עוקבים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

א. ההפוכים

1. בגלל העיניים היפות שלו
אצלנו הכול היה הפוך - קודם גרנו יחד, אחר כך ישנו באותה מיטה, ורק בסוף היה סקס.
ואהבה? מה עם אהבה? ישאל הקורא המופתע.
מאין לי לדעת? בשבילי אהבה היא תעלומה גדולה. הוא טוען שהתאהב בי ממבט ראשון והחליט לשכור יחד איתי את הדירה שלנו רק בגלל העיניים היפות שלי, ואני אומר לו - שבי, טיפש אחד, הרי העיניים שלך יפות הרבה יותר, על מה אתה מדבר בכלל?
"אל תקרא לי טיפש." הוא מתרתח. "ואם אני טיפש, אז אתה סתם דביל." ודוחף אותי.
אני דוחף אותו חזרה, דוחפים לפה ולשם עד שאחד נופל על הספה והשני קופץ עליו.
"מספיק כבר עם המשחק המקדים הזה בציבור, לכו תשיגו חדר." רוטן המיתולוגי שלי שמאס כבר מזמן במהומה שאנחנו מעוררים בסלון המוקפד שלו.
"מה תשיגו חדר? כבר יש לנו, ואפילו שניים." הוא אומר וצוחק, וגומות מתוקות צצות משני עברי פיו.
"אוי, אתה כזה מתוק." נאנח גילי, החבר הנוכחי של המיתולוגי וצובט את שבי בלחי, וזה האות בשבילי לקחת אותו משם ולהסתלק לדירה שלנו שמעבר לרחוב.
בגלל הדירה הקטנה הזאת נפגשנו. עמדתי מול המודעה שנתלתה על עמוד חשמל מול הסופר והושטתי יד לתלוש את הפתק האחרון עם מספר הטלפון שנותר מידלדל מדף משובץ שעליו נכתב בכתב יד מרושל – דירה חמודה, קומה ג' במרכז, מרוהטת, דוש.
לא שמתי לב מתי הוא הגיע, הוא כאילו צץ מאי שם ופתאום הושיט את ידו וניסה להקדים אותי בתלישת הפתק הפעוט.
ככה יצא שדבר ראשון ראיתי את היד שלו, יד שחומה, צרה, ארוכת אצבעות ויפה. יד שהייתי שמח להרגיש על גופי, חלפה מחשבה במוחי, ואז הפניתי את ראשי וראיתי אותו. שחום כזה ורזה, עיניים של במבי - כהות ומלוכסנות קמעה, עטורות ריסים שחורים צפופים - תלתלים של כושי ושיניים לבנות מציצות מבעד לשפתיים מלאות בצבע ארגמן סגלגל. צעיר מידי בשבילי, חמוד כזה, לא הסגנון שלי, אבל בהחלט חמוד.
"אני ראיתי את המודעה קודם." גייסתי את כל הסמכות הגברית שעמדה לרשותי – האמת, מעט מאוד - אבל הוא נראה לי קטן ורזה וצעיר כל כך עד שהצלחתי במפתיע להישמע תקיף ומלא בטחון כמו אחי הגדול.
"לדעתי, ראינו אותה יחד." אמר בנחת, והישיר אליי את מבט הבמבי התמים שלו. "תראה," הוסיף לפני שהספקתי לחשוב על תגובה הולמת. "בוא נלך ביחד, אולי בכלל אין על מה לדבר, ואולי יש? למה לריב לפני שנראה על מה מדובר?" מה שנכון נכון, חשבתי והסכמתי.
התקשרתי למספר המצוין על הפתק וקול אישה מבוגר ועייף אמר לי במבטא רומני שהדירה נמצאת ברחוב תות, פינת רחוב טליה, לא רחוק מהמקום שבו עמדנו. לא היה אפילו טעם להזיז את האוטו מהחניה שמצאתי בניסי ניסים בשביל לנסוע לשם.
הלכנו ברגל, וברגע שהגענו הבנתי מיד שכבר הייתי שם פעם עם המיתולוגי שלי כשהלכנו לדירה של סבא שלו ז"ל שגר ממש מעבר לפינה.
"סבא של חבר שלי גר בדיוק שם." אמרתי והצבעתי על הדירה שאותו תריס מתכת ישן שעוד סבא של מיכה התקין בזמנו סגר על המרפסת שלה. אחרי שנפרדנו, מיכה קנה את הדירה של סבא שלו מהוריו, צבע את התריס בכחול עז וגזם את עץ האיקליפטוס שהצל על חלון חדר השינה.
היום שוכב איתו שם בחור אחר. חשבתי, ועל אף שידעתי שזה לטובה ועדיף ככה, חשתי צביטה של געגועים.
"חבר טוב שלך?" שאל הצעיר השחום שלצידי, שבינתיים הספיק להציג את עצמו כשבי, קיצור של שבתאי.
"יותר מחבר, הוא המיתולוגי שלי." אמרתי כמעט מבלי משים, ורק אז קלטתי שבעצם יצאתי ברגע זה ממש מהארון בפני אדם זר לחלוטין.
החיוך ששלח אליי, חיוך זוהר שנראה גדול מידי לפניו הצרות והעדינות, הבהיר לי שהבחור לא רק שלא הופתע או הזדעזע מהגילוי, אלא נמלא אושר גדול לשמוע שאני שייך לעדת הפייגלעך.
"אני גם," אמר בשמחה גלויה. "נכון שזה נהדר?"
ניסיתי לחייך חזרה, אבל בליבי כבר ויתרתי על הדירה. לא היו לי אשליות, בלי שותף לא הייתי יכול להחזיק דירה משלי, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי בעוד מתחרה שיגור איתי. רציתי לגור עם בחורה נחמדה שאפשר יהיה לסמוך עליה שתבשל, תעשה קניות, ותנקה, ובתמורה אני אפתה את החברים היפים והחרמנים שלה, ואם יהיה צורך אתקן את הברזים הדולפים ואזיז רהיטים כבדים.
הגורל רצה אחרת.
הדירה הייתה בדיוק, אבל בדיוק מה שרציתי. ברגע שנכנסתי פנימה כבר לא רציתי לצאת. יש מקומות כאלו שנותנים לך הרגשת בית. משהו בקירות, בזווית שהאור נופל על המרצפות, האופן שהמרפסת נפתחת בנועם לעבר הגינה, הסידור של המטבח והצבע של אריחי האמבטיה, הכול משדר לך - הגעת הביתה, תנוח, אין צורך לחפש יותר.
היו שם שני חדרי שינה מוארים עם שירותים משופצים בטוב טעם, סלון נחמד, ומרפסת רחבה עמוסה עציצים, ולפני שהבנתי מה ואיך מצאתי את עצמי מבטיח לגברת אורבך שאני אוהב מאוד עציצים, ושאטפל בהם במסירות. היה לי ברור לי שאני לא יכול להרשות לעצמי את שכר הדירה בלי עזרה, ושהחלום על השותפה הנחמדה שאוהבת לבשל יישאר בגדר חלום. הייתי תקוע בין גברת אורבך שרק רצתה לגמור כבר עם העינוי הזה של זרים שהתרוצצו אצלה בבית, ובין שבי שהשתוקק עוד יותר ממני לגור בדירה הקטנה והמטופחת הזאת.
"ואת משאירה את כל הרהיטים, גברת אורבך?" שמעתי אותו שואל אותה בחביבות בעודו סוקר בהתפעלות את מיטתה - מיטה ענקית מעץ מהגוני כהה עם מוטות אפיריון מחוטבים לנוי.
"כן," אמרה גברת אורבך, קצת בצער. "אין בבית האבות מקום לרהיטים האלו, ורק להוציא אותם מהדירה יהיה מסובך כל כך ויקר שממש לא כדאי... ואולי עוד אחזור הביתה... הכי פשוט שהם יישארו פה."
"את צודקת," מיהר שבי להסכים בחלקלקות לשון, "אל תדאגי, אנחנו נטפל בהם נהדר, אני ממש מת על הרהיטים הישנים והיפים האלו. היום כבר לא עושים דברים באיכות כזאת." החליק על פיתוחי העץ באצבעות דקות, ארוכות ורגישות, ושוב חזר בעיני רוחי המראה המטריד של אצבעותיו על גופי, חיזיון שמיהרתי להסיט הצידה. לא עושים סקס עם שותפים לדירה הזכרתי לעצמי את כלל הברזל שלי, בעודי מבין שאני תקוע עם הבחור הרזה והשחום הזה, ומשלים לאיטי עם העובדה הזאת.
'בחיים צריך לדעת להתפשר.' חשבתי לעצמי. אני יודע, אני נשמע כמו אימא שלי - הפולנייה המקורית – אבל כמו שגם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום גם פולניות מרגיזות צודקות לפעמים.
אני לא בן אדם ספונטאני ושונא להחליט מהר מידי. אם זה היה תלוי בי הייתי מבטיח לגברת אורבך שאחזור אליה בעוד יום-יומיים עם תשובה, אבל שבי קורץ מחומר אחר. ברגע שגברת אורבך פנתה למטבח להביא לנו כיבוד הוא שאל אותי בלחש להוט אם הדירה נראית לי. 
הנהנתי לאות כן, וניסיתי להגיד שבכל זאת אני עוד צריך לחשוב על זה, אבל הוא כבר שעט הלאה והחל לשרבט זיכרון דברים.
כשיצאנו משם אחרי חצי שעה, מפוטמים בעוגיות החמאה המצוינות של גברת אורבך, (שבי הספיק לקחת ממנה את המתכון), כבר היינו השוכרים הגאים של הדירה שלה, ולא עוד אלא שגם קיבלנו זכות ראשונים במקרה שהיא תימלך בדעתה ותחליט להישאר בבית האבות עד מאה ועשרים ולמכור את הדירה שלה.
בדרך החוצה התחלנו לספר זה לזה פרטים נחוצים זה על זה. שמות משפחה למשל - הוא סוויסה, שבתאי סוויסה. אני אמנון הררי (לשעבר ברגר) המכונה נוני בפי מכריי. הוא סיפר שהוא עובד ולומד, אבל לא פירט. אני סיפרתי שכמעט סיימתי את הלימודים ונשאר לי רק לעשות את הפרויקט בהנדסת מכונות. אני כבר עובד בבית מלאכה באזור התעשייה של המפרץ, ומת להיות עצמאי ולברוח מהבית הפולני החונק והמגונן מידי.
"ואתה?" פניתי אליו, "אתה גר אצל ההורים?"
הוא הניד בראשו בתנועה חטופה ומיהר לשנות נושא ולדבר על הכסף שאין לו בדיוק את כולו, נראה כל כך נבוך ואומלל עד שליבי נכמר מרחמים. 
להיות צעיר ותפרן זה מצב שהכרתי היטב על בשרי.
"אין בעיות," אמרתי בנדיבות, "אני אקח את החדר הגדול ונחלק את שכר הדירה. מאה שמונים דולר אני, ואתה מאה עשרים. תוכל לעמוד בזה?" הוא גמגם שאולי, ולא בטוח, ותלוי אם ישיג את העבודה שהוא רוצה או לא.
"אז יש לך עבודה או שאין לך עבודה?" התבלבלתי, לפי ההיגיון שלי לא שוכרים דירה לפני שיש עבודה ומשכורת מסודרת. מה, לא ככה?
"כן, אבל... אל תדאג, יהיה בסדר." הבטיח לי שבי ולחץ את ידי לפרידה. ושוב היד הזו, השחומה, הדקה והיפה מבלבלת את מחשבותיי המסודרות. החלפנו מספרי ניידים, קבענו להיפגש בשבוע הבא בדירה, ונפרדנו בחום.
שבוע אחר כך הוא הביט בפליאה באחי שכושל תחת נטל של קרטון ענק מלא ספרים וכלי בית, בעוד אני עולה אחריו עם עוד קרטון מלא בגדים. אחריי דשדש חבר של אחי, נושא את המחשב שלי בעוד ששבי הגיע עם מזוודה צנועה בלבד ועוד תיק תלוי על כתפו, הוא נראה כמו תייר שבא לחופשת סוף שבוע, לא כמו אחד שעובר דירה.
"זה כל מה שאתה מביא? חוץ מזה אין לך שום דבר?" נדהמתי כל כך עד שנימוסיי הטובים נשכחו ממני. "מה עם מחשב, ספרים, סירים, משהו?"
למראה פניי המופתעות הוא משך בכתפיו, מסווה את מבוכתו בהבעה של שוויון נפש. לא, זה הכול. אין לו כלום חוץ ממה שהוא נושא עליו.
"קיבלתי את העבודה שרציתי." אמר בחיפזון בניסיון כדי לשנות נושא.
"מזל טוב, אני שמח, במה אתה עובד?" תחום עיסוקו נשמט איכשהו משיחתנו הקודמת.
"אה... במלונאות. גמגם שבי תשובה שהנסתר בה רב על הנגלה, ולמזלו כולנו היינו עסוקים מידי מכדי להתפלא ולחקור.
רק אחר כך התברר שהוא עובד כפקיד קבלה, ומשמש בל-בוי לעת מצוא במלון אחד, ולא מן המשובחים. לזכותו אגיד שעמד תמיד בהתחייבות הכספית ושילם את חלקו בשכר הדירה בזמן למרות שלעיתים היה עליו למלצר, ואפילו לשטוף כלים כדי להרוויח מספיק כסף.
"מה אתה לומד?" שאל אחי בתום לב, והניח באנחת רווחה את הקרטון הרביעי והאחרון במספר בחדר השינה הגדול שהיה אמור להיות שלי בעוד שחדר השינה הקטן יותר שהייתה בו רק ספת נוער נפתחת הוקצה לשבי ששילם כאמור שכר דירה מופחת. שבי לא ענה לאחי על שאלתו אלא רק גנח וקילל חרש בערבית מרוקאית עסיסית - קללות שעוד אלמד להכיר היטב בעתיד.
חשתי לחדר השינה שלו ומיד הבנתי שאנחנו בצרות, גברת אורבך נמלכה בדעתה ולקחה את ספת הנוער, משאירה ברוב התחשבות שטיחון נאה וארונית לילה, אבל בלי ספה תואמת.
"איפה אני אישן?" הביט שבי במבט נוגה ולח על השטיח, "אפילו שק שינה אין לי."
"אל תדאג, עד שנקנה לך ספה נסתדר במיטה שלי." אמרתי בקלות דעת, ועד היום, כשאני ממש כועס אני צועק עליו שאני הולך לקנות ספה כדי שאוכל לישון לילה אחד בשקט.
אחרי שהסבלים המתנדבים שלנו הלכו עמדתי לסדר את בגדיי וחפציי בארון הקיר הענקי והריק של גברת אורבך. גיליתי שאני לא יוצלח גמור בקיפול בגדים ותלייתם. עד היום אימא עסקה בכך וחשבתי שזה עניין של מה בכך לקפל גופיות ותחתונים, ולתלות מכנסיים וחולצות על קולב.
טעות מרה, הכול יצא תחת ידיי מקומט ומבולגן. שבי נחלץ לעזרתי וגילה כשרון לא מבוטל באילוף הבגדים הסוררים שלי. רק אז התברר שהוא עוסק בלימוד אופנה ועיצוב בדים, והוא גם טבח חובב בזמנו החופשי.
"אימא שלך בטח מצטערת לאבד עוזר כל כך חרוץ ומוכשר." הערתי בתום לב כשחגגנו את סיום מלאכת הסידור על צלחת פסטה ברוטב גבינה טעים להפליא שהוא הכין כלאחר יד. הוא הסמיק קצת והודה שאימא שלו בעצם די כועסת על הכישרונות שלו, והייתה מעדיפה שיתעסק במשהו גברי יותר.
"כמו הנדסת מכונות?" גיחכתי.
"הוריי היו מאושרים אם הייתי מגלה נטייה להנדסה, אבל אפילו בגרות במתמטיקה אין לי." הודה בעצב.
"לא נורא, אתה מבשל ממש טוב. זה לא פיצוי מספיק?"
הוא הניד בראשו בעצב לאות לאו. "אני משתדל לא להיכנס למטבח בבית, גם ככה הם חושדים שאני הומו." אמר בקול חרישי ומודאג.
"אבל זה מה שאתה." נדהמתי, "מה? הם עוד לא יודעים שאתה הומו?"
"אנחנו לא כל כך מדברים על זה." נאנח שבי.
אבל..." ניסיתי להבין, "מה זאת אומרת לא מדברים על זה?"
הוא שוב משך בכתפיו, משיכה קלה שרימזה על פער בלתי ניתן לגישור שאין אפילו טעם לדון בו. "אני חי את החיים שלי והם את שלהם."
"והם לא שאלו לאן אתה עובר? לא סיפרת להם שהשותף שלך הוא הומו?"
"הם לא ממש מבינים שעברתי דירה," השפיל שבי מבט, "הם חושבים שאני... אני עובד במלון אז הם חושבים שאני כאילו ישן שם מידי פעם ו... טוב, הם די עסוקים, הם לא ממש שמו לב שבעצם אני כבר לא גר בבית."
הייתי מוכה תדהמה. אימא שלי שמה לב לכל דבר שעשיתי או לא עשיתי. כל חיוך שחייכתי או אנחה שנאנחתי נרשמו. היה עליי להיות אשף הדיפלומטיה והעיתוי רק כדי להודיע לה את בשורת האיוב שגם אני - הגוזל האחרון שנותר בקן - עומד לפרוח ממנו. איך יכול להיות שההורים של שבי לא שמו לב שבנם חובב העיצוב והבישול הוא הומו, ושהוא כבר לא גר בבית?
"במה ההורים שלך עסוקים כל כך?" השתאיתי.
"עסוקים, אתה יודע, יש לי שתי אחיות נשואות, ועוד אח שהולך להתחתן, ויש נכדים, וסבתא חולה, ודוד שרוצה לעלות מצרפת ועוד לא החליט. יש להם המון עיסוקים חוץ ממני."
"אז... זאת אומרת ש... שסתם הסתלקת מהבית?"
"משהו כזה." סיכם שבי בנחת ופנה להדיח את הכלים.
"אבל הם לא ידעו שאתה מתכנן לעזוב? לא סיפרת להם שאתה מחפש דירה?" 
המשכתי לא להבין.
"לא חיפשתי דירה. ראיתי אותך קורא את המודעה והחלטתי ללכת על זה... ככה זה אצלי, אני מחליט מרגע לרגע, לפי הרגש." ניסה שבי להבהיר לי את השקפת עולמו.
אני מודה שלא הבנתי, ועד היום אני לא קולט איך זה יתכן בכלל, להחליט ככה, בגלל בחור ומודעה שראית במקרה שזהו, אתה עובר דירה ודי? עד היום הוא מדהים אותי בתגובות הספונטאניות שלו, וכל פעם אני משתומם מחדש איך זה שאני שמתכנן מראש כל דבר, והוא, שלא מתכנן כלום מראש, מצליחים לחיות יחד בלי לרצוח זה את זה.
 
אתם בטח מצפים לשמוע שכבר מהלילה הראשון... לא, בכלל לא. בימים הראשונים היינו כמו חברים בצבא או בפנימייה שגרים באותו חדר. ישנו אמנם באותו חדר ובאותה מיטה, אבל היה אז חורף, ושנינו ישנו בפיז'מות, ולא נרשם שום מגע. היינו מאופקים ומנומסים ולקח לנו זמן מה להכיר אחד את השני ולהרגיש נוח זה עם זה.
אחרי כמה ימים של מגורים משותפים התרגלנו לראות זה את זה רק בתחתונים, ידענו איך השני מתגלח, איזה קולות הוא משמיע כשהוא מתעורר, איך הוא מצחצח שיניים בבוקר, ואיך הוא שותה את הקפה שלו. הוא גילה שאני קם בלי שעון מעורר גם בבקרים קרים וגשומים, ואפשר לסמוך עליי שאכין לו קפה ואתעקש שיקום בזמן ולא יאחר, ואני למדתי שהוא שר בבריטון ערב שירי חזנות מסתלסלים בנוסח מרוקאי כשהוא מתגלח. הוא למד שאני אוהב עוגות שמרים טריות עם הקפה, ואני גיליתי שהוא מעדיף טוסט עם דבש ושנינו אהבנו דווקא את הנס קפה הפשוט של עלית, ולא את הקפה המגורען המשובח יותר. ובכל זאת, הכול היה תמים ובלי שום מגע כאילו שהיינו שני סטרייטים מהוגנים.
אחר כך הוא סיפר שרצה אותי מהרגע הראשון, אבל התאפק כי פחד שאדחה אותו ומחמת אי הנעימות יהיה עליו לחזור לבית ההורים, ואילו אני, למרות שחלף בי מידי פעם הרהור זימה שבעצם הוא בחור מאוד... מאוד סקסי, ואני אוהב את הריח שלו, ואת הנוכחות שלו לצידי במיטה, אבל... ומיד נזכרתי בהחלטה ההגיונית שהחלטתי שאסור לשותפים לדירה לקיים יחסי מין, ושאני בעצם נורא עסוק בעבודה, ומי צריך את הבלגאנים הללו? ומיד הייתי מדכא את היצר הרע ועושה מקלחת קרה. אולי היינו ממשיכים ככה עד עצם היום הזה, אבל בערך שבוע אחרי שהתחלנו לגור יחד הייתה סופת רעמים וברקים - האחרונה באותו חורף.
היינו בחדר השינה והתכוננו ללכת לישון כשפתאום הבריק ברק עז, וקול רעם חזק מאוד נשמע ממש מעל גג הבית. האור כבה בפתאומיות ושבי צעק בבהלה וזינק לזרועותיי. רציתי להגיד לו שיירגע כי זאת סתם הפסקת חשמל, ועוד מעט האור יחזור, אבל פתאום מצאתי את עצמי מנשק אותו, ועד שהאור חזר, חצי שעה אחר כך, כבר היה מאוחר מידי לחזור ולהיות הגיוני ושקול.
רק זמן רב אחר כך דיברנו על מה שקרה, וגם אז יותר גמגמנו מאשר דיברנו, אבל היה ברור לשנינו שפשוט נועדנו זה לזה. הגוף שלי והגוף שלו, כל כך שונים זה מזה במבנה ובצבע, כמו הותכו יחד, ומהרגע הראשון שררה ביניהם הבנה מופלאה. בחוש שמעל להגיון הם ידעו בדיוק איך לענג זה את זה ולהתאים זה לזה בצורה מופלאה. מבחינה מסוימת זה היה כמו לחזור הביתה, שנינו הרגשנו כאילו הכרנו זה את זה פעם, בעבר רחוק, וכעת שבנו ונפגשנו מחדש.
כשנפגשנו שנינו היינו באמצע שנות העשרים שלנו - אני מבוגר ממנו בשלוש שנים - ושנינו היינו מנוסים מספיק כדי לדעת עד כמה התאמה כזאת היא נדירה ומיוחדת. בדרך כלל לוקח זמן רב להכיר בן זוג חדש, ועד שלומדים מה ואיך, כמה ולמה, יש המון רגעים של מבוכה ותסכול.
לא מעט יחסים נהרסו כי בני הזוג לא הצליחו להסביר זה לזה מה הם רוצים באמת ולא היו מספיק גילוי לב כדי ששיתוף הפעולה במיטה יעלה יפה, אבל אתו זה היה מושלם מהרגע הראשון. כל מה שעשינו זה לזה היה נכון, מושלם ומדויק בצורה שטנית ממש.
עד היום אני שואל את עצמי אם היינו מצליחים להחזיק מעמד יחד לולא היה מתרחש הנס הקטן והיום-יומי הזה שקורה כל פעם שאנחנו מפסיקים להתווכח, סותמים סוף-סוף את הפה, מתחבקים ונותנים לגוף שלנו לדבר.

2. לא מדברים על זה
"הזוג המוזר." קבע מיכה - המיתולוגי שלי - חמש דקות אחרי שנכנס לדירתנו עם הנוכחי שלו.
הוא מחליף אותם נורא מהר בזמן האחרון. אני הייתי אתו כמעט שנה וזה היה ממש שיא מבחינתו, הרוב עפים אחרי חודש או פחות. הוא הניח את בקבוק היין על שולחן המטבח וסקר בקפידה את הדירה שלנו. "לא רע, לא רע," מלמל לעצמו, "סגנון פולני מוקדם עם טאץ' רומני, אבל הדירה מרווחת וממוקמת יפה." ראיתי איך הוא בוחן את שבי מכף רגל עד ראש בעיניו החודרות שלא החמיצו אף פעם שום פרט, והרגשתי איך אני מתחיל להזיע בכפות הרגליים - הסימן הסודי והפרטי שהגוף שלי נותן לי כשהוא חש שאני במצוקה - אתם מבינים, למיתולוגי שלי יש הרגשה שיש לו זכות לבדוק אישית את כל אחד מבני הזוג שלי, והוא מממש את הזכות הזאת על אפי ועל חמתי.
הוא כבר גרם לי להיפרד מכמה מועמדים פוטנציאלים שנפלו לזרועותיו החסונות בהתלהבות גדולה מידי לטעמי. אם אתם מזהים פה קנאה ותחרותיות, מעורבבות עד לבלי הכר באהבה ובחברות כנה אתם לא טועים.
עד היום קיבלתי את ההתנהגות שלו כעובדה מוגמרת, כמו שקיבלתי בהשלמה כל דבר אחר שעשה לי, כולל להעיף אותי חודש לפני שחגגנו את יום השנה שלנו. "חגיגות יום שנה הם בניגוד לעקרונות שלי, זה פשוט לא אני, נוני, ובאמת, יש גבול כמה זמן אני יכול לגור עם אותו בן אדם." אמר בקלילות לפני שהזמין מונית שתיקח אותי, על מזוודותיי שארז במו ידיו, חזרה לבית הוריי. "וכמובן שנשאר חברים." אמר לפני שנגררתי משם, המום ואילם מצער, ונישק את לחיי כשהוא לוחץ בכוח על כתפי כדי לעודד אותי, מתנהג כאילו לא הוא הגורם לכאב הלב שלי.
במשך כמה ימים ניסיתי להתנהג כלפיו בקרירות, ולהפגין כעס על גירושיי מדירתו, אבל הוא לא התרשם מההצגות שלי נזף בי שאני מתנהג כמו פולניה בגיל המעבר, והתעקש שנישאר ידידים. אחרי שהתגברתי על הגירוש הבנתי שזה לא היה משהו אישי נגדי, הוא פשוט לא מסוגל לחיות זמן ממושך עם אותו בן אדם, ואם לא אקבל אותו כפי שהוא, אאבד אותו לגמרי. אז התגברתי וקיבלתי אותו כמו שהוא, וזכיתי באקס מיתולוגי שהוא גם חבר נאמן, גם מדריך ומורה לחיים, ולפעמים גם צרה צרורה.
סחבתי אותו למטבח, משאיר את שבי עם הנוכחי שלו - צעיר מתוק ורזה עם כרבולת מחומצנת ועיני תכלת תמימות - והושבתי אותו על כיסא, רוכן מעליו, ידיי לוחצות את כתפיו בכוח כדי להדגיש את רצינותי. "אותו לא." אמרתי ישר לפרצופו.
הוא קימט את מצחו בזעף כנגדי למרות שזיהיתי רבע חיוך משועשע בזוויות פיו. "ככה? ולמה דווקא אותו לא?"
"כי ככה!" התפרצתי בזעם, ובכל זאת צייתי לתנועה הקלה של סנטרו כשהורה לי לשבת מולו, והתיישבתי, מרגיש כמו תלמיד סרבן שנקרא לתת את הדין לפני מורה קפדן.
"נוני," אמר המיתולוגי והניח יד חמה וגדולה על ברכיי, "אני לא מכריח אף אחד להיות איתי, אתה יודע את זה. מי שבא אליי עושה את זה מרצונו החופשי, ואם האקסים שלך רוצים, אז..."
"מהאחרים לא היה לי אכפת, אבל הוא משהו מיוחד."
"אם הוא ירצה, אני לא אזרוק אותו מהמיטה שלי." פסק מיכה בנחת, "וגם אותך לא אזרוק." הוסיף בחיוך, והניח את כף ידו השנייה על לחיי.
הרעד שעבר בי למרות רצוני, מזכיר לי נשכחות שהייתי מעדיף למחוק מזיכרוני, שעשע אותו והרגיז אותי, כמעט שהטחתי בו משהו מחוצף וגס שבטח הייתי מתחרט עליו אחר כך, אבל שבי נכנס כדי להביא שתייה ועיניו התקדרו למראה שנינו יושבים זה מול זה, ברך אל ברך, ידו על לחיי. אני הייתי נבוך, אבל את מיכה אי אפשר היה להביא במבוכה. זה היה אחת הדברים שהפכו אותו למיתולוגי.
"שבתאי." הרעים וקם ממקומו, מתנשא מעל שבי הצנום, "תן לי להסתכל עליך כמו שצריך." מסגר את פניו של שבי בכפות ידיו הגדולות. "יש לך עיניים מדהימות," אמר ברכות, "אני מכיר דוגמניות שהיו מוכנות למכור את הסבתא שלהם בשביל ריסים כמו שלך."
שבי חייך בשובבות. "גם אתה נראה לגמרי לא רע," השיב בשלווה, "ואני מכיר שחקני פורנו שהיו מוכנים להחליף את סבא שלהם בציוד כמו שלך, אבל עדיין התשובה היא לא."
"לא זכור לי ששאלתי משהו." העיר מיכה ורבע החיוך שנסתר בזויות פיו התרחב לחצי חיוך.
"באמת? כנראה שהשמיעה שלי כבר לא מה שהייתה פעם." לא איבד שבי את שלוותו. מיכה פרץ בצחוק רועם וכל המתח התפוגג באחת. שארית הביקור עברה בנעימים.

"אתה נראה תמים, אבל אתה ערמומי כמו נחש בקש." התפעלתי אחרי שהם הלכו, וחטפתי ממנו סטירה שכאבה למרות שניתנה מכף יד דקה ועדינה.
"מיתולוגי או לא, אל תשכח שהוא האקס שלך והוא יישאר רק אקס." הודיע לי ושפתיו רפרפו על לחיי הבוערת.
"אתה לא מבין, שבי, מיכה הוא... הוא מיכה. יש לו דעות אחרות... הוא לא מאמין בזוגיות ובנאמנות, הוא לא..."
"שמיכה יחיה איך שבא לו ויחליף גברים כמו גרביים, אבל אני ואתה, נוני, אנחנו זוג, ובשבילי זה אומר נאמנות בלי פשרות. אתה מבין, נוני? בלי יזיזים, בלי הסדרים, בלי סקס עם האקס גם אם הוא מיתולוגי סקסי. רק אני ואתה, הבנת?"
הנחתי את פי על פיו כדי להשתיק אותו. "הבנתי, הבנתי, ואני מקווה שגם אתה מבין."
"בגלל זה הסתגרת אתו במטבח? חשבת שאני אכנס למיטה עם האקס שלך? " נעלב שבי, "אתה עוד לא מכיר אותי, נוני."

נכון, אז עוד לא הכרתי אותו, כי אצלנו, כמו שכבר אמרתי, הכול היה הפוך. רק אחרי שעשינו הכול יחד, כולל לישון ולגור ביחד, התחלנו באמת להכיר זה את זה, ואפילו עכשיו, אחרי שאנחנו יחד כבר כמה שנים אנחנו עדיין מפתיעים זה את זה.
בהתחלה רבנו המון, רבנו כל הזמן. היינו מתווכחים וצועקים ואחר כל מתפייסים במיטה, ומיד כשיצאנו ממנה רבנו שוב.
על מה רבנו? על מה לא? ככל שהכרנו זה את זה יותר גילינו להפתעתנו שעל כל דבר תחת השמש יש לנו דעות שונות. קחו למשל פוליטיקה – תגידו, שני הומואים, מה יש להם לריב על פוליטיקה? עובדה שיש. הוא, בניגוד גמור לכל החברים שלי, ימני. כן, הוא מצביע ליכוד, כועס על שרון בגלל תכנית ההתנתקות, עדיין לא התאושש מהיציאה מלבנון, חושב שצריך להיכנס בהם בכל הכוח אחרי כל פיגוע, ובטוח שהכיבוש לא משחית. בעצם הוא בכלל לא מכיר בכך שיש כיבוש.

איך אפשר לא לריב עם דעות כאלו? ומצד שני, כמה אפשר לריב? אנחנו כל כך אוהבים, והרי צריך גם לחיות ביחד את חיי היום יום, וכמה אפשר להתנהג בבית כמו בתכנית פופוליטיקה? הפתרון שלנו הוא לא לדבר על זה. עם הזמן גילינו שזה פתרון מצוין להמון בעיות. אני יודע, כל המומחים ממליצים דווקא כן לדבר על זה, אבל מה לעשות כשהדיבורים מדרדרים לצעקות? לשתוק, פשוט לשתוק. במקום להתווכח התחלנו לשתוק. לדוגמא - אני עושה מילואים, והוא עושה מילואים. אני לא מספר לו מה עשיתי, וגם הוא שותק ולא מספר לי כלום. רק ככה אנחנו יכולים להמשיך לישון יחד מחובקים.

יש עוד הבדלים – למשל, הוא עוד לא יצא מהארון לפני משפחתו. רשמית הוריו לא יודעים שהוא חי עם גבר ושאין סיכוי שהוא יביא להם כלה, אם כי גם זה לא לגמרי בטוח. לפעמים, כשהוא נורא כועס עליי, הוא צועק שנמאס לו, ושהוא לא יכול יותר, ושהוא הולך למצוא לו אישה, כי רק עם נשים אפשר לחיות. המצחיק הוא שבעצם פה אני דווקא כן מסכים עם הדעה שלו, אבל מצד שני אני שואל אותו – איזו אישה תרצה לחיות בלי סקס עם הבעל?
מה, חסרות פולניות? הוא שואל, ושנינו צוחקים ואז אני מעיר שאפילו פולניות רוצות ילדים לפעמים.
"אל תהיה בטוח כל כך שאני לא יכול לעשות ילדים," הוא מתעצבן, "כי אם אני באמת ארצה..." ואז כשהוא רואה כמה אני נפגע ונרעש מדבריו הוא סותם ומחבק אותי, ואומר שזה היה בצחוק, ושנינו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים לזה.

כן, הוא יכול גם עם נשים, והוא נמשך גם אליהן מידי פעם, ויש לו המון חברות שלא יכולות לעשות קניות או ללכת להסתפר בלעדיו, ובאמת שלא אכפת לי, אבל למה הן נוגעות בו כל הזמן ומלטפות אותו ללא הרף? ועדיין לא אמרתי לו מה דעתי על הפעם ההיא שסיגלית נפרדה מהחבר שלה והייתה במשבר והוא ישן אצלה כל הלילה וחזר פרוע ודביק ועם ריח מאוד מוזר – זה היה אחד מאותם מקרים שהחלטתי שעדיף לשתוק בקשר אליו כי אחרת...

ופעם, בפסח הראשון שלנו יחד, זה היה ממש-ממש קרוב. כבר עמדתי לפני מזוודה פתוחה והתחלתי להוריד את הגופיות והתחתונים מהמדף, ומזל שהוא נכנס בדיוק ברגע הנכון, צעק עליי וחטף ממני את הבגדים שאחזתי ובכה, וגם אני בכיתי, ושוב נפלנו על המיטה והתפייסנו בסקס.
הבעיה בפסח ההוא הייתה שהוא הרגיש שהוא חייב להיות בסדר אצל הוריו, ואני כל כך רציתי שהוא יהיה איתי ועם החברים שארגנו סדר פסח חילופי. נורא רציתי להיות עם החבר החדש והיפה שלי, וגם הוא רצה, אבל לא היה לו נעים מההורים. רק אז הוא אזר אומץ והתוודה בפניי שבעצם הוא אף פעם לא ממש סיפר להם את האמת.
"אבל הם בטח שמו לב ש..."
"כן, אבל אצלנו במשפחה מעדיפים לא לדבר על זה," הוא נאנח, "ותאמין לי שככה עדיף." הוסיף והידק את הכיפה הסרוגה לראשו לפני שיצא לבית הוריו לעשות את הסדר אצלם.
כן, ויתרתי ושתקתי, והייתי לבד בסדר הראשון שלנו, ואת המזוודה סגרתי ודחפתי מתחת למיטה. לשמחתי הוא התחמק ממשפחתו עוד לפני שגמרו לשיר את כל השירים של סוף הסדר והגיע ממש בסוף הסדר האלטרנטיבי שלנו והספיק לנשק אותי לפני כולם ולשיר אתנו קצת.
אז חשבתי שבטח עד שבועות הוא יבין כמה שזה טיפשי ויספר להורים שהוא חי איתי. כבר עברו שנתיים מאז, אבל הוא עדיין לא אמר להם כלום, ובטח גם לא יגיד לעולם. אני כבר לא רב אתו על זה יותר. השלמתי עם העובדה שיש דברים שהוא כבר לא יעשה ולא חסרים לי נושאים חדשים לריב אתו עליהם. למשל על המיתולוגית שלו כן, לי, כמו לכולם, יש אקס מיתולוגי, אבל לו לעומת זאת יש מיתולוגית.
היא מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, ג'ינג'ית חטובת רגליים עם חזה גדול, תחת עגול ועסיסי, ומבטא רומני סקסי. וכשהיא חולצת בבעיטה את נעלי העקב הגבוהות שלה, לוגמת בירה ישר מהפחית ומדרדרת את הצחוק העמוק והשמח שלה גם אני מתחיל לחשוב שאולי בעצם... אולי 90% סטרייטים כן צודקים ואנחנו טועים? כל פעם שאני חוקר אותו בקשר אליה הוא מצחקק ומסמיק, ומזכיר לי שהיא אישה נשואה ואימא לילדים, ויש דברים שגבר לא מספר עליהם אפילו לחבר שלו, ו... כן, אנחנו שוב רבים, ושוב גומרים את הריב במיטה. לצערי עדיין לא שמעתי ממנו את כל הסיפור על האקסית הג'ינג'ית מהגיהינום, אבל יום אחד אני אוציא אותו ממנו, ואני מבטיח שאתם תהיו הראשונים לשמוע מה בדיוק הלך שם, איך, כמה ולמה.

כמו בכל דבר אחר בחיים גם סגנון הבילוי בשבתות הוא שונה לגמרי אצלי ואצלו. הוא אוהב לישון מאוחר ויכול לרבוץ במיטה עד הצהריים. אני מאבד את סבלנותי כבר בשמונה בבוקר וחייב לצאת מהמיטה ולעשות משהו. הגענו לפשרה שבשבתות אני קם לפניו, מכין ארוחת בוקר, אוכל ויוצא. הוא קם כשמתחשק לו, אוכל את מה שהשארתי לו, ומכין ארוחת צהריים חגיגית.
בשבתות אני בדרך כלל נוסע באופנים עם מיכה. זה הזמן שלנו להיות לבד. לדבר, לקשקש, לרכל ולרענן את הקשר שלנו בלי לעורר את חמת בני הזוג שלנו כי הרי יצאנו לפעילות ספורטיבית מחוץ לבית, ואי אפשר להתלונן עלינו שאנחנו מתנהגים בצורה לא מהוגנת. האמת, לפני שפגשתי את שבי היינו מגוונים מידי פעם את הספורט על גלגלים בספורט מהסוג שמתבצע בעירום, במיטה.
אני לא מסוגל לסרב למיכה והוא מנצל את החולשה שלי אליו כל פעם שמתחשק לו. "אתה מושך מידי פעם בחבל כדי לבדוק אם אני עדיין קשור לקצה השני." הייתי מקנטר אותו באותן הזדמנויות, והוא היה צוחק ואומר שלא בריא לילד יפה כמוני להיות חכם מידי.

אני זוכר היטב את טיול האופניים הראשון שלנו אחרי שהתחלתי לחיות עם שבי. זה היה יום אחרי שמיכה ושבי נפגשו לראשונה. לפני כן הייתי עסוק מאוד, ועייף, והיה קר מידי לטיול אופניים, אבל אותו בוקר שבת היה צח, בהיר וחמים, וההזמנה של מיכה לצאת אתו לרכיבה באה בדיוק בזמן.
שבי ישן עדיין, ואני בדיוק גמרתי לאכול והייתי חסר מנוחה ומשועמם. השארתי לשבי פתק שאני נוסע לטיול עם מיכה, ויצאתי. הסתובבנו בשדות שמחוץ לקריה שלנו, נהנים מהשמש הנעימה ששימחה את ליבנו אחרי כמה ימים גשומים, ומהעשב הירוק והרענן שצמח לאורך השביל המתפתל שבו נסענו. כמו תמיד עצרנו מתחת לעץ התאנה הזקן וישבנו לנוח על הסלע השטוח, מתחממים כמו חרדונים באור השמש החורפית והרכה.
מיכה השתרע פרקדן באנחה ושם את ראשו על ברכיי. "אני שמח שאנחנו שכנים." פתח בזהירות, "וגם השותף שלך מוצא חן בעיניי."
"גם אני שמח שאנחנו שכנים מיכה, וגם השותף שלך לדירה מוצא חן בעיניי." השבתי בזהירות לא פחותה משלו.
הוא גיחך. "איך נעשית חכמולוג כזה? נדבקת משבתאי?"
"יכול להיות," הסכמתי. "השותף שלך, גיל, כמה זמן אתם כבר ביחד?"
"כמעט חצי שנה." אמר מיכה. "הוא ילד טוב," הוסיף. "נחמד כזה, לא מדבר הרבה, וממש מעולה במסאג'ים."
"טוב יותר ממני?"
"אף אחד לא היה טוב כמוך, נוני, אבל אתה דיברת יותר מידי, ושאלת יותר מידי שאלות."
"בגלל זה העפת אותי?" חזרתי לחטט בפצע הישן ההוא.
"לא העפתי אותך, חמוד, שחררתי אותך, זה היה לטובתך."
"לטובתי, אה? לקח לי שנה שלמה להתאושש ממה שעשית לי מיכה. חודשים אחר כך עוד בכיתי כל לילה. איבדתי עשרה ק"ג. הוריי חשבו שיש לי איידס, או שאני מכור לסמים, או שניהם יחד."
מיכה לקח את כף ידי והניח אותה על חזהו. הרגשתי את ליבו פועם באיטיות במרכז כף ידי. "אני מצטער," אמר חרש. "גם בשבילי זה לא היה פיקניק, אבל אם לא היית הולך אז, כבר לא היית הולך יותר, ולא יכולתי להרשות לעצמי דבר כזה, אתה מבין?"
"לא, אני לא מבין." משכתי את ידי מידו והוא התעקש והחזיר אותה, מהדק אותה בחזקה אל לוח ליבו.
"למה לך לדוש בקטע הישן ההוא, ילד, יש לך עכשיו צעצוע חדש וחמוד, בשביל מה אנחנו מדברים על זה בכלל?"
"כי הוא לא צעצוע. בני אדם הם לא צעצועים, מיכה, ופגעת בי, וגם בעצמך, ואני לא מבין את זה. אני רוצה להבין דווקא עכשיו, כי בפעם הראשונה מאז שנפרדתי ממך מצאתי מישהו שאני אוהב, אבל עוד לא הבנתי מה קרה אז."
"אתה מרגיש שצריך לסגור סיפור אחד לפני שתתחיל בחדש?" הצטחק מיכה.
"משהו כזה."
"ואתה בטוח שהסיפור שלנו סגור לגמרי?" דחף בעדינות את כף ידי הלכודה בשלו מתחת לחולצתו כדי שאגע בעורו החלק והחמים.
משכתי את ידי במהירות כאילו נכוותה. "בטוח לגמרי." אמרתי בתוקף וקמתי במהירות. "בוא נחזור הביתה מיכה, נחנו מספיק ושבי מחכה לי עם ארוחת צהריים." הוא קם בשתיקה והצטרף אליי בלי למחות. כשנפרדנו ליד דירתו שאל אם ניפגש גם בשבוע הבא.
"בטח, נהניתי מאוד, אבל אולי כדאי שתביא גם את גיל אתך, הוא בטח ישמח לטייל קצת."
"נראה, אם הוא עוד יהיה פה בשבוע הבא אני אשאל אותו." נישק מיכה את לחיי, מתעלם משתי זקנות חביבות שטיילו עם כלביהם והביטו בנו בתדהמה. "להתראות חמוד וד"ש לשבי."
"נהנית מהטיול?" שאל שבי, בוחש בסיר מעלה ניחוח.
"כן, מאוד, בשבוע הבא ניקח את גיל. גם אתה מוזמן לבוא."
"טוב, נראה, אם לא ירד גשם ואם אני לא אהיה עייף מידי."
"אם לא תבוא גם אני לא אלך." פסקתי.
שבי הרים אליי את מבטו, מופתע מעט. "באמת?"
משכתי בכתפיי. "אני לא רוצה ללכת בלעדיך."
"אבל דיברנו על זה נוני, החלטנו שכל אחד מאתנו יכול לבלות לפעמים עם החברים שלו, אנחנו לא תאומים סיאמיים."
"עם החברים כן, אתו לא."
"למה לא? מיכה הוא לא חבר שלך?" הרצין מבטו של שבי.
"הוא כן, אבל... עזוב, בוא נשב לאכול, ובשבוע הבא או שתבוא איתי או ששנינו נשארים בבית." לשם שינוי שבי לא התווכח איתי הפעם והניח לנושא, ומאז הוא וגיל עושים תורנות וכל פעם אחד מהם מקריב את שנת הבוקר בשבת כדי לרכב איתי ועם מיכה על אופנים.
עד היום אין לי מושג אם מיכה יודע שזה לא מקרה שאנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו יושבים לבד תחת עץ התאנה בטיולי השבת שלנו. קרוב לודאי שהוא לא יודע, אבל מצד שני...

אין תגובות:

פרסום תגובה