגמא שהומואים כן יכולים לדגמן זוגיות מאושרת, אלברט ועמירם למשל, אבל אחרי שמכירים אותם מקרוב מבינים שהם מחזיקים יחד רק כי הם עשו המון המון פשרות, ובדרך כלל אחד עשה יותר פשרות מהשני, ובעצם הם יותר חברים שחולקים דירה ורכוש מאשר זוג אוהב - כן, גם אלברט ועמירם.
ולמה אני שוטח כאן את משנתי בקשר לזוגיות בין גברים?
בגלל הילד כמובן.
הוא נשאר איתי בדירה כל סוף השבוע וחוץ מהמון סקס גם דיברנו ואפילו התיידדנו. גיליתי שהוא (כמו כל כך הרבה הומואים שאני מכיר, באמת, מעניין למה? מישהו בדק את זה פעם?) גדל בלי אבא, ואוהב וקשור מאוד לאימא, ועם זאת גם כועס עליה, ופוחד שהיא תגלה, וחרד לה מאוד, וקשור אליה, וחושש לאבד את אהבתה בגלל הנטייה שלו, ולא מבין למה היא הניחה לאבא שלו להעלם ככה סתם, ולא מעז לשאול למה, וחושש אפילו לחשוב מה הייתה הסיבה לכך שהיא מעולם לא מצאה לה גבר אחר.
נו, טוב, הומואים והאימהות שלהם... כולם הרי מכירים את זה מהבית.
גם אני סיפרתי לו קצת על עצמי. עזבו, אין בסיפור שלי שום דבר שלא שמעתם קודם, חוץ מזה שאצל החבר'ה מהדור שלנו הכול הלך לאט יותר וקשה יותר.
ביום ראשון בבוקר הוא הלך לקורס שלו - הוא למד להיות טכנאי מחשבים - ועוד באותו ערב חזר אלי עם תרמיל מלא בגדים נקיים.
כשהוא הלך לא שאלתי מתי אראה אותו שוב ודי הופתעתי לראות אותו עוד באותו יום על סף דלתי.
הבטתי בו נדהם ובלי לחשוב מה בדיוק אני עושה לקחתי ממנו את התרמיל שנראה כבד מידי לגופו הדק והתחלתי לשאול מה בדיוק הוא חושב שהוא עושה, אבל פתאום התחיל ריי צ'ארלס לשיר את 'ג'ורג'יה'.
חייכנו זה אל זה ואני שמטתי את התרמיל על הרצפה והושטתי לו את ידי. "תקשיב, הם מנגנים את השיר שלנו." הוא אמר והסתחרר איתי בריקוד היישר למיטה.
"אני יכול להגיד לאימא שאתה שותף שלי לדירה, שהשכרת לי חדר?" הוא ספק שאל ספק התייעץ בי כששאלתי אותו אחרי כמה ימים מה אימא שלו חושבת על ההעלמות שלו מהבית.
"ולמה שלא תגיד לה את האמת?"
"אני לא יכול, עדיין לא."
לא התווכחתי, אם כי ציינתי שלדעתי היא כבר יודעת, אפילו אם היא לא יודעת שהיא יודעת, ושעדיף לא לגרור דברים כאלו זמן רב מידי.
"ואם היא תשנא אותי ותספר לסבא וכולם יחרימו אותי?" האפירו פניו ושפתיו המלאות רטטו.
"אני לא חושב שזה יקרה, אבל תעשה מה שאתה מבין." אמרתי ומשכתי אותו אלי לחיבוק. הוא התכרבל בזרועותיי כמו חתלתול קטן ומפונק וזה היה נעים כל כך...
מפחיד עד כמה נעים זה היה לחבק ולאהוב את הילדון הזה. היה עלי לחזור ולהזכיר לעצמי את הבדל השנים הגדול ביני לבינו, ולהזהיר את עצמי לא להיקשר אליו יותר מידי, ולא לתלות בקשר השברירי הזה יותר מידי תקוות.
אחרי כמה חודשים נעימים כאלו סקרתי את עצמי היטב בראי, בחנתי בקפידה את הקמטים שעל פני - קמטים שאף אחד לא יכול להימלט מהם בגיל ארבעים פלוס פלוס - הזכרתי לעצמי שקשה יותר להחלים מלב שבור בגילי מאשר בגיל עשרים או שלושים ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתחיל להיזהר ולשם שינוי הקשבתי לעצמי והתחלתי להיזהר.
אולי בגלל שכל כך נזהרתי זה לא עבד?
זה מה שהוא הטיח בפני כשחזר לאימא שלו אחרי כחצי שנה שהיינו יחד, שאני פחדן, שאכזבתי אותו, שלא נלחמתי עליו, שלא הראיתי לו שאני אוהב אותו באמת.
אחרי שהוא הלך לא בכיתי כמעט. הרי לא באמת נשבר לי הלב ולא באמת האמנתי שיצא מזה משהו, אבל הייתי עצוב די הרבה זמן, איבדתי משקל ואפילו פספסתי כמה פגישות של החבורה שלנו שקיבלה את זה בהבנה וסלחה לי.
מה שכן חשבתי הרבה על מה שהוא אמר ובזמן שהקשבתי שוב ושוב לריי צ'ארלס שר את השיר שלנו היה עלי להודות שאולי הוא צדק, אבל מצד שני בגילי קשה להשתנות ולהפסיק להיות זהיר ומחושב.
כמה שבועות אחר כך ראיתי שוב את נאור רוקד באיזו מסיבה עם מישהו שהיה בגילו, ויפה כמעט כמוהו, ולתימהוני הוא ניגש אלי מיד, קצת שיכור, אבל רק טיפה וחיבק אותי.
"אני מתגעגע." אמר בפשטות.
"גם אני." חיבקתי אותו חזרה, "ואני שמח לראות שהגעגועים לא מפריעים לך לרקוד ולבלות יפה."
"לפעמים אתה כזה פולנייה קופר." צחק נאור ונישק אותי נשיקה צרפתית לוהטת שגרמה לבן זוגו הצעיר והיפה להסתלק משם בזעם.
חזרנו יחד הביתה, השמענו שוב את הדיסק של ריי הקשיש והטוב וחגגנו במיטה עד אור הבוקר.
למחרת שוב שילחתי אותו והפעם הוא לא כעס ולא הטיח מילים קשות, יכול להיות שאפילו רווח לו קצת שאני נותן לו ללכת.
"אבל למה?" לא הבין לגו, שכנראה יישאר הומואית רומנטית עד יומו האחרון, "אם אתה אוהב אותו והוא אותך והסקס נהדר והכל נפלא ואפילו יש לכם שיר משלכם, למה הוא עזב?"
"כי הוא רק בן עשרים וקצת, ואני אהיה בן חמישים בקרוב."
"אבל..."
"אם זה באמת זה הוא יחזור בסופו של דבר, אבל אני רוצה שהוא יחזור אלי רק אחרי שירגיש שהוא מיצה לחלוטין את כול מה שיש לביצה להציע לו ולא דקה אחת קודם."
"ומה אתה תעשה בינתיים?"
"מה שיתחשק לי, אותך למשל?"
"דביל אחד." צחק לגו, הדף אותי לכורסת הזיונים שלו וירד לפני על ברכיו, מצליח לפתוח את המכנסים שלו ושלי בבת אחת. יש דברים שהניסיון והזמן רק משפרים - הטכניקה של לגו למשל.
מאז היינו, נאור ואני, בקשר יזיזות אוהב, אבל חסר כל מחויבות. זה התאים לשנינו. הוא ישן אצלי מידי פעם, בא להתייעץ בי כשחש צורך לשפוך את הלב, בכה על כתפי כשמישהו פגע בו, התפאר בניצחונותיו כשהיה שיכור מעט, והתייחס אלי - כמו שאלברט העיר בעוקצנות - כאל שילוב של כותל מערבי, זיון בטוח ואבא.
בסדר, אולי זה לא נשמע מוצלח כל כך, אבל זה עבד ולפחות ככה הצלחתי לשמור על הקשר שלנו בחיים.
"תודה שבסתר לבך אתה מקווה שיום אחד הוא יופיע על סף דלתך ויגיד שזהו, הוא התעייף מלשכשך בביצה, נמאס לו לצוד גברים באטרף, הוא רוצה להיות רק אתך." התגרה בי ברקו אחרי לילה פרוע אחד שבילינו במסיבת חוף.
הבטתי ישר בעיניים של ברקו, ידידי הוותיק שעדיין היה מאוהב בבחור ההוא ששבר לו את הלב כשהסתלק בלי הסברים לפני חמש שנים, והודיתי שכן, זה נכון.
"אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי ושהוא לא יקלוט שאתה אהבת חייו רק אחרי שתהיה קשיש סנילי שמזיל ריר על עצמו באיזה בית אבות."
"גם אני מקווה." אמרתי בחיוך וניסיתי להסתיר את חששתי שעד שהוא יחזור זה כבר יהיה מאוחר מידי בשבילי, בחיים לא האמנתי שיקרה בדיוק ההפך - יהיה מאוחר מידי בשבילו. 

ג. חיובי
שנתיים אחרי שהכרתי את נאור, קצת אחרי יום ההולדת העשרים וארבע שלו וחודש לפני שחגגתי את יום ההולדת האחרון שלי עם קידומת ארבעים, הוא סיפר לי, נרגש וקופצני מתמיד, שפגש מישהו שסחף אותו.
"מאז שהייתי אתך לא הרגשתי ככה עם אף אחד." נצצו אלי עיניו באושר.
"אני מקווה שהוא קצת יותר צעיר ממני." אמרתי בישוב דעת, כמצופה מאדם שעוד מעט ימלאו לו חמישים, מתעלם מצביטת הקנאה שחשתי.
"הוא בן שלושים ומשהו." אמר נאור, "והוא נהדר! אני חולה עליו." הצטחק ופרח לדרכו, הפעם בלי לבקש ממני שאניח לריי צ'ארלס לשיר לנו את השיר שלנו.
אחרי שהוא הסתלק אמרתי לעצמי להפסיק להיות טיפש זקן, אין לי סיבה להתעצב, עשיתי את הדבר הנכון כשהנחתי לו ללכת. הילד שהכרתי פעם הפך לגבר צעיר ועלי להיות גאה בו ולשמוח בשמחתו, לא לשבת בחושך ולהחמיץ פנים כמו שנהגה לעשות סבתא שלי ז"ל. 
שבוע אחר כך נאור התקשר שוב, "אני יכול לדבר אתך על משהו יורם?" שאל ומיד ידעתי שמשהו רע מאוד קרה, נאור קרא לי יורם רק כשהמצב היה רציני מאוד.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה, "אתה בסדר? מה עם הבחור החדש הזה שפגשת? איך קוראים לו?"
"איתמר." הוא ענה, "איתמר פירסט הוא... אני... אני יכול לבוא יורם?"
"כן, בטח. מה השאלה? אתה תמיד יכול לבוא אלי."
"תודה קופר." הוא לחש, מחניק התייפחות וסגר.
לקח לו חצי שעה להגיע וזו הייתה חצי השעה הארוכה ביותר בחיי.
הוא הופיע עם התרמיל הזכור לי מאז תלוי על כתפו והתיישב בכבדות במטבח שלי, השעין את ראשו על ידיו השלובות לו לפניו ושתק.
"נו, ספר."
"אתה תכעס."
"למה שאני אכעס?"
"כי הייתי טיפש נוראי והרסתי את החיים שלי."
"נאור, תפסיק להיות דראמה קווין כזו." פקדתי עליו, "שב ישר, תסתכל לי בעיניים ותספר מה קרה."
הוא הרים אלי מבט מיואש, ניסה לדבר והמילים נתקעו בגרונו.
"אני לא אכעס עליך ילד. נו, תספר מה קרה."
דמעות החלו להתגלגל על לחייו הוא שוב ניסה לדבר, פתח את פיו ושוב סגר אותו ולא הצליח להגיד כלום.
לא משנה, ידעתי. "נדבקת באיידס."
הוא הנהן ומחה את הדמעות בשרוולו.
"מה קרה? הקונדום נקרע?"
"לא... הקונדום לא נקרע כי לא היה קונדום." 
"אני לא מבין." הופתעתי, הוא הרי ידע שצריך קונדום. לא אחת חזרתי והזכרתי והסברתי לו שזה עניין של חיים ומוות, שאסור בשום פנים ואופן לוותר על קונדום אלא אם כן אתה בטוח במאה אחוז שאתה עם מישהו שנבדק בקביעות ומקפיד על מין בטוח, וגם אתה באותו מצב, ושניכם בוטחים וסומכים לגמרי איש על רעהו.
מצב שקשה מאוד להגיע אליו בין שני הומואים, מי כמוני יודע.
יכול להיות שאני נשמע לכם קצת לחוץ בכל הקטע הזה של איידס, יש כאלו שיטענו שאני מעט היסטרי, יש בזה משהו, אבל אתם צריכים להבין אותי. אני התחלתי את חיי המין שלי באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת כשאף אחד עוד לא שיער בנפשו שאפשר למות בגלל זיון.
סקס היה אז משהו שלפעמים היה טוב ולפעמים גרוע, לפעמים גרם לך לחייך ולהרגיש שאתה הולך על ענן ולפעמים ריסק לך את הלב ורמס אותך עד עפר, אבל בזמנו רק סטרייטים שפחדו להכניס להריון בחורות השתמשו בקונדומים ופתאום פרצה מגפת האיידס, הכול השתנה והסקס שפעם היה חופשי זמין וקליל נעשה משהו מסוכן ומפחיד.
אני עוד זוכר את התקופה הנוראית באמצע שנות השמונים כשעדיין לא הבנו מה בדיוק נחת עלינו. את האמירות המרושעות שזה עונש שנישלח משמים במיוחד להומואים, את הפחד הנורא, את הבלבול ואת חוסר ההבנה.
בתקופה שלפני המצאת הקוקטייל הדבקות במחלה הייתה גזר דין מוות בייסורים ובבדידות ואף אחד לא הצליח להסביר לנו למה כל כך הרבה גברים צעירים, יפים ומלאי חיים מתים מוות נורא ומכוער כל כך. 
אני זוכר היטב כל אחד מהחברים שמתו לבד, גברים שפעם חיבקתי ונישקתי, חיזרתי אחריהם ואהבתי אותם ואחרי שחלו פחדתי לשבת לצד מיטתם מחשש שגם אני אדבק.
התקופה הזו צילקה קשות את כל מי שעבר אותה והשאירה בנו חותם של בושה ופחד נורא.
אז כן, נכון, כבר למעלה מעשר שנים שיש מה לעשות ולאחרונה התחילו להתייחס לאיידס כאל מחלה כרונית שאפשר לחיות איתה, אבל אלו חיים שאין בהם ודאות, חיים מלאי פחד וחרדה מהעתיד.
אמר לי מכר שהיה נשא שנים רבות עד שמת מסיבוכים של שפעת שהתפתחה לדלקת ראות שכולנו, חולים ובריאים, נמצאים באותה סירה, אבל כשאתה נשא אתה מודע לכך יותר, אף אחד לא יודע מה ילד יום, משהו רע עלול לקרות כל רגע לכל אחד, ואם לא תהנה ממה שיש לך כעת מי יודע אם תוכל ליהנות מחר.
בסדר, מבחינה פילוסופית הוא צדק, אבל לך תהיה פילוסופי כשילד יפה ומבוהל מגיר דמעות רותחות על שולחן המטבח שלך.
"אתה והאיתמר הזה... הזדיינת איתו בלי קונדום?"
הוא הנהן, נושך את שפתיו, מנסה לעצור את בכיו.
הלכתי למזווה והבאתי לו קופסת טישו. "תנסה להירגע וספר לי למה עשית דבר טיפשי כזה נאור."
"הוא אמר שזה בסדר, שאין לי מה לדאוג, שהוא אוהב אותי ושהוא שומר עלי." קינח נאור את אפו ומחה את דמעותיו.
"והאמנת לו? כמה זמן אתה מכיר אותו בכלל?"
"חצי שנה. בהתחלה זה היה סתם כזה... זיון, אתה יודע, אבל הוא היה כל כך נחמד והייתי כל כך בודד אחרי שזרקת אותי ו... ו..."
"לא זרקתי אותך. שחררתי אותך. יכולת לחזור אלי מתי שרצית."
"אבל אני בכלל לא רציתי ללכת."
"כן רצית. העיניים יצאו לך אחרי כל גבר שעבר ברחוב. לא רציתי להגביל אותך, רציתי שתטעם ותנסה הכול. היית צעיר מידי להיתקע עם תרח זקן כמוני, אתה עדיין צעיר מידי."
"צעיר מידי למה? למות?"
"אף אחד לא הולך למות נאור. כיום זו רק מחלה כרונית. אתה תיקח תרופות ותשמור על עצמך ותוכל לחיות עוד הרבה שנים ו..."
"תעשה לי טובה קופר." אמר נאור והפסיק לבכות, "תסתום את הפה, פשוט תסתום ודי!"
סתמתי והלכתי להכין לנו תה.
אחרי ששתינו מהתה המתוק (שמתי זין על הדיאטה והמתקתי בדבש) הוא נרגע לאיטו וסיפר לי במשפטים קצרים ויבשים איך איתמר קלט את הבדידות שלו, את הצורך שלו בדמות אב, רכש את אמונו בהדרגה ויום אחד פשוט לא שם קונדום ודי.
"ושתקת לו?"
"הוא אמר שלא כיף לו עם קונדום ושאם הוא בוטח בי הוא מצפה שגם אני אבטח בו."
לטשתי בו מבט לא מאמין. "וזהו? בגלל משפט טיפשי אחד החלטת לסכן את עצמך?"
"זה לא היה ככה." מחה נאור, "הרגשתי שאני מאוהב בו, וגם הוא אמר שהוא אוהב אותי, וחוץ מזה היינו מסטולים."
"בסדר, פעם אחת הייתם מסטולים, אבל הרי לא הזדיינתם מסטולים כל הזמן?" התרגזתי - נאור מאוד אהב להתמסטל - דבר שגרם לי תמיד מורת רוח.
"האמת שכן. עכשיו אני קולט שתמיד הלכנו למיטה מסטולים. לפעמים עישנו ולפעמים סתם שתינו ולקחנו אקסטות, ופעם אפילו ניסינו קוקאין, אבל זה עשה לי כאב ראש נוראי למחרת אז... נו, די, אל תסתכל עלי ככה קופר. רצית שאני אטעם ואנסה הכול וזה מה שעשיתי."
"אבל לא ככה, בטיפשות כזו, בחוסר זהירות כזה. לעשות סקס עם אדם זר בלי קונדום? איך יכולת להיות פזיז כזה?"
"הוא לא היה ממש זר, וחוץ מזה כולם עושים את זה ככה, הולכים לחדרי חושך, לפאבים ולמועדונים, עושים סקס בשירותים עם זרים ומזדיינים מסטולים. ככה זה בכל מקום, מה? לא ידעת?"
"חשבתי שלימדתי אותך לשמור על עצמך קצת יותר טוב נאור."
הוא התעלם מההערה שלי והמשיך בסיפורו. "לפני שבוע בערך הוא חזר עצבני מהעבודה, אמר לי שהוא חייב לדבר איתי על משהו חשוב ומרח אותי שעה שלמה בסיפורים על כמה הוא אוהב אותי ואיזה בחור מקסים אני וכמה נעשיתי חשוב ויקר לו, וכשכבר חשבתי שהוא עומד להציע לי נישואים או משהו כזה הוא גילה לי שהוא נשא איידס כבר חמש שנים."
"ולמה הוא לא גילה לך מיד? ויותר חשוב, למה הוא לא שם קונדום?"
"זה גם מה שאני שאלתי, ואיתמר הסביר שכשהוא רק פגש אותי העומס הנגיפי שלו היה נמוך מאוד ולכן הוא חשב שזה לא נורא אם נוותר על קונדום, אבל היום הוא קיבל את תוצאות הבדיקות שלו ומסתבר שהמצב שלו החמיר מאוד. הוא סיפר לי שהרופא שלו מאוד כועס עליו כי הוא זלזל בלקיחת תרופות וכי הוא שתה יותר מידי וזה אסור כשאתה נשא. מסתבר שככל שהעומס הנגיפי שלך גבוה יותר אתה מסכן יותר את השותף שלך."
"איך לא שמת לב שהוא לוקח תרופות?" התפלאתי.
"שמתי לב, אבל הוא אמר שאלו ויטמינים והאמנתי לו. מסתבר שהוא היה אמור לקחת את התרופות האלו כל יום בשעות קבועות ובגלל שהוא זלזל העומס הנגיפי שלו נעשה גבוה ולכן הוא מציע לי ללכת להיבדק."
"מה עשית כשגילית שהוא רימה אותך כל הזמן?"
"התחרפנתי לגמרי. צעקתי, בכיתי, השתוללתי מכעס וברחתי הביתה לאימא ושם בכיתי כל הלילה מרוב פחד ונורא התגעגעתי אליך."
"היית צריך להתקשר אלי."
"רציתי, אבל התביישתי. ידעתי שתכעס עלי שהייתי מטומטם כזה."
"בכל זאת היית צריך להתקשר."
הוא נאנח. "קמתי בבוקר וישר הלכתי לעשות בדיקה והיום קיבלתי תשובה חיובית. דבר ראשון התקשרתי לאיתמר לספר לו, אבל הוא לא היה זמין אז התקשרתי אליך."
"טוב עשית. אני שמח שהתקשרת נאור. ומה הלאה?"
"יש לי פגישה במרפאת האיידס מחר כדי להחליט אם אני צריך לקחת תרופות או לא ותהיה גם עובדת סוציאלית שרוצה לדבר איתי, ועדיין לא סיפרתי לאימא ו... אני לא יודע קופר, אין לי מושג מה לעשות הלאה. אני יכול להישאר אצלך קצת עד שאני אחליט מה קורה איתי?"
"אתה יכול להישאר אצלי כמה שתרצה."
"חבל שעזבתי."
"נכון, חבל. אני מצטער שהייתי כזה ונתתי לך ללכת. אם הייתי פחות אגואיסט ויותר אחראי... לא שמרתי עליך כמו שצריך."
"די קופר, זאת לא אשמתך. הייתי מטומטם ואני משלם על זה." אמר נאור באומץ, לקח את התרמיל שלו והלך איתו לחדר האורחים שלי.
"מה? אתה לא רוצה לישון איתי?" התמלאתי עצב.
הוא הביט בי מופתע, "חשבתי שאתה לא רוצה."
"למה שאני לא ארצה?"
"כי... נו, אתה יודע, תמיד אמרת שלא תעשה סקס עם נשא גם אם שניכם תשימו קונדומים כפולים, עבים במיוחד."
"דיברתי על לישון יחד נאור."
הוא חייך חיוך אמיתי לראשונה מאז הגיע לדירה שלי, "ומה אני אמור לעשות כששנינו נתעורר לפנות בוקר חרמנים אש? מקלחת קרה?"
"אתה אמור להיות חכם ולשכוח את השטויות שאמרתי פעם, לשים כמו תמיד קונדום ולתת לי לאהוב אותך כמו שהיינו עושים פעם."
"אני כבר לא הבן אדם שהייתי פעם."
"מי כן? אנשים משתנים כל הזמן נאור, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך ולרצות אותך." פרשתי אליו את זרועותיי והוא התכנס בתוכן, הניח את ראשו על כתפי וביקש שאתן לריי לשיר לנו שוב את השיר שלנו.

ד. נקודת תורפה
חודש אחר כך הבאתי את נאור לפגישה השבועית שלנו שהתקיימה הפעם על הגג המטופח של לגו. הוא התחיל לקחת תרופות, השתתף בפגישות של קבוצת תמיכה והתחיל להסתגל לרעיון שאפשר להמשיך לחיות לא רע גם עם איידס.
שיחת היום היה ברקו. מסתבר שרונן, האקס המתולוגי שלו, חזר מארה"ב היישר לזרועותיו של ברקו והם שוב יחד.
זולא ידע את כל הפרטים, אבל התעקש לשתוק בטענה המגוחכת שאם ברקו ירצה שנדע מה קורה אצלו הוא יספר לנו בעצמו.
היינו קרובים לבצע בזולא חקירה מדרגה שלישית בעירום כשלמזלו הגיע ברקו יד ביד עם רונן ופיזר את המסתורין.
"נפרדנו אחרי שנדבקתי באיידס." אמר בפשטות, "פחדתי לסכן את רונן ולכן העפתי אותו, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו."
שתיקה המומה השתררה לשמע הידיעה המדהימה הזו.
"אז אתה נשא איידס." שבר לגו את השתיקה והניח ביד רועדת את הכוס שאחז בידו.
"אני לא מאמין, אתה נשא כבר חמש שנים ולא סיפרת לנו כלום?" הוכיח אותו עמירם.
"למה אתה מתפלא?" לא נשאר ברקו חייב, "בטח שלא סיפרתי. למה, אם אתה היית נדבק היית מספר?"
"לא יודע." אמר עמירם בכנות, והביט באלברט שכרך זרוע מגוננת סביב כתפיו ואמר לו שהוא האדם האחרון בעולם שיש לו סיכוי להידבק באיידס.
"אז למה חזרתם להיות יחד." שאל זולא.
"בעיקר כי התגעגענו נורא." אמר ברקו, "וגם כי רונן איים עלי שאם אני אמשיך להתעקש הוא יכנס לאטרף ויעשה סקס לא מוגן עד שגם הוא ידבק ואז אני אהיה חייב לחזור אליו."
אם הוא התכוון להצחיק אותנו זה לא עבד. ניסינו ולא הצלחנו לחייך לשמע הבדיחה העגומה הזאת.
נאור היה היחיד שענה לו, "אם אתה רוצה להידבק מהר וביעילות כדאי שתיפנה לבול 75." אמר, "הידבקות מובטחת לך כבר מהזיון הראשון." הוסיף במרירות, וכמובן שגם ההערה הזו לא שעשעה איש.
"מאיפה אתה מכיר את בול 75?" התפלא לגו שפחות או יותר גר באטרף.
"בחייך, מי לא מכיר את איתמר." הפטיר דני במיאוס, "הבחור הזה לא מסכים אפילו להגיד שלום למישהו מתחת לגיל עשרים ושמונה, ולמרות שהוא כבר כמעט בן ארבעים הוא לא מתבייש להציג את עצמו כבן שלושים ומשהו."
"בסדר, כולם משקרים לגבי הגיל שלהם." אמר אלברט בסלחנות, "אבל נאור אומר שהוא נשא איידס וזה כבר מוגזם. אתה לא יכול להסתובב ולהגיד דברים כאלו על אנשים." פנה לנאור.
"גם אם זה נכון?" שאל נאור.
"אני מכיר את איתמר כבר די הרבה שנים." אמר אלברט, "ואולי הוא לא צדיק גדול, אבל זה לא הוגן להפיץ עליו שמועות כאלו. מאיפה אתה יודע שהוא נשא?"
"ידע אישי." השיב נאור ולא פירש.
שתיקה כבדה השתררה לשמע תשובתו.
"אתה אומר מה שאני חושב שאתה אומר?" שאל לבסוף רונן בעודו בוחן את נאור בקפידה.
"אני יודע שאיתמר פירסט הידוע באטרף כבול 75 הוא נשא איידס שנוהג לזיין בלי קונדום בחורים צעירים וטיפשים מספיק לסמוך עליו שהוא לא ידביק אותם, ואני יודע את זה כי גם אני הייתי אחד מהם עד שנדבקתי."
"ומאין לך שזה ממנו?" המשיך אלרבט להיות ספקני.
הנחתי יד על כתפו של נאור וניסיתי להשתיק אותו, אבל הוא ניער את ידי והמשיך לדבר. "אני נשא ונמאס לי להסתיר את זה ולפחד כל הזמן שמישהו יגלה." אמר בקול רם, "ואם אתם רוצים לדעת אני אספר לכם בדיוק איך נדבקתי." הוסיף, ומיד קיים את הבטחתו וסיפר להם כל מה שסיפר לי.
החבר'ה הקשיבו לדבריו מזועזעים ונחרדים.
"אני לא מאמין." אמר דני, "רק אתמול ראיתי את איתמר בסאונה עם בחור אחד ואני בטוח שהוא היה בלי קונדום."
"ואני יודע שהוא לא סגר את הכרטיסים שלו באטרף ובג'י דייט." הוסיף אלברט, מתעלם ממבטו הפגוע של עמירם.
"כן, שם פגשתי אותו, בג'י דייט." אישר נאור, "ואני יודע שיש לו כרטיסים פתוחים גם באטרף ובעוד כמה מקומות."
"והוא לא היחיד. רק אלוהים יודע כמה עוד נשאים ממשיכים לזיין בלי לעשות חשבון ומוותרים על קונדום כי ככה נוח להם יותר." נאנח ברקו.
"שמתם לב שבזמן האחרון החבר'ה הצעירים יותר מקפידים הרבה פחות על קונדום." העיר דני בעצב.
"כן, לאחרונה אנשים מתנהגים כאילו שאיידס זה סתם עוד סוג של שפעת." נאנח זולא, "אני באמת לא יודע מה אפשר לעשות בקשר לזה."
"בעיקר להסביר ולחנך." אמרתי.
"אני חושב שקצת מאוחר מידי לחנך את בול 75 והקולגות שלו." העיר עמירם, "לדעתי צריך לנקוט פעולה קצת יותר אגרסיבית ולהכות אותם בנקודת התורפה שלהם."
"מה בדיוק נקודת התורפה שלהם?" שאלתי, מדמיין את עצמי בועט לבול 75 בביצים.
"אולי כדאי לשקול תביעה משפטית?" שאל דני שהוא עורך דין.
"הצחקת אותי." ביטל אלברט בבוז את הרעיון, "עד שתתבע, ועד שתעשה משפט, ועד שתצליח בכלל להוכיח משהו יעברו שנים, ובסוף הוא יקבל איזה שנת שירות עלובה עם קנס כספי זניח. צריך לחשוב על משהו יותר דראסטי, משהו שיפחיד עד מוות את כל הנשאים הקטלנים האלו ויחשוף אותם לעיני כל העולם. שכולם ידעו שהם מזיינים בלי קונדום למרות שהם נשאי איידס ויזהרו מהם."
"איך אפשר לעשות דבר כזה?" שאלתי בפליאה.
אלברט הביט בעמירם שעצם את עיניו ונאנח. "אבל זה לא חוקי אלברט ואני לא בטוח שזה מוסרי לעשות דבר כזה."
"ולהדביק באיידס ילד בן עשרים וקצת בכוונה תחילה זה כן מוסרי?" התווכח אלברט ומעך בתוקף את כתפו של עמירם שנאנח שוב והניח את הספר הנצחי שלו מידו.
"אני אצטרך לדבר עם כמה חברים שלי. אני לא אוכל לעשות את זה לבד, ובין כה וכה יורידו את זה מיד."
"את מה יורידו? על מה עמי מדבר?" התפלאתי, שואל את עצמי בפעם המאה מה בדיוק מצאו שני האנשים הכול כך שונים הללו זה בזה.
אלברט הוא מעין ערס צעצוע שחום ונמרץ, איש עסקים מפולפל ובליין בלתי נלאה, ואילו עמירם הוא לפלף מחשבים מצוי, ביישן ומסוגר, ואיכשהו הם יחד כבר עשר שנים, ונראה שהם אפילו מסתדרים טוב זה עם זה.
"שעמירם יסביר." אמר אלברט, "אני סתם טכנופוב מסכן שעדיין נאבק עם הסלולרי דור ראשון שלו."
"עם אטרף אתה דווקא מסתדר לא רע בכלל." העיר עמירם בעוקצנות, ואחר כך נישק את לחיו של בן זוגו הנזוף וסיפר לנו על התכנית המדהימה שלו.
"מה המקום העיקרי שבו הומואים פוגשים זה את זה כיום?" שאל בטון של מורה בכיתה א'.
"באינטרנט" ענינו לו בצייתנות.
"ואיפה יש את מאגרי המידע על כל הנשאים בארץ?" המשיך עמירם להקשות קושיות.
"במחשבים של קופות החולים? אולי במאגרי המידע של הוועד למלחמה באיידס?" ניסה דני בהיסוס.
"יפה מאוד." אמר עמירם בשביעות רצון, "ומה יקרה אם ניקח את המידע על נשאים ונצליב אותו עם המידע מאתרי ההיכרויות."
שתקנו נדהמים לשמע הרעיון.
"אבל זה מידע סודי, לא?" כיווץ זולא את גבותיו בפליאה.
"סודי? הא! אל תצחיק אותי." גיחך עמירם, "אין סודות ברשת. עם קצת מאמץ ועזרה של כמה האקרים עקשנים אפשר לגלות הכול על כולם."
"אבל גם אם נניח תגלה מי נשא איך... זאת אומרת, נגיד שתדע ותסדר שבכל כרטיס של נשא שלא מספר על זה... זה נקרא אאוטינג, לא?" לחש דני, מבוהל מעצם הרעיון.
"פה אני צריך את העזרה שלכם רבותי המלומדים." אמר עמירם, "אתם הרי מכירים את כולם, או לפחות מכירים מישהו שמכיר מישהו. נניח שאני אביא לכם רשימה של שמות כל הנשאים באזור המרכז, כמה זמן ייקח לכם לברר אם הנשא הזה מזיין בלי להקפיד על קונדום?"
ויכוח סוער התלקח בסוגיה המרתקת. המחמירים פסקו שלושה ימים, ואילו המקלים התעקשו על יום, יום וחצי גג.
"החיפזון מהשטן." החליט עמירם, "קחו שבוע ותבדקו טוב טוב, תצליבו מידע, תחקרו ותשאלו, וכשנהיה בטוחים לגמרי נכניס לכרטיסים של הפושעים הללו כתובת באותיות קידוש לבנה בצבע אדום - זהירות רוצח פוטנציאלי - או משהו דומה."
"זה רעיון יפה, אבל מה זה יועיל לנו אם רבע שעה אחרי הפרסום המנהלים של האתר ימחקו את הכתובת וכל העבודה שלנו תלך לעזאזל?" שאלתי.
"לבעיה הזו יש לי דווקא פיתרון לא רע." אמר רונן וחייך חיוך מסתורי.
"איזה פתרון?"
"אני לא רוצה לפרט יותר מידי, אבל יצא לי במקרה להכיר חבר של חבר של בעל הבית של אטרף, ואני די בטוח שאפשר יהיה לסדר שהתקלה המצערת תימחק רק אחרי כמה שעות טובות." אמר רונן בביטחון, ולמרבה הפלא הוא לא רק הבטיח אלא גם קיים.
הודעות האזהרה האדומות שהופיעו על הכרטיסים של כמה חברים פעילים מאוד במספר אתרי הכרויות ידועים נמחקו לבסוף, אבל זה לקח למנהלי האתרים מעל יום לסלק את ההודעות המרשיעות הנ"ל. איש לא התפלא שכל בעלי הכרטיסים שסומנו כנשאים קטלניים שלא מקפידים על קונדום סגרו מיד אחר כך את הכרטיסים שלהם ולא הראו יותר את פרצופיהם באתרי ההיכרויות.
חגגנו את הצלחת המבצע שלנו שקראנו לו 'נקודת תורפה' במסיבה עליזה בגן הוורדים של אלברט ועמירם.
לפני הארוחה הדשנה נפתחו בקבוקי שפנייה, הורמו כוסות לחיים, וכולם היו עליזים ושמחים מאוד, אף אחד לא שם לב שאני מתחמק חרש לחדר המחשב של עמירם, בודק בזריזות את אתרי החדשות ומחייך בסיפוק למראה ידיעה קטנה ולא בולטת שסיפרה על גבר כבן ארבעים שנמצא היום מוטל חסר הכרה בדירת הרווקים שלו אחרי שחטף מכות נמרצות מאלמוני שהפשיט אותו מבגדיו, הצליף בו בחגורה, ולקינוח הכניס לו בעיטה באשכים.
הפצוע הוחש לבית חולים והוא צפוי להשתחרר בעוד כמה ימים. המשטרה חוקרת את התקיפה, אבל מאחר והקורבן טוען בתוקף שאין לו מושג מי פגע בו ולמה לא צפוי שהתעלומה הזו תיפתר בעתיד.


אין תגובות:

פרסום תגובה