7.
החתן המושלם
מכירים את זה שיש אנשים שגם אם לא דיברתם אתם חודשים על גבי חודשים ברגע שאתם
נפגשים שוב אתם מרגישים שאף פעם לא נפרדתם? אומרים שככה זה עם חברים אמיתיים, לא
משנה כמה זמן לא הייתם בקשר תמיד יש לכם מה להגיד זה לזה, אז זהו, שעם אמיר זה לא
היה ככה, ממש לא.
נכון, יצאתי די מהר מההלם ואמרתי שכן, מה השאלה? אני שמח לדבר איתו, ובדיוק
כרגע עמדתי להשיב למייל שלו - פעם ראשונה
בחיי ששיקרתי לו, אמנם שקר לבן, קטן ולא חשוב, ובכל זאת שקר - ואחר כך נוכחתי
לדעת להפתעתי שאין לי מה להגיד לו, כל כך הרבה זמן התגעגעתי אליו ורציתי שנדבר שוב
והנה הוא מתקשר ואני נאלם דום ושותק.
רק אחרי שסיימנו לדבר עלה בדעתי שאולי שתקתי כמו גולם כי היו לי יותר מידי
דברים שרציתי להגיד לו?
כך או כך, לא חשוב מאיזו סיבה, השיחה התנהלה בכבדות והסבה ייסורים לשנינו.
בדקות הראשונות דיברנו כמו זרים שמעולם לא נפגשו ואז נזכרתי שהוא בעצם חולה ושאלתי
מה יש לו ומה שלומו, זו הייתה החלטה נבונה כי מיד אחר כך הותרו חרצובות לשונו
והעניינים התנהלו טוב יותר.
אמיר סיפר לי בפרטי פרטים - מגעילים למדי – את כל תולדות מחלתו, (שלשולים
והקאות ובחילות ו... אתם לא רוצים לדעת, תאמינו לי) והיה די גאה לגלות לי שגם
הרופאים לא יודעים מה יש לו בדיוק.
"אז מה יהיה אתך?" שאלתי בדאגה.
הוא נחפז להרגיע אותי שיהיה טוב וסיפר לי, מרוצה מאוד מעצמו, שאחרי המון
בדיקות מתישות הוחלט שהוא פשוט ינוח בשקט בבית ויהיה במעקב, וצחק כשסיפר לי איך
אימא שלו מפרשת את הדיאגנוזה הזו כאישור לפטם אותו מכל הבא ליד, ושהוא מרגיש כבר
הרבה יותר טוב, מעלה שוב במשקל ומתחזק מיום ליום, ומת לראות אותי.
"יש מצב שתבוא לבקר אותי? או שאולי, אם זה לא נוח לך, אני אקפוץ
אליך?" הציע בלהיטות שעוררה בי אי נוחות.
מה פתאום אמיר מחזר אחרי, רוצה בי, בא לקראתי, יוזם פגישות ומתאים את עצמו
אלי? אולי הוא באמת השתנה? תהיתי בחשדנות ולמרות שתמיד התלוננתי שבקשר שלנו אני
הייתי זה שתמיד התאמץ יותר (כתבתי על זה שיר מוצלח מאוד, ומאוד עצוב שגרר המון
תגובות מזדהות, השיר אפילו נכנס למומלצים של האתר) הרי שעכשיו, כשהתהפכו היוצרות,
הרגשתי מין רטט של אי רצון, רוגז לא מוסבר, אפילו קצת כעס.
"אז חוץ מזה שהיית חולה, איך היה בהודו?" שאלתי אחרי שקצתי בתיאורי
תחלואים שונים ומגעילים, ובעוד אמיר מפרט למעני את תיאור הטיול שלו - תמיד חשבתי
שסיפורי טיולים הם הדבר הכי משעמם בעולם, משעמים אפילו יותר מסיפורי חלומות, ובדרך
כלל גם ארוכים יותר - צץ בי פתאום סיפור חדש על אחד שהאקס הבוגדני שלו חזר אליו
אחרי פרידה כואבת ורווית דמעות וניסה לפצות אותו על התנהגותו המגעילה בעבר, ודווקא
אחרי שהפך לבן זוג מושלם וכליל מעלות, ואפילו הציע לו חתונה ביום האהבה, מגיש לו
טבעת על כרית קטיפה דמוית לב אדום, הוא מתחיל לבגוד בו...
בעוד אמיר מתאר באוזני את נפלאותיה של גואה המדהימה ניסיתי להחליט אם הגיבור
שלי יבגוד בבן זוגו אחרי שיקבל ממנו הצעת נישואים, או שאולי יסכים להתחתן איתו ורק
אז יתחיל לבגוד בו על ימין ועל שמאל וישבור את ליבו כמו שההוא נהג בו פעם, לפני
שהפך את חברבורותיו ונעשה רומנטי נאמן ורגיש ו...
"הלו, דור? אתה עוד שם?" קטע אמיר את סיפורו.
"כן, בטח אני... תשמע, אני קצת עייף אמיר, וגם אתה בטח... מה דעתך שאני
אקפוץ לבקר אותך מחר, אחרי העבודה?"
"נהדר." שמח אמיר, "זה יהיה ממש נפלא, אני כל כך מתגעגע אליך
דורי." התחיל להשתפך, "אני רק מקווה שהחבר שלך לא יתנגד? השחיל
בערמומיות שאלה רבת משמעות להזמנתו הנלבבת.
"אין לי חבר." אמרתי מהר, בלי לחשוב קודם.
"אבל שמעתי שגר אצלך אחד... עובד זר אחד או משהו כזה?"
"הוא לא עובד זר." התעצבנתי, "הוא סתם ילד שזרקו אותו מהבית,
לא משנה, זה סיפור מסובך נורא, אני אסביר לך הכול כשניפגש, אני ממש מת מעייפות
אמיר, וגם אתה בטח עייף בשעה כזו, לילה טוב אמיר."
"לילה טוב חמוד שלי." אמר אמיר וסגר לפני שהספקתי למחות שאני כבר
מזמן לא שלו, ומה פתאום דווקא עכשיו, כשאנחנו לא יחד, נעשיתי חמוד? למה לא הייתי
חמוד פעם, כשאהבתי אותו בכל ליבי?
במקום לשכב עצבני ולדוש בשאלות המציקות הללו גרבתי גרבי צמר, התעטפתי בחלוק
מגבת בלוי, והתיישבתי לכתוב את הסיפור שצץ לו בראשי, מנצל את מה שהרגשתי בזמן
השיחה עם אמיר כדי לחדד את הסיפור ולעשות אותו חריף, עוקצני ומרושע, סיפור שיסמר
את שערותיהם של כל הרומנטיקנים ויעצבן את כל האוחצ'ות הורדרדות שחולמות יומם וליל
על החתן המושלם. כן, זה שם נהדר, החתן המושלם, איזה מזל שאמיר התקשר בדיוק אחרי
שסיימתי את הרקוויאם לאהבה והראש שלי היה פנוי לסיפור חדש.
למרות כל מאמצי לא הצלחתי להשלים את הסיפור, השעה הייתה באמת מאוחרת ואני
הייתי עייף מידי, כתבתי רק את ההתחלה ונאלצתי להפסיק כשנוכחתי לדעת שמרוב עייפות
אני עושה המון שגיאות ומתחיל להתבלבל ולהקליד לאט.
זו אחת הבעיות הכי רציניות שלי ככותב, דווקא בשעות הערב והלילה, כשהמוח פנוי
מטרדות היום היום, הכול שקט ויש לדמיוני מרחב פתוח להמריא בו הגוף מורד בי, מאט
אותי ומפריע לי לכתוב. לא חשוב, מחר, מיד אחרי הפגישה עם אמיר, אני אסיים את
הסיפור, הוא חייב להיות מאוד מדויק, כל מילה במקום, כמו בשיר. זו אמנם פרוזה, אבל
היא חייבת להיות חריפה, שנונה ונוקבת, אחרת הכל יתפספס והסיפור שלי יהפוך
לסתם מלודרמה בכיינית.
בבוקר, מיד אחרי שסיימנו את ענייני המיטה שלנו, שנייה לפני שזינקתי למקלחת
להתכונן ליום החדש, התקיל אותי שי כששאל אותי פתאום מה באמת דעתי עליו.
"מה זאת אומרת מה דעתי עליך? רק כרגע אמרתי לך שאתה כבר לא ילד, שרואים
שאתה מתאמן ברצינות ושגם במיטה אתה משתפר מיום ליום."
"אני לא מדבר על שרירים וזיונים," התעצבן הילד, "אימונים
וזיונים זה קל, (בטח שזה קל, אתה רק בן שבע עשרה אז קל לך, נראה אותך בעוד עשר, או
עשרים שנה, אז תדבר אחרת) אני מדבר על המהות, על האופי שלי, מה דעתך עלי, על
האישיות שלי?"
הוא נשמע כל כך רציני וחמור סבר כששאל אותי את השאלה המשונה הזו על האישיות
שלו עד שהייתי חייב לעצור ולחשוב קצת על תשובה, מה שבדרך כלל לא טרחתי לעשות, מפני
ששי היה הפכפך כמו שבשבת, מסוגל לעבור ברגע אחד מחרמנות שובבה וסוערת למצב רוח
קטלני של שופט שסובל מעצירות כרונית, אבל בכל זאת... הוא רק ילד ואני אמור להיות
פה המבוגר האחראי.
"אני חושב שאתה מזל דגים טיפוסי." אמרתי בכובד ראש אחרי שגיליתי
למרבה הצער שמוחי ריק מתובנות הרות גורל – למזלי שי האמין בכל ליבו בשטויות
הרוחניקיות האלה של אסטרולוגיה, נומרלוגיה ושאר ההבלים האווריריים הללו –
"אתה אמנותי, אתה סוער, אתה כמו מים, משתנה כל הזמן, יש באופי שלך ניגודים
שמזכירים את סמל המזל שלך, שני דגים ששוחים כל אחד לכיוון אחר."
עמוק לא? קראתי פעם את הקשקוש הזה בעיתון כשהמתנתי בחרדה לרגע בו רופא
השיניים יתחיל להתעלל בי ומאז הם נתקעו במוחי לנצח, יעיל מאוד כששואלים אותך שאלה
ממש עמוקה וחשובה בדיוק כשאתה ממהר לעבודה.
"באמת?" שקע שי במחשבות, "בחיי שאתה צודק דור, אתה יודע אני
באמת..." הוא התחיל להסביר לי מה הוא באמת, מנתח לעומק את האופי המסובך שלו,
ובינתיים הספקתי להתגלח, להתקלח, לשתות קפה, להכין כריך לעבודה ולהתלבט לגבי סוף
הסיפור שלי, מפני שבסיפורים קצרים הסוף זה הדבר הכי חשוב, בעוד שבסיפורים ארוכים
ההתחלה חשובה יותר, לא שהסוף לא חשוב גם בסיפור ארוך, אבל כשמדובר בסיפור שיש בו
עלילה סבוכה והמון פרקים נורא חשוב לתפוס את הקורא מיד על הפסקה הראשונה, למשוך
אותו בציצית ראשו לתוך הסיפור ולא להרפות עד שאתה בטוח שהוא נלכד, ואילו בסיפורים
קצרים, בעיקר בציניים המרושעים והשנונים הכי חשוב זה...
"אתה מקשיב לי?" הרים שי את קולו.
"בטח, מקשיב לכל מילה חמוד, אבל היום אני קצת ממהר, ודרך אגב, אני אחזור
קצת מאוחר היום."
"כמה מאוחר?" לכסן לעברי שי את המבט הזה שכבר ידעתי שהוא לא מבשר
טובות ושמאחוריו מסתתרות מזימות פתלתולות ובדרך כלל גם יקרות.
"לא יודע בדיוק, מאוחר. בי מתוק." נישקתי בפיזור נפש על לחיו
ודהרתי החוצה.
8. ביקור חולים
אמיר כבר הזהיר אותי שהוא השתנה ואיבד הרבה משקל, וגם גילח את שערותיו היפות,
והוא כבר לא נראה כמו הבחור יפה התואר, השרירי והמתולתל שכל כך אהבתי. גם כצל'ה
ששמח לשמוע שאני מקיים מצוות ביקור חולים אמר לי בפירוש שאמיר הכוסון נעשה שלד
וחוץ מעיניים יפות לא נשאר ממנו שום דבר שמזכיר את הגבר שהוא היה פעם, אבל בכל זאת
הזדעזעתי קשות כשראיתי אותו לראשונה.
לא תיארתי לעצמי שבן אדם יכול להשתנות ככה. בגלל ראשו המגולח, גופו הצנום
ופניו הצמוקות הוא נראה בבת אחת גם צעיר הרבה יותר מגילו האמיתי וגם זקן בהרבה.
בפיז'מה שלו שהייתה תלויה על גופו הוא הזכיר לי את התמונות המפחידות שהראו לנו ביום
השואה בבית ספר. רק עיניו הכחולות נותרו יפות ובהירות כמו שהיו פעם.
"אמיר," צנחתי על הכיסא ליד מיטתו, מביט בו מבועת, "אתה...
אתה נראה קצת עייף."
הוא חייך, "זה עוד כלום, היית צריך לראות איך נראיתי כשרק הגעתי לארץ,
נראיתי כמו ניצול שואה."
"למה גילחת את השערות?"
"כינים, נדבקתי בבית חולים במומבאי, אבל הן גדלות מהר, הנה, תיגע."
לפת את ידי והניח אותה על קרקפתו הקוצנית, "מרגיש את הקוצים? בעוד חודש הראש
שלי כבר יהיה מכוסה תלתלים ואני אראה הרבה יותר טוב."
"אני מקווה." אמרתי, מחייך בעידוד, מתאפק לא למשוך את ידי בחזרה.
הוא הוריד אותה מעל ראשו, אבל המשיך לאחוז בה בין שתי כפות ידיו שנעשו צנומות עד
אימה.
"אתה בטוח שאין לך איידס?" שאלתי, ומיד הצטערתי, לא הייתי צריך
להעלות את הנושא, אבל השאלה קפצה לי מהפה בלי רשות.
"אני בטוח." חייך אמיר, ולרווחתי לפחות שיניו נראו לבנות ושלמות
כמו פעם, "וגם אין לי דיזנטריה, או מלריה, או צהבת משום סוג, וגם לא..."
"אז מה יש לך?" קצרה רוחי, "לא יכול להיות שסתם בן אדם נעשה כל
כך רזה. במה אתה חולה?"
"לרופאים אין מושג. מחכים שהבדיקות דם שלי יחזרו מהמכון למחלות טרופיות,
אבל אל תדאג, מה שזה לא יהיה זה כבר עבר לי. אני משתפר מיום ליום, התיאבון חזר לי,
הוספתי כבר חמישה ק"ג מאז שחזרתי לארץ. כל יום אני מרגיש קצת יותר טוב."
"יופי, אני ממש שמח." אמרתי בנימוס, שואל את עצמי מה לעשות עכשיו.
"מספיק לדבר עלי." פסק אמיר והתיישב, מושך אותי לשבת לצידו על
המיטה. "בוא, שב לידי ותספר לי קצת עליך, מי זה הבחור הזה שגר אתך?"
"שמו שי, הוא יהיה בן שבע עשרה בשבוע הבא. ההורים שלו אימצו אותו בהולנד,
אבל הוא ממוצא וויטנמי. הוא נראה אוריינטאלי כזה, אבל הוא גדל בארץ והוא מדבר
כמוני וכמוך."
"וואלה, וייטנאמי הולנדי." התרשם אמיר, "הוא חמוד? מה הוא
עושה בחיים? מה ההורים שלו אומרים על זה שהוא גר אתך?"
"הוא די חמוד, זאת אומרת כן, הוא בסדר, בחור נחמד, לומד בתיכון ומתעניין
בעיקר בתיאטרון, ואין לי מושג מה ההורים שלו אומרים כי לא דיברתי אתם. הבנתי שאבא
שלו הוא טיפוס נורא קשוח, מאוד שמרן, סוג של חוזר בתשובה קפדן שמאוד כועס שיצא לו
ילד הומו. חוץ מזה אני לא יודע עליו הרבה כי אף פעם לא נפגשנו."
אמיר שקע במחשבות ואחר כך אמר שכל העניין לא נראה לו, שהנער צעיר מידי ושאני
עלול להסתבך כי הוא קטין וכדאי מאוד לערב את לשכת הרווחה בנושא, או לפחות להתייעץ
בעובד סוציאלי או משהו דומה. "החוק לא רואה בעין יפה יחסים בין אדם מבוגר בגילך
ובין נער כל כך צעיר, תסכים איתי שזה נראה אפעס, לא תקין."
הוא מספר לי! הסכמתי איתו לגמרי ובכל זאת משום מה מצאתי המון תירוצים למה אני
צודק והוא לא.
"מה בדיוק לא תקין פה? זה שההורים שלו רצו להכריח אותו ללמוד בפנימייה
צבאית זה כן תקין? וזה הילד יסתובב ברחוב וישן בחדרי מדרגות נראה לך בסדר?"
התנפלתי על אמיר כאילו שהוא אשם במשהו.
במקום להגיד לי לסתום את הפה ולהפסיק להיות דביל אמיר התחיל להתנצל. "בטח
שלא, אבל... אני מתכוון... אתה בן שלושים פלוס והוא רק ילד ו..."
"הוא רק גר אצלי, הוא לא בן זוג שלי. יש לו חדר משלו ורוב הזמן הוא בכלל
בבית הספר, או בחזרות להצגה. חוץ מזה אחותו יודעת שהוא אצלי ובטח גם הוריו, וזה
שהם מעדיפים שהוא יגור אצל זר ולא בבית זו לא אשמתי, רק רציתי לעזור לו."
עצרתי כדי לנשום ומיד המשכתי לדבר מהר בלי להניח לאמיר להפריע, "למה זה בסדר לתרום
כסף לפליטים מאפריקה ולא לעזור לקטין שנזרק מהבית? מה לא בסדר בזה שאני עוזר
למישהו שחי בארץ?" התווכחתי בזעם עם אמיר השותק, יודע בסתר ליבי שהכעס שלי
נובע מרגשות אשמה, ומהידיעה המאוד מציקה שלמרות שהטענות שלי נכונות אני לא לגמרי
בסדר, ושאם הייתי באמת אדם טוב והגון כמו שאני מציג את עצמי הייתי זורק את שי
מהמיטה ומבהיר לו שאין מצב שילד בגילו יהיה איתי במצב אינטימי, ושאם הוא חרמן
שיחפש לו חבר בגילו, אבל... טוב, אני לא אדם הגון, אני הומו בודד ופתטי שלא מסוגל
לעמוד בפני מישהו שרוצה אותו גם אם מדובר בילד בודד ועצוב.
כדי להצדיק את עצמי החלטתי שזו לא אשמתי, זו אשמת אמיר שזרק אותי והרס לי את הביטחון העצמי, אני
חייב לזכור גם את העניין החשוב מאוד של המוזה שחזרה אלי מהרגע ששי נחת אצלי, זה
חשוב לי יותר מהסקס, אבל אין מצב שאמיר או שי יבינו את זה.
"אז הוא ואתה... אתם לא?" שאל אמיר מביט בי במבט ספקני, לא ממש
מאמין לי, אבל מאוד מקווה שאני מספר לו את האמת.
"זה מה שאתה חושב עלי? שאני אכפה את עצמי על ילד חסר ישע?"
התרתחתי. "אתה באמת חושב שאני מסוגל להכריח מישהו להזדיין איתי?"
נעלבתי, הפעם בכנות.
"בטח שלא." אמר אמיר, מיהר להתנצל על מה שאמר ולשבח אותי על טוב
ליבי ונדיבותי. ויחד עם זה לא שכח לשאול אם לא קשה לי לעמוד בהוצאות הטיפול בילד
מתבגר.
"זה לא כל כך יקר, הוא עובד פה ושם, ומקבל מלגה מבית הספר. זה ממש לא
נורא,אני עדיין יכול להרשות לעצמי להאכיל עוד בן אדם, איזה עוד הוצאות יש לי? הרי
אין לי משפחה לפרנס. עזרה לילד שנדחה על ידי משפחתו בגלל ההומואיות שלו זו הדרך
שלי לתרום לקהילה." אמרתי בענווה, מדחיק את הבחילה שגרמה לי הצביעות שלי,
מבטיח לעצמי לנעול את עצמי בחדר השינה שלי מהיום ולא לגעת יותר בילד, גם אם הוא
יתחנן.
"אז עם מי אתה מבלה לאחרונה?" שאל אמיר אחרי שמיצינו את נושא יחסי
עם הדייר הקטין שלי.
"עם אף אחד. מאז שעזבת אני לבד, אני והכתיבה שלי."
"חזרת לכתוב?" שמח אמיר, "באמת? איזה יופי."
כשהיינו יחד הוא לא ממש התעניין במה שאני כותב והתלונן שאני מקדיש זמן רב
לקשקושים האלה והנה, פתאום הוא תומך ומעודד. מה עובר עליו?
"ממתי השירים שלי מעניינים אותך?"
"עם השירים באמת טיפה קשה לי, אבל תמיד אהבתי את הסיפורים שלך."
מחה אמיר, "וחוץ מזה אמרתי לך שהשתניתי, כיום אני רואה דברים אחרת. מאז
שחליתי עברתי מטמורפוזה רצינית."
"כן, אני רואה." הנחתי לרגע יד הססנית על כתפו הצנומה. נורא, הוא
היה כולו עור ועצמות, מיהרתי למשוך את ידי חזרה.
"אני דוחה אותך." נעצב אמיר אל ליבו, גורם לי להרגיש כמו חרא עלוב.
"לא, אני... זה פשוט..." הוא נראה כל כך מדוכא ואני הרגשתי כל כך
אשם עד שהיה עלי לחבק אותו כפיצוי, גם אם עשיתי זאת בעדינות כדי שלא ישבר.
"דורי." התרפק עלי אמיר, מאושר בצורה מעוררת רחמים, "אין לך
מושג עד כמה התגעגעתי אליך, אני יודע שאתה כבר לא אוהב אותי, אבל אתה חושב שתוכל
לסלוח לי אי פעם?"
איזה מין שאלה זאת? מזמן לא הייתי כל כך נבוך. "עזוב, כבר סלחתי."
אמרתי מהר, ואפילו נישקתי אותו על מצחו, חש תערובת מבלבלת של עצב, רחמים על שנינו וגעגועים
למי שהוא היה פעם.
איזה מזל שבדיוק אז אימא שלו חזרה הביתה ויכולתי להיפרד ממנו בלי לעשות רושם
שאני בורח. אימא של אמיר קיבלה בשלווה את הנטייה המינית שלו ולמזלו הוא גדל בלי
אבא שיכעס ויתעצבן שיש לו בן הומו, היחסים שלי איתה תמיד היו טובים, היא מאוד
חיבבה אותי, וגם אני חיבבתי אותה ועוד יותר את הקובה שלה. היא ליוותה אותי החוצה,
מספרת לי עוד ועוד פרטים על הבריאות שלו, ועל המצב הרפואי שלו, מתלוננת על הרופאים
האלה שלא יודעים שום דבר מהחיים שלהם, מבטיחה לי שרק היא תצליח לרפא את הילד, ולא
הניחה לי ללכת לפני שהבטחתי לה להגיע לעוד ביקור אצל אמירוש המסכן שלה.
חזרתי הביתה וגיליתי את שי ממתין לי, עצבני וכועס. משום מה הוא פלש למחשב שלי
והתחיל לקרוא את הסיפור הלא גמור שלי. אם לא די בכך הוא החליט שהסיפור הוא עליו,
ושזה ממש לא מוצא חן בעיניו.
"מה פתאום עליך? איפה אתה רואה בסיפור הדמיוני לגמרי הזה את עצמך?"
מצאתי את עצמי מתגונן שוב והפעם זה באמת לא הגיע לי, אבל את שי זה לא שכנע.
"אני רואה את עצמי בכל משפט בסיפור המגעיל הזה!" רתח שי, "איך
אתה לא מתבייש לנצל את מה שסיפרתי לך ולעשות מהחיים שלי סיפור?"
"אבל... אבל... זה פשוט לא נכון, זה סתם סיפור בדוי, מה מזכיר לך אותך?"
"הכול!" פסק שי בתקיפות, "ואל תנסה לשקר שזה סיפור בדוי,
פתאום, כמה ימים אחרי שסיפרתי לך שאני שוב בקשר עם האקס שלי אתה כותב סיפור על
בחור שהאקס שלו מנסה לחזור אליו? הרי זה בול הסיפור שלי ושל החבר שלי."
"ושל עוד אלף הומואים, תרגיע שי, זה בכלל לא עליך, ובטח שלא על האקס שלך
שאני בכלל לא מכיר ומה פתאום אתה נוגע לי במחשב בלי רשות?"
אחרי ויכוח ענקי ומתיש שבו שי היה דראמה קווין כדרכו, ואני התעלמתי מהשטויות
שהוא אמר וכעסתי שהוא מתעסק עם המחשב שלי בלי רשות, דוחה בתוקף את הביקורת שלו על
הסיפור הלא גמור שלי, התעייפנו מהויכוח.
סוף סוף שי נרגע ואפילו הבטיח לא לגעת לי יותר במחשב, אבל במקום לשתוק התחיל
לחקור אותי איפה הייתי עד עכשיו, וחולל מהומה ענקית כשסירבתי לספר לו.
לא הייתה לי בעצם סיבה אמיתית לשמור סוד, סך הכול הלכתי לבקר חבר חולה, אבל
עצבן אותי נורא איך הוא התנפל עלי וחקר אותי, מה פתאום אני חייב דין וחשבון לפישר
הקטן הזה?
הוא כעס, אני רתחתי, ובסוף הוא אמר לי שהוא שונא אותי, שאני מגעיל, והסתגר
בחדרו.
לפחות אני לא אצטרך לנעול את דלת חדר השינה כדי שהוא לא יוכל להיכנס אלי
למיטה חשבתי לעצמי, די בהקלה, והתיישבתי לסיים סוף סוף את הסיפור על האקס שמנסה
לחזור.
9. זה לא אתה, זה אני
כתבתי עד שעה ממש מאוחרת, ועדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחתי להגיע לנימה
הנכונה ששאפתי אליה. רציתי סיפור שיהיה בו משהו חד ומטריד, משפטים שימזגו
ציניות עוקצנית עם נוסטלגיה מרירה, מילים שיש בהן קורטוב של רומנטיקה
מתקתקה שתדגיש את נימת החמיצות הכללית של הסיפור.
כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי עד שנעשה ממש מאוחר והתחלתי לשגות בהקלדה ואז פרשתי
למיטה.
בבוקר התעוררתי מבוהל, מגלה ששכחתי לשים את השעון המעורר. השעה הייתה ממש
מאוחרת ודבר ראשון גיששתי אחרי שי להעיר אותו שלא יאחר לבית ספר, ואז גיליתי,
המום, שהוא לא לידי.
מסתבר שהילדון באמת כועס עלי.
רצתי לחדרו והוא לא היה, וגם ילקוט בית הספר שלו נעלם. מודאג בדקתי את הארון
שלו כדי לראות אם הבגדים שלו נמצאים. הם היו והייתי מופתע להיווכח שיש לו המון
בגדים - מתי הוא הספיק לקנות אותם ומאיזה כסף? – וגם שהארון שלו מסודר הרבה יותר
משלי.
אני מדמיין או שחולצות הטריקו שלו מסודרת לפי צבעים?
הלכתי למטבח ומצאתי בכיור כוס קפה אחת, ועוד אחת קרה על השיש. הוא הכין לי
קפה, יפה מצידו, אבל למה הוא לא העיר אותי?
איזה ילד מצחיק.
שתיתי קפה קר, הכנתי מהר כריך ורצתי לעבודה. חצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד
קיבלתי טלפון מאמיר. "בא לך לקפוץ לביקור? אימא מכינה קובה."
"הייתי בא בכל מקרה." שיקרתי, או שלא, אני כבר לא בטוח.
הגעתי לאמיר ישר מהעבודה ואכלתי איתו ועם אימו. מאוד נהניתי, זו הייתה ארוחה
משפחתית עם אוכל מצוין ואווירה נחמדה מאוד. אחרי האוכל היא יצאה ואנחנו נשארנו לבד
בבית. דיברנו, ראינו סרט, אפילו התחבקנו מעט. ממש נהניתי להיות איתו, כבר כמעט
שכחתי שאהבתי אותו לא רק בגלל גופו השרירי והמרשים ופניו היפות אלא גם בגלל שהוא
בחור נבון, שנון ומצחיק. כמו תמיד היה תענוג להיות איתו, לשוחח, לצחוק, לספר
בדיחות, לפתח רעיונות, להקשיב לו ולדבר איתו.
"היה לי ממש כיף." אמרתי לו כשעמדנו בכניסה, נפרדים זה מזה.
"גם לי." אמר אמיר, ליטף מעט בהיסוס את כתפי, אחר כך שתל בזריזות
נשיקה מרפרפת על פי ונסוג מיד לאחור, בוחן את פני.
הבטנו זה בזה בשתיקה. "אני ממש רוצה לנסות שוב דורי." הוא אמר
לבסוף, "אתה חושב שיש לי סיכוי אצלך?"
"לא יודע." הודיתי.
"אני מצטער שאני לוחץ עליך, זה לא בסדר, אני יודע, אבל..." הוא
התקרב אלי ונישק אותי שוב, הפעם פחות בעדינות. "אפשר חיבוק?"
כרכתי סביבו את ידי, אוחז בו בזהירות.
"אני לא אשבר דורי, אתה לא צריך להיות כזה עדין." מחה אמיר ונישק
אותי שוב, והפעם החזרתי לו נשיקה, ומיד אחר כך הרפיתי ממנו, מנסה להבין מה אני
מרגיש.
"אני מתקדם מהר מידי, נכון?" נידב אמיר פירוש משלו להיסוס שלי.
"כן, אני... זה נורא כאב כשזרקת אותי אמיר." הסברתי, "זה ממש
כאב. אני לא אוכל לעמוד בזה שוב."
"לא תצטרך לעמוד בזה שוב, אני נשבע לך, אתה מאמין לי?"
"אני משתדל, אבל... לא יודע, אולי."
"אני מבין." אמר אמיר בקול פגוע, "אתה לא בוטח בי. טוב,
הרווחתי את זה ביושר."
"די לדבר ככה אמיר, אין לך זכות להיעלב." התרגזתי, "אין לך
מושג מה עבר עלי כשעזבת."
"אז תספר לי, תוציא הכול, תכעס עלי, תצעק, תתעצבן, העיקר שתסלח
לי."
"זה לא עניין של סליחה, זה... לא יודע... זה לא אתה, זה אני. אחרי שעזבת
נכנסתי לדיכאון, הפסקתי לישון, הפסקתי לכתוב, הייתי ממש על הפנים, כמעט שנה שלמה
לא כתבתי כלום. יצאתי מזה רק אחרי שפגשתי את שי. אתה חושב שאפשר לשכוח דבר כזה כל
כך מהר?"
"חזרת לכתוב אחרי שפגשת את שי, בזכותו יצאת מהדיכאון, אתה מאוהב בו,
בילד הזה? זה מה שאתה מנסה להגיד לי?" מיהר אמיר להסיק מסקנות.
"לא, בטח שלא, אתה האדם היחיד שאני בטוח שהייתי מאוהב בו. שי ילד נחמד
מאוד, אבל אני לא מאוהב בו, איך אפשר להיות מאוהב בילד?"
"בטח שאפשר, עובדה שחזרת לכתוב בזכותו."
"זה לא אומר כלום."
"בטח שכן." חיבק אמיר את עצמו, מביט בי במבט אומלל והסתלק הביתה,
טורק אחריו את הדלת.
חזרתי מדוכדך הביתה ומצאתי את שי יושב על השטיח בסלון שלי מוקף חבורה שלמה של
צעירים וצעירות, כולם עם דפים בידיהם, מדקלמים מתוכם חרוזים של שייקספיר.
כשנכנסתי הוא קפץ ממקומו, נבוך מאוד, "אהה... דור, זה... אלו חברים מבית
ספר, אנחנו עושים חזרה." הביט בי בחרדה, חושש כנראה שאתרגז ואזרוק את חבריו
מהבית.
"אני רואה שאתם עסוקים." חייכתי אליהם, "מה שלום ויל
הקשיש?"
"עדיין כוחו במותניו." השיבה לי נערה גותית אחת, מקושטת לעייפה
בעגילים שתקעה בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי בגופה.
"אפשר להגיש לכם כיבוד?" שאלתי, "מה דעתכם על פיצה?"
"פיצה, יש!" הריעו כולם בקולי קולות, ושי אסף מכולם הזמנות לפיצה
ונכנס איתי למטבח לעזור לי לבצע את ההזמנה.
"מאוד יפה מצידך." לחש לי אחרי שטלפנתי לפיצרייה המקומית והוספתי
להזמנה גם סמבוסק, קולה וספרייט.
"התרומה הצנועה שלי לקידום אמנות התיאטרון." חייכתי אליו.
הוא נשאר רציני. "אני רוצה להתנצל, הייתי מגעיל אתמול, אני מאוד
מצטער."
"לא נורא, קורה לכל אחד. רק אל תתערב לי יותר בכתיבה שי."
"גם אם אתה כותב עלי?"
"לא כתבתי עליך, אני כותב סיפורים דמיוניים."
"כן אבל..."
"וחוץ מזה לא רק לך יש אקס, גם לי יש."
"אתה מתכוון לאמיר? אצלו היית אתמול?"
"כן, וגם היום."
"אז אתם חוזרים?"
"לא יודע, אולי, איך אתה יודע שהוא רוצה לחזור אלי? קראת את המייל
שלו?"
שי האדים. "בטח שלא, זה מה שאתה חושב עלי? שאני קורא את המיילים הפרטיים
שלך?"
"אז איך ידעת?"
"הבנתי את זה מהסיפור שלך."
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך שזה סיפור דמיוני בלבד?"
"כן, בטח."
"שי, תקשיב, אין לי מושג למה אני כותב מה שאני כותב, אני לא יודע מאיפה
באים הרעיונות שלי, אני לא מבין מה הקשר שלהם לחיים שלי ושל מי שאני מכיר, ואני לא
רוצה להבין. המנגנון של הכתיבה שלי הוא מסתורין בשבילי, אני פוחד שאם אני אתחיל
לנתח את עצמי כדי להבין מאיפה זה בא אני לא אוכל לכתוב יותר."
הוא הנהן, מביט בי במבט רציני, "ובשבילך לא לכתוב זה כמו בשבילי לא להיות
יותר בתיאטרון?"
"נכון, ידעתי שתבין שי."
באותו לילה, אחרי שהחברים שלו הסתלקו לדרכם, מפוטמים בפיצה, הוא ניקה את
הסלון, שטף כלים ושאל בביישנות אם הוא יכול לישון איתי.
"מה?" הרמתי אליו מבט בוהה - בדיוק ברגע זה עסקתי בקריאת מה
שכתבתי, מנסה להחליט אם כתבתי הבל עלוב, או משהו חדשני ומבריק – "ממתי אתה
מבקש ממני רשות?"
שי משך בכתפיו, נשען על המשקוף ברישול, השפיל מבט אל כפות רגליו היחפות ושתק.
"לא קר לך ברגלים ילד?"
"כן, קצת."
"קדימה, קפוץ למיטה. אני מיד בא, ועזוב את הקונדומים, לא נשתמש
בהם."
"בטוח?" שאל למרות שהבין בדיוק למה אני מתכוון.
"לגמרי."
"בגלל אמיר?"
"כן, קצת, אבל לא רק." כיביתי את המחשב, עייף מכדי להמשיך בכתיבה
ונכנסתי למיטה.
"אתה יכול לחבק אותי קצת?" התפנק שי בזרועותיי.
דחפתי יד מתחת לעורפו ונצמדתי אליו. "לחבק כן, אבל זה הכול."
"וללטף?" שלח יד לאחור וגישש באצבעות עדינות בין רגלי.
"שי, די."
"אבל..."
"לך לישון, מיד." פקדתי.
"בסדר, בסדר, רגזן אחד." גיחך הילד ונרדם, ישבנו צמוד לבטני.
בבוקר הוא שוב ניסה, ושוב דחיתי אותו, בעדינות אבל בתקיפות. הוא העווה את
פניו במיאוס כשאמרתי לו שגם היום אני קופץ לביקור אצל אמיר, "אז זהו החלטת
לסלוח לו ולנסות שוב?" שאל ואז הבנתי שאיכשהו, במשך הלילה, התחוללו במוחי כל
מיני תהליכים עלומים ובאורח מסתורי ולא מובן נפלה אצלי ההחלטה שכן, אני רוצה לנסות
לאהוב שוב את אמיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה