"אז מה שלומך מר נחמיאס?" שאל רופא מרפאות החוץ שניהל את
המעקב על בריאותו של דוב. דוב משך בכתפיו באדישות ומלמל מן בסדר אדיש ולא משכנע.
"אתה לא נשמע כל כך בסדר." אמר הרופא
בחביבות והציץ בדוב מעל למשקפיו. היה משהו נעים ומעורר גילוי לב בפניו למרות שלא
היו צעירים וגם לא יפים במיוחד. זיהיתי ניצוץ אהדה חם ומעודד בעיניו הממושקפות והתפתיתי
לפצות את פי ולהגיד את אשר על ליבי ותהיה התוצאה אשר תהיה.
"המצב של דוב לא טוב ואני מאוד מודאג
בגללו." אמרתי, מתעלם מרטינת הכעס של דוב.
"למה אתה מתכוון לא טוב?" הביט בי
הרופא בתשומת לב חמימה שעודדה אותי להמשיך ולשפוך את ליבי ולספר שדוב אמנם מקפיד
על כל הוראות הרופא – "כי אתה מכריח אותי." סינן דוב בזעף מתחת לאפו - הוא
חדל לעשן, אנחנו הולכים ברגל כמעט כל יום והוא כבר הפחית מעט ממשקלו, אבל מצבו
הנפשי מדאיג אותי מאוד ונראה לי שהוא שרוי במעין בדיכאון.
"עד כאן!" התרגז דוב וקם מכיסאו במין
כבדות שצבטה את ליבי, "אם אתה מתכוון לספר לרופא כל מיני דברים פרטיים עלי
אני הולך." הודיע ויצא החוצה, יציאה שהייתה אמורה להיות רבת רושם, אבל
התקלקלה כי הוא התנגש בדרכו בכסא שניצב לצד הפתח ואחר כך התחבט ממושכות עם ידית
הדלת עד שהצליח לצאת.
זה היה כל כך נורא. נכון, דוב תמיד היה גבר
מגודל ומלא, אבל בזמנו, למרות מימדיו, הוא מעולם לא היה מגושם, ועכשיו הוא לא
מסוגל לצאת מחדר בלי להסתבך.
"אתה רוצה ללכת אחריו?" שאל הרופא
באהדה.
"אין טעם." אמרתי, "זה רק ירגיז
אותו עוד יותר. עדיף שהוא יחכה לי בחוץ ויירגע."
"אז מה הבעיה?" שאל הרופא.
"מה, אתה לא רואה בעצמך?" נאנחתי,
"תראה איך הוא זז? כמו זומבי, אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג בצורה כל כך לא
בטוחה. אני לא מבין מה עובר עליו, אז היה לו התקף לב, באמת לא נעים, אבל הוא חי. הוא
עבר ניתוח מעקפים מוצלח שהציל את חייו. אין שום סיבה שהוא לא יהיה בסדר ובמקום
לשמוח שהוא ניצל הוא מתנהג כאילו עולמו חרב עליו."
"טוב, יש לזה הרבה סיבות." אמר הרופא
ברוך, "הוא עדיין מתאושש וייקח לו עוד זמן מה לעבד את ההכרה המפחידה שהוא בן
תמותה ושהגוף שלו פגיע. הוא כמעט מת, אל תשכח את זה."
"והוא גם לא רוצה יותר סקס." אמרתי
ועצמתי בחזקה את עיני כדי למנוע מהדמעות לפרוץ, "לפעמים הוא עושה לי טובה
ומאלץ את עצמו, אבל אני חי איתו כבר שנים, ברור לי שזה לא זה. אם הוא לא היה רוצה
אותי יותר הייתי מבין, אבל הוא סתם לא רוצה סקס וזה מפחיד אותי."
הרופא נאנח וטפח בעידוד על כפי. "לפעמים
הפסקת עישון גורמת לדיכאון." אמר, "אבל זה עובר עם הזמן, ויש גם תרופה שמקילה
על הפסקת העישון."
"כן, אני יודע, זייבן. קראתי באינטרנט, אבל
דובל'ה לא מוכן לשמוע על זה בכלל, אני לא יכול אפילו לדבר איתו על הנושא
הזה."
"למה לא?" רכן לעברי הרופא באהדה.
"אתה לא מבין, דובל'ה... הוא תמיד היה מין
מאצ'ו כזה. סקס תמיד היה בשבילו סיפור גדול, הוכחה שהוא אחלה גבר. בשנים הראשונות
שלנו יחד היו לו גם אחרים חוץ ממני... הוא חושב שאני לא יודע, אבל תמיד ידעתי. לאחרונה,
עם הגיל הוא קצת נרגע מזה וגם לפני ההתקף היה פחות סקס, הרי אנחנו כבר לא ילדים.
לא היה לי אכפת, באמת שלא, כל זמן שהיינו יחד זה לא היה חשוב כל כך, אבל עכשיו..."
כבר לא היה יותר טעם להסתיר את הדמעות, "הוא אפילו לא רוצה לחבק אותי יותר, והוא
כל הזמן מציע לי למצוא מישהו אחר. אתה לא מכיר אותו, הוא בחיים לא ייקח תרופות נגד
דיכאון או ילך לפסיכולוג. לא הוא, עדיף לו סתם לשבת ולרטון ולכעוס על העולם, אפילו
לפני החברים שלו הוא כבר לא טורח להעמיד פנים שהכול בסדר, וכולם מסתכלים עלי בעין
עקומה כאילו שאני לא מטפל בו טוב, הרי הם תמיד אמרו לו שזה טירוף לחיות עם ילד
כמוני... אני עוד מעט בן ארבעים, אבל בעיניהם אני עדיין ילד לא אחראי... ועכשיו גם
האקס המיתולוגי שלו גוסס וזה מפחיד אותו נורא ואני לא יודע איך לעזור לו."
יבבתי.
הרופא הגיש לי ממחטות נייר וניסה לעודד אותי וסיפר
לי על תרופות חדשות ועל החשיבות של סבלנות ואופטימיות במקרים כאלו, אבל שנינו
ידענו שאף אחד עוד לא מצא תרופה נגד המוות והזקנה.
יצאתי החוצה בתקווה שעיני לא אדומות מידי
והתחלתי לחפש את דוב. מצאתי אותו יושב בגינה קטנה שנדחקה בין החנייה למרפאות החוץ
- רק פיסות דשא, שני עצים מרוטים ומאובקים וספסל עץ עקום - דוב ישב שם לצידו של
שחר הסניטר, ידו כרוכה על כתפו של הצעיר בעודו מקשיב לדבריו, מנענע את ראשו באהדה.
מזמן לא ראיתי אותו מקדיש תשומת לב מרוכזת כזו לאדם אחר.
"דובל'ה?" אמרתי, קצת בהיסוס, חושש
מהמריבה שבטח תפרוץ עכשיו.
הוא הרים אלי את מבטו, "הנה אתה, הנשמה
יוצאת עד שאתה מסיים את הסיפורים שלך." אמר בקול נמרץ וערני.
"שלום טל." אמר שחר בקול ביישני ונשא
אלי את מבטו. נשמתי נעצרה למראה פניו, פנס טרי, שחור כחול, עיטר את עין ימין שלו
ושריטה מכוערת פצעה את העור השחום והחלק של לחיו.
"מה קרה לך שחר? הלכת מכות?" התיישבתי
לצידו ובחנתי את פניו החבולות.
"הילד הטיפשון הזה ניסה למכור לי סיפור
שהוא נפל במדרגות." אמר דוב בחביבות שתלטנית, נימה שכבר מזמן לא שמעתי מפיו.
"כדאי שתמצא סיפור יותר משכנע שחר."
חייכתי בפייסנות אל הצעיר שהסמיק. דוב היה מסוגל להיות בוטה מאוד לפעמים.
"תמיד עדיף להגיד את האמת." פסק דוב
שבאמת חי לפי הכלל הזה וציפה שכולם יתנהגו כמותו, שוכח שהאמת יכולה להיות מביכה לפעמים
ואפילו מסוכנת.
"אחי הגדול הרביץ לי." לחש שחר, "מאז
שהוא התחזק בתורה הוא נעשה... הוא פחות סובל שאני... אני..."
"אתה הומו, ואם תגיד את זה בגאווה ותפסיק
להתבייש אף אחד לא יעז להרביץ לך."
"אתה לא מכיר את אחי." חייך שחר בעצב.
"ומה עם ההורים?"
"אבא נפטר כבר מזמן, מת בתאונה עוד כשהייתי
קטן ואימא..." הוא משך בכתפיו, "אין לה מילה בבית נגד אחי."
"בגלל שאחיך דתי לא הלכת לצבא?"
"גם בגללו וגם כי פחדתי... אומרים
שבטירונות כולם מתקלחים יחד ערומים ובצה"ל שונאים הומואים ואני..." הוא
נשך את שפתיו, נראה צעיר, אומלל ואבוד, "רציתי לגור בבית, חשבתי שככה יהיה לי
הכי טוב ואימא פחדה שאני אתגייס, אבל..." הוא פרץ בבכי, מנגב את לחייו
הרטובות בשרוולו כמו ילד קטן, "חבל שלא הלכתי לצבא, שם לפחות היו נותנים לי
מיטה, בשבוע שעבר אליהו זרק אותי מהבית ואמר שהוא יפוצץ אותי במכות אם אני לא
אעזוב את השירות הלאומי ואלך לישיבה ושאין לי מה לחזור הביתה אם אני לא אפסיק את
השטויות שלי עם גברים."
"אז איפה אתה ישן?" שאלתי.
"הוא ישן בבית חולים, מצא במחסן אלונקה
שבורה ושם הוא ישן." ענה דוב במקום שחר, "אבל אין שם חימום, הילד קופא
מקור בלילות, אין לו מקום מסודר לאכול ולהתרחץ והוא פוחד כל הזמן שיתפסו אותו. אי
אפשר לחיות ככה, לכן הזמנתי אותו שיגור אצלנו."
"אבל רק בתנאי שאתה מסכים טל." לחש
שחר והביט בי במבט לח. הדמעות על ריסיו השחורים והעבותים נצצו כמו יהלומים וליבי
נכמר בקרבי מרחמים. חייכתי אליו, ליטפתי את שערו השחור והחלק, אמרתי לו שזה רעיון
מצוין, שנשמח לעזור לו ושאני מקווה שהוא יהיה מאושר אצלנו.
שבוע אחרי ששחר בא לגור אצלנו לא הבנתי איך
הסתדרנו אי פעם בלעדיו. רק אחרי שחלק מהנטל הוסר מעלי קלטתי עד כמה נזקקתי לעזרה. מאז שדוב חלה הכול נפל עלי ופתאום הבנתי עד כמה
אני עייף. האמת, גם קודם דובל'ה לא עזר לי מי יודע מה בבית בטענה שהוא עובד קשה
ושאין לו כשרון לניקיון או בישול, ומאז התקף הלב הוא בכלל לא נגע בכלום ואפילו לא
התעניין מה קורה בבית.
למען האמת גם כשהוא עזר תמיד הייתי נוזף בו שהוא
רק מורח את הלכלוך ושהוא לא עומד בסטנדרטים שלי והוא היה נעלב, מודיע לי שאני חולה
ניקיון טיפוס אנלי כפייתי ושאר קשקושים פסיכולוגיים בגרוש ומסתלק לבלות אצל החברים
שלו ושב רק אחרי כמה שעות כדי לבלגן לי מחדש את הבית.
בסדר, אני מודה אני חולה ניקיון. יש לי סדר משלי
לבצע דברים ואם טקס סידור וקרצוף הבית לא מתנהל בדיוק לפי טעמי אני מתפוצץ מכעס.
זו הסיבה אגב שאף עוזרת בית לא החזיקה מעמד אצלי יותר משבועיים. כיום אני כבר מבין
שזו הבעיה שלי והיחס שלי לסדר וניקיון הוא קצת חולני אם כי הוא עדיין בשליטה.
אני מאשים בזה את אימא כמובן, אבל זה לא עוזר לי
הרבה. אין לי מושג מה לעשות נגד הצורך שלי
שהכול יהיה מסודר, נקי ומוקפד בדיוק כמו שאני אוהב, למדתי לקבל את עצמי כמו שאני,
אבל הבעיה היא שעם השנים התעייפתי קצת וגם אחרי שהורדתי מעט את רמת הניקיון בבית עדיין
קשה לי לעשות כל מה שצריך, ועבודות שפעם ביצעתי בקלילות מעייפות אותי מאוד כיום
וגורמות לי כאבי גב.
שחר, למרבה הפליאה, הבין מיד את הראש שלי ועזר
לי בצורה נפלאה, מקפיד למלא את הוראותיי בדייקנות בלי להשתומם ובלי להעיר מילה על
האוסף העשיר של חומרי ניקיון שאגרתי, ועל ההתעקשות שלי לנקות כל חלק בבית בסבון ובמטלית
המיועדת לו לדעתי.
כן, אני יודע שזה אידיוטי, אבל אני לא יכול
להירדם אם יש כלים בכיור או אם רצפת המטבח לא שטופה למשעי, ואני חייב להחליף מצעים
כל שבוע ונתקף בחילה אם אני מוצא מגבת לחה, או חלילה מוכתמת, על הקולב.
"לא בשביל זה הזמנו את הילד." הרעים
עלי דוב בקולו אחרי ששחר יצא למשמרת ערב, "הוא עובד מספיק קשה בבית חולים,
הוא לא הפיליפינית שלך טל."
"אבל הוא התנדב לעזור לי ומאז שחלית לא
עשיתי ניקיון יסודי."
"טל, אתה לא מסוגל לעשות ניקיון לא יסודי.
מאז שאני מכיר אותך אתה כל הזמן מנקה ביסודיות."
"אבל דוביק..."
"שחר עובד מספיק קשה בבית חולים. אל תנצל
את זה שהוא מרגיש שהוא חייב לנו כי נתנו לו לישון אצלנו. זה כול מה שאני
מבקש."
"בסדר דוביק." אמרתי בהכנעה, כי זה
היה פשוט יותר מאשר להתווכח איתו שמעולם לא ניצלתי איש, בטח שלא ילד נחמד כמו שחר
שהיה מלא רצון טוב ואסיר תודה לשנינו.
מאז שהוא עבר לגור אצלנו האווירה בבית השתפרה
ונעשתה נעימה יותר. דוב תמיד היה חברותי יותר ממני ונהנה מנוכחותו של שחר בבית ובתירוץ
שהוא צריך להכיר לילד את חיי הקהילה הוא התחיל שוב לצאת ולבלות וחידש את הקשר עם
ידידים וותיקים שהתרחק מהם לאחרונה.
אני מניח שחלק מהם הרימו גבות כשראו אותו מסתובב
עם בחור שעדיין לא מלאו לו עשרים, אבל לא היה לי אכפת, שיחשבו ככל העולה על רוחם
העיקר שדוב היה מרוצה והפסיק להסתגר קודר בבית.
יכולתי כמובן לבוא איתם, אבל העדפתי להישאר
בבית. מטבעי אני אדם מופנם, חובב בדידות ושקט וזקוק לזמן איכות עם עצמי בלבד. אם
הייתי יכול לגור עם דוב לבד על אי בודד לא הייתי מצטער על כך כלל, אם כי ברור לי
שדוב היה יוצא מדעתו במצב כזה.
כשהייתי צעיר יותר יצאתי לבלות איתו במסיבות
ומועדונים ושנאתי כל רגע, סבלתי מהצפיפות, הרעש ועשן הסיגריות, ועם הזמן התחלתי
להתחמק מהבילויים הללו למרות שחברים ומכרים העירו לי שאני לא נוהג בתבונה ולא טוב
שאני מניח לדוב להסתובב לבד במקומות שורצי בשר טרי.
תמיד עניתי שאני לא סוהר שלו ואנחנו לא תאומים
סיאמיים. אם עלי להידבק אליו ללא הרף כדי לא לאבד אותו אני מוותר עליו מראש. עובדה
שצדקתי ולמרות שדוב יוצא ובא כרצונו בלי פיקוח שלי אנחנו עדיין יחד. ברבות השנים
כולם התרגלו לזה שטלי ביישן ואוהב לשבת בבית והניחו לי, מידי פעם אני מזמין את
החברים הוותיקים שלנו לארוחת צהרים מפוארת אצלנו בבית ואף אחד - אפילו לא דוב - לא
ידע עד כמה הבילוי הצנוע הזה מכביד עלי וכמה קשה לי להתאפק ולחכות עד שכולם יסיימו
לקשקש ולאכול וילכו סוף סוף כדי שאוכל לנקות הכול ולהחזיר את הבית למצבו הנקי.
"אולי נזמין חברים לארוחה בשבת הבאה?"
שאלתי את דוב בבוקר אחד, כמה שבועות אחרי ששחר בא לגור אצלנו.
"כאילו, עסקים כרגיל." הצטחק דוב ושלח
יד ללטף את בטני, דבר שכבר מזמן לא קרה במיטה שלנו. הסתובבתי אליו ונצמדתי לגופו,
מתכרבל בתוכו, ולשמחתי הוא נענה לי בחיבוק, ובליטוף ו... ברגע ששלחתי יד למטה,
לגעת בזין שלו הוא נרתע.
"דובל'ה, בבקשה, אני רק רוצה..."
"לבדוק אם עומד לי."
"לא, סתם ללטף ולגעת. אני פשוט מתגעגע אליך.
למה אתה כזה?"
"איך כזה?"
"קיפודי כזה. נו, די. תסתובב אלי."
התחננתי, "כל כך הרבה זמן לא מצצתי לך. אני מתגעגע לטעם שלך."
"אבל לא עומד לי."
"אז מה, אני רק רוצה..."
הוא הדף אותי וברח למקלחת. הספקתי לראות בחטף
שהזין שלו נמצא בזיקפה חלקית בלבד ואני די בטוח שעם קצת טיפול מסור הייתי יכול...
אבל לא. דב כל כך פחד ממה שהוא תפס ככישלון שלו כגבר עד שהעדיף לא לנסות בכלל.
לעזאזל איתו! חשבתי, נרגז ומתוסכל, אפשר לחשוב
שניסיתי לאנוס אותו, סך הכול רציתי לפנק אותו קצת בלי שום לחץ ודרישות. למה הוא
גבר טיפש ופחדן כזה?
רציתי להיכנס אחריו למקלחת, אבל הוא התרגז וזרק
אותי החוצה וכשיצא, מגבת כרוכה סביב מותניו כאילו הייתי זר שהוא מתבייש ממנו,
אמרתי לו שהוא פחדן ושהוא מעליב אותי אם הוא חושב שאכפת לי אם עומד לו או לא.
"אבל לי אכפת." אמר בעצב והסתובב בגבו
אלי לפני שהוריד את המגבת ולבש תחתונים.
"דובל'ה, די, אל תהיה עצוב. זה לא חשוב. רק
תחבק אותי." הושטתי לו את ידי, והוא חיבק אותי בעדינות, חיבוק מנומס ושונה
מאוד מהחיבוקים הענקיים והחונקים הרגילים שלו ואמר לי שהוא החליט לנסוע לבקר את
אחותו במושב.
"איך תגיע לבד לערבה?" נחרדתי, "אתה
לא יכול לנהוג לשם לבד."
"אני אסע מחר לתל אביב ברכבת ומשם יאסוף
אותי עוזי, הבעל של חני, מזמן לא ראיתי את שרה והילדים, נבלה יחד סוף שבוע משפחתי
וביום ראשון אני אחזור עם עוזי וחני לתל אביב. אין לך התנגדות, נכון?"
"לא, מה פתאום? יפה שאתה שומר על קשר עם
המשפחה שלך."
"ידעתי שתבין." אמר דוב ונישק את מצחי
בפיזור נפש לפני שהתלבש ויצא לעבודה.
ידעתי מעט מאוד על משפחתו של דוב ואת הרוב שמעתי
מאחרים. הוריו שכבר נפטרו היו קיבוצניקים קשוחים ושתקנים שהזדעזעו כל כך מעזיבתו
את הקיבוץ עד שהוא לא סיפר להם מעולם שהוא הומו, ואחרי ששני אחיו חזרו בתשובה הוא
נשאר בקשר רק עם אחותו שרה שנדדה בעקבות בעלה למושב בערבה. הם שמרו על קשר בעיקר
בטלפונים ופעם בשנה הוא היה נוסע לביקור. שרה קיבלה אותו כמות שהוא ואפילו ביקרה
אצלנו מספר פעמים כשהילדים שלה היו צעירים יותר. דובל'ה חיבב במיוחד את חני, ביתה
הבכורה שכבר נישאה ועברה לגור בתל אביב. ידעתי שהם יטפלו בו יפה ובאמת שמחתי שהוא
שומר על קשר עם אחותו ואחייניו, אבל הביקור הפתאומי הזה הריח לי כמו בריחה מהבעיות
שלנו. זה הרגיז אותי, אבל כדרכי תמיד שמרתי את רגשותיי לעצמי, עזרתי לדוב לארוז
מזוודה ונפרדתי ממנו לשלום בחיוך ואחר כך ישבתי מול המחשב לזעוף בפרטיות.
"מה הבעיה?" שאל שחר בסקרנות, "אתה
כועס שהוא לא לקח אותך איתו?"
"לא, מה פתאום? אני... לא חשוב."
שחר סקר אותי במבט פקחי והיה נבון דיו לשתוק ולהניח
לי לנפשי, אבל באותו ערב התנדב להכין לשנינו ארוחה טעימה מסוג הארוחות שמזמן לא
אכלתי כי דוב היה צריך להקפיד על דיאטה נטולת מלח ושומן, והתעקש שאשתה איתו בירה.
אני שתיין אלכוהול קטן מאוד ודי היה בפחית בירה
אחת לגרום לי סחרחורת, וכשהנער הצית סיגריה עם ריח מתקתק והציע לי שאיפה אחת ואחר
כך עוד אחת... התחלתי לצחקק כמו ילדונת והוא היה צריך לעזור לי להגיע למיטה.
"אני לא מצליח לפתוח את המכנסיים."
אמרתי לו וצחקתי בטיפשות, "תעזור לי שחר, יש לי סחרחורת."
שחר עזר לי לפתוח את מכנסי, הוריד אותם עד
לקרסולי, הדף אותי אל המיטה, משך את תחתוני מעלי ולקח את אברי בפיו החם.
"שחר די!" נבהלתי, "מה אתה עושה?
תפסיק, אני לא רוצה."
"אבל הזין שלך רוצה." חייך שחר, "רוצה
מאוד." הוסיף בשביעות רצון.
אין לי שום תירוץ למה שקרה אחר כך. בגילי הייתי
אמור לדעת שטיפשי להניח לזין שלי לנהל את חיי, אבל הייתי בודד זמן רב מידי, והייתי
מעט מסטול, ומעולם לא הייתי במיטה עם נער צעיר ויפה כל כך שרצה אותי כל כך. גופו
הדק והחלק היה שונה מאוד מזה של דובל'ה והוא היה להוט כל כך לרצות אותי, וכל כך
שמח ונהנה כשחדרתי לתחת החלק והעגלגל שלו. פתאום הבנתי איך דוב חש בהתחלת היחסים
שלנו ומצאתי את עצמי מחקה אותו, מכניע את שחר, כובש אותו, אולי קצת מכאיב לו, נהנה
לחוש אותו רועד תחתי, גונח ומבקש עוד וחזק יותר.
זה היה לילה מופלא ורק כשהתעוררתי למחרת במיטה הזוגית
שלנו כשגבר אחר שוכב לצידי הבנתי מה עשיתי ונתקפתי ייסורי מצפון וחרטה נוראית.
ברחתי מהמיטה והלכתי לשתות קפה, וכששחר ניסה
לחבק אותי הדפתי אותו מעלי בבהלה.
"אתה כועס?" שאל בעצב, "לא היה
לך טוב איתי?"
"שחר, אני ודוב... אנחנו יחד כבר המון שנים.
אני אוהב אותו מאוד, מה שעשיתי אתך היה מכוער ונבזי ואני מתבייש מאוד ומבקש ממך
שתסלח לי ותשכח את הלילה הזה."
"לסלוח לך?" נדהם שחר, "על מה?"
"על מה שקרה. אני מצטער שניצלתי אותך,
הייתי קצת שיכור, אני לא רגיל לשתות ואני... אני באמת מצטער."
"אין לך על מה להצטער, דביל." התרגז
שחר, "לא הכרחת אותי לעשות כלום. בחיים לא היה לי כזה סקס טוב. לא הייתי
מתנגד לעוד פעם." שלח יד וניסה לגעת בי.
"לא!" נבהלתי, "זו הייתה טעות.
אני עם דוב. להזדיין אתך ועוד במיטה שלנו זה היה ממש ממש לא בסדר."
"אתה כבד שחבל על הזמן." נאנח שחר, "טוב,
תעשה מה שאתה רוצה. אני חייב ללכת לבית החולים. יאללה ביי."
הלכתי לעבודה מדוכדך. שחר צדק, הסקס היה אדיר,
אבל נקיפות המצפון עינו אותי, ואם לא הייתי צריך להגיע לעבודה הייתי מתנפל על חדר
השינה ומקרצף אותו מהמסד ועד הטפחות ואם אפשר היה הייתי מקרצף גם את עצמי מהזיכרון
של הלילה הקודם.
דוב עמד לחזור ביום ראשון ואני חרדתי מהמחשבה
שיהיה עלי להביט בפניו. איך יכולתי להתנהג ככה? אם לפחות זה לא היה קורה בחדר
השינה שלנו...
ידעתי שהתחושות שאני חש לא הגיוניות, הרי דוב
בעצמו שלח אותי לחפש סקס עם אחרים והוא עצמו, כשעוד היה מעוניין במין, לא טמן את ידו
בצלחת, אבל שום דבר ממה שאמרתי לעצמי לא עזר. הרגשתי אשם ושפל ופחדתי מהרגע שבו
יהיה עלי להביט בעיניו של דוב, ולכן, כשהבוס שלי הודיע לי שצץ משבר בחברה הצרפתית
שמכרנו לה תוכנה חדשה בחודש שעבר ונוכחותי נדרשת שם, שמחתי מאוד, והבטחתי לו שזה
בסדר, אין שום בעיה, אני אשמח לטוס כבר במוצאי שבת לצרפת לסדר את הכול.
הביקור בצרפת היה מוצלח. תוך יומיים בלבד
פתרתי את הבעיה לשביעות רצון כולם ובמשך אותם יומיים קיבלתי אירוח נדיב כיד המלך,
שפע תודות על השירות הזריז והיעיל והרבה הערכה וכבוד שעודדו אותי מאוד.
אחרי יומיים של פינוק אירופאי הלילה עם
שחר נראה הרבה פחות נוראי ונקיפות המצפון שלי שכחו מעט.
אז היה לי סטוץ קטן עם גבר צעיר וחרמן, אז
מה? פעם בחמש עשרה שנים זה באמת לא כל כך נורא, חשבתי לעצמי, בטח שלא אם נשווה את
התנהגותי לזו של בן זוגי, שלא לדבר על התנהגותם של מכרי שהמושג נאמנות ומונוגאמיה
הצחיק אותם עד דמעות.
החלטתי שבסופו של דבר אספר לדוב על שחר,
אבל רק בעוד זמן מה, אולי אחרי ששחר ימצא לו סידור אחר ויעזוב, מה בוער? הרי גם
הוא לא רץ לספר לי כל מה שעשה עם אחרים ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו.
במשך אותם יומיים הצלחתי לדבר עם דוב רק פעם אחת
וגם אז הוא נשמע טרוד ועצבני והקשר היה גרוע, ולכן לא הייתי בטוח שהוא קלט מתי
בדיוק אני חוזר.
חזרתי הביתה בעשר בבוקר, עייף מאוד, עיני
צורבות, עורי מיובש וראשי כואב אחרי טיסה מהגיהינום במטוס מלא משפחות דתיות מרובות
ילדים צרחניים. כל מה שרציתי היה לצנוח למיטה ולישון, אבל להפתעתי דוב המתין לי בסלון,
נראה נרגש וקופצני בצורה מוזרה.
"מה אתה עושה בבית בשעה כזו?"
התפלאתי.
"לקחתי יום חופש." אמר דוב ולקח
ממני את מזוודתי, "אנחנו צריכים לדבר טל."
קיבתי התעוותה בעצבנות לשמע דבריו. דוב
מעולם לא אמר לי את המשפט הזה שנעשה כול כך שגור בימינו בין זוגות מודרניים.
"לדבר על מה? אגב, איפה שחר?"
"שחר בבית החולים. יש לו משמרת בוקר.
שב בבקשה."
התיישבתי על הכורסא, מרגיש מוזר לשבת, סתם
ככה באמצע היום, מול דוב כאילו אני אורח בבית. "תראה דוב, אם זה בקשר לשחר
אז..."
הוא ניתר ממקומו בעצבנות לשמע דברי.
"שחר כבר דיבר אתך? מתי?"
"דיבר איתי על מה? לא דיברנו מאז
שטסתי לחו"ל. שב כבר בשקט דובל'ה, אתה מלחיץ אותי, מה קרה?"
"מה שקרה זה... זאת אומרת... בקיצור,
מאז שנסעת אני ושחר נהיינו ביחד."
"נהייתם ביחד?" התפלאתי, מוחי
מסרב לקלוט את דבריו, "למה אתה מתכוון ביחד? הזדיינת איתו?"
"כן, אבל זה לא העיקר."
"באמת? אז מה העיקר?"
"העיקר הוא שאני והוא... שהוא
ואני... שאנחנו ביחד עכשיו, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך כמו תמיד טל."
בהיתי בו בלי להבין. "אתה אוהב אותי
למרות שאתה עם שחר? אבל דובל'ה, שחר צעיר ממך בשלושים וחמש שנים, על מה אתה מדבר?
לא יכול להיות שאתה רציני."
"הוא צעיר ממני רק בשלושים ושלוש
שנים." תיקן אותי דוב בלי שיצליח להביט בפני.
"אהה... סליחה. אם ככה אז הכול בסדר,
אם זה רק שלושים ושלוש שנים אז קדימה, תזדיין איתו חופשי."
"כאילו שאתה לא ניסית, שחר סיפר לי
איך התנפלת עליו."
פתאום נעשה לי קר מאוד, קור שהתחיל בקצות
אצבעותיי והתפשט לאט לאט לתוך גופי, מקפיא את שריריי ועצמותיי. "שחר סיפר לך
שהתנפלתי עליו?" לחשתי, "זה מה שהוא אמר, ואתה האמנת לו? ככה אתה מכיר
אותי דובל'ה, בתור אחד שמתנפל?"
"תראה טל, זה לא ממש חשוב עכשיו.
הייתם לבד, הוא בחור צעיר ויפה ואני די ייבשתי אותך לאחרונה. אני מבין ואני לא
כועס, זה בסדר."
"יפה מצידך לא לכעוס." הערתי
ביובש, מבין פתאום שהקור המשתק הזה שמקפיא את גופי הוא פחד.
"טלינקה שלי." חייך דוב, מפרש
לא נכון את שלוותי, "ידעתי שתבין. תראה חמוד, אני ואתה, אנחנו יחד כבר
יובלות, וזה כבר מזמן לא היה זה. בטח הרגשת עוד לפני התקף הלב שלי שהתחלנו להתרחק
זה מזה, אני לא בא אליך בטענות, דברים כאלו קורים, אנשים משתנים, מתבגרים,
מתרחקים. שנינו יודעים שבשנים האחרונות היינו יותר שותפים לדירה מאשר בני זוג,
ואתה היית שותף נפלא, אני מקווה שאני לא אאבד אותך בגלל שחר, הרי אין שום סיבה שלא
נמשיך לחיות יחד כרגיל."
"כרגיל?" חזרתי על דבריו כמו
הד, "למה אתה מתכוון כרגיל?"
"נו, שנמשיך לגור בדירה שלנו כרגיל
רק שאתה תעבור לחדר האורחים ואני ושחר נישן יחד. הרי בין כה וכה כבר שנים שלא קרה
אצלנו במיטה משהו מעניין ועם שחר... טוב,
איתו זה אחרת."
"אני מבין." אמרתי, חש שהקיפאון
מגיע לשפתיי ומשתק אותן.
"לא, אתה לא מבין." התלהב דוב,
"אין לך מושג מה זה להיות במיטה עם בחור צעיר וחרמן שבאמת רוצה אותך. יש לו
ריח כזה טרי והעור שלו כל כך חלק, עומד לי רק מלגעת בו. אולי גם אתה תוכל למצוא לך
מישהו? יש הרבה בחורים צעירים שמעדיפים גברים בוגרים ואתה, סך הכול, נראה לא רע
טל."
"תודה לך על המחמאה דוב. אני מצטער
שאני לא יכול להחזיר לך מחמאה, אבל אתה נראה כמו תמיד, גבר טיפש בן חמישים פלוס
שמספר לעצמו סיפורים וזורק בשביל ילד בן זוג שאהב אותו בטוב וברע חמש עשרה שנים
."
"אני מבין שאתה כועס." קרן אלי
דוב בחביבות סלחנית, מוחל על דברי הקשים, "וזה בסדר, באמת שכן טלי. אתה כועס
כי אתה עוד קצת בשוק, אבל אחרי שתתרגל תראה שהכול לטובה, וחוץ מזה אני לא זורק
אותך, הבית הזה שלך בדיוק כמו שהוא שלי. אתה מוזמן להמשיך לגור איתנו פה כמה שתרצה
ואם תמצא בן זוג חדש גם הוא מוזמן כמובן."
בעודי מתבונן בו ירדה עלי שלווה מוזרה,
הפסקתי לפחד ולכעוס כי הבנתי לפתע שדוב פשוט יצא מדעתו. ההתנהגות שלו, הרעיונות
שלו, הדרך המוזרה בה חייך בשמחה וקיפץ כל הזמן על מושבו, הכול העיד שהוא פשוט
השתגע.
"דוב, אתה לא נורמאלי. על מה אתה
מדבר? אתה באמת חושב שאני אמשיך לגור פה אתך ועם הילד הזה ואחזיק לכם את הנר? יצאת
מדעתך? זה אני, טל, לא איזה סטוץ שתפסת במועדון וזיינת בשירותים. מה עובר
עליך?"
"ידעתי שלא תבין." התמלא דוב
אכזבה, "תמיד היית כזה שמרן טל. אני מתפלא איך סבלתי אותך כל כך הרבה
שנים."
"אתה סבלת אותי?" נדהמתי, והקור
שאחז בי התחיל להתחלף בחום רותח שגרם לעורי ללהוט, "אתה זה שסבל?"
"בטח שכן. יש לך מושג איך זה היה
לחיות כל כך הרבה זמן עם טיפוס כמוך? עם השיגעונות ניקיון שלך, והחרדה החברתית שלך
וה... ה... לא חשוב."
"לא, זה בסדר. תגיד. למה לא? אם
שופכים הכול אז שיהיה עד הסוף, מה עוד בי הפריע לך דוב?"
"הסקס. נמאס לי מהסטיות שלך, מגעיל
אותי להיזכר בכל הדברים האלו שהכרחת אותי לעשות."
"סטיות? זה מה שזה היה בעיניך? ואני
זה שהכרחתי אותך דוב? אני?"
גם בגרסתו הפסיכית וההזויה עדיין הייתה
בדוב מספיק הגינות כדי להסמיק מעט, "בסדר, אני מודה שבהתחלה די התלהבתי מזה,
אבל עבר לי. לא רוצה יותר את העסק הזה, נמאס לי, לא מתאים לי יותר. אני אדם אחר
עכשיו, כיום אני עם שחר ואני מבקש ממך לכבד את זה."
"בסדר." אמרתי וקמתי, יודע
עכשיו מה עלי לעשות. "אני מכבד את הבחירה האידיוטית שלך לזרוק את כל החיים
שלנו יחד בשביל ילד שצעיר ממך בשלושים ושלוש שנים. אם זה מה שאתה רוצה,"
פניתי אל חדר השינה, "שיהיה לך לבריאות."
"מה אתה עושה?" נגרר דוב אחרי.
"אורז את הבגדים שלי ומסתלק. מה עוד
אני יכול לעשות?"
"אבל טל, זה הבית שלך, לאן
תלך?"
"לאן אני כבר יכול ללכת? אני אחזור
לאימא." אמרתי והתחלתי לזרוק מכל הבא ליד לתוך תיק המסעות הענקי של דוב.
"זה התיק שלי." הוא אמר והניח
את ידו על הידית, קרוב מאוד לידי, כמעט נוגע, אבל רק כמעט.
"אני יודע דוב, אני אחזיר לך אותו
בקרוב."
"לא, זה בסדר. אתה יכול לקחת
אותו."
"אין צורך. אני אקח רק את הדברים
שלי."
"אבל... אבל... יש פה המון דברים שהם
של שנינו, הרהיטים, והמחשב, והמכשירי חשמל, הכול שלנו ביחד. ומה עם הדירה?"
"אתה יודע מה דוב? אני נותן לך את כל
הדברים האלו, זו מתנה לכבוד הזוגיות החדשה שלך."
"מה, גם את הדירה?" נדהם דוב,
"אבל רק בשנה שעברה גמרנו לשלם עליה משכנתא."
"כן, אני יודע. אני מציע שתיקח
משכנתא חדשה ותשלם לי את שווי חצי הדירה ששייך לי."
"אבל טל, איך אני אשלם הלוואה רק
מהמשכורת שלי? ואיך... איך אני ושחר נסתדר רק עם משכורת אחת? גם ככה בקושי הסתדרנו
עם שתי משכורות."
"האמת שהסתדרנו לא רע, והיינו
מסתדרים טוב יותר אם לא היית בזבזן כזה דוב, אבל למזלך נתת לי לטפל בנושא הכספים
ואני הפרשתי כל חודש כסף לחיסכון. יש לנו חשבון חיסכון נחמד מאוד שאפשר לפתוח בעוד
חצי שנה. רציתי להפתיע אותך עם הכסף הזה ולעשות סוף סוף את הטיול הזה למזרח הרחוק
שחלמנו עליו כל הזמן."
"באמת?" נדהם דוב, "אז יש
לי כסף?" עלה חיוך מרוצה על פניו.
"לנו יש כסף דוב. החשבון הוא של
שנינו, וחצי מהכסף שייך לי. אני מציע לך לקחת נייר ועיפרון, לשבת קצת על החשבונות
ולעשות תוכניות לעתיד, ואל תשכח שאתה חייב לי כסף על חצי מהדירה. אני בטוח שעוד
ניפגש ונדבר על חלוקת הרכוש וכל זה, אבל עכשיו אני מאוד עייף, הייתה לי טיסה איומה
ואני חייב ללכת לישון. יאללה ביי."
החלטתי להשאיר את המכונית שלנו אצל דוב,
היא הייתה די ישנה והטורח שבאחזקתה לא היה שווה את התענוג. אולי בעבודה יאשרו לי
סוף סוף רכב, וגם אם לא למי אכפת? החיים כפי שהכרתי אותם התמוטטו, למי אכפת אם
יהיה לי רכב, ומחשב, ומכונת כביסה, ומדיח כלים?
הגעתי לבית הורי בקריות במונית, הם גרו
בקצה הקריה ברחוב קטן שהזמן כאילו פסח עליו. עדיין היו שם בתים קטנים מוקפים עצי
הדר ומדשאות. רוב הבתים בקריות הפכו לווילות הדורות ומכוערות או לרבי קומות,
אבל ברחוב הצדדי בו גרו הורי הכול נראה עדיין כמו פעם כשהייתי ילד צעיר שלא ידע
שהוא הומו וחשב שיתחתן ויהיו לו אישה, ילדים וכלב, כמו לכולם.
עצי האיקליפטוס הענקיים מול ביתו של קסל
מגדל הדבורים רשרשו ברוח וגזעיהם התקלפו פצלים פצלים כמו בילדותי. הגינה של הורי
נראתה מוזנחת ויבשה, והתריס של המרפסת הקדמית היה שבור. הבחנתי שהיה צורך לגזום את הוורדים של אבא
ולמה אף אחד לא קטף את הלימונים והתפוזים מהעצים?
דפקתי בדלת ואיש לא ענה. התיישבתי על
המדרגות בין התיק למזוודה וחיכיתי לאבא ואימא ששבו אחרי כמה דקות, פוסעים לאיטם
בפסיעות של זקנים. אבא גורר את עגלת הקניות המשובצת אדום שחור של אימא והיא פוסעת
לצידו בחוסר ביטחון, נאחזת בזרועו.
רק כשהגיעו לשער המתכת שהחליד וחרק - עוד
משהו שצריך לטפל בו בדחיפות - הבחינו בי ופניהם אורו משמחה. "מה אתה עושה פה טוליק?"
השתוממה אימא ואבא שתק, הביט במזוודות שלי וקמט מודאג עלה במצחו.
"חזרתי הביתה אימא." אמרתי
ורכנתי לנשק על לחייה, "טוליק שלך חזר הביתה."
הודעתי בעבודה שאני חולה, איזה וירוס
שחטפתי באירופה, ונשארתי בבית הורי שבוע שלם, עובד מבוקר עד לילה בתיקונים וניקיונות. עבדתי מזריחה עד שקיעה וככה הצלחתי לא
לחשוב יותר מידי על השנים האבודות שהלכו לטמיון ולא לדאוג מה יקרה איתי בעתיד.
בסופו של דבר מיציתי את כל ימי המחלה שלי
ובעבודה התחילו לעשות קולות מודאגים מהיעדרותי, היה עלי לשוב לעבודה. נכון, עדיין
לא גמרתי לגזום את כל הגדר החיה מאחורי הבית והיו עוד כמה תיקונים קטנים בבית
שרציתי לעשות, אבל הגינה נראתה כבר הרבה יותר טוב, כל התריסים היו מתוקנים וצבועים,
השער נצץ משכבת צבע חדשה והפסיק לחרוק, מחר יבואו להחליף את האמבטיה הסדוקה
והמתקלפת ובשבת אני ואבא נצבע מחדש את קירות המקלחת וניפטר מכל העובש שפשה על
התקרה.
את צביעת שאר הבית נשאיר לקיץ ואם הוורדים
לא יתאוששו אולי עדיף לעקור אותם ולשתול חדשים? "על מה אתה חושב נפתלי?" שאל
אבא והתיישב לצידי על הספסל בכניסה שגם אותו שייפתי וצבעתי בלכה משי מט מיוחדת
לרהיטי גן.
"על כל העבודות שעוד נשאר לעשות בבית.
אני מאמין שעוד כמה חודשים נסיים הכול."
"ומה יהיה אחרי שתסיים הכול? תתחיל
מחדש או שתענה סוף סוף לטלפונים של דוב?"
"אין לי מה להגיד לו אבא, אמרנו הכול
כשנפרדנו."
"בכל זאת, אחרי חמש עשרה שנה יחד...
בטח נשאר לך עוד דבר אחד או שניים להגיד לו."
"לא."
אבא נאנח. "לפחות אין ילדים בעסק, גם
זה לטובה."
"לא, זה בכלל לא לטובה. תמיד הצטערתי
שאין לי ילדים. אני מצטער שבגללי אין לך נכדים אבא."
"נו, כן. ככה זה." המהם אבא, "אתה
ילד טוב נפתלי, עשית מה שיכולת ויותר מזה אף אחד לא יכול לבקש."
"אני ממש לא ילד אבא. שכחת שעוד מעט
אני אהיה בן ארבעים?"
אבא חייך, "ואני אהיה עוד מעט בן
שבעים. ארבעים זה כלום, יש לך עוד המון זמן. נו, די נפתלי. למה אתה בוכה? מה קרה?
די, די." טפח בעדינות על גבי, "מה קרה? למה נפרדתם?"
"נמאסתי עליו. פשוט נמאס לו ממני והוא
מצא מישהו צעיר יותר."
"צעיר יותר?" הרים אבא גבות
משתוממות, "צעיר יותר ממך אפילו?"
"בחור בן עשרים."
"בן עשרים, מה?" אבא גיחך, "טוב,
זה לא יחזיק הרבה זמן." העיר בנחת, "נדמה לי שכבר עכשיו הוא מצטער על זה."
"מה, דיברת איתו?"
"כן, דיברנו קצת. הוא נשמע עייף ואני
לא מתפלא, לחיות עם ילד בן עשרים, איזה שטות!"
"אל תדאג לו, הוא מבלה נהדר. שמעתי
מחברים. אני גוזם שיחים והוא רוקד במסיבות, שותה ונהנה."
אבא נד בראשו, חזר ואמר לי לא לדאוג ושקע
בעיתון שלו, ואני המשכתי לחשוב על מה שסיפרו לי חברים שבילו במסיבה האחרונה של
רובי שערך לכבודו הנכד שלו, זיו. רובי עצמו נוכח רק בשעה הראשונה של המסיבה ואחר
כך פרש למיטה, אבל הנוכחים בילו עד הבוקר על הגג הגדול של דירתו, שתו ורקדו ואכלו
עד אור הבוקר. גם אני הוזמנתי, אבל ידעתי שדוב ושחר יהיו שם ולכן העדפתי להעדר.
לצערי חברים משותפים חשו צורך לעדכן אותי בכל אירועי המסיבה וסיפרו לי איך דוב
ושחר היוו את מסמר המסיבה, שמחו ורקדו וקצרו מחמאות. כולם התפעלו ממראהו הצעיר
והמעודכן של דוב שאיבד הרבה ממשקלו, לבש בגדים חדשים ואופנתיים ועשה בית ספר
לגברים צעירים ממנו.
"גם אתה צריך למצוא לך איזה כוסון
צעיר ויפה." העירו לי כמה חסרי טקט, "אם דוב יכול אז בטח שגם אתה תצליח."
"כן, אני כבר רץ לפתוח כרטיס באטרף."
אמרתי בעוקצנות, "ממש בוער לי לעשות מעצמי צחוק ולרדוף אחרי ילדים שיקראו לי
סבא ויתאהבו בארנק שלי."
חודש אחרי שעזבתי את הבית חזרתי מהעבודה
ומצאתי את דוב יושב במטבח של אימא, שותה תה עם לימון ומשוחח איתה ביידיש. ידעתי
שהוא מבין קצת יידיש ומסוגל להגיד מילה שתיים בשפה הזו שלמד מסבתו האשכנזייה, אבל
מעולם לא שמעתי אותו מדבר ממש, ונדהמתי לשמוע כמה השפה הזו שלצערי איני מבין שוטפת
בפיו.
אימא התענגה מאוד על השיחה איתו - עיניה
הבריקו, לחייה היו וורודות מצחוק והיא לא חדלה מלהטיב בגנדרנות את שערותיה ואת צווארון
הסוודר שלה ולהציע לו עוד פרוסת עוגת לקח ועוד תה.
"או! הנה טוליק." קראה בשמחה
למראי, "תראה מי בא לבקר אותנו טוליק."
"שלום דובל'ה." אמרתי בקרירות, "מה
שלומך?"
"הכול בסדר." ניסה דוב לחייך,
אבל היה ברור ששום דבר אצלו לא בסדר. הוא היה רזה מידי ונראה עייף. צבע פניו היה
אפור, כמו תמיד כשלא ישן מספיק, ושוב עלה ממנו ריח סיגריות.
אבא הציץ למטבח ודרש מאימא שתבוא מיד
לעזור לו במשהו בחדר השינה וככה נותרנו לבד.
"אימא שלך ממש נחמדה." העיר דוב
ולקח לו עוד פרוסת עוגה, "חבל שלא נפגשתי איתם יותר כשהיינו יחד."
"תמיד הצעתי לך לבוא איתי כשהלכתי
לבקר אצל ההורים."
"כן, אתה צודק. עשיתי טעות טל."
"טוב, עכשיו זה מאוחר מידי."
"אף פעם לא מאוחר מידי." התנגד
דוב והציג בפני הערכה שעשה שמאי לדירה שלנו. "היום הדירה שלנו שווה הרבה יותר כסף ממה
ששילמנו עליה לפני עשר שנים. עשינו עסק טוב." העיר, "אבל אין לי מאיפה
להביא לך את החלק שלך, חשבתי שאולי כדאי למכור אותה, אני זקוק לכסף."
"אתה זקוק גם למקום לגור בו."
הוא נאנח. "אני אשכור משהו, אולי
בכלל נעבור לתל אביב. בין כה וכה אני מבלה כל הזמן על הקו חיפה תל אביב."
"אבל דוב, אתה עובד בחיפה וגם שחר
עושה את השירות הלאומי שלו פה, ובתל אביב הכול נורא יקר. מה יש לך לחפש שם? כאן
אתה מכיר את כולם וכולם מכירים אותך, מה תעשה בתל אביב לבדך?"
"אני לא אהיה לבד, אני אהיה עם שחר."
אמר דוב ומשהו עייף ומריר בצבץ מקולו.
"דוב, אני מאוד מאוד מבקש ממך לא
למכור את הדירה. בבקשה, אל תעשה את זה, זו תהיה טעות."
"אתה לא מבין שאני צריך כסף!"
התרגז דוב, "יש לי חובות. גם לך וגם בכלל."
"אז תשכיר אותה, ואל תעזוב את העבודה
שלך לפני שתמצא עבודה מסודרת בתל אביב."
"אתה תמיד כזה זהיר ומסודר."
רטן דוב ושלח את ידו שוב לעבר העוגה.
חבטתי על פרק ידו. "אכלת מספיק עוגה,
ולמה אתה שוב מסריח מסיגריות, חזרת לעשן?"
"תעזוב אותי נודניק." קם דוב
ממקומו, "פשוט תניח לי. יש לי כבר מספיק על הראש."
"לא הזמנתי אותך לבוא. לא טוב לך אז
תלך, ואתה לא צריך להילחץ בקשר לכסף שאתה חייב לי, אני לא רץ אחריך, קח את הזמן
שלך."
דוב קם והביט בי בהיסוס, "אולי תבוא
איתי?" ביקש.
"לבוא לאן?"
"סתם לטיול, אני צריך אוויר."
יצאתי איתו החוצה וגיליתי, מופתע, שהוא
קנה מכונית חדשה. עכשיו הבנתי למה אין לו כסף.
"שחר אמר שהוא מתפדח לנהוג במכונית
הישנה." הסביר.
"מאיפה שילמת על האוטו הזה?"
"לקחתי הלוואה. אני אשלם אותה מהכסף
של החיסכון שעשית."
נאנחתי. זיכרון החיסכון ההוא שנועד להיות
הפתעה לדוב הכאיב לי. דוב לכסן אלי מבט וידעתי שהוא מבין ומצטער שהזכיר את הנושא.
כדי לשנות נושא הוא פתח את דלת המכונית והזמין
אותי פנימה. זו הייתה מכונית יפה, חדשה לגמרי, מאובזרת היטב עם מערכת משוכללת
והמון דיסקים.
"יכולת לקנות משהו יד שנייה לא פחות
טוב."
"כן, אבל שחר..."
"שחר לא מרוויח כלום. אין לו זכות
להגיד לך איך להוציא את הכסף שלך."
"אתה לא מבין טל."
"האמת שאני מבין טוב מאוד. אתה לא
נראה טוב דובל'ה, אתה נראה עייף."
"כן, זו מין תקופה לחוצה כזו. אני
אהיה בסדר."
"אני מקווה תשמור על עצמך."
הוא נאנח. "טל, אני רוצה... רציתי
להתנצל בפניך."
"על מה?"
"על הדברים שאמרתי לך לפני שעזבת,
דיברתי בצורה מכוערת וחלק ממה שאמרתי היה סתם שטויות. אני מצטער."
"בסדר."
"לא, זה לא היה בסדר." הוא הניח
יד על ברכי, "אני מאוד מאוד מתגעגע אליך."
"למרות שאין לי עור חלק וריח טרי?"
שאלתי והסרתי את ידו מעלי.
הוא נאנח שוב, השעין את ראשו על מסעד הכסא
ועצם את עיניו. "אני חושב שיש לו מישהו מהצד." אמר חרש, "לדעתי זה
זיו או החבר שלו, אני לא יודע מי בדיוק, אבל זה בטח אחד מהם."
"או שניהם." הערתי בלגלוג, "ורק
שתדע דוב, אני לא התנפלתי עליו, הוא השקה אותי ונתן לי לעשן ג'וינט ואז... זה קרה
ביוזמתו, לגמרי ביוזמתו."
"טל המסכן." חייך דוב.
"אני לא מסכן, אמנם הוא זה שהתנפל
עלי, אבל הוא לא אנס אותי ואתה צודק, נעים להיות עם בחור צעיר, במיוחד אחרי כל
השנים האלו שלא הסתכלתי על אף אחד חוץ ממך, אבל הוא זה שיזם את הכל. ורק שתדע דוב,
בבוקר שאחרי הוא דווקא רצה שנמשיך, אבל לא הסכמתי. אמרתי לו שמה שעשינו לא בסדר
ואני מתבייש בעצמי ורוצה לשכוח מכל העסק הזה."
"ואתה חושב שהוא עבר אלי בתור נקמה
או משהו?" פקח דוב את עיניו והביט בי.
"לא יודע. אולי? לדעתי הוא פשוט מחפש
מישהו שיטפל בו ויממן אותו, ובגלל שהוא רק ילד קטן ולא יותר מידי חכם הוא נדבק
דווקא אליך."
"באמת? תודה רבה לך! למה אתה חושב
שאני לא יכול לדאוג לשחר?"
"דובל'ה, אתה בקושי מטפל בעצמך. תראה
את עצמך, אתה נראה מותש. שקוף שאתה ממש לא
מתאים להיות שוגר דדי של בחור צעיר שמתפדח מלנהוג במכונית ישנה ורוצה לגור בתל
אביב. אני מקווה בשבילך שלפחות הסקס שווה את כל זה."
"האמת שלא. בהתחלה זה היה באמת... כל
כך התרגשתי ששוב עומד לי... אבל הוא לא אתה. אני באמת מתגעגע אליך טל." הניח
שוב את ידו עלי, הפעם על ירכי.
"תשכח מזה דוב." אמרתי בתקיפות
והעפתי את כפו מעלי, "תפסיק. זה פתטי."
"ולגור בגיל ארבעים עם ההורים זה לא
פתטי?" החזיר לי דוב ברשעות והתניע את הרכב.
"אני רק בן רבע לשלושים ותשע." תיקנתי
אותו, יצאתי מהמכונית וחזרתי להיות פתטי בבית הורי שבעיניהם עדיין הייתי ילד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה