10.
לטבול פעמיים באותו נהר
"עד
שהתגברת עליו פעם אחת... למה אתה רוצה לתת לו עוד הזדמנות לשבור לך את הלב?"
העווה כצל'ה את פניו בסלידה כשבישרתי לו שאני ואמיר שוב יחד.
"מי
אמר שהתגברתי עליו? אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו, רק חיכיתי שהוא יבין שהוא טעה
ויחזור אלי." התווכחתי.
"נו, שוין." נאנח כצל'ה בספקנות, "שיהיה, יש דברים שמשתפרים
עם הזמן, אולי זה יקרה גם אצלכם?"
"אני בטוח שכן." אמרתי בתוקף.
"ומה עם הילד הסיני? מה תעשה איתו?" חקר - כבר נואשתי מלהסביר לו
ששי לא סיני וגם לא כל כך ילד.
"כלום, מה אני צריך לעשות איתו? אין לו שום קשר לעניין הזה, הוא עדיין
לא פגש את אמיר."
"איך לא? אתה ואמיר עוד לא גרים יחד?" הופתע כצל'ה
"עדיין לא, אנחנו לוקחים הכול לאט, מכירים זה את זה מחדש, החלטנו להתנהג
כאילו הכרנו רק עכשיו."
"אולי יותר טוב ככה." נאנח כצל'ה שוב, "שיהיה במזל."
בירך אותי, "ומה שלום הילד הסיני?"
"מצוין, עובד ממש קשה, אין לו זמן לאכול, אין לו זמן לישון, חי מחזרה
לחזרה, אין לי מושג מאיפה יש לו כוח לזה."
"ככה זה כשצעירים." העיר כצל'ה בתוגה, הבטיח שהוא יגיע להצגת
הבכורה של הילד הסיני, ונפרד ממני באנחה פולנית מלאת נוסטלגיה.
איזה מזל שלא סיפרתי לו על המריבה בין הוריו של שי שהחלה בגלל בריחתו של שי
מהבית והתפתחה לדיבורים על פרידה ואפילו על גט. שי הבטיח לי שהבריחה שלו הייתה רק
תירוץ, שהוריו לא חיים בשלום מאז שאביו החל לחזור בתשובה ואולי עוד קודם לכן,
וגילה לי שאימו עזבה את הבית והלכה לגור בתל אביב עם אחותו, והיא נחושה להתגרש
מאביו ולהחזיר את שי הביתה.
"בעצם אני יכול ללכת לגור איתן כבר עכשיו." הסביר לי, "אבל
אימא ושרון גרות בתל אביב, ואם אני אגור אצלן אני אצטרך להחליף בית ספר באמצע
השנה... אני לא יכול לעזוב עכשיו, אני חייב להישאר בבית הספר עד שנגמור את ההפקה
של ההצגה."
שי ביים את ההצגה שבית הספר שלו העלה - גרסא מודרנית מקוצרת של 'חלום ליל
קיץ' מאת שייקספיר - והמחויבות שלו להצגה הייתה טוטאלית. הוא חי, נשם, חלם, אכל
ושתה את ההצגה. לא היה טעם לבקש ממנו לפרוש לפני הצגת הבכורה. הייתי מלא קנאה בלהט
האמנותי שלו, במסירות שלו לאמנות, בנעוריו, ובמרץ הנלהב שלו, ועם זאת ניסיתי לעזור לו ולתמוך בו, יודע בסתר
ליבי שבמשך הזמן הוא יתמתן, יתבגר, וכמו כולם ייכנע למציאות, ויתפשר, בדיוק כמו
שאני התפשרתי ופרסמתי את הסיפור שלי למרות שלא הייתי מרוצה ממנו.
הסיפור הזה... עבדתי עליו כל כך קשה, אבל הוא לא יצא מוצלח. ידעתי בדיוק למה
אני שואף, מה אני רוצה באמת לכתוב, ואיכשהו זה לא הסתייע. הסיפור לא יצא מחודד
מספיק, לא נושך דיו, לא הצלחתי ללכוד במילים את מצב הרוח הציני, סנטימנטלי, ספק
מרושע ספק עגום, שהוליד את הסיפור הזה, אולי כי אמיר חזר ושינה את מצב הצבירה
הנפשי שלי.
כסוג של מחאה נגד רומנטיקה דביקה ולא מציאותית רציתי לפרסם את הסיפור
בוולנטיין, וכדי לא לפספס את התאריך שלחתי אותו כמות שהוא למרות שהסתייגתי
מצורתו הנוכחית.
למרבה הפלא קיבלתי די הרבה תגובות טובות שכתבו לי קוראים מרוצים, אבל
אני הרגשתי כמו רמאי, ושוב תהיתי, בפעם המאה, למה דווקא הסיפורים המוצלחים בעיני,
אלה שבהם דייקתי כחוט השערה לא זכו כמעט לתגובות, או שלא הובנו כראוי, ואילו
סיפורים שטחיים וקלילים, סיפורים מפוספסים כמו הסיפור על 'החתן המושלם' זכו לשבחים
שלא הגיעו להם.
אמיר דווקא כן קרא את הסיפור על החתן המושלם ואפילו שאל אם מדובר בנו או שזה
סתם סיפור דמיוני.
"זה סתם סיפור, ולא ממש מוצלח, התחלתי לכתוב אותו לפני שחזרנו אז שלא
תכניס לך רעיונות לראש, אין לו שום קשר אלי ואליך." פטרתי אותו בקצרה.
"למה אתה עצבני?" תהה אמיר, "תמיד התלוננת שאני לא מתעניין
בכתיבה שלך והנה, דווקא כשאני כן מתעניין, אתה מתחמק."
"אני לא מתחמק ולא עצבני, אני סתם חרמן." התחמקתי בעצבנות משאלתו
ושלפתי קונדום. אמיר מיד נלחץ ואמר שעוד לא, זה עדיין מוקדם מידי, והרי החלטנו
שנחכה עד שתתקבל התשובה מהמכון למחלות טרופיות, אבל אם אני ממש לחוץ אז הוא מוכן...
וכבר גלש מהספה וכרע על ברכיו למרגלותיי, מפשפש במפתח מכנסיי.
סירבתי בתוקף בטענה שאם זה לא הדדי אני לא מוכן, ושלא יספר לי שהוא נהנה רק
למצוץ לי בלי שאגע בו, כי אני הרי מכיר אותו...
בסוף לא עשינו כלום חוץ מלצפות במרתון של בנות גילמור ולאכול המון פופקורן.
בסוף הערב נפרדנו בנשיקה שמנונית בטעם חמאה מלוחה, והחלטנו שבסוף השבוע הזה
הוא בא לישון אצלי, בתקווה שעד אז תתקבל התשובה המיוחלת. "שבטח תהיה
שאני בריא לגמרי." אמר אמיר ונלחץ אלי לעוד חיבוק אחד אחרון.
"אני מאוד מקווה חמוד." העברתי את ידי בליטוף מעורפו עד לעכוזו,
מציין לעצמי שהוא באמת עלה במשקל ומאז שפגשתי בו הוא נראה ונשמע הרבה הרבה
יותר טוב, ואיזה מזל שיש לי את שי כי אחרת הייתי פשוט מתפוצץ מרוב חרמנות ותסכול.
כן, אני יודע איך זה נשמע, זה נשמע רע מאוד, אפילו חולני, מאוד לא בסדר, לא
מוסרי וגם לא הגון. מצד אחד אני מנסה לחדש את היחסים עם אהבת חיי, להשיב עטרה
ליושנה כמו שנאמר, לעשות תיקון לפרידה מאמיר, לרפא את ליבי השבור (הוא עדיין בחזקת
לב שבור? תמהני), ומצד שני אני מנצל בלי בושה נער צעיר שפרשתי עליו את חסותי
האבהית, הבוגרת והמגוננת, מבצע בו מידי לילה את זממי למרות שהחלטתי שוב ושוב
שאפסיק עם זה, שזה לא בסדר, גם אם הוא זה שמתגנב לי למיטה כל לילה ומתנפל עלי
בהתלהבות (לאחרונה הוא גילה שנעים לו מאוד לשבת לי על הזין והוא מתלהב מהאפשרות
הזו כמו ילד קטן) זה עדיין לא בסדר מפני שאני, המבוגר האחראי ביחסים שלנו צריך לשלוט
בעצמי ולהתרכז בשיקום הזוגיות עם אמיר, אהבת חיי, ולא לשחק בקרוסלה - ככה שי
קרא לתנוחה הזו - עם ילד חרמן בעל עור משי חלק ורך, עיניים שחורות מלוכסנות, חיוך
מפתה וידיים קטנות וחכמות עם אצבעות עדינות ורגישות שיודעות בדיוק איך ואיפה לגעת
בי כדי לגרום לי לאבד את שיקול דעתי.
"שי, זה ממש לא בסדר." אמרתי לו אחר כך, כששכבנו מתנשפים במיטתי
ממתינים למים שיהיו חמים מספיק כדי שנוכל להתקלח לפני שנצא איש לדרכו.
"כן, אתה צודק, הייתי צריך להדליק את הבוילר קודם." הסכים איתי שי,
"כבר כמעט בוקר, מה דעתך שנתקלח ביחד כדי לחסוך זמן."
"אני מכיר כבר את המקלחות האלו אתך." רטנתי מתחת לאפי, והוא צחק,
זינק עלי, נמרח על גופי ונישק אותי.
"אז אתה מסכים? תגיד שכן." הפציר בי בלהיטות.
"לא, אני לא, וגם למה שקרה קודם לא הסכמתי. אני לא הויבראטור שלך
ילד."
"אני יודע, לא הייתי מנשק אותך אם היית ויבראטור."
"שי, זה לא מצחיק, אתה יודע שאני ואמיר... שאנחנו שוב יחד."
"כן, אמרת לי. מתי אני אזכה לראות את המיתולוגי שלך?"
"לא יודע, אולי בסוף השבוע, ושלא תעז לפלוט משהו לידו, ואל תחלום אפילו
לבוא למיטה שלי כשהוא יהיה פה."
"אל תדאג, אני יודע שאני סוד." הכריז שי בשביעות רצון, "אני
הסוד האפל והמלוכלך שלך, החטא המתוק שלך שאתה מחביא מכל העולם."
"אתה בהחלט סוד וחטא, אבל לא מתוק, ממש לא."
"אתה כזה צבוע מתחסד." גיחך הילד החוצפן הזה בלי להיעלב, ושוב נישק
אותי.
"אני יודע." אמרתי בעצב, "ותדע לך שי שברגע שאני ואמיר נחזור
שוב להזדיין..."
"כן, כן, שמעתי. די כבר להיות כבד כזה, אתה מה זה מעצבן, שתוק."
איבד שי את קור רוחו.
"שי, אתה לא מבין כמה זה רציני." הורדתי אותו מעלי ונשכבתי מולו,
ממסגר את פניו הצעירים והמתוקים בין כפות ידי. "כל העניין אתך קורע אותי
לגמרי, למה אתה לא יכול להתאהב במישהו בגיל שלך? מישהו מהבית ספר שלך למשל, הרי
כמעט כל הבנים במגמת התיאטרון שלך הומואים, בבקשה שי, לך תמצא לך מישהו בגילך
להזדיין איתו."
"בסדר." נעלב שי ועיניו התמלאו דמעות. גופו הצעיר והגמיש התפתל
תחתי כשניסה להתרחק ממני, ואני, כאילו חל נתק בין מוחי לגופי, התעקשתי להחזיק בו
צמוד אלי למרות שהייתי צריך בעצם להרחיק אותו... אני כזה דפוק.
"אתה כזה דפוק!" התיז שי בזעם, "די, עזוב אותי." דחף ברך
חלקלקה לתוך בטני, מכאיב לי, וברח למקלחת. שמעתי את המים ניתכים, דמיינתי את גופו
הצעיר והחלק בוהק מתחת לקילוח החמים, ולרגע מטורף אחד הייתי מוכן למכור את נשמתי
רק כדי להיות שם לצידו, ערום גם כן, לסבן באיטיות את עורו הזהוב והמושלם, להצמיד
את חלקת עורו הריחנית לגופי, לטעום את החור המתוק שבין גבעות עכוזו העגלגלות
בלשוני...
די כבר! אידיוט זקן וחולני שכמוך, מספיק, סוטה אחד! חיבקתי את הכרית
בזרועותיי, נושם את ריחו של שי שנותר עליה, ריח צעיר ורענן שיש בו שמץ של מתיקות
מפולפלת, מיוחדת רק לו, וציוויתי על עצמי לא לקום מהמיטה עד שהוא ילך.
שמעתי אותו שר לעצמו אריה מתוך המיקאדו בעודו מתנגב, ואחר כך יוצא מהמקלחת
ומסתלק החוצה, שורק לעצמו פזמון עליז בדרכו לכבוש את העולם, ורק אז הזדחלתי מתוך
המיטה, התקלחתי בזריזות והשתרכתי לעוד יום משמים במשרד.
כדי להחזיק מעמד בשיממון הנורא של עבודתי רקמתי במוחי סיפור על גבר לא צעיר
שאיבד את בן זוגו בתאונה, ומאז גזר על עצמו חיי בדידות והתנזרות, עד שיום אחד נכנס
לחייו בן דודו הצעיר של אהובו המת, נער צעיר ויפה תואר, דומה עד כאב לבן הזוג המת.
הצעיר נזרק מביתו בגלל נטיותיו המיניות ומבקש מגיבור סיפורי לעשות איתו חסד ולהניח
לו לגור אצלו עד שיסיים את לימודיו ויוכל להיות עצמאי.
גזרתי על גיבור הסיפור שלי להסכים ואחר כך להתאהב בצעיר (הדומה כל כך לאהובו
הראשון) אהבה אילמת ומבוישת, שהוא חושש לחשוף. הצעיר גר אצלו כמה חודשים, לומד
ממנו את התרבות וההווי ההומואי, מכיר בחור צעיר ויפה תואר ומתאהב בו, ואפילו משדך
למארח שלו בן זוג חדש שאמור להחליף את האהוב המת...
לאורך כל סוף השבוע שבו אמיר התארח אצלי התעסקתי בסיפור הזה, מתלבט אם להניח
לגיבור המתאבל שלי להתגבר על מות אהובו, ועל האהבה חסרת התוחלת לבן דודו הצעיר, או
להשאיר אותו בבדידותו, מתאבל שוב על אובדן האהבה...
למזלי אמיר ושי התחבבו מאוד זה על זה, ואמיר נהנה לבלות עם שי ועם חבורת
שחקני חלום ליל קיץ שלו שהקדישו את כל סוף השבוע לשינון חרוזיו של שייקספיר תוך
כדי זלילת פיצה וגלידות.
היה סוף שבוע מוצלח מאוד, אני כתבתי, שי וחבר מרעיו עשו חזרות, ואמיר ישב
איתם, עזר להם לשנן את הטקסט, מחא כפיים, התפעל מכישרונם, הגיש להם פיצות, רחץ
כלים ונראה מאושר ושבע רצון.
"איזה מתוקים הילדים האלה." שח לי בלילה, אחרי שפרשנו סוף סוף
למיטה, משאירים את הסלון פנוי לילדים שבאו עם שקי שינה וערכו על השטיח שלי מסיבת
פיז'מות הורמונאלית - אני מקווה שהם ניצלו כראוי את קופסת הקונדומים שטרחתי להשאיר
במקום בולט ליד הטלוויזיה.
"נדמה לי שהבחור שמשחק את אוברון דלוק על שי, כמה חבל שאני לא למדתי
בבית ספר עם רוב הומואי, איזה בזבוז."
"טוב, עכשיו זה דור אחר." אמרתי ושלחתי יד לעברו, וסוף סוף הוא
הניח לי לגעת בו, (הבדיקות שלו הוכיחו שהוא לא נדבק בשום דבר נוראי והוא כבר
בסדר). חיכיתי לזה זמן רב והנה, אחרי זמן רב כל כך של געגועים, ציפייה דרוכה,
רקימת פנטזיות רוויות דמעות ותסכול זכיתי להיות שוב עם אמיר.
אחר כך הוא נרדם, מחייך ואני נשארתי ער, חושב על מה שקרה, מנסה לשכנע את עצמי
שזה עוד ישתפר בהמשך, אחרי שנחזור ונתרגל זה לזה, משנן ביני לביני שטוב שאמיר חזר
אלי שנהדר שהוא שוב אוהב אותי, ואיזה מזל יש לי שהחיים שלי יכולים להמשיך כמו פעם.
אמרתי את זה לעצמי כל כך הרבה פעמים עד כמעט שהצלחתי להאמין לעצמי שהרקליטוס
- החכם היווני הקשיש - טעה כשפסק שאי אפשר לטבול פעמיים באותו נהר.
11. הסיפור הבא
השבוע שבא אחר כך היה פשוט מטורף, אין לי הגדרה אחרת חוץ ממטורף, כולם השתגעו
לגמרי, אפילו כצל'ה שנעלם לי פתאום וחזר אלי רק אחרי יומיים, נשמע עייף ומאושר. כצל'ה הפולנייה חמוצת הסבר, המתלונן הסדרתי מאושר? כן, מאושר.
"איפה היית? כמעט ארגנתי משלחת חיפוש שתסרוק את כל גני העצמאות במדינה
כדי למצוא אותך!" צעקתי עליו. כצל'ה סלד מאתרים וירטואלים והתמיד לפקוד את
הגנים והסאונות, מתעלם מגילו המתקדם ומצינת החורף.
"הייתי בבית." הוא ענה בשלווה, "גמרתי עם החיפושים."
"יופי לך, באמת כדאי שלפחות בחורף תנוח קצת."
"לא אמרתי שנחתי." הוא צחקק, "רק שגמרתי עם החיפושים."
"אני לא מבין."
"מה יש להבין, יגעת ומצאת תאמין."
"מה מצאת כצל'ה?"
"מצאתי גבר כמובן, מה חשבת?"
"עדיף שלא תדע מה חשבתי, איפה מצאת?"
"בין פרחי הגן המלבלבים, בין סבכי אילן, שם מצאתי את אושר חיי..."
פיזם כצל'ה, מעורר בי חשד שהוא שתוי, או מסטול, או השד יודע מה.
"אתה שיכור?" חקרתי, מודאג.
"שיכור ולא מיין." הצטחק כצל'ה.
"אלחנן כץ! מה עובר עליך?" צעקתי, "מה קרה לך פתאום?"
"תרגיע ילד, לא קרה כלום. במוצאי שבת האחרונה עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי
והתנפלו עלי כמה פרחחים, חשבו שאם אני הומו... טוב, מהיום הם יחשבו
פעמיים לפני שהם ירימו יד על מישהו, הומו או לא."
"הלכת מכות?" נבהלתי, כצל'ה כבר לא ילד ולמרות שהוא שומר על כושר
ידוע שיש בגנים ציבוריים כל מיני טיפוסים אלימים ו... "אתה בסדר כצל'ה?"
"בסדר גמור, הברחנו אותם בקלי קלות."
"הברחנו? מי הבריח?"
"אני ואלכס." התרונן כצל'ה, "או בעצם אלכס ואני? ככה צריך
להגיד, לא?"
"לא יודע, כנראה, מי זה אלכס?"
"אחד, בחור מצוין, הוא גר איתי עכשיו."
"גר אתך? אתה רציני?"
"לגמרי."
"אבל... אבל... מי הוא?
מאיפה... מה? אתה עובד עלי כצל'ה?"
"לא, חס וכרפס, למה אתה מתרגש? סך הכל פגשתי בחור אחד, לא צעיר כמוך,
אבל..." הוא גיחך, מרוצה מאוד מעצמו. "טוב, אתה כבר תראה אותו בהצגה.
ביי דורי חמוד, ד"ש לאמיר." וסגר, עליז בצורה חשודה מאוד.
מסרתי לאמיר ד"ש מכצל'ה, מספר לו על עלילותיו של ידידנו המשותף, אבל הוא
היה טרוד מידי בעבודה מכדי שיוכל להשתומם יחד איתי על הסיפור המוזר הזה. לפני כמה
ימים התקבל לעבודה חדשה והיה עסוק בה עד למעלה מראשו, לחוץ מאוד לעבור בהצלחה את
תקופת הניסיון שלו בחברה שהואילה לקבל אותו לשורותיה, משתוקק עד מאוד לחזור
ולהצטרף למעגל העבודה ולהפסיק לחיות על חשבון אימו.
גם שי היה טרוד מאוד בענייני ההצגה שלו, כמעט שלא ראיתי אותו בשבוע האחרון
שלפני הצגת הבכורה, ומאז שפגש את אמיר גם הפסיק לבוא אלי למיטה, והאמת שגם הביתה
הוא כבר כמעט לא הגיע, התרוצץ בענייני ההצגה עם אוברון שלו, או מישהו אחר בגילו,
בדיוק כמו שדרשתי ממנו לעשות, ואם זה גרם לי להתקף כעס וקנאה זו הבעיה שלי ועדיף
שאסתום.
"הוא בסדר גמור, הוא פשוט נורא עסוק עם ההצגה ונדמה לי שיש לו גם חבר
חדש." גילתה לי בחביבות אימא שלו שהתקשרה להודות לי על כל מה שעשיתי למען בנה
(אם היא רק הייתה יודעת את האמת...) ואחר כך סיפרה לי שהיא ובעלה הגיעו סוף סוף
להסכם פרידה ושאבא של שי עובר לגור בירושלים, ליד הרבי שלו, והיא תחזור בקרוב
לדירה שלה בחיפה כדי ששי יוכל לחזור לגור אצלה, וככה אפטר מעולו של הילד שבטח מעיק
עלי כהוגן.
"ממש לא, היה לי מאוד נעים לגור איתו." מחיתי, "הוא ילד
מקסים, ואני כל כך שמח שיכולתי לעזור לו. גם אני וגם הבן זוג שלי מאוד מחבבים
אותו." הוספתי רק למען הסר אפילו אבק ספק בדבר כוונותיי המכובדות וטוהר
ליבי.
"נהדר." שמחה אימא של שי שלמרבה המזל לא הייתה צריכה לראות את הבעת
הגועל שעלתה על פני בזמן שפלטתי את הקשקוש הצבוע והמתועב הזה.
אחרי השיחה עם הגברת דה פריז הלכתי לשירותים בעטתי בקיר עד שהרגל כאבה לי ואז
הלכתי לבוס אמרתי שיש לי מיגרנה וברחתי הביתה. נשכבתי במיטה של שי, נשמתי את הריח
האהוב שלו וקיללתי את עצמי עד שהתעייפתי.
אחר כך שתיתי חצי בקבוק יין והלכתי לישון לבד במיטה שלי.
סוף סוף הגיע מועד הצגת הבכורה ובאותו ערב נפגשנו כולנו יחד באולם הספורט של
בית הספר כדי לצפות בהצגה 'חלום ליל קיץ' שהעלה בית הספר לאמנויות בבימויו של שי
דה פריז.
הצגה הייתה מוצלחת מאוד, מקורית להפליא וממש מעניינת. אפילו אני, ששמעתי וראיתי
קטעים ממנה מוצגים שוב ושוב בסלון ביתי צפיתי בה בעניין. כול הצופים הסכימו שזו
הייתה הצלחה עצומה וששי מוכשר מאוד ושזה נורא מתוק שהוא ואוברון החזיקו ידיים
כשקדו קידה לקהל בסוף ההצגה.
אחר כך הזמינה אימא של שי את כולנו למסעדה כדי לחגוג. זו הייתה ארוחה מוצלחת
גם כי המסעדה הייתה מצוינת וגם כי הסועדים היו כולם אנשים מאושרים.
אמיר היה מאושר כי הבוקר הוא התבשר שתמה תקופת הניסיון שלו והוא התקבל סופית לעבודה. הוא סיפר לי את
זה ממש לפני שיצאנו להצגה והוסיף שעכשיו נוכל סוף סוף לצאת מהדירה הקטנה שלי
ולעבור לגור יחד במקום מרווח יותר, אני מניח שגם הזיון החטוף שלנו שהתרחש כמה דקות
לפני שהתלבשנו במיטב בגדינו לכבוד ההצגה גרם לו סיפוק רב, מזל שהוא לא ידע על מי חשבתי
כשהשענתי אותו אל הקיר וחדרתי לתוכו.
אימא של שי הייתה מאושרת כי שי היה מאושר וגם כי אביו עזב באותו בוקר את
הבית. היא חגגה את הפרידה ממנו מתכננת איך תשפץ ותסדר מחדש את הדירה שתהיה מעכשיו
רק שלה.
גם אחותו של שי שפעה חיוכים והייתה מרוצה מההצגה המקסימה שביים אחיה ומזה
שאימא שלה עומדת לעזוב ולהניח לה לחזור ולחיות לבד.
גם כצל'ה היה מאושר מאוד לצידו של החבר החדש שנהיה לו, וגם אלכס, שהתברר
כגבר נעים הליכות וחובב גדול של אמנות התיאטרון היה מרוצה, מההצגה ומכצל'ה ומהחיים
בכלל. למרבה המזל אלכס היה מהטיפוסים האלו שקל מאוד לרצות אותם, עובדה שהוא הסתדר
נפלא עם כצל'ה, מה שאומר כבר הכול.
רק אני הייתי אומלל למרות שההצגה באמת הייתה מוצלחת וגם הסיפור החדש שלי עלה
יפה מאוד והיה נוגע ללב, רומנטי, עצוב וכלל הרבה קטעי סקס מחרמנים שיגרמו ללא ספק
אושר להרבה קוראים וקוראות.
"הכול בסדר אתך דורי?" שאל אמיר אחרי שחזרנו סוף סוף הביתה עם שי
העייף והשתוי מעט - איזה חמוד ומבולבל הוא נעשה אחרי ששתה יין, הילדון המתוק
הזה.
"בטח, הכול ממש טוב." אמרתי בחיוך בוטח, שונא את עצמי בשקט.
הוא בחן את פני, מהורהר. "אז שנלך לישון? אני מציע שכבר מחר נתחיל
להעביר את הדברים שלי לפה."
"אה... להעביר? למה? זאת אומרת, כן, בטח. כמה זמן אפשר לגור אצל אימא?
מחר נעביר הכול."
"ומה יהיה עם שי?"
"שי יחזור לגור אצל אימא שלו, ואולי אפילו יתפייס יום אחד עם אבא שלו,
תלוי מה יחליט הרבי, ועכשיו לך לישון חמוד, אני רק רוצה לסיים פה משהו."
הוא נרדם מיד בעוד אני יושב מול המחשב, כותב את סוף הסיפור שלי. סיימתי מהר,
שלחתי אותו לעורך והלכתי גם כן למיטה.
"אתה קפוא." נכרך אמיר המנומנם סביבי, מחבק אותי.
"לא נורא. העיקר שהסיפור גמור."
"סיימת? אז מה קרה בסוף?"
"קרה מה שהיה צריך לקרות. הבן דוד הלך לדרכו עם החבר הצעיר שלו והגיבור
העצוב שלי נשאר עם החבר החדש שלו, גבר בגילו שהוא מחבב מאוד ומסתדר איתו לא רע
בכלל. יכול להיות שהם אפילו יאמצו ילד."
"או שימצאו איזה לסבית שתרצה להביא אתם ילד?"
"גם זאת אפשרות."
"אבל אולי כדאי שיתחתנו קודם? או יעשו איזה חוזה זוגיות או משהו?"
"כן, גם זה רעיון. לילה טוב אמיר."
"דור, הכול בסדר חמוד?"
"הכול אחלה, למה אתה שואל?"
"לא יודע, אתה נשמע עצוב קצת."
"אני תמיד עצוב כשאני מסיים סיפור, זה יעבור לי."
"אתה אוהב אותי דור?"
"בטח, איזה שאלה."
"גם אנחנו נעשה את זה פעם?"
"נעשה מה? נתחתן? נאמץ ילד?"
"למה לא?"
"אולי נתחיל עם כלב או חתול?"
"בסדר, ומה עם חתונה?"
"לא יודע, נחשוב על זה, לדעתי עדיף חוזה זוגיות."
"טוב, אני אוהב אותך מאוד דור, אתה חושב שתצליח לסלוח לי יום אחד?"
"כבר סלחתי מזמן אמיר, לך לישון חמוד, נדבר על הכול מחר."
"בסדר, לילה טוב."
הוא נרדם, מחייך, חולם כנראה על העתיד. אני מתהפך כה וכה, הולך לראות מה עם
שי. הילד ישן, מתהפך במיטה, ממלמל משהו לעצמו, בטח חושב על ההצגה הבאה, אולי על
החבר החדש שלו? ואולי על החיים הנפלאים שמחכים לו בעתיד?
אני מביט בו, חורט בזיכרוני את תווי פניו, כמעט נוגע בו ואחר כך מתחרט, חוזר
למיטה, מחבק את אמיר, חושב על הסיפור הבא שלי ונרדם גם כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה