ב. הלא מתאימים

ה. הבוקר שאחרי

התעוררתי בבוקר כשגל קם חרש מהמיטה והתגנב למקלחת. שכבתי דומם, מעמיד פני ישן, מקשיב לקילוחי המים הזורמים על גופו, משתוקק להצטרף אליו, להעריץ במבטי ובידי את גופו הרטוב, לסבן את עורו החלק והזהוב ואם הוא עדיין רוצה בי למשוך אותו שוב למיטה, אבל התביישתי.

התביישתי כי ידעתי שניר נמצא בחדר הסמוך.

מה יכול להיות יותר מביך מלהביט באור הבוקר הבהיר בעיני אנשים שהתהוללת אתם בלי מעצורים בלילה?

אל תגידו לי, אני מעדיף לא לדעת.

עצמתי בכוח את עיני והצטערתי שלא חשבתי על הבוקר שאחרי כשהנחתי לעצמי להיסחף בלילה הקודם.

גל גמר להתקלח, כעת הוא בטח מתנגב חשבתי בערגה, מצטער שהוא סגר ברוב התחשבות את דלת המקלחת, מונע ממני לראות אותו ערום, ואז נשמעו לפתע צליליו של אגם הברבורים בעיבוד אלקטרוני מחריד שתמיד הצחיק אותנו - הנייד של ניר.

הוא ענה מיד ומההלו הראשון ידעתי שהוא מדבר עם אימא שלו ושזו שיחה איומה במיוחד והוא זקוק לתמיכתי.

זנחתי את מזימותיי להציץ בגופו המושלם והערום של גל והלכתי אל ניר שישב על המיטה פרוע ומקומט, עיניו אדומות, ממולל באצבעות עצבניות את הסדין הכחול שסיפק המלון לאורחיו, מנסה להדוף את התקפותיה הנמרצות של הפולנייה מהגיהינום שניתכו עליו בלי שום רחמים מאז שנולד ועד עצם היום הזה.

אימא של ניר - גברת נחושה בדעתה ותקיפה עד פחד - הייתה מסתדרת נפלא עם אבא שלי - ההומופוב הבור, העקשן וגס הרוח שהתנהל בעולם כאילו הוא חי עדיין ברומניה של לפני נפילת הקומוניזם.

מוזר שהוא חי שנים כה רבות עם אישה עדינה, נעימה וליברלית כמו אימא שלי שדמתה בכל אורחותיה דווקא לאביו השקט והנחבא אל הכלים של ניר.

כמה פעמים השווינו בין המשפחות שלנו, מריצים עליהן קטעים משעשעים וצוחקים צחוק מר שהסווה את ייאושנו מהורינו שחשו מן הסתם ייאוש דומה כלפינו.

בגלל האלימות המילולית וההתלהמות של אבא שלי הייתי חייב לעזוב את הבית מיד אחרי הצבא, משאיר את אימא לגורלה, ולמרות שהתחננתי לפניה פעמים רבות שתעזוב אותו היא התעקשה להישאר נשואה לבהמה הזו.

ניר היה סבלני ממני ועד לפני שנתיים חי עם הוריו, מנסה להתמודד עם מזגה הנוראי של אימו ולתמוך באביו ידוע הסבל. אני מניח שלולא העידוד הנמרץ שלי הוא היה גר שם עד עצם היום הזה.

אחרי שהוא עזב את הבית אימו לא דיברה איתו חצי שנה ובמקום להודות לאלוהים על החסד הזה שנעשה לו הוא לא הפסיק לנסות לפייס אותה - קנה לה מתנות יקרות שלא היה יכול להרשות לעצמו, התחנף, שלח פרחים והתקשר ללא הרף - עד שהוד מעלתה הואילה לסלוח לו על שבגיל עשרים ותשע הוא עשה מעשה והתחיל לחיות חיים של בן אדם מבוגר ועצמאי.

תיעבתי את האישה הגסה, היהירה והטיפשה הזו בכל לבי, וכל פעם שהייתי מקשיב לשיחות שלה עם ניר הייתי מתמלא חמת זעם.

"כן אימא." חזר ואמר ניר בסבלנות, "אני יודע אימא." הוסיף בהכנעה, מעווה את פניו העוויות איומות שפירושן היה שראשו כואב מאוד והוא שואל את נפשו למות בגלל ההצקות שלה.

נעמדתי מאחוריו והתחלתי מעסה בעדינות את עורפו המכווץ ממתח. סוף סוף השיחה הסתיימה והוא הסתובב לעברי, כבש את פניו בבטני וכרך את ידיו על מותני.

"מה היא רצתה, הגורגונה מוורשה?" שאלתי.

הוא נאנח ובגופי עברה צמרמורת כשחשתי את נשימתו על עורי החשוף. "ביקשתי ממך כבר מאה פעמים לא לקרוא לאימא גורגונה צפי." נזף רכות בלי שממש יתכוון לכך, "היא רק רצתה להגיד לי כמה היא דואגת לי ואוהבת לי ולספר לי מה דעתה על הבזבזנות שלי, על החברים הסוטים שלי ועל הטיפשות והטמטום שהפגנתי בכך שהחלטתי לנפוש באילת במקום לנסוע לטורקיה אתה ועם אבא." נאנח ניר ואחר כך התחיל לרדת עם שפתיו הרכות והנבונות במורד בטני, ועד שגל הצטרף אלינו, מדיף ריחות רעננים של סבון ושמפו הוא כבר הגיע דרומה למחוז חפצו.

עד שהגענו לארוחת הבוקר כבר התפוגגה כל המבוכה שחשתי ולא שבה יותר עד לרגע שבו עלינו שוב לאוטובוס בדרך צפונה לעבר החיים המציאותיים שחיכו לנו בבית.

"מה נעשה כשנגיע לחיפה?" שאלתי את גל.

"ניקח מונית, נוריד את ניר בדירה שלו ונמשיך הביתה." ענה לי גל בפשטות.

"כן, אבל אני מתכוון מה נעשה אחר כך, מה נעשה עם שלושתנו?"

גל חייך ואחז בכף ידי, מלטף בעדינות את האזור הרגיש שבבסיס אגודלי, יודע היטב שזה מטריף אותי.

"נמשיך לחיות כרגיל צפי, נקום בבוקר, נשתה קפה ונלך לעבודה כמו תמיד." ענה לי ניר שישב לבד במושב לפנינו, רגליו פשוטות לו קדימה בנוחיות, ומרפקו נשען על המסעד המפריד בין המושבים.

"אבל ניר..." הבטתי בו, סוקר אותו היטב, נדהם לראות עד כמה הוא השתנה בימים האחרונים - הוא השתזף מאוד כמובן, וגם רזה מעט כי היה עסוק מכדי לאכול - אבל השינוי העיקרי שחל בו היה מין קרינה של בטחון עצמי ושביעות רצון שאפפה אותו כהילה בלתי נראית אך מוחשית מאוד, בעיקר לי, שהיטבתי כל כך להכיר אותו.

אילת שינתה לחלוטין את התנהגותו של ניר העצור והבתולי של פעם. מבחור שמרן, ביישן וחששן, הפך למסמר המסיבה בכל מקום אליו הגיע, רודף תענוגות וזיונים שלא ידע שבעה.

למרות שמראהו לא השתנה והוא נותר גוץ עגלגל, בעל פדחת מקריחה וגוף שעיר הגישה שלו לחיים השתנתה והיא שעשתה את כל ההבדל. פתאום גברים שמו לב אליו - לתימהוני התברר שיש הרבה מאוד גברים שהמראה הדובי שלו קוסם להם - פתאום כולם ראו שהוא מצחיק, סקסי, שנון ופיקח.

"יצרנו מפלצת." התלוצצתי לא פעם כששוב הוא היה מבריז לי ולגל, משאיר אותנו לבד. חזרנו לשחזר עוד כמה פעמים את הלילה הראשון, וכל פעם הייתי חש את אותה תערובת מגרה מבחילה של קנאה מהולה בגירוי למראה הזין היפה של גל טוחן את התחת של ניר או נבלע בפיו.

את הפינאלה היינו שומרים לאחר כך, לזמן שנהיה לבד, ובסוף הוא העיר בטוב לב שהוא מעדיף להיות קצת יותר ממשחק מקדים עבורנו ועבר להשתעשע עם אחרים.

 במבט לאחור אני מבין שהנסיעה לאילת הייתה מעין קו פרשת המים ביחסים שלי עם שניהם. למרות שהמשכתי לאהוב אותם מאוד - את גל כבן זוג ומאהב, ואת ניר כידיד וכחבר הכי טוב שלי - מאז אותו שבוע באילת הם החלו להיסחף ממני ולהישמט מחיי, ושום דבר שעשיתי לא הצליח לעצור את התהליך העצוב הזה.

ניר המשיך לקרוא לי החבר הכי טוב שלו, אבל בקושי דיברנו פעם בשבוע. מאז אילת הוא נעשה עסוק מכדי לבלות איתי. יותר לא ישבנו יחד לצפות במחזות מוזיקליים ישנים, בולסים פופ קורן עד בחילה, יותר לא הלכנו לסינמטק לראות סרטים אירופיים עלומי פשר כדי שנוכל להתווכח אחר כך על משמעות השתיקות והמבטים הנוגים שהחליפו הגיבורים בשחור לבן איכותי, לא קשקשנו עוד שעות בטלפון ולא החלפנו מיילים מבודחים.

בלעדיו גם העונה החדשה והמסעירה של בנות גילמור איבדה את טעמה הטוב, וחיי שקעו שוב לשיממון בדידות אפרורי.

גם גל אהובי לא הביא לי נחמה. הוא אמנם המשיך להיות הבחור הנעים והחביב שבו התאהבתי, אבל יותר לא יכולתי לשקר לעצמי – לא אותי הוא אהב אלא את ברק.

לא רבנו חלילה, המשכנו לגור יחד ואפילו עברנו לדירה גדולה יותר שלמרבה האירוניה הייתה קרובה מאוד לדירה של ניר. המשכנו לישון יחד, ולעשות סקס - לפעמים אפילו זה עם זה – אבל בדרך כלל עם זרים שנגררו אחרי גל לדירה שלנו.

אל תבינו אותי לא נכון, החיבה ההדדית ששררה ביני לבינו, חיבה שהתחילה כשעוד היינו מכרים וירטואליים לא פגה, ולמעשה התחזקה.

גל היה חבר שלי, הוא היה לטובתי, בטחתי בו עד כדי כך שהנחתי לו לקשור אותי ולבצע בי דברים שלא הייתי מניח לאף אדם אחר בעולם לעשות. ידעתי שהוא חש כלפי חיבה אמיתית וכנה, והוא מוכן לעשות בשבילי כל מה שרק יוכל, כמה חבל שהוא לא היה מסוגל לאהוב אותי כמו שאני שאהבתי אותו, וכמו שהוא אהב את ברק.

ו. להיות שם בשבילו
את יום ההולדת השלושים שלי ביליתי במסיבה נתעבת במיוחד על גג תל אביבי אפלולי שורץ גברים חרמנים ושיכורים. רק אחרי שיצאנו משם לפנות בוקר, שתויים ואחוזי קבס והקאנו יחד את האלכוהול הזול שסבאנו כל הלילה, נזכר פתאום גל שאתמול היה יום הולדתי.

הוא התנצל ארוכות ואני אמרתי שגם אני שכחתי וזה לא חשוב (שקר מוחלט שנועד לשמור על גאוותי) וחודש אחר כך, כנראה בגלל רגשות האשמה שחש, הוא הזמין אותי לאכול איתו במסעדה יקרה לכבוד מה שהוא כינה - יום השנה לקשר שלנו.

איזה קשר? מה קשר? חשבתי במרירות בעודי מתגלח גילוח ערב לפני היציאה.

הייתי במצב רוח רע מאוד באותו יום - בעצם מצב רוחי היה רע כבר זמן רב מאוד - זה סתם קשר של ניצול, הוא מנצל אותי כדי לא לישון לבד, ואני... אני בעצם עושה אותו דבר למרות שאני ממשיך לספר לעצמי כמה אני אוהב אותו.

אם רק הייתי יכול לשוחח עם ניר על רגשותיי, לשפוך לפניו את לבי, לבכות קצת, ואחר כך להתנחם איתו בטיול לילי ממושך שיסתיים בפיצוציה של פיני השמן שמוכר את הוופלות לימון הכי טובות בעיר... אבל ניר לא היה בעיר, נסע לקרוז הוללות ביאכטה של אחד ממכריו החדשים.

הייתי מלא רחמים עצמיים כשחשבתי על ניר, מפליג לו לאורך חופי הים התיכון, דוגם את חיי הלילה ההומואים בכל ערי החוף בהן עוגנת היאכטה המפוארת, זונח מאחוריו את ברית המכוערים שלנו, את החברות, התמיכה והידידות שהענקנו זה לזה.

זה היה מצב הרוח שלי כשהתיישבתי מול גל במסעדה הנחמדה, היקרה והמעוצבת שצריך היה להזמין בה מקומות שבוע קודם.

שמתי מפית על ברכיי ועיינתי בחוסר רצון בתפריט שהיה עמוס שמות צרפתיים מפונפנים וחסרי פשר, נמנע בעקשנות מקשר עין עם גל שניסה להיות חביב וסבלני אל הפרצוף החמוץ שעטיתי על עצמי, ואז נפתחה דלת הזכוכית הצבעונית של המסעדה ופנימה נכנס בחור רחב כתפיים, שחום כצועני, שחור עיניים ותלתלים.

חינני כרקדן פלמנגו הוא עמד בפתח וסקר את כל המסעדה, שולחן אחר שולחן, עד שעיניו נפגשו בעיניו של גל שהחוויר וקם ממקומו, מתעלם מהמפית שנשרה מברכיו, ופסע כמכושף לעבר ברק שהושיט לעברו את זרועותיו מחייך חיוך ניצחון של פיראט שהשיג סוף סוף את תיבת האוצר. 

וזה היה כמובן סוף הקשר שלנו.

ברק - זיהיתי אותו מיד מהתמונה ששמר גל מתחת לציפוי הנייר של מגרת התחתונים שלו - אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהפגישה הייתה מקרית, או שאני מהווה סוג של תחרות.

נכון שגל ניסה לחזור לעצמו אחרי החיבוק והנשיקה שהעניק לו, אבל הזיוף היה מעורר רחמים ולא שכנע אפילו את הפיקולו הקטין שעבר במהירות משולחן לשולחן ואסף את הכלים המלוכלכים.

בלי להמתין להזמנה התיישב ברק מול גל על כסא שגרר לו בקלילות מעוררת קנאה (הכיסאות האלו היו עשויים מתכת וכבדים נורא) משולחן סמוך, וכשהוא מתעלם ממני כאילו הייתי שקוף שלח את כפו, אחז בעדינות בפרק ידו של גל והביט בשעון שלו - שעון יקר למראה עם חגורת עור שחורה ורכה שגל ענד רק בהזדמנויות מיוחדות ושמר באותה מגרת תחתונים ליד הצילום של ברק.

"אני רואה שאתה עדיין עונד את השעון שנתתי לך." אמר בקול שקט ורך שכאילו ליטף את אוזני של השומע מבפנים. אפילו אני קיבלתי צמרמורת מהקול שלו, רק אלוהים יודע מה הוא גרם לגל המסכן.

"רוצה אותו חזרה?" שאל גל בהתגרות ומשך ממנו את ידו, מחביא אותה בחיקו.

ברק רכן קלות לעברו ובתנועה זריזה ותקיפה החזיר לעצמו את השליטה על ידו של גל. "לא את השעון אני רוצה אלא אותך." אמר בנחת.

את השמחה שנדלקה על פניו של גל ראה גם הקבצן העיוור שעמד מהצד השני של הרחוב, אבל הוא המשיך לשחק אותה קשה להשגה והזכיר לברק שהוא זה ששילח אותו מעל פניו.

"עשיתי את זה כדי להגן עליך גלי." הסביר ברק, "חשבתי שאני עומד למות. פחדתי פחד מוות להדביק אותך. אני עדיין פוחד מזה, אבל כיום אני יודע יותר על המחלה הזו, אני יודע שאני לא אמות כל כך מהר כמו שחשבתי. הפסקתי לעשן ולשתות ואני מרגיש מצוין ומתפקד כרגיל עם התרופות. הרופאים מאוד מרוצים ממני, גם אני הייתי צריך להיות מרוצה שניצלתי ממוות, אבל אני אומלל. אני מרגיש שאין שום טעם להתאמץ ולחיות אם אני לא יכול להיות אתך."

אני מודה שלא ממש התרשמתי מדבריו של ברק שנשמעו לי כמו דקלום מוכן מראש ולא ריגשו אותי כלל, אבל מסתבר שהנאום נוטף הפאתוס הזה היה בדיוק הדבר הנכון להגיד לגל.

הוא נמס כולו לשמע וידויו של ברק, הביט בו בעיניים לחות מדמעות, הושיט לו גם את ידו השנייה, ובקושי שם לב שהסתלקתי משם.

אחר כך הוא סיפר לי שברק הוסיף ונאם על השינוי שחולל האיידס בחייו, ואיך הוא הפך אותם מן הקצה אל הקצה, ומהולל חסר מצפון שרק רודף אחרי הזיון הבא הוא נעשה בן אדם מיושב ומתון שרק רוצה שקט ושלווה. גבר שסוף סוף הבין שאהבה לבן אדם אחד שווה יותר מאלף זיונים חסרי משמעות.

"ברק סיפר לי שהוא הפסיק עם הסמים, השתייה, השלישיות והמסיבות." בישר לי גל, עולה על גדותיו מרוב אושר, "הוא קנה בית עם גינה ויש לו חתול סיאמי, כל מה שהוא צריך זה אותי כדי שהחיים שלו יהיו מושלמים."

"אבל הוא נשא גל. חשבת על זה? אתה יודע מה זה לחיות עם נשא? בן אדם שיצטרך לקחת תרופות כל החיים?" ניסיתי להכניס אותו לפרופורציות. "חשבת על הסכנות שבחיים כאלו? לא יפריע לך שתמיד תצטרך קונדום ואף פעם לא תוכלו להיות ספונטאניים ופשוט לזרום עם הרגע?"

"היה לי מספיק ספונטאניות. ככה הוא נדבק, מרוב שהיה ספונטאני וזורם. לא אכפת לי שיהיה לי קשה, ולא אכפת לי אם הוא יחלה ויצטרך טיפול. אני אוהב אותו. תמיד אהבתי רק אותו."

"ומה איתי גל?" שאלתי, מנסה לכבוש את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.

הוא נאנח והתיישב לצידי, כורך יד חמה ומנחמת על כתפי. "אתה היית נהדר צפריר, היית חבר נפלא. תומך ומקסים ונדיב. אני תמיד אוהב אותך, אבל... אתה יודע..."

"כן. אני יודע. תמיד ידעתי." השפלתי את ראשי אל ברכי וקיוויתי שהוא ילך כבר וייקח איתו את פניו הקורנות מאושר ואת החיוך הזורח שלו.

אם רק חצי מהשבחים שהעתיר עלי היו נכונים הייתי צריך לשמוח בשמחתו, אבל לא יכולתי. קנאתי נורא והרגשתי מרירות ועצב. לא יכולתי לשאת את מראה פניו הפורחים מרוב שמחה. הוא אף פעם לא נראה ככה בגללי, אפילו לא פעם אחת, אבל מספיק שהברק הזה רומז לו באצבע קטנה ומיד הוא...

ברחתי למקלחת, הטמנתי את פני במגבת הכחולה של גל ובכיתי כמו ילד.

כשיצאתי משם סוף סוף - עיני אדומות וגרוני ניחר מבכי - גל, על כל חפציו, נעלמו מהדירה שהייתה פעם של שנינו, ורק המגבת הכחולה שלו, רטובה מדמעותיי, נשארה אחריו.

הוא השאיר לי מכתב התנצלות ארוך, רגיש ומלא כוונות טובות. היו בו המון תודות, איחולים והצהרות חיבה וידידות נצח, אבל במשפט המסכם הוא כתב – הוא אהבת חיי והוא זקוק לי שאהיה שם בשבילו. עם כל חוסר הרצון שלי להכאיב לך שנינו יודעים שזה הדבר הנכון לעשות. הלוואי והייתי יכול לאהוב אותך כמו שאני אוהב אותו, אבל זה בלתי אפשרי, אני שייך רק לו, תמיד הייתי שלו, ואני חושב שתמיד ידעת את זה. אני מקווה שתסלח לי ויום אחד תהיה מאושר כמו שאני מאושר ברגע זה.

ז. אתה לא לבד

אחרי שהוא הלך התפרקתי לגמרי. נכון, תמיד ידעתי שהוא לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב את ברק, אבל כל כך אהבתי את העובדה שיש לי חבר יפה ושווה שיכולתי להתגאות בו, אהבתי את הסקס איתו, אהבתי לישון איתו, אהבתי להיות חלק מזוג. אפילו לקנא לו אהבתי. גם אחרי שהבנתי שהוא לעולם לא יאהב אותי כמו שאני אוהב אותו המשכתי ליהנות מכך שאני חלק מחייו.

יש אנשים שלא אכפת להם לחיות לבד, שמסוגלים להיות בודדים וליהנות מהחופש שהבדידות מעניקה להם, אני לא אחד מהם. אחרי שגל עזב הייתי כל כך לבד...

הדבר היחיד ששמר על שפיות דעתי באותם ימים איומים הייתה הידיעה שניר יחזור ואוכל לספר לו הכל ולבכות על כתפו. פנטזתי איך הוא יחבק וינחם אותי, יכרוך ידיים חמות סביבי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושעוד אזכה לאהוב ולהיות אהוב.

זה לא קרה, כלומר כן, ניר חזר, אבל לא לבד אלא עם רומן - בחור צעיר ממנו בעשר שנים שהוא פגש בהפלגה.

ניר היה מסוחרר ממנו לגמרי, ומיד כשראיתי אותם יחד ידעתי שאין שום סיכוי שאוכל לדבר עם ניר ולספר לו את הבעיות שלי, ושרומן הצעיר והיפה לא אוהב את ניר אלא רק מעוניין במקום לינה חינם ובחשבון בנק שאפשר להתעלק עליו.

נכון, ברית הלא מתאימים שכרתנו פעם גוועה, אבל לכל הפחות נותרנו מעין ידידים. ברור היה לי שאם אבטא את דעתי ניר לא יאמין לי ואפילו ישנא אותי. לא רציתי להרוס את המעט שנותר מהקשר שלנו ולכן שתקתי, חייכתי בנימוס, איחלתי להם כל טוב וחזרתי לחיי הבדידות שלי.

את הדירה הגדולה מידי בשבילי השכרתי, ובמקומה עברתי לדירונת פעוטה בקריות וניסיתי להמשיך בחיי.

לא הצלחתי בכך.

ניר ואני כמעט שלא דיברנו יותר, והקשר ביני לבין גל הפך מסורבל ומעיק. הוא דווקא ניסה כמיטב יכולתו להמשיך להיות ידידי והתאמץ לגרום לי לחבב את ברק שבאמת היה בחור נחמד, בעיקר עכשיו, אחרי שנעשה חיובי, התיישב בדעתו והפסיק לחיות מזיון לזיון, אבל זה כאב מידי.

הם היו מאוהבים מידי, יפים מידי מכדי שאוכל לחוש נוח איתם.

התגעגעתי כל כך לניר של פעם, לבחור הנחמד המצחיק והשמנמן שהבין את כל בדיחות בנות גילמור שלי ואהב את כל השירים והמחזות שאני אהבתי. ניר שידע בעל פה את כל שירי 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' וחשב שאלתרמן גאון וש´שחקי שחקי´ הוא השיר הכי יפה בעולם, שהעריץ את נחמה הנדל ואת חווה אלברשטיין - "המלכה" היה מקפיד להוסיף תמיד ביראת כבוש אחרי שאמר את שמה - ותמיד הצליח להצחיק אותי עם בדיחות הלא מתאים שלו והבעות פרח הקיר הבישן שעשה בכל פעם שנקלענו לחברה שלא הייתה לטעמו.

לא הצלחתי לחבב את ניר החדש החטוב והרזה שפניו נראו חלולות ומתוחות, וששתה רק מים מינראליים והקפיד על סוכרזית בנס קפה שלו עם החלב חצי אחוז שומן, בלי עוגה כמובן. רציתי חזרה את ניר, החבר שלי שאף פעם לא חשב אם מה שהוא לובש מתאים או אפנתי, ושזלל וופלות לימון ובמבה עם מילקי כאילו לא ידע מה זה קלוריות.

אחרי הפרידה מגל אכלתי כדי להתנחם ולמרבה הפלא לא הפכתי לשק שומן כמו שחששתי תמיד, אולי כי גיליתי את הנחמה שבספורט ופקדתי בקביעות את חדר הכושר השכונתי שהיה הומופובי עד לדיכאון, אבל יעיל מאוד בפריקת אנרגיות ותסכולים. אחרי כמה חודשים התמלאתי מעט והייתי כמעט שרירי, אבל עדיין בודד מאוד ועצוב מאוד, ובין לבין גם נעשיתי חרמן מאוד.

יכולתי לחזור להרפתקאות המתועבות בגנים אפלים ולניסיונות המדכאים למצוא מישהו באטרף או באתר וירטואלי אחר, כמעט שעשיתי את זה, אבל הבעיה היא שאחרי שאתה יודע איך זה מרגיש לאהוב באמת מישהו הרעיון שתניח לאדם זר לפרוק על גופך את תאוותיו בשעה שאתה מבצע בו בדיוק אותו דבר, ואחר כך שניכם נפרדים זה מזה בידיעה ששוב לא תיפגשו גרמה לי בחילה.

כל זמן שלא ידעתי כמה מתוקה וטובה היא האהבה יכולתי להגיד לעצמי שזה סתם שקר גס של כל מיני משוררים רומנטיים, אבל כיום כבר ידעתי את האמת ולא יכולתי עוד להסתפק בתחליף עלוב.

במקום זה פרקתי את מרצי על המכשירים החבוטים בחדר הכושר וכשגם בכך לא היה די נתתי לאצבעות ללכת במקומי. אחר כך הייתי נרדם, עצוב ובודד, וחולם על מישהו חמים ואוהב שיחבק אותי לפני השינה, יאחל לי לילה טוב ויתעורר לצידי בבוקר. 

ואז, באחר צהרים חמסיני ומאובק אחד שנפל עלינו קצת לפני פסח כדי לחרב לעקרות הבית המסורות את ניקיונות החג חזרתי מהעבודה עייף וצמא, ועצוב מהרגיל ומצאתי את ניר יושב על המדרגות המוליכות לדירתי, נובר בלהיטות בחבילה גדולה של ופלות בטעם לימון ושוטף אותן עם מיץ תפוחים לא מוגז - המשקה שהיה חביב עליו בזמנו, לפני שהפך לצרכן אנין של מים מינראליים תוצרת חוץ, נטולי קלוריות, נתרן וטעם.

"שלום מר רגב? במה זכיתי לכבוד הזה?" שאלתי ביותר משמץ לגלוג.

לא התראינו כבר כמעט חודש, ושתי ההודעות האחרונות שהותרתי במשיבון שלו נותרו ללא מענה. התכוונתי להוסיף ולהעיר משהו לא נחמד על זה שחברים לא מסננים חברים, אבל ברגע שראיתי את פניו ההערה המתחכמת שלי נמחקה ממוחי.

הוא נראה בדיוק כמו שאני הרגשתי אחרי שגל עזב, וידעתי שהתחשבנויות קטנוניות זה הדבר האחרון שהוא זקוק לו כרגע.

התיישבתי איפה לצידו על המדרגות, לקחתי ופל אחד ונגסתי בו. הטעם המתוק חמצמץ החזיר אלי באחת את זיכרון החברות האמיצה שלנו וכל המרירות שצברתי בליבי כנגדו נעלמה. זה היה ניר, החבר הכי טוב שלי, והוא היה זקוק לי כעת.

"אז מה ניר, החלטת שאתה צריך את עזרתי כדי לחסל את כל החמץ שיש לך בבית?" הערתי כבדרך אגב ולקחתי לי שלוק מפחית המיץ שלו.

המיץ היה מוגז. ניר תעב מיץ מוגז, הוא היה מוכן לגווע בצמא ולא לשתות משקה עם גזים.

"אני לא מאמין!" צעקתי, "מה קרה לך? איך זה יכול להיות?" כרכתי זרוע סביב כתפו וטלטלתי אותו מעט, "בסדר, עכשיו תגיד מי אתה ומה עשית לחבר הכי טוב שלי?"

במקום לחייך אלי כפי שקיוויתי שיעשה הוא עצם את עיניו בהבעת ייאוש ודמעות החלו לזלוג על לחייו החלולות שפעם היו שמנמנות וחלקות.

"צפי..." התייפח, "צפריר, אני כל כך מצטער צפי, אני..." הוא הניח את ראשו על כתפי ובכה כמו ילד, לא מסוגל להמשיך לדבר.

"קדימה, בוא ניכנס." הקמתי אותו, "סיפקנו כבר מספיק חומר רכילות לשכנות, בוא חמוד."

משכתי אותו לדירה ושם, בין התייפחות להתנצלות, הוא סיפר לי את כל הסיפור העגום והלא כל כך מפתיע – מסתבר שרומן הצעיר והיפה לא היה (הפתעה! הפתעה!) מאוהב בו, ואפילו לא חיבב אותו במיוחד. הוא קם ועזב אותו יום בהיר אחד לוקח איתו כל דבר ערך שיכול היה להניח עליו את ידיו כולל כל המזומן בחשבון הבנק של ניר וכרטיסי האשראי שלו, המחשב החדש ואפילו את המשקולות שבהן היה ניר מתאמן בבית.

"אני המום, היו לך משקולות גם בבית? אתה בטוח שאתה ניר ולא איזה חייזר?" נדהמתי.

ניר התחיל לצחוק צחוק רווי דמעות תוך שהוא מספר לי שאין לו כסף לשלם שכר דירה לחודש הבא.

"מצוין." אמרתי, "תמיד חשבתי שהדירה שלך היא חור ושאתה משלם עליה יותר מידי. בוא ניסע לקחת את הבגדים שלך ולבשר לבעל הבית האנטיפת שלך שהוא נפטר ממך סוף סוף."

ניר שטף את פניו, קינח את חוטמו ויחד נסענו לדירה שלו לאסוף את מעט החפצים שנותרו ברשותו - בעיקר בגדים ודיסקים של מחזות זמר שהחבר הגנב שלו תעב עד כדי כך שאפילו לא טרח לגנוב אותם.

בדרך לדירה שלו ניסה ניר להתנצל שוב ואמר לי שהוא הרגיש עד כמה התאכזבתי כשלא תמך בי אחרי עזיבתו של גל והודה, מבויש עד עמקי נשמתו, שהוא התרחק ממני כי קינא לחבר הצעיר והיפה שלו וחשש שאני אגנוב לו אותו.

"לא הייתי נוגע בו אפילו במוט של מטאטא." אמרתי, "מיד ראיתי איזה טיפוס נצלן ושפל הוא."

"למה לא אמרת כלום?"

"ואם הייתי אומר היית מאמין לי? חשבת מהזין לא מהמוח. העדפתי לשתוק ולא לריב אתך, נורא התגעגעתי אליך ניר."

"גם אני התגעגעתי צפי, הייתי חרא של חבר, אבל התגעגעתי אליך כל כך. הוא היה נורא יפה ואף אחד לא ידע למצוץ לי כל כך טוב כמוהו, אבל איזה מטומטם שהוא היה, אלוהים ישמור! רק בגדים ובילויים היו לו בראש. את אלתרמן הוא בכלל לא הכיר, ובחיים הוא לא שמע את שלמה המלך ושלמי הסנדלר. איך יכולתי לבזבז עליו כל כך הרבה זמן וכסף?"

"זה קורה לכל אחד ניר, גם אני ידעתי שגל לא אוהב אותי באמת ובכל זאת..."

"אבל גל היה לפחות נחמד אליך. ואני הייתי כל כך קר כלפיך כשהוא עזב, מה שרומן עשה לי זה העונש שלי שהייתי כזה חבר מגעיל."

"לא, זה לא עונש ניר. זה פשוט דבר שקורה לפעמים. לא נורא, העיקר שאנחנו שוב ביחד." עודדתי אותו, "קדימה, תן חיוך, לא ניתן לאף אחד מהיפיופים האלו לשבור אותנו ניר."

"אתה צודק, לא ניתן להם." אמר ניר בעגמומיות, אבל לפחות הפסיק לבכות ואפילו ניסה לחייך.

אספנו את בגדיו, סגרנו חשבונות עם בעל הבית שלא הצטער כלל על לכתו, ובדרך חזרה הביתה לקחנו עותק של המחזמר "שיקאגו" ועוד באותו ערב, מעל קערת פופקורן עם המון חמאה ומלח, כרתנו מחדש את ברית הידידות הישנה שלנו - ברית המכוערים והלא מתאימים.

ח. כן מתאים 

וככה חזרנו להיות חברים וגם שותפים לדירה. נכון, ניר לא היה שותף נוח כמו גל ולא פעם הייתי צורח עליו שיפסיק לפזר גרביים מלוכלכות בחדר, ומעיר לו שלא מספיק לשים כלים מלוכלכים בכיור, צריך גם לשטוף אותם, אבל למרות החיכוכים הקטנים הללו העדפתי את נוכחותו על פני הבדידות.

היינו רבים וכועסים מידי פעם, אבל אחר כך נרגעים, מתנצלים ומסיימים כל מריבה בהתפייסות מתוקה.

לפי התכנון ניר היה צריך לישון על הספה בסלון, אבל משום מה זה לא הסתייע. בערב הראשון היינו עייפים מכדי לסדר אותה ולכן הוא צנח על המיטה לצידי ונרדם, ובערב השני היו עליה המון חפצים שעוד לא נמצא להם מקום והוא שוב נרדם לצידי, וביום שאחריו... לא זוכר כבר מה הייתה הסיבה, אבל אחרי כמה ימים זה כבר הפך לסידור קבוע ונוח למדי.

היינו אומרים זה לזה לילה טוב ונרדמים מהר, אבל במשך הלילה, באורח פלאי היינו נוהגים להתקרב לאט לאט זה לזה ובבקרים הייתי מוצא את עצמי מחבק את ניר שחזר והתעגל מעט - אם כי מעולם לא חזר להיות הדובון השמנמן שהיה פעם - לוחץ אל ישבנו החלקלק את אברי ומניח לו לחכך את הזין שלו בכף ידי.

בפעמים הראשונות העמדתי פנים שאני מנומנם ולא ממש מודע למה שקורה, אבל אחרי כמה פעמים זה נעשה מגוחך. כמה זמן אפשר להתעלם ממה שבצענו זה בזה בשעות הקטנות של לפני עלות השחר?

בוקר שבת אחד אזרתי עוז, שיניתי את הרוטינה הקבועה וניסיתי לקחת את אברו העבה והנחמד לפי. לתימהוני הוא עצר בעדי בתנועת יד, וכששאלתי מה הבעיה סירב לענות וכבש את פניו בכרית.

"מה? לעשות מותר, אבל לדבר אסור?" התפרצתי, "עוד לא יצאת מהשטויות האלו ניר, או שאתה חושב שאני באמת מאמין שישנת בבקרים האחרונים ולא שמת לב מה אנחנו עושים? כי אני בטח שלא ישנתי."

הוא התיישב ונעץ בי מבט מוזר. "זה מה שאתה חושב עלי? שאני... שאני טיפוס כזה?"

"אין לי כבר מושג איזה מין טיפוס אתה." אמרתי בכעס, מרגיש מאוכזב ועייף מכל המשחקים הללו. "אנחנו ישנים יחד כבר כמעט חודש ניר, שיחקנו אחד עם זקפת הבוקר של השני בלי לדבר על זה מספיק זמן. אתה לא חושב שזה פשוט אידיוטי אחרי כל הזמן שאנחנו מכירים זה את זה?"

"זה באמת היה אידיוטי, לשתוק כל הזמן, אני מצטער צפי, אבל..."

"אבל מה? מה הבעיה?"

הוא האדים, הסב ממני את פניו, נושך את שפתיו כמנהגו תמיד כשהיה נבוך והמשיך לשתוק.

"תכף תגיד שלא מתאים לך אחד שנראה כמוני?" התרתחתי, מתוסכל מאוד מההתנהגות המשונה שלו. "קדימה, תגיד את זה! שמעתי ´לא מתאים´ ממספיק בחורים, עוד ´לא מתאים´ אחד לא ישבור אותי!" צעקתי עליו, "קדימה, תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה!"

"אתה כזה דביל צפריר, איך יכול להיות שאני מאוהב בבן אדם סתום כמוך?" אמר ניר והסתכל לי ישר בעיניים.

"בדיוק כמו שיכול להיות שאני מאוהב במטומטם כמוך." עניתי לו מיד, ושנינו פרצנו בצחוק והתנפלנו זה על זה, ובפעם הראשונה בחיינו (אם כי אני שמח לבשר לכם שבהחלט לא האחרונה) התנשקנו ולא הפסקנו עד ששוב ניסיתי להתקדם הלאה ושוב עצר אותי ניר ואמר בצער שאי אפשר כי אין לו קונדומים.

"גם לי לא." נזכרתי, "אבל... רק רגע."

בדקתי ביומן שלי ונזכרתי שבאמת הגיע הזמן לעשות שוב בדיקת איידס. עשיתי אחת מיד אחרי שגל עזב ומאז עברו כבר שלושה חודשים והגיע הזמן לעוד בדיקה אחת.

"אתה עושה בדיקת איידס כל שלושה חודשים?" התפעל ניר.

"בערך, לא תמיד אני כל כך מקפיד, אבל גל הרי חי קודם עם ברק שהוא נשא ולמרות שנזהרנו בכל זאת כדאי להיבדק. מתי נבדקת לאחרונה?"

ניר התפתל, הסמיק וניסה להשתמט מתשובה, אבל אני כבר הכרתי טוב את כל התחבולות שלו ולא ויתרתי לו ובסוף הוא נאלץ להודות שהוא מעולם לא נבדק.

"מה?" נחרדתי, "אבל הטיול לאילת היה כבר לפני יותר משנה ניר! ומאז בטח שכבת כבר עם איזה... עם כמה בחורים היית מאז?"

ניר האדים כמו שרק בחור שגדל בבית דתי יכול להאדים משאלה כזו והודה שאין לו מושג כי הוא היה שיכור הרבה פעמים והוא גם לא בטוח שתמיד הוא שם קונדום.

"אני לא מאמין!" צרחתי, "אתה באמת מטומטם ניר! מה לעזאזל חשבת לעצמך?"

ניר ברח למקלחת ובכה שם לתוך המגבת שלו - ואני שחשבתי שזה הפטנט המיוחד שלי - עד שבאתי להתנצל לפניו שצעקתי עליו, חיבקתי וניחמתי אותו, והבטחתי לו שכבר מחר בבוקר נלך לעשות בדיקה.

"מחר?" החוויר ניר, "מה בוער? למה כל כך מהר?"

"כי זה בוער, הייתי הולך עוד היום אם לא היה שבת. היית צריך להיבדק כבר לפני שנה, מה עובר עליך?"

"אני פוחד." הודה ניר.

"זה לא נורא חמוד, היום מקבלים תשובה עוד באותו יום ואני אהיה אתך כל הזמן. אל תפחד."

"אתה לא מבין." רטטו שפתיו של ניר, "אני לא פוחד מהתשובה, אני פוחד מהדקירה."

"מזה אתה פוחד? מדקירת מחט? מה אתה, ילד קטן?" נדהמתי.

"אני לא יכול לשלוט בזה, אני מתעלף כשאני רואה דם והדקירה כואבת נורא, אני עוד זוכר כמה זה כאב כשעשו לי חיסון בבית ספר." מחה ניר, ונעלב כשפרצתי בצחוק.

למחרת הוא שוב ניסה לספר סיפורים שכואבת לו הבטן, והגרון שורף לו, והוא עייף, ואולי נלך מחר? אבל אני התעקשתי כמו פרד וגררתי אותו ממש בכוח למרפאה.

גם בחדר הבדיקות הוא עשה לי בושות וניסה לברוח. למזלי הרופא היה מספיק אוהד ונחמד כדי לתת לי לשבת לצידו ולתת לו יד, וסוף סוף עשו לו את הבדיקה ואפילו נתנו לו סוכרייה כי הוא לא בכה.

היו לנו כמה שעות לשרוף עד שנקבל תשובה אז הלכנו לסרט ואחר כך למסעדה, וכל אותו הזמן קנטרתי אותו בלי רחמים על פחדנותו הילדותית, צוחק ומדבר ועושה הצגות של בן אדם חסר דאגות בחיים כדי לא לחשוף את העובדה שאני מתוח ומבוהל מאוד, כמו שהייתי תמיד עד שקיבלתי תשובה שלילית.

כרגיל סתם התעצבנתי וגם הפעם קיבלתי תשובה שלילית, אבל ניר לא.

"אני מצטער נורא." אמר הרופא, "אבל התשובה שלך חיובית."

למרבה הפלא מי שנשבר והתמוטט הפעם הייתי אני, ודווקא ניר שפחד כמו תינוק מדקירת מחט נשאר רגוע לגמרי.

"תהיה גבר ותפסיק לבכות." פקד עלי בקשיחות מפתיעה, "אני לא יכול להתרכז כשאתה מתפרק לי ככה."

"אולי באמת עדיף שתצא החוצה צפריר." הציע הרופא ברוך, "יש לי הרבה דברים חשובים להסביר לניר."

"חכה לי בחוץ ותנסה להירגע חמוד." חיבק אותי ניר ודחף אותי בעדינות החוצה.

ישבתי על הספסל, אומלל ומוכה יגון, עד שהתעשתי קצת ואז, כמעט בלי לחשוב מצאתי את עצמי מחייג את מספרו של גל כדי שיספר לי איך זה להיות חבר של נשא.

גל היה נהדר כמו תמיד. אחרי שהביע צער בכנות אך בקצרה נתן לי המון עצות מעשיות שהעיקרית בהן הייתה לא להתייחס לניר כאל חולה אלא להמשיך לראות בו אותו בן אדם שהיה פעם ולהמשיך לאהוב אותו כמו קודם.

"אני נורא שמח שאתם יחד עכשיו." הפתיע אותי, "תמיד חשבתי שאתם נורא מתאימים זה לזה והתפלאתי למה אתם לא זוג. מיד כשפגשתי את ניר חשבתי שאתם ממש חמודים יחד. איך לא ראיתם את זה מיד?"

"לא יודע למה, אולי כי כל הזמן שמענו מכל מי שרצינו ´לא מתאים´ והנה עכשיו, כשסוף סוף התגברנו על השטות הזו ומצאנו אחד את השני..." לא יכולתי להתאפק ושוב פרצתי בבכי, "אני כל כך אוהב אותו, אני נורא פוחד שהוא ימות." התייפחתי.

"חכה שם, אנחנו מיד מגיעים." פקד עלי גל, ורבע שעה אחר כך, עוד לפני שניר יצא מחדר הרופא, הם כבר היו איתי, תומכים בי ומעודדים אותי.

"כל אחד עלול למות כל רגע מכל סיבה שהיא." פרס לפני ברק את משנתו, "זו בדיוק הסיבה לנצל כל רגע ולא לבזבז את החיים על שטויות כמו רדיפה אחרי ריבועים בבטן, מסיבות וזיונים."

בעוד הוא מסביר לי כמה חשוב לא לאבד תקווה, להמשיך לחיות טוב ובריא ולשמור בכל מחיר על משטר תרופות יצא ניר מחדרו של הרופא עמוס במרשמים וטפסי בדיקה והופתע לראות אותנו ממתינים לו.

"חשבתי שתלך." אמר, "אני לא בטוח שאני הייתי נשאר אם המצב היה הפוך."

"שתוק כבר!" התרגזתי "למה אתה טיפש כזה? אף אחד לא הולך לשום מקום ושלא תעז למות לי עכשיו, אחרי שמצאתי אותך!"

ניר התחיל לצחוק וחיבק אותי, "אל תדאג, אני לא הולך למות כל כך מהר, לא אחרי שסוף סוף מצאתי משהו שחושב שאני כן מתאים."

 בזה תם הסיפור שלנו אם כי לא נשלם. יש אולי שיחשבו שזה טראגי שגילינו שניר חיובי דווקא אחרי שהבנו שאנחנו מאוהבים זה בזה, אבל אני מעדיף להיות חיובי ולחשוב על המזל שהיה לנו – מזל שהבנתי שאני מאוהב בו ורוצה אותו, ומזל שהוא היה אחראי מספיק לגלות לי שהוא לא נבדק מעולם, ומזל שהתעקשתי שהוא ייבדק ושגילינו בזמן את הנשאות שלו, ושהספקנו להתחיל לתת לו תרופות לפני שמצבו הדרדר, והכי חשוב, איזה מזל שגילינו סוף סוף שזה כן מתאים, מתאים לנו מאוד להיות יחד.