עוקבים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

הפלא השמיני

עוד יום עלוב אחד בחייו של האפס המוחלט 
לא די שעבר עלי לילה מעיק של נדודי שינה קמתי בבוקר לפני השעון המעורר. חולרע! אפילו הכלב ישן יותר טוב ממני ואם לא די בכך הוא מפליץ לי במיטה וגונב לי את רוב השמיכה. אם לפחות היה שם גבר במקום הכלב הזקן והמסריח הזה.... דבר ראשון כשאני מגיע לעבודה אני מוחק את הבלוג שלי!
בארוחת בוקר מריבה מעיקה עם אימא. אחרי שהיא מתחה ביקורת קטלנית על השינל העתיק שמצאתי בשוק הכרמל ושדרגתי עם טלאים צבעוניים וכפתורי מתכת מקוריים היא דרשה שאלך ואסדר את זה... ואת זה... ואחר כך את ההוא.
חטפתי התקף עצבים וצעקתי שלא בא לי, אני לא נער השליחויות שלה, שתניח לי!
היא ענתה לי שככה וככה... ואני צעקתי בחזרה שלא ככה אלא אחרת... בטח גם השכנים מעבר לרחוב שמעו הכול, שימותו, מה אכפת לי מה הם חושבים...
הדבר שהכי הרגיז אותי בכל הסצנה הזו היה אחי שישב בצד וגיחך כמו הדביל המתועב שהוא. רק אבא שתק וחיכה שהסערה תחלוף.
בסוף כמובן נכנעתי והלכתי, לא לפני שהתנצלתי בשפלות רוח. לפני שאכלא את עצמי שוב עד חצות בהיכל הבושה של נמרודי אני חייב לשלוח לאימא פרחים עם פתק משעשע שיפייס אותה.
זה לא יעזור, אבל אם אני לא אעשה את זה יהיה גרוע יותר. אולי במקום פרחים איזה סוודר חדש מכיכר המדינה? או קופסת שוקולד בלגי?
הכי טוב את הכול ביחד.
בעבודה רע. המשכורת עלובה, הבוס שונא אותי והקולגים מתעלמים ממני. הומואים מסריחים שכמותם, אני שונא אותם עוד יותר, כל אחד מהם יותר יפה מהשני וכולם באים לעבודה עם חולצות צמודות שמבליטות פטמות ושרירים תוצרת מכון כושר, מדברים על מסיבות שלעולם לא אוזמן אליהם ומתנשקים זה עם זה במקום להגיד שלום כמו אנשים נורמאליים.
הם בטח מוצצים אחד לשני בשירותים... הלוואי שיחטפו סרטן גרון ושכולם יסבלו עוד לפני גיל ארבעים מקמטים ונשירת שיער, כן, כולם! ולעובד החדש, היפה הזה שהחולצה שלו מתרוממת כל הזמן וחושפת בטן שטוחה עם קוביות מדהימות ושהחבר שלו דוגמן יפיוף וטיפש עם זין גדול אני מאחל איידס, כן, זה מה שמגיע לו, לשרמוטה ההומואית הזו שמעזה להגיד לי שלום ולחייך אלי כל יום כאילו שאני לא סתם אפס מוחלט.
לצהרים אני אוכל רק פריכיות אורז עם קוטג' אפס אחוז! ככה צריך, לאפס מגיע לאכול אפס. כמה הולם, כמה עצוב, כמה לא מועיל.
בסוף אכלתי במסעדה עם ג. שהתעקש להזמין אותי לארוחת פרידה לפני הנסיעה שלו לאירופה. לא רציתי, אבל אני לא מסוגל להגיד לו לא והוא יודע את זה.
הוא ניסה לשכנע אותי שאני נעשה אנורקטי ואני צריך לאכול אוכל יותר מזין ולהתחיל לקחת כדורים נגד דיכאון כמו שהוא עושה. עשיתי כן עם הראש, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה. לו יש את החבר המקסים והחמוד שלו שאוהב אותו, יש לו חיים, יש לו עבודה שהוא אוהב וסיכויים לקריירה. לי יש רק את המנוול הווירטואלי הזה שכותב עלי סיפורים מגעילים מלאי זיונים סוטים, שולח לי תמונות זימה ומסרב לדבר איתי בטלפון.
למה אני לא יכול להתעורר בוקר אחד מת ולגמור עם כל הסבל הזה?
אחרי העבודה נסעתי הביתה באוטובוס - הקמצנים האלו מהעיתון חוסכים על מונית - וקצת לפני שנכנסנו לכפר החלטתי סופית שביום הולדת הבא שלי אני מתאבד ודי. זו תהיה מתנת יום ההולדת שלי לעצמי.
התחלתי לתכנן איך אעשה את זה בצורה הכי נקייה שלא תטריד יותר מידי את אימא וסבתא, אבל מחשבותיי הוסחו בגלל שני ערסים יפים עם בגדים צמודים וחסרי טעם מקושטים בתכשיטי זהב מגעילים שישבו מולי אוחזים יד ביד, בוהים זה בזה ולא רואים אף אחד ממטר.
שנאתי אותם ממבט ראשון, את האומץ שלהם, את הנעורים שלהם את האהבה שלהם.
תצחקו תצחקו הומואים מסריחים, סוטים פרענקים מגעילים, יום אחד גם אתם תהיו זקנים, קרחים ובודדים כמוני ואפילו הכלב לא ירצה לישון אתכם.


אין תגובות:

פרסום תגובה