ה. חולם בוורוד

12. נדודי שינה

אחרי שאשתי חלתה בסרטן התחלתי לסבול מנדודי שינה. "היא לא אשתך היא גרושתך." היה אלי מזכיר לי בקפדנות בתקופה שעוד היינו יחד. "כן אבל..." הייתי מתחיל להסביר ולהתנצל, אבל לא יודע אם הוא באמת הבין. הוא הרי לא היה נשוי מעולם, אם כי גם הוא חי בזמנו עם אם בנו, ורוב הסיכויים שהם עדיין גרים יחד באותו בית, מטפלים יחד בילדם המשותף, אבל לא ישנים יחד כמובן. היא כנראה ישנה עם המאהבת שלה, או שאולי כבר החליפה אותה? והוא... מי יודע עם מי אלימלך חולק את מיטתו ועל מי הוא מעתיר ליטופים ונשיקות? פעם אני זכיתי לחסד הזה ויכולנו, אחרי שהתגרשתי ועברתי לדירה משלי, גם לגור יחד, ולישון כל לילה יחד באותה מיטה, לקום יחד ולאכול ארוחת בוקר, ולהיפגש זה עם זה אחרי העבודה בבית שלנו. רק המחשבה על האושר המזומן לי איתו נתנה לי אומץ ומרץ לספר לאשתי את האמת ולהתגרש ממנה. גם את הדירה ששכרתי אחר כך, הדירה היחידה שגרתי בה לבד כאדם בוגר ועצמאי, בחרתי תוך מחשבה עליו. התעקשתי על דירה שתהיה קרובה מרחק הליכה מהבית שהוא שכר עם נועה כמה חודשים לפני שנולד להם נוני, כך שהוא יוכל לעבור לגור איתי בלי לנתק את הקשר עם הילד, וכשחתמתי על חוזה השכירות כבר דמיינתי לעצמי אותנו הולכים בבוקר שבת לבקר את נועה ונוני, ואחר כך מטיילים איתו ועם הכלב בשמורת הטבע הסמוכה וחוזרים לאכול צהריים בבית, ואז מחזירים את הקטן לבית אימו ופורשים למנוחת צהריים ארוכה וסקסית בבית הקטן והנחמד שלנו שיהיה בהיר, מרווח וצנוע, ומסודר בדיוק לפי הטעם שלי.

חשבתי הרבה על הבית הזה כששכבתי בחושך בעיניים עצומות, ממתין לשינה שאף פעם לא הגיעה. תכננתי לפרטי פרטים כל חדר וכל פריט, התלבטתי קשות באיזה צבעים אצבע את הקירות ובאיזה סגנון ארהט את החדרים, והקדשתי לילות ארוכים לסוגיה הקשה של מדיח הכלים – מדיח גדול או שלושה רבעים, ואולי בכלל מדיח קטן על השיש? גם המיקרוגל ותנור הבישול זכו לעיון מעמיק, באיזה צבעים יהיו ואיפה בדיוק אמקם אותם.

המחלה של אשתי, או אם לדייק, גרושתי, קטעה את כל התוכניות היפות שלי. הילדים היו אז קטנים מכדי להסתדר לבד - הגדולה רק בת שתיים עשרה וחצי, עזבתי מיד אחרי הבת מצווה שלה, והקטן בן עשר בלבד. כבר לא תינוקות, אבל צעירים מכדי להתמודד לבד עם אשפוז של אימא. חזרתי לגור בבית שהקמתי עם אורית, מבטיח לעצמי ולאלי שמיד אחרי שהמשבר יחלוף אני אחזור לדירה שלי ואליו. זה לא קרה מעולם, גרתי בדירה ההיא בקושי חמישה חודשים, הייתי קופץ לשם פעם פעמיים בשבוע לביקור חטוף, בעיקר כדי להיות עם אלי ולהשקות את אדניות התבלינים שרכשתי. זה לא עזר, גינת התבלינים הקטנה והנחמדה שלי התייבשה, והקשר עם אלי הלך והתרופף. הוא אמנם הבטיח לי שהוא מבין ושהוא מחכה, ואמר לי שוב ושוב שיש לו סבלנות, ושזה בסדר גמור, וברור שאני חייב לטפל באם ילדי ולהיות שם בשבילם ובשבילה, ושאנחנו נעבור את התקופה הקשה הזו ויהיה בסדר. אני מצידי חזרתי והודיתי לו על ההבנה והסבלנות, ולקראת הסוף העמדתי פנים שאני מאמין שהיא תבריא ושאוכל להיחלץ מהגורל המיועד לי ולברוח שוב לחיים שחצבתי בעמל כה רב מההרס שגרמתי לה ולילדים.

"נו, די כבר אילן." היה אלי מפציר בי, כשהעזתי לגלות לו מה אני חושב באמת, "לא הרסת שום דבר, בסך הכל התגרשת, המון אנשים מתגרשים וממשיכים הלאה. תראה שאחרי שאורית תבריא היא תמצא לה גבר אחר, ואנחנו נתחיל לגור יחד, ואולי גם תספר יום אחד לילדים שלך את האמת? אני בטוח שהם יבינו."

הייתי מהנהן ומנשק אותו, גם כדי לסתום את פיו וגם כדי לא לחשוב על הילדים שעוד לא יודעים למה באמת עזבתי את אימא שלהם, ובהתחלה זה אפילו עבד.

במשך כחצי שנה הצלחנו להעמיד פנים שאורית תבריא, אבל לאט לאט נאלצנו להודות באמת, ובחודש האחרון ידענו, אני היא והרופאים, שהיא גוססת. לילדים לא אמרתי כלום, אבל אני די בטוח שהילדה כבר הבינה לבד, וגם הקטן התחיל לקלוט עם הזמן שהוא עומד להתייתם מאימא.

בסופו של דבר הרופאים במחלקה האונקולוגית אמרו שאין מה לעשות יותר ואנחנו צריכים להחליט אם לקחת אותה הביתה, או להוספיס. אורית לחשה שהיא רוצה הביתה, ועוד באותו יום שכרתי מ'יד שרה' מזרון נגד פצעי לחץ שהנחתי על המיטה הזוגית שלנו, והחזרתי אותה הביתה. אחרי שסדרתי את כל הפרוצדורה של ביקורי אחות יומיים, ארגנתי לעצמי מיטה מתקפלת במרפסת כי לא היה לי מקום במיטה הזוגית, השארתי את אורית בהשגחתה של השכנה שהתנדבה לעזור מידי פעם, ונסעתי לדירה השכורה שלי. נשארו לי עוד שבועיים של שכירות לפני תום החוזה, צלצלתי לבעל הבית והסברתי שאני לא יכול לחדש את החוזה וביקשתי שיתחיל לחפש דייר חדש, אספתי את מעט הבגדים והחפצים שעוד נשארו בדירה - הרוב כבר נדד חזרה לבית שלי ושל אורית – והתקשרתי לאלי.

הוא בא מיד, ומתלהב מאוד סחף אותי אליו בחיבוק חם, מנשק אותי ומושך מעלי את בגדי. צלצלתי אליו כי תכננתי להיפרד ממנו, אבל היצר גבר עלי, ובמקום להיפרד עשינו סקס פרוע ונהדר, הסקס האחרון שלנו, ואחר כך, עייף ומסופק, נרדמתי. זו הייתה השינה הטובה והמתוקה ביותר שלי מאז שאורית חלתה, וכמו שהתברר לי אחר כך, גם השינה הרגועה האחרונה שלי.

חודש אחר כך אורית מתה בשלווה בביתה ובמיטתה. בזכות משככי הכאבים שניתנו לה בנדיבות היא לא סבלה כלל, ורק נחלשה ודעכה לאט עד שנפטרה בשנתה. אני לעומת זאת ישנתי מעט מאוד ורע מאוד. בהתחלה חשבתי שקשה לי להירדם כי המיטה המתקפלת במרפסת הייתה לא נוחה וצרה, וכמובן שגם הדאגות והטרדות בגלל הילדים והמחלה של אורית לא עזרו, אבל המשכתי לסבול מנדודי שינה גם אחרי שהיא נפטרה ונקברה ואחרי שנפרדתי מאלי בצורה מסודרת ומכובדת.

כבר לא הייתה לי דירה משלי ולכן נפגשנו אצלו בבית. הוא היה נסער ומופתע מאוד מהפרידה ולא הצליח להבין למה, דווקא אחרי שהתאלמנתי ויצאתי לחופשי, אני נפרד ממנו. למרות כל מאמצי לא הצלחתי להסביר לו למה המוות של אשתי גודע את הקשר שלנו. הוא דחה בביטול את ההסבר ההגיוני והמוכח מדעית שלי שאורית חלתה בגלל שנפרדתי ממנה, ושום דבר שאמרתי לא עזר, הוא פשוט לא הבין אותי.

כיום גם לי קשה להבין, אבל אני זוכר שבתקופה האיומה ההיא היה לי ברור לגמרי שאורית מתה בגללי, ושהמעט שאני יכול לעשות כדי לכפר על מותה הוא להפסיק להיות הומו, לחזור הביתה ולהמשיך לטפל בילדים המשותפים שלנו.

אלי לא הבין, "ברור שאתה צריך להמשיך לטפל בילדים שלך, אתה אבא שלהם ועכשיו כשאין להם אימא אז ברור ש..." הוא ניסה לחבק אותי ונפגע כשדחיתי אותו, "מה הקשר בין זה שאתה אבא לזה שאתה הומו? אתה יכול להיות גם וגם, כמוני."

"לא, אני לא יכול, אני פשוט לא יכול, מה כל כך קשה להבין? ברור שאחרי שאורית מתה אין לי זכות להמשיך להיות הומו." הסברתי לו, מתפלא איך הוא לא מבין את ההסבר הפשוט וההגיוני שלי, אבל עובדה, הוא לא הבין, ובסופו של דבר אפילו התרגז וכעס עלי ודיבר על אוטו הומופוביה ורגשות אשמה, דיבורים שבזמנו לא הבנתי ופטרתי כשטויות. כך או כך נפרדנו, ואפילו התחבקנו לפני הפרידה, חיבוק שחזרתי ושחזרתי בזיכרוני פעמים רבות כששכבתי ער במיטתי וייחלתי לשינה שלא באה.

13. אינטואיציה

אחרי תקופה ארוכה ומתישה של נדודי שינה הלכתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי משהו שיעזור לי לישון. הרופא שלי, דוקטור גרין הקשיש וטוב הלב שהכיר היטב גם את אשתי המנוחה וליווה אותנו לאורך כל מחלתה נחפז לרשום לי כדורי שינה שעזרו במשך כמה חודשים, עד שהפסיקו לעזור. הלכתי לחדש את המרשם ולברר אולי אפשר לקבל משהו רציני יותר. בבית המרקחת שמעתי שיש כדורים חזקים יותר מהנומבון שקיבלתי שמשפיעים למשך זמן רב יותר, אבל לתדהמתי התברר לי שדוקטור גרין הטוב יצא לפנסיה, ובמקומו ישבה רופאה צעירה ונאה בשם דוקטור שני שקימטה את מצחה במורת רוח לשמע בקשתי והודיעה לי שמאוד לא רצוי לצרוך כדורי שינה לאורך זמן כה רב, גם כי הם ממכרים, וגם כי ההשפעה שלהם פוחתת עם הזמן.

"אבל אני חייב לישון בלילה, אני לא אוכל לפרנס את עצמי ואת הילדים אם אני אישן בקושי שלוש שעות ביממה." התבכיינתי בתקווה לעורר את רחמיה.

זה לא עבד, במקום הבנה ורחמים קיבלתי נאום ארוך ומכיל בצורה מרגיזה. "אני מבינה וברור שיש לך בעיה," הצהירה, "אבל לפי בדיקות הדם שלך הבעיה אצלך היא לא גופנית אלא נפשית." הודיעה לי דוקטור שני, בביטחון עצמי שעשה רושם מגוחך מעט בגלל גילה הצעיר וגזרתה המצודדת, והפנתה אותי לפסיכולוג. טענותיי שאין לי זמן וכוח לבזבז על טיפול נפשי שבטח יהיה יקר להחריד ויתמשך לאורך שנים נענו באהדה חביבה, אבל חסרת תועלת. היא אמרה שהיא מבינה כמה קשה לי, ושאני צודק שקשה מאוד לתפקד כשלא ישנים מספיק, אבל כרופאה שלי היא חייבת לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שיועיל לי לטווח הארוך, לא הקצר, וכדורי שינה שמטפלים רק בסימפטום ולא בבעיה רק יזיקו לי לאורך זמן, ולכן היא ממליצה לי מאוד שבינתיים, עד שהפסיכולוג יעזור לי להבין למה אני לא מצליח לישון, אולי כדאי שאתחיל לעסוק בספורט שיעזור לי גם להתעייף ולישון טוב יותר, וגם להתמודד טוב יותר עם הגמילה מכדורי השינה שלקחתי זמן רב מידי. היא ממליצה בחום על שחייה, אבל אפשר לבחור גם בתחום אחר, אולי הליכה תתאים לי יותר?

"את רוצה להגיד לי שאני מכור לכדורי שינה?" הרמתי את קולי ברוגז (זה קרה לי יותר מידי פעמים בזמן האחרון).

"כן." ענתה דוקטור שני בשלווה, "נומבון ידוע כתרופה ממכרת, ואני מתפלאת על דוקטור גרין שחידש לך את המרשם במשך כל כך הרבה זמן, מצד שני," היא הטתה את ראשה לצד ימין, צמצמה את עיניה הכחולות החודרות ובחנה אותי בעיון, "הוא הכיר אותך יותר טוב ממני ויכול להיות שהוא הגיע למסקנה שנומבון יעזור לך להתמודד טוב יותר עם הדיכאון. אולי אתה לא יודע, אבל נומבון הוא לא רק כדור שינה אלא גם כדור פסיכיאטרי."

"תסלחי לי מאוד, אבל אני לא משוגע, ובטח לא בדיכאון." הכרזתי בתקיפות, ועוד לפני שגמרתי את המשפט ידעתי במין הבזק אינטואיטיבי מדהים שפוקד אותי לעיתים, שאני טועה, ואני בהחלט כן בדיכאון, ולא בגלל מותה של אם ילדי אלא בגלל ההחלטה המטורפת שלי לוותר על אלי ולחזור להיות סטרייט. ואם אני כבר מזכיר את אלי ואת האינטואיציה שלי, אני חייב לציין שבפעם האחרונה היא פקדה אותי כשנפגשתי עם אלי לראשונה, ומיד ידעתי שהוא מוצא חן בעיני, ושיש מצב לסקס ואולי ליותר מכך, וכמו תמיד צדקתי.

דוקטור שני נחפזה למחות באריכות מייגעת מעט על דברי, וחזרה ואמרה שוב ושוב, ובאופנים שונים ורבים מידי שהיא לא אמרה שאני משוגע, ושאין לה ספק שאני שפוי לגמרי, אבל מצד שני לכל אחד מאיתנו יש בעיות נפשיות שעלולות לגרום לתופעות גופניות, ולמעשה חלק גדול מאוד מהמחלות שאנשים סובלים מהן נגרמות גם מבעיות נפשיות, ומאחר שאנחנו מורכבים גם מגוף וגם מנפש אז...

"גם סרטן?" נכנסתי לדבריה בגסות.

"אהה... כן, יכול להיות... אני לא מומחית, אבל..." התבלבלה הרופאה, וסוף סוף הפסיקה עם הנאומים והתחילה להקשיב.

"אורית אשתי, בעצם גרושתי, חטפה סרטן כמה חודשים אחרי שנפרדנו, והאמת שגם כמה שנים קודם לא חיינו כל כך יפה, בגדתי בה והיא ידעה שאני לא לגמרי איתה והייתה מאוד אומללה ו... בקיצור, עזבתי אותה בשביל מישהו אחר והיא חלתה ומתה."

"אבל אני מבינה שחזרת לגור איתה ברגע שהתברר שהיא חולה, ושטיפלת בה במסירות שנה שלמה ומאז אתה לבד." הזכירה לי דוקטור שני בקול רך.

"כן, זה נכון, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי, היא מתה ואני לבד, ומאז אני לא מצליח לישון, ועכשיו את לוקחת לי את הנומבון ושולחת אותי לשחות ולדבר במקום." אמרתי במרירות ועצמתי את עיני כדי שהיא לא תראה שהן מלאות דמעות רחמים עצמיים.

"אתה לבד? אבל מה עם האישה האחרת שבגללה עזבת את הבית?"

פקחתי את עיני, "לא אמרתי שעזבתי אותה בגלל אישה אחרת, אמרתי בגלל מישהו." תקנתי את הרופאה, "והוא דווקא עזר לי ותמך בי כל זמן שטיפלתי באורית, אבל אחרי שהיא נפטרה הבנתי שזה לא מתאים ושאני לא יכול...  בקיצור, נפרדתי ממנו ועכשיו אני מנסה להיות גם אבא וגם אימא לילדים, אבל זה ממש קשה, לא בגללם, הם ילדים טובים, זה בגלל שאני פשוט לא מצליח לישון."

דוקטור שני רכנה ופתחה את אחת ממגירות השולחן שלה, ושלפה חפיסת תרופות קטנה וכחולה, "קיבלתי את התרופה הזו מאיזה סוכן, זה בעצם כדור נגד אלרגיה, אבל הוא גורם לנמנום והוא לא ממכר. בינתיים, עד שהספורט והפסיכולוג יתחילו להשפיע, קח אותו לפני השינה, אולי זה יעזור לך לישון."

אמרתי תודה ויצאתי מהמרפאה שלה מותש. הלכתי לכיוון המכונית שלי, מדבר בנייד עם הילדה, מברר אם הם הכינו שיעורים ואכלו. הכל בבית היה בסדר, הכנסתי את הנייד לתיק והוצאתי את המפתחות של הרכב, ופתאום ראיתי שתחתיו שוכב כלב צהבהב בלונדיני כזה, רזה מאוד עם זנב מפואר ואוזניים שמוטות. הכלב ישר הזכיר לי את בלונדי, הכלב של אלי. "היי כלב." רכנתי אליו, "אני צריך להניע את האוטו, צא משם חמוד אחרת אני אדרוס אותך." לתדהמתי הכלב ציית מיד, יצא ונעמד מולי, מכשכש קלות בזנבו, נראה רזה ומלוכלך ועייף מאוד. בלי לחשוב מה אני עושה הושטתי את ידי וליטפתי את ראשו השעיר, היה לו קולר ישן ושחוק, אבל לא ראיתי אף תגית שם.

"אתה נראה כמו שאני מרגיש." אמרתי לו, ונתתי לו את הכריך שלא היה לי תאבון לאכול בעבודה. הוא טרף אותו מיד, והסכים ברצון לשתות מים ששפכתי לכוס חד פעמית שהתגלגלה אצלי באוטו, ואחר כך הדהים אותי כשנכנס למושב האחורי של מכוניתי ונשכב לו שם, מרוצה מעצמו.

"אני מבין שאדוני מעוניין בטרמפ." התבדחה עלי דעתי. פתאום נזכרתי כמה אני אוהב כלבים, אשתי פחדה מהם מאוד וסירבה בתוקף להכניס כלב הביתה, אבל היא כבר איננה ואין שום סיבה שלא אביא לילדים את הכלב הזה שנראה כאילו הלך לאיבוד או ננטש. נזכרתי שאלי סיפר לי שבלונדי שלו, שנראה כמו אחיו הבוגר של הכלב הזה, הוא לברדור והוא כלב נוח מאוד וידידותי מאוד, בעיקר לילדים, אבל יש לו תיאבון ענקי וחייבים להשגיח עליו שלא יאכל יותר מידי וישמין. "לא שזו הבעיה שלך חמוד, אתה ידידי נראה לי בהחלט רזה מידי." הודעתי לכלב שהיטה לעברי את ראשו כאילו הוא מקשיב, וקשקש בזנבו כמאשר את דברי.

הילדים קיבלו את הכלב בהתלהבות עצומה, ליטפו אותו בשמחה, האכילו אותו בפרוסות נקניק ובגבינה צהובה, השקו אותו מים והתלבטו שעה ארוכה באיזה שם לקרוא לו, מתעלמים מאזהרתי שיכול להיות שהוא הלך לאיבוד למישהו שמחפש אותו, ושחייבים לקחת אותו מחר לווטרינר שיקרא את השבב שלו ויבדוק אותו.

למחרת בבוקר הילדים התחננו שאוותר להם על השעה הראשונה של הלימודים, ומאחר ולא יכולתי לעמוד בהפצרותיהם ויתרתי ושלושתנו נסענו לווטרינר עם הכלב, שהם החליטו לקרוא לו צ'יקו. הווטרינר היה צעיר וחביב מאוד, ועל פי יחסו הנעים אלינו היה ברור שהוא אוהב מאוד כלבים וילדים. הוא לא מצא על הכלב שבב והודיע לנו שצ'יקו הוא לברדור מעורב צעיר מאוד, בן ארבע או חמישה חודשים להשערתו, אבל חוץ מזה שהוא לא אכל כמו שצריך לאחרונה הוא בריא ונראה כלב חביב ונחמד מאוד. קבענו לו תור לסירוס בעוד חודשיים, קנינו לו קולר חדש, מברשת, מיטת פלסטיק מרופדת, שק אוכל ואמפולות נגד קרציות וחזרנו הביתה. בדרך הורדתי את הילדים בבית הספר וחזרתי עם צ'יקו, תוהה איפה להשאיר אותו כדי שיגרום הכי פחות נזקים ולא יפתח חרדת נטישה. הווטרינר הזהיר אותנו לא לקשור אותו מפני שאסור להשאיר כלב קשור בלי השגחה, הוא עלול להסתבך עם השרשרת ולגרום לעצמו נזק, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות.

"פסיכולוגיות?" תהיתי, מתפלא ביני לבין עצמי איך זה שכולם מדברים איתי היום על פסיכולוגיה, מילא שלי אבל של כלב?

"כן." חזר ושנה הווטרינר שהורה לנו לקרוא לו שוקי, "לכלבים יש מבנה נפשי של ילד בן שלוש בערך, וכמובן שיש להם גם בעיות פסיכולוגיות, ומאחר וצ'יקו הוא עדיין גור זה הזמן המתאים לאלף אותו ככה שהוא יגדל להיות כלב נוח ומחונך, והכי חשוב זה לדאוג שהוא יוציא די אנרגיות, ולכלבי לברדור, בעיקר לצעירים, יש שפע אנרגיה.

"איך אני אמור להוציא לו את האנרגיות?" תהיתי, מודאג.

"לטייל איתו הרבה ברגל, הוא ילך, ואתה תלך, ושניכם תרוויחו מזה." הודיע לי שוקי בחיוך עליז, והורה לי לקרוא בפורומים ובאתרים של חובבי כלבים שיורו לי איך לגדל כלב מאושר.

באותו יום כבר לא הלכתי לעבודה, אבל בהחלט לא נחתי. טיילתי עם צ'יקו שהריץ אותי כהוגן, קראתי המון על גידול כלבים, ואפילו התגברתי על הרתיעה מפסיכולוגים, התקשרתי למטפל שדוקטור שני המליצה לי עליו וקבעתי לעצמי תור לשבוע הבא.

אחר כך הילדים חזרו, ואחרי שאכלו בחיפזון, מחלקים את ארוחתם עם צ'יקו הזללן, הם לקחו אותו לטיול בוואדי מתחת לבית, משאירים אותי לבד, ולראשונה מזה זמן רב הצלחתי לישון בצהריים בלי לקחת קודם כדור שינה.

14. החיים שלו דבש

הבית שאני גר בו, הדירה בעצם, היה שייך לאורית. הוריה שילמו בערך שלושה רבעים ממחירו בתנאי שהדירה תהיה רשומה רק על שמה. את שאר הסכום שילמנו יחד באמצעות המשכנתא שלקחנו ושנגמרה לפני שהתגרשנו. אני מניח שיכולתי לדרוש מאורית לשלם לי את החלק שלי בדירה, אבל זה נראה לי קטנוני מאוד, והייתי כל כך אסיר תודה שהיא הסכימה להשאיר לי את הרכב, ולא עשתה לי בעיות עם סידורי הראייה של הילדים עד שעזבתי את זה. הגירושים שלנו היו פשוטים וידידותיים, היא קיבלה את הדירה, אני את המכונית והילדים נשארו במשמורת משותפת. הדבר היחיד שלא דיברנו עליו היה למה אני רוצה להתגרש. אורית שאלה וחקרה והתווכחה, אבל מאחר שהתעקשתי לשמור על הסוד הנורא שלי ולהישאר בארון היא נשארה באפלה, או ככה לפחות חשבתי, כי כשיצאנו ממשרדי הרבנות אחרי הטקס האידיוטי ההוא שבו נתתי לה את הגט היא שאלה פתאום, "תגיד אילן, זה בגלל שאתה בעצם הומו?"

למזלי עוד לפני שהספקתי לענות ההורים שלה הופיעו, עצרו לידינו בחריקת בלמים וזירזו אותה למכוניתם. השאלה לא עלתה שוב, אבל לפעמים, כשהייתי מחזיר אליה את הילדים, הייתי תופס אותה מביטה בי מהצד במין מבט תוהה כזה.

לא אהבתי את הדירה שהוריה קנו לה, (נו, טוב, קצת גם לי) היא הייתה יקרה מידי, חדשה מידי ומעוצבת מידי. הדירה נמצאת בבלוק ארוך שנשתל על צלע הר, ויש בו שמונה כניסות ושלוש קומות. הדירות בקומה העליונה קיבלו את הגג, הדירות בקומה האמצעית קיבלו את החצר הקדמית שגובלת בכביש, ואלו שבקומה התחתונה קיבלו מה שהקבלן כינה - פטיו פתוח לנוף. אורית התעקשה על דירה בקומה התחתונה ובזמנו די התמרמרתי על כך, העדפתי את הדירה העליונה, אבל היא פחדה שהילדים יפלו מהגג למרות שהיה לו מעקה כמובן. היא דחתה את הדירה האמצעית כי לא רצתה שהחצר שלנו תהיה צמודה לכביש, והתלהבה דווקא מהדירה התחתונה, בעיקר קסם לה הפטיו, היא דמיינה לעצמה שנסדר שם גינה ודשא, ופרגולה עם יסמין שיטפס עליה ויבשם את האוויר. מה שהיא לא הביאה בחשבון היה הזמן והעבודה הקשה שהיה צריך להשקיע בטיפוח גינה, שלא לדבר על מחיר המים הגבוה. מכל התוכניות שלה נשארה רק פרגולה עם יסמין מטפס שנשתל בחבית וכיסה בקושי רבע פרגולה, אולי מתוך מחאה שתקעו אותו בחבית? הדשא סירב לצמוח, מחירי חשבונות המים הרקיעו שחקים, ולמי היה כוח להתעסק עם פרחים ואדניות? בסוף פרשנו שם דשא מלאכותי שעליו היו מפוזרים המון צעצועים של הילדים שהלכו והתמעטו ככל שהילדים גדלו ועברו מצעצועים מפלסטיק ועץ למחשבים וטבלטים. נשאר רק בית ילדים צבעוני מפלסטיק שהקטנים נהנו פעם להתחבא בתוכו, ובעצם תכננתי להיפטר ממנו, אבל אז הגיע צ'יקו והפך את בית הילדים למלונה שלו, ואת הפטיו למגרש השעשועים הפרטי שלו.

סיפרתי לפסיכולוג שלי, דוקטור מיגל פינקלשטיין, על הכלב, ועל הדירה שאורית הורישה לילדים בתנאי שאוכל לגור שם כל זמן שאני חי. "הם יוכלו למכור אותה רק אם אני אחתום להם שאני מוותר עליה או אם אני אמות." גיליתי לו, והוספתי וסיפרתי על הוריה של אורית שפעם חיבבו אותי ושמחו לאמץ אותי כחתן, ואחר כך, כשעזבתי את הבת שלהם, שנאו אותי בכל ליבם. אחרי שהיא חלתה ואני הפתעתי וחזרתי לטפל בה הם כבר לגמרי התבלבלו, וכיום הם לא יודעים מה הם מרגישים כלפי ולכן הם פשוט מתעלמים ממני.

"ומה ההורים שלך מרגישים כלפיך?" תהה דוקטור מיגל פינקלשטיין בקולו הרך בעל המבטא הדרום אמריקאי השרמנטי

"הם נורא כעסו שהתגרשתי, זה שפשוט הפסקתי לאהוב את אורית לא נראה להם תירוץ מספיק טוב, וכמובן שהם חשבו שברור שאני צריך לחזור לטפל בה ובילדים. הם היו בטוחים שהיא תבריא ואנחנו נחזור זה לזו, והתאכזבו מאוד שהיא מתה להם פתאום. כיום הם כל הזמן מנסים לשדך לי כל מיני גרושות ואלמנות, ורווקות נואשות, מעצבן מאוד!"

"אתה לא רוצה למצוא בת זוג חדשה?" תהה דוקטור פינקלשטיין בעצלתיים.

"ממש לא." אמרתי בתקיפות, "הייתה לי אחת וזה מספיק, ובכלל, למה אנחנו מדברים על השטויות האלה? הרי באתי אליך כי יש לי בעיות להירדם, למרות שלאחרונה המצב די השתפר, אני הולך כל בוקר עם צ'יקו, וגם אחרי הצהריים אנחנו עושים טיול נחמד, ובערב אני לוקח את הכדור הזה נגד אלרגיה שמטשטש אותי קצת, וחוץ מזה נרשמתי לחדר כושר ואני הולך בערך פעמיים בשבוע, וגם שוחה לפעמים, סך הכל אני מסתדר לא רע."

"אני שמח לשמוע." חייך אלי דוקטור פינקלשטיין שהיה גבר נעים הליכות, שמנמן, בעל פנים ורודות עגלגלות, חיוך רגוע ומבט בהיר משועשע. הוא תהה למה שלא נמשיך לפטפט עוד קצת, הרי יש לי עשרים פגישות שממומנות על ידי הביטוח הרפואי שלי ולדבר בטח לא יזיק?

הסכמתי בעיקר כי לא היה לי נעים להגיד לו שאין לי על מה לפטפט איתו, ואיכשהו תמיד מצאתי על מה לדבר, מגלה שבעצם די נעים לי לדבר על עצמי, ולספר דברים שקרו לי ודברים שאני רוצה שיקרו לי, וסתם להשתפך. נכון שצינזרתי את עצמי בקפדנות ולא גיליתי לו למה באמת עזבתי את אשתי, ואיך הייתי פעם סטרייט, ואחר כך ביסקסואל, ובסוף רק הומו שנכנס לארון אחרי שהרג את אשתו.

על זה שאשתי מתה בגללי דווקא כן דיברנו והרבה. דוקטור פינקי (מה? הוא אמר לי לקרוא לו ככה) הצליח לאט לאט ובסבלנות לגרום לי לפקפק בכך שאורית מתה בגללי, כי הרי יש המון נשים שנשואות באושר ומתות מסרטן, ולעומתן יש גם המון נשים שיש להן חיי נישואים איומים והן אפילו מתגרשות ורבות נורא עם הגרוש, ובכל זאת נשארות בריאות, ואולי הסרטן שאורית קיבלה אחרי שהתגרשנו זה סתם מקריות? הייתי קרוב מאוד להסכים עם התיאוריה הנעימה הזו, אבל אז נפגשתי פתאום עם אלי ועם אסף והארון שהתחבאתי בו התמוטט בבת אחת.

נפגשנו בקניון הקריון, מקום נוראי, הומה ורועש, ומלא ילדים צרחנים בכל ימות השנה, ועוד יותר בחופש הגדול. הסעתי את הילדים לסרט, הגדולה הלכה לסרט בנות עם כמה חברות שלה, והקטן לסרט אימה מלחמתי ומטופש עם החברים שלו. קבענו להיפגש בכניסה הראשית בתום הסרטים, והלכנו איש לדרכו - הם לאגף הקולנוע ואני לחפש לי כפכפים חדשים. פסעתי לאט, מביט בחלונות הראווה, מחפש את החנות של קרוקס שידעתי שנמצאת שם באיזה מקום, ופתאום אלי מופיע מולי ולצידו פוסע בחור צעיר יותר ממנו, בהיר עור ושער, ויפה תואר בצורה כמעט פושעת.

זיהינו זה את זה בדיוק באותו רגע, ולשנייה אחת פשוט עמדנו בשתיקה, מביטים אחד בשני, משווים את הזיכרון מלפני חמש שנים למציאות העכשווית. "אילן," התעשת אלי ראשון, "מה שלומך?" הושיט לי את כפו.

"בסדר, מאה אחוז, אני ממש בסדר." לחצתי את ידו.

"זה אסף, תכיר אסף, זה אילן ש... ש..." נתקע אלי במבוכה.

"שלום אילן, נחמד להיפגש סוף סוף." חייך אלי אסף בחביבות, והושיט לי בפשטות את ידו, מפוגג בקלילות את המבוכה ששררה בין שלשתינו.

"אוי, תראו מה שעה?" הציץ אסף בשעונו, "אני חייב לטוס לאסוף את נוני או שאני כבר אחטוף מנועה." הכריז, והציע שנשב בבית הקפה הסמוך להשלים פערים, "אני חוזר בעוד חצי שעה." הבטיח, הדביק נשיקה זריזה על לחיו של אלי, נופף לעברי בתנועה חיננית והסתלק.

"אז זה אסף שלך?" שאלתי והתיישבתי ליד השולחן.

"כן, זה אסף שלי." חייך אלי והתיישב מולי, "אז מה שלומך אילן?"

ניהלנו שיחה מגושמת וחסרת מיקוד, בעיקר בגללי, ונפרדנו די בהקלה אחרי שאסף חזר עם נוני שהיה כבר ילד ממש גדול וחמוד מאוד.

"הוא כמעט לא השתנה, נשאר כמעט אותו דבר, ואגב, בלונדי, הכלב שלו מת בשיבה טובה, ויש להם כלב חדש, רועה גרמני ממש חמוד, ונועה, אימא של הבן שלו, חיה עכשיו עם בחורה חדשה שהם מאוד אוהבים, ובקיצור, החיים שלו דבש, מה שדי קשה להגיד על החיים שלי." נאנחתי כשסיפרתי לדוקטור פינקי על הפגישה עם אלי ואסף.

"אבל מי זה האלי הזה בשבילך? מה הוא בדיוק, חבר או אקס?" ניסה דוקטור פינקי להבין.

"אקס." הודיתי, "וזו אגב הסיבה שעזבתי את אורית, כי אני הומו ואחרי שהתאהבתי באלי לא יכולתי לחיות אתה יותר, מצטער שלא סיפרתי לך מיד את האמת."

"זה בסדר, לא היית צריך, יש לי גיידאר מעולה, ידעתי מהרגע הראשון וכל הזמן חיכיתי שתצא כבר מהארון." גיחך דוקטור פינקי בחביבות, וכשראה איך פי נפער בתדהמה לא התאפק ופרץ בצחוק.