2. משחקים פרטיים

עמית

"אדי זה הבחור הזה שאתה חי איתו?" שאלה גרטי קצת בביישנות, עומדת בגבה אלי, מסדרת משהו על השיש.

הרגשתי שאני מסמיק, מתי לעזאזל אני אפטר מהתכונה המעצבנת הזו? עוד מעט אהיה בן עשרים וארבעה ועדיין אני מסמיק כמו בתולה צעירה. "כן, אני חי איתו ועם המשפחה שלו בקרית עמל." הודיתי.

"אמרתי לך." אמרה גרטי בגרמנית לבעלה, והוא נהם בתשובה שתהיה בשקט וזה לא משנה. הם כמובן לא ידעו שאני מבין קצת גרמנית, אף פעם לא סיפרתי להם שגם אני ממוצא ייקי, ולמרות שאני לא מסוגל להגיד אפילו משפט אחד בגרמנית קלטתי בילדותי קצת מהשפה הזו כששמעתי את השיחות של אימא ואבא עם סבתא, שנפטרה קצת לפני שפגשתי את אדי.

עד עכשיו הם מעולם לא שאלו אותי ישירות על חיי הפרטיים, ואני הקפדתי לא לנדב פרטים. בארוחות הצהרים המשותפות שלנו דברנו על המון נושאים כמו ספרים, וסרטים, וורדים כמובן, אבל לא על נושאים אישיים. היה לי נוח עם זה, הרגשתי בבית עם היקים המאופקים האלו. כמו ילד הייתי בטוח שהם לא יודעים ולא מבינים כלום.

איזה טמבל. האנשים האלו שרדו את מלחמת העולם, ובנו את עצמם בעשר אצבעות בלי עזרה מאף אחד. באמת חשבתי שהם לא יודעים ולא מבינים כלום?

אני הייתי התמים, לא הם.

"אז אתה רוצה להפסיק ללמוד ולעבוד כאן במשרה מלאה, לנהל את המשתלה ולהתעסק רק עם ורדים?" ניסה מילר להעמיד דברים על דיוקם.

הנהנתי במרץ והוא חייך אל גרטי, נראה פתאום צעיר יותר. חייכתי אליו בחזרה, מאושר מהתפנית הפתאומית שהחלטתי לתת לחיים שלי.

"אבל מה יגידו ההורים שלך?" סירבה גרטי להשתתף בשמחה.

הקפתי את כתפיה השמנמנות בידי ונשקתי על לחייה הורדרדה והמקומטת. "אני בן עשרים וארבעה גרטי, מאז שהתגייסתי ההורים שלי כבר לא אומרים לי מה לעשות. הם רק רוצים שיהיה לי טוב." פתאום קפצתי בבהלה ממקומי. "אני צריך ללכת להודיע על הפסקת הלימודים למזכירות עוד היום." נזכרתי, "ומחר הבטחתי לאדי שאני עוזר לו בצביעה."

"בגלל אדי עשית קרחת?" שאלה אותי גרטי בלחש כשליוותה אותי לאופנוע. מר מילר נשאר בבית, מרגיש בחוש שפיתח אחרי כל כך הרבה שנות נישואים שאשתו רוצה לדבר איתי לבד.

"כן." שוב הסמקתי, "רבתי עם אדי והוא… כעסנו זה על זה. הייתי ממש אומלל." סיפרתי לאישה החביבה הזו שיכלה בקלות להיות סבתא שלי

"קשה לחיות עם עוד בן אדם, תמיד צריך לעשות ויתורים ולהתפשר. זה בטח קשה יותר כששניכם גברים." העירה גרטי, והורדרדות בלחייה העמיקה.

"נכון." הסכמתי, ולא העזתי לספר לה שאני זה שעושה את כל הויתורים. אדי מעולם לא התפשר ולא ויתר, ולמרות זאת, ואולי בגלל זה, אהבתי אותו עוד יותר. נפרדתי מגרטי, מבטיח לחזור ביום שישי ולעבוד גם בשבת, מתנצל שהתחייבתי לעבוד בצבעות עם אדי.

היא ליטפה את ידי בביישנות, "אל תדאג, מעכשיו יהיה לך המון זמן לעבוד כאן. רק אל תיתן לפטר להציק לך, הוא נעשה רגזן יותר ככל שהוא מזדקן ואתה כזה בחור נוח וסבלני."

בדרך לטכניון שאלתי את עצמי אם גרטי צודקת ואני יותר מידי ותרן, ולמה אני לא דורש מאדי להפסיק עם השטות הזו של יחסים פתוחים? הוא אמנם השתדל לישון בבית, אבל לעיתים חזר מאוד מאוחר, ואף פעם לא ידעתי מה סדר היום שלו. הרבה פעמים הוא היה זוחל לזרועותיי וריח של סבון זר עולה מגופו.

ויקטור היה מתקשר לפעמים, ולמרות ההבטחה שלו הוא היה נוסע אליו לתל אביב, ולפעמים גם נשאר לישון שם. הקפדתי לא להעיר לו כלום. הפעלתי את כל המשמעת העצמית שלי כדי לא להביע אפילו שמץ של מורת רוח מצורת החיים שלו, אבל זה עלה לי בבריאות.

דימה ותמר היו פחות מאופקים, שמעתי אותם נוזפים בו למרות שלא הבנתי הכל. הם היו מדברים ביניהם במין תערובת משונה של אמהרית רוסית ועברית שלא הבנתי לגמרי, אבל בכל זאת קלטתי כמה מילים באמהרית.

אדי היה קורא לי לפעמים פארנג'י – כלומר לבן שלא שייך לקהילה האתיופית, ולמרות שזה כינוי גנאי הוא היה מבטא אותו בחיבה כה רבה עד שלא נעלבתי. התאמצתי מאוד להפגין שגם אני תופס מידי פעם זיון מהצד. נהגתי לחדש בגלוי את מלאי הקונדומים שלי, ולבדוק בנוכחותו שיש לי מספיק קונדומים בארנק, ובימים שבהם הייתי עם אחר ואדי רצה אותי סירבתי לו בטענה שהיום אני מותש ואין לי חשק, נהנה לראות כמה זה מעצבן אותו, ואיך הוא מתאפק לא להגיד לי משהו נבזי.

בימי שישי, כשאדי יצא בלעדי, הייתי הולך למסיבה של הטכניון, תופס לי מישהו ומשתדל שהוא יעשה לי סימנים בצוואר או בכתף כדי שאדי ישים לב לזה למחרת. לאכזבתי, גם אם הוא שם לב, הוא שתק ולא אמר כלום. בזמן האחרון התפתח בינינו מין משחק חולני של - כל מה שאתה יכול, אני יכול עוד יותר - עייפתי מזה, אני לא יודע איך אדי עמד בקטע הזה של גיוון חיי המין שלו, אבל לי התחיל להימאס.

עוד לא החלטתי מה יותר גרוע, לתפוס זיון לשם זיון, כששני הצדדים מודעים לכך שזה רק עניין של סקס, או לעשות סקס עם מישהו שאחר כך רוצה לשמור על קשר, ואז מתחילה כל המבוכה של להסביר שזה היה רק זיון ובעצם אני חי עם מישהו. פעם בחור אחד, רק אחר כך ראיתי שהוא צעיר מידי, פרץ בבכי כשסירבתי לקחת את מספר הטלפון שלו.

זו הייתה אשמתי, נתתי לו טרמפ בשעת ערב כשחזרתי מותש אחרי יותר מידי שעות מתסכלות מול המחשב, ולפי הצעתו חניתי במגרש החניה הריק של בית הקברות באלרואי. עשיתי את זה איתו במכונית ורק אז התברר שזו הייתה הפעם הראשונה שלו, הוא התרסק לרסיסים כשהסברתי לו למה לא אוכל להמשיך להיות איתו בקשר. הוא לא היה מושך במיוחד, ובאמת צעיר מידי, ונורא ריחמתי עליו ונגעלתי מעצמי. הורדתי אותו במרכז הקריה ושוב התנצלתי לפניו, מבטיח לעצמי שמעולם לא אעשה את זה יותר, וכמה שבועות אחר כך שוב עשיתי סקס קר ומנוכר עם זר שבקושי זכרתי את פניו. לפחות הוא לא היה ילדון וידע מה חוקי המשחק.

ברגע האחרון הצלחתי לתפוס את המזכירה וסדרתי הכל, מודה למזלי הטוב שלא שילמתי עדיין על הסמסטר הבא. "כנראה הרגשת שזה לא בשבילך ובגלל זה דחית את התשלומים." אמרה לי המזכירה בחביבות נעימה, וכלל לא התרעמה שאני מעכב אותה אחרי שעות העבודה.

זה קורה לי הרבה פעמים, ואני יודע שזה רק בגלל איך שאני נראה. פקידות ומזכירות וכל מיני בירוקרטים מוותרים לי, מכופפים את הכללים למעני, נותנים לי יחס טוב מעל ומעבר רק בגלל העיניים היפות שלי. זה לא צודק, אבל ככה זה.

היא שינתה את התאריך בטופס שבו הודעתי על פרישתי מהטכניון, וכך, בזכות הפקידה החביבה, לא חייבו אותי בכסף על הפסקת הלימודים אחרי המועד. כשהתנצלתי שבגללי היא הפסידה את ההסעה היא הרגיעה אותי שזה בסדר ויש לה רכב, ודי התאכזבה שלא רציתי לקחת אתה טרמפ הביתה, אבל הבינה שאיני יכול להשאיר את האופנוע במגרש החניה, איחלה לי נסיעה בטוחה ולחצה את ידי לפני שהסתלקה במכונית שלה.

פניתי לאופנוע שלי וגיליתי לפליאתי את אדי יושב מאחורי האופנוע. הוא ישב ישיבה מזרחית על שולי המגרש, מביט בי במבט הזה של פסל עץ אפריקאי. התיישבתי לצידו והנחתי את ראשי על כתפו. בשעה ארבע וחצי מגרש החניה היה ריק כמעט לגמרי. כל העובדים כבר יצאו לביתם והסטודנטים עדיין לא התחילו ללמוד. היינו לבד, יושבים כתף אל כתף מתחת לצלו של עץ חרוב פורח שנדף ריח כבד, כמעט אנושי.

"אז איך היא הייתה?" שאל אדי, "זיינת אותה על השולחן במשרד? היה טוב?" קולו היה איטי, חסר עליצות, לא תואם את תוכן מילותיו.

"איך ידעת שאני פה?" שאלתי, מתעלם מהערותיו.

"מילר אמר שנסעת לטכניון." הוא הרכין את ראשו בין ברכיו, "הוא אמר שיש שינוי בתכניות שלך, שמעכשיו הכל יהיה אחרת…" אדי כבש את פניו בכפותיו. הקול העמום שעלה מבין ברכיו התחלף בגניחה שנשמעה אך בקושי מבין האצבעות שכיסו את פיו.

"אל תעזוב אותי עמית, בבקשה." התייפח, ורק אז הבנתי שהוא פירש את הערותיו הדיסקרטיות של מר מילר כניסיון להיפרד ממנו.

חבקתי אותו בכוח, מנשק את הדמעות שהכתימו את פניו. "אדי, טיפש אחד, לא הבנת כלום. נו די, אל תבכה, אני לא עוזב אותך, אני עוזב את הטכניון. מילר רוצה לצאת לפנסיה, אני אנהל בשבילו את המשתלה ואלמד ממנו להיות מומחה לורדים. די למחשבים, אני יוצא לחופשי."

"והבחורה? מה אתה?"

שד קטן ונבזי הסית אותי לענות לו ברשעות. "מה אכפת לך ממנה? הרי אמרת שנשים לא נחשבות."

"אני יודע שהיו גם גברים."

"החלטנו על יחסים פתוחים, לא? זה היה רעיון שלך, אז אל תבוא אלי עכשיו בטענות." הטחתי בפניו, מרכז את כל המרירות שנצברה בי בחדשים האחרונים במשפט אחד.

אדי שתק רגע, מחכך את פניו בידיו. היה לו קשה להודות שטעה בכל התיאוריה המטופשת שלו על יחסים פתוחים ולכן הוא שינה נושא והתחיל לספר לי מה דימה אמר על צורת החיים שלנו. "כשסיפרתי לדימה שיש לנו יחסים פתוחים בלי קנאה הוא צחק לי בפרצוף ואמר שזה כמו השיטה הקומוניסטית - טוב רק בתיאוריה, אבל לא מתאים לאנשים אמיתיים."

"כן, הוא צודק." הסכמתי, מחייך בחיבה. חבל שלא היה לי מספיק שכל להגיד את זה לאדי כשהוא התחיל עם השטות ההיא.

"ביקשתי מדימה לעזור לי ולשכנע אותך לא לעזוב את הבית אחרי הלילה ההוא עם מיקי." גילה לי אדי, "הייתי נורא אומלל." הוסיף בלחש.

"נשארתי בגלל רותי והתאומים וגם בגלל הבישול של תמר, לא בגללך." עקצתי אותו. הוא לקח את דברי ברצינות והתקפל לתוך עצמו, כובש את פרצופו בתוך ברכיו, מחבק את שוקיו, מצמצם את עצמו לכדור קטן ואומלל של חרטה ובושה.

כל הטינה והכעס שחשתי נעלמו. חיככתי את אפי בשערו המתולתל, שואף את הריח שעלה מעורו. הייתי מכור לריח שלו, לטעם שלו, למגע עור השוקולד שלו בגופי. אף פעם לא סיפרתי לו איך אני מרגיש. המשפט השחוק - אני אוהב אותך - לא היה חזק מספיק כדי לבטא את עומק התלות שפתחתי כלפיו.

אולי יותר טוב שלא היו לי מילים להבהיר את רגשותיי, הרי הייתי חייב להגן על עצמי איכשהו. האובססיה שפתחתי כלפיו לא עיוורה את עיני לראות את מגרעותיו של אדי. עדיף היה שלא ידע עד כמה אני זקוק לו ועד כמה הייתי מוכן להשפיל את עצמי רק כדי שלא יעזוב אותי שוב. כל פעם שהייתי מתעמק בנושא הזה של רגשותיי כלפי אדי הייתי נבהל, וממהר לחשוב על דבר אחר.

עברתי לנושאים מעשיים. "איך הגעת לכאן?" שאלתי.

"מיקי הביא אותי, הייתי אצלו כשדברתי עם מילר, כל כך נבהלתי ממה שהוא אמר, הייתי בטוח שזהו, מתחתי את החבל יותר מידי ואתה הולך."

היה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא לחייך חיוך ניצחון. לפעמים היחסים בינינו נראו כמו דו קרב. והנה, אחרי כל כך הרבה הפסדים והשפלות זכיתי בנקודה.

אני לא יודע איך זה אצל הסטרייטים, אבל אצל הומואים, אולי בגלל שהם גברים, חלק מהזוגיות היא בעצם תחרות. כל אחד בודק את כוחותיו מול היריב שהוא גם האהוב.

אדי היה חזק ממני, אבל אני הייתי בעל כוח סבל גדול יותר. בתקופת הצבא הייתי כנוע לגמרי, התנהגתי כמו בחורה מאוהבת, אבל עכשיו הייתי מבוגר יותר, חכם יותר ועקשן יותר. אדי נאבק בי ובעצמו, מכאיב לשנינו, בלי שאף אחד מאתנו הבין בדיוק למה.

נאלצתי להשיב מלחמה, מתאמץ להגן על עצמי בלי לפגוע בו, והרגשתי שאני מפסיד בנקודות כי הרגש שלי אליו אמיתי וחזק יותר ממה שהוא חש כלפי. הכאיב לי לדעת שהוא אינו זקוק לי כמו שאני זקוק לו. הבהלה שחש בגלל הפירוש המוטעה שפירש את תכניותיי גרמה לי לחוש מסוחרר משמחה. לא היה בעולם אף משקה או סם שגרם לי לחוש תחושת התעלות כזו. אהבה היא באמת סם כבד כמו ששרה חוה אלברשטיין. "בחיים אני לא אעזוב אותך." אמרתי בלהט, "תצטרך לגרש אותי אם תרצה להפטר ממני."

הוא מתח את רגליו והתיישר, מחייך אלי. ליבי פרפר מאושר לנוכח השמחה שהצלחתי לגרום לו במשפט קצר אחד. פתאום חזרתי למשחק הגמד והענק ששחקנו בבית הספר. נהניתי מאוד שלפחות פעם אחת הפסקתי להיות הגמד של אדי והפכתי להיות הענק שלו. "מיקי השאיר אותי כאן וברח, הוא פוחד להיפגש אתך." סיפר לי בצחוק ונישק את פי. אני אוהב להתנשק עם אדי, הנשיקות שלו - לפעמים קשות ומסעירות, ולפעמים רכות וממיסות, ותמיד משאירות אותי עם טעם של עוד.

"אני כזה חרא, איך אתה סובל אותי?" מלמל תוך שהוא מחדיר את לשונו לפי ובמקביל דוחף את ידיו מתחת לגופיה שלי. כמו תמיד כשהזין שלי נעמד השכל יורד לתחת ואני מדבר בלי לחשוב. "אני חולה עליך אדי, רק כשאני אתך אני מרגיש חי. בשאר הזמן אני סתם נסחב איכשהו." התוודיתי ומיד הצטערתי. איזה מין תשובה מתחנחנת זו? עכשיו הוא שוב יגיד שאני מדבר מהכוס כמו איזה מזרונית, והוא יצדק, למרות שאמרתי בדיוק מה שהרגשתי.

משום מה התשובה שלי אמללה אותו. הוא גנח ושיקע את פניו היפים בכתפי. "עמית אל תכעס, אבל אני חייב לדבר אתך בכנות גמורה." אמר ולקח את פני בכפות ידיו, מביט ישר בעיני. העיניים שלו היו בריכות של מתיקות כהה, טבעתי בתוכן וקיוויתי שישתוק, ידעתי שלא אוהב את מה שהוא יספר לי. מעכשיו, כל פעם שאריח ריח של פריחת חרובים, אזכר ברגע הזה, בפקעת הזו שהחלה בגרוני ונמתחה עד לבטני.

לא סתם אומרים שהלב נשבר מרוב אהבה, הרגשתי כאב בחזה ולמרות הכל העדפתי את הכאב שאדי גרם לי מאשר להיות מאושר ורגוע בלעדיו.

כאילו ניחש מה עובר עלי אדי נישק את מצחי ברכות לפני שהחל לדבר. "הלוואי ויכולתי להבטיח לך שמעכשיו אני אתנהג אחרת, אבל אני לא יכול עמית. אני כועס כשאתה עם משהו אחר, אבל אני בכל זאת רוצה… אני שונא לחשוב שאני אף פעם לא אוכל לזיין אף אחד אחר חוץ ממך ולמרות זאת אני מקנא ולא רוצה שתלך למיטה עם אף אחד חוץ ממני." אדי הציץ בי במבט חטוף ושב להשפיל את עיניו. "אני חרא של בן אדם, אבל זה מה שאני מרגיש באמת." סיכם בעגמומיות.

כמה שחשבתי יותר על דבריו ככה התרגזתי יותר. זה באמת נשמע רע, הנחמה היחידה הייתה שלפחות הפעם הוא היה כן איתי. "אז בגלל זה באת עם הזבל הזה של יחסים פתוחים? חשבת שאתה תוכל לזיין מהצד כמה שתרצה ושאני לא אעיז לעשות כלום?"

אדי היה הגון מספיק כדי להסמיק כשהניד בראשו לאות הן. "אתה כזה יקה מרובע, קיוויתי שתמשיך להיות ילדון תמים כמו פעם. כל פעם שהיית עם אחר הרגשתי בזה ונקרעתי מקנאה, ובכל זאת לא יכולתי לסרב כשמישהו שמצא חן בעיני… אתה מבין?"

הנדתי לאות הן, בטח שהבנתי אותו. נכון שאף אחד לא הסעיר אותי כמו אדי, אבל בכל זאת זה לא הפריע לי ליהנות כשזיינתי מהצד. אולי חלק מזה היה רצון לנקום בו, אבל חלק היה ההנאה מהכיבוש, מסימון עוד איקס אחד על לוח מטרה דמיוני שכל גבר - הומו או סטרייט - תולה על אחד מכותלי מוחו. "אל תרגיש רע עם זה." ניחמתי אותו, "גם אני מרגיש ככה, למרות שהייתי מתאפק אם אתה לא היית מתחיל עם העסק הזה של יחסים פתוחים בלי קנאה."

אדי לא התנחם. הידיעה שאני מבין אותו ומרגיש כמוהו רק דיכאה אותו עוד יותר.

"אז מה נעשה?" שאל בטון אובד עצות שמעולם לא שמעתי אצלו.

"לא יודע, כנראה שמה שנשאר זו השיטה הטובה והישנה של לבגוד לשקר לרמות, ולהתאמץ לא להיתפס, כמו שעושים הסטרייטים." אמרתי פורש את ידי בתנועת אין ברירה.

הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק, מה עוד נשאר לנו לעשות?

בבית מצאנו את מיקי ממתין לנו במטבח, יושב מול התאומים שעינו אותו בבדיקת החיבורים שחיברו בשביל השיעורים באנגלית. הוא תיקן בסבלנות את שגיאות הכתב והסגנון שלהם, מתפעל תוך כדי כך מהציורים של רותי ומהעוגה שאפתה תמר.

לא ראיתי אותו כבר מעל חצי שנה, מאז התקרית בסתיו רק דברנו בטלפון. המחשבה שעלי לראות את פניו אחרי מה שעשינו בלילה ההוא הרתיעה אותי, אבל היום היה יום כל כך מיוחד עד שהצלחתי להתעלות על עצמי ולברך אותו בנימוס לפני שברחתי לדירה שלנו להתקלח ולהחליף בגדים.

אכלנו ארוחת ערב ביחד ואחרי שהשכבתי את הקטנה לישון, והתאומים נעלמו בחדרם להכין שיעורי בית תוך כדי דיבור בטלפון וצפייה בטלוויזיה, יכולתי לספר לכולם על השינוי שעשיתי בתכניות שלי. דימה היה מזועזע מהויתור הפזיז שלי על המשך לימודי, וגם תמר קימטה את מצחה בפקפוק ושאלה למה אני לא יכול ללמוד דבר אחר במקום מחשבים. העיסוק במשתלה לא נראה להם מכובד מספיק. הם רצו שאהיה אקדמאי בעל תואר ושאעסוק בניירות וברעיונות ולא בעבודת כפיים שחורה.

"אתם נשמעים כמו הורים פולנים." נזפתי בהם בחיבה. לא כעסתי, הרי הם רצו רק בטובתי.

דווקא מיקי הבין אותי, "אתה הולך להתמחות בגידול ורדים אצל אחד המומחים הכי גדולים בארץ." אמר, "אני מקנא בך, לעבוד בעבודה שאתה אוהב, לא להיות נעול בחדר סגור, הלוואי עלי. אם ורדים זה מה שאתה אוהב אתה צודק, שיהיה לך בהצלחה." הוא נגע לשנייה בכתפי ומיד משך את ידו חזרה.

התקשרתי אל הורי והם הגיבו לחדשות שלי כמו מיקי והודו שחשו שאני אומלל ולא מתלהב מהלימודים. "העיקר שתהיה מאושר ותתפרנס בכבוד." אמרה אימא.

"לפחות אתה ממשיך להיות חקלאי." התנחם אבא.

אחרי השיחה עם הורי חשתי טוב יותר. התמיכה שלהם עודדה אותי מאוד. יצאתי החוצה לחפש את אדי ומצאתי אותו יושב עם מיקי בסוכת הגפנים הקטנה שדימה ואני בנינו בחצר. הגפן הייתה מכוסה עלים ולא יכולתי לראות אותם מבחוץ. כשנעמדתי בפתח שמעתי כסא נגרר על מרצפת האבן ולחישה בהולה שלא הבנתי צרמה את אזני. כל הכעס והמרירות שחשתי כלפי הידידות בין מיקי לאדי עלתה בי שוב, מוחקת את הטעם הטוב שהותירה בי השיחה עם הורי. "אל תפריעו לעצמכם בגללי." אמרתי בטון שביקש להיות מבודח ונשמע מזויף להחריד, "כבר ראיתי אתכם ערומים ביחד." הם עמדו זה לצד זה מתחת לחופת עלי הגפן הירקרקים שאור פנס הרחוב הזהיב את שוליהם, והביטו בי בשתיקה רצינית, נראים אשמים ונבוכים.

"עמית, אני נורא נורא מצטער על מה שקרה אז." התחיל מיקי שוב, "הייתי שיכור ומסטול… לא הבנתי… לא חשבתי…"

"עזוב את זה מיקי, לא שמעת שיש לנו יחסים פתוחים? כל אחד עושה מה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה." בישרתי לו.

"כן." המשיך אדי, "רק היום עמית זיין מישהי, בגלל זה הוא מיהר מהמשתלה לטכניון."

הבזק חורך של כעס עבר בגופי כמו ברק, מתחיל בקצה ראשי ויורד עד לכפות רגלי. "אדי. חתיכת דביל שכמוך. הבחורה הזו היא רק פקידה נחמדה שעזרה לי עם הטופסולוגיה של הפסקת הלימודים, היא הייתה מספיק נחמדה להישאר אחרי שעות העבודה כדי שאני לא אצטרך לבוא לשם גם מחר. שכחת שמחר הבטחת למשה שנלך לצבוע דירה בהדר. למה אתה חושב שאני והיא… ומה פתאום שאני אזיין בחורה? חסרים גברים?"

אדי ניסה לענות, אבל אני כבר הייתי על הסוס ולא יכולתי לעצור את שטף דיבורי. שפכתי הכול, כמה אני שונא את היחסים הפתוחים, את הבילוי בלעדיו, את הנסיעות שלו לתל אביב, ואת הריח של הסבון שהוא מתקלח בו אחרי שהוא מזיין, אלוהים יודע את מי.

"בחור אחד בכה באוטו שלי אחרי שהסברתי לו שאני חי עם החבר שלי וזיינתי אותו סתם ככה. הוא היה רק ילד ואני הייתי הראשון שלו. הוא כל כך נפגע... והזיון האחרון שלי… הוא נשוי, אחד מאלה שביום הם בעלים ואבות לתפארת, ובלילה מזיינים בחורים וחוזרים לאישה. אני שונא טיפוסים כאלו, מה יש לי להתעסק עם אחד כזה? בגלל היחסים הפתוחים האלו אני שונא את עצמי ולפעמים גם אותך אדי." צנחתי מותש על הכסא, כל העייפות והמתח שנצברו בי במשך היום הארוך הזה התפרקו בבכי ארוך ומזכך.

אדי כרע על ברכיו לפני וחיבק אותי, משמיע קולות מרגיעים וטופח בעדינות על גבי. "ואני ממש שונא את הריח של הסבון הזה אדי." התייפחתי לתוך כתפו.

הוא צחק ונישק אותי. "אני אבקש מויטה להחליף את הסבון." אמר וסיפר לי, מצטחק, שויטה היא גברת נחמדה שעוסקת בפיסול, והוא נאלץ להתקלח אחרי שהוא מדגמן למענה כי היא ממלאת את הסטודיו באבק, ואחרי כמה שעות במחיצתה הוא נראה כאילו התפלש בקמח.

"הפסלים שלה ממש נועזים. לא להאמין שגברת מכובדת מסוגלת לפסל ככה, אולי תבוא לראות אותם?" הזמין אותי וניגב את פני הרטובים בקצה חולצתו.

"בסדר." הסכמתי, "אבל עכשיו נלך לישון כי מחר אני לא מוותר לך. אתה תעבוד קשה בדיוק כמוני. אני לא מסכים שתברח לסידורים ותשאיר אותי תקוע עם השפכטל והמברשות."

אדי פרץ בצחוק "אני אשתדל." הבטיח.

מיקי נפרד מאתנו, נראה כל כך חמוד ומתחרט עד שלא התאפקתי וחיבקתי אותו קצרות, שותל נשיקה על לחיו.

בלילה ההוא נרדמתי מאושר בזרועותיו של אדי. העבר המכוער נשאר מאחור, מחר יתחילו חיי החדשים והטובים יותר. תהיה לי עבודה נהדרת, אפטר מהלימודים המאוסים, ולקינוח, הצלחתי לסלוח למיקי ולעצמי, ובעקיפין גם לאדי שהיה האחראי לכל העסק. באמת האמנתי שאפשר להחליט שהכל נשכח ונסלח ואפשר, כמו בסרט אמריקאי, בכוח ההחלטה בלבד, לשטוף בדמעות את משגי העבר ולהתחיל דף חדש ונקי.

עמית

רק אחרי שהגענו להדר גילינו שאין לנו ניר זכוכית ושהידית של השפכטל הקטן שבורה וצריך אחד חדש. "הדירה נמצאת בהצטלבות של רחוב בלפור ורחוב הילל." אמר אדי ופיהק, "אני מת לקפה." גנח, "למה נלחצת כל כך? רק שבע בבוקר, אני הרוס מעייפות." אדי שנא לקום מוקדם והעדיף להתחיל את הבוקר בזיון ובקפה.

אם הייתי הולך לפי הראש שלו הייתי נתקע בפקקים של שבע וחצי בבוקר ומגיע לדירה אחרי שמונה אם לא יותר מאוחר, אבל אני שונא לאחר ושונא לבזבז את הבוקר בפקקי תנועה. ליטפתי את ירכו שהייתה נתונה בג'ינס דהוי, מחליק על התפר הפנימי של מכנסיו עד למפשעתו. "אני אפצה אותך בערב, אני מבטיח."

"בערב נהיה עייפים מידי." התלונן אדי והידק את ידי אל הכפתורים של החנות שלו. חשתי את זקפתו שכמו צופה נאמן הייתה נכונה תמיד לפעולה. לרגע הצטערתי על מוסר העבודה הגבוה שלי שאילץ אותי לזנק מהמיטה ברבע לשש כדי להעמיס את הטנדר של משה בפחי צבע ומברשות ולהוציא את אדי מהמיטה, מוחה ומפהק, כדי שנגיע לעבודה בשבע בבוקר.

"טוב, תרד פה בארלוזורוב." אמר אדי ועצר, "אני אסע לעיר לקנות מה שצריך. תן את הנייד, אולי אני אצטרך להתקשר אליך מהחנות. בטח הבעל בית שלנו עוד ישן ותחטוף על הראש שאתה מעיר אותו כל כך מוקדם, יקה משוגע שכמוך."

"שתוק כבר, כושי סמבו בטלן." נתתי לו את הפלאפון ונישקתי את פיו בחזקה. אולי באמת הייתי צריך להתכרבל איתו במיטה לעוד כמה דקות לפני היציאה מהבית? הוא צבט את ישבני בחיבה ונסע לדרכו ואני ירדתי לאיטי במורד התלול של רחוב בלפור, מחפש את הפניה לרחוב הילל.

בהתחלת הרחוב ניצבה מכולת מהסוג הישן שכמעט ונעלם מהעולם – מקום קטן וצנוע עם חנווני עייף ולא מגולח בגופיה אפורה ושיני זהב שמכר לי לחמניות טריות ושקיות שוקו. קניתי חמש, אדי נורא אהב לשתות ישר מהשקית, קורע את הקצה בשיניו הלבנות והיפות ויונק את הנוזל הקר והמתוק בלהיטות של ילד קטן. הוספתי קופסה גדולה של טחינה עם חומוס ושני קופסאות טונה. בתרמוס גדול היה לי תה נענע ממותק בדבש, קפה בטח נקבל מבעל הדירה. ליתר ביטחון הוספתי גם בקבוק מיץ.

בלוק מספר תשע עמד, אפור ומתקלף, ליד המכולת. המדרגות היו רחבות ומתעקלות כמו שבנו פעם. עליתי לקומה שלוש וצלצלתי בפעמון, הדלת נפתחה מיד, כאילו בעל הדירה עמד וחיכה רק לי. חיוך הבוקר טוב המנומס שהעליתי על פני נמחק באחת כשגיליתי בפתח את איטן ברידג', שותפי ההפכפך לדירה בניו יורק.

"עמית." קרא בשמחה ופרש לקראתי את זרועותיו, "קיבלת את ההודעה שלי." חיבק אותי חיבוק אמריקאי מלא חיבה, לא הדוק מידי ולא רופף מידי, בדיוק כמו שצריך.

"אני כל כך שמח לראות אותך." אמר בעברית במבטא אמריקאי חזק ונישק את לחיי כשהוא מושך אותי פנימה ובועט בדלת כדי לסגור אותה. ברגע שהדלת נסגרה בחבטה מהדהדת הוא נצמד אלי, מדביק אותי לקיר, ונישק אותי על הפה נשיקה חזקה רטובה ומתנשמת, כמו שהיה מנשק אותי תמיד כשהיה נעשה חרמן. "השכנה ממול נורא חטטנית." פלט בין נשיקה לנשיקה הסבר להתנהגותו המנומסת בכניסה.

"רק רגע אחד איטן." יצאתי מההלם והרחקתי אותו מעלי בזהירות. עמדנו במסדרון צר ומתקלף שנצבע בצבע שמן אפור ומדכא. לעזאזל, נצטרך לשרוף את הצבע שמן הזה כדי להיפטר ממנו.

איטן לקח ממני את השקית ובדק את תוכנה. "איזה יופי שהבאת אוכל." קרא בשמחה, ובלי היסוס לקח לחמנייה ונגס ממנה בתאווה. "איך ידעת שעוד לא אכלתי כלום?" אמר בעליזות, "רוצה קפה?" משך אותי אחריו למטבח מיושן עם ארונות עץ צבועים באותו צבע שמן אפור.

"עוד מעט באים לצבוע אצלי." העיר בעליזות והדליק את מכונת האספרסו המוכרת לי, "מיד אחרי שהצבעים יבואו נסתלק מכאן. הלוואי והם לא היו באים היום, אני כל כך רוצה…"

סוף סוף חזר אלי כושר הדיבור. "איטן שתוק רגע." דרשתי, "על מה אתה מדבר? לא קיבלתי ממך שום הודעה."

"אבל הבחור הנחמד שדברתי איתו אמר שאתה לומד בירושלים ושהוא ימסור לך את ההודעה שלי מיד כשימצא את המספר שלך וטוויטו אמר שאם אני רוצה הוא יברר את הכתובת שלך דרך הצבא."

משום מה כל מה שאמרתי לו עבר מעל ראשו והוא המשיך לחייך באושר ולקשקש בתערובת משונה של עברית ואנגלית. "איטן סתום רגע." צעקתי עליו, "אני זה הצבעים שאתה מחכה להם, אני ואדי. ומתי הספקת לדבר עם טוויטו? הוא לא בניו יורק?"

במקום להסביר איטן קם מכיסאו וחיבק אותי בכוח, טומן את פניו בשקע כתפי, דוחף ידיים לתוך מכנסיי, ממשש את ישבני. "כל כך התגעגעתי אליך." גנח, "שכחתי כבר כמה אתה יפה, למה הסתפרת?" הוא נלחץ אלי בכוח, מעביר את ידיו בשערי, מגשש אחרי פי, מתנשף ורועד.

הכרתי את הסימנים וידעתי שעוד רגע יפתח את מכנסי וירד על ברכיו תוך שהוא מוריד את תחתוני, ויכניס את אברי, שכבר עמד בדום מתוח, לתוך פיו החם. אם הטלפון לא היה מצלצל בדיוק ברגע זה הייתי נכנע לכוחו של ההרגל ומניח לו לבצע בי את זממו.

המטלפן היה אדי, קולו, רגיל ויום יומי, השפיע עלי כמו מקלחת קרה. הוא דרש שאגיד לו איזה שפכטל אני רוצה, ואם אני מעוניין בחומר החדש תוצרת גרמניה נגד סדקים ופטריות שכולם מורחים עכשיו באמבטיה.

"חכה רק רגע." חזרתי לתפקד כצבעי, "אני צריך לבדוק מה קורה באמבטיה."

"אתה בסדר? אתה נשמע משונה." שאל אדי וחשד עלה במוחי שאולי דימה צודק ואדי באמת מסוגל לקרוא מחשבות.

השראה פתאומית צנחה עלי, איך לא הבנתי את זה קודם? רק אדי דיבר אנגלית מספיק טובה כדי לעבוד ככה על איטן. "אני בסדר." אמרתי ובחנתי את הקירות מוכי העובש של האמבטיה שנצבעה לאחרונה בתקופת המנדט הבריטי. "אני פשוט מופתע לגלות שבעצם למדתי כל הזמן בירושלים."

אדי, מהיר כברק, הבין מיד. "הבעל בית זה האיטן הזה, שגרת איתו בניו יורק." הסיק מיד, "כבר הספקת ל…"

למרבה המזל הוא נזכר כנראה איפה הוא נמצא והשתתק. "אז מה עם החומר הזה נגד פטריות?" שינה נושא, "לקנות אותו?"

"תקנה ותביא את התחת שלך מיד לכאן. כלב מי שמעביר לך הודעות בפעם הבאה. רק חכה שהחברים המגעילים שלך מתל אביב יתקשרו!" צעקתי בזעם וסגרתי את הטלפון בפרצופו.

כל כך כעסתי עליו, למרות שחיי החברה הפעילים שלו עשו לי צרבת העברתי לו בדייקנות את כל הודעותיו, אבל כשאני מקבל הודעה מחורבנת אחת בשנה…

הסתובבתי בזעף אל איטן שעמד שלוב זרועות, כתפו נשענת על המשקוף שהיה צבוע באותו צבע שמן מגעיל שבו נצבעו גם קירות הפרוזדור והדלתות במטבח. ככה בדיוק הוא עמד בפעם האחרונה שראיתי אותו כשמיהרתי לחזור לארץ אל אדי הפצוע. אז הוא נראה רזה ועייף, ושתה ויסקי, היום הוא דווקא נראה טוב, לבוש בג'ינס מגוהץ בקפידה ובחולצת פולו כחולה בהירה ולרגליו סנדלים בלי גרביים.

ידעתי שזו התלבושת הכי פחות רשמית במלתחתו, לאיטן לא היו, כמו לרוב הגברים, מכנסים קצרים וחולצת מזל מצ'וקמקת שהוא סוחב איתו עוד משיעורי ההתעמלות בתיכון. אף חולצת טריקו מרוטה לא פגמה בשלמות של ארונותיו המסודרים.

"אתה נראה יפה מאוד איטן." אמרתי, ניזכר בחיבה הישנה שלי כלפיו. "עלית קצת במשקל ואתה שזוף, זה מתאים לך מאוד. מה אתה עושה בארץ?"

שוב הוא התעלם משאלותיי והתרכז במה שעניין אותו, "זה היה אדי בטלפון?" שאל בסקרנות, "צרות בגן עדן?" חקר בחיוך, והתקרב אלי יותר מידי, שולח ידיים אל אבזם החגורה שלי.

כמו איזה בתולה המנסה להגן על תומתה תפסתי את ידיו, הודף אותו ממני, ומרגיש מגוחך. זה היה איטן שישן איתי במשך שישה חודשים, איטן שזיין אותי והניח לי לזיין אותו מאות פעמים. לא היה חלק בגופו שלא נגעתי בו בפי או בזין שלי. לא להניח לו לגעת בי היה ממש לא לעניין, אבל אדי היה בדרך לכאן ו…

לכל הרוחות, הוא באמת נראה טוב, אדי במקומי בטח לא היה עושה חשבון ולוקח אותו מיד למיטה. מה לעשות? אני לא אדי.

"אני מתנצל בשמו, הוא הטעה אותך. זה לא היה בסדר." התחמקתי ממנו בעדינות, מושיב אותו על ספה מרוטה בסלון ומתיישב מולו על כורסא ישנה, נוחה להפתיע.

"הכורסא הזו לא רעה." אמרתי, "במקומך הייתי מצפה אותה מחדש. היא כל כך ישנה עד שהיא כבר קלאסית."

איטן נשען אחורה וצחק, "בסדר." אמר, "הבנתי את הרמז. אז מה חדש אצלך? ממתי אתה צבעי?"

הסברתי לו בקיצור נמרץ שגמרתי עם הלימודים והחלטתי לעבוד במשתלת ורדים, ושוב הציפה אותי תחושת רווחה כשנזכרתי ששוב לא אצטרך לחזור לאולם הגדול נטול החלונות והמחניק שעשרות מחשבים עומדים לאורך קירותיו, אשרי שנפטרתי מהזוועה הזו. "אני יודע שלגדל פרחים זה לא כמו לתכנת מחשבים, אבל זה מה שמשמח אותי." הסברתי, "וגם גידול ורדים מחייב המון לימוד." הוספתי בהתנצלות.

איטן רכן ונישק אותי, מושך את חולצת הטריקו שלי ממכנסי. "זה בסדר גמור." אמר בחיבה, "כל מה שמשמח אותך משמח גם אותי." הבטיח לי ומשך אותי לכיוון חדר השינה.

נגררתי אחריו כשאני מסביר לו שאני עם אדי עכשיו ו… איטן נאנח והתיישב על מזרון בלוי שראה ימים טובים יותר. חוץ מהמזרון היו בחדר כסא פלסטיק לבן וארון קיר גדול, צבוע באותו צבע שמן מוכר. כמה מזוודות פתוחות ומבולגנות נחו על הרצפה. "אני מת לזיין אותך." אמר בכנות ומשך אותי למטה.

צנחתי לצידו וחיבקתי את כתפיו, "אז מה שלומך ומה אתה עושה כאן?" הרשיתי לעצמי להתלטף איתו קצת.

"באת בגללי?" שאלתי ואחזתי בכתפיו, מרחיק אותו ממני כדי להתבונן בעיניו.

הוא חייך וליטף את לחיי, "לא, באתי בגלל שישראל זה המקום של כל היהודים." אמר בתמימות, "וגם כדי לחפש את אימא שלי." הוסיף.

"אימא שלך?" נדהמתי, "אבל היא…" בעצם לא ידעתי מה עם אימא שלו. הייתי בטוח שהיא מתה. זאת אומרת, אם היא לא יצרה איתו קשר מעל עשרים שנה היא בטח מתה. לא?

"נו, למה אתה סתום כזה עמית." נזף בי אדי שצץ פתאום בפתח חדר השינה, "הוא גילה שאימא שלו יהודיה ועכשיו הוא מחפש אותה בארץ. אולי בגלל זה אתה מרגיש כל כך נוח בישראל איטן?" הוסיף והתיישב בחינניות על הרצפה מולנו, משלב את רגליו בישיבה מזרחית ומחייך אל איטן את חיוכו היפה.

"סליחה שהטעיתי אותך איטן." עבר לאנגלית, "לפעמים אני קצת קנאי בגלל עמית, אני באמת מצטער." התנצל וחייך אל איטן שהביט בפה פעור בזר מלא הביטחון שהרגיש כל כך נוח בחדר השינה שלו.

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאל בנימוס, עדות לחינוכו הטוב ולקור רוחו.

"אני אדיסו מקונו." הציג אדי את עצמו בהדרת כבוד. "אבל אתה יכול לקרוא לי אדי."

איטן פלט גניחת הפתעה קטועה ופניו לבשו הבעת תדהמה.

"מה, לא ידעת שאני שחור?" שאל אדי ושלח לעברי מבט חריף. רק כעת תפסתי שמעולם לא סיפרתי לאיטן שאדי אתיופי.

איטן הסמיק, "לא, בגלל השם שלך חשבתי שאתה רוסי." ענה. "עמית לא אמר אף פעם… האנגלית שלך נשמעת בריטית." שינה נושא.

אדי חייך, חושף שיניים צחורות, והסביר לאיטן באדיבות נסיכית שלמד אנגלית מאימו שלמדה אצל מיסיונרים בריטיים באדיס אבבה. הבטתי חסר אונים איך אדי מקסים את איטן, מפעיל עליו את הכריזמה שלו ומעביר אותו בקלילות לחוג מעריציו.

"צריך להתחיל לעבוד." אמרתי בנוקשות וקמתי, מרגיש עקשן ומגושם, אבל נחוש לעשות את העבודה ששכרו אותי לבצע.

אדי צחק אל איטן, קם ומשך אותו אחריו. "עמית שלנו הוא קיבוצניק חרוץ ובעל עקרונות." התבדח עם איטן שצחקק בשמחה, נכנע לגמרי לקסמו האישי של הנסיך האתיופי שלי.

ירדתי לרכב וסחבתי בכוחות עצמי את כל הפחים הכבדים עם הצבע בעוד איטן ואדי יושבים להם בנחת במטבח, שותים תה וזוללים לחמניות עם חומוס. אדי הצליח לשכנע סוף סוף את איטן לנגב חומוס ישר מהקופסא, דבר שאני לא הצלחתי בו מעולם.

מרוב כעס עליהם שכחתי להחליף את בגדי לבגדי עבודה ועד שגמרתי להביא הכל כבר הייתי מטונף ומזיע. הרגשתי כל כך פגוע ובודד, כאילו שניהם קשרו קשר נגדי וגם כיום, כשאני חושב על היום ההוא אני מרגיש עלבון חונק את גרוני. רק אחרי שגמרתי להביא את כל הציוד אדי שאל מה לעשות עכשיו.

נעצתי בו מבט זועף, ואדי שהבין שאני עומד על סף התפרצות נחפז אלי, מגיש לי בחיוך שקית שוקו. "אל תכעס עמית." התחנף, והניח את ידו על שכמי, "לפני כמה שבועות איטן התקשר כשלא היית ושאל עליך, אני מודה שהטעיתי אותו קצת, אבל זה היה סתם, בשביל הקטע."

בטח, בשביל הקטע הוא משקר ולא מגלה לחבר ותיק איפה אני גר. "ממש קטע." דחפתי אותו והוא צחק, מקבל את כעסי ברוח טובה, בטוח שאסלח לו.

אדי המשיך בהסבריו, "אתמול פגשתי את טוויטו שחזר ללוויה של סבא שלו, ככה נודע לי על איטן ואימא שלו. שכחתי לספר לך כי הייתי נורא לחוץ. אתה כבר יודע למה." הוא נישק את לחיי, "בוא, השארתי לך שוקו ולחמנייה."

לרגע שקלתי להשליך את שקית השוקו בפניו ולהסתלק משם, שיסתדרו להם לבד ויקסימו זה את זה בלעדי, אבל ההיגיון ניצח, בלעתי את העלבון, אכלתי מה שהם השאירו לי וגמרתי את המיץ. בינתיים אדי ואיטן טיילו בדירה, עברו על קטלוג הצבעים והחליטו על הצבעים שיהיו בכל חדר.

"איזו דירה יפה." התפעל אדי, "היום כבר לא בונים תקרות גבוהות ומרפסות ענקיות כאלה, ותראה איזה ארונות קיר מרווחים." הם עברו מחדר לחדר, מדברים על ריהוט והתאמות צבעים, נשמעים כמו שני הומואים.

תמיד כשצבענו יחד אדי היה הקשקשן שמייעץ לבעלי הבית איך לצבוע ואיך לעצב את הדירה ככה שתראה מוארת וחמימה יותר, ואני הייתי שותק ועושה את העבודה השחורה. עד עכשיו זה לא הפריע לי, נהניתי לראות איך הוא מסתדר כל כך טוב עם כולם, אבל היום התחשק לי לקרוע את הקטלוג הארור הזה ולהשליך את הקרעים בפרצופם. מתי הם יפסיקו כבר לצחקק ולקשקש ולהתעלם ממני? 

הלכתי למקלחת להחליף לבגדי עבודה. עמדתי שם רק בתחתונים, דוחף את ראשי דרך פתח חולצת העבודה הממורטטת שלי כשחשתי מגע של יד על בטני, מחליקה עליה ויורדת לאט למטה. למרות שראשי היה תקוע בתוך החולצה הכרתי את המגע הקריר והמגשש וידעתי שזו לא ידו החמה והמחוספסת של אדי.

"תעיף ממני את הידיים שלך איטן!" הטחתי וחילצתי את ראשי מקפלי הבד.

איטן הביט בי בחיוך משונה. "החבר שלך הוא בחור מאוד כריזמטי." העיר. "הוא לא רק סקסי אלא גם מאוד פיקח." הוסיף בהבעה מסתורית.

קפאתי במקומי, והוא משך בכתפיו והסתלק, משאיר אחריו את חיוכו המוזר שכאילו הפציר בי לתהות למה אדי לא התפרץ כשראה אותי ואת איטן מרוחים יחד על המיטה, וכמה זה יעלה לי אחר כך.

בשעה הראשונה איטן הסתובב סביבנו, משועמם וחסר מנוחה עד שתקעתי לו שפכטל ביד ופקדתי עליו להתחיל לקלף. הוא נהנה מאוד ולא מחה כששערו נמלא אבק ובגדיו היפים התלכלכו. הוא אכל יחד אתנו צהרים, מחייך בשביעות רצון אל שנינו, נהנה מהעבודה הקשה ומתחושת האחווה שמתפתחת תמיד כשכמה אנשים מאמצים את כוחם יחד סביב מטרה משותפת. השלכנו את כל החפצים הישנים שהיו בדירה למכולה של המועצה, משאירים רק את הכורסא הקלאסית, אפילו המזרן הישן הושלך.

עד שעה שש בערב עבדנו קשה מאוד. מקלפים את הצבע העתיק, שורפים את צבע השמן המדכא, ומפרקים את ארונות העץ אכולי התולעים. אפילו את תריסי המתכת החלודים והכבדים פירקנו, וכל אותו זמן אדי פלרטט עם איטן והקסים אותו, עושה הכל כדי לעצבן אותי ולמנוע ממני לחדש את הידידות עם חברי הוותיק.

אחרי שפרקנו את כל הדלתות בבית והכנו אותן לצביעה בצבע שמן לבן הלכנו להתקלח. ברור היה שאי אפשר להישאר לישון שם. האבק, הריח הגועלי של צבע היסוד שמרחתי על הקירות, וכמובן, חוסר הריהוט, הפכו את הדירה לבלתי אפשרית למגורים. הרשתי לאדי ולאיטן להפסיק לעבוד רק אחרי שגמרנו את כל ההכנות לצביעה.

כשיצאתי מהמקלחת איטן אמר שילך לישון במלון ושאל אם אנחנו מכירים מקום קרוב לדירה שלו. "אל תדבר שטויות." אמרתי, מנגב במרץ את שערי הלח, "בוא תישן אצלנו." הזמנתי אותו, בלי לטרוח להתייעץ באדי.

"כן, בוא." הניח אדי יד ידידותית על שכמו של איטן. "יש לנו חדר פנוי בשבילך והגיע הזמן שתכיר את כל המשפחה."