עוקבים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

א. הלא מתאימים

א. מתחבל תחבולות בחושך
בזיכרוני אני חוזר כל הזמן לפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות. לפני שנפגשנו ראיתי תמונות שלו כמובן, וגם ציור שלו שאיזה מכר צייר, אבל זה לא אותו דבר כמו לראות את הבן אדם פנים אל פנים.
רגע לפני שהוא הסתלק מהבית הוא כתב לי מייל לחוץ ודחוף –

צפריר היקר
אני לא יכול יותר לחיות ככה, הייתה לנו שוב מריבה איומה ופשוט נשברתי. ארזתי הכל ואני חוזר הביתה, לצפון.
אם תרצה לראות אותי אני יורד בתחנת לב המפרץ בשעה ארבע אחרי הצהרים.
אם לא תגיע לא תהיה לי ברירה אלא לגור אצל הדודה עד שאסתדר אבל אתה יודע שאני מעדיף כמעט כל דבר חוץ מזה. בבקשה תבוא לאסוף אותי וסליחה שאני נופל עליך ככה אבל זה מצב חירום.
ידידך
גל
כמה שמחתי לקרוא את המכתב העצוב והמאופק הזה. במשך כמה חודשים הפצרתי בו לעזוב את ברק - החבר המאוס שלו שלדעתי הזיק לו והתעלל בו נפשית עם הבגידות והיחס המשפיל שלו.
גל הצטייר לי מהבלוג שלו כבחור עדין וביישן, צעיר שברירי שהפגין רגשות נאמנות עיוורת ולא מוצדקת לגבר שאמנם נתן לו מחסה אחרי שברח מבית דודתו, אבל לא היה טוב ממנה בהרבה.
ידעתי שהוא גבוה ורזה בעל פנים נאות שער חום בהיר ועיניים כחולות ירוקות, שהוא כותב שירים נפלאים וסיפורים קצרים ומקסימים, ושהוא מעורר בי רצון עז להגן עליו מתלאות החיים בעיר הגדולה והמושחתת שהוא לא הצליח להתרגל אליה.
החברות הוירטואלית שלנו התקדמה לאט מאוד ובצעדים זהירים להפליא. הוא היה חשדן וביישן וחשש מאוד שברק יגלה שהוא שופך את ליבו לפני זר.
הייתי מוקסם ממנו ובטוח שהוא נער חסר ישע ורגיש שגבר מנוסה מנצל ברשעות ולמרות שהוא טען שוב ושוב שאני טועה ומפרש לא נכון את השירים והסיפורים שלו הייתי בטוח שאני צודק.
הביטחון הזה נסדק ברגע שראיתי אותו. זיהיתי אותו מיד לפי התמונות, אבל מה שהתמונות שלו לא העבירו היה את עוצמת הנוכחות הפיזית שהוא הקרין.
שום שבריריות לא הייתה בגבר הצעיר והעצוב למראה הזה שנשען ברשלנות סקסית על עמוד, תרמילו שמוט מכתפו הרחבה וידיו שלובות על חזהו בתנועה שהייתה נראית מתגוננת אצל אדם מבוהל וחסר בטחון, אבל אצלו נראתה מתגרה וחיננית.
"גל?" שאלתי בהיסוס, לא בטוח שאמנם האיש הצעיר והחסון הזה הוא יוצרם של שירים כל כך נוגים ורגישים.
"צפריר!" הוא פרש לעברי את זרועותיו וחייך חיוך ענקי שאי אפשר היה לעמוד בפניו, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, מצאתי את עצמי מעוך בין הזרועות החזקות ההן.
 במיילים שהחלפנו הצגתי את עצמי כאדם בוגר, מנוסה ונבון שנותן עצות לידיד צעיר. הייתי תומך, אוהד ומלא בטחון עצמי, אבל המציאות הייתה שונה.
בחיים הלא וירטואליים ראשי הגיע רק לכתפו, שקלתי חמש עשרה ק"ג פחות ממנו, והאמת שהקפדתי להסתיר בקפידה מכל ידידי הוירטואליים היא שעד לאותו יום היה לי ניסיון מועט מאוד במין. היתרון היחיד שהיה לי על פניו היה שהייתי מבוגר מעט ממנו זה הכל.
"לא ידעתי שאתה כזה... כל כך... אתה ממש גבוה." גמגמתי בטיפשות. הוא צחק, אמר שהוא רק מטר שמונים, והודה לי שוב ושוב על שבאתי לקבל את פניו.
 עד שהגענו לדירתי בקריות כבר הייתי מאוהב בו מעל לראשי הקשיש והטיפשי, ועוד באותו יום נכנסתי איתו למיטה.
לא. זה לא מה שאתם חושבים. הסקס אמנם הגיע בסופו של דבר, אבל הרבה יותר מאוחר, לא לפני שקילפנו הרבה מסכות והורדנו שכבות עתיקות של הגנה עצמית שצברנו על עצמנו במשך השנים
קודם היה הלילה הראשון שלנו יחד כשהוא התעורר פתאום, רועד ומזיע, והתיישב על הספה שלי בקול גניחה חרישי שהעיר אותי.
חשתי אליו וחיבקתי את כתפיו, וכשהוא כבש את פניו היפים בחזי ואמר שהוא חלם חלום נוראי והוא פוחד חשתי כאילו חיי המשמימים קיבלו בבת אחת תפנית חדה ונעשו באחת חיים שראוי לחיותם ולא העיסה האפרורית הזו שדשדשתי בה עד לאותו יום.
שכבנו ערים עוד שעות ארוכות, צמודים זה לזה בגלל מידותיה של הספה העתיקה שלי והוא מספר לי חרש על עצמו, על פחדיו, על ביישנותו, על תחושת חוסר הערך והכיעור שמלווה אותו מאז עמד על דעתו, הרגשה שהוא מסוגל לבטא רק דרך השירים והסיפורים שלו.
"אבל אתה כל כך יפה, כל כך בטוח בעצמך, כל כך..."
"מה? כל כך מה?" שאל וצחק שוב את צחוקו היפה, "סקסי?"
"כן." אמרתי, והסמקתי, "אתה סקסי נורא בעיני." וכל כך רציתי לנשק אותו באותו רגע, רציתי והתאפקתי.
תחושות הכיעור והבושה שהוא התוודה עליהן היו טבועות וחקוקות גם בי, והווידוי שלו, הסיפורים והשירים העדינים שלו הדהדו בנשמתי בדייקנות מכאיבה כאילו העמידו מולי מראה מלוטשת.
"זה רק מסכה, סתם העמדת פנים, שריון עלוב."
"לא כל כך עלוב." אמרתי, מחליק בזהירות על גבו החלק והשרירי כל כך. מקלל את פחדנותי. כל כך רציתי להחליק יד בוטחת מתחת לטריקו שלבש ולגעת בעורו החשוף. רציתי ופחדתי, השתוקקתי, ערגתי וברגע האחרון נרתעתי. ואולי נהגתי בחוכמה כי הוא השמיע נחרת בוז לשמע מחמאותיי, מבטל אותן בקלילות.
"ברק נתן בי רק מבט אחד וראה דרכי הכל צפריר, מבט אחד שלו ונעשיתי שקוף. הוא מיד ראה את גל האמיתי ו..." קולו נשבר והוא התייפח, דמעותיו מרטיבות את הפיג´מה שלי.
"ומה חמוד?" העזתי וליטפתי את שערו, מתענג על מגע השערות הקצרצרות, הרכות דוקרניות שהותיר הספר על הגבול שבין פדחתו לעורפו החסון.
"חשבתי שהוא אוהב אותי כמו שאני, אוהב את גל החלש והביישן והטיפש שאני מחביא מכולם, אבל..." הוא שוב השתתק, נחנק מדמעות.
"אתה עוד אוהב אותו?" שאלתי בלחש אחרי ששכך בכיו, אבל הוא כבר ישן, ראשו על כתפי, ידו מונחת על חזי, נושם בשלווה אחרי שפרק עלי את משא צערו.
שכבתי ער עוד דקות ארוכות אחר כך, מתחבל תחבולות בחושך בעוד כתפי הולכת ומתאבנת תחת המשא המתוק של ראשו.
איך אצליח לגרום לו להישאר איתי לתמיד? חשבתי בקדחתנות, מה עלי לעשות כדי לגרום לו לאהוב אותי? להזדקק לי?
אחרי שעלו בי מספר רעיונות טובים שאחד מהם בטח יצליח לשמור אותי בקרבתי הסתובבתי בזהירות רבה על צידי, ולאושרי הוא נכרך סביבי גם בתנוחה החדשה הזו, מהדק אותי אליו, מחכך לחי זיפנית דוקרנית על כתפי, ובתנוחה הזו נותרנו שוכבים עד הבוקר.

ב. גלגל שלישי בעגלה
למחרת בבוקר הערתי את ניר - האדם היחיד שבטחתי בו שיהיה תמיד לצידי ויבין אותי – ופרשתי לפניו בלחש בהול את בעייתי.
"לאט לאט צפי." אמר ניר, מתעקש לשמור על שלווה מבודחת שאפילו התקפת חייזרים רעבים מהמאדים לא תפר אותה כפי שטענתי כלפיו פעם, חסר סבלנות כלפי השקט הרגוע שבו קיבל את כל מצוקות החיים הנגזרות על הומו נמוך, שמנמן ורגיש שאף גברבר שווה לא סופר ממטר.
"חייזרים רעבים מהמאדים?" ענה לי בחיוך, "רעבים למה צפי?"
"לא יודע. מה זה חשוב?" התרגזתי.
"לא, כי אם הם רעבים לבמבה או לוופלים בטעם לימון עלולה להיות לי בעיה עם זה, אבל חוץ מזה..." התרחב חיוכו.
"די כבר נודניק." כעסתי אז, לשווא כמו שהוא הוכיח לי, מתבדח קלות על חשבון הדרמה קווין שתמיד ממהרת להגיח ממני ברגעי כעס, דרמה קווין מכוערת עם מלאי קללות מרשים שרק ניר הצליח לעצור.
"אז מה קרה עכשיו?" שאל ופיהק, "זה לא יכול לחכות עד שאני אכין קפה?"
"לא." פסקתי, "ממש ממש לא." והצצתי בחשש לעבר הספה, שם המשיך גל לישון בשלווה, מחייך לעצמו חיוך יפה עד כאב.
"נו, שפוך הכל צפי, ובלי לקלל. מוקדם מידי בשבילי לעמוד בסערות שלך."
"שום סערות." הבטחתי, "תנחש איפה ישנתי בלילה?"
"באמבטיה, מחובק עם חייזר מכור לבמבה."
"לא." חגגתי, "ישנתי על הספה שלי, מחובק עם גל."
"גל ההוא מהאינטרנט? רגע, אל תגיד לי, הוא בן חמישים פלוס, שמן, מקריח, מזיע ונוחר."
"לא! הוא בן עשרים וחמש, רזה, שרירי, חלק, יפה, והבחור הכי מתוק, עדין, סקסי, מטריף, משגע..."
"או. קי. בסדר. קלטתי את התמונה." הפסיק אותי ניר ביובש. "אז איך הוא הגיע לספה שלך? מה היה רע במיטה?"
"אוף אתך. שתוק ותן לספר." נזפתי בו. הוא השתתק, ואני סיפרתי הכל בעוד ניר מקשיב לי רוב קשב.
"טוב, אז הוא רב עם החבר שלו וברח אליך. עוד יום יומיים הוא יירגע, החבר יתנצל והכל ישוב על מקומו בשלום ושוב תוכל לישון בשקט." ניבא ניר בקור רוח.
"לא, הוא לא יחזור!" התרגזתי ואפילו רקעתי ברגלי היחפה על הרצפה, "אני לא רוצה שהוא יחזור אל המנוול הזה! אני רוצה שהוא יישאר אצלי ואתה חייב לעזור לי בזה."
"איך? אתה באמת חושב שדובון מקריח חובב במבה וופלים לימון כמוני יצליח לשכנע אותו לעזוב את החבר המדהים שלו?"
"לא, אני חושב שאם תמצא לו עבודה שווה פה, באזור חיפה, הוא יישאר כאן."
"שאני אמצא לו עבודה?" הדהד אחרי ניר באיטיות מטריפת דעת.
"כן ניר, אתה עובד בחברת כוח אדם, נכון? אז תמצא לו משהו שווה, מתי אני יכול לשלוח אותו אליך?"
"מתי שתרצה." נאנח ניר, "רק תן לי לשתות קפה קודם, בלי קפה אני לא אצליח להגיע בכלל למשרד."
"בעשר בבוקר אנחנו אצלך." הבטחתי לו וסגרתי מהר כי גל התחיל לעשות קולות של מתעורר ורציתי למהר ולהכין לו ארוחת בוקר, אבל קודם נחפזתי להודיע במשרד שאני חולה ואגיע רק בשבוע הבא.
ככה יצא שלב א´ של התכנית שרקמתי בלילה לדרך, ולמרבה הפליאה התנהלה התכנית הקטנה והנחושה שלי להפליא, עברה לשלב ב´ ומשם לשלב ג´ ועד סוף השבוע הכל היה מאורגן לשביעות רצוני המלאה
עוד באותו בוקר ניר מצא לגל המופתע ואסיר התודה עבודה מוצלחת מאוד בנגריה קטנה ומיוחדת שבעל הבית שלה – יותר אמן מנגר – היה זקוק לבחור נבון כפיים ובעל טעם טוב ושרירים חזקים שיהיה עזר כנגדו.
כבונוס הנגרייה הייתה ממוקמת קרוב מספיק לדירה שלי כך שגל יכול היה להגיע אליה באופנים שניר נתן לו בנדיבות רבה תמורת הבטחה שהוא יכין לו במקומם מתלה בגדים מעוצב – תחליף מושלם לאופניים הבטלים ממעש כבר מהשבוע הראשון לקנייתם.
 נותרה רק בעיית המגורים שלו. העבודה בנגרייה הייתה נהדרת, אבל לא הספיקה לתשלום שכר לדירה בלי שותפים. בארוחת ליל שישי המסורתית שלי עם ניר שהתקיימה הפעם בדירתי הצעתי לגל שבמקום לחפש חדר בדירה זרה עם שותפים לא מוכרים ישכיר ממני את החדר הנוסף שלי שהיווה עד היום חדר בלגן למרות שתמיד טענתי שהוא בעצם חדר עבודה שעדיין לא גיבש את זהותו.
"איך הוא יצליח לישון בחדר המבולגן הזה?" צחק ניר, "אפילו בן אדם רזה כמוך לא יצליח להידחף לסבך השמט´ס שערמת שם."
"אני לא רזה, אני רק נראה ככה," מחיתי, "בראש אני שמן."
"מעניין מאוד, ואני דווקא רזה מאוד בראש, וגם שרירי וחטוב וכוסון. אני לא מבין למה המראה שיש אצלי בבית עוד לא קלטה את זה?"
גל העביר מבט ממני אל ניר, מחייך לשמע הפינג פונג המילולי הזה שנהגנו להחליף כל פעם שנפגשנו, מחקים בכוונה את בנות גילמור הנערצות עלינו.
"אתם שני הבחורים הכי מצחיקים ומדליקים שפגשתי בימי חיי." אמר בחמימות, וכרך את ידיו על כתפי מצד אחד ועל כתפו של ניר מצד שני. ראיתי בעונג שניר האדים מיד במבוכה והחל מתפתל באי נוחות, כי ניר, כפי שהודה לפני בתחילת היכרותנו, מעולם לא קיים יחסי מין וכבוגר ישיבה שהתפקר והיה עמוק בארון פחד אפילו לחשוב על הנושא.
"ואני שחשבתי שתגיד שאנחנו שני הבחורים הכי לא שווים ומכוערים שפגשת בחייך." אמר בקול מהתל, משתמט תוך כדי כך בעדינות מזרועו של גל שהונחה באגביות ידידותית כל כך על שכמו.
גל סקר את שנינו במבטו הכחול ירקרק, ואז אמר שנכון, אין סיכוי שמישהו ירדוף אחרינו כדי שנגיש מועמדות לגבר השנה של הזמן הוורוד, אבל מראה חיצוני זה לא הכל בחיים ועדיף בחור נבון, טוב לב, רגיש, מצחיק ואינטליגנטי, מאשר כוסון חטוב וחלק עם אישיות שטוחה ומשעממת של נעל.
"אחד כמו ברק?" שאלתי באומץ, יודע שאני מתגרה בגורלי, אבל לא מסוגל להתאפק.
פניו קדרו והוא שילב את ידיו על חזהו באותה תנוחה מתגרה מתגוננת כמו בפעם הראשונה בה ראיתי אותו.
"ברק בחור יפה מאוד, אבל למרבה הצער הוא לא נעל ולא משעמם." אמר בעצב, וכל האווירה הטובה ששררה בארוחת ליל השישי שלנו שטרחתי עליה במסירות כה רבה  נעכרה פתאום.
זמן קצר אחר כך ניר פיהק, אסף את קערת הסלט – תרומתו לארוחה – ופרש לדירתו, לישון את שנת היופי שלו אמר בחיוך עגום.
 אספתי בעזרת גל את שיירי הארוחה ושאלתי אותו מה בא לו לעשות עכשיו. "אפשר ללכת לסרט, או למועדון, או לפאב, או להישאר בבית לשמוע מוזיקה או..."
"ואפשר פשוט לשתוק ולהתחבק בשקט." אמר גל ומשך אותי אליו, ואמר שהוא לא יודע איך הוא היה עובר את התקופה האחרונה בלעדי.
"ואני לא מתכוון רק ליומיים האחרונים כשהפרעתי לך לישון עם השטויות שלי אלא גם לזמן לפני שנפגשנו, כשרק התכתבנו. תודה שתמכת בי ועזרת לי, היית פשוט נהדר." אמר, ואז נישק אותי על פי, ומיד הסמיק וביקש סליחה.
"מה סליחה? תתפשט." ניסיתי להתלוצץ, אבל רעדתי כולי. מעולם לא התנשקתי עם גבר בצורה כזו. התנשקתי ככה רק פעם אחת עם בחורה ביישנית עוד יותר ממני שברחה אחר כך הביתה ומעולם לא שמעתי ממנה יותר.
מאז היה לי מגע מיני רק עם שני גברים, ושני המקרים היו מגושמים, מביכים ומאוד מאוד לא מספקים. לא היו שם נשיקות ולא חיבוקים. אני לא זוכר אפילו את שמם של הגברים ההם שפגשתי דרך האינטרנט רק למטרות סקס.
"רעיון מטופש ומגעיל." כעס עלי ניר כשסיפרתי לו על מעשי, ועכשיו, כשטעמתי את טעמו של הדבר האמיתי, היה עלי להודות שהוא צדק.
הגענו למיטה כששפתינו צמודות ונפלנו עליה, מתנשקים עוד ועוד, מפסיקים רק כדי למשוך מעלינו את הבגדים.
גל צחק ממני כשדרשתי לכבות את האור כי התביישתי שיראה אותי ערום, ואמר שהאצבעות שלו רואות טוב יותר מעיניים. הוא כיבה את האור והפעיל את אצבעותיו על כל גופי, מבעיר בי זיקוקים של חשק, וכשהוסיף גם את שפתיו ולשונו, נוגע בי במקומות שלא שיערתי שבן אדם אחד יכול לגעת בהם בבן אדם אחר השלכתי לכל הרוחות את הבושה, הצניעות והחשש, ופשוט זרמתי איתו למחוזות שעד כה רק שמעתי עליהם בסיפורי זימה שחשבתי בתמימותי שהם דמיוניים.
כשהופעתי במשרדו של ניר למחרת בבוקר, עייף וגאה, ומאושר עד להתפקע, הוא העיף בי מבט, האדים מעט ואמר באותו קול יבש של תלמיד ישיבה ליטאי קר מזג שהוא מבין שחדר הבלגן שלי לא יופרע בזמן הקרוב בנוכחותו של דייר.
"דייר? נראה לך שאני אקח ממנו כסף?" הופתעתי, "כל מה שאני רוצה זה לקנות לו מתנות ולפנק אותו, ולכתוב לו שירים, ולקנות לו פרחים ובלונים, ולצעוק בכל העיר שאני אוהב את הבחור הכי מדהים בעולם."
"אני מבין," השפיל ניר את ראשו ופשפש בניירות שעל שולחנו, "שהתכניות שלנו לטיול באילת מבוטלות."
"מה פתאום?" נבהלתי, מסתיר ממנו שעד לרגע זה שכחתי לגמרי את ההזמנות שעשינו למלון באילת, "חס וחלילה. הכל יישאר בדיוק כמו קודם רק שבמקום זוג נהיה שלישיה, זה הכל."
ניר הביט בי בספקנות, "לא צפי, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם." אמר נוגות, ובכל זאת הבטיח לי שהוא יצטרף לטיול שתוכנן זמן רב עוד קודם, למרות שהוא ממש ממש לא אוהב להיות גלגל שלישי בעגלה.
"אומרים גלגל חמישי טיפשון, ואתה סתם מדבר שטויות." הפרחתי לו נשיקה, והלכתי לקנות משהו יפה וחסר כל תועלת לגל, הבחור הכי מדהים, חמוד ומלאכי בעולם.

ג. עם הגב לקיר 
את הנסיעה לאילת תכננו אני וניר מזמן כשרק הכרנו זה את זה באיזה מסיבה מתועבת אחת שהלכנו אליה, כל אחד לחוד, וגילינו ששנינו לא נהנים ממנה מאותן הסיבות - היינו ביישנים מידי, מכוערים מידי, מודעים מידי למגרעות שלנו מכדי לרקוד ולפזז עם השאר.
עמדנו עם הגב לקיר במשך שעה ארוכה בלי להחליף מילה, מביטים מהצד במסיבה הגועשת – אורות, מוזיקה, נשיקות, חיבוקים, חיוכים מפלרטטים, גופות מיוזעים ושריריים - ורק אנחנו עומדים אחד ליד השני, שני פרחי קיר דהויים שלא עישנו, לא שתו ולא העזו לחלום אפילו לגעת באחד מעשרות הגברים יפי התואר שנהנו לקפץ מולנו ערומים למחצה בעוד אנחנו מסתכלים עליהם בעיניים כלות ולא מסוגלים להצטרף.
בסוף לא יכולתי לשאת את זה יותר, הזדחלתי החוצה מובס וניר נגרר אחרי.
"גועל נפש המועדון הזה." פלטתי בבוז והתיישבתי על המדרכה מול המועדון, "פשוט זוועה, מוזיקה איומה, משקאות יקרים מידי והתאורה מזעזעת."
ניר התיישב לצידי והנהן בכובד ראש. "נכון," הסכים איתי בעצב, "מסיבה זוועתית. תאר לעצמך שהסלקטורים נתנו לאחד כמוני לחכות רק רבע שעה בחוץ, אני חושב שזה כבר אומר הכל."
הבטתי בו נדהם, תוהה לרגע אם הוא רציני, ואז קלטתי את החיוך הדקיק בזווית פיו וחייכתי אליו חזרה ומיד אחר כך פרצנו שנינו בצחוק פרוע.
מאותו רגע נעשינו ידידים ובני ברית בעולם אכזרי, נטול אהבה וחמימות ורצוף תשובות לאקוניות של - לא מתאים.
הייתה ביני לבינו ברית בלתי כתובה של לא רצויים, מכוערים ודחויים בקהילה שבה המפתח לאושר ולאהבה היה יופי חיצוני, ולהיות מבוגר ומכוער היה פשע שאין לו כפרה.
אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, לא היה בכך צורך, ברור היה לנו שמעולם לא נמצא אהבה ולא נהיה מאושרים באמת. ידענו שלא נועדנו להיות נאהבים ואף פעם לא נחווה זוגיות גאה, יהיה עלינו להסתפק בזיונים קטנים ומיוזעים בגנים אפלים, בהרפתקאות קטנות ושפלות עם גברים נשואים, מבוהלים אף יותר מאיתנו, ולפתח קשרים וירטואליים למחצה עם ארוניסטים שרוטים. עד שגל הפציע בחיי השלמתי עם כך שלא נוכל לשאוף ליותר מזה.
הנסיעה לאילת שהתחלנו לחלום עליה עוד בפגישה הראשונה שלנו נועדה להמתיק מעט את הגלולה המרה של חיינו כהומואים נטולי ערך בשוק הבשר.
ברור היה שגם באילת, ארץ השמש הנצחית, האהבה החופשית והזיונים הפראיים, נשאר רק אנחנו - לא יפים, לא סקסיים, ביישניים וחסרי בטחון עד כאב - אבל לפחות שם אף אחד לא יכיר אותנו ונוכל, אולי, להתבשם מעט מהחופש, מהשמש, מהחופים הנפלאים, ממראה כל הגברים הנהדרים שנהרו לפי השמועה לאילת מכל קצוות העולם כדי לחשוף את יפעתם על הטיילת המפורסמת שלה.
המקומות במלון כבר הוזמנו לחודש אוקטובר הקריר והזול מעט יותר, וביני לבין עצמי חשבתי שהדיבורים והתכניות שלנו על הבילוי המשותף הזה בלי הפיקוח הצמוד של אימו של ניר יהיו מענגים יותר מעצם הנסיעה עצמה.
ידעתי שהאהבה הלא צפויה והמדהימה שהתגשמה פתאום בחיי הייתה בעיני ניר בבחינת סטירת לחי שרק הדגישה עוד יותר את מה שהוא תפס כעליבותו המוחלטת.
הכרתי אותו טוב כל כך עד שלא הייתי צריך לדבר איתו כדי לדעת בדיוק מה הוא חש, די היה לי להביט בהטיית ראשו, בדרך שבה כיווץ את שפתיו ועלעל בניירותיו כדי לדעת שהוא מרגיש נבגד ואומלל בגלל גל, ועם זאת הוא מתבייש עד עומק נשמתו בכך שאינו יכול לשמוח בפשטות בשמחתי.
לא נטרתי לו על רגשותיו, אני במקומו הייתי בטח מתנהג גרוע הרבה יותר – הייתי מתמלא קנאה צורבת, מתפרץ בזעם, אומר מילים בוטות, הורס באחת את הידידות שלנו, אבל זו לא הייתה דרכו של ניר השקט והמתון. עוד סיבה לכך שכל כך הערכתי את חברתו ואהבתי אותו.
ניר היה בחור פשוט למראה, כמעט מכוער. גוץ שמנמן ומקריח, דתל"ש ביישן ונחבא אל הכלים, נתון למרותה של אימו השתלטנית והנחושה בדעתה להתעלם מכל העדויות הבולטות להומואיות שלו.
למרות הקשיים שידע בחייו ניחן בלב זהב, חוש הומור עוקצני, אבל לא אכזרי, והייתה בהליכותיו מין רכות ועדינות שהקלו את בדידותי ואת הכמיהה העצומה שלי לאהוב ולהיות נאהב.
רק כשעמדתי כפסע לפני אובדן חברותו הבנתי כמה הוא חשוב לי, במשך שנתיים הוא היה חברי היחיד, מקור נחמה ומשענת איתנה, ואפילו השמחה והאושר שבהיותי לפתע בן זוגו של בחור נפלא, יפה וסקסי כמו גל לא השכיחו ממני את צערי על האומללות שגרמתי לו.
קניתי לגל חולצה יפה וכשחזרתי הביתה התיישבתי מולו וסיפרתי לו הכל על ניר - איך נפגשנו, איך נעשינו ידידים, איך תמכנו זה בזה ושמרנו אחד על השני שלא ניפול לדיכאון בגלל עוד תשובה גסה ואכזרית אחת של ´לא מתאים´ ועוד גבר אחד שלא התקשר למרות שהבטיח, ואיך חלמנו זמן רב כל כך על הנסיעה יחד לאילת.
ניסיתי להסביר לו בזהירות עד כמה חשובה לי הידידות עם ניר, חושש שמא גל לא יבין ואולי אפילו יקנא או ילעג לי, אבל לשמחתי הוא הבין הכל מיד, ובלי שהייתי צריך להגיד מילה נוספת התקשר ביזמתו לניר וביקש ממנו רשות להצטרף לטיול שלנו לאילת.
הוא דיבר עם ניר המסויג בחביבות, בענווה ובחן כה רבים עד שניר טוב המזג התפייס מיד ונעתר לו ברצון, ומרגע זה ואילך היו היחסים שלהם מצוינים.
כשיצאנו חודש אחר כך באוטובוס לאילת ניר וגל חלקו מושב בעוד שאני, עייף עד מוות, תפסתי לי מושב שלם רק לעצמי ונרדמתי עליו בשלווה, מאושר לראות עד כמה שני האנשים החשובים ביותר בחיי מחבבים זה את זה.
מאז שפגשתי את גל התחוור לי שלהיות מאוהב זה לא רק אושר ושמחה אלא גם עבודה קשה ובאמת הייתי זקוק לחופשה, אם כי ידעתי שגם באילת לא אוכל לנוח וידעתי שהכל באשמתי.
לכולם סיפרתי שאני מותש בגלל החום ובגלל שהבוס שלי מוציא לי את המיץ לפני החופש כי הוא קמצן שלא יודע לפרגן לעובדים שלו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי את האמת. מרגע שגל נישק אותי והפך לבן זוגי חוויתי סחרחורת מעייפת ומתישה של רגשות - אהבה, פחד וקנאה צורבת - שניקזו ממני את כוחותיי הנפשיים.
האשמתי בכך את עצמי וייחסתי את המערבולת הרגשית הזו לחוסר הניסיון שלי באהבה. אמנם עברתי כבר את גיל שלושים והתאהבתי כמה פעמים בגברים, אבל מעולם לא קינאתי להם, אולי כי הם לא ראו אותי ממטר ומעולם לא נגעתי באיש מהם.
גל היה בן הזוג האמיתי הראשון שלי שחלק איתי את דירתי ואת חיי, ולתימהוני גיליתי שזוגיות היא לא רק אושר צרוף של חיי מין סדירים וריחוף על ענני רומנטיקה ורודים, אלא גם המון פרטים מעשיים קטנים ומציקים שצריך להתרגל אליהם. דברים כמו הרגלי אכילה, שינה ובילוי שונים משלי.
מאז שעזבתי את הבית, קצת אחרי הצבא, לא חייתי באינטימיות משפחתית עם אף אחד, ולמרות שגל היה שותף מתחשב מאוד היה לי קשה לחלק את החלל האינטימי של דירתי הקטנה עם עוד מישהו. גם כשמדובר באדם הנחמד, הנוח, הנקי והמתחשב ביותר בעולם, עדיין הנוכחות שלו במקום שבו לא היה קודם איש מעולם מסוגלת לעייף מאוד. כמו כל בני מזל בתולה גם אני מסודר ונקי בצורה פנאטית ולמזלי גל היה מלא הבנה לקשיי ובלי שהייתי צריך להגיד לו מילה הוא השתדל מאוד לא להפריע את הסדרים הקפדניים מאוד שלי ולא ללכלך או להזיז משהו בלי לבקש רשות.
מרוב התחשבות הוא היה יוצא לטיולים ארוכים באופנים או ברגל כדי להשאיר לי קצת זמן להיות לבד.
"אני הולך לטייל כדי שתהיה לך הזדמנות להתגעגע אלי." הוא היה אומר בחיוך, בלי לשער איזה מהומה הוא מטיל בנפשי מהרגע שהוא סוגר את הדלת מאחורי גבו.
כל רגע שהוא לא שהה במחיצתי היה עינוי נוראי. ברגע שלא ראיתי אותו הייתי נתקף קנאה צורבת שאכלה את נשמתי כמו חומצה, מדמיין אותו בזרועות אחרים, מנשק ואוהב גברים יפים ומוצלחים ממני, ומתייסר נוראות.
אף פעם לא חוויתי רגשות כאלו כלפי אף אחד מהגברים שנמשכתי אליהם בעבר והתביישתי בכך מאוד. הרגשתי שאני מכתים את הדבר היפה והקסום שקרה לי וסבלתי מאוד, לפעמים אפילו בכיתי בסתר, מנסה להסתיר ממנו את העינויים שהמפלצת ירוקת העיניים הסבה לי.
מאמצי להסתיר את מה שהתחולל בתוכי לא הצליחו, במין חוש מופלא שלא ידעתי להסביר הוא היה מביט בפני וקורא בהן כל מה שחשתי.
"שוב פעם בכית צפי?" הוא היה מלטף את לחיי ומושך אותי אליו, מוחץ אותי בין גופו לבין דלת חדר השינה, "למה צפי? מה הבעיה?"
"כלום." הייתי אומר, מטמין את פני בכתפו, חש איך זווית המשקוף חורצת פסים בגבי, רועד בגלל קרבתו ובגלל שידעתי מה יקרה כעת.
"לא יפה לשקר צפריר." היה גל לוחש חרש באוזני, "אתה יודע מה קורה לשקרנים?"
"לא, אני לא יודע, תראה לי מה קורה לשקרנים."
הוא היה צוחק צחוק קריר ונוזלי, מפשיט מעלי את בגדי, מטיל אותי על המיטה ומראה לי מה קורה לשקרנים שלא מודים שהם מקנאים בכל מי שהוא מביט בו, מדבר איתו, נושם לידו.
ידיו החזקות והעדינות היו עושות בגופי כרצונו, ואני מצאתי את עצמי מציית לו ללא עוררין, מתענג על כל רגע גם כשהכאיב לי, בעיקר כשהכאיב לי.
אחר כך הוא היה נרדם, ראשו על כתפי, ואני הייתי שוכב ער, פוחד לזוז כדי לא להעיר אותו, מביט בפניו היפות, משווה את גופו השרירי החלק והמושלם לגופי השדוף והשעיר וחרד מהרגע שבו הוא יעזוב אותי ושוב אהיה לבד. 
בלילות הוא המשיך לסבול מנדודי שינה וסיוטים, ובכל פעם שהיה מתעורר הייתי מתעורר איתו, מציע עיסויים ושתייה חמה או קרה, מנסה לנחש אם הוא מעדיף אותי שקט ומתמסר, או דברן ועליז, עושה כל מאמץ להתאים את עצמי אליו, להשביע את רצונו לגרום לו אושר, יודע עם זאת שכל מאמצי הם לשווא, שום דבר שאני יכול להציע לו לא יעזור כי אני רק צפריר הרזה העלוב והמכוער ולא ברק המושלם, אהבת חייו.
לא פלא שאחרי כמה שבועות כאלו הייתי מותש. נרדמתי על מושב הפלסטיק הדביק של האוטובוס כאילו היה מיטת פאר נוחה והצלחתי לישון בלי הפסקה כל הדרך בואכה אילת.

ד. הסיבה האמיתית
לפני שנסענו הודעתי למלון שאנחנו צריכים עוד חדר, רצוי בסמוך לחדר הזוגי שהזמנו. הבחורה שענתה לי הבטיחה שהכל יהיה בסדר ובעונה הזו אין שום בעיה עם החדרים.
הייתי סמוך ובטוח שלא יתעוררו בעיות, אבל ברגע שנכנסנו למלון הכל השתבש.
פקיד הקבלה - הומו קטן ופלרטטני שהביט רק בגל, מתעלם בגסות רוח ממני ומניר - אמר לנו בנימת צער מעושה שיש להם לחץ בגלל איזה כנס מקצועי של רופאי שיניים מקנדה ולכן הוא יכול לתת לנו רק חדר אחד.
"אבל אנחנו שלושה!" צעקתי, ודפקתי באגרוף על הדלפק הממורט, "והודעתי לכם על זה שבוע מראש."
"אני מאוד מצטער." חזר ושנה הפקיד בטון משועמם וחייך אל גל חיוך זנותי, "אין לנו עוד חדרים."
"תשמע אתה!" צעקתי והתכוונתי להגיד לאוחצ´ה הקטנה ההיא מה דעתי על חבורת המטומטמים העלובים שמנהלים את המלון המפורעש הזה כשגל, נעים הליכות, עדין ותקיף כאחת, הניח יד מרגיעה על כתפי ונכנס לדברי, מפריע לי להתפוצץ מכעס על ההומואית הקטנה שהתחזתה בחוסר הצלחה כזה לפקיד קבלה.
"אז מה אתה מציע לנו לעשות," הוא רכן, מביט בתג השם שהתנוסס על חזהו המנופח משרירי חדר כושר של פקיד הקבלה, "אוהד?"
"יש לנו סוויטה שתעלה לכם פחות משני חדרים ויש בה די מקום לשני זוגות." עפעף אוהד בחינניות של היפופוטם מיוחם.
"נהדר." קרן אליו גל, "ממש הצלת אותנו, תודה אוהד."
"אז למה לא אמרת לנו את זה מיד?" התפרצתי לשיחת הנימוסין שלהם. התכוונתי להגיד לאוהד עוד מילה או שתיים על אופיו, יכולתו המקצועית, והמקצוע של הנשים במשפחתו, אבל ניר ששתק עד כה בסבלנות משך אותי משם לעבר המעלית, מסנן לי לסתום כבר, ועד שגל הצטרף אלינו, מחייך בחביבות אל הבל בוי הקשיש והחרמן (עשה רושם שכל אנשי הצוות במלון ההוא היו חבורה של סוטים הומואים חרמנים) שהעמיס את חפצינו על עגלה כבר נרגעתי קצת, ואפילו אני הודיתי שהמסג´ים חינם שהוא השיג תמורת עוגמת הנפש שנגרמה לנו מהווים פיצוי נאות.

הסוויטה שקיבלנו הייתה נחמדה מאוד - חדר שינה גדול צופה לים, סלון נחמד עם ספה נפתחת נוחה – "תוכל להביא לכאן מישהו אם יתחשק לך." העיר גל לניר שהאדים במבוכה וברח לשירותים.
הייתה שם אמבטיה ענקית, ארונות בגדים מרווחים, טלוויזיה, רדיו ומיני בר גדוש בקבוקים קטנים וחמודים שלפי מחירם היו אמורים להיות גדולים יותר.
הסתדרנו מצוין, אני וגל בחדר השינה וניר בסלון, ומיד אחרי שפרקנו את המזוודות, התקלחנו, לבשנו בגדי ים ורצנו לחוף.
היה מדהים. עם גל לצידנו כבר לא היינו פרחי קיר ביישנים שעומדים בצד ורק מסתכלים איך כולם מבלים בנעימים אלא צורפנו לחבורה גדולה, רועשת ומלאת בטחון עצמי שתפסה חלק נכבד מהחוף ובלתה בנעימים בשחייה, משחק כדור עף ומטקות, ובעיקר סקירת גברים אחרים.
גל הכיר שם המון בחורים שזכרו אותו מהצבא, מתל אביב ומהשנה שבילה בלימודים בירושלים. כל אחד ממכריו הותיקים היה חייב לחבק ולנשק אותו ולספר לו המון דברים, מה שכמובן עורר את קנאתי השוצפת, אבל עם ניר לצידי, מרגיע אותי, מסיח את דעתי, ולפעמים פשוט סותם לי בכוח את הפה, הצלחתי לעבור את הקטע הזה בשלום.
גל היה נהדר כלפי, הציג אותי כחבר שלו בפני כולם, מרח אותי כל הזמן בקרם שיזוף, הקפיד שאחבוש כובע ואשתה המון מים. למיץ סירבתי כי הוא מתוק ואני הקפדתי מאוד על כמות הקלוריות שצרכתי למרות שגל שב ואמר לי שאני צנום ודקיק וחטוב, ומספיק כבר, לא עושים דיאטה בחופשה.
בערב הוזמנו למסיבת חוף שנערכה במסעדת דגים על שפת הים לכבוד יום הולדתו של מכר של גל. בבר היה שפע מהמם של יין ובירה, ואפילו אני שלא אוהב אלכוהול מצאתי את עצמי מתפתה לשתות קוקטיל צבעוני עם מטריה עליזה שטעמו היה כשל מיץ פרות.
ניר שתה בירה צ´כית מרה ובהירה בחברת בחור נחמד שהוא פגש אתמול בים וכנראה נדלק עליו, דבר שהביך אותו מאוד.
גל בילה את רוב זמנו בריקודים, ובין ריקוד אחד לשני  שתה יין ובירה, וכדי לגוון אפילו שאף קצת מנרגילה שהכילה איזה סם, אולי חשיש, לא העזתי לשאול. הוא הוריד את חולצתו ורקד רק במכנסים קצרים, נראה כמו אליל זהוב ויפה בין כל הרוקדים.
אחרי שסיימתי את הקוקטיל הרגשתי מספיק משוחרר כדי ללכת לרקוד אתו למרות שתמיד טענתי שאני מסורבל וחסר כל חוש קצב.
רקדנו והשתוללנו יחד, ואחרי עוד קוקטיל, הפעם בצבע שונה ועם מטריה אחרת, גיליתי שחוש קצב הוא דבר שמפריזים בערכו, ואפשר ליהנות יפה מאוד גם בלעדיו. מעולם לא נהניתי כל כך ממסיבה, כל כך נהניתי עד שלא שמתי לב שניר נעלם לאי שם, ורק שעתיים אחר כך, כשפרשנו לנוח כי גל התעקש שהוא הרוס והוא לא עומד יותר בקצב שלי גילינו שניר איננו.
"הוא בטח הלך עם אורי, הבחור הזה שנדבק אליו עוד בבוקר." אמר גל, אבל אני לא נרגעתי, "ניר לא היה מסתלק סתם בלי להגיד כלום." התעקשתי, ופתאום חשתי בחילה מרוב שתייה והראש התחיל לכאוב לי בגלל המוזיקה הרעשנית.
גל נדבק בדאגה שלי ובלי ויכוח הסכים ללכת לחדר במלון לחפש את ניר וכן, שם הוא היה, יושב על הרצפה, דחוק בין הספה לכורסא, חולצתו היפה והחדשה שנקנתה במיוחד לכבוד הנסיעה לאילת קרועה מעט, ודמעות זורמות על לחייו.
לבי זינק לגרוני מרוב חרדה. "ניר." כרעתי על ברכי לפניו ובכוח שלא ידעתי שמצוי בי משכתי אותו אלי, מושיב אותו על הספה, בודק אותו במהירות - הייתי חובש צבאי - מחפש סימן לפציעות ולחבלות פיזית.
הוא היה בריא ושלם, אבל חולצתו הייתה קרועה והוא בכה.
"מה קרה לך חמוד? תספר מה קרה נירי?" התחננתי וחיבקתי אותו.
גל התיישב מצידו השני, הניח יד על כתפיו ושאל מה קרה עם אורי.
ניר טמן את פניו בידיו והתייפח, "הוא ניסה... הוא רצה... הוא..."
"מה? מה הוא עשה לך? אני ארצח אותו!" התפרצתי בזעם, נכון לרוץ החוצה ולעשות שפטים באותו אורי שלמען האמת עשה רושם של בחור די נחמד, קצת מבוגר מאיתנו, אבל בהחלט אדם חביב.
"תרגיע כבר צפי, אני מכיר את אורי המון שנים והוא בחור נחמד מאוד, בטח שלא אנס. כנראה שיש פה איזה אי הבנה. אולי תספר לנו בדיוק מה קרה?" שפך גל מים קרים על חמתי הבוערת.
"הוא הזמין אותי לטייל בחוץ על שפת הים וניסה לגעת בי, ניסה להוריד לי את המכנסיים וגם רצה שאני אגע בזהו שלו ו..."
"בזהו שלו?" השתומם גל בחוסר רגישות שעצבן אותי, "מה, אתה ילד קטן? אורי אוהב בחורים מהטיפוס שלך והוא רצה שתעשו קצת סקס על שפת הים, מה הקטע שלך?"
"אל תהיה דביל כזה!" התנפלתי על גל בזעם, "אתה לא יודע שניר אף פעם לא... לא..."
"שתוק!" צעק עלי ניר בזעם, "זה לא עסקו." וברח למקלחת.
"הוא בתול?" חזר גל לדוש בנושא הרגיש הזה שהיה כקוץ בבשרו של ניר עדין הנפש והרגיש.
"כן, הוא בתול. הוא לא היה צריך רק לצאת מהארון אלא גם להפסיק להיות דתי, ודברים כאלו לוקחים הרבה זמן. לא אצל כל אחד זה הולך בקלות כמו אצלך."
"נו, די צפי, תרגיע. איך יכולתי לדעת? הבחור עוד מעט בן שלושים ומתנהג כמו ילדה בת עשר, תודה שזה קצת יוצא דופן."
"ניר הוא בחור יוצא דופן." אמרתי, "וזו מחמאה, הוא לא הולך למיטה סתם ככה עם כל אחד כמו שאר ההומואים, הוא בחור רגיש והוא בררן ו..."
"הוא בתול בגיל שלושים וזה פסיכי לגמרי, ועד שהוא מצא מישהו שנדלק דווקא על שמנגוץ שעיר כמוהו הוא ברח לו, וזה לא שיש תור של בחורים שמתים לזיין אותו. מה הקטע שלו?"
"ומה הקטע שלך? הבעיה שלך שאתה שטחי כמו כל ההומואים התל אביביים המגעילים האלו!" צעקתי בחמת זעם, פגוע מאוד מדבריו שהיו אמנם האמת לאמיתה, אבל אמת פוגעת מאוד.
"אני שטחי?" נעלב גל, "ומה אתך? אתה יותר טוב? אם באמת הצורה החיצונית לא הייתה חשובה לך אני בטוח שהיית עכשיו עם ניר, לא איתי, ואם באמת הייתי כזה שטחי אתה חושב שהיה מצב שהייתי אתך?"
שתיקה כבדה ומביכה נפלה עלינו אחרי שהאמיתות המכוערות הללו נזרקו לחלל החדר. לא יכולנו להביט אחד בשני, וכל אחד מאתנו הלך לפינה אחרת של החדר, ואז יצא ניר מהמקלחת, רק מגבת כרוכה סביב מותניו, וביקש שנפסיק בבקשה לריב בגללו.
"אנחנו לא רבים בגללך, אנחנו סתם מתווכחים ויכוח טיפשי." ניסיתי להרגיע אותו.
"אז תתחבקו שאני אראה שהתפייסתם." דרש ניר.
גל פרש לעברי את ידיו ואני חשתי אל זרועותיו וחיבקתי אותו בתחושת הקלה.
"יופי." אמר ניר בשביעות רצון, "ותדע לך שאתה צודק גל, באמת התנהגתי כמו ילד קטן וטיפש, אורי היה מאוד נחמד והחמיא לי מאוד, ורצה פשוט ששנינו נהנה יחד, אבל אני... אני פשוט דפוק על כל הראש."
"אל תדבר שטויות, אתה לא דפוק." אמר גל בטוב לב ומשך אותו לחיבוק שלנו ונישק את פדחתו המגולחת, "אתה דובון חמוד ומתוק." אמר לו בחיבה.
"ואתה כוסון מדהים." אמר ניר לתדהמת שלשתינו, כי בדרך כלל ניר לא נהג להתבטא ככה, ומשך מעליו את המגבת, "ואני רוצה שאתם שניכם תלמדו אותי מה עושים כדי שאני אפסיק להתנהג כמו ילדה ביישנית ואהיה סוף סוף גבר."
החלפתי מבט המום עם גל שלא נראה מופתע במיוחד, למעשה היה לי רושם שהוא מסתיר רבע חיוך משועשע בזוית פיו, ולקחנו את ניר למיטה.
למרבה המזל היה עדיין די אלכוהול בדמנו כדי לעזור לנו להתגבר על המבוכה הראשונית ואחרי שהיינו ערומים ועם זקפה העניינים התנהלו בקלות מדהימה. מיד היה ברור שגל הוא בעל ניסיון רב בפעילות מסוג זה, הוא כיוון אותנו והורה לנו מה לעשות בביטחון ובעדינות תקיפה שהרגיעה אותי ואת ניר המתוח, ליטף והחמיא ואפילו התלוצץ קצת, ודאג ששנינו נגיע לסיפוק לפניו.
אחר כך אמר ניר שהוא מאוד מודה לנו ושהוא חייב להיות קצת לבד, ופרש לספה.

"אני מצטער על מה שאמרתי קודם גל, נורא כעסתי, לא התכוונתי באמת."
"זה בסדר, אתה צודק. אני מנסה להילחם בצורת המחשבה השטחית הזו, אבל קשה ללכת נגד הזרם, אתה יודע איך זה."
"כן, אני יודע."
"לא קנאת כשראית אותי עם ניר? אני יודע שאתה קצת... שיש לך טיפה בעיה עם הנושא הזה."
"לא." שיקרתי, "עשה לי טוב לראות אתכם נהנים." וזה אפילו היה נכון במידה מסוימת, כי לתימהוני הקנאה שחשתי כשראיתי אותם נוגעים זה בזה גירתה אותי מאוד.
"שקרן." צחק גל ונשכב עלי, מחזיק בכוח את פרקי ידי מעל לראשי, "קנאת, נכון?"
"כן." הודיתי, "אבל זה היה נורא מגרה לראות אותך... אתה יודע."
"לא, תגיד."
"זה היה נורא וגם מגרה." סיכמתי והתחלתי להזיל דמעות בעוד הוא חודר לתוכי שוב, הפעם בכוח, זונח את ההתנהגות העדינה והמתחשבת שהפגין כשהיינו עם ניר.
"אני אוהב אותך גל." יבבתי, "אני כל כך אוהב אותך."
"אני יודע." ענה גל חרש, "אני מצטער." הוסיף והתגלגל מעלי, מצטנף בקצה המיטה בגבו אלי, סימן בדוק לכך שהוא לא רוצה שאגע בו כרגע.
"למה אתה מצטער? אתה עוד אוהב אותו?" לא היה צורך לפרט, לשנינו היה ברור שאני מתכוון לברק.
"כן, אני עוד אוהב אותו למרות שהוא העיף אותי."
"העיף אותך? אבל חשבתי שאתה עזבת אותו? במייל ששלחת לי כתבת שאתה עוזב אותו כי אתה לא יכול יותר לסבול אותו."
"זה לא היה מדויק. הוא גירש אותי, אחרת לא הייתי עוזב אותו."
"אבל למה שיקרת לי?" נדהמתי.
"כי התביישתי, הרגשתי כל כך מושפל, לא רציתי שתדע שהוא העיף אותי ושיקרתי, אבל הסיבה האמיתית שבאתי אליך היא שברק העיף אותי מהבית."
"למה? למה הוא עשה לך את זה?"
"לפי מה שהוא אומר זה היה כדי להגן עלי. כל כמה חודשים היינו נבדקים ובבדיקה האחרונה הוא קיבל תשובה חיובית ואני שלילית. למחרת, כשהוא ראה שאני לא מסתלק לבד הוא ארז את כל הדברים שלי וזרק אותי החוצה."
"חיובית... שלילית..." חזרתי לאיטי על דבריו, קצת מבולבל, היה מאוד מאוחר והייתי שתוי קצת ועייף מאוד. לקח לי זמן להבין את כוונתו, אבל בסוף קלטתי למה הוא מתכוון.
"הוא לא רוצה אותך כי הוא נשא?"

"כן. הוא לא רוצה להיות איתי כי אני בריא והוא נשא איידס, ועכשיו לך כבר לישון צפי, אתה עייף ומחר תכננו ללכת למצפה התת ימי. לילה טוב."

אין תגובות:

פרסום תגובה