2. החגים

שאר השבת עברה בנעימים, עד שעת הצהרים דוד הצליח לפייס את בטי ובשעת הערב, כשדוד ויפה נפרדו מאתנו ונסעו לדרכם, חיוכה שוב זהר כמו יהלום אמיתי.

"איזה בחור נחמד." השתפכה אמונה, "כל כך מנומס וכל כך יפה, נכון בטי?"

"הוא מתאים ליפה והיא מתאימה לו." פסקה בטי ביידיש, ועד היום איני יודע אם זו הייתה עקיצה או שהיא באמת התפעלה מהתאמתם של בני הזוג יפי התואר הללו.

"הוא לא רק יפה אלא גם מאוד אלגנטי." התפעלה אמונה, "ראית איזה בגדים יפים יש להם? נורא חבל שחאתם לא ראה אותו." חיוכה היה מלא התפעלות כנה. "למה אצלנו אין גברים כל כך יפים ואלגנטיים אדם?"

הנער משך בכתפיו. "אנחנו בלוונט מאמי, יש כאן אבק וקוצים. אין כסף, אין סטייל, אין קלאסה. אנחנו סתם פרובינציאלים עלובים. למה אתה נשאר כאן מקס? מילא ואניה, אבל אתה? אתה גדלת במוסקבה ועכשיו אתה תקוע כאן בגלל בחורה?" הוא נד לי בראשו ברחמים והסתלק לחדרו.

בטי הביטה בי, "איך זה להיות תקוע בלוונט המאובק, מקסים?"

"איך זה להיות תקועה במטבח בטי?" החזרתי לה בשאלה. היא משכה בכתפיה וחייכה אלי, אבל לא ענתה.

"למה הוא אמר שמילא אני?" הגיב ואניה בהצתה מאוחרת, "למה מילא ואניה? מה, אני לא סובל מחום ואבק? אני גדלתי בטאלין, לא באיזה כפר נידח. למה הוא התכוון?" שאל, מפנה את שאלתו אל כולנו כאחד.

"הוא התכוון לזה שאתה חזק מאוד ואניה." ענתה לו אמונה, "ושברור לו שהאהבה שלנו חזקה יותר מהכל." היא חיבקה אותו וסחבה אותו הביתה.

***

"אז מה זה אומר לגבי האהבה שלנו בטי?" שאלתי אחרי ששוב חזרתי לנשום כהלכה. ההתעלסות שלנו הייתה פראית וסוערת יותר מהרגיל. בטי התנהגה כאילו שכחה שהיא בסוף החודש השמיני והרשתה לעצמה להתפרע, סוחפת אותי אחריה, כמו תמיד.

"די כבר דוסטויבסקי." ענתה בקוצר רוח. משתטחת על צידה, דוחפת את ברכה מתחת לירכי. היא תמיד קראה לי דוסטויבסקי כשחשבה שאני מדבר ומתלבט יותר מידי.

"דברתי על אהבה בטי." הזכרתי לה, מרגיש מין עצב מוזר. "אני אוהב לחיות כאן בלוונט המאובק, אבל את מוותרת על כל כך הרבה דברים בגללי. לא רק השכלה אקדמאית, אלא גם על כל מה שיש ליפה, כסף, וסטייל, וכל הדברים היפים האלו שמגיעים לך. אם היית מתחתנת עם בחור כמו דוד, או עם הבן דוד שלו היו לך חיים יפים כמו ליפה." 

בטי הסתובבה על צידה השני ודחפה את ישבנה אל בטני, "שתוק כבר אוויל!" אמרה בחביבות. "דוד נורא נחמד ומשפריץ טונות של סטייל ונימוס לכל הכיוונים, אבל לא הייתי יכולה לחיות עם אחד כזה." פסקה.

לא נעלבתי, כבר מזמן למדתי לדעת שבעברית נימת הדברים חשובה יותר מהתוכן. היא יכלה להגיד לי דברים איומים ונוראים, שאני א' ידישע המלט, נודניק, קרצייה וקשקשן רוסי מתלבט, אבל בקול כל כך נעים ורך כאילו השמיעה הצהרות אהבה ענוגות. אחרי שהבנתי שבנסיבות המתאימות נודניק יכולה להיחשב למילת חיבה הפסקתי להיעלב.

"אהבה זה לא רק תכשיטים ופרחים ונשיקות על הידיים." אמרה ופיהקה, "אלא גם כיור מלא כלים מלוכלכים, חיתולים מסריחים, אובר דראפט ו... אה..." היא פיהקה שוב והתפתלה במיטה, מחפשת תנוחה נוחה.

"ולדעת שכשאשתך אומרת לך שאתה נודניק וטמבל היא בעצם מצהירה הצהרת אהבה." השלמתי את דבריה, אבל בטי כבר ישנה ולא שמעה את דברי.

החלטתי לא להגיד לה כלום על אחיה עמנואל שאולי יבוא לבקש ממנה סליחה. למה להרגיז אותה? עמנואל חי בנגב, באיזה מושב ליד באר שבע, אולי הוא בכלל לא יבוא? למה לעצבן אותה סתם? חיבקתי אותה, טומן את אפי בעורפה ונרדמתי גם כן.

***

"אתה יודע שעכשיו הימים הנוראים?" סיפרתי לד"ר פאנוב, אחרי שנתתי לו תקציר של ביקורם של הזוג טולדנו.

"מה כל כך נורא בימים האלו?" הוא גיחך אלי. בזמן האחרון, בעיקר מאז שחזרתי מהמילואים, הוא התנהג יותר כמו חבר מאשר רופא. "אתה הרי לא מאמין ביום כיפור וכל זה?"

"לא, בשבילי הימים הנוראים הם בין יום השואה ליום הזיכרון, אבל אחרי מה שקרה אתמול..."

הוא רכן קדימה בלהיטות. "נו, מה שוב עשית?" שאל בסקרנות.

אוי מה שאני עשיתי, אפילו לפסיכולוג קשה לספר דברים כאלו.

"אני כזה טמבל." הסברתי לו, "וגם קנאי ורשע, ובטי אומרת שאני אטום."

"אבל היא תמיד קוראת לך בשמות." הזכיר לי הרופא.

"כן אבל הפעם היא באמת צודקת, הייתי בסידורים במכס בחיפה." ספרתי לו, "ופגשתי שם את דימה וסטס, מכרים שלי ממרכז הקליטה. בפעם האחרונה שראיתי אותם הייתי עדיין עם לאריסה בתל אביב. גרנו שם כמה חודשים לפני שנסענו לאמריקה. נפרדתי מהם כשעשינו מסיבת פרידה בפאב בתל אביב ומאז לא ראיתי אותם.

הם לקחו אותי לשתות משהו במין קיוסק קטן, שהזכיר את המקום של מוסה. בחדר האחורי שתו הגברים אלכוהול, ובחדר הקדמי עמד דלפק למכירת  ממתקים לילדים.

הם כבר התחילו לשתות לפני, אולי עוד מהבוקר, וכבר היו די עליזים, אחרת לא היו פותחים ככה את הפה.

חשבתי להסתפק בבירה, לא רציתי לחזור שיכור הביתה, אבל כמו שקורה לפעמים עם חברים, נסחפתי קצת. אחרי שאכלנו קצת ושתינו הרבה, הם וודקה ואני בירה, הם סיפרו לי, כאילו בחוסר רצון ובצער, אבל ראיתי שהם נהנו מאוד, שראו את האישה שלי מתחבקת ומתנשקת עם איזה גבר באמצע הלובי של מלון פאנורמה, ואחר כך עולה איתו לחדר.

"זה קרה אתמול בצהרים." סיפר לי סטס, בחור רזה עם קרחת ושפם שחור שמוט על פיו, גורם לו להראות כמין שודד ים נוגה.

"גבר לא צעיר, אבל מאוד אלגנטי, עם עניבה וז'קט." השלים דימה את התיאור. "הם התנשקו והתמזמזו בפינת הלובי  וברחו למעלית כאילו שהתחתונים שלהם בוערים." גיחך דימה ופני הירח העגולים שלו זרחו מנחת.

"אתם נשואים נכון?" שאל אותי, מנסה להראות כאילו הוא משתתף בצערי, ונכשל.

הנהנתי בפיזור נפש, מנסה להיזכר איפה בטי אמרה שהיא הייתה אתמול. "היא סיפרה לי שהיא אצל אחותה." גיליתי להם, "והיא חזרה עם שיער רטוב, חשבתי שהיא התקלחה אצלה בגלל החום."

המחשבה על בטי מתקלחת במלון בעוד איזה גבר מביט בגופה הזהוב והמעוגל, ואחר כך חוזרת אלי ומשקרת גרמה לי לרעוד. ברור שאחותה תתמוך בסיפור שלה, תהילה תעשה הכל למענה. הייתי קצת שיכור והיה לי חם והייתי נורא עצבני בגלל שביעות הרצון הצדקנית של הצמד חמד.

"אנחנו גרים אצל אלכס מלקין." סיפרו לי, "וחוזרים מחר לתל אביב. באנו ליומיים לסדר משהו במכס. איזה מזל שפגשנו אותך." הם ניסו לגרור אותי אתם לעוד פאב, אבל היה לי די.

"אני חייב ללכת הביתה לדבר איתה." הסברתי וקמתי.

"תעיף אותה מהבית בבעיטה בתחת!" קרא אחרי דימה בקול הבס שלו.

"שתיקח את הסמרטוטים שלה ותלך לעזאזל, הזונה!" השלים סטס.

השארתי אותם עם הבקבוקים שלהם, שילמתי ונמלטתי החוצה. כמו תמיד, בתחילת תהליך ההשתכרות, אני עושה רושם שאני לגמרי שולט בעצמי. רק אחר כך, אם אני ממשיך לשתות, העולם מתערפל והזיכרונות שלי מתמסמסים, ככה הצלחתי לשרוד את הכלא ואת רומן ואחר כך את המלחמה בצ'צ'ניה.

אולי לא נראיתי שתוי, אבל התגובות שלי היו קצת איטיות וזה היה טירוף מצידי לנהוג ככה. איך הגעתי הביתה בלי לעשות תאונה? אולי בכל זאת יש משהו בסיפור של הייחוס שלי. כנראה שלא נאה לאלוהים שנצר למהר"ל מפראג יגמור את החיים שלו מרוח על הכביש כמו חתול דרוס.

להפתעתי הצלחתי להחנות את הלינקולן בלי להתנגש בקירות המוסך. השפעת האלכוהול כבר החלה לפוג, הכאב שחתך אותי היה חזק מתמיד, אבל לא רציתי לחזור שוב למחוזות הערפול והבלבול האלכוהולי. החלטתי שהפעם אתמודד עם העסק הזה בלי אלכוהול.

תכננתי להתעמת עם בטי, להגיד לה מה אני חושב על התנהגותה ואחר כך לארוז קצת בגדים ולהסתלק. אומלל ונרגז ככול שהייתי, לא העליתי על דעתי לסלק אישה הרה עם ילד קטן מהבית וברור היה שלירז חייב להישאר עם בטי. הוא אהב אותי מאוד כמובן, אבל בטי הייתה מרכז עולמו. העדרה, אפילו לכמה שעות, גרם לו חוסר שקט גם כשידע היכן היא. בטי נהגה להתקשר אליו כמעט כל שעה כשנאלצה להעדר, והשתדלה מאוד להיות בבית בערב, כי הוא לא ישן עד שהיא הגיעה. לא הייתי יכול לטפל בו לבדי. התלבטתי אם ללכת לדוב או לאבא, וכמה זמן ייקח לי להשיג גט. אני אשלם לה מזונות כמובן, אבל... מחשבותיי התערפלו כשראיתי אותה עומדת בחדר השינה ומגהצת מול המאוורר. היא לבשה רק חולצה ארוכה שחשפה את ירכיה העגלגלות והרכות. ידעתי שחוץ מתחתונים היא ערומה לגמרי מתחת לבגד הרפוי והשקוף למחצה.

היא הביטה בי בחיוך והניחה את המגהץ על מדף המתכת המיועד לכך. "רעב?" שאלה, כמו ששאלה תמיד כשחזרתי הביתה.

אחזתי בזרועה והושבתי אותה על המיטה. "הילד בבית?"

"בבריכה עם ואניה ושאר הילדים." ענתה. "אנחנו לבד בבית." הושיטה את ידה לגעת בפני, מחייכת חיוך שנמוג למראה הבעתי.

"מה קרה מקסים?" שאלה, מודאגת, מנסה לגעת במצחי.

העפתי את ידה ממני בחבטה על פרק ידה, ובעטתי בדלת כדי לסגור אותה. "למה עשית את זה? לא טוב לך איתי בטי? למה כל השקרים האלו? למה?" זה כל כך כאב. לא יכולתי להמשיך לדבר. מה שרציתי היה לברוח משם ולבכות באיזו פינה חשוכה. היא הביטה בי, מודאגת ותמימה למראה.

איך זה יכול להיות? איזה סתום אני? איזה מין מטומטם אני שנותן לנשים לסדר אותו כל פעם מחדש?

"אתמול כשאמרת שאת אצל אחותך, ראו אותך במקום אחר." אמרתי. מביט בה בעיניים שקיוויתי שהן קרות כמו של אבא. מבפנים לא הרגשתי שום קור, רתחתי כולי והעיניים בערו לי בגלל הדמעות שהחזקתי בכוח ולא נתתי להן לזלוג.

היא כיווצה את גבותיה בחן והסמיקה, היה עלי להתאפק לא להחליק עליהן באצבעותיי. יש לבטי גבות דקות, מתעקלות בצורה מקסימה, טבעיות לגמרי. היא לא מורטת גבות כי ככה אני  אוהב אותן.

"אבל היה נורא חם אתמול." הצטדקה, "ובבריכה היו רק ילדים קטנים וזקנים. תהילה נתנה לי ללבוש את הבגד ים מההיריון שלה, הוא ממש צנוע מקס."

"על מה את מדברת?" גערתי בה ובלי לזכור איך מצאתי את עצמי אוחז בה, יד אחת לופתת בחזקה את כתפה והשנייה מועכת את צווארה. לא לחצתי מספיק חזק כדי לחנוק אותה, אבל הצלחתי להפחיד אותה ולגרום לה חוסר נוחות.

היא ניסתה למשוך את ידי מעליה ואישוניה השחורים התרחבו בבהלה. ראיתי את עצמי משתקף בהם ונזכרתי בכל הפעמים שישבנו ככה, פנים מול פנים, משוחחים וצוחקים. כמה אהבתי לראות את פני משתקפות באישוניה. כל זה הולך להיפסק עכשיו.

"אני רואה את עצמי באישונים שלך." אמרתי, "גם את יכולה לראות את עצמך באישונים שלי? זה בכלל מעניין אותך להסתכל לי בעיניים?" הסרתי את ידי מצווארה וניערתי בחזקה את כתפה. "תעני לי?"

היא ניסתה לדבר והתחילה להשתעל. אולי לחצתי קצת יותר מידי חזק. ניסיתי לגרש את הרגשת החרטה בעוד מתקפת שאלות שתלבה את מדורת הכעס שהחלה לדעוך בתוכי. "את חושבת שאני סתם נודניק, א' יידישע המלט, נכון? אבל יש גבול גם למה שאני מוכן לסבול."

זה לא עבד, לא הייתי מספיק שיכור, לא יכולתי להמשיך עם זה. "אל תפחדי, אני לא אעשה לך כלום." אמרתי והורדתי ממנה את הידיים, דוחף אותה ממני. "אני מסתלק מכאן. את תישארי עם הילד ותתחילי לטפל בגט. אל תפחדי, אני אשלם לך מזונות והכל, אבל אחרי מה שעשית אני חייב לעזוב. איפה הצ'ימידאן שלי?" מדהים כמה רגיל ורגוע נשמעתי.

"אתה עוזב אותי כי הלכתי לשחות בברכה ביום מעורב?" שאלה בטי מביטה בי בפנים קפואים. רק שני כתמי סומק יפים על לחייה הראו כמה היא נרגשת.

יום מעורב הוא יום שבו מותר גם לגברים וגם לנשים לשחות יחד בבריכה. עד היום היא הקפידה ללכת לברכה רק בימים של נשים. זה תמיד הצחיק אותי, הצניעות הזו שלה.

"לא גברת פרידמן!" עניתי בזעם, איזה מטומטם היא חושבת שאני? משכתי את הצ'ימידאן הצבאי הישן שלי מפינת חדר הארונות והנחתי אותו פתוח על הרצפה. "אני עוזב אותך כי הלכת להזדיין עם גבר אחר במלון פאנורמה. אמרתי לך, ראו אותך מתמזמזת איתו שם." הטחתי בה בכעס.

היא פערה את פיה וניסתה לענות, אבל שום קול לא יצא. היה עלי להסתובב ולהתרחק ממנה כדי להחניק את החשק לגשת ולחבק אותה. מה לעשות? אפילו אז, תוך כדי הכעס והעלבון שחשתי, עדיין דאגתי לה.

הטלפון צלצל פתאום, צליל שפוי ורגיל בתוך הטירוף הזה שנמצאנו בו. בטי קמה וענתה בקול חנוק, כאילו סבלה מדלקת גרון. היא הושיטה לי את השפופרת ויצאה מהחדר בלי להביט בי.

זה היה אלכס מלקין, חבר שלי עוד ממוסקבה, שהכיר טוב את בטי. "מקסים?" אמר בקול לחוץ. "בטי בסדר? לא עשית איזה שטות, נכון?"

התיישבתי בזהירות על הרצפה, כל העולם הסתחרר סביבי. בקושי שתיתי ארבעה פחיות בירה וכבר אני לא יציב על הרגליים. אני כנראה מזדקן, או שאולי זו ההשפעה של הלוונט המאובק.

"מה הבעיה סאשה?" להפתעתי נשמעתי רגוע לגמרי.

"דברתי עם דימה וסטס. הסתומים האלו, הם היו שיכורים לגמרי. הם אמרו לי שסיפרו לך שהאישה שלך נפגשה עם משהו במלון פאנורמה?" שאל בבהילות.

הודיתי מיד בעובדות ואמרתי לו שלא יתערב בעניינים שלי. "אבל הם ראו את לאריסה!" הוא צעק בזעם. "הם בכלל לא מכירים את בטי. הם חושבים שאתה עדיין עם לאריסה!"

פתאום רציתי להקיא, איך שכחתי שבטי אף פעם לא פגשה אותם? "לאריסה בצרפת." לחשתי.

"לא. היא בארץ. חזרה כבר לפני שבוע. חיה עם איזה זקן אחד, עשיר. הם גרים במלון פאנורמה. היא נראית נהדר, מוסרת לך ולבטי דרישת שלום. איפה היא?" חזר לחקור אותי בדאגה, "היא בסדר? אני רוצה לדבר איתה."

"אני בסדר גמור סאשינק'ה." אמרה בטי שהאזינה בקו השני, מהמטבח כנראה. "בדיוק עכשיו גמרנו לצחוק על הסיפור של החברים שלכם. מה פתאום שאיזה מיליונר יתלהב מאישה בחודש השמיני? איזה שטויות! מקס צחק כל הדרך הביתה. מה שלום קתרינה? שמעתי שהיא קבלה מלגה? נהדר, שיהיה לה בהצלחה. היא תהיה אחות נהדרת. ביי סאשה." 

היא חזרה לחדר השינה ומצאה אותי יושב על הרצפה, משעין את ראשי על הקיר, מנסה לאסוף כוח ולקום. "רק אל תתחיל עם ההתנצלויות המרגיזות האלו." אמרה ביובש. קיפלה את קרש הגיהוץ, סילקה אותו ואת גיגית הכביסה לחדר הארונות ונכנסה למקלחת. אחרי כמה דקות היא יצאה, לבושה חצאית וחולצה מכופתרת עד הכפתור האחרון, מכסה את צווארה לגמרי.

"הילדים חוזרים עוד מעט." אמרה. "אני מבקשת שתאסוף את עצמך מהרצפה ותתקלח. אני אגיד להם שאתה לא מרגיש טוב, לך לישון."

היא הלכה, משאירה אותי עם חרב הרפאים שחתכה אותי שוב ושוב, מפריעה לי להירגע ולישון. בסוף כנראה נרדמתי כי התעוררתי באמצע הלילה, מזיע ומבוהל מסיוט ישן שחשבתי שכבר נעלם מהרפרטואר שלי. מופיעה שם אימא שלי עם סבא וסבתא ומארק, וגם אני ואבא שם. אני ואבא נסחפים מהם, לא ברור איך ולאן, אבל אני יודע בבירור שברגע שהם ייעלמו מעיני נמות מיד ולא נהיה יותר. ואבא, משום מה, למרות שברור לו כמה המצב מסוכן, מסרב לעזור לי. לא יודע איך ובמה הוא מסרב, אבל הוא אדיש לגמרי לייסורי. לפעמים נדמה לי שהוא בעצם מפריע, אבל לא ברור לי באיזה אופן. הכל מעורפל מאוד והמון פרטים חסרים. רק תחושת הפחד הנורא חדה וברורה. כשהתעוררתי שכחתי את רוב החלום, נשאר רק הזיכרון של הפחד.

כפי שהבטחתי לד"ר פאנוב זינקתי מהמיטה והתחלתי לרשום את החלום, ורק אז אחרי שהבחנתי שבטי איננה ושהצ'ימידאן שלי מונח על הרצפה נזכרתי מה קרה והתקפלתי על המיטה בהרגשת ייאוש איומה. אפילו הסיוט העתיק ההוא היה יותר טוב מהמציאות.

"מה דעתך ד"ר פאנוב? להתעורר מסיוט ולגלות שהמציאות גרועה יותר? לדעתי זה לא סימן כל כך מעודד לבריאות נפשית."

לחצתי על הרקות הכואבות בכפות ידי. ראשי כאב כל כך ועדיין לא גמרתי את הסיפור שלי.

ד"ר פאנוב נגע בידי במין לטיפה מגושמת, "תמשיך בבקשה." ביקש בעדינות. לפחות אני לא משעמם אותו בסיפורים על הילדות שלי, ועל איך אימא לא נישקה אותי מספיק הרהרתי והמשכתי בסיפורי. בטי הופיעה פתאום בפתח החדר, "כבר שתים לפנות בוקר." אמרה, "איך אתה מרגיש?"

ניסיתי להתנצל, אבל המילים נתקעו בגרוני, ידעתי שהיא סולדת מההתנצלויות שלי. "איפה ישנת?" שאלתי.

"אצל לירז." היא ענתה, "אבל לא נוח לי שם. אפשר לחזור למיטה שלי?"

"בטח." עניתי וקמתי להסתלק מהמיטה.

היא הביטה בי, מופתעת. "אתה רעב? יש אוכל בשבילך במקרר. אתה נראה עייף, למה שלא תישן עוד קצת?"

עכשיו הייתי כבר לגמרי מבולבל. "כאן, אתך?"

"זו גם המיטה שלך, לא?" היא ענתה באדישות ונשכבה בצד שלה, מושכת על עצמה את הפיקה. היא הייתה לבושה כרגיל, בכותנת הקיצית שלה, אבל הצווארון נשאר סגור עד הסוף, מכסה את הצוואר. לא הצלחתי לעצור את עצמי, חשתי שאני חייב להגיד משהו, גם אם זה מאוס בעיניה.

"אני אישן איפה שתגידי בטי, אפילו במלונה של הכלב." הבטחתי לה. עומד ליד המיטה, מביט ולא מעיז להתקרב.

"כן, כן, אני יודעת." ענתה בקול משועמם, כאילו ענתה לאיזה ילד מנדנד. "תכבה את האור ובוא כבר לישון."

"הצוואר שלך?" ניסיתי לברר את מידת הנזק שגרמתי, "אפשר לראות?" היא התיישבה בצייתנות ופרפה את הכפתורים הזעירים. ארבעה כתמים אדומים בצד שמאל - סימני האצבעות שלי, ועוד אחד, גדול יותר ממול - האגודל.

"כואב?" ניסיתי לגעת.

היא נרתעה בתנועה לא רצונית, מהדקת את הבד הפרחוני אל גופה, מכסה את טביעות אצבעותיי. "לא." אמרה בקול בוטה. "די כבר, נלך לישון."

שכבנו ערים, מתוחים ואומללים. בכל אופן, הייתי אומלל מאוד.

"בטי." ניסיתי שוב, "לא חשבתי כמו שצריך, הייתי שיכור והם צחקו ממני."

"אולי תחזור ללאריסה?" הציעה, "אני מוציאה ממך רק רוע."

המחשבה על לאריסה עוררה בי רתיעה. "לא, עדיף להיות נזיר."

בטי גיחכה חרש. "כן, בטח." נגעה בפלומת השיער היורדת מטבורי אל המפשעה. חוץ ממנה חזי חלק לגמרי, ובטי אוהבת ללטף אותי בעדינות דווקא שם, מדגדגת את השיער, גורמת לאיבר הדבילי שלי להתקשות.

"כבר שתיים לפנות בוקר." הזכירה לי, "בוא נלך לישון. אל תהיה עצוב כזה." היא חיבקה אותי ברכות, מחליקה את שפתיה על פטמותיי. עכשיו כבר יש לי זקפה מפוארת ואני מרגיש עוד יותר חרא.

"את לא כועסת על מה שעשיתי?" אני שואל אותה בייאוש, מנסה לחבק אותה ותוך כדי כך לא להניח לה להרגיש כמה אני מיוחם.

כמובן שזה לא הולך ובטי מצטחקת לעצמה. "יחסית למה שהרגשת התנהגת מאוד יפה." הפתיעה אותי. "לא שברת כלום, לא הרבצת לי, לא העפת אותי מהבית. אפילו הבטחת דמי מזונות."

"הייתי אידיוט." הודיתי ונשכבתי על בטני כדי להסוות את הבעיה המזדקרת שלי. הרגשתי בבירור שאסור לי בשום פנים ואופן לעשות מה שאני רוצה, כי זה פשוט לא לעניין כעת.

"נכון, אבל אידיוט אצילי." ענתה בטי, מלקקת בלשון ורודה וגמישה את הגומות בקצה גבי. בטי מכירה את כל הנקודות הרגישות לאורך חוט השדרה שלי ומתחילה במסע מענג של ליטופים על גבי. מגע אצבעותיה מטריף אותי מעונג ואני גונח וכובש את פני בכרית, עוד שנייה יהיה מאוחר מידי. אני מזנק מהמיטה ומתיישב על הכיסא, הכרית מונחת בחיקי כדי להסתיר את מצבי הנואש. עכשיו אני נראה מטופש עוד יותר ממה שאני מרגיש.

"לא בטי!" אני אומר בתוקף, "אי אפשר להתעלם ממה שקרה ואנחנו צריכים..." היא מתחילה לפשוט את הכותונת שלה ומראה השדיים הגדולים והזקופים שלה עם הפטמות הכהות והגדולות, משכיח ממני מה אנחנו צריכים. אני עוצם את עיני בכוח ועובר בעל כורחי לרוסית כי העברית שלי נעלמה פתאום. "אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה." אני חוזר בתוקף על דברי.

"ומה קרה אז?" שואל ד"ר פאנוב, מכיוון שאני מפסיק לדבר וסתם יושב שם על הכסא.

"החלטנו שאני אדבר אתך על כל מה שקרה." אני אומר ומסמיק כמו ילד.

"זה הכל?" מתאכזב הרופא.

"ואחר כך עשינו אהבה." אני מודה בחצי פה, "וזה סוף הסיפור." אני מוסיף בהחלטיות שמצחיקה אותו.

שנינו יודעים שזה אולי סוף הסיפור, אבל לא כל הסיפור. בכל אופן, אני לא מוכן לפרט יותר והוא מבין למה ועוזב אותי לנפשי. "טוב." הוא חוזר להיות שוב מקצועי ואובייקטיבי. "ברור שיש לך רגשות אשמה וצורך לתקן דרך בטי את הקונפליקט עם אימא שלך. זה הרבה יותר שכיח מכפי שנדמה לך." הוא מוסיף בחיפזון לפני שאגיד לו שהוא מדבר שטויות.

"אבל למה היא סובלת את זה." אני חוקר אותו, מנסה לשאוב קצת נחמה ממאגר הידע והניסיון שהוא מחזיק מתחת לקדקודו המקריח.

"זה כפי הנראה עונה על הצרכים שלה, שהם אגב, די דומים לשלך." הוא עונה לי בנדיבות. "גם לה יש יחסים מסובכים עם אימא שלה. שתי האמהות שלכם דומות, נשים חזקות, אינטליגנטיות, קרות כלפיכם וחמות כלפי בני משפחה אחרים." הוא מביט בשעון, סימן שעלי להסתלק. "אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב מקס." הוא אומר בנימוס ומלווה אותי לדלת.

"לא." אני מודה בכנות, "אני עדיין מרגיש אשם, וכואבת לבטי היד איפה שנתתי לה מכה. הבוקר שמתי לב שזה מציק לה." אני מגלה לו.

הוא נאנח ומלטף את גבי, "סך הכל, יחסית למה שחשבת, התנהגת מאוד יפה." הוא מנחם אותי, "היה יכול להיות יותר גרוע. שלטת בעצמך טוב מאוד. גם בטי חושבת ככה."

"כן, אבל הייתי צריך לזכור מיד שהם סתם מטומטמים שיכורים ולא להתנפל עליה." אני ממשיך לייסר את עצמי.

"טוב." הוא צוחק, "אני מבין שאתה מתבייש לספר לי, אבל היא הרי הענישה אותך, לא?"

אני נזכר בעונש של בטי ושוב מסמיק. "ד"ר פאנוב, אם בבתי הסוהר היו מענישים ככה את הפושעים אף אחד לא היה רוצה להשתחרר לעולם." אני מאחל לו גמר חתימה טובה ויוצא.       

 

אחרי שכבר המון זמן לא כתבתי ביומן אני שוב צריכה לכתוב. נזכרים לשפוך את הלב רק כשיש צרות. הרגשתי כל כך אשמה שהלכתי לברכה ביום מעורב וכל מיני גברים ראו אותי עם בגד ים למרות שהם היו די מבוגרים, הילדים לא נחשבים, ובכלל לא התעניינו בי. חוץ מזה הבגד ים של תהילה, זה שהיא קנתה להריון, היה נורא גדול וצנוע, ונראה יותר כמו שמלה.

בהתחלה אפילו לא התפלאתי שמקס חזר עצבני הביתה, שמחתי שהילדים לא בבית ויש לנו זמן לדבר, רציתי לשמוע אותו צוחק ממני ואחר כך ללכת איתו למיטה. רק אחרי שהוא התחיל לדבר הבנתי במה הוא מאשים אותי. הוא חשב שהייתי עם איזה גבר במלון. רק אז התחלתי לפחד שהוא באמת מתכוון לעזוב אותי וכשהוא הוציא את הצ'ימידאן של המילואים בכלל קפאתי מבהלה. מובן שזו הייתה רק אי הבנה מטופשת, אבל עד שהכל התברר עברו עלי כמה רגעים של אלם מוחלט.

איזה חמוד סאשה מלקין. איך הוא בא מיד לעזרתי? מובן שמעולם לא אספר לו מה באמת היה ואיך מקס לחץ לי על הצוואר ככה שלא יכולתי לדבר, אני יותר מידי מתביישת. גם מקס נורא התבייש, הוא נרדם עוד לפני שכולם חזרו והתעורר רק לפנות בוקר. שמעתי אותו צועק בגלל סיוט, אני יודעת שהוא חלם על אימא שלו, אלו תמיד חלומות קשים.

אחרי שדברנו קצת, הוא התעקש להתנצל, כאילו שלא ידעתי שהוא נורא מצטער ואוכל את עצמו, הגענו, כמו תמיד כשאנחנו יחד, לסקס, אבל הפעם החלטתי להיות זו ששולטת בו. הרגשתי שהוא רוצה שנתנהג בצורה שונה מהרגיל. איך זה שבמיטה אנחנו מבינים זה את זה בצורה כל כך טובה? הוא היה כל כך חמוד עם הכרית הזו על הברכיים, מנסה להסתיר כמה הוא מיוחם.

גברים, כמו שלאריסה אמרה, הם בעלי חיים נוחים לאילוף. כמה נגיעות פה ושם וכבר הוא שפוט שלי. אולי כדאי שאתקשר אליה לברר מה היא זוממת?

אחרי ששכנעתי אותו לחזור למיטה לא נתתי לו לזוז. השתמשתי בגוף היפה והלבן שלו, אוסרת עליו לגעת בי. הוא גנח כשליקקתי את בתי השחי שלו, ואחר כך, כשירדתי לכיוון הצלעות והבטן הוא התחיל לקלל ברוסית, וכשעברתי לאשכים הוא עבר לקללות גרוזיניות ובסוף גם בכה קצת, אבל אני לא נשברתי. אחרי שנשכבתי עליו הפוך ודגדגתי את הפנים שלו עם שערות הערווה שלי, הוא התחיל להתחנן שארשה לו לנשק אותי, אבל אני נשארתי קשוחה ולא הרשיתי, הפכתי אותו על הבטן ועשיתי לו דברים שכבר המון זמן לא עשיתי וגם המצאתי עוד כמה שאף פעם לא ידעתי שאפשר לעשות.

בסופו של דבר ריחמתי על שנינו והתיישבתי עליו, אבל לא נתתי לו לגמור עד שגמרתי פעמיים. נרדמנו בחמש לפנות בוקר ובקושי קמנו לעבודה. כמה חבל שאני לא יכולה לספר למיקי על זה.

 

חזרתי הביתה מותש. השיחות עם ד"ר פאנוב תמיד מעייפות אותי ואחרי הלילה שעברתי עם בטי רציתי רק לישון. כל הזמן עברו לי בראש קטעים מהדברים שעשינו, או יותר נכון, שהיא עשתה לי. היא ליקקה אותי ונגעה בי וכל הזמן אמרה לי לא לזוז. זה היה עינוי, אבל עינוי מתוק. איזה מזל יש לי שגם הפעם חמקתי מעונש על הדברים הרעים שעוללתי, חשבתי לעצמי, ולשם שינוי הייתי אפילו מרוצה מעצמי. האישה המדהימה ביותר בעולם מוכנה לחיות איתי וללדת את התינוקות שלי, מה עוד צריך גבר?

ברגע שנכנסתי הביתה נעלמה כל שביעות הרצון שלי ושוב חזרתי לעצמי - מקס הנאצי - חדר השינה שלנו היה הפוך לגמרי, כל המזוודות והתיקים שהיו לנו בבית נערמו ליד הדלת, המיטה הייתה מכוסה בערמות בגדים, והמון שקיות עם עוד בגדים עמדו בשורה לאורך הקיר.

מבטי ראיתי רק את הרגלים, היא עמדה בחדר הארונות על סולם קטן והתמתחה על קצות האצבעות כדי להגיע למדף העליון. בכל הזדמנות אחרת הייתי נהנה ממראה הישבן היפה שלה שהיה עטוף במכנסים הודיים מכוסים בציורי פילים כחולים ואדומים, אבל עכשיו נבהלתי מאוד, בטוח שבטי אורזת את הבגדים שלה ומתכננת לעזוב אותי.

בדקתי את השקיות, הן היו מלאות בבגדים של לירז. היא עוזבת אותי ולוקחת את הילד חשבתי, והקיבה שלי שקעה כלפי מטה מרוב פחד.

הרצון לשתות נכרך על צווארי כמו חבל, מושך אותי לכיוון המטבח, התחלתי להתגנב החוצה, אבל פתאום היא התעטשה, העיפה ערמה של סוודרים על המיטה וירדה מהסולם, קלת תנועה ומלאת חן למרות הבטן, לבושה בגופיה ישנה, שערה עטוף מטפחת צבעונית, מלוכלכת בקורי עכביש.

"סוף סוף הגעת." נזפה בי, "אני לא מצליחה להגיע למעלה ויש המון שקיות שצריך לפנות. אני לא מבינה איך שוב הכל מלא אבק וקורי עכביש." הוסיפה בטרוניה, ופקדה עלי לעלות מיד למעלה ולהוריד את כל מה שיש במדף העליון.

התיישבתי על המיטה בין ערמות של חולצות ובהיתי בה, "בטי." התחננתי, "מה קורה כאן? למה את עושה כזה בלגן? אמרתי לך שאני אעזוב, את לא צריכה..."

היא התרתחה ורקעה ברגלה על הרצפה. "אתה לא מתבייש? כל כך בוער לך לרוץ לזונה הזו?"

נשארתי פעור פה ולא הצלחתי לענות. "קדימה, לך!" צעקה וזרקה עלי כמה גרביים מגולגלים שעברו מעל ראשי ונחתו על השידה. "לך אליה, היא כבר תבזבז לך את כל הכסף!" התנפלה עלי, חובטת באגרופים קטנים על חזי.

כרכתי את ידי סביבה, מנסה לרסן אותה. "בטי." התחננתי, "בבקשה, אני אוהב אותך, אני לא רוצה שנפרד."

"אבל אמרת שאתה עוזב." בכתה, מטמינה את פניה בחיקי.

"כי חשבתי שאת עוזבת, כל הבגדים והכל... הייתי בטוח שהחלטת לעזוב אותי." ניסיתי להסביר.

התחלנו להתנשק, ועייף ככל שהייתי, שוב רציתי אותה, אבל הפעם לא היה לי מזל. התאומים התפרצו פנימה, עטים על כל הסוודרים המפוזרים מסביב והתחילו לריב מה שייך למי. אמונה באה והעמיסה על ואניה חבילות של בגדים שהיו קטנים על לירז והיו אמורים לעבור לללי, שכמובן לא רצתה אותם והעדיפה בגדי חורף חדשים.

שיר נגעה בסימן הכחלחל שנותר על צווארה של בטי והעירה שהיתושים בסתיו הזה נוראים, והנה, גם בצד השני יש לה כמה עקיצות. הילדים התחילו להתחרות למי יש יותר עקיצות יתושים, וכמובן שללי זכתה, כל עקיצה של יתוש על עורה העדין נראתה יותר מרשימה. 

עד שכל ההחלפות בין בגדי הקיץ והחורף הושלמו וכל הבלגן סודר השעה כבר הייתה תשע בערב. הילדים המותשים נרדמו במיטתו של אדם שהתעצבן ששוב הקטנים ומשתלטים לו על החדר, והלך לישון אצל חאתם.

בטי הלכה להתרחץ ולישון. אמונה הכינה לי ולואניה ארוחה קלה והסתלקה עם שיר והילל לראות אצלם איזה סדרה טיפשית בטלוויזיה, משאירה לנו את הסלון כדי שנוכל לצפות בתחרות אגרוף.

אני אוהב אגרוף ואני מוכן להתווכח עם כל אחד שטוען שזה לא ספורט אמיתי. בטי ואמונה למשל, ובעצם כמעט כל אישה שאני מכיר, סולדות מהספורט הזה, אבל מה הן מבינות?

הבעיה הייתה שהייתי באמת עייף, לקראת הסוף נרדמתי קצת על הספה והתעוררתי רק כשואניה כיבה את המכשיר. "בוא תלווה אותי החוצה." הוא אמר וניער אותי.

"בחייך, זה רק שני צעדים מכאן." רטנתי מנומנם, "לך לבד הביתה. לילה טוב."

הוא לא ויתר ופחות או יותר גרר אותי החוצה, שותל אותי על הספסל מתחת לברוש. "למה ניסיתי לחנוק את אשתך?" שאל ישר ולעניין, נראה מפחיד כשעמד מעלי. גדול, שרירי, כועס וצודק.

כל העייפות שחשתי נעלמה כלא הייתה. עכשיו הייתי ערני ונרגז. "ואניה, אני לא דוחף את האף לעסקים שלך." אמרתי בקור רוח, מתאפק לא להתחיל להרביץ לו, "אז אל תדחוף את האף שלך לעסקים שלי."

ואניה התיישב לצידי, רגוע פתאום. ניסיתי לקום, אבל הוא הניח יד על ברכי, מרתק אותי למקומי. "תרשה לי לספר לך סיפור מקסים." אמר בקול נעים, "אני, כל החיים שלי חשבתי שאני מטומטם. תמיד אמרו לי שלמזלי יש לי שרירים חזקים כי הראש שלי חלש מאוד. עד היום אני בקושי קורא, אני חושב לאט ואני לא חכם. אפילו אולג הקטן יודע את זה. עד עכשיו אנשים התייחסו אלי כאל שרירים בלי מוח, ובשביל נשים הייתי רק מקור לכסף. כשבאתי לישראל..." הוא נאנח, "הרגשתי עוד יותר טיפש, וגם בודד מאוד. היו לי שלוש נפשות לפרנס והתגעגעתי מאוד הביתה ואז פגשתי את בטי, היא הראשונה שהתייחסה אלי. היא לימדה אותי, הסבירה והקשיבה, ואמרה לי שיש לי ליקוי למידה ובגלל זה קשה לי עם הלימודים. היא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי, החברה היחידה שהייתה לי אי פעם." הוא חייך ברוך אל פני, ואז הניח את כפותיו משני צידי צווארי, אגודליו הענקיים לוחצים על קנה הנשימה שלי. "הבנת?"

בכוחותיי האחרונים הצלחתי לנתק את הידיים הגדולות מעל גרוני והתמוטטתי על הקרקע, מתנשם ומתנשף.

ואניה התיישב עלי, מעך לי את הצלעות ובחן את פני, "תירגע, לא ממש חנקתי אותך." הודיע לי, "רק רציתי לזעזע אותך קצת לפני שתספר לי את הגרסא שלך."

"אני לא מסוגל לדבר כשאתה יושב עלי." גנחתי, "אין לי אוויר." הוא התגלגל מעלי ונשכב לצידי. היה חשוך וקריר והדשא גירד את גבי דרך החולצה הדקה שלבשתי.

ניסיתי לקום, אבל ואניה לפת את כתפי ולא הניח לי לזוז, "ספר!" פקד עלי.

"מה אתה היית עושה אם מישהו היה מספר לך שראה את אמונה מתמזמזת עם גבר זר בלובי של מלון, ואחר כך עולה איתו לחדר?" שאלתי את ואניה.

הוא נדהם כל כך מדברי עד שעזב אותי וקם מהדשא. "אני הולך הביתה." אמר בקול חנוק, "ואני לא רוצה לשמוע על זה יותר כלום. יש לי רק דבר אחד להגיד לך, בשום מקרה לא הייתי חונק אישה בהריון, במיוחד אם היא הייתה בהריון עם הילדים שלי."

מיהרתי לספר לו על כל הבלבול וואניה צנח חזרה על הספסל וכבש את פניו בכפות ידיו. "למה אנחנו ממהרים כל כך לחשוד בנשים שלנו?" שאל אותי בייאוש.

"אולי בגלל שאנחנו יודעים שהן טובות מידי בשבילנו ואנחנו בטוחים שיום אחד הן יגלו את זה ויעזבו אותנו." עניתי, ואספתי את עצמותיי הכואבות מהדשא.

"סליחה מקס." ביקש ואניה, "לא הכאבתי לך באמת, נכון?"

חיבקתי אותו, הבטחתי לו שהוא לא הכאיב לי וצלעתי למיטה, אל זרועותיה המנחמות של אשתי.

היא התעוררה כשנכנסתי למיטה והתכרבלה בזרועותיי. "באמת חשבת שאני עוזבת אותך?" לחשה לאוזני ודחפה ברך עגולה וחמימה בין רגלי. לא יכולתי לענות, פי היה מלא בפטמותיה, הסתפקתי בהנהון.

היא דחפה אותי מעליה. "לאריסה אמרה שהיא עדיין אוהבת אותך." גילתה לי.

התיישבתי במיטה והדלקתי את האור, "מתי דברת איתה?"

בטי משכה בכתפיה, "היום. היא חיה עם איזה איש עסקים רוסי. הוא עשיר, אבל כמעט בן שישים. היא מתגעגעת אליך ורמזה שהיא תשמח לבלות אתך קצת כי אני בטח לא יכולה, בגלל ההיריון. היא תבוא לבקר בעוד כמה ימים. אתה עוד אוהב אותה?"

כמה קרת רוח היא נשמעה. "איך את יכולה לדבר ככה בטי? את יודעת מה אני מרגיש. למה את כזו? זה ממש מעליב." ניסיתי לעורר את מצפונה.

היא צחקה לי בפרצוף. "אם אתה מסוגל להאמין שאני, בחודש השמיני, בוגדת בך, אז למה שאני לא אחשוב ככה עליך?" ידיה החליקו על גופי ואני החנקתי אנחה, שוב ואניה השאיר עלי סימנים.

"ואניה לא קנה את הסיפור על היתושים?" שאלה בטי, בודקת את החבלות שעל גופי. זה הצחיק אותה, "הוא כזה בחור טוב." אמרה בשביעות רצון, "אני מקנאת באמונה שיש לה בעל כל כך נחמד, ונאמן, וחזק, ומאוהב. בחור צעיר שתמיד מוכן להראות לה כמה הוא אוהב אותה, חבל שלא חטפתי אותו כשיכולתי."

העפתי מעליה את הכותונת והראיתי לה שגם זקן בגילי עדיין מסוגל להראות לה כמה הוא אוהב אותה. איזה מזל שלקחתי יום חופש מחר כדי לצבוע את חדרי הילדים, לפחות אוכל לישון קצת יותר בבוקר.

רק אחר כך, כשכבר כמעט נרדמתי, נזכרתי לשאול את בטי למה, אם ואניה כל כך נחמד, היא לא התחתנה איתו?

בטי צחקה חרש, "זו הבעיה, הוא יותר מידי נחמד, אני צריכה רשע כמוך."

זה לא סיפק אותי. "זה מוצא חן בעיניך שאני קנאי ומציק לך?" המשכתי לנדנד, "ככה את רוצה לחיות, עם טיפוס מגעיל כמוני?" במקום להכחיש שאני טיפוס מגעיל, כפי שקיוויתי שתעשה, היא חיבקה אותי והשעינה את מצחה על מצחי.

"תראה." פתחה בהיסוס קל, וכיווצה את גבותיה, מתלבטת בניסוח המדויק של מחשבותיה, החלקתי עליהן באצבעי ונשקתי את אפה. "לראות מה?"

בטי נאנחה, "זה נשמע כל כך אידיוטי." אמרה ונשכבה על הגב, מקפלת את ברכיה כדי להקל על גבה. "תקשיב ואל תפריע עד שאני אגמור." פקדה עלי, "יש דברים שאתה לא יודע עלי מקס. בצבא היו לי כמה מחזרים פה ושם, אבל הבנתי שאם לא אכפת לי עם מי מהם אני נמצאת אז כנראה שאני לא רוצה אף אחד מהם. כולם השאירו אותי אדישה וכבר החלטתי שזהו, אני אף פעם לא אתאהב ואז ראיתי אותך. זה היה כמו מכה בלב. מכה אמיתית, כי אתה היית שייך ללאריסה. כולם ראו שאתה חולה עליה. ותדע לך שהיא ידעה, היא ראתה איך אני מסתכלת עליך והיא מיד הבינה. יש לה חוש לדברים כאלה וזה נורא הצחיק אותה. היא נהנתה לענות אותי. לא סיפרתי לך קודם כי... כי… התביישתי ו... טוב, זה נשמע נורא טיפשי, העדפתי לשתוק."

רק עכשיו הבנתי שהייתי כלי משחק בין שתי נשים. חשבתי שאני חייל גיבור ובעצם הייתי צעצוע של שתי בנות יפות.

"יכולת לנסות לדבר איתי, לפחות לרמוז לי קצת."

"לא יכולתי, בגלל זה ברחתי לחיל האוויר. גם שם לא רציתי אף אחד, ידעתי שלהב מאוהב בי, והיו עוד כמה, אבל לא הרגשתי כלום כלפיהם. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני סתם טיפשה רומנטית ושלחפש מישהו שיגע לי בלב זה אידיוטי וככה הגעתי ליובל. הוא לא בחור רע, אבל זה לא היה זה. איזה מזל שיובל קלט ברגע האחרון שאנחנו עושים טעות וברח למתנדבת הבלונדינית שלו. כנראה שאתה הגורל שלי."

היא נישקה אותי בחטף, "בוא לישון, כבר מאוחר." אמרה, "אה!" נזכרה פתאום, "קבלתי את התוצאות של הבדיקות דם של סבא. הרופא אמר לו שאם כולם היו בריאים כמוהו כל הרופאים היו מתים מרעב."

סבא לא רצה לעשות בדיקות דם וטען שהוא בריא לגמרי, אבל בטי התעקשה והוא נכנע לה, וגרר את עצמו לקופת חולים כדי לעבור מה שהוא כינה, "צביטות ודקירות, מישושים וחקירות משפילות." כמוני סבא לא היה חולה סבלני.

"מדהים כמה אתם דומים בשפת הגוף ובתנועות וגם באופי הדפוק שלכם. נכון שגנים זה דבר מצחיק?" היא חייכה לעצמה ונרדמה.

שכבתי ער עוד הרבה זמן, חושב על גנים ועל גילוי עריות. המחשבות האלו לא עוררו בי שום רצון לצחוק. אני מקווה שסבא הסתיר טוב טוב את האלבום ההוא.

***

רק נרגעתי מהסיפור עם מלון פאנורמה וכבר הגיעה צרה חדשה. אם בטי לא הייתה נתקפת בטירוף של סידורים והכנות לקראת הלידה לא הייתי יודע על זה כלום, אבל היא החליטה פתאום להפוך את הבית כדי להכין הכל לקראת הלידה, טוענת בתוקף שצריך לעשות הכל מיד ועכשיו כי מי יודע מתי היא תלד, ואחר כך כבר לא יהיה לה זמן.

את הרהיטים לתינוקות היא כבר קנתה מזמן, אבל סירבה בכל תוקף להביא אותם הביתה. מסתבר שזה הנוהג בישראל, קונים לתינוק הכל, אבל משאירים את כל הכבודה בחנות עד שהתינוקות מגיעים הביתה. בטי טענה שזה בגלל שאם חלילה יקרה משהו לתינוק או ליולדת עדיף שלא יחכה להם בבית חדר תינוקות מרוהט.

רק המחשבה שאולי משהו ישתבש, ובטי לא תחזור מיד אחרי הלידה עם שתי תינוקות בריאים ומושלמים, גרמה לקיבתי להתהפך. איזה סתום אני, איך לא הבנתי שלידה היא תהליך קשה ומסובך? ולידה של תאומים קשה פי שניים?

שיר נזפה בה שתשתוק. "תראי איך מקס החוויר." אמרה לה, "את מפחידה אותו. אל תדאג מאמי." ליטפה את ראשי, "זו סתם אמונה טפלה, נגד עין הרע כאילו, בגלל זה גם לא אומרים את השם של התינוק בקול."

אהה! עכשיו הבנתי למה היא התעקשה שתחליט על שמות התינוקות ברגע שתראה אותם ולא הסכימה להגיר על איזה שמות חשבה. כמו הרבה דברים אחרים גם זה היה משהו שהשארתי לה להחליט עליו. אחזתי את ידה הקטנה, לוחץ אותה בעדינות. גם היא פוחדת, הבנתי. פוחדת מהלידה ולא מודה בזה. כל הסידורים המפורטים, כל ההתעקשות שלה לשלוט על כל פרט קטן ולסדר הכל בעצמה, נועדו לגרום לה לחוש שהיא בשליטה.

חדר השינה הסמוך לזה שלנו נועד לתינוקות, צבעתי אותו בצבע צהוב בהיר ועליז ופתאום בטי התעקשה שצריך להוסיף ציורים סביב הקיר בגובה המיטה, כך שלתינוקות יהיה על מה להסתכל.

יש שבלונות שנועדו לצביעה וצריך רק להניח על הקיר ולצבוע, הראתה לי שבלונות עם מוטיבים ימיים. היו שם דגים, ברווזים, צדפים וכדומה. הכי אהבתי את סוסוני הים החינניים, לירז התלהב מהדולפינים. הוא כל כך נסחף עם ההכנות עד ששכח כמה התרגז כשבטי פינתה אותו מהחדר שלו וצמצמה את כל חפציו לחדר אחד בלבד.

הרכבתי את מיטתו של הילד על עמודים. בטי תכננה שהוא ישן במיטה מוגבהת, ויטפס על סולם כדי ללכת לישון, וכך יישאר די מקום לפסי הרכבת שלו מתחת למיטה. היה בחדר ארון קיר מרווח ומקום נוח מתחת לחלון לשולחן כתיבה. צבעתי את החדר בירוק בהיר והוספתי פס של דולפינים וסוסוני ים כחולים.

בינתיים צבעו חאתם ואדם את שאר יצורי הים בחדר של התינוקות. למעשה אדם היה אמור לעשות זאת לבד, אבל איכשהו העבודה נפלה על חאתם, כי הברווזים של אדם יצאו עקומים.

שמעתי אותם מתווכחים על נזילות צבע, ואדם צחק והתלונן שיש לו ידיים שמאליות. הם התלחשו ופתאום אדם התחיל לצעוק. חאתם ניסה להשתיק אותו בקול חרד. ניערתי את המיטה, בודק שהכל מחוזק כראוי וקיוויתי שהם יפסיקו לריב, לא היה לי חשק ללכת להפריד בין שני הילדים האלה.

"זאת זנות! פשוט זנות חאתם!" רעם אדם, "כבר קיבלת מלגה, למה אתה צריך להיות השרמוטה שלו? ואם הוא יחליט שנמאסת עליו? ואם לא יתחשק לך והוא יכריח אותך כי זו הדירה שלו? חשבת על זה?"

"אל תצעק בבקשה." התחנן חאתם, "נשים עושות את זה כל הזמן." הוסיף בקול כבוש.

"לנשים ולילדים יש הגנה של החוק, אבל אתה, טמבל אחד, אתה רק הומו קטן ומכוער, ואם הוא יעביר אותך לגברים אחרים או סתם יעיף אותך לרחוב?" צעק אדם בקולי קולות וחאתם נשמע על סף דמעות כשביקש ממנו שוב לשתוק.

נכנסתי לחדר הריק שקולותיהם הדהדו בו בין הקירות הצהבהבים. קיר אחד כבר עוטר בסדרה של יצורים ימיים בצבעי כחול וטורקיז. "אתה עושה עבודה נהדרת חאתם." שיבחתי אותו, "אדם לך תביא משהו לשתות." פקדתי על גיסי ודחפתי אותו החוצה. הוא רטן משהו לא ברור ויצא.

חאתם התחיל לעבוד על הקיר השני, מפנה אלי את גבו. הבטתי בו בשתיקה וחיכיתי להשראה. מסתבר שלא היה בכך צורך, הנער שפך לפני את ליבו מיד כשנוכח לדעת שאני לא מתכוון להציק לו.

הוא זכה במלגה ללימודי ספרות בניו יורק - הפרס השלישי בתחרות ספרות שהשתתף בה - הבעיה הייתה שהמלגה כיסתה רק את שכר הלימודים ולא את שאר הוצאות המחיה היקרות בניו יורק.

"רק אחרי שנה ירשו לי לעבוד כמתלמד וישלמו לי קצת, ומה אני אעשה בינתיים?" אמר כשגבו מופנה אלי וידיו עסוקות במברשות. "חסכתי קצת כסף, אבל צריך לקנות כרטיס נסיעה ולשכור דירה. האיש הזה, יש לו עסקים באמריקה, הוא נשוי, הוא פוחד שיגלו שהוא... אתה יודע, ובניו יורק הוא שונא להסתובב במועדונים של הומואים כי זה מסוכן, אז הוא מעדיף לתת לי לגור בדירה של החברה שלו, וכל פעם שהוא ירצה אותי אני..."

אדם נכנס נושא מגש עם כוסות מיץ ועוגיות. "תגיש לו את התחת הקטן והנחמד שלך, או שהוא מעדיף שתמצוץ את הזין השמן שלו."

אם לא הייתי מכיר את אדם כל כך טוב הייתי חושב שהוא מקנא. לקחתי ממנו את המגש וטפחתי על פדחתו, "שתוק כבר אדם, לך יש משפחה שתדאג לך, אבל חאתם צריך לדאוג לעצמו ואין לך זכות לשפוט אותו."

"הייתי צריך לדעת שזה מה שתגיד." סינן אדם ועיניו הבהיקו ברשעות, "גם אתה דאגת ככה לעצמך בכלא?" לפני שהספקתי להתנפל על המנוול הקטן בטי נכנסה, שטפה אותו ביידיש וגרשה אותו מהחדר.

"הוא יבוא לבקש ממך סליחה אחר כך או שאני אפסיק להכין לו שניצלים וכל יום יהיה בשבילו יום כיפור." איימה. אדם היה מכור לשניצלים של בטי, זה היה הבשר היחיד שהוא אכל.

היא כרכה את ידה על כתפו של חאתם, "איזה ידיים יש לך, ממש של אומן." שבחה אותו בחום ונשקה על לחיו. חאתם התיישב על הרצפה והתחיל לבכות. היא כרעה לצידו, מצמידה את ראשו הכהה אל שדיה השופעים, מלטפת את גבו הצר שרעד מבכי. חאתם דיבר בערבית, נצמד אליה כמו ילד אבוד.

"כולנו מתגעגעים אל מיקי." אמרה בטי ברוך, "אל תדאג, הוא עוד יחזור."

היא אחזה את פניו הצרים בכפות ידיה הקטנות וחייכה אל עיניו. בחודשים האחרונים חאתם התבגר וגבה וכבר לא נראה כל כך רזה וילדותי, אבל בטי התייחסה אליו כאילו היה בגילו של לירז.

"אדם צודק." אמרה בעדינות, "זה לא רעיון טוב לשלם את ההוצאות שלך במין ולהיות תלוי ברצון הטוב של אדם אחר. גם אם הוא אדם נחמד זה משפיל ומדכא. אתה אוהב אותו?" חאתם הסמיק והניד לאות לא.

בטי קמה ומשכה אותו אחריה. "או. קיי. אני אדבר עם אחיך ונסדר משהו. אל תדאג, אתה תיסע ללמוד בניו יורק, אבל אל תעלם לנו כמו מיקי. תתקשר כל שבוע ותודיע לנו מה קורה אתך."

חאתם הניד בראשו וניגב את עיניו הלחות. "המשפחה שלי לא תסכים לתת כסף ללימודי ספרות." ניבא בקול קודר והמשיך לצבוע. הוא תמיד היה נעשה כזה כשדברנו על המשפחה שלו בכפר, אבל בטי הייתה מסוגלת לשכנע את הציפורים לרדת מהעצים כשרצתה בכך, וכבר למחרת הכניס אחיו הבכור של חאתם סכום נאה של דולרים לחשבונו כדי שיוכל ללמוד ולהיות בן אדם הגון ומסודר.

בטי הודתה שדי היה באיום שחאתם ילך לגור עם גבר אחר כדי שאחיו ימצא לו מקום מגורים בחינם אצל קרובי משפחה, וידאג למחייתו כל זמן שילמד בניו יורק. היא הצליחה להציג את הזכייה במלגה ככבוד גדול והזדמנות מצוינת לחאתם, וכמובן שככל שההומו הבעייתי עבר לגור רחוק יותר מהכפר שלהם, ככה הם היו יותר מרוצים.

***

למרבה הצער, את הבעיה של מיקי לא ניתן היה לפתור בעזרת כסף. מיקי נעלם מיד אחרי הלוויה של לידי די, ומאז לא שמענו ממנו כלום. גם אחיו ואימו לא ידעו היכן הוא ודאגו מאוד. יעצנו להם לאתר את ג'פרי, בטי חשבה שמיקי בטח נמצא איתו. אחרי המון מאמצים הם מצאו את כתובתו של ההוספיס של ג'פרי וגילו שהוא יצא משם ונעלם בחברת צעיר בלונדיני מתולתל. בהוספיס סרבו לספר להם מה מצבו הבריאותי של ג'פרי, אבל ברור היה שאף אחד עדיין לא הבריא מאיידס וגם ג'פרי לא יחמוק מהגורל הזה. "מיקי יחזור אחרי שהוא יגמור את ההתחייבויות שלו." אמרה בטי בשלווה לאימו המודאגת שנהגה להתקשר אלינו מידי פעם כדי לברר מה חדש. "ואנחנו נחכה לו כאן ונחזיק לו אצבעות." הבטיחה לה.

היא נפרדה ממנה בחום ונשקה לי על שפתי, "ונרים לכבודו מידי פעם כוס שמפניה ורודה." הוסיפה בלחש לאוזני הימנית, מחליקה את ידה לתוך מכנסי, בודקת את תוצאות מעשיה. נפלנו על המיטה מתנשקים, לרגע חלף במוחי הרהור שבעוד כמה ימים יהיה יום כיפור ועדיין לא שמענו כלום מעמנואל, או מיפה ודוד. קיוויתי שאולי גם הפעם אחמוק בזול ואחיה של בטי יוותר על בקשת הסליחה ממנה, אבל הפעם לא היה לי מזל. אלוהים כבר ויתר לי מספיק פעמים, הגיע זמני לקבל את מה שמגיע לי.