קוראים

יום רביעי, 24 בינואר 2018

א. זה הסתיו

רק אחרי שהחזרתי את דוביק הביתה והשכבתי אותו לבטח במיטה הזוגית שלנו, נשען על ערמת כרים, טלוויזיה דלוקה ניצבת מולו וערמות של עיתונים מפוזרות סביבו, קלטתי פתאום שעוד מעט אהיה בגיל שהוא היה בו כשרק נפגשנו.
עכשיו הבנתי עד כמה הפחדתי אותו. בזמנו הייתי צעיר מידי, להוט מידי, תמים מידי, מלא ביותר מידי רעיונות נשגבים שחילקו את העולם לשחור ולבן. הייתי רק בן עשרים ואחת וכמו כל האנשים הצעירים הייתי עיוור לגווניי הביניים האפורים שהחיים האמיתיים צבועים בהם. דוביק שהיה מבוגר ממני בשבע עשרה וחצי שנים חשש ממני ובצדק.
אני מניח שדמיתי מאוד לסניטר הצעיר הלבוש במדי בית חולים כחולים כהים שעזר לי לגלגל את כיסאו של דוביק מחדר הרנטגן למחלקה ואחר כך לרדת שוב לבדיקת הסי. טי.
"אני עושה שירות לאומי כסניטר." הסביר לי כששאלתי מה תפקידו בבית החולים וסקר אותי במבט שגילה לי כל מה שהייתי צריך לדעת על חלומותיו ותשוקותיו הפרטיות. הוא כמובן היה צעיר מכדי להבין עד כמה המבט הזה חושף אותו, בעוד כמה שנים הוא כבר ידע ויזהר יותר.
"שירות לאומי זה במקום שירות צבאי." גילה לי וחייך, חושף שיניים סדורות ולבנות.
"אני מבין." הנהנתי, "מדים יפים מאוד. מתאים לך הצבע הזה."
"אתה לא שואל למה אני לא עושה צבא?" הוא מזמין אותי לחייו, ואני, כדרכי תמיד, נרתע ושם סייגים.
"בטח יש לך סיבות משלך, אבל יפה שאתה בכל זאת תורם למדינה. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדיך, הבית חולים הזה הוא ממש מבוך."
"זה בגלל שהוסיפו רק עכשיו אגף חדש ועוד לא גמרו את הלובי. אחרי שתיגמר הבנייה יהיה פה יפה מאוד." ביאר לי הנער ששמו - שחר - התנוסס על סיכת מתכת צמודה לדש בגדו.
חייכתי והנהנתי שוב ולא אמרתי לו שבטח בעוד שנתיים שלוש יוסיפו עוד אגף ושוב יהיה בלגן ובעיות עם החנייה, ולמבקרים שוב יהיה קשה להתמצא במקום.
ככה זה תמיד בבתי חולים. כל אחד מהם מהווה עולם נפרד עם חוקים וזמן משלו, ולעולם הם מאורגנים במבוכים מסובכים, סובלים ממחסור כרוני במקומות חנייה, ותמיד יש בהם מעליות ענק ממתכת המדיפות ריח חולי טחוב שאף פעם אינך יודע איזה שכיב מרע מוטל על אלונקה יגיח מתוכן כמו אות מבשר רע לעתיד לבוא. 
דוביק קיבל התקף לב בגיל חמישים ושלוש אחרי שנים של עישון, וזלזול בבריאותו. עכשיו יהיה עליו להפסיק לעשן, להוריד במשקלו ולהתחיל בפעילות גופנית.
הרופא שהסביר לנו את מצוות עשה ואל תעשה אחרי התקף לב הביט בדוביק ששכב בעיניים עצומות והתחזה לישן במבט מוטרד ומעך את ערמת תוצאות הבדיקות שאחז בידו. "הוא יצטרך לשנות את כל אורח חייו." פסק וסקר אותי במבט בוחן, "אין לו אישה שתטפל בו?"
"לא." אמרתי וריפיתי בכוח את אגרופי הקפוצים, מורה לעצמי לנשום עמוק ולהירגע. "אני הבן זוג שלו ואני זה שמטפל בו."
הרופא לכסן מבט אל האחות שמשכה בכתפיה ונתנה לי מלוא החופן חוברות כרומו צבעוניות ואופטימיות שהיו אמורות לעזור לי להתגבר על המשימה הבלתי אפשרית של שינוי אורח החיים של דוב.
"כמה זמן אתם יחד?" שאלה העובדת הסוציאלית שישבה בביישנות בצד.
"חמש עשרה שנה." אמרתי והעפתי מבט אל דוביק בתקווה שהוא יואיל בטובו לפקוח את עיניו.
"חמש עשרה שנים זה הרבה זמן." אמר הרופא, מעט מופתע, "אפשר לדעת בן כמה היית כשנפגשת איתו."
"הוא היה רק ילד." אמר דוביק, עיניו עדיין עצומות, וגישש אחרי ידי.
ידעתי שהוא רק מעמיד פנים שהוא ישן! אחזתי בכפו, שואב עידוד מחומה וממגעה המוכר. "הייתי מספיק מבוגר כדי לדעת למה אני נכנס." אמרתי בקרירות, והלבשתי על פני את המסכה הזו שמונעת מאנשים להתקרב אלי יותר מידי.
זה תמיד עובד וזה עבד גם עכשיו. הם הפסיקו לחקור אותי ועברו לדבר על בריאותו של דוביק.
"אתה כזה סוציומאט, לא פלא שאני היחיד שמוכן לסבול אותך." אמר לי דוביק כשניסיתי גם עליו את הנשק הזה ונאטמתי בתוך עצמי.
"אפשר לחשוב, אתה לא סובל עד כדי כך." צבטתי את מותניו, "מאז שאני אתך אתה פורח מרוב נחת, לפחות תגיד תודה."
במקום לענות לי תשובה עוקצנית ומקנטרת כמו שנהוג אצלנו בדרך כלל הוא משך אותי אליו לחיבוק ואמר בפשטות תודה.
"אין בעד מה." החזרתי לו, נבוך, ובאמת התכוונתי לזה כי לא הרגשתי שהוא חייב לי תודה. למרות הפרש השנים הגדול ביני לבינו אף פעם לא חשבתי שאני עושה לו טובה ושהוא חייב לי. נהפוך הוא, תמיד חשבתי שזה הוא שוויתר והקריב למעני ושנעורי לא מהווים פיצוי מספיק לאישיות הדפוקה והבעייתית שלי שרק גבר חכם ובטוח בעצמו כמו דוביק היה יכול לסבול. 

"אתה קולט שעד שנולדת אני כבר הגעתי לגיל החוקי?" שאל אותי בפעם הראשונה כששאלתי אותו בעלבון למה הוא לא רוצה שניפגש שוב.
הייתי זקוק לכל אומץ ליבי כדי לשאול את השאלה הזו. לוותר על מה שרציתי באמת ולהסתפק בתחליף שהיה אמור להיות טוב יותר בשבילי היה אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי בבית אימא. וויתרתי על כלב לטובת דג זהב, על משחק כדור רגל לטובת שיעורי פסנתר. על טיול בר מצווה בחו"ל בשביל חגיגה גדולה באולם שכל רגע ורגע שלה הסב לי עינוי, ואחר כך המשכתי וויתרתי על לימוד במגמת צילום בתיכון המקצועי כי מחשבים זה יותר פרקטי, וכמובן שלא יעלה על הדעת שאלך לקרבי בצבא אם אני יכול להתקדם במקצוע שלי - מקצוע שכלל לא רציתי בו - והצבא עוד מוכן להחתים אותי קבע ולשלם לי משכורת בעודי לומד ומתקדם ומצליח בתחום ששעמם אותי עד דמעות.
הייתי רב אמן בנושא של ויתורים ולכן, עד שנפגשתי בדוביק, ויתרתי מראש על מה שנפשי חשקה בו יותר מכל, וניסיתי להחליף את תשוקתי לגברים שהלהיטו את חלומותיי הרטובים בחברות עם נערות חביבות שהיו טובות ונעימות מאוד כלפי, אבל יש דברים שאי אפשר למצוא להם תחליף, אם אתה מתפתל על משכבך בלילות וחולם על גבר גדול, חזק שרירי וסמכותי שיכבוש אותך אין אף אישה שתוכל להחליף אותו ולא משנה כמה פעמים אימא תגיד שהיא נחמדה, עדינה, טובת לב, צנועה וממשפחה טובה. 
רק אחרי שהתחלתי לקבל משכורת של איש קבע העזתי ויצאתי מבית ההורים. תמורת שכר דירה זעום שכרתי לי בקריות דירת חדר קטנה ונעימה. בעלת הבית שלי הייתה אלמנה ביישנית שתמורת טיפול בגינתה ותיקונים זעירים שביצעתי בביתה בישלה לי ארוחות דשנות ופינקה אותי בעוגות ומיני מאפה בכל יום שישי. אימא לא ידעה על הסידור הזה, מפחד שאגרום למלחמת עולם שלישית הקפדתי להפריד בינה לבין בעלת הבית שלי.
אימא לא הפסיקה לכעוס ולהתמרמר על הבזבזנות שלי. הכסף ששילמתי על שכר הדירה נראה לה כגזל והיא קוננה עליו לאורך כל הביקורים שלי אצלם, שבה ודשה בהתנהגות האווילית שלי.
בסופו של דבר אפילו אבא השתקן והכנוע מאס בכך ואמר לה חרש ביידיש שתניח בבקשה לילד, ושבגילו כבר צריך לצאת מהבית.
היא התנפלה עליו בפולנית מהירה שרק חלק ממנה הבנתי, מסבירה לו שאני רק ילד ושבלי הפיקוח שלה בטח אלך בבגדים מזוהמים, אוכל אוכל קלוקל מכלים מטונפים, ואתהולל בחברת נשים מפוקפקות שבטח יגרמו לי להוציא עליהן את שאר הכסף שיישאר לי אחרי שאשלם למנוולת הזו שהשכירה לי את החורבה המתפוררת בה אני גר.
"אני לא חושב שאת צריכה לדאוג שטוליק יסתובב עם נשים." אמר אבא, הציץ בי בחטף ומיד כבש את פניו בעיתון.
"למה לא?!" התפרצה אימא בזעם, "ואל תשכח שהוא כבר לא טוליק, אחרי שהוא עזב את הבית כבר לא נאה לו להיות נפתלי על שם אבא שלי ז"ל, מעכשיו הוא טל." ירתה בבוז את השם הקצר והנאה שבחרתי לי, מנסה להיפטר מהנפתלי העבש הזה שבין כה וכה איש לא השתמש בו. בבית הייתי טוליק ובחוץ הייתי פוגל, אבל כשאימא גילתה שהחלפתי את שמי הפרטי היא השתוללה בחמת זעם שנשפכה ברובה על אבא. 

"אז איך אמרת שקוראים לך?" שאל הגבר הזה שפגשתי באיזו מסיבה מפוקפקת אליה נגררתי בעל כורחי על ידי אחת מהידידות שלי שביקשה ממני בכל לשון של בקשה להעמיד פנים שאני בן זוגה כדי שלא תחוש מושפלת בפני האקס שלה.
למרבה המזל האקס נהג בתבונה ובא בלי בת זוג והקדיש את רוב זמנו לחיזור אחריה, מה שגרם לה נחת רוח רבה עד כדי כך שהיא ויתרה על נוכחותי, וכך יכולתי לשבת בצד וללטוש מבטים במישהו שהיה בדיוק הטעם שלי.
לא חשבתי שיצא מזה משהו חוץ מעוד חומר לפנטז עליו לשעות בהן אתבודד עם הזין שלי, חבוי לבטח מתחת לשמיכה, והנה הוא פונה אלי, מחייך, מציג את עצמו כדוב נחמיאס ומסיף בנועם, "אבל כולם קוראים לי דוביק או דובל'ה." ומציע לי לשתות.
כוס אחת של בירה בצירוף החיוך שלו, מגע ידו על ברכי, המוזיקה הרעשנית שמטמטמת את חושי, האורות הצבעוניים, המתחלפים במהירות שמטשטשים את מחשבותיי השכיחו ממני את אמנות הוויתור. רציתי בו והרשיתי לעצמי להודות בכך ואולי אפילו חשפתי את רצונותיי בגלוי.
"בוא נצא מכאן." רטן בשאט נפש, "חם כאן מידי ורועש ומלא קוקיצות מגעילות."
"מלא מה?" התפלאתי, כי מעולם לא שמעתי את הביטוי הזה קודם.
הוא צחק, אחז במרפקי והוביל אותי החוצה. "יש לך אוטו?"
"לא. רק לפני כמה חודשים קיבלתי רישיון." התנצלתי, חש עווית אשמה קטנה מפני שלא העזתי לספר להורי שאני בעל רישיון ואפילו זומם לקנות מכונית אחרי שתאושר לי ההלוואה שגם עליה לא אספר להורי.
"מצוין." חייך דוביק, "אתה תנהג ילד, אני שיכור מידי."
"אתה נראה לי בסדר גמור." העזתי לחוות דעה והוא שב וצחק.
"את זה עוד נראה כשנגיע למיטה." אמר ומסר לי את מפתחות מכוניתו.
"תיסע לצ'ק פוסט." הורה לי, "ואחר כך אני כבר אכוון אותך." אבל עד שהגענו לצומת שבזמנו הייתה נטולת גשר עילי ועדיין הייתה בעיקר צומת ולא המרכז המסחרי שהיא היום הוא כבר ישן.
הצצתי בגניבה בפניו הישנים שהיו בעיני יפים עד מאוד, גבריים ומלאי הבעיה, בגופו הגדול והחזק, והחלטתי החלטה נועזת שעד היום ממלאת אותי גאווה חרישית - החלטתי להפסיק לשבת בצד ולהביט בחיים עוברים על פני ולעשות מעשה – גמרתי אומר לא להעיר אותו אלא לקחת אותו אל דירתי ולהכניס אותו למיטתי.
החניתי קרוב לפתח, דחפתי יד מתחת לבית שחיו והוצאתי אותו מהמכונית, ואחר כך הטלתי יד אחת שלו על שכמי, וכשהוא נשען עלי, מנומנם למחצה, דידינו יחד אל חדרי.
בעלת הבית שלי הציצה מהחלון ושאלה בביישנות מה קרה ואם אני זקוק לעזרה. אמרתי לה שהכול בסדר, זה רק חבר ששתה יותר מידי והיא הצטחקה פתאום צחוק צעיר להפתיע, איחלה לי לילה טוב וכיבתה את האור.
אחרי שהשכבתי אותו על מיטתי נתקפתי בהלה. מעולם לא התעסקתי עם שיכורים, לא ידעתי איך לטפל בו ומה בדיוק עלי לעשות, אבל הנה הוא פה, גדול ורחב ומאוד מאוד ממשי. כתפיו רחבות, שרירי זרועותיו תפוחים ועורפו עבה וחזק, מוטל בפיסוק רגליים וידיים על המיטה הזוגית שקיבלתי מבעלת הבית שלי, מיטה שעד אותו רגע נראתה לי תמיד גדולה מידי, ואין לי מושג מה אני עושה איתו.
החלטתי שקודם אלך להתקלח ואחשוב על זה מתחת לזרם המים החמים. עמדתי ערום, מניח לזרם המים החמים להכות על כתפי ועורפי ופתאום הוא נכנס, לבוש רק תחתונים, עיניו עצומות למחצה, נעמד מול האסלה, שלף אבר גדול ועבה והחל להשתין.
"תשאיר לי מים חמים." אמר בקול ישנוני משהו.
"בסדר." אמרתי וסגרתי בבהלה את הברז.
הוא גמר להשתין ושמט את תחתוניו על הרצפה. יצאתי ערום ורטוב בכוונה לברוח משם מהר ככל האפשר, אבל לא יכולתי להתאפק, הרמתי את התחתונים הלחים שלו ותליתי אותם על הוו.
אם רק הייתי יודע שזו הפעם הראשונה מני רבות ושצפויות לי עוד שנים רבות בהן ארים את בגדיו ממרצפות לחות, ואחר כך אתן לו את הסבון, ואסבן לו את הגב, ואתמלא שמחה חרישית כשהוא ימשוך אותי מתחת לזרם המים ויצווה עלי לסבן את אברו, ואת אשכיו, ואת ישבנו, האם הייתי שומט באותו רגע את תחתוניו על הרצפה הלחה ובורח על נפשי?
לא. בשום פנים ואופן לא. גם כיום כששערו השחור כבר מאפיר והוא כבר לא מעיר אותי כל בוקר בהנחת ידי על זקפתו עדיין התשובה היא לא.
גם היום אני לא מתחרט שנכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי אותו היטב, ניגבתי את גופו, הולכתי אותו למיטה שלי וקיבלתי ממנו את השיעור הראשון בהלכות עשה ואל תעשה כשאתה במיטה עם מר דוב נחמיאס.   

בפעם הראשונה שלנו יחד הידע המעשי שלי בסקס בין גברים היה אפסי וכל מה שתיארתי לעצמי שצריך לקרות התבסס על דמיוני הלוהט ועל מה שקראתי שאמור להתרחש בין גברים לנשים.
אני יודע, כיום קשה להאמין שיכולתי להיות בור עד כדי כך בגיל עשרים ואחת, אבל מאחר ולא היה אז אינטרנט ולא חלמתי אפילו על האפשרות לקנות חוברות שיוכלו לספק לי מידע – גם מחמת הבושה וגם כי פחדתי מידי מאימא – הגעתי לפעם הראשונה שלי כשאני בתול, גם להלכה וגם למעשה, ואם דוב לא היה שיכור במקצת הוא בטח היה חש בכך עוד בהתחלה, אבל הוא היה שיכור ופעל, כמו שאמר אחר כך, על נווט אוטומטי, ורק כשגנחתי מכאב - לצרוח ממש לא העזתי מפחד שאעיר את בעלת הבית שלי - הוא קלט שזו הפעם הראשונה שלי והפסיק מיד.
"בבקשה תמשיך." התחננתי.
"בשום פנים ואופן לא." אמר בחומרה והפך אותי חזרה על גבי, "זו הפעם הראשונה שלך?"
הנהנתי, מסמיק, מתבייש בדמעות שצצו בעיני ובהתנהגות הילדותית שלי.
"בן כמה אתה?" נבהל דוב
"בן עשרים ואחת."
"אתה עוד ילד, חשבתי שאתה מבוגר יותר."
"למה?" התפלאתי, תמים וצעיר מכדי להיעלב מדבריו.
"כי... לא יודע. אתה שקט כזה, נראה כמו אחד שיודע מה הוא רוצה."
"אני באמת יודע מה אני רוצה, אבל לא ידעתי שזה יכאב כל כך."
דוב צחק ונישק את מצחי ובאותו רגע התחלתי להתאהב בו. בתום אותו לילה שבו עשינו כל מיני דברים שגרמו לי להבין לראשונה למה עושים מהומה כזו סביב סקס כבר אהבתי אותו בכל ליבי ולא הפסקתי לאהוב אותו עד עצם היום הזה. 
"טלוש!" הוא קרא לי אחרי שעבר על כל העיתונים, פתר את כל הסודוקו וזפזפ ביעף בין כל הערוצים החביבים עליו, "אתה מוכן לבדוק במגרה האחרונה של השידה בכניסה אם יש..."
"אין, זרקתי."
"ובמזווה?"
"אין."
"וב..."
"דוב." התיישבתי על המיטה והתחלתי לאסוף וליישר את העיתונים שהוא קימט וערבב, "אין בבית סיגריות. תשלים עם זה."
"אולי תוכל לקפוץ לסופר של הערבי? הוא פתוח עד עשר בלילה."
"לא."
"גם אם אני אבקש יפה?"
"לא דוב. אני אתן לך ברצון כל דבר אחר שתבקש חוץ מסיגריות."
"אם אתה רומז שבא לך סקס אז תשכח מזה." הזעיף דוב את פניו.
"יפה לך להתחבר לפולנייה הפנימית שבך." צחקתי וליטפתי את פיסת החזה השעירה שנחשפה ממפתח חולצת הפיז'מה שלו.
"אתה לא מבין טלי." תפס דוב את פרק ידי ומעך אותה אל חלציו. "הקטע הזה בחיים שלי נגמר. תקלוט את זה ותתחיל לחפש תחליף."
"אל תדבר שטויות, ברגע שתתחיל להתאושש תחזור להיות אותו חרמן שהיית פעם."
דוב הניד בראשו ונאנח. "אף פעם לא ממש דיברנו על זה טל, אולי הגיע הזמן שנסתכל לאמת בעיניים?"
"איזה אמת?"
"תפסיק. אתה יודע על מה אני מדבר. גם לפני ההתקף זה כבר לא היה זה ושנינו יודעים את זה. אני כבר זקן ולא עומד לי, אל תגיד שלא שמת לב."
"אתה רק בן חמישים ושלוש, זה לא זקן. אתה תעשה דיאטה ותיקח תרופות, והמצב שלך ישתפר, תראה שעוד יהיה בסדר."
"ואם לא? אתה באמת מוכן לחיות בלי סקס?"
"אני בסדר. אתה מכיר אותי, סקס אף פעם לא היה חשוב לי עד כדי כך."
"שקרן."
"דוב, די. מה שחשוב זה שתבריא. אחר כך הכול כבר יסתדר."
"אם אתה בונה על ויאגרה תשכח מזה. קודם כל היא יקרה נורא ושנית, לבן אדם עם לב דפוק אסור לקחת את התרופה הזו."
"אני יודע."
"אז למה לכל הרוחות אתה עוד פה? לך תחפש לך מישהו במקומי כי אני מחוסל."
"אם תמשיך לדבר ככה באמת תהיה מחוסל. אתה צריך לשמור על גישה אופטימית לחיים דוב."
"טלי אני מאוד אוהב אותך, אבל מספיק לי הבעיות עם הלב, אם תמשיך לדבר ככה תעשה לי גם סכרת."
הנחתי את העיתונים על הרצפה והתיישבתי על דוב, פני מול פניו, ידי על כתפיו. "דובל'ה, אתה זוכר את הלילה הראשון שלנו?"
"לא." אמר ועצם את עיניו, "אני יודע שהייתי שיכור ואתה היית בתולה פולניה מעצבנת, צירוף זוועתי. כנראה שהדחקתי את האירוע הטראומתי הזה."
"אני כן זוכר אותו, זוכר הכול. היית כל כך נחמד ועדין אלי. ברגע שהבנת שזו פעם ראשונה וכואב לי הפסקת ונתת לי נשיקה במצח ואחר כך לימדת אותי לשים קונדום ולהתנשק, ואמרת לי שאפסיק לדאוג כל כך כי אני כישרון טבעי ואחר כך ישנו יחד מחובקים וכשקמנו בבוקר ידעתי שאני אוהב אותך."
"כן, את זה אני דווקא זוכר ומאז נדבקת אלי ולא הצלחתי להיפטר ממך. מה שמוכיח לך שאסור לזיין כשאתה שיכור, תלמד לקח ממני."
"דוביק." הנחתי את ידי על לחייו, מפנה את פניו אלי, "אתה זוכר כמה צעירים היינו אז?"
"אתה עדיין צעיר."
"לא, כבר לא."
"לפחות אתה שוקל כמו ששקלת אז. אני נעשיתי שמן ומגעיל."
"דוב, תסתכל עלי, אהבתי אותך אז כשהיית רזה יותר, וצעיר יותר ובריא יותר ואני אוהב אותך גם עכשיו כשאתה מבוגר יותר. אני אוהב אותך בכל מצב וצורה ואני לא מתכוון לוותר עליך אז תפסיק לבקש ממני סיגריות, ואל תגיד לי לעזוב אותך ולחפש מישהו במקומך. זה לא יקרה עכשיו כמו שזה לא קרה אז, ברור?"
"תפסת תחת נפתלי." רטן דוב, כרך את ידיו סביבי הפיל את שנינו על המיטה ונשכב עלי. "אני אולי זקן שמן וחולה, אבל אני עדיין יודע איך לטפל בפולניות חוצפניות."
"באמת? נראה אותך." גיחכתי, אבל אחר כך כשהוא נשך בעדינות את עורפי והניח סוף סוף את ידו על אברי הפסקתי לחייך והתחלתי להיאנח ולגנוח ולבקש שיראה לי ויעשה לי בדיוק כמו אז, באותו לילה ראשון בלתי נשכח. כשזה נגמר הצטנפתי בזרועותיו ונרדמתי מחייך, מאושר בפעם הראשונה מאז שדוביק הובהל ממשרדו למיון.
למחרת הלילה הראשון שלנו יחד ניסה דוב להגיד לי בעדינות שזה היה לילה חד פעמי ושאין טעם שנמשיך, אבל הייתי צעיר ובור מידי בהלכות סטוצים מכדי להבין את רמזיו והוא נכנע לבסוף ונתן לי את מספר הטלפון של דירתו - אז עוד לא היו ניידים בעולם - וקבע להיפגש איתי בפאב אחד שרוב מבקריו היו הומואים.
אחר כך הודה שהוא קיווה שאפגוש שם מישהו אחר שייקח על עצמו את הנטל לטפל בי, ובעצם תכנן לא להופיע כלל, אבל בסוף כן הגיע וכשהתחיל לחזר אחרי מכר אחד ממכריו ששמו יצא לשמצה כטורף צעירים הוא התערב, חילץ אותי מידיו ולקח אותי לדירתו, ואז, סוף סוף, עשינו את זה. אני לא אומר שלא נהניתי לחוש אותו חודר לגופי, אבל זו הייתה רק תוספת מענגת, לא העיקר. העיקר בשבילי היה להיות איתו, לגרום לו הנאה, להרגיש קרוב אליו ולישון אחר כך בזרועותיו, רגלו מכבידה על מותני ולחיו מונחת על כתפי.
אחר כך עברו שנתיים ארוכות שבהן עמלתי לשכנע את דוב שאני רציני ואני באמת רוצה לגור איתו ולחיות רק איתו ואיתו בלבד.
לפעמים, בשעות מריבה, הוא אומר שניצלתי את משבר גיל הארבעים שלו כדי לשכנע אותו לגור איתי. יכול להיות שהוא צודק, לא אכפת לי, רציתי אותו והתעקשתי רק עליו למרות שהיו אחרים שאולי התאימו לי יותר מבחינת גילם, אבל אני רציתי דווקא אותו וזה מה שקיבלתי.
"אתה צעיר מידי בשבילי." הוא היה אומר לי כל יומיים בערך ונפרד ממני. בהתחלה הייתי חוזר הביתה אומלל, בוכה כל לילה לפני השינה ומהרהר הרהורים טיפשיים על התאבדות, אחר כך הייתי מתאושש, יוצא ומנסה למצוא לו תחליף. די מהר גיליתי לשמחתי שכל פעם שהוא רואה שאני מתחיל להתקרב יותר מידי למישהו אחר הוא מתערב ומפריד בינינו בטענה שההוא טיפוס שלילי ולא מתאים לבחור עדין ותמים כמוני.
בסופו של דבר גם בחור עדין ותמים כמוני קלט שהוא פשוט מקנא. הייתה תקופה שדי נהניתי לעורר בכוונה את קנאתו כדי להחזיר אותו אלי. זיכרון אותם זיונים פראיים שבאו אחר כך, אחרי שהייתי חוזר אליו, שמור איתי לתמיד. עד היום חולפות בי צמרמורות עונג כשאני נזכר בדוב הכועס מפיל אותי למיטה מועך אותי תחת גופו הגדול וכובש אותי מחדש בלי להבין שבעצם מעולם לא הייתי של אף אחד אחר.
עד שהתעייפנו מהדפוס הזה של פרידה וחזרה עברו עלינו שנתיים מטורפות שבמהלכן איבדתי את התמימות המצחיקה שלי ונעשיתי גבר בכל מובן. התבססתי בעבודה, רכשתי מכונית, ידעתי בדיוק מי אני ומה ההעדפות שלי בכל תחום, גיליתי למה אני זקוק במיטה ומחוץ לה וגם יצאתי מהארון בפני כול העולם חוץ מאשר בפני הורי.
ניסיתי לספר להם, אבל התברר לי שאבא כבר יודע, וכנראה שידע שאני מעדיף גברים עוד לפני שאני קלטתי את זה, ואימא... היא פשוט סירבה להבין מה אני אומר לה ועד היום היא עוד מחכה שאביא לה כלה ונכדים.
אחרי שנתיים של משחק בחתול ועכבר דוב הודיע לי שהוא רוצה לעבור דירה ומה דעתי שנשכור דירה יחד. "בסדר." אמרתי מיד וכרכתי ידיים על צווארו, "אני אוהב אותך דובל'ה."
"גם אני אוהב אותך טלי, אבל אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, בין כה וכה אתה נמצא אצלי רוב הזמן, זה לא עניין כזה גדול."
"בסדר." העמדתי פנים שאני מסכים איתו, "אתה צודק. זה באמת לא עניין גדול." אבל זה כן היה עניין גדול ושנינו ידענו את זה.
בזמנו לא שאלתי את עצמי מה קרה שפתאום הוא החליט שכן, הוא רוצה אותי. הנחתי שפשוט נמאס לו להיות לבד ואולי חשבתי לתומי, אולי באמת הוא עובר את משבר גיל הארבעים?
האמת, לא היה לי אכפת. הייתי מאושר מדי, רק כמה שנים אחר כך, כשכבר קנינו את הדירה בה אנחנו גרים עד היום שמעתי באחת ממסיבות הגג האגדיות של רובי שיחת רכילות בין שני מכרים של דוב שלא שמו לב שאני מקשיב ואז גיליתי שדובל'ה התמסד רק אחרי שרובי לקח אותו לשיחה רצינית ואמר לו שככה אי אפשר, לא הוגן למשוך את הילד בלך ושוב, ואם הוא לא יפסיק עם המשחקים האלו הילד - כלומר אני - יקלוט סוף סוף איזה דביל הוא דוב וזה יגמר בבכי.
טוב, בזמנו הבטחתי לדוב לא לעשות סיפור ולכן שמרתי את המידע הזה לעצמי ולא עשיתי עניין, לא ממה ששמעתי אז וגם לא משום דבר אחר, אבל מאז התקף הלב של דוב הכול השתנה ופתאום קלטתי שאולי הגיע הזמן לשנות את הכללים? 

עד התקף הלב וניתוח המעקפים של דוב חשבתי שאני יודע בדיוק מה נחוץ לו ותמיד התפעלתי איך הרצונות שלי ושלו משלימים זה את זה.
דוב היה גבר שתלטן ותקיף, חשוב היה לו להיות הקובע ובעל המילה האחרונה בחיי היום יום וגם במיטה. הוא אהב סקס מעט אלים, נהנה לחוש שהוא מכניע את בן זוגו, כמעט מכאיב, אבל תמיד מפסיק ברגע האחרון, מה שהצריך שותף שחש כלפיו אימון מלא והתמסר לו בלי סייג.
גם אני אהבתי את זה ככה, אבל לא הייתי מסוגל להתמסר לאיש חוץ ממנו. לא רציתי אף אחד אחר והכאיב לי שהוא לא חש כמוני. כן, הבנתי שהוא שונה ממני ואין טעם להתלונן, אבל בשנים הראשונות היה לי קשה להשלים עם הידיעה שהוא ממשיך לזיין אחרים.
מאחר והוא באמת אהב אותי וחשש לפגוע בי הוא היה מנסה לעשות זאת בסתר, אבל מעצם טבעו דוב לא מסוגל לפעול בסודיות. הוא גלוי וישיר מידי וכמובן שתמיד ידעתי, לפעמים עוד לפני שהוא עשה משהו ממשי, וגם אם בסוף לא יצא מזה כלום נפגעתי.
כשחשבתי בהיגיון הבנתי שהקשר שלו עם אחרים הוא רק שעשוע לא רציני, דרכו להוכיח לעצמו שהוא עדיין גבר שווה ולא יושב בית כנוע ועדיין נפגעתי ובכל זאת, בתבונה כמעט אינסטינקטיבית, הבנתי שאם אקים מהומה רק ארחיק אותו ממני ולכן שתקתי והבלגתי והוא תמיד חזר, אוהב ומסור לי יותר מקודם.
עם הזמן הבנתי שהוא זקוק לתחושת החופש והמרחב ולהנאה שבצייד ובכיבוש, אבל באותה מידה הוא נזקק גם להרגשה שיש לו בית ובן זוג נאמן לחזור אליו.
אולי הסידור הזה לא היה צודק ולא תקין פוליטית, אבל הוא התאים לנו, עובדה שהגענו עד הלום בלי שום משברים וסצנות שהיו שנואות על שנינו.
במשך חמש עשרה שנים חיינו יחד בצורה הרמונית וכמעט בלי מריבות, וגם כשרבנו זה היה על שטויות. הייתי נוזף בו שהוא מעשן יותר מידי, ושהוא לא מסודר ודורך לי על הרטוב כשאני שוטף, הבלים שהיוו עילה לסקס התפייסות נפלא, אבל עכשיו הכול השתנה, המריבות נעשו פתאום רציניות ולא הצלחתי לפתור אותן ולהתפייס כמו תמיד. אחרי התקף הלב דובל'ה השתנה, איבד את חוש ההומור שלו ואת החשק לסקס ושקע במין דכדוך אפרורי שהפחיד אותי.
הייתי רגיל להתייעץ עם דוב כשנזקקתי לעצה, אבל הפעם לא יכולתי לפנות אליו ולכן החלטתי לשוחח עם רובי, החבר המיתולוגי של דוב.
איש לא יודע בן כמה בדיוק רובי אם כי אני בטוח שהוא מבוגר מדוב לפחות בעשר שנים. כשדוב הגיע מהקיבוץ, צעיר ותמים עוד יותר מכפי שאני הייתי פעם, היה זה רובי שלקח אותו תחת כנפיו ואחרי שנה שחרר אותו לדרכו ועבר לצעיר הבא אחריו. דוב נפגע מעט, אבל בכל זאת השכיל להישאר ידיד של רובי וככה יצא גם לי להכיר אותו ולהיות מוזמן למסיבות המיתולוגיות שלו.
לאורך כל השנים בהן הכרתי את רובי הוא תמיד נראה אותו דבר - גבוה, רחב כתפיים, רזה, ראשו מגולח ופניו החזקים והצרים רציניים, כמעט עצובים – בהתחלה הוא הפחיד אותי מעט,  עם הזמן למדתי שמאחורי החזות הקודרת נמצא אדם נדיב, משכיל, חכם ורציני שמסוגל למחוות של טוב לב ואפילו עדינות, אבל עדיין חששתי מעט ממבטו החודר ומלשונו החדה.
במשך השנים הפך רובי למעין זקן השבט, הוא היה פה עוד מההתחלה, עוד כשיכולת ללכת לכלא אם היו תופסים אותך מוצץ למישהו, והוא כבר ראה הכול, שמע הכול ושרד הכול. דוב כיבד אותו מאוד ואני אימצתי את יחס הכבוד הזה כלפיו כמו שאימצתי לי הרבה מדעותיו והשקפותיו של דוב על החיים.
רובי גר מאז ומתמיד בדירה ענקית בבית ערבי ישן בנוי אבן מסותת שירש מהוריו. הבית השקיף על נוף מרהיב של המפרץ, וממרפסת הגג הענקית שלו יכולת לצפות בנחת בכיפת הזהב של הגן הבהאי וביום טוב אפשר היה לראות משם אפילו את הצוקים הלבנים של ראש הנקרה.
לאחרונה רובי מיעט לערוך מסיבות וכמעט שלא נראה יותר יושב באחד מבתי הקפה החביבים עליו, אבל עדיין דיברו עליו בכבוד רב, ועדיין התפעלו איך הופיע בנשף הסילווסטר האחרון כששני נערים צעירים תלויים על זרועו מזה ומזה.
הרמתי אליו טלפון הצגתי את עצמי כטל, החבר של דוב נחמיאס, ושאלתי אם אני יכול לקפוץ אליו לשיחה.
"מי? איזה דוב?" שאל רובי, נשמע מעט מבולבל.
אולי הערתי אותו מהשינה חשבתי וחזרתי על שמי, וליתר ביטחון הוספתי שאני החבר של ברל'ה כי ידעתי שזה היה כינויו של דוב בפי חבריו הוותיקים.
"אהה! כן, בטח. בואו, בואו, אני אשמח מאוד." ולפני שהספקתי להסביר שדוב לא יבוא אלא רק אני הוא ניתק.
החלטתי ללכת בכל זאת ולמחרת שמתי פעמי היישר מהמפעל בו עבדתי בשנים האחרונות בעבודה שקצת שעממה אותי, אבל תגמלה אותי במשכורת נאה עם תנאים מפנקים לדירתו של רובי. להפתעתי גיליתי שמתחת לשלט הנחושת עליו היה חרוט באותיות הדורות השם - ראובן מורנו - היה עוד שלט עץ קטן וצנוע שהכריז - זיו מורנו.
מי זה זיו מורנו? שאלתי את עצמי וצלצלתי בפעמון.
הדלת נפתחה וגבר צעיר ונאה עמד בפתח וחייך אלי, "אתה דוב או טל?" הוא שאל.
"אני טל, ומי אתה?"
"אני זיו מורנו. סבא הזכיר שיבואו לביקור חברים וותיקים שלו בשם דובל'ה וטל."
"סבא? איך זה יכול להיות שרובי סבא שלך?"
"פשוט מאוד. הוא התחתן עם סבתא שלי ז"ל."
"לא ידעתי שרובי היה נשוי."
זיו חייך. "הוא היה נשוי רק שנה והספיק להכניס את סבתא להריון רק פעם אחת, אבל זה היה מספיק."
"ואתה גר עם סבא שלך?"
"כן, אני ודני, החבר שלי. סבא צריך מישהו שיטפל בו בעיקר עכשיו, כשהזיכרון שלו כבר לא מה שהיה פעם. למה דוב לא בא?"
"הוא חולה. היה לו התקף לב. רציתי להתייעץ ברובי... לא ידעתי שהוא במצב לא טוב, אולי עדיף שאני לא אספר לו על דוב."
"אולי עדיף שלא." הסכים זיו, "עד לסילווסטר האחרון הוא היה בסדר ונהנה מאוד ללכת לבלות איתי ועם דני, אבל מאז המצב שלו הדרדר." אמר בעצב והוביל אותי לסלון רחב הידיים שזכרתי משנים שבהם כולנו היינו צעירים יותר.
רובי ישב שם והביט בנוף המרהיב של המפרץ שנשקף מהחלונות. הוא ישב בכסא גלגלים עם שמיכת צמר על ברכיו ונראה כמו תמיד – זקוף, דק וקירח לחלוטין - רק כשהתקרבתי ראיתי כמה רזה ועד כמה הזדקנו פניו.
"רובי." לחצתי את ידו, ואחר כך רכנתי ונשקתי על לחיו. "דובל'ה מצטער שהוא לא יכול לבוא. הוא לא מרגיש כל כך טוב. מזמן לא ראיתי אותך, התגעגעתי."
הזקן חייך בנימוס, הניד בראשו והמשיך לאחוז ביד שהושטתי לו ללחיצה. ידיו היו קרות מאוד. הוא נראה נקי ומסודר ואין ספק שהוא קיבל טיפול מסור, אבל ברור היה שלא נותר לו זמן רב לחיות ושוב תהיתי, לא בפעם הראשונה, בן כמה הוא."
אפילו דוב לא ידע מפני שרובי שמר את הסוד הזה לעצמו. מסתבר שזה לא היה הסוד היחיד שהוא שמר לעצמו. שוחחתי איתו קצת, מלטף את כפו הדקה שכתמי זקנה נמרו אותה, מספר לו רכילויות על חברים וותיקים, ואחרי כחצי שעה הוא החל לפהק. זיו התנצל וביקש ממני להמתין כמה דקות עד שישכיב אותו במיטה.
"אף אחד כמעט לא בא לבקר יותר את סבא רובי." אמר אחרי שחזר, "רוב החברים הוותיקים שלו לא חיים והצעירים התפזרו. אולי בגלל שנודע להם שהוא נשא איידס."
"איידס?" נדהמתי, ופתאום חשתי צורך עז לשטוף היטב את ידי בסבון, ולמה לכל הרוחות נישקתי אותו?
"טל." רכן לעברי זיו, מחייך חיוך עצוב, "תפסיק להילחץ. לא נדבקים מאיידס כל כך מהר, וסבא כבר לא במצב שהוא יכול להדביק מישהו."
ידעתי את זה כמובן ובכל זאת נלחצתי קצת. "כמה זמן הוא חולה?"
"הוא עדיין לא חולה, הוא נשא, אבל הוא לקח תרופות מעל עשר שנים ובגילו... "
"בן כמה הוא?" לא התאפקתי מלשאול.
זיו נופף לעברי בתוכחה באצבעו וחייך, "מצטער, הבטחתי לו לא לגלות את זה לעולם."
דלת הכניסה נפתחה וזיו ניתר על רגליו בשמחה. "דני." קרא, "אני כאן, בסלון."
דני היה צעיר כמותו, בחור בהיר, תכול עיניים ויפה תואר. הם התחבקו והתנשקו ורק אחר כך דני הניח את תיקו ונפנה ללחוץ את ידי.
שוחחנו קצת וזיו סיפר לי שהוא פגש לראשונה את סבו לפני כחמש שנים, בלוויה של סבתו, ומאז הם נשארו בקשר טוב, וכשהוא נוכח לדעת שמצבו של סבו מדרדר הוא החליט לגור איתו ולסעוד אותו במחלתו, ודני כמובן בא איתו.
"מאז שסבא עזב את הבית לא היה בינו לסבתא שום קשר. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים ואחרי שהיא מתה סיפרו לי שהיא אהבה אותו אהבה מטורפת ורדפה אחריו במרץ. הוא התחתן איתה בגלל לחץ משפחתי, אבל עזב מיד אחרי הלידה. למרות שהיו לה הרבה מחזרים אחרים סבתא אף פעם לא התגרשה ממנו ואף פעם לא דיברה עליו עם איש. אבא גילה למה סבא עזב רק אחרי שהוא כבר היה אבא בעצמו, ולי ולאחים שלי לא ספרו אף פעם למה אין לנו סבא."
"ההתנהגות שלו בטח הביכה את המשפחה שלכם." הסקתי.
"כן, הם מסורתיים ושמרניים מאוד ולמרות שכולם ידעו אף אחד לא סיפר לנכדים שלו שום דבר עליו. כל כך הופתעתי כשראיתי אותו בלוויה. הוא ואבא מאוד דומים חיצונית."
"ואילו אתה דומה לו בדברים אחרים." הצטחקתי.
"אני מקווה שזיו לא דומה לו יותר מידי." התערב דני, "שמעתי סיפורים מדהימים על סבא שלך זיוי."
"סבא שלך הוא בן אדם מיוחד במינו זיו. אם יום אחד מישהו יכתוב את סיפור תולדות הקהילה באזור הצפון רובי יקבל פרק מיוחד." הסכמתי, נפרדתי מהשניים לשלום וחזרתי הביתה.
בבית דוב קיבל את פני בפרצוף חמוץ והקפיד לא לשאול למה איחרתי למרות שידעתי שהוא סקרן.
תכננתי לא לספר לו על רובי כדי לא לצער אותו, אבל דווקא מפני שהוא התאפק כל כך לא לשאול וברור היה שהוא מוטרד גיליתי לו שהלכתי לבקר את רובי.
"הזקן האשמאי הזה." רטן דוב, "הוא בטח לא מבין למה אני לא מתקשר אליו. מה שלומו?"
לא רציתי לספר. לא רציתי להדאיג את דוב, אבל אחרי שנים כל כך רבות שבהן לא היו לי סודות מפניו לא ידעתי איך להסתיר מפניו את האמת ונאלצתי לתאר לו את הביקור.
"איידס, מה? שלא נדע. איך הוא נראה?"
"מבולבל קצת ורזה מידי. הוא כבר לא האיש שהוא היה פעם."
"נו, ומי כן." נאנח דוב מעומק לבבו.
"די, די להיות דכאוני כזה דוב. בוא נצא קצת."
"לא בא לי."
"רק סיבוב קטן. בבקשה, נלך קצת ברגל ננשום אוויר, אולי נשב בבית קפה."
"אני עייף."
"עייף מרוב שעמום. קדימה, תתלבש יפה ונלך."
דוב רטן ונהם, אבל אני הצקתי לו עד שהוא נכנע וכשגילה שהמכנסיים החביבות עליו שהיו הדוקות מידי לאחרונה שוב נסגרות על בטנו הוא אפילו חייך ואמר שהכול בזכותי ובזכות ההקפדה שלי על הדיאטה שלו.
טיילנו קצת ברחוב ואחר כך ישבנו בבית קפה, פגשנו חברים, נשמנו אוויר, ומצב רוחו של דוב השתפר כל כך עד שהעזתי לגלות לו שבעוד יומיים אנחנו חוזרים לבית החולים לבדיקת מעקב.
"למה אתה מספר לי רק עכשיו?"
"שכחתי."
"איזה שקרן, אתה אף פעם לא שוכח כלום. פשוט פחדת."
"כן, קצת. נעשית רגזן נוראי דוב." העזתי להעיר, והוא השתתק ונראה אשם ועצוב וכל הדרך חזרה התעקש להסביר לי עד כמה עדיף יהיה לשנינו שאני אעזוב אותו.
"די, די כבר! מספיק עם השטויות האלו!" התרגזתי לבסוף, "לא תיפטר ממני כל כך בקלות דוב. אז היה לך התקף לב, אז מה? בימינו אף אחד לא מתרגש יותר מהתקפת לב, אנשים חיים גם אחרי שנים ושלושה ניתוחי מעקפים. זו לא סיבה להיפרד, תפסיק להיות דראמה קווין כזו."
"ואם הייתי חולה איידס?"
"חס וחלילה. שתוק כבר, איך אתה מדבר? בתור עונש אתה מסבן לי את הגב."
הוא צחק, מרוצה מהתגובה שלי, סיבן לי במסירות את הגב ועוד כמה איברים אחרים, ויומיים אחר כך הלך איתי בצייתנות לבית החולים לבדיקות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה