עוקבים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

א. חולם בירוק

א. אידיוט פרסי מעופף
אני מתחיל בהתנצלות - הסיפור שלי מבולבל, לא ברור, לא מסודר. מתחיל בקטע טיפשי שקרה לי לא מזמן וסופו, מי יישורנו?
אבל קודם אני צריך להסביר מי אני.
זו בעיה - איך אפשר להגיד בכמה מילים מי אתה? פעם חשבתי שאפשר, אבל מאז שהכל התחיל באמת שאין לי מושג מי אני.
הייתם חושבים שגבר בגילי - רבע לארבעים, אדם מיושב בדעתו, איש עסקים מסודר, בעל חברה למתן תמיכה טכנית למחשבים שבנה את עצמו בעבודה קשה בעשר אצבעות, ידע טוב מאוד מי הוא, אבל לא. אין לי מושג.
כל מי שרואה אותי בג'יפ הגדול והזהוב שלי, נוהג בביטחון ברחובות תל אביב, מקשיב למוזיקה החביבה עלי הבוקעת מהמערכת המאוד מאוד יקרה שהתקנתי בג'יפ החדש שלי ומתנהג כאילו כל העולם מונח בכיסי לא יאמין.
אני עצמי לא מאמין על עצמי – לא מתאים לי להתחיל לבכות ככה סתם באור הירוק בצומת מרכזית של תל אביב.
זו תל אביב אז מובן שכולם התחילו לצפור לי ומיד קפץ אחד - גדול ושחום עם גורמט עבה מזהב - פתח את דלת הג'יפ שלי וצרח עלי בקולי קולות, "מה יש לך אתה?! מה אתה חולם בירוק?"
במקרה זה בדיוק מה שאחי בנימין אמר לי לפני כעשר שנים כשנפרדתי מהחברה האחרונה שלי ונסעתי לעשות כסף באפריקה, ובניגוד לאחרים גם הצלחתי בכך.
"אתה חושב שהחיים יחכו לך עד שתתעשר? אתה חולם בירוק קובי." אמר לי בנימין לפני שנסעתי וכנראה שהוא צדק.
הנה, הוא הספיק להתחתן ולהתגרש ושוב להתחתן, ואני עדיין רווק למרות שאני המבוגר בין שנינו.
כולם חיפשו ומצאו להם בנות זוג והקימו משפחות, ופירקו אותם, והקימו חדשות, וכל אותו הזמן אני עבדתי ועשיתי כסף וחשבתי שיש לי זמן ופתאום אני מבין שחלמתי בירוק.
כולם עברו על פני ואני יושב בצד הדרך ברכב היקר שלי, מוזיקה חרישית מסתלסלת באזני - עיבוד תזמורתי ליצירה של תיאודורקיס אם זה מעניין אתכם - ובוכה כמו ילד קטן שקלט רק עכשיו שהוא אף פעם לא יהיה גבר כמו אבא שלו.
אני מדמיין לעצמי את קוראי מגרדים את פדחתם בפליאה ותוהים מה הבעיה שלי - מה הוא בוכה? קורה לפעמים שהאוטו נתקע ברמזור וכולם צועקים וצופרים לך, זו סיבה לבכות?
לא, בטח שלא, והאוטו בכלל לא נתקע לי. הג'יפ שלי נמצא במצב מכני מצוין. מיד התנעתי והסתלקתי משם ולמרות הדמעות שסנוורו אותי הגעתי בשלום לחניה מתחת לדירה הגדולה והיפה שלי.
אם עוד לא קלטתם אני באמת מסודר ובמצב כספי מצוין, ואת הכל הרווחתי במו ידי, בלי לקבל שום דבר מאף אחד, למרות שגם לאבא שלי שחי כיום איתי לא חסר כלום.
אבא ואני חיים יחד כי הוא חולה וצריך טיפול. אני מעדיף שהוא יגור בדירה שלו - הדירה שהוא גר בה כל השנים עם אימא ז"ל - ולא באיזה בית אבות, יוקרתי ככל שיהיה.
אני לא מטפל בו. יש לו פיליפינית נחמדה בשם ג'סיקה שמחבבת אותו מאוד והוא אותה שמטפלת בו כבר שבע שנים.
עלה לי בריאות להאריך את השהות שלה בארץ, אבל הוא רגיל אליה, וזה נורא חשוב במצבו להיות עם אדם שהוא רגיל אליו ובסביבה מוכרת לו.
קניתי את הדירה מעליו וחיברתי אותן וככה הוא גר בקומה שלו ואני בשלי. בצורה הזו אני קרוב אליו, אבל יש לי את הפרטיות שלי.
חוץ מזה לא אכפת לי להיות איתו בערבים. אני מאושר כל פעם שיש לו יום קצת יותר טוב והוא מצליח לזהות אותי.
אבל נחזור לבעיות שלי - ישבתי בחניה ששמי ומספר האוטו שלי מצוירים עליה בלבן בוהק וחשבתי למה לכל הרוחות אני בוכה ככה?
אולי בגלל אבא? זה לא דבר קל לראות אותו נגמר לי ככה מול העיניים, מצטמק ומתכופף ומתנתק יותר ויותר מהעולם, מבין פחות ופחות איפה הוא חי. זה קשה במיוחד למי שהכיר אותו כשהיה בריא וצעיר.
איזה גבר שהוא היה בזמנו, כשאימא עדיין חיה!
בסדר, אני מבין שהיום הוא כבר מעל שמונים וכל אחד צריך ללכת פעם. כואב לי עליו, אבל לא בגלל זה נתקעתי בירוק והתחלתי לבכות. הסיבה היא אחרת לגמרי. הכל בגללו, בגלל המנו הזה יימח שמו. הלוואי שלא הייתי פוגש אותו בחיים שלי, ולחשוב שפעם הייתי קם עם חיוך על השפתיים רק בגלל שידעתי שהיום אני אראה אותו.
עמנואל דנינו המכונה מנו הוא גבר צעיר, בן כמעט שלושים. הוא ירושלמי ממוצא חצי פרסי, חצי לא יודע מה, אולי טורקי.
הוא רזה, עדין, שחרחר, יפה, וכפי שהתברר לי רק אחרי שנתיים של הכרות – הומו.
עבדנו יחד, נפגשנו כמעט כל יום, דיברנו הרבה, גם על עבודה וגם סתם על החיים ואף פעם לא עלה הנושא הזה של הנטייה המינית שלו.
איך גיליתי? במקרה.
הזמינו אותי לטיול שארגנה החברה שהוא עובד בה. היינו באוטובוס בדרך לטבריה וכולם היו עליזים מאוד, ובמקרה שמעתי את אחת הבנות אומרת שכמה חבל שבחור כל-כך יפה כמו מנו הוא הומו כי אחרת היא הייתה שמחה לשדך אותו לאחותה.
"אז תשדכי אותה לי." אמרתי בצחוק.
לא התכוונתי כמובן, סתם צחקתי.
"אתה קובי? אתה תמעך אותה." אמרה הבחורה ההיא וכולם צחקו.
גם אני צחקתי כאילו לא אכפת לי, אבל מהרגע הזה התחלתי לעשות דיאטה ומיד כשחזרנו נרשמתי למכון כושר שעלה המון, אבל היה שווה כל גרוש, ואחרי חצי שנה נפטרתי מכל העודפים.
כיום אני נראה באמת לא רע. אמנם עם משקפים וקצת קירח, אבל לפחות בלי כרס וסך הכל לא מכוער בכלל בשביל גבר בגילי, ובכל זאת אני יושב בחנייה ובוכה.
למה?
כי הוא עשה היום מסיבת פרידה ועוד ציפה שאני אחייך וארים כוס לחיים, זה למה.
לא שהייתי מופתע מעזיבתו - הוא דיבר במשך כמה חודשים על תכניתו לחיות בצרפת אצל איזה בן דוד רחוק של אימא שלו שיתן לו עבודה כמלצר או משהו כזה בפיצרייה שלו בניס.
ובשביל דבר כזה הדביל הזה, האידיוט הזה, הפרסי המעופף הזה, עוזב עבודה טובה עם משכורת מצוינת בחברה שבה כולם אוהבים ומעריכים אותו והוא הולך להיות מלצר מגיש פיצות בחור כמו ניס.
עכשיו אתם מבינים למה אני בוכה? יופי לכם.
אני עדיין לא מבין.
אחרי שגיליתי שמנו הומו בגלל משהו שמישהי אמרה כבדרך אגב, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הומואים.
עד אז לא התעניינתי בנושא. גייז בכלל לא הזיזו לי. כל מה שידעתי עליהם זה שיש מצעד גאווה או משהו, שהומואים חולים באיידס, שהרבה מעצבי אופנה ורקדנים הם הומואים ו... זהו.
בזה בערך הסתכמו ידיעותיי.
פתאום התחלתי לקלוט כל מיני דברים שעד עכשיו לא הבנתי – כמו למשל שהוא נוסע כל כמה חודשים לחופשות קצרות באירופה - לברלין בעיקר, וגם לפראג ולפאריז.
החלטתי שאני צריך להבין על מה מדובר לפני שאני מגבש דעה והתחלתי לחקור באינטרנט מה זה אומר בדיוק להיות הומו.
זאת אומרת, אני יודע מה זה אומר, אבל רציתי להבין במה הם שונים מכולם חוץ מזה שהם עושים סקס עם גברים?
כמו כל דבר שאני עושה בחיים גם את הנושא הזה חקרתי ולמדתי ביסודיות – עשיתי ממש תחקיר על חיי ההומואים בעולם בכלל, ובארץ בפרט.
ראיתי כל סרט על הומואים שהצלחתי למצוא, קראתי בפורומים ובבלוגים של הומואים, חרשתי את אתרי ההומואים והלסביות ולמדתי המון - יותר מדי עם תשאלו אותי.
פתאום התחלתי לחלום חלומות משונים ולקום רטוב בבוקר. אני יודע, זה קורה כשחיים לבד, אבל בגלל שג'סיקה מטפלת במשק הבית שלי הייתי נורא נבוך.
כשזה קורה לי אני ממהר לשים את הסדינים במכונת כביסה לפני שהיא תגלה את הכתמים המסגירים.
(טוב, תצחקו ממני אם אתם רוצים, לא אכפת לי, זה קורה לכולם, לא?)
בגלל שמנו כל-כך אוהב את ברלין נכנסתי לכל מיני אתרים... בגללם סבלתי מסיוטים איומים שגרמו לי לקום רטוב מזיעה, לא מזרע.
אחרי כמה לילות זוועה החלטתי שלכיוון הזה אני לא הולך יותר - אני לא מאמין שמנו שלי, העדין והמפונק, נכנס למועדוני העור הללו שכל-כך נפוצים אצל הגרמנים יימח שמם.
אם אתם רוצים יותר פרטים אז תחפשו לבדכם באתרים של סאדו - מאזו כמו הכלוב וכיוצא בזה. אני לא רוצה לדבר על זה יותר, אפילו לחשוב על זה אני מסרב.
עם הזמן הרגשתי שאני מבין קצת יותר מה זה להיות הומו והבנתי שזה לא אומר שאתה חייב להיות טיפוס נשי כזה שמנופף ידיים באוויר מדבר בקול צפצפני וחושב רק על בגדים ושטויות נשיות אחרות.
אתה יכול להיות כזה כמובן, אבל באותה מידה אתה יכול להיות לוחם קשוח בגולני, או בנקאי מכובד, או כל דבר אחר.
לקח קצת זמן, אבל בסוף קיבלתי אומץ והתחלתי לדבר עם אנשים בפורומים של הומואים. היו כאלו שסתם קשקשו, היו נחמדים, וכמה אפילו נעשו חברים שלי – (כן מיכה אני מתכוון בעיקר אליך, ואל תיתן לחבר שלך להציק לך כל-כך).
עם הזמן גיליתי שהומואים הם קודם כל בני אדם - חלקם נחמדים, חלקם סתם, וחלקם ממש גועליים.
לכם זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בשבילי זה היה גילוי מרעיש.
מאז שחזרתי מחו"ל והקמתי את החברה שלי הייתי עסוק מאוד, עבדתי המון שעות, ובחופשות הנדירות שלקחתי לעצמי נסעתי לחו"ל - הספקתי עוד לקחת את אימא ואבא לטיול שורשים ביוון ונסעתי לבדי לטיול ארוך במזרח הרחוק.
כשאני נוסע לחו"ל אני מתכנן מראש, בונה תכנית, אוסף מידע, מפות, ספרים, עושה רשימות, עובר בין מוזיאונים ואתרים, מברר איזה הופעות יהיו במקומות שאשהה בהם. בקיצור, נערך כראוי כדי שזמני וכספי ינוצלו היטב.
ככה אני נוהג בכל דבר שאני מטפל בו בחיים שלי, וגם בנסיעות לחו"ל אני מנסה להיות יעיל ומסודר ולמצות כל רגע.
רק ככה אפשר להגיע להישגים בחיים. לא?
עוד לפני שגיליתי שהוא הומו שאלתי אותו מה בדיוק הוא עושה בטיולים שלו בחו"ל ונדהמתי לגלות שהוא לא עושה שום דבר מיוחד. סתם יושב בבתי קפה, מקשקש עם חברים ומרכל. לא מוזיאונים, לא הופעות, לא סיורים, שום כלום, סתם מסתובב.
בשביל זה שווה לנסוע לחו"ל? אני ממש לא מבין אותו.
הגישה שלו לחיים כל-כך תמימה, כל-כך ילדותית. אני מנסה לדבר, להסביר, להכניס לו קצת שכל ישר לראש הדבילי שלו, אבל הוא, כלום.
מרחף כמו שטיח מעופף.
בחו"ל אני אוהב ללכת לקונצרטים ולאופרות, ואני חובב של שירי פאדו ושל מוזיקה טורקית ויוונית שכמעט אין בארץ.
כאן אני נוסע מדי פעם לשמוע קונצרטים של מוזיקה כנסייתית באבו גוש. אני תמיד מזמין אותו לבוא איתי ונורא שמח כשהוא מסכים להצטרף אלי.
בהזדמנויות כאלו אני כמובן מארח אותו על חשבוני ולוקח אותו לארוחה יקרה במסעדה צרפתית. הוא אוהב את הקטעים הללו של תפריט בצרפתית ואוכל מעודן ויין טוב ואני אוהב לראות שהוא נהנה.
הזמנתי אותו פעם לבוא איתי לטיול באירופה הקלאסית, אבל הוא התחמק, מחייך את החיוך הנחמד הזה שאני אוהב כל-כך.
אני יודע שהוא חשש שאני אריץ אותו בין אתרים ומוזיאונים והוא הרי מעדיף להתבטל סתם ככה בבתי קפה. רציתי להגיד לו שאני מבין ולא אכפת לי. אם היה לי אומץ הייתי אומר לו שאם הוא יבוא איתי אני אוותר על התכניות שלי ואלך לפי הראש שלו, חבל שלא הספקתי להציע לו טיול כזה לפני שהוא נסע.

לפני כשנה הזמנתי אותו למסעדה ואחרי ארוחה טובה והרבה יין, העזתי ושאלתי אם הוא הומו. הוא חייך את החיוך המתוק שלו ואמר לי בקלילות, "כן, בטח. מה? לא ידעת?"
"לא. ההורים שלך יודעים."
לא, בטח שלא. בגלל זה אני בתל אביב והם בירושלים."
"אבל הם לא שואלים למה אתה לא מתחתן? לא כדאי שתספר להם?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "תראה, הם כבר לא צעירים. חבל לי לצער אותם. אני לא מספר והם לא שואלים, בעיניהם אני עדיין התינוק של המשפחה. יש להם המון נכדים מהאחים והאחיות שלי. זה בסדר."
"למה אתה נוסע לאירופה כל הזמן?"
הוא שוב חייך, קצת בהתנצלות, וסיפר לי שהוא נוסע לצרפת כי יש לו שם חבר שהוא דלוק עליו, בחור אחד שגר בניס. הם נפגשים מדי פעם, אבל זה לא מספיק לו והוא חושב לעבור לגור בניס כי הוא נורא מתגעגע אליו.
בלילה ההוא הסדין שלי היה רטוב בעיקר מדמעות.
לא שהאמנתי שמנו באמת יעזוב את הארץ, אבל היה לי עצוב לדעת שהוא מאוהב במישהו שכנראה לא ממש שם עליו, ושהוא חי כל הזמן בהרגשת געגוע.
עצוב לחיות ככה, לא?
אל תקפצו ככה, מנו הוא חבר שלי ואכפת לי ממנו, הייתי עצוב בשבילו ובגלל זה בכיתי. זה הכל.
את המייל שבישר לי על עזיבתו קיבלתי מרשימת התפוצה שלו. זה היה סתם מייל סטנדרטי כזה שמודיע לכל העובדים איתו שהוא פורש אחרי שלוש עבודה מוצלחות ומאחל לכולם הצלחה.
סתם כמה משפטים סתמיים ולא אישיים, אבל כשקראתי אותם הרגשתי נורא. מאז שאימא שלי נפטרה לא הרגשתי כל-כך רע.
הלכתי לשירותים, ננעלתי שם ובכיתי. בעטתי בקירות מרוב זעם ואפילו הרבצתי לדלת שכמובן לא התרשמה כלל.
זה היה מגוחך, להרביץ לדלת אני מתכוון, וגם לבעוט בקירות. גם הבכי שלי היה טיפשי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הייתי כל-כך אומלל מהרעיון שהוא עוזב ודווקא לצרפת, לחיות בין כל האנטישמים הללו.
ומה אם איזה ערבי יגלה שהוא ישראלי וינסה להתנכל לו? כבר היו דברים מעולם. מי ישמור עליו שם בגלות? מי יטפל בו אם הוא יחלה? החבר ההוא שלו? בטח שלא. הוא בקושי התייחס אליו.
"אתה מתנהג כאילו שאתה מאוהב בו." כתב לי מיכה, "מה אתה עושה סיפור כזה מקולגה שלך לעבודה שנוסע לחו"ל, ומתי תכניס לאתר ההיכרויות הזה את השם והתמונה שלך?"
כתבתי למיכה שלא יבלבל לי את המוח. האתר שהוא שלח לי את הלינק שלו היה אתר הכרויות של הומואים ואני רוצה להקים משפחה עם אישה.
"אבל אתה מאוהב בגבר." עקץ אותי מיכה שיודע שהוא הומו מגיל אפס בערך, ושבגלל הנטיות שלו חי כבר מגיל שש עשרה מחוץ לבית.
"אני לא מאוהב בו. אני חבר שלו ואני דואג לו!" התרגזתי ושלחתי לו פרצוף אדום וכועס שיבין שאני רציני.
בתגובה הוא שלח לי סמיילי שמוציא לשון. ממש בוגר מצדו, טיפש כזה.
רק אחרי הרבה שיחות נפש, במיילים כמובן, אמרתי שאולי, בנסיבות מסוימות, אני אוכל לחיות עם גבר, אבל...
"בחייך. תתחבר כבר לעצמך." התרגז מיכה והוסיף שורה של סימני קריאה לפני שניתק את המחשב שלו.
לא יודע על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת תתחבר לעצמך? אני יודע מי אני, אני מכיר את עצמי, מה אני, חוט חשמל שצריך לחבר למכונה?
טוב שהוא לא אמר לי לזרום.
צלצלתי למנו והזמנתי אותו לסעודת פרידה במסעדה האהובה עליו. הוא ניסה להתחמק ולדחות, אבל אני התעקשתי ולחצתי, ובסוף הוא הסכים להיפגש איתי כמה שעות לפני הטיסה.
הכל השתבש בפגישה האחרונה שלנו. כמעט שלא אכלתי באותה ארוחה, רק שתיתי הרבה יין ולא הצלחתי להגיד כלום. כל הזמן חיכיתי להזדמנות שלא באה ושתיתי יותר מדי. גם הוא היה די מבואס ולא נהנה מהאוכל.
כשהחזרתי אותו חזרה הוא ישב שותק ועצוב ולא דיבר וקשקש בעליזות כדרכו. אולי בגלל זה התנהגתי בצורה כל-כך דבילית כשליוויתי אותו לפתח הדירה שלו. במקום ללחוץ לו את היד לפרידה כמו גבר הסתערתי עליו, חיבקתי אותו בכוח ונישקתי אותו כמו שמנשקים בחורה.
הוא צעק שאפסיק. דחף אותי מעליו וברח.
חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. כל הזמן חשבתי על מה שלא הספקתי להגיד לו - שאני מבקש שלא ילך, שלא יעזוב אותי, שאני אהיה נורא אומלל בלעדיו, שהוא עושה שטות איומה.
הייתי שיכור מספיק כדי להחליט שמספיק חלמתי בירוק ואני חייב להגיד לו ה כ ל. ישבתי ושפכתי על מסך המחשב את כל מה שלא יצא לי מהפה במסעדה ושלחתי לו במייל. מעולם לא קבלתי תשובה על המייל הזה. אולי הוא לא ראה אותו ואולי לא ידע מה לענות.
כשקמתי מאוחר מדי בבוקר הוא כבר נסע לשדה התעופה ומאז לא ראיתי אותו יותר.
מה שנשאר לי לעשות זה לקטר למיכה, החבר הווירטואלי שלי, איך שוב עמדתי בירוק וחלמתי כשהייתי צריך לפעול ועכשיו אני צריך להסתפק במייל סתמי שהוא שולח לי פעם ביובל דרך רשימת התפוצה שלו מהאינטרנט במלון אריסטון בניס.
"אבל אתה הרי בכלל לא הומו, אז מה אתה מקטר? מה אכפת לך ממנו?" ירד עלי מיכה שקטל בלעג את התיאוריה שלי על זה שאני סטרייט שבמקרה נדלק על גבר אחר.
כדי להוכיח לו שזה נכון ושבשנים האחרונות אני לא מקיים יחסים עם נשים רק כי אני עסוק מדי, ולא בגלל שהן לא מעניינות אותי – את החברות שהיו לי אז לפני שנים הוא בכלל לא החשיב החמור הזה – הלכתי לחוג פו"פ והתאמצתי כמיטב יכולתי למצוא לי שם חברה.
לצערי החוג הזה היה מאורגן בצורה שלומיאלית לחלוטין. במקום להתעסק ברומנטיקה מצאתי את עצמי מארגן להם טיולים ומסיבות ודואג לענייני הכספים ושאר הסידורים, דבר שגרם שמחה רבה לכל המשתתפים, אבל לא עזר לי כלל במציאת חברה.
מיכה שלח לי שורה של סמיילים מגחכים ברשעות כשסיפרתי לו איך ארגנתי לחברי החוג ערב שירה נהדר לאור ירח בקיסריה וצפיתי בכל הזוגות מתנשקים בעוד אני נשאר לבד.
מרוב ייאוש הכנסתי את תמונתי לאתר הכרויות ויצאתי לפגישות עיוורות עם כל מיני גרושות מרירות שהתעניינו יותר בחשבון הבנק שלי מאשר בי.
אני לא צריך לספר לכם עד כמה הדבר הזה הועיל למוראל שלי ולשיפור חיי הרומנטיקה שלי.
מיכה לחץ והציק שאפסיק להעמיד פנים שנשים מעניינות אותי ובסופו של דבר ניסיתי גם לצאת עם גברים כשאני מגביל את עצמי לאלו שהגדירו את עצמם כדו מיניים.
לצערי פגשתי חבורה של אנשים נואשים ומוזרים שלא משכה אותי כלל. הבחור האחרון שהכרתי נראה לא רע בכלל ובכל זאת הצליח להגיע לגיל שלושים וחמש בלי שקיים יחסי מין אפילו פעם אחת והתעקש שהוא דו מיני ושנשים מושכות אותו בדיוק כמו גברים.
"אז למה לא ניסית משהו איתו?" השתומם מיכה שבשלב הזה של ידידותנו עבר כבר לדבר איתי בטלפון כי הידיים כאבו לו מרוב הקלדה.
"מה זאת אומרת משהו?" לא הבנתי.
מיכה שלח לי במייל תמונה של סמיילי מסמיק והוסיף לינקים לכמה אתרי פורנו.
באותו לילה שוב היו לי חלומות מטרידים שהסתיימו בהחלפת סדינים לפנות בוקר.
טוב, לזה כבר התרגלתי, אבל מי שכיכב בכל החלומות היה מנו היפה שלי.
כשהתקשרתי שוב למיכה לספר לו מה עשו לי הלינקים שלו ענה לי משה, החבר שלו, שבהתחלה קינא וכעס בגלל הידידות שלנו ואיים לנתק לו את האינטרנט, אבל בסוף התיידד איתי וניסה בכנות לעזור לי.
הוא אמר לי בפשטות שאני אידיוט ושבמקום לנסות למצוא תחליפים לא מספקים עלי לנסוע לצרפת ולפגוש את מנו.
"אבל... אבל..." גמגמתי.
"מה אבל? אתה יודע איפה הוא גר?"
"כן, הוא גר בניס. עובד בפיצרייה וגם עושה מסג'ים במלון אריסטון."
"אז תיסע לשם ו..."
"ומה משה? הוא לא אוהב אותי, הוא אוהב גברים בלונדינים רזים וצעירים ואני... טוב, אני לא בלונדיני, זה בטוח, וגם צעיר אני כבר לא אהיה יותר."
"מיכה סיפר לי שזה לא הסתדר לו עם הצרפתי ההוא שהוא נסע בשבילו."
"נכון, אבל זה לא אומר שהוא ירצה אותי."
"אז תיסע לשם בתור ידיד בלבד. סתם לביקור. ניס מאוד יפה בעונה הזו." פסק משה ומיכה הצטרף אליו.
למה לא בעצם? חשבתי לעצמי. כבר שנתיים לא לקחתי חופש.
קניתי כרטיס לצרפת ונסעתי.


ב. פראג
הגעתי במונית ישר משדה התעופה של ניס למלון אריסטון. המלון האלגנטי עמד דחוק בין עוד בתי המלון יפים והדורים לא פחות, שכולם הצטופפו על גדות טיילת האנגלים המפורסמת של ניס.
הטיילת נאה ורחבת ידיים, המלונות לארכה מטופחים, בנויים לתפארה, צבועים יפה, וכל העיר כולה שמורה בטוב טעם ובעלת עבר היסטורי מכובד שמגיע עד לתקופת הכיבוש הרומי. הכל טוב ויפה, אני מבקש סליחה שחשבתי שניס היא סתם חור משעמם.
אני חוזר בי - ניס עיר יפה ונעימה מאוד – אבל עד שהגעתי אליה, מנו כבר לא היה שם.
במלון הודיעו לי בנימוס תקיף שמסייה דנינו עזב בחודש שעבר ולפראג דווקא מכל המקומות שבעולם.
"לפראג?" נדהמתי, "יש לכם את הכתובת שלו שם?"
לשמחתי התברר שהייתה להם - הוא עובד כעת במלון פנוראמה הנמצא בפאתי העיר פראג, והאם אני רוצה חדר? יש להם חדרים לבודדים במחיר מציאה ממש.
לקחתי חדר לבודד שהיה קטן ודחוס ופנה לחצר האחורית. כנראה שרק לזוגות מותר להינות מהנוף היפה של גן אלברט עם הסחרחרה הצבעונית שסוסי צעצוע מקושטים בפעמונים מזהב ניצבת במרכזו. לבודדים נשאר לבהות דרך חלון חדרם בנוף עצוב של מדרגות אחוריות המובילות למטבח.
ביליתי לילה מדכא ובודד מאוד בעיר העתיקה של ניס, משוטט בין פאבים עמוסי צעירים שיכורים ופיצריות דחוסות בתיירים רעבים, והמתנתי לבוקר כדי שאוכל ללכת לבקר את הפיצרייה של קרוביו של מנו.
הבן דוד שלו - סמי דנינו - קיבל את פני השכם בבוקר בפתח הפיצרייה שלו, כיבד אותי בכוס קפה מגעיל שלא יכולתי לשתות, והודיע לי בפנים חמוצות ובעברית מצורפתת שמנו ידידי הוא לא רק מלצר איום ונורא אלא גם טיפוס כפוי טובה ובחור מפונק ובלתי נסבל.
אני הכרתי את מנו כעובד מסור וחרוץ ובן אדם מקסים ונעים הליכות, אבל לא התווכחתי - לא באתי לריב באתי לקבל מידע ואימא תמיד אמרה שזבובים תופסים עם דבש ולא עם חומץ ולכן המשכתי להנהן בכובד ראש, מעמיד פני מרותק לדבריו כדי לעודד אותו להמשיך לדבר.
סמי היטיב את הכיפה על ראשו ואמר שהוא היה מוכן להשלים עם כל החסרונות של הבן הקטן של דודו האהוב לולא היה עמנואל גם... וכאן הוא הנמיך את קולו, הביט ימינה ושמאלה כדי להיות בטוח שהפיצרייה באמת ריקה מאדם, ואז לחש באוזני שהוא חושב שעמנואל הוא לא עלינו אחד מאלו.
"מה?" לא הבנתי, "איזה אלו?"
"נו, מאלו, מההפוכים. אלו שלא צריכים נשים." עיקם סמי את פניו לעומתי. "מאיפה אתה מכיר אותו בכלל?"
"מהעבודה. עבדנו יחד."
"אז הוא אחד מאלו?" שאל סמי, מכווץ לעומתי את גבותיו בהבעת סלידה.
משכתי בכתפי, הודיתי על הקפה והלכתי משם מהר ככל שנשאוני רגלי חזרה למלון, לסדר לעצמי טיסה לפראג.
ניס, על כל חמודותיה, תאלץ לחכות להזדמנות אחרת.
פראג מוגדרת כעיר היפה באירופה ואין לי ויכוח עם הקביעה הזו. עיר באמת יפה מאוד, יכולתי לבלות זמן רב בשיטוט בין רחובותיה.
מאז שהשלטון הקומוניסטי סולק במהפכת הקטיפה שהצ'כים גאים בה מאוד ובצדק, העיר עוברת תהפוכות רבות, משתפצת ומתחדשת וכל יופייה נחשף מחדש.
המון בנייני פאר עומדים מוקפים בפיגומים, עטופים בבד ירוק בעוד פועלים חרוצים מתרוצצים סביבם במרץ ושוקדים להשיב להם את תפארת עברם.
לצערי מלון פנוראמה היה מחוץ לעיר העתיקה, אבל כפיצוי על חסרון עתיקותו הוא היה ממוקם ליד תחנת הרכבת העירונית.
קודם לקחתי לי חדר ואחר-כך התחלתי לדרוש ולחקור על מקום הימצאו של מנו.
לצערי הסתבר שהוא כבר לא גר שם יותר, אבל השוער ההדור בבגדי שרד אופראיים הציע לי לחקור עליו בפאב אחד ליד אולם התיאטרון השחור, ולפני שהבנתי מה קורה כבר דחף לידי כרטיס להופעה של אותו תיאטרון שחור.
לא באתי לפראג לבלות בתיאטרונים, אבל לפי הבעת פניו של השומר היה לי ברור שהדרך לגילויו של מנו עוברת דרך התיאטרון.
בלי ויכוחים מיותרים קניתי כרטיס ושיננתי את שמו של השחקן הראשי שלדברי השומר אחרי ההופעה יהיה ללא ספק בפאב ההוא, ובעבור קצת בירה יספר לי את כל מה שאני רוצה לדעת על מנו.
שמו היה פבל נמש ולא הייתי צריך לחשוש כלל שלא אזכור את שמו כי הוא הופיע באותיות ענקיות בראש המודעה המפרסמת את המופע של התיאטרון השחור - הופעה שלמרבה הפתעתי נהניתי ממנה מאוד.
כלפי חוץ נראה בניין התיאטרון כמו עוד בית רגיל בעיר העתיקה של פראג. מצדו האחד הייתה חנות לממכר כלי זכוכית נהדרים שהעיר פראג מפורסמת בהם, ובצדו השני היה אותו פאב שנקרא גם הוא התאטרון השחור.
בין שני המוסדות הללו היה גרם מדרגות צר שהוביל לאולם כניסה קטן ודחוס עם המון מודעות של הופעות ישנות מתנוסס על קירותיו וממנו הוביל מסדרון צר לאולם גדול יותר, אבל דחוס לא פחות בכיסאות מתקפלים.
הכל נראה מאולתר וארעי, משהו כמו הופעה במתנ"ס שכונתי, אבל ההופעה עצמה הייתה מרתקת ולעניות דעתי משובחת ומקצועית מאוד.
נכון, התפאורה הייתה סתם בד שחור, אבל על הרקע הזה עשו השחקנים ניסים ונפלאות בעזרת אורות צבעוניים, תלבושות ואביזרי במה זרחניים.
מפגינים התלהבות וכשרון רב הם רקדו ועשו מערכוני פנטומימה קטנים ומשעשעים וכל מיני להטוטים מעוררי פליאה.
כל השחקנים היו צעירים בהירים ומוכשרים מאוד, אבל בין כולם בלט אחד שהיה יפה שרירי ונמרץ מכולם - פבל נמש - הרוח החיה במופע.
כשהכל נגמר מצאתי את עצמי מוחא כפיים במרץ, ומחייך מאוזן לאוזן בדיוק כמו כל יתר שכני לאולם - ערב רב של תיירים מכל קצות העולם.
כשיצאתי החוצה שמעתי המון רוסית, גרמנית, צרפתית וספרדית, ואפילו ערבית.
נכנסתי לפאב ההומה ונדחקתי לעבר הבאר ועוד לפני שהספקתי לברר איפה מר נמש כבר ראיתי אותו, יושב מוקף בכל שאר השחקנים, לוגם כוס בירה ענקית.
עינינו נפגשו, הוא חייך, אני החזרתי חיוך. המלצרית צצה פתאום באורח פלא לצידי ושאלה באנגלית איומה מה אשתה, ועד מהרה הייתי ישוב לצידו של פבל היפה ומכבד אותו בבירה.
שאלתי על מנו והוא חייך. מסביב שמעו עוד אנשים את השאלה וכולם חייכו, הנהנו בראשיהם והעירו הערות בצ'כית שכמובן לא הבנתי, אבל נשמעו ידידותיות מאוד.
"עמנואל בחור טוב. מאוד טוב." תרגם פבל את הדברים ונופף את ידיו באוויר כדי להדגיש את דבריו.
היו לו כפות ידיים יפות – ארוכות, דקות, ובעלות ציפורנים מבהיקות ומטופחות.
מחייך בחביבות ניסיתי לברר איפה מנו ומה בדיוק הוא עשה כדי לזכות בתשבחות הללו, אבל ליבי ניבא לי רעות. חשתי צביטה קלה של קנאה בקיבתי למראה החיוכים הידעניים שעלו על הפרצופים הצעירים סביבי לשמע שמו.
אני חושב שפבל הבין היטב שאני לא יושב לצידו בגלל העונג שבחברתו, אבל הוא מתח את הרגע כמיטב יכולתו, לוגם על חשבוני עוד ועוד בירה, מתחמק מתשובה.
רק כשנואשתי וקמתי ממקומי כדי ללכת הוא החליט להתלוות אלי. יצאנו יחד, הוא נצמד אלי בחזקה, נתלה עלי כאילו היה שיכור מאוד, אבל בחור גדול כמוהו בטח לא השתכר עד כדי כך מכמה כוסות בירה. לא?
בחוץ היה קריר וטפטף גשם קל. רוח נשבה קלות, מעיפה קרעי עיתונים על הכביש המבהיק, ופתאום הרגשתי נורא בודד. היה לי קר ועצוב בעיר הזו, הייתי לבד בלי אף אחד שיבין על מה אני מדבר.
מונית עצרה לצידנו בלי שסימנתי לה ופבל קפץ פנימה, מושך אותי אחריו.
כנראה שלא היה לו די במה ששילמתי בפאב, עד שהוא יספר לי איפה מנו אני אצטרך לשלם לו גם על המונית חשבתי בחמיצות, אבל אם הגעתי עד הלום אין טעם לסגת בגלל תשלום של עוד כמה יורו.
המונית נסעה על פי פקודתו שנאמרה בקול ברור ותקיף – קול של אדם פיכח לגמרי – צדקתי כשחשדתי בו שהוא מעמיד פני שיכור חשבתי לעצמי, אבל שתקתי, מניח לו לנמנם על כתפי, מתעלם מהיד החמה שטיילה על ירכי.
נכון, עמד לי, אבל הייתי שתוי וזה לא נחשב.
יצאנו מהעיר העתיקה ופתאום הרגשתי שאני ברמת גן או גבעתיים. שורות שורות של בלוקים מרופטים נמתחו לאורך הכביש. פה ושם נראו גני שעשועים מרוטים ניצבים על חלקות דשא רטוב ומקריח. פנסי רחוב האירו באורם הקלוש ספסלים שבורים וגרפיטי גסים היו מרוחים על קירות מתקלפים – מסתבר שכמו כל עיר אחרת בעולם גם העיר פראג היפה והעתיקה הייתה מוקפת בפרברי שינה מכוערים ומוזנחים.
המונית עצרה ליד בנין מגורים ארוך ומתקלף, הורידה אותנו ונעלמה.
הובלתי לתוך כניסה מקומרת, עליתי במדרגות חשוכות מדיפות ריחות מאכלים אשכנזיים, ולפתע הייתי בתוך דירה קטנה ודחוסה ברהיטים מיושנים וכבדים, מדיפה ריח של בגדים מיוזעים וכרוב מבושל.
הוא הדליק אור קטן בפרוזדור צבוע ירוק אפונה חולני והדף אותי אל הקיר.
"אתה גבר כל-כך חזק, כל-כך אקזוטי." אמר באנגלית המזעזעת שלו - לא שאני כזה רהוט, אבל הוא דיבר ברמה של תלמיד תיכון – ונישק את שפתי נשיקה חזקה בטעם בירה.
פתחתי את פי, מניח לו להחדיר לתוכה את לשונו. אני עושה את זה כדי לגלות איפה מנו שיקרתי לעצמי, יודע תוך כדי ההתמזמזות איתו שאני סתם מחרטט.
הוא אולי דיבר אנגלית איומה והסריח מבירה, אבל היה צעיר ושרירי ויפה, ועורו החלק מתחת לבגדיו היה משיי וטעמו כטעם וניל.
אני מניח שכאן עלי להביא תיאור מפורט ונוטף זיעה וזרע של הזיון הראשון שלי עם גבר, אבל מה לעשות? ממש לא בא לי.
לא זה מה שתכננתי לעצמי כשניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שלי עם גבר. כן, הרביתי לחשוב על זה אפילו לפני שפגשתי את מנו. גם כשהייתי עם נשים חשבתי על האפשרות הזו, והנה עשיתי את זה ככה סתם, כלאחר יד ולא עם מנו שלי אלא עם גבר זר בעל ריח לא מוכר ומגע חלקלק ומוזר.
הוא קלט מיד שאין לי מושג מה אני עושה והדריך אותי במעשיות מיומנת שהעידה על ניסיון רב. בזריזות הלביש עלי קונדום, מרח אותו במשהו תוך שהוא מלטף את חזי ובטני השעירים, מחמיא לי ללא הרף על גופי - הוא עצמו היה חלק כמו ילד קטן – ואז נשכב על בטנו, מפנה אלי ישבן שרירי ולבן, ופקד עלי לחדור לתוכו.
לרגע התאבנתי, אבל אחר-כך עשיתי את זה. בהתחלה בהיסוס, אבל אחר כך... זהו, פשוט עשיתי את זה ודי.
הוא גמר מיד אחרי, גונח חרישית וניסה שוב לנשק אותי, אבל לי היה מספיק מכל הקטע הזה.
התביישתי בעצמי כל-כך עד שרציתי למות. לא ככה תכננתי את הפעם הראשונה שלי.
הדפתי אותו מעלי וחזרתי לשאול על מנו. הוא מלמל לעצמו משהו בצ'כית נשמע מאוכזב קצת ואז התעשת ואמר שמנו נסע לציריך עם קגן הפרודיוסר.
"עם מי?" נדהמתי.
"נו, עם הפרודיוסר האמריקאי הזה, קגן. הם נסעו לעשות סרט בציריך."
"ציריך בשוויץ?" חזרתי ושאלתי, המום.
"כן." אישר פבל וחיפש סיגריות בכיסי מכנסיו שהיו מושלכים על הרצפה, "הוא שלח לי דרישת שלום ממלון מונטנה. עמנואל משלם על החדר שלו במסג'ים."
ושוב חשתי את צביטת הקנאה הזו בתחתית קיבתי. "מנו שלח לך דרישת שלום?"
"לא, לא מנו, קגן" תיקן אותי פבל שלא החמיץ את הטינה שבקולי. שמץ של חיוך ניבזי הבהב על פניו היפות בעודו מדליק את הסיגריה.
עם הרגלי השתייה והעישון שלו הוא לא יישאר יפה עוד הרבה זמן הרהרתי ברשעות.
"קגן רצה שגם אני אבוא לשחק בסרט." הסביר לי בגילוי לב, נופף את הגפרור והשליך אותו ארצה, "אבל אני לא יכול, אין לי את ה... " הוא נופף שוב את ידיו בתנועה אופיינית לו מבליט את יופיין של אצבעותיו הארוכות.
"מה אין לך? אתה בחור יפה, מה חסר לך?" חקרתי בחוסר נימוס.
פבל צחק ופלט סילון עשן. "אני לא גדול מספיק כאן." אמר והחווה בידו לעבר מפשעתו, "ואני אוהב לקבל, לא לתת." כיווץ לעומתי את פיו בהבעה משועשעת.
עכשיו כבר הבנתי בדיוק לאיזה סרט הוא התכוון וגל של בחילה עלה בי. "ומנו כן מספיק גדול?" שאלתי.
הוא צמצם את עיניו וסקר אותי בפליאה. "אתה זה שצריך לדעת." אמר בחיוך נכלולי משהו.
"אני לא יודע כלום. הוא רק חבר שלי." התרגזתי פתאום, לא יודע למה.
פבל מצא את כעסי מבדח מאוד. "הוא לא רע ואתה עוד יותר גדול ממנו." אמר בפשטות והוריד מעלי את הקונדום ששכחתי על קיומו. "ומה שיותר טוב זה שאתה אוהב לתת, לא סתם לשכב ולקבל." הוסיף בחנפנות והחל מלטף אותי בצורה שלא השתמעה לשתי פנים.
אם הייתי נשאר עוד דקה... לא.
קפצתי מהמיטה ומשכתי עלי בחיפזון את בגדי, זרקתי לעברו כמה שטרות - לא יודע כמה, הכסף הזר הזה בלבל אותי - וברחתי כמו יוסף הצדיק הנס מפני אשת פוטיפר.
שוטטתי ברחובות הריקים על מדרכות רטובות בלי לדעת לאן אני הולך ואיך אגיע חזרה למלון. ולא יכולתי להפסיק לחשוב על החלומות המטופשים שהיו לי כשהייתי צעיר, וכמה הם רחוקים מהמציאות.
עד היום הייתי רק עם נשים. כמו כולם התחלתי בצבא וגם אחר-כך לא טמנתי את ידי בצלחת. בצעירותי סיווגתי את הרצון שלי להתחבק עם גבר כסטייה לא חשובה - אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא הלכתי רחוק יותר מחיבוק – חשבתי שהחשק להרגיש גוף גברי נלחץ לגופי הוא שווה ערך לפנטזיה של גברים אחרים לעשות סקס עם תאומות בלונדיניות שופעות חזה ותאבות סקס, או עם כוכבת קולנוע זוהרת – משהו שמעולם לא יתגשם במציאות.
אלו סתם שטויות, פנטזיות חסרות משמעות הרגעתי את עצמי. זה יעלם ברגע שאפגוש את האישה המתאימה שמשום מה לא פגשתי עד היום, ותמיד, גם כשהגברים חסרי הפנים לבשו את פניו של מנו, המשכתי להתעלם מההזיות הללו.
רק כשנודע לי שהוא הומו והתחלתי לחקור ולברר מה בדיוק הם עושים אחרי הנשיקות והחיבוקים... רק אז מצאתי את עצמי מחליף בבקרים סדינים מוכתמים.
החלומות הללו, הלחים והענוגים שגרמו לי אושר כה רב היו רחוקים מרחק רב מהמציאות המאכזבת וחסרת החן שחוויתי היום. 

אין תגובות:

פרסום תגובה