עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

שקופים

המשכתי לחשוק בבחורים צעירים ויפים גם אחרי שאני עצמי הפסקתי כבר מזמן להיות צעיר. גישרתי על הפער הזה באמצעות כסף. שילמתי להם תמורת העונג של ההתחככות בנעוריהם, בגופם החלק והדק, ביופיים הרענן. אם הייתי בנעורי יפה כמותם אולי הייתה גאוותי נפגעת, אבל יפה לא הייתי מעודי ולהשפלות שמביא איתו גיל העמידה התחלתי להתכונן עוד לפני שמלאו לי ארבעים. הרגשתי שאני מחוסן וששום דבר לא יפגע בי יותר.
"לא מבאס אותך לשלם כסף על סקס?" שאל אותי צביקה ידידי הוותיק שהתמיד להיות ידידי במשך כמעט שלושים שנה.
"להזדיין עם זקנים מכוערים מבאס אותי יותר." עניתי, ומיד הנחתי יד מפייסת על ברכו, "חוץ ממך כמובן, אתה היוצא מהכלל."
"באמת תודה רבה לך פרדי, גם אני אוהב אותך." רטן צביקה.
"נו, די, אתה לא מכוער, למרות שאתה זקן."
"אני רק בן חמישים, חמישים זה לא זקן." מחה צביקה, "ואתה, בן כמה אתה בכלל ילד? ארבעים ושמונה, תשע? אתה עוד תינוק."
"אבל מכוער." צחקתי.
"אסור לך לשתות פרדי, כשאתה שותה אתה מתחיל לקשקש שטויות." נזף בי צביקה, אבל במקום להכחיש שאני מכוער התחיל להתעסק בכפתורי חולצתי. לכבוד הפגישה איתו לבשתי חולצה חדשה עם לחצניות והוא משך אותן בקוצר רוח, חושף בשביעות רצון את החזה השעיר שלי ומיד התחיל להתעסק עם הפטמות שלי ואחר כך ירד למטה, לכיוון מכנסי, הדף אותי לאחור על הספה ושלף מתחתוני את הזין שלי. הוא החמיא לו כמו תמיד וטיפל בו במומחיות שבאה אחרי שנים של ניסיון, אבל אפילו הוא, היחיד שהצליח לגרום לי לגמור לו בפה, לא יכול היה להגיד שאני גבר נאה.
חוץ מצביקה שהיה מבוגר ממני בשנתיים ושמר על מראהו היפה גם בגיל חמישים כל שאר הגברים שביליתי אתם במיטה היו צעירים ממני בהרבה, ולרובם שילמתי אם ישירות בכסף, או בטובות הנאה מסוג זה או אחר. הטיפוס המועדף עלי היה גבר שחום, חלק ודק גזרה, לא שרירי במיוחד, אבל חטוב וספורטיבי.
אני לעומת זאת נראה ההפך הגמור - בהיר עור ושמנמן, שערי אדמוני - או היה כזה בנעורי, כיום הוא דהוי למעין צבע אדום חלודה ורק השער על גופי עדיין ראוי לתואר ג'ינג'י.
הגעתי עם הורי לישראל מרומניה (עד היום אני דובר רומנית רהוטה) נער ביישן ומנומש שהשתוקק בכל מאודו להיות חייל ישראלי גיבור. צביקה היה הגבר הראשון שלי, פגשתי אותו בצבא ומיד הערצתי את יפי מראהו ואת הביטחון העצמי הצברי החצוף שלו ונפלתי שדוד לרגליו.
בזכותו ידעתי עוד לפני שמלאו לי עשרים מי אני ומה אני רוצה וצריך בסקס, ובכל זאת כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לבית הורי והתחלתי לצאת עם בנות, שובר את ליבו ומרגיז אותו מאוד.
בסוף התחתנתי עם אחת מהן - בת של ידידים של הורי - וצביקה עמד לצידי בזמן החופה, מחייך חיוך מעושה ומנסה לשמוח בשמחתם של הורי והורי הכלה. אחר כך הוא נסע לחו"ל ויצא מחיי למשך כמה שנים.
עד שהוא חזר אבי כבר נפטר ואני הספקתי להתגרש, לצאת מהארון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - אימא ואשתי תפסו אותי במיטה עם הנגר הערבי שבא לשפץ את המטבח שלנו – וכנקמה אשתי ספרה לכל מכרנו שאני נושך כריות. היא רצתה לנקום בי אבל הכול יצא לטובה, אימא סלחה לי בסופו של דבר ויותר לא הייתי צריך לשקר ולהתחמק.
"אמרתי לך." היה הדבר הראשון שהוא אמר לי כשסיפרתי לו על הדרך בה הסתיימו נישואי.
"שתוק, יא פולנייה." נזפתי בו ואחר כך התחבקנו והלכנו מיד לדירה שלי. התפשטנו ונכנסנו למיטה וחגגנו במשך סוף שבוע שלם את הפגישה המחודשת שלנו. זה היה לפני חמש עשרה שנה, מאז הספקנו להחליף כמה דירות והרבה בני זוג, אבל תמיד נשארנו חברים ושימשנו זה לזה משפחה תחליפית, משענת ונחמה ויזיזים לעת מצוא.
למה לא הפכנו לבני זוג? באשמתי. צביקה חיפש בן זוג קבוע ויציב שיהיה גם חבר וגם מאהב - ככה הוא הגדיר את זה והביט בי במבט רב משמעות - ואני נאנחתי, נישקתי את לחיו והודיתי שרק צעירים עושים לי את זה, ושהוא חשוב לי יותר מידי מכדי שאהפוך לבן זוגו, אני מעדיף אותו כחבר טוב, תחליף למשפחה ומידי פעם... אם אין לו משהו טוב יותר לעשות...
מוזר איך אנשים שהיו שונים כל כך זה מזה ביחסם לחיים, לאהבה, לסקס ולהומואיות שלהם הצליחו להישאר חברים טובים מזה שלושים שנה ולא לריב כמעט אף פעם.
אני מניח שזה בעיקר בזכות צביקה הסבלני וטוב המזג שסובל את אופיי הבלתי נסבל, את ההתפרצויות שלי ואת המזג הג'ינג'י המתלקח שלי.
"אתה בלתי אפשרי." הוא נאנח כששוב אני רב עם מישהו על הכביש, או מסתבך בויכוח מיותר בעבודה בגלל הנטייה המצערת שלי להגיד בדיוק מה אני חושב. אחר כך הוא סולח לי, מייעץ לי איך למזער נזקים, ואם אני במצב רוח מתאים גם לוקח אותי למיטה ומוכיח לי שוב שגם אם הוא כבר לא צעיר הוא עדיין יכול ללמד אותי דבר אחד או שניים.
אנחנו גרים באותו בניין דירות, דלת מול דלת, ולפעמים אנחנו נסחפים ומתכננים שאחרי שנצא לפנסיה נתחתן, נחבר את הדירות שלנו זו לזו, ונגדל יחד המון חתולים סיאמים. אולי זה עוד יקרה, אבל בינתיים אנחנו רק שכנים שלפעמים גם ישנים אחד אצל השני, תלוי בנסיבות.
לולא צביקה לא הייתי פוגש את סימון. הוא זה שתמיד לוקח אותי לסקור כל מיני בתי קפה חדשים, פתיחות של תערוכות, פרמיירות של כל מיני הצגות ושאר אירועי תרבות שמתוקף תפקידו כעיתונאי עליו לדווח עליהם לקוראיו.
"מופע ריקוד?" גנחתי, "בחייך צביקה, רחמנות, אין לי כוח לזה."
"לא יזיק לך לצרוך קצת תרבות." נזף בי צביקה וכדי לשכנע אותי שכדאי לי הבטיח שלפני ההופעה תהיה קבלת פנים עם כיבוד.
"בייגלה עבשים ויין זול, אני ממש מתרגש." התלוננתי למפרע, אבל בכל זאת הלכתי. הכיבוד לא היה כל כך גרוע כמו שחששתי, ובין כה וכה לא הצלחתי לאכול כלום כי המלצר שניגש אלינו נושא מגש עמוס כוסות היה סימון, וברגע שראיתי את עיניו הכחולות רציתי אותו ושאר העולם נעלם בערפל.
"תפסיק עם זה פרדי." תקע צביקה מרפק בצלעותיי, "אתה מביך אותי וגם את הילד."
"אני רק מסתכל." התגוננתי.
"אתה לוטש עיניים בצורה מביכה, די."
"אני לא יכול להתאפק, תראה כמה שהוא יפה."
"העולם מלא בחורים יפים, מה מיוחד דווקא בו?"
"לא יודע, הוא מדהים. אתה חושב שהוא בקטע?"
"קשה לדעת. מה זה חשוב? בין כה וכה אנשים בגילנו שקופים בעיניו." אמר צביקה במרירות שצבטה את ליבי.
דווקא בגלל שתמיד היה גבר יפה שזכה למבטי הערצה בכל אשר פנה השנים האחרונות היו קשות לו במיוחד. למרות שלדעתי מראהו הגברי הנאה רק השתבח עם הזמן הוא ראה בעצמו אך ורק את סימני השנים ולקח ללב כל דחייה שדחו אותו צעירים חסרי בינה שרק הנעורים נחשבו בעיניהם.
אני הייתי רגיל לדחיות ולהתעלמות וידעתי שעלי להציע יותר מאשר את עצמי כדי להשיג סקס, אבל לצביקה זה היה חידוש מזעזע שדכדך אותו מאוד.
"אני חייב להשיג את הטלפון שלו." החלטתי, ולמרות הפצרותיו של צביקה שאפסיק לעשות בושות לעצמי ולו רדפתי אחרי המלצר יפה התואר בכל רחבי האולם, בלבלתי את מוחו בשאלות על טיב הכיבוד והמשקאות, וביקשתי את הטלפון של חברת הקייטרינג בתואנה -הנכונה לכשעצמה - שעלי לארגן את הכיבוד לאירוע שיערך במקום עבודתי לרגל פרישתו של הבוס שלי.
הוא נתן לי את כרטיס הביקור של חברת ההסעדה בה עבד וכששאלתי בחיוך אם אפשר לקבל גם את הטלפון הפרטי שלו חייך אלי חזרה בחביבות והוסיף מאחור בעיפרון את מספר הנייד שלו.
"זה בטח מספר מזויף." אמר צביקה בקדרות כשהראיתי לו בחיוך ניצחון את הכרטיס.
"ומה אם לא? על מה נתערב שזה המספר הנכון?"
"בחייך צביקה, למה שצעיר יפה כזה ייתן לך את הטלפון שלו, אתה מבוגר מספיק להיות אבא שלו."
"אולי הוא זקוק לדמות אב בחייו." הצטחקתי.
"או שהוא זקוק לתוספת למשכורת שלו." המשיך צביקה להיות רואה שחורות.
"אין לי בעיה עם זה. הוא מוצא חן בעיני ואני מוכן לשלם על התענוג של חברתו."
צביקה רטן משהו לא ברור מתחת לאפו וסירב לדבר יותר על הנושא וכשחזרנו בלילה הביתה סירב לבוא לישון איתי למרות שהבטיח לי שהלילה נישן יחד.
"לך תישן עם המלצר שלך." הפנה אלי בכעס את עורפו והתעסק ברעש גדול עם מנעול דירתו.
"אבל הבטחת צביקה, אמרת שאם אני אבוא אתך למופע תישן איתי. אני רק רוצה שנישן יחד מחובקים, זה הכול, למה אתה כעסן כזה?"
"למה אתה חרמן זקן ופתטי כזה?"
"כי אני כזה, אתה מכיר אותי. אל תכעס, בוא נישן כפיות. בבוקר אני אביא לך קפה למיטה." הפצרתי.
"לא בא לי, עזוב אותי."
"בטח שבא לך, טיפש זקן שכמוך. אתה הרי חולה עלי, בוא כבר." כרכתי יד על מותניו וגררתי אותו לדירתי.
התחבקנו בחשכה ואני נישקתי את עורפו וליטפתי את בטנו שפעם הייתה שטוחה חלקה וקשה וכיום נעשתה עגלגלה ושעירה, ואמרתי לו שאני אוהב את הריח שלו ושרק איתו אני ישן טוב, שטויות מתוקות ומחניפות שגרמו לו לבכות.
"נו, די חמוד, מספיק. שנינו עייפים, אל תתרגש כל כך, זה רק אני והשטויות שלי, תישן צביקה."
"אתה פשוט לא מבין שכמה שאתה נחמד יותר אתה מרגיז אותי יותר."
"אז להיות גועלי?"
"כן."
"אני לא מבין אותך."
"כי אתה ג'ינג'י טיפש שלא אוהב אותי."
"בטח שאני אוהב אותך, כבר שלושים שנה אני אוהב אותך."
"בגלל זה הלכת והתחתנת?"
"הייתי חייב. היא אמרה שהיא בהריון."
"מה פתאום הכנסת אותה להריון?"
"כי היא התפשטה, מה יכולתי לעשות? מאוד לא מנומס לא להגיב כשבחורה עומדת מולך ערומה."
"לא יכולת להגיב עם קונדום?"
"צביקה, די כבר חמוד, זה קרה כל כך מזמן, עכשיו נזכרת?"
"המלצר היפה קרה רק הערב."
"עוד לא קרה כלום."
"אבל יקרה, אתה תתקשר אליו ובסוף תזיין אותו."
"או שכן או שלא, מה שבטוח אני אבזבז עליו כסף וזמן ואולי יקרה מה שיקרה, בכל מקרה אחר כך הוא יחזור לחיים שלו והכל יבוא על מקומו בשלום."
"ומה אם לא? ואם הוא יתאהב בך?"
"איך הוא יתאהב בי? אל תהיה טיפש."
"אתה רודף אחרי ילדים יפים ואני הטיפש?"
"בטח שאתה טיפש, אחרת מה יש לך לישון עם זקן שרודף אחרי ילדים יפים?"
"אי אפשר איתך פרוייקה, שתוק כבר."
"בסדר צביה, אני שותק."
הוא צובט אותי, אני מנשק את כתפו, ואנחנו נרדמים.
מספר הטלפון שסימון יפה התואר רשם לי היה נכון. הוא ענה מיד כשהתקשרתי, מבטאו הצרפתי הקל מלבב אותי בנעימות, ומיד הסכים להיפגש איתי בבית קפה.
יושב מולי פנים אל פנים הוא נראה עוד יותר מפתה אפילו. עורו שחום וחלק, עיניו כחולות כהות ומלוכסנות וחיוכו צעיר וצחור.
"בעצם קוראים לי אפרים." הסברתי, "אבל מאז הבר מצווה אף אחד לא קרא לי ככה."
"ולי קוראים שמעון, אבל בבית אני סימון."
הוא סיפר לי ברצון על עצמו – השתחרר לא מכבר מהצבא, לומד תקשורת, שואף להיות עיתונאי, אולי להשתלב בטלוויזיה.
"אתה יפה מספיק בשביל זה." אני פוסק והוא מחייך בתודה. הוריו חזרו לצרפת אחרי גיוסו בגלל קשיי הסתגלות, אבל הוא אוהב את הארץ ונעים לו פה. אין לו חבר כי הצעירים בגילו קלי דעת ורודפי בילויים והוא מעדיף גברים בוגרים יותר, הוא אומר ומחייך לתוך עיני.
אני שואל בנימה של דוד מודאג איך הוא מסתדר עם הכסף, הרי שכר דירה ושכר לימוד כל כך יקרים פה?
הוא מחייך חיוך זוהר ומרגיע אותי שההורים שולחים כסף, וחוץ מזה הוא עובד במלצרות והוא מסתדר. אחר כך הוא מדהים אותי ושואל אם הגבר שעמד לצידי בזמן המופע הוא אכן צבי לבני, העיתונאי המוכשר והשנון שהוא אוהב לקרוא כל שבוע?
"מי?" אני מופתע לרגע ואז מתעשת, "כן, זה צבי לבני, הוא מכר טוב שלי, אבל אני עדיין חושב עליו כעל צביקה וייס."
"הוא מדהים, נכון?" מתרחבות עיניו היפות של סימון.
"הוא תמיד היה בחור יפה וגם כיום הוא נראה מצוין לגילו." אני מסכים, מתעלם מצריבת הקנאה בקיבתי.
"גם אתה נראה נהדר, מאוד גברי וכריזמטי." מחניף לי סימון בלי בושה וממשיך להשתפך על הכתיבה של צביקה, שואל כמה זמן אני מכיר אותו, ומה בדיוק הקשר ביני לבינו.
אני מנדב פרטים מעטים - אנחנו חברים ותיקים, גרים בשכנות, אבל לא בני זוג, ועד כמה שידוע לי אין לו אף אחד.
"תמסור לו שאני מעריץ את הכתיבה שלו." דורש סימון, ואחר כך נעתר להזמנתי לבוא לדירתי לביקור.
"הנה, כאן הוא גר." אני מראה לו את דלת דירתו של צביקה עליה תלוי השלט שלקח מדירת הוריו שנפטרו לפני כמה שנים. על השלט העשוי נחושת ממורקת כתוב ווייס ותו לא.
סימון בוהה בשלט ופתאום שולח יד ומצלצל בפעמון החשמלי הקטן שצמוד למשקוף. במו ידי עזרתי לצביקה להרכיב אותו.
"מה אתה עושה?" אני נבהל, אבל כבר מאוחר מידי, צביקה פותח את הדלת, מחייך למראה פני ומברך את סימון בשלום לבבי. אין לי ברירה אלא להציג בפניו את הנער שמשתפך מיד במחמאות לכתיבתו העיתונאית של צביקה אותו הוא מתעקש לכנות מר לבני.
כל הפארסה המביכה הזו מסתיימת בביקור אצל צביקה. אנחנו יושבים אצלו בסלון, שותים תה וקפה, אוכלים עוגה, הם מדברים על כתיבה ואני מקשיב ושואל את עצמי למה מעולם לא טרחתי לקרוא את כתבותיו של צביקה, ואיך זה שאף פעם לא הבחנתי כמה הוא פיקח, שנון ומשכיל?
בסוף נמאס לי. התנצלתי והלכתי הביתה. צביקה ליווה אותי החוצה והנהן בפיזור נפש כשביקשתי ממנו שיקפוץ אלי אחרי שהאורח שלו יסתלק.
חיכיתי לו עד חצות והוא לא בא. הדלת לדירתו נותרה סגורה עד למחרת בבוקר. אני יודע כי הייתי ער כל הלילה והאזנתי.
"הוא רק מנסה לנצל אותך כדי להפוך לעיתונאי איך אתה לא מרגיש בזה?" התרתחתי על צביקה אחרי שסיפר לי בחיוך מדושן עונג על נפלאותיו של סימון היפה.
"יכול להיות שאתה צודק פרדי, אבל במה זה גרוע יותר מהבחורים שאתה משלם להם כדי שיישארו לישון אצלך?"
"תאמין לי, מי שמקבל ממני כסף לא ישן. הוא עובד קשה, לישון אני ישן רק עם חברים."
"אתה מתכוון אלי במקרה?" צחק צביקה.
"בהחלט כן. אתה חבר שלי ואני לא יכול לסבול איך הילד הזה מנצל אותך."
"אני דווקא נהנה מזה מאוד."
"כי אתה טיפש."
"ואתה קנאי. לא הייתי מאמין את זה עליך, אני יודע שנדלקת עליו פרדי, אבל הוא מעדיף דווקא אותי אז בבקשה, תהיה נדיב ותפסיק לכעוס."
"אני מנסה, קשה לי."
"בגללי או בגלל הילד?"
"בגללך, בטח שבגללך, מה לי ולתינוק הזה?"
צביקה נחפז לחבק אותי, הבטיח לי שהוא אוהב רק אותי ושעם הילד זה סתם סקס ויומיים אחר כך הזמין אותו לגור אצלו.
"נגמר לו חוזה השכירות אז חשבתי שכדאי שבינתיים... אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"בטח שזה מפריע לי, אני לא רוצה שתישן איתו."
"למה לא?"
באמת, למה לא? אני שואל את עצמי ומופתע כי אין לי תשובה הגיונית. אני פשוט לא רוצה ודי. "כי... כי אני רוצה שתישן רק איתי."
"באמת?" הרים צביקה גבות מופתעות, "אני לא זקן מידי בשבילך?"
אין לי תשובה לשאלה הזו. עד היום הייתי אומר שכן, הוא רק חבר שלי, ובמיטה אני רוצה גוף צעיר וחלק של נער לפרוק עליו את החרמנות שלי, אבל פתאום כשהוא ישן עם בחור צעיר... במקום להתמודד עם רגשות הקנאה והכעס שמכרסמים אותי אני חוזר ואומר לו שסימון סתם מנצל אותו ושהוא טיפש זקן.
"אולי אתה צודק פרדי, אבל אני מעדיף להיות טיפש זקן מאשר חרמן זקן כמוך."
כל הדם עלה לי לראש, ככה, אני אראה לו מה זה חרמן זקן!
"תעשה מה שבא לך צביקה ותהיה לי בריא, שלום ותודה." אמרתי לו בקרירות, יצאתי מדירתו בטריקת דלת ולא חזרתי לשם למרות שצביקה לא נטר לי טינה ולמחרת בבוקר האיר לי פנים בחדר המדרגות והזמין אותי אליו לביקור.
במקום לראות אותו מאושר עם סימון היפה הלכתי לגן להראות לו שמה שהוא יכול גם אני יכול ואפילו טוב יותר.
לקח לי שבוע שלם למצוא את סשה וברגע שראיתי את העיניים האפורות והגדולות מביטות בי בחשש ידעתי שהצלחתי. הוא נראה צעיר, מורעב, בודד ונוגע ללב. כמה דקות אחרי שהתיישב לצידי על הספסל התחיל לרדת גשם. התייחסתי לכך כאל אות משמים והזמנתי אותו לדירה שלי.
"לבוא לבית שלך?" שאל בחשש, "למה? פה לא טוב?"
הגשם שהתחיל לטפטף במרץ חסך לי את הצורך במתן תשובה. "אולי מלון?" ניסה סשה לרכך את רוע הגזרה.
"למה ללכת למלון יקר כשהדירה שלי לא רחוקה ולא עולה כסף? מה, אתה פוחד ממני?"
"כן, קצת."
"אם כבר אני צריך לפחד ממך." ניסיתי לעודד אותו, "אתה יותר צעיר וחזק."
"אה... כן." אמר סשה בהיסוס שהיה די מובן נוכח העובדה שהוא היה נמוך ורזה ממני ונראה מובס ועייף מידי לנער כה צעיר.
"נו, בוא." אחזתי בעדינות במרפקו, "אני אכין לך חביתה ושוקו, אחר כך תוכל להתקלח במים חמים ולישון איתי עד הבוקר."
אין לדעת אם זו הייתה החביתה והשוקו או שאולי ההבטחה למקלחת החמה וללילה במיטה נוחה, אבל דברי פעלו את פעולתם והוא התפתה ובא איתי בצייתנות לדירתי. בכניסה עמד רגע על הסף, מציץ בחשדנות פנימה, ולבסוף החליט שאין שום סכנה והחליק למטבח שלי, ביישן והססן כמו חתול אשפתות.
הדלקתי את הבוילר והכנתי לו חביתה, כתוספת פתחתי קופסת טונה, חיממתי פיתות וגם את השוקו המובטח לא שכחתי. הוא הסתער על המזון ברעבתנות ובין ביס לביס פלט מעט מידע על עצמו - הוא עלה לארץ לפני חמש שנים, למד בפנימייה, ברח משם כי היה לו רע, פעם בכמה ימים הוא הולך לבקר את סבתא בבית אבות, עם אימא הוא לא מדבר ואין לו מושג לאן נעלם אבא. על השאלה מה גילו הוא דילג בקלילות ודרש מקלחת כמובטח.
הובלתי אותו למקלחת, הדלקתי תנור חימום, הוספתי מגבת וטרנינג נקי ובעוד הוא מתענג על המים והסבון נשכבתי במיטה והדלקתי טלוויזיה.
כשהוא הצטרף אלי, חצי שעה אחר כך, נקי וריחני ונראה צעיר ורזה בטרנינג שלי, כבר הייתי שקוע בסרט דוקומנטארי על מלחמת העולם השנייה. הרמתי את שולי השמיכה והזמנתי אותו לשכב לצידי. "חכה קצת עד שהסרט ייגמר." ביקשתי.
הוא שילב את ידיו מתחת לעורפו, הביט יחד איתי בתמונות המלחמה בשחור לבן עד שעיניו נעצמו והוא נרדם כמו ילד עייף.
בתום הסרט כיביתי את הטלוויזיה, התהפכתי על בטני ונרדמתי לצידו. יכולתי להעיר אותו כמובן ולדרוש תמורה על האירוח שקיבל, אבל השעה כבר הייתה כמעט חצות, הייתי עייף והנער נראה שלו וצעיר כל כך.
גם מחר יום אמרתי לעצמי והנחתי לו לישון. 

למחרת בבוקר הוא התעורר מבולבל והביט בי נבוך כשהגשתי לו קפה ועוגה למיטה.
"תישאר פה עד הערב, תנוח קצת. בחוץ ירד גשם כל היום, עדיף שתישאר אצלי."
"ולאן אתה הולך?" נפערו עיניו בבהלה.
"לעבודה סשה. הנה, קח מאה ₪ תקנה חלב ולחמניות, אני אחזור אחרי הצהרים."
הייתי בטוח שהוא יעלם עד שאשוב, אבל הוא היה בבית, מול המחשב, משחק במשחק רעשני ומהיר שכולו מלחמה בין חיילים וחייזרים. בזמן שנעדרתי הוא עשה קניות וכביסה, שטף רצפה, סידר את הסלון ואפילו הכין מרק.
שנים שלא גרתי עם מישהו, שכחתי כבר כמה נעים להיכנס לדירה לא ריקה.
אכלנו יחד ארוחת צהרים מאוחרת. סשה ניסה להיות מועיל ויעיל, הגיש לי אוכל ודיווח לי על מעשיו. הוא היה מתוח ועצבני והביט ללא הרף דרך החלון. בחוץ החשיך מהר והגשם ירד ללא הפוגה, ברדיו דיברו על שלג ועל קרה במקומות הנמוכים. ההחלטה לאסוף אותו אלי, החלטה שהחלה רק כרעיון מעורפל התגבשה בבת אחת.
"מה דעתך שתישאר אצלי גם הלילה?" הצעתי, "אתה יכול?"
הוא הנהן בעצבנות ונתן לי את העודף מהקניות.
"תשמור בשבילך." הצעתי בנדיבות, ונתתי לו עוד מאה ₪.
"עוד לא עשיתי בשביל זה כלום." אמר סשה והסמיק קצת.
"יש זמן." הרגעתי אותו, מושך זמן. הוא היה חמוד מאוד, אבל לא ממש הטעם שלי, צעיר ורזה מידי והאמת, לא בא לי סקס, רציתי לשכב בנוחיות במיטה, לשתות תה ולראות סרט בטלוויזיה, ובסוף זה בדיוק מה שקרה – בילינו עוד ערב במיטה, צופים בטלוויזיה, שותים תה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה.
הלכתי לישון עם כאב ראש ושיעול קל וקמתי עם חום וצמרמורת.
"יש לך שפעת." אמר סשה, מניח יד דקה וקרירה על מצחי, ורץ לבית מרקחת להביא לי סירופ נגד שיעול ואקמול.
שכבתי חולה שבוע שלם, תשוש מכדי להרים את ראשי מהכרית. סשה טיפל בי כמו אחות רחמנייה. הכין תה ומרק, החליף את כלי המיטה, הגיש לי תרופות והבטיח לי שאני לא הולך למות, זה רק שפעת.
"השכן ממול מוסר לך שתהיה בריא." דיווח לי אחרי שהתחלתי להבריא.
"מי, סימון?" נדהמתי.
"לא, זאת אומרת, גם הוא, אבל אני מתכוון לשני, לזה שכותב בעיתון. הוא פה, בא לבקר אותך."
"לא רוצה לראות אותו, אני נראה זוועה."
"כאילו שזה מה שמפריע לי." גיחך צביקה שצץ בפתח דלת חדר השינה, נראה נמרץ וצעיר מהרגיל.
"לך מפה."
"לא רוצה, למה לא קראת לי מיד ומי המטפלת שלך?"
"זה סשה, מצאתי אותו בגן. נכון שהוא חמוד?"
"מאוד, וצעיר אפילו יותר מסימון. כדאי שתבדוק שהוא הגיע כבר לגיל ההסכמה."
"בשביל מה? אין לי כוח להרים את הראש מהכרית."
"מזלך, הוא נראה לי בן ארבע עשרה."
"לך מפה צביקה, אני רוצה למות בשקט."
"שטויות, אתה תהיה בסדר." הוא רכן, נשק על לחיי, סיפר לי שהוא מתגעגע אלי והלך. 

"בסדר." אמרתי לסשה אחרי שהחלמתי, "אתה נשאר לגור איתי, אבל יש לי תנאים."
פניו התחדדו בחשדנות. "איזה תנאים?"
"ראשית ילד אתה אומר לי בדיוק בן כמה אתה."
אני בן שש עשרה. עוד חודש אני אהיה בן שבע עשרה."
"זה צעיר מידי, היית צריך להגיד לי מיד."
"זה מעל גיל ההסכמה ובין כה וכה לא עשינו כלום."
"רק כי הרגשתי לא טוב."
"כשנפגשנו הרגשת טוב, סתם לא רצית."
"יכול להיות. לא חשוב, התנאי השני הוא שתחזור ללימודים."
"אני רוצה ללמוד להיות טבח."
"מה פתאום טבח?"
"זה מה שאני רוצה. לא רוצה ללמוד מתמטיקה ותנ"ך, רוצה להיות טבח."
"איפה לומדים את זה?"
"אני אברר. סימון יעזור לי."
"אולי סימון יוכל גם ללכת אתך לקנות בגדים? אתה צריך בגדים חדשים ואני שונא לקנות בגדים."
פניו נמלאו פליאה. "מי שונא לקנות בגדים? אתה בטוח שאתה אוהב בחורים?"
"כן, אני בטוח. בחורים אני אוהב, קניות לא. נו, לך תשאל אותו."
כמה דקות אחר כך סימון דפק בדלת בנימוס, נכנס ושאל ביראת כבוד מה שלומי, איך אני מרגיש, ואם זה באמת בסדר מבחינתי שהוא אלך עם סשה לקנות בגדים ולרשום אותו לקורס בישול?
אפילו עיוור חרש וסטרייט היה רואה שהשניים דלוקים זה על זה. נתתי לו את כרטיס האשראי שלי ואמרתי להם ללכת ולבלות יחד ולא להפסיק עד שהכרטיס יפסיק לעבוד.
אחרי שהצעירים הלכו נכנס צביקה בלי לדפוק, כמו שהיה עושה בימים עברו, והודיע לי שאני עושה מצווה ואני צדיק למרות שאני מטומטם.
"מי שמדבר, אפשר לחשוב שאתה חכם יותר."
הסתכלנו זה על זה ופרצנו בצחוק. גם בלי לדבר על זה היה ברור מה שני הצעירים הללו זוממים לעשות. נחמד היה להיות מבוגר וחכם ולדעת הכול מראש בלי לקנא ובלי לכעוס.
"התגעגעתי אליך, רגזן זקן שכמוך." הוא אמר והתיישב לצידי.
"בוא תראה לי את זה." הושטתי לו ידיים.
הוא הסתער עלי וכיסה אותי בנשיקות, "שלא תעז לעשות איתי יותר ברוגז, דביל אחד."
"אתה מכיר אותי, כשאני כועס הראש שלי מפסיק לעבוד, וחוץ מזה אתה התחלת, מה פתאום הזמנת את סימון לגור אתך?"
הוא צחק. "בגלל זה סשה צץ פה? קינאת בגלל סימון?"
"לא יודע, כנראה שכן, וחוץ מזה היה נורא קר בחוץ וירד גשם והוא נראה מסכן כזה. סך הכול הוא ילד טוב, מסודר, נקי, מכין אוכל, מדבר בנימוס."
"ומתעסק עם סימון."
"למה לא? מה עוד יש לו לעשות בגילו? הם צעירים ומתאימים יחד, במקומו גם אני הייתי מתחיל עם החבר שלך."
"אל תהיה מצחיק, סימון לא החבר שלי, הוא חצי מהגיל שלי, הוא סתם גר אצלי בזמן שהוא מחפש דירה חדשה."
"אם תשכנע אותו לקחת איתו את סשה לדירה החדשה שלו אני ארשה לך לבוא לישון איתי."
"יפה מצידך פרדי, אני אשמח מאוד, אבל כמו שאני מכיר אותך זה לא יפריע לך להמשיך לרדוף אחרי בחורים צעירים."
"נכון, אני אמשיך לרדוף אחריהם, אבל אני חושב שאני כבר זקן מידי להשיג אותם."
"טיפש היית וטיפש נשארת פרדי." גיחך צביקה ומשך מעלי את מכנסי... אחר כך עשינו מה שאנחנו עושים כל כך טוב כבר שנים רבות ונרדמנו אחד בזרועות השני.
מרוב שמחה על הפגישה המחודשת שכחנו לנעול את הדלת ונתפסנו על חם על ידי סשה וסימון שהתלבטו קשות איך לספר לנו שהם עוברים לגור יחד בדירה שמצאו לעצמם.
אני מניח שסך הכול למצוא אותנו יחד במיטה הקל עליהם מאוד את ייסורי המצפון, למרות שיש לי הרגשה שהם קצת נעלבו כשצחקנו מהבשורה שלהם במקום להתרגז.
לא חשוב, נשארנו כולנו ידידים. הם חיים את חייהם, רצים למסיבות ולמועדונים ועובדים קשה מידי בשביל לבלות, ואנחנו ממשיכים לגור בדירות הסמוכות שלנו ולישון אחד עם השני כל פעם שמתחשק לנו. צביקה כותב את המאמרים השנונים והמלומדים שלו וגורר אותי לכל מיני מופעים תרבותיים, ואני ממשיך ללטוש מבטים בצעירים יפי תואר ולפעמים גם מצליח לפתות אותם להיות איתי קצת.
שנינו מתכננים, מיד אחרי שנצא לפנסיה, לחבר את הדירות שלנו לדירה אחת גדולה ולגדל בה יחד המון חתולים סיאמיים.

אין תגובות:

פרסום תגובה