4. קיץ

לצערי זה לקח עוד קצת זמן עד שהכל היה יותר טוב. באורח מוזר דווקא להב, שבגלל השיחה איתו בטי התרשלה ופתחה את הדלת לעופר, הוא שהביא למפנה והצליח לגרום לבטי לבכות.

הוא הגיע ביום שישי, יום הגשר בין החג לשבת. מיקי היה היחיד שעבד, אפילו הילדים לא הלכו לבית הספר. לקחתי אותם לבריכה בטבעון והם נהנו מאוד, אם כי אני חושד שואניה ואמונה, שנשארו בבית, נהנו עוד יותר. בטי סירבה לבוא איתנו ונשארה לעבוד בבית. הספקתי לדבר קצת עם אבא לפני שיצאנו - הוא ואניקה נסעו לנופש באילת באיזה מבצע של ועד העובדים - סיפרתי לו מה קרה והוא נאנח, "בטי תסתבך בצרות?" שאל בדאגה. "האח שלה לא יכול היה לעצור אותה בצורה אחרת? הוא היה מוכרח להכות אותה? יש לה פנס?"

הוא לא אמר את זה, אבל מנימת קולו קיבלתי את ההרגשה שהוא מאשים אותי בכל הבלגן. גבר אמור להשגיח על אשתו ולא להניח לה להסתבך בעסק כזה.

"תראה שאם תלך ברחוב עם אישה שיש לה פנס בעין כולם יחשבו שאתה אשם." ניבא בקול קודר, "תקבל המון מבטים מלוכלכים מרוב האנשים, חוץ מאשר מכמה מנוולים שיחשבו שאתה גבר לעניין ויתפעלו ממך."

"אני מצפצף על מה שאנשים יחשבו," עניתי בחוצפה, "יותר מדאיג אותי שבטי… בטי…" התחלתי לגמגם ולהסתבך. אני שונא לדבר בטלפון על דברים אישיים.

"אמרת שהיא בסדר." התעצבן אבא.

"היא בסדר, בערך… אבל היא לא ישנה טוב ואין לה תאבון והיא… היא קצת מדוכאת, אני חושב. היא עוד לא בכתה והיא… קשה לי להסביר את זה בטלפון אבא."

נפרדנו אחרי שאבא הבטיח שיבוא לבקר מיד כשיחזור. גם ההורים של בטי היו אמורים לבקר אותנו אחרי החג, כשיחזרו מחו"ל.

תהיתי איך אבא שלי יסתדר עם הרב מינץ. הם היו בערך באותו גיל, ואולי אחים למחצה, אם כי בקשר לזה אפילו סבא לא יכול היה להיות בטוח. למרות שהם מעולם לא נפגשו עוד מעט יהיו להם נכדים משותפים. ירצו או לא נגזר עליהם להיות משפחה, בצורה זו או אחרת.

סוף סוף הצלחתי לשכנע את הילדים לחזור מהברכה, הייתי מותש מהריצות אחריהם. כל הזמן השתדלתי למרוח על ללי ועל אולג קרם שיזוף והם כל הזמן התחמקו ממני. מעייף מאוד להגן על אנשים בהירי עור מהשמש המזרח תיכונית השורפת. למוד ניסיון לא ניסיתי אפילו להשתזף, מיד כשיצאתי מהמים לבשתי חולצה עם צווארון והקפדתי לשבת עם כובע מתחת לשמשייה. ללי בכתה כשניסיתי להכריח אותה ללבוש חולצה על בגד הים היפה והחדש שלה, ואולג אמר לי שאני אידיוט ונודניק.

למזלי לירז הצליח לשכנע אותם ללבוש חולצות, וללי אפילו הרשתה לו למרוח אותה בקרם שיזוף מספר 54 שעולה איזה מאה שקל לבקבוקון ונשטף במים אחרי חמש דקות. ועוד לא דברתי על כל הכסף שעלו לי המוני הקרטיבים והנקניקיות בלחמניות וחרדל. לפחות ללירז לא הייתי לדאוג, עורו קיבל גוון שחום כהה בלי שום בעיה, ורק לחייו האדימו קצת.

בטי פותחת את הדלת ללהב, מופתעת מאוד, "אני לא מאמינה, להב? מה פתאום באת לבקר?"

"רציתי לראות אותך, לבדוק אם את באמת כל כך מאושרת." בטי נזכרת פתאום וממהרת להניח את ידה על לחיה השמאלית.

להב בוחן במבט רציני את פניה החבולים, "אני מתאר לעצמי שאת הפנס הזה הוא עשה לך מרוב אהבה." העיר בקול שטוח.

"זה לא מה שאתה חושב להב." אמרה בטי והובילה אותו למטבח, "תסלח לי שאני ממשיכה לבשל, אבל עוד שעתיים אני חייבת להגיש ארוחת צהרים להמון אנשים רעבים. כשמגיע זמן ההאכלה זה נעשה כמו גן חיות כאן. ספרתי לך שגם האחים שלי גרים איתי? הם בגיל הזה שהם רעבים כל הזמן. אוכלים ואוכלים וכמובן שלא משמינים גרם."

"תפסיקי לדבר כל כך הרבה שטויות," חתך אותה להב בחדות "את חיה עם גבר שמכה אותך ותקועה במטבח בהריון כשהוא מסתובב בחוץ. מה קרה לך? מה קרה לכל התכניות שלך ללמוד ולהיות אישה עצמאית ומצליחה?"

בטי בחשה בפסטה, מחייכת לעצמה, "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות." צטטה, טועמת מרוטב הבשר. "עוד קצת מלח," מלמלה לעצמה, "רוצה לאכול? יש לי קצת…"

להב פלט קללה חרישית וזינק מכיסאו, לקח אותה בזרועותיו והביט בעיניה, ידיו מחבקות את מותניה בחזקה, "בטי אני גרוש עכשיו. אם אני הצלחתי לעזוב את הגיהינום הזה שחייתי בו, גם את יכולה, בואי אלי אני… את יודעת איך אני מרגיש כלפיך. זה לא השתנה, קחי את הילד ובואי, אני רוצה אותך כל כך."

הוא ניסה לנשק את שפתיה והיא הסבה את פניה במיאון. בניגוד למקס להב היה גבוה ממנה רק במעט, והיא חשה אי נוחות ממגע גופו הצמוד אליה, מריחו הזר וממגע ידיו המשונה והלא נכון על גופה.

"אתה טועה לגמרי להב," ענתה בעדינות. "בעלי לא מכה אותי, אנחנו חיים יפה מאוד יחד והמכה הזו היא סתם טעות. זה סיפור ארוך אבל…" הם שמעו את דלת הכניסה נפתחת בחריקה קלה ואת קולו של מקס קרא בשמה. בטי השתתקה, מפנה את פניה לכיוון הפתח.

כמו תמיד, גם לאחר פרידה קצרה, היא הרגישה שבנוכחותו של מקס ליבה דופק בחזקה והיא נעשית מודעת יותר לעצמה, כאילו היא חיה יותר. מעולם לא סיפרה על כך לאיש, היא התביישה קצת בתחושותיה - הרי היא אישה בוגרת, נשואה והרה, ולא מתבגרת רומנטית.

פתאום היא התנערה בבהלה, כמעט מבלי משים עברה על איסור יחוד וכתוצאה מכך היא עומדת כאן, באמצע המטבח שלה, חבוקה בזרועותיו של גבר זר. היא נחלצה בבהלה מהזרועות המחבקות אותה ודחפה אותו ממנה והלאה. להב פירש את בהלתה כפחד מהגבר שנכנס זה עתה והתמלא זעם. "תישארי כאן." פקד עליה בסמכותיות וזינק החוצה.

הגעתי הביתה בשעת הצהרים עם שני ילדים שרופים קצת וילד אחד אפוי. הם היו שוב רעבים ומלאי מרץ יותר מהרגיל. אני הייתי מותש, חסר פרוטה ושרוף. אני לא יודע איך, אבל למרות כל המאמצים אני תמיד נשרף קצת, בעיקר ברגלים. ואניה אסף אותם מידי בחניה, צחק מתלונותיי על השמש ויוקר המחיה ושלח אותי לנוח בבית. "אנחנו נטפל בהם עד מחר," אמר לי בטוב לב, "לך לנוח קצת."

הוא בילה עם אמונה במיטה, ובכל זאת היה רענן ועליז. איך לעזאזל הוא מצליח להראות כל כך נמרץ אחרי שהיא הוציאה לו את המיץ כל הבוקר? לא העזתי לשאול. מאושר שנפטרתי ממשימת הרחצה של הנודניקים הקטנים השתרכתי הביתה. ממצמץ מהמעבר מאור חזק לאפלולית שבבית, המתנתי בכניסה במשך כמה שניות עד שעיני יסתגלו לאור.

"בטי אני בבית." קראתי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח, עדיין עיוור למחצה הרגשתי תנועה של גוף אנושי בפתח המטבח , וידעתי מיד שזו לא היא. הגוף היה גדול מידי וגם הריח לא היה של בטי.

לפני שהספקתי להתפלא שמעתי גבר מקלל ברוסית, "לך כל הרוחות בן זונה מסריח!" אמר במבטא ישראלי קשה שגרם לקללה להישמע מרושעת עוד יותר, ונתן לי אגרוף ישר בבטן.

גנחתי והתקפלתי, זה נורא כאב. רציתי לשכב על הרצפה ולילל מכאב, אבל במקום זה ניסיתי להסתער עליו. לא חשבתי מה אני עושה, זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית של חייל. תוקפים אותך ואתה תוקף חזרה, ככה לימדו אותי, וברגעים כאלה הגוף מגיב מעצמו, בלי שייתן למוח להפריע.

בטי הופיעה, וכמו תמיד, שוכחת כל מה שהסברתי לה, נדחפה ביני ובין הזר, מפרידה בינינו בגופה, מאלצת אותנו להפסיק את ההתקפה ולהתרחק זה מזה.

"בטי!" צעקנו יחד בדיוק באותו טון, ספק נרגז ספק מודאג. הוא נסוג לאחור לכיוון הסלון ואני נשענתי על הקיר וניסיתי לנשום נשימות עמוקות. בדקתי את עצמי, מקווה שלא שברתי כלום, כאב לי נורא. אני לא יודע למה חשבתי שהיא תתרגש או תיבהל מהצעקות שלנו, במקום זה היא הטיחה ארצה את מגבת המטבח שאחזה בידה ונתנה לנו שטיפה הגונה.

"נמאס לי כבר!" צרחה, "נמאס לי מגברים שמתפרצים לכאן וחושבים שמותר להם להרביץ ולהשתולל! נמאס לי מכולכם! חראים שכמוכם! נשבר לי הזין מכם!"

אף פעם לא שמעתי אותה צורחת בצורה כזו או מקללת ככה. הפנים שלה היו אדומות ועיניה הבריקו וירו ניצוצות זהב. היא נראתה נהדר.

ראיתי שגם הבחור השני חושב ככה. עכשיו ראיתי אותו טוב, גבר רזה, קטן קומה ובהיר עור, שערו שחור ועיניו הצרות, כהות ועצובות קצת. מיד כשראיתי אותו חיבבתי אותו. ככה זה אצלי, כל אדם שמצא חן בעיני ממבט ראשון - וזה קורה לעיתים רחוקות - התגלה כאדם הגון.

בטי הפסיקה לצעוק, ועברה למעשים, היא בעטה בקיר, אבדה את שיווי משקלה וכמעט נפלה. זו אחת הבעיות של אישה בהריון, כל שיווי המשקל מתערער כי נקודת הכובד של הגוף משתנה. תפסתי אותה לפני שנפלה וחיבקתי אותה. היא נצמדה אלי והתחילה להכות את גבי באגרופים קטנים וקשים.

"די, די כבר," ניסיתי להרגיע אותה ואז זה קרה, פתאום היא פרצה בבכי, מתייפחת בזרועותיי, אנקות הבכי מטלטלות את כל גופה כאילו נסחטו ממנה בכוח.

לקחתי אותה למיטה והשכבתי אותה בעדינות, חולץ את נעליה ומכסה אותה בשמיכה. היא הותשה מהבכי ונרדמה מיד, ריסיה עדיין רטובים מדמעות. מותשת אחרי לילות של שינה טרופה רצופה חלומות זוועה.

"מה שלומך מישקה?" שאלתי אותו ברוסית כשאני סוגר את דלת חדר השינה מאחורי. הוא עמד באמצע הסלון מביט בנו בשתיקה, פיו קפוץ והדוק בכעס ועיניו - חרכי ירייה בחומת אבן.

"למה הרבצת לה? חרא נאצי שכמוך!" ענה בזעם וניסה להכות אותי שוב. הפעם כבר נזהרתי וחמקתי ממנו. "בוא נצא לריב בחוץ כדי לא להפריע לה." אמרתי לו, מקפיד להישאר שליו ולא להתעצבן. כבר ידעתי שליד מישקה להב עדיף לא לצאת מהכלים.

אין לי מושג מה היה שם המשפחה של מישקה כשהגיע לישראל כילד, אי שם בתחילת שנות השבעים, אבל הוא התגייס כמיכאל להב ובזכות עבודה קשה, משמעת עצמית וכושר ארגון מופלא הוא עשה קריירה צבאית מפוארת כמנהל גף תחזוקה של כנף אחד בחיל האוויר.

נפגשנו בזמן התרגיל השנתי שנועד לתיאום כוחות בין הירוקים לבין הכחולים. אולי עם ירוקים אחרים זה עבד, אבל לא עם גולני. לא סבלנו את הכחולים ולא הסתרנו את זה. אנחנו הזענו בחוץ, רצים על הג'בלאות, אוכלים אבק ומקבלים יבלות, והם ריחפו מלמעלה וצחקו עלינו. מה הפלא ששנאנו את השחצנים האלה עם מדי הדקרון הבהירים שלהם והנעלים החצאיות. השמועה אמרה שעוד בבקו"ם הם גייסו את כל היפות, משאירים לירוקים את הבנות עם גזרת הקיטבג והפרצופים העקומים.

נפגשנו בתדרוך המקדים לפני התרגיל, וברגע שאמרתי לו שהוא יכול לסמוך עלי והכל יהיה בסדר, הוא התפרץ בכעס ואמר לי שכל פעם שמישהו מגולני אומר לו לסמוך עליו הוא יודע שהעסק יידפק ושום דבר לא יעבוד כמו שצריך. כולנו היינו עייפים ומתוחים בגלל התרגיל, כל השבוע לא ישנו ולא אכלנו כמו שצריך, בלי לחשוב פעמיים הטחתי בפניו שגם אני חושב ככה על ה'סמוך' של הכחולים.

הויכוח עמד להידרדר למכות, ברגע האחרון להב התעשת, נשם עמוק והתנצל בפני. זה היה קשה, במיוחד באווירה רווית הטסטוסטרון ששררה באוהל הפיקוד. הוא עמד בזה כמו גבר, ורק שמץ של מבטא רוסי, שרק אני הבחנתי בו, התגנב למשפט האחרון שלו, מסגיר את מוצאו.

מיד קבלתי את התנצלותו והחזרתי לו התנצלות. הערכתי את האומץ והאיפוק שלו גם אם שאר הטיפשים סביבי חשבו שהייתי צריך ללכת איתו מכות.

התרגיל היה מוצלח, הכל דפק בדיוק כמו שצריך. אחר כך הוא טרח לחפש אותי ולהודות לי. שתינו יחד בירה ונפרדנו כידידים. הוא היה מבוגר ממני בערך בעשר שנים, קטן קומה ודק גזרה, אבל קשוח. שוב לא הייתי בטוח שהוא באמת רוסי. השם שלו והמבטא שלו היו ישראלים למהדרין. אולי טעיתי כששמעתי שמץ של מבטא רוסי, הייתי עייף ומתוח, ומה זה משנה בכלל?

דיברנו בעיקר על מה שנעשה באזרחות ולפני שנפרדנו הוא לחץ את ידי ואמר ברוסית במבטא ישראלי, "כשניפגש באזרחות מקסים תוכל לקרוא לי מישקה." חייך והסתלק.

הוא הכיר אותי מיד למרות שכבר עברו כמה שנים מאז התרגיל ההוא. הוא לא השתנה הרבה, קו השיער אולי נסוג מעט ונוספו כמה קמטים סביב העיניים. היה משהו צעיר וחופשי יותר בהתנהגותו, אולי בגלל שכעת הוא היה אזרח ואולי בגלל שהיה רווק.

ישבנו על הספסל מתחת לחלון המטבח ושתינו בירה. "למה הכית אותה?" הוא חזר ושאל בצער, "אף פעם לא חשבתי שאתה הטיפוס לזה, היית שיכור או מה? אם אתה לא רוצה אותה אני אקח אותה וגם את הילד." נהדר, כולם מתנדבים לקחת ממני את בטי, איפה הייתם כשהייתי תקוע עם כל מיני מכשפות נצלניות ובוגדניות כמו לאריסה?

התחלתי להתעייף כבר מלהסביר את הפנס של בטי לכל מיני אנשים. "מי שנתן לה את המכה הוא שמאלי ואני ימני. זה לא הייתי אני אלא אחיה הצעיר." סיפרתי לו בקיצור רב ככל האפשר את כל הסיפור על בטי והמשפחה שלה.

הוא הקשיב בשקט, עיניו הנבונות והכהות סוקרות את פני בריכוז. "ואגב," הוספתי, "היא אף פעם לא הייתה מאוהבת בך, זו הייתה מניפולציה של מיקי שרצה שהיא תבוא לגור איתו בתל אביב."

הוא קימט את מצחו. "מיקי שפירא, האמריקאי? הוא לא הומו?"

"כן, אבל בכל זאת הוא רצה שהיא תבוא לגור איתו למקרה שהוא ישנה את דעתו." עניתי, ושוב הרגשתי כמה ההסבר הזה שמיקי סיפק לי נשמע אבסורדי. "תשאל אותו, עוד מעט הוא יבוא לכאן. הוא מתארח אצלנו בחג."

להב נאנח, "עשיתי מעצמי אידיוט, שוב אני צריך להתנצל בפניך. איך אתה עושה לי את זה כל פעם?"

"סתם יצא ככה, בפוקס." התנצלתי. באמת נעשה לי לא נעים ממנו. לא כעסתי על האגרוף שהוא הכניס לי, במקומו הייתי עושה אותו דבר. "חשבת שהיא גרה עם גבר שמכה אותה?" שאלתי.

הוא השפיל את מבטו במבוכה והניד לאות הן, "היא הכחישה, אבל חשבתי שהיא פוחדת לספר לי את האמת. ראיתי את הפנים שלה וחשבתי ש… שומעים על כל כך הרבה מקרים כאלה ו…" הוא נאנח שוב והשתתק.

"באמת היית מאוהב בה?" שאלתי אחרי הפחית השלישית שלי. הייתי מיובש מהבריכה והבירה הטיבה את הרגשתי, הכאב בבטן כמעט ונעלם. להב שתה לאט יותר ועדיין היה בפחית השנייה.

הוא הסב את מבטו ממני, "כן, הייתי תקוע בנישואים מחורבנים והיא הייתה כל כך מתוקה ורעננה עד ש… זה לא היה רציני, אף פעם לא אמרתי לה כלום. מיקי צדק, עדיף היה לה לצאת מהחממה של הצבא." הוא עשה עסק גדול ממעיכת הפחית שבידו, מוציא את כל הזעם והתסכול שלו על הפח התמים.

מישקה היה אחד מאותם בחורים נמוכים וצנומים שלא עושים הרבה רושם ממבט ראשון, אבל אחרי שאתה מטיב להכיר אותם אתה מגלה שכוח רצון ואופי חזק שווים יותר משרירים תפוחים. הייתי בטוח שבטירונות הוא אף פעם לא ויתר והמשיך לרוץ קדימה גם כשאנשים הרבה יותר חזקים ממנו פיזית נשברו.

אני לא יודע מה קרה לי, במקום לכעוס ולהתעצבן ריחמתי עליו. "אתה עוד אוהב אותה?" שאלתי ברוסית.

הוא הניד את ראשו לאות כן, והמשיך להתעלל בפחית הבירה, "התאהבתי בה מיד כשהיא נכנסה למשרד," אמר. כמה שהוא דיבר יותר רוסית ככה המבטא שלו איבד מנוקשותו ונעשה יותר רך ומתנגן. "בכלל לא היה אכפת לי אם היא פקידה טובה או לא, רק רציתי להחזיק אותה לידי. הייתי די מופתע כשגיליתי כמה היא מוכשרת. היא אף פעם לא עשתה שגיאות כתיב וכשהיא ניסחה מכתב זה היה פשוט תענוג. אחרי שהיא הלכה לקחתי שלושה ימי חופש וביליתי אותם מתחת לשולחן, שיכור כמו חזיר."

הוא גמר לקמט את הפחית שבידיו ועבר לבאה בתור, "התגרשתי לפני שנה ומאז אני חוגג, מחליף בחורות כמו גרביים. גם בגיל עשרים זה לא מצא חן בעיני, אני לא יודע למה אני מנסה שוב בגיל ארבעים. זה לא מציאה כזו גדולה לנסות לזיין כל מה שזז." סוף סוף הוא עזב את הפחית האומללה והביט לי בעיניים, "יש לך משהו נורמאלי לשתות?" שאל, עכשיו המבטא שלו נשמע כבר לגמרי טבעי, וכל אחד היה יכול לשמוע שהוא מסנט פטרוגרד.

הכנתי כריכים עם בשר כשר, אבל טעים. הלחם היה לחם שבטי טרחה לקנות במאפיה רוסית, במיוחד בשבילי. לשאר בני הבית לא היה אכפת לאכול לחם ישראלי בטעם צמר גפן.

מזגתי לנו וודקה ותוך כדי אכילה ושתייה סיפר לי מישקה קצת על עצמו, סיפור רגיל ופשוט ששמעתי כבר כמה פעמים בגרסאות שונות. עלה כילד קטן עם אבא ואימא ושתי סבתות, גרו בדירה קטנה בחיפה, חיו חיי עוני והשקיעו הכל בילד. הוא עשה הכל כדי להיות ישראלי, להפוך לאחד מהחבר'ה, ובדרך הפנה גב למשפחה ולזיכרונות משם. "פעם זה לא היה כמו עכשיו, שהעולים מרוסיה לא מתביישים, צוחקים מהישראלים, באים בטענות למדינה והולכים עם צלב בלי בושה," חזר על סיפור מוכר שכבר סופר פעמים רבות. "אבא שלי לא יהודי ואנחנו כל כך התאמצנו להסתיר את זה, אפילו לסבתא לא הרשינו לחגוג כריסמס וצעקנו עליה כשהיא הצטלבה." 

"אז ניסית להפוך ממישקה הרוסי למיכאל הישראלי, יפה הבלורית והתואר, ובדרך רמסת קצת את סבתא?" שאלתי בחיוך עוקצני. כבר הייתי שיכור קצת וזה תמיד עושה אותי מרושע.

מישקה לקח עוד פרוסה, "זה טעים, אתה בטוח שזה כשר?" שאל.

צחקתי, "כן, אשתי היקרה היא בת של רב. הכל כשר, אבל היא יודעת לבשל ועושה מאמצים שאני אוהב את האוכל שלה."

המחשבה על בטי גרמה לו לגנוח כמו חולה. "איך לך מושג איזה מזל יש לך." מלמל לתוך הכוס שלו ושתה עוד כוס אחת. דווקא כן היה לי, אבל לא היה טעם לספר לו, הוא כבר היה מספיק מדוכא גם ככה.

"עד שהגעתי לצבא כבר קברתי את מישה זלבסקי סופית," חזר מישקה לסיפורו, "שיניתי את השם, נפטרתי לגמרי מהמבטא הרוסי, והחבאתי את ההורים בבית אבות. הסבתות כבר נפטרו ואני לא עליתי לקבר שלהן אפילו פעם אחת מאז שהתגייסתי. מצאתי לי בחורה, צברית כזו, קיבוצניקית שזופה, ופתחתי דף חדש, אבל..." הוא נאנח, "בשנת שמונים ותשע החומה נפלה, העולים החדשים התחילו לבוא, ומישה התעורר ורצה לצאת."

הוא שפשף את לחייו בכפות ידיו, דמעות החלו לזלוג על פניו החיוורים "אני הכי שונא את השירים האלה בעברית, עם המנגינות הרוסיות המתוקות והמגעילות האלה שהם כל כך אוהבים לשיר. עוד יותר אני שונא את ריקודי העם שלהם, החיקויים העלובים האלו לריקודי עם רוסיים, ולמה אף אחד מהם לא יודע לשתות כמו גבר אמיתי?"

משכתי בכתפי, הסכמתי איתו, אבל לא הייתה לי תשובה. פתאום נזכרתי שעוד מעט יחזרו התאומים הביתה. הם ימצאו אותי כאן, שיכור לגמרי, יושב עם אדם זר, שיכור עוד יותר. נבהלתי כשחשבתי על מבטו הלגלגני של אדם ועל הבעת פניו של הילל כשיראו אותי ככה. 

מישקה לא שם לב והמשיך להשתפך, "ואז, אחרי שחשבתי ששום דבר לא כבר לא ישתנה, אשתי שנאה אותי כי היא תפסה שאני סתם חתיכת זיוף, והילדים שלי לא הכירו אותי בכלל כי השקעתי את כל הזמן והמרץ שלי בעבודה, פתאום אתם באתם, העולים החדשים, חצופים כאלה, מלאי טענות, מותחים ביקורת על כל דבר, צועקים דברים שאנחנו רק חשבנו בשקט בלב, לא מנסים בכלל להשתלב."

הוא קם ממקומו והחל לנאום בקול, מניף את ידיו כמו מטיף בכנסיה "בניתם לכם גטו רוסי ואתם יושבים שם עם האף למעלה, צוחקים מהעולים שבאו קודם, מזלזלים בכל מה שהשגנו, שום כבוד להיסטוריה של המקום הזה, שום רגש, רק לחטוף מה שאפשר ולברוח מכאן לאמריקה, לא מנסים בכלל להבין."

את המשפטים האחרונים הוא כבר צעק, עומד מתנדנד, עיניו זולגות דמעות ופניו חיוורות כפני מת. התאומים עם חאתם ושיר התפרצו פנימה, צועקים שהם מתים מרעב, זורקים תיקים ונעלים לכל הכיוונים, מדליקים את המערכת ושמים מוזיקה צעקנית, מתנהגים כאילו הבית שייך רק להם.

כל הפיוזים במוח עפו לי מעצבים, אמרתי להם שיסתמו כי בטי ישנה ושייקחו לעצמם לבד אוכל ויעופו לי מהעיניים. הם השתתקו, נדהמים מהכעס שלי ומהשמות שאני והאורח שלי עשינו בוודקה. לא טרחתי להציג בפניהם את להב, הוא היה שיכור מכדי להבין מה קורה סביבו. בתקווה שהוא לא מהטיפוסים שמקיאים אחרי השתייה, לקחתי אותו לחדר האורחים שלנו, והשכבתי אותו במיטה. המאמץ התיש אותי, התיישבתי לידו וניסיתי לחשוב מה לעשות עכשיו.

מיקי שרבב את ראשו הבהיר לחדר, "מי זה? מה קורה כאן? הפחדת את הילדים, אתה שיכור?"

הוא התיישב לצידי על המיטה ובחן את פניו של מישקה. "זה להב." אמר, מופתע מאוד, "מה הוא עושה כאן, הוא בסדר?"

"לא מיקי זה לא להב, זה מישקה זלבסקי הקטן שניסה לקבור את עצמו בתוך מיכאל להב - קצין של חיל האוויר הישראלי."

הנפתי לעומתו את אצבעי ונופפתי בה מול פניו, "הוא לא הצליח והמסקנה היא שאסור לקבור מישהו שלא מת לגמרי, הוא עלול לצאת פתאום ולהרוס את כל מה שבנית על הקבר שלו."

מיקי חייך וליטף את שערי, "אולי הוא היה צריך לסגור אותו בארון ולתת לו לצאת מידי פעם לטיול בגן העצמאות." אמר בגיחוך, "אצל גיא למשל זה עובד די טוב."

"כן," הסכמתי, "ארון יפה כזה, מקושט בכל מיני בחורות עם בטן חשופה ותלתלים פרועים. סקסיות כאלו, כמו הבחורות הישראליות. איך זה שהבחורות כאן כל כך סקסיות מיקי? אפילו אחרי שהן נעשות אמהות שמנות עם המון ילדים חצופים הן נשארות סקסיות, עם השדיים הגדולים שלהן והישבנים המפוארים האלו," ניסיתי להדגים לו בתנועות ידיים כמה מפוארים בעיני הישבנים של האימהות הישראליות וכמעט שנפלתי מהמיטה

מיקי נחנק מצחוק, "שוב ערבבת וודקה עם בירה," אמר, "אולי הפעם תקבל הנגאובר," הוסיף בקול מלא תקווה.

"אומרים חמרמרת, לא הנגאובר," אמרתי בחומרה, הנחתי את ראשי על הכרית ונרדמתי מיד.

קמתי בלי כאב ראש ואפילו זכרתי כל מה שמישקה סיפר לי. הוא, לעומת זאת, התנהג כאילו שכח הכל. קם בערב, התקלח, התגלח, לחץ בשתיקה את ידי, נישק על לחיה של בטי, אמר תודה והלך לדרכו בלי שום מילת הסבר נוספת.

***

ביום שלישי הלכתי, כמו תמיד, לד"ר פאנוב. ספרתי לו כמובן על העסק עם עופר ועל להב ואחרי דיון ממושך על התגובות השונות של אנשים לטראומה עברנו איכשהו לדון בהבדלים בין העלייה של שנות השבעים לבין העלייה של שנות התשעים. הפעם נפרדנו בצורה תרבותית ואני החלטתי ללכת ברגל לתחנת האוטובוס ברחוב הרצל. את הרכב השארתי בצ'ק פוסט, לא היה שום סיכוי למצוא חניה אחרי הצהרים בחיפה. נוח היה יותר להגיע באוטובוס להדר.

הצצתי בחלון הראווה של חנות הפרוות מנסה להיזכר בקרירות של החורף במוסקבה, לא הצלחתי, היה לי נורא חם והחולצה נדבקה לי לגוף בגלל הלחות שבאוויר.

"פרידמן!" צעק מישהו, הסתובבתי ומישה השוטר זרק לעברי חפץ קטן ומתכתי. בלי לחשוב, באופן אינסטינקטיבי, תפסתי אותו בידי וגיליתי שאני מחזיק צרור מפתחות. מישה חייך אלי ולקח את מפתחותיו. "אתה ימני," הודיע לי בשמחה.

"אמרתי לך." אמר עובד שצץ פתאום מאחורי. הם עמדו וחייכו אלי בחביבות מדאיגה.

"רוצה לשתות משהו?" שאל עובד וטפח על שכמי. סירבתי בנימוס. רק זה חסר לי, שמישהו מהמכרים שלי יחליט לרדת מרחוב נורדאו, שם הם ישבו בדרך כלל, ויראה אותי שותה עם שוטרים.

"מה עם עופר נוימן?" שאלתי. הם לבשו בגדים אזרחיים ונראו כמו סתם שני חבר'ה, אבל הקפדתי להיזהר וזזתי ככה שאעמוד עם הגב לקיר, מה שבטוח בטוח.

"הוא יהיה בסדר גמור, הבטיח ללכת לטיפול. יש מין עמותה שעוזרת לבעלים שמכים נשים להפסיק להיות אלימים." אמר עובד, מביט בי בתשומת לב לראות אם אני מופתע. אכזבתי אותו ולא הייתי מופתע.

"אבל," נכנס מישה לדבריו "גם אם הוא יפסיק להכות נשים הוא עדיין לא יהפוך לשמאלי." הם השתתקו והביטו בי במבטים קרים וחשדניים של שוטרים.

הסתכלתי עליהם וחיכיתי שיגידו משהו, "אני לא מאמין שזה יעזור," הודעתי אחרי שהשתיקה נמאסה עלי, "אם הייתה לי אחות לא הייתי נותן לה להתקרב לאחד כמוהו, לא משנה כמה טיפולים הוא היה עובר."

עובד ומישה החליפו מבטים וכמעט שחייכו. "בוא, בוא," אמר מישה, "תכנס," הוא דחף אותי לקיוסק קטן שהיה דחוק בין חנות שטיחים לחנות צעצועים, מול תחנות האוטובוס של קו 36. בפנים היו כמה שולחנות רעועים מצופים פורמייקה מצולקת מכוויות סיגריות.

המוכרת - גרוזינית שמנה עם שפם ושיני זהב - לא טרחה לשאול מה אנחנו רוצים, נתנה לנו שלוש בקבוקי בירה רוסית ונעלמה מאחורי הדלפק שלה.

"אתה רואה, אנחנו לא בתפקיד עכשיו," אמר מישה ברוסית ופתח את הבקבוק. גם עובד פתח את הבירה שלו והקשיב, הפעם בלי להתלונן שמדברים רוסית והוא לא מבין כלום. "שוטר זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר," אמר מישה ולגם לאיטו, "כמו שאתה אוהב להשאיר את בית המלאכה נקי ומסודר בסוף היום, ככה אני אוהב לסגור את התיקים שלי עד הסוף. אתה מבין?"

עשיתי כן עם הראש ושתיתי גם כן. הטעם של הבירה החזיר אותי אחורה לתקופה שהייתי צעיר ותמים. אני כנראה מזדקן אם בקבוק בירה גרועה עושה אותי נוסטלגי.

"זו סתם סקרנות מקצועית," אמר עובד, ממשיך לפתח את הרעיון של מישה, אבל בעברית. "לאשתך יש פנס בעין, אבל לא אתה ולא עופר עשיתם אותו, אז מי כן?" הוא שתה קצת והשתעל.

"התיק סגור בעצם. אשתך, שתהיה בריאה, נתנה לחרא הזה מנה שהגיעה לו מזמן. אין תלונה אזרחית, אין עניין לציבור. אנחנו סתם רוצים לדעת." הם הביטו בי, מחכים בדריכות לתשובתי.

כאשר אבדתי, אבדתי, חשבתי לעצמי ובפעם הראשונה בחיי גיליתי מרצוני מידע לשוטרים. "זה היה האח שלה, הוא ראה שעוד רגע היא שוברת לנוימן את הראש עם האלה אז הוא..."

עובד קימט את מצחו, "האח השחרחר? זה שדומה לה? אבל למה ככה, ישר בפרצוף?" הזדעזע.

"הוא רק ילד," עניתי, "הוא נבהל ולא ידע מה לעשות. הוא מאוד הצטער אחר כך."

עובד נאנח והוציא את ארנקו. "הנה," אמר למישה ונתן לו חמישים ₪, "ואם כבר התחלנו," הוסיף והחזיר את הארנק לכיסו האחורי "אז הדקירה שלך... רק בשביל הסקרנות שלי…"

"התיק סגור וקבור, אפילו לא התערבנו עליו." הוסיף מישה ברוסית.

יש משהו מאוד משחרר בוידוי, לא פלא שהפטנט הזה החזיק מעמד כל כך הרבה שנים. "שטרית, הבחור השני, ניסה לחזר אחרי אשתי מזמן, עוד לפני שאני הגעתי לשם ו..." התחלתי להזיע מהבירה ומהמאמץ להסביר בצורה סבירה מה קרה שם. "הוא חטף פתאום קריזה והתנפל עלי עם הסכין שלו. אנחנו באמת חברים, לא יודע למה הוא שלף סכין פתאום." ניגבתי את פני הרטובות מזיעה בשולי חולצתי, למה אין כאן מיזוג לעזאזל.

"אולי בגלל שהוא גילה שהיא בהריון ממך?" הציע עובד בנימוס.

"אולי," משכתי בכתפי וגיליתי שלמרות שאני מדבר רוסית עובד מביט בי כאילו הבין כל מילה.

"הוא גם היה מאוד מתוח בגלל שהוא קיבל צו למילואים בלבנון." הוסיף מישה הסבר.

"הייתי משתלט עליו בלי בעיות כי הוא לא כל כך יודע איך נלחמים עם סכין," הסברתי, "אבל האישה שמעה את הצעקות ונכנסה פתאום באמצע, אז הייתי חייב…"

עובד חייך בשביעות רצון, "חבל שלא התערבנו," אמר למישה "אמרתי לך ששטרית לא היה דוקר אותו בגב, הוא לא הטיפוס לזה."

"הפלת את עצמך על הסכין כדי להגן על האישה," סיכם מישה, "ידעתי שהפציעה הזו משונה." הוא הרים את  הבקבוק בתנועת ברכה, "לחיי כל הנשים המתוקות!" אמר וגמר את הבירה שלו בלגימה ארוכה אחת.

השוטרים שילמו על הבירה בשטר שעובד נתן למישה ואנחנו יצאנו החוצה לרחוב הלוהט מחום. "אתה בחור טוב פרידמן," אמר מישה "אפילו שהחברים שלך אמרו שפעם ישבת בכלא בצבא הרוסי כי הרבצת למפקד שלך. אני מקווה שלא ניפגש יותר בנסיבות מקצועיות."

"החברים שלי?" הופתעתי, "החברים שלי דברו עם שוטרים? לא יכול להיות."

מישה ועובד החליפו מבטים וצחקו, "כל אחד מדבר עם שוטרים בסופו של דבר," אמר עובד בשביעות רצון.

"צריך רק לדעת איך ומתי לשאול." השלים מישה. הם לחצו את ידי וחצו את רחוב הרצל, נעלמים מאחורי השער של קופת חולים מכבי שהייתה פעם בית ספר אליאנס.

רק כשפתחתי את הלינקולן הלוהטת מחום נזכרתי ששוב לא הדלקתי את הנייד. פתחתי את כל הדלתות כדי להניח לאוויר החם לצאת החוצה ובינתיים צלצלתי למיקי לשאול מה נשמע אצלו. שמעתי ברקע את אלה פיצג'רלד שרה 'קריי מי אה ריוור' ולתדהמתי בטי ענתה. "מיקי טס מחר בבוקר לארה"ב," אמרה בלי שום הקדמות, "ואני עוזרת לו לארוז, איפה אתה?"

"אני תקוע במגרש חניה לוהט בצ'ק פוסט אחרי שעברתי חקירה במשטרה." ניסיתי לעורר את נקיפות המצפון שלה "ואת ומיקי מבלים לכם בדירה ממוזגת ושומעים מוזיקה. אתם גם בטח רוקדים, נכון?"

בטי גיחכה, "כן, וגם אוכלים גלידה שותים שמפניה." השלימה, "מה קרה? עובד ומישה שוב הציקו לך בקשר לסיפור עם שטרית? הם כבר תפסו מי באמת עשה לי פנס בעין?"

"לפעמים את מפחידה אותי גברת פרידמן." הודיתי והעזתי להיכנס לכבשן החם שרתח בתוך המכונית.

"השארתי את הילד עם ואניה ואמונה. בוא לכאן, גיא אצל ההורים שלו. נוכל לעבוד כל הלילה, תעזור לנו לארוז ולגמור את כל הגלידה שיש למיקי בפריזר." פיתתה אותי בטי בלי שום מאמץ. בדרך צלצלתי ללירז ולתאומים והודעתי להם שאני ובטי נשאר הלילה עם מיקי. כולם מסרו לו דרישות שלום ואדם ביקש שאנשק אותו בשמו.

***

מיקי תמיד נאם נאומים מלאי בוז נגד תרבות הצריכה המערבית, אבל בחדר שלו עמדו ארבע ארגזי קרטון ענקיים, מלאים באלוהים יודע מה. חוץ מזה היו עוד המוני קופסאות מפוזרות בכל הדירה הקטנה והמבולגנת שגיא ומיקי ריהטו ברהיטי קש זולים עם כריות צבעונית.

בטי ומיקי רקדו בתוך כל הבלגן לצליליו המדויקים והאלגנטיים של דיוק אלינגטון. מיקי העריץ מוזיקת ג'ז והיו לו המוני דיסקים עם המוזיקה הזו. שתי מזוודות גדולות ותיק נסיעות תפוח עמדו ליד הדלת. כל חפציו האחרים של מיקי היו כבר ארוזים, חוץ מהמערכת שלו, מערכת יקרה מאוד ואיכותית מאוד שעמדה במקום מרכזי בסלון, גם המחשב שלו עדיין לא היה ארוז.

בטי ומיקי שמחו מאוד לקראתי, יחפים ועליזים הם משכו אותי לדירה מחבקים ומנשקים אותי. מיקי עישן חשיש, ראיתי את זה מיד לפי החיוך שלו כשנישק אותי. אין לי מושג מה הוא נתן לבטי לשתות, אבל מיד ראיתי שהיה לה מצב רוח פרוע. שערה היה פזור על כתפיה ולא אסוף כרגיל והיא לבשה את השמלה ההודית  - שמלה צבעונית מבד דקיק מתנפנף, עם כתפיות ספגטי דקיקות מעוטרת בשוליה בשברי מראות מנצנצים. היא לבשה אותה לעיתים רחוקות ותמיד עם חולצה מתחת, אבל הפעם ויתרה על החולצה, חושפת את כתפיה הזהובות והחלקות, גם רגליה היו בלי גרביונים והיא נראתה נפלא, רק רצועות החזייה הפריעו. דחפתי את ידי למחשוף שלה ותוך כדי נשיקה פתחתי את הסגר של החזייה. לפני שהיא הבינה מה קורה החזייה כבר הייתה בידי. מיקי מחה כפים בהתפעלות ובטי הסמיקה קצת, אבל במקום למחות צחקה.

"שתיתי שמפניה ורודה," לחשה באזני, נשימתה מדגדגת את התנוך הימני, הרגיש יותר.

"את עושה את זה בכוונה." האשמתי אותה, מועך את הזקפה שלי אל גופה. היא צחקה ונישקה אותי שוב, בלי להתבייש ממיקי ששכב על מיטתו שנחבאה מאחורי סוללת הארגזים. מיקי הציץ מבעד לרווח שבין שני הארגזים הגדולים יותר וחייך.

"יש לי סחרחורת," אמרה בטי ונשכבה על המיטה לצידו של מיקי. הוא לבש רק מכנסים קצרים אדומים ומרופטים שזכרתי עוד מתקופת הטירונות.

"אני חייב להתקלח," אמרתי, "יש לך משהו בשבילי להחלפה?"

"בארון במקלחת," אמר מיקי, "תבחר לך מה שתרצה." הוא משך אליו את בטי ונישק את שפתיה והיא נענתה לו ברצון, מצמידה אותו אליה ומתעלמת ממני.

"כמה היא שתתה?" שאלתי בעודי מתפשט.

מיקי בחן את גופי בלי בושה, "אתה בקושי הולך לחדר הכושר," רטן באנגלית, "אז איך אתה נראה כל כך טוב לעזאזל?"

"הריצה אחרי בטי שומרת אותי בכושר," עניתי, "כמה היא שתתה?" חזרתי על שאלתי. היא שכבה כעת בעיניים עצומות, רגליה המורמות נשענות על ראש המיטה העשוי מקלעת קש. הבד הדקיק של שמלתה החליק, מגלה את ירכיה. כבשתי דחף לכסות אותן והתמקדתי בפניו של מיקי.

"אולי שתי כוסיות, אולי קצת יותר." אמר בלאות, "אבל זו סתם שמפניה ורודה מגעילה, אני שתיתי את הרוב, וגם עישנתי קצת," הודה.

"מה אתה אומר?" לגלגתי והלכתי לשטוף מעלי את הזיעה.

בטי אף פעם לא שתתה, בטח לא עכשיו כשהיא בהריון. במקום לכעוס עליה ועל מיקי חשתי מין דגדוג של התרגשות ורצון לדעת מה יקרה עכשיו. גיליתי את הגרביונים והחולצה שלה תלויים על מוט הוילון של המקלחת. בקבוק השמפניה הורודה עמד על השיש, היה בו עוד קצת נוזל ורדרד תוסס. שתיתי את מה שנותר. מיקי צדק, זו הייתה שמפניה מתוקה מגעילה. ברור למה בטי אהבה אותה.

יצאתי מהמקלחת לבוש מכנסיים קצרים עשויים בד לבן מבריק, לא דבר שהייתי בוחר לעצמי, אבל זה היה המכנס היחיד שעלה עלי.

בטי ומיקי היו במטבח, מחסלים קופסא של גלידה אמריקאית, וניל עם שבבי שוקולד ואגוזים. את הגלידה הם שטפו בליקר שוקולד. הרגשתי בחילה רק מלהסתכל עליהם.

"מקס המסכן, זה מתוק מידי לטעמך." אמרה בטי, "אתה בטח רעב, אני אכין לך חביתה עם פטריות." היא קמה, צחקקה ומיד התיישבה, "הקירות והרצפה זזים כל הזמן." התלוננה.

מיקי צחק ומזג ויסקי לכוס ענקית מלאה קוביות קרח. "שטויות בטי, אף אחד לא משתכר משתי כוסיות של שמפניה ולגימה של ליקר שוקולד."

בטי ניסתה שוב לקום ואני מיהרתי לאחוז בה בטרם תיפול. הושבתי אותה על שולחן האוכל ודחפתי ידיים מתחת לשפע הבד שכיסה את גופה מגלה למרבה שמחתי שהיא  בלי תחתונים. היא הייתה רכה וחמה כנגד גופי, נענית ברצון לידי שעברו על גופה, מפשקות את ירכיה ומחליקות על פטמותיה. חשתי אותן, קשות וחמות, מתחככות בחזי החשוף. נישקתי את כתפיה הזהובות ואת עורפה, לוחץ את זקפתי כנגד העיקול היפיפה של כרסה.

מיקי הביט בנו בשתיקה, לוגם מידי פעם מכוסו. הקול היחידי שנשמע היה קולן של קוביות הקרח, מצלצלות כנגד הזכוכית.

הייתי מרוגש נורא, פחדתי ועם זאת חשתי מעין תחושה של דג'ה וו. כבר הייתי פעם במצב כזה, כבר הרגשתי פעם עיניים של גבר נחות על גבי בעוד אני מתענג על גופה של אישה.

הנחתי את ידי מתחת לעכוזה של בטי והרמתי אותה, רגליה כרוכות סביב מותני וידיה לופתות את כתפי. היא לא מחתה אלא הצמידה את שפתיה אל שפתי, מניחה לי לשאת אותה בלי מחאה למיטה. נכנסתי לחדר השינה, שומע את קול הצלצול הענוג של הקוביות בכוסו של מיקי, עוקבות אחרי. הוא הלך יחף, חרישי כחתול, מביט בנו בלי בושה, כאילו היינו מחזה שנועד לתענוגו הפרטי. חשתי את עיניו על גבי, מוחשיות כמו אצבעות חמות מרפרפות על גופי. 

הנחתי אותה בזהירות על המיטה וחילצתי את גופה המעוגל והזהוב מתוך שפע הבד. הושטתי את השמלה למיקי שהניח אותה בזהירות על כורסת קש מרופטת שעמדה בפינה.

בטי שכבה על המיטה, שערה היפה פזור על הכר וידיה שלובות מאחורי ראשה. עיניה היו עצומות וחיוך קל נח על שפתיה הפשוקות. נהניתי להביט בה, שיער הערווה המתולתל שלה והשיער של בתי שחייה - שלא הרשיתי לה לגלח - היו בהירים משער ראשה ונצצו באור השמש השוקעת.

היא לא רמזה בשום צורה שהיא חשה בנוכחותו של מיקי שעמד בצד, חבוי למחצה בין הארגזים שהכילו את כל החפצים שצבר במשך שנות חייו בישראל.

"מקס," לחשה חרש ודחפה לכיווני את אגן הירכיים שלה כשהיא מפשקת לרווחה את רגליה, חושפת לפני את אבר המין היפה שלה. ידעתי היטב מה היא רוצה שאעשה, גם אני רציתי, אבל רציתי שהיא תבטא במפורש את רצונה. אהבתי לשמוע אותה מדברת אלי, והיא ידעה את זה היטב. 

עיניה נפקחו לרווחה, מביטות בי במבט מתגרה, "אני רוצה שמיקי יעשה את זה," הפתיעה אותי, "בוא מיקי, תנשק אותי כאן." ידה הקטנה רפרפה על השפתיים הכהות והבשרניות, מפשקות אותן בעדינות, חושפות את החלקים הוורדרדים והרכים שבפנים.

מיקי תקע את הכוס הריקה למחצה בידי וכרע על ברכיו על המיטה, מרכין את ראשו בין ירכיה הזהובות. הוא גנח, מופתע מהטעם, ודחף את ידיו אל מתחת לעכוזה, מרים אותה לעברו. בטי צחקקה באותו קול עמוק ששמרה רק לחדר המיטות. "למה שניכם לבושים?" שאלה.

משכתי את המכנסיים מעלי ונשכבתי לצידה. מיקי התעלם מדבריה והמשיך לטעום אותה, מלקק את ירכיה, את בטנה ואחר כך עולה לכיוון שדיה.

טפחתי על שכמו, "מיקי, תירגע," אבל באותו מידה יכולתי לנסות ולהרגיע את גלי הים. הוא התעלם ממני והמשיך במעשיו, משפשף את אברו בירכה מוצץ את פטמותיה, עד שבטי דחפה אותו מעליה והשכיבה אותו על גבו, מושכת מעליו את מכנסיו. הוא עזר לה כשהוא מביט בה בהערצה, ונאנח כשנגעה בזקפה שלו.

ראיתי אותו ערום המון פעמים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הזין שלו עומד. האיבר הורוד שלו הזדקר מתלתלי הערווה הבלונדינים ישר כמו חץ. לקחתי אותו בפי בעוד בטי מנשקת אותו על פיו, מחליקה על גופו, מעבירה את ידיה על צלעותיו בטנו וירכיו, "מאז המעצר היית עם מישהו?" שאלה בעדינות, מביטה ישר בעיניו.

הוא ליטף את לחיה שעדיין לא החלימה לגמרי. "לא מתוקה," אמר וסוף סוף העיז להביט בי, "לא העזתי," אמר בלחש לשנינו, "לקח לי כמעט חודש עד שהעזתי לאונן. אני פוחד מקס." ידו מצאה את ידי, לחצתי אותה בכוח ונישקתי אותו על שפתיו בעוד אשתי מתיישבת עליו.

הוא גנח ורעד, לופת בחזקה את ידי. בהתחלה בטי רק ישבה עליו בשקט, מניחה לו להירגע, ואז, מחייכת לעצמה החלה לכווץ את שרירי האגן שלה סביב אברו של מיקי. הבחור המסכן שלא שיער מה עומד לקרות הגיב כאילו חושמל.

"ישו המתוק," לחש, "אלוהים אדירים, ישו המתוק שלי!" בטי החלה לנוע לאט לאט בתנועות סיבוביות. מיקי גנח ויבב ואז משך את ראשי אליו ונישק את פי בכוח.

אף פעם לא התנשקתי ככה עם גבר. רומן לא הצליח לשכנע אותי להניח לו להכניס את לשונו לפי כאילו הייתי בחורה, אבל הפעם לא התנגדתי. הנחתי למיקי לחקור בלשונו את פי, מגלה להפתעתי שנשיקה מגבר אינה שונה מנשיקה של אישה, והיא נעימה באותה מידה.

בטי לקחה את ידי והניחה אותה בחיקה, ליטפתי את הדגדגן שלה בעדינות ממשיך לנשק את מיקי וכבר לא ידעתי איפה היא נגמרת ומיקי מתחיל. היא גמרה בבת אחת ומיקי כמובן לא החזיק מעמד וגמר מיד אחריה.

בטי ירדה מעליו ופנתה אלי, מושכת אותי אליה, סוגרת את רגליה ומהדקת את אברי אל החמימות הלחה שבין רגליה. היא גמרה שוב והפעם הגיע תורי לירות את זרעי בתוכה מערבב אותו בזה של מיקי. המחשבה על הזרע שלנו מתערבב בתוכה נעמה לי מאוד. כרעתי על ברכי וליקקתי את הרטיבות בין רגליה, גורם לה לגנוח ולרעוד.

"לא מקס," לחשה וניסתה להדוף אותי ממנה, "אני לא יכולה עוד פעם."

"את כן יכולה," עניתי בקשיחות והתחלתי ללטף את עכוזה, הרטיבות שלנו עלתה על גדותיה, מרטיבה את שיער ערוותה ונזלה לחריץ הישבן שלה.

החדרתי את אצבעי לפי הטבעת הרטוב שלה והיא הפסיקה להתנגד והתפתלה סביבי, דוחפת את פטמת שדה לפיו של מיקי ששכב עד כה בשקט, מביט בנו כשעיניו קרועות לרווחה. הוא דחף את ידו בין רגליה, מוצץ את פטמותיה מחדיר את אצבעותיו לכוס הלח שלה ומתחכך בי.

לכל הרוחות, שוב הייתה לו זקפה, הוא סילק את ידי וחדר לעכוזה, גורם לה ליבב מהנאה. הפעם זה לקח יותר זמן, אבל בעזרת ידי ופי הם שוב גמרו יחד וצנחו לצידי רטובים מזיעה, מחייכים באושר.

"למה לא אמרו לי שזה כל כך טוב?" שאל מיקי, מלטף את מצחה הלח של בטי ומסיט את שערה מפניה. היא נישקה את אצבעותיו, התהפכה על צידה, נישקה את כתפי ונרדמה מיד כשהיא שוכבת בטבעיות גמורה בין שנינו.

חייכתי אליו, "היית איתה לבד כל כך הרבה זמן, למה לא עשית כלום?"

מיקי התיישב והביט בי ברצינות, "ניסיתי, אבל נורא פחדתי, הרגשתי מגושם ואידיוטי כל כך, ובטי בכלל לא עזרה לי, היא פחדה עוד יותר ממני. הפעם זה פשוט זרם. בסוף כבר לא ידעתי איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמר. למה אף אחד לא אמר לי שכוס זה דבר כל כך טעים? למה הסטרייטים שומרים את זה בסוד?"

התחלתי לצחוק, למרות שלא שתיתי כלום הרגשתי מסוחרר, אולי מרוב רעב. "סוד? איזה סוד? אנחנו מדברים על זה כל הזמן. אתם פשוט לא מקשיבים."

"בוא נשתה משהו. אני מת מצמא ואתה בטח רעב," אמר מיקי. התיישבנו במטבח, הוא שתה מיץ מנגו ואני אכלתי חביתה שהכנתי לעצמי, לובש סינור מפוספס על גופי העירום.

מיקי חייך, "התחת שלך הוא הדבר הכי סקסי שראיתי בימי חיי," אמר וליטף אותי. "ואני חשבתי שבטי כבר הצליחה להעביר אותך לכוחותינו." חייכתי אליו.

"לא, אבל עכשיו אני מבין יותר טוב את גיא." ענה מיקי, "כולן כל כך טעימות?"

"בטי היא משהו מיוחד, אבל בעיקרון כן. והן גם נהנות יותר ומסוגלות לגמור יותר פעמים. למה אתה חושב שאנחנו פוחדים מהן כל כך?" עניתי והתחלתי לטרוף בתאבון.

"כל זמן שזה לא מקלקל לך את התיאבון." העיר מיקי ושנינו צחקנו שוב כמו אידיוטים.

"בעצם תמיד ידעתי שרק בעזרתך אני אצליח להיות איתה," גילה לי מיקי וגנב לי קצת מהחביתה. "פתאום יש לי תאבון," אמר בקול מופתע.

הכנתי לו עוד חביתה, מיקי איבד יותר מידי משקל בזמן האחרון ושמחתי להאכיל אותו. "למה אתה מתכוון?" שאלתי, בעודי שובר את הביצים לתוך המחבת.

מיקי חייך וכמו תמיד כשהיה שיכור התחיל לספר לי דברים שלא הייתי צריך לדעת, "בטי תהרוג אותי, נשבעתי שזה יישאר סוד, אבל מאז שהיא ראתה אותך עם לאריסה היא פיתחה מין אובססיה כלפיך, בעיקר אחרי שנרדמת לה על המיטה כשלאריסה שוב הבריזה לך. בגלל זה עברתי איתה לחיל האוויר. נמאס לי כבר לשמוע כמה אתה חמוד ומגניב וסקסי. ידעתי את זה לבד, לא הייתי צריך לשמוע את זה גם מבטי."

"למה לא ספרת לי כלום?" מחיתי, המחשבה שיכולתי להיות עם בטי עוד לפני הנסיעה האומללה לאמריקה העלתה טעם של החמצה בפי.

מיקי חייך ונתן לי לשתות מהמיץ שלו, "כל זמן שהיית עם לאריסה לא היה טעם לדבר אתך. לא ראית אף אחד ממטר. אחרי שנסעת איתה הייתי בטוח שלא נשמע ממך יותר. מה קרה לך שם? למה נפרדתם?"

"כן מקס, מה קרה לכם באמריקה? שאלה בטי שהופיעה במטבח, לבושה גופיה לבנה שהגיעה עד אמצע ירכיה. פטמותיה הכהות בלטו דרך הבד הדק ופתאום נזכרתי שגמרתי רק פעם אחת ובעצם מתחשק לי עוד פעם. משכתי אותה אלי מעביר אצבע על פטמה כהה וגדולה, נהנה לראות אותה מזדקרת.

היא צבטה את ישבני החשוף, "הלילה עוד צעיר, קודם תספר." דרשה.

שמתי את החביתה בצלחת של מיקי, התיישבתי ומשכתי אותה לחיקי. "למה לא ספרת לי שמצאתי חן בעיניך כשהייתי עם לאריסה?" חקרתי.

"למה אתה עונה לי בשאלה?" החזירה לי מנה אחת אפיים.

בטי תמיד יכלה לנצח אותי בוויכוחים. חוץ מאדם איש מאתנו לא היווה אתגר רציני בשבילה. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לענות. עד עכשיו לא יכולתי לתאר לעצמי שאוכל לדבר על לאריסה, מצטלמת לסרט פורנוגראפי בחדר השינה שלנו, אבל הלילה הזה היה מיוחד, לילה שנועד לפריצת מסגרות ולחציית גבולות.

הזהרתי אותם שזה סיפור מכוער וסיפרתי להם הכל, כולל הבריחה המבוהלת שלי מהדירה והשוטטות הסהרורית שלי ברחובות המטונפים של עיר המלאכים. הם לקחו אותי למיטה, חיבקו וליטפו אותי, ושוב עשינו שלושתנו אהבה, הופכים באורח פלא לגוף אחד בעל שלושה לבבות שפעמו בקצב אחד.

***

נפרדנו לפנות בוקר ליד הכניסה לדירה. השמש עוד לא זרחה, ונהג המונית הביט במבט מנומנם איך מיקי מנשק את בטי ולוחץ את ידי. מיקי הכין לכל אחד מבני המשפחה קופסה מלאה מזכרות ממנו, והתעקש שאת המערכת והמחשב בטי תיקח לעצמה כדי שלא תשכח אותו. היא נחרדה מהרעיון שהוא מוותר על אוסף הדיסקים היקרים שלו, "אבל אתה תחזור מיקי?" שאלה ונצמדה אליו כאילו מעולם לא תיתן לו ללכת.

הוא נישק אותה שוב, "הלוואי ולא הייתי צריך לנסוע," לחש באנגלית, "אני אחזור ברגע שאוכל," הבטיח ונישק את לחיי, מסובב אותי כך שהנהג המשועמם לא יוכל לראות איך הוא מחדיר את ידו למכנסי ומלטף את ישבני. "תמסור ד"ש לד"ר פאנוב," אמר, "תגיד לו שאני מודה לו מאוד והצלחתי להתגבר על הבעיה שלי." הוא צחק, נופף לנו בידו ונעלם.

חזרנו לדירה וסידרנו הכל. נעלנו את הארגזים בחדרו של מיקי, שאר הדירה נשארה של גיא, הוחלט שאם החוזה על הדירה ייגמר לפני שמיקי יחזור ניקח את ארבעת הארגזים ונאכסן אותם במחסן שלנו.

"מקס," אמרה בטי, מקפלת את הסדינים הלחים והמקומטים ודוחפת אותם למכונת הכביסה. "מה שקרה הלילה זה דבר שקורה רק פעם בחיים, תבטיח לי שמעולם לא תספר על זה לאיש, אפילו לא לד"ר פאנוב." דרשה.

הבטחתי לה חגיגית לא לדבר על מה שקרה לנו עם איש ועד היום גם הצלחתי לקיים את הבטחתי.

אבא בא לעזור לנו לקחת הכל הביתה. הוא נכנס לחדר השינה של מיקי והביט סביבו בחשדנות. הודיתי לאל שהיה לי מספיק שכל להפוך את המזרון ולהסתיר את כתמי הרטיבות שהותרנו עליו, אבל לא היה מה לעשות בקשר לריח שתלה בחלל החדר הקטן והדחוס, ריח של זיעה ומין.

הוא הביט בי במבט מהורהר ונשם נשימה עמוקה, "אני אוהב את מיקי ואני אוהב אותך ואת בטי," אמר, "בבקשה אל תספר לי אף פעם איפה ישן כל אחד מכם הלילה, אני לא רוצה לדעת. אני מאחל לאבא של מיקי הרבה שנים ומקווה שמיקי יהיה בן טוב ויישאר לגור עם אבא ואימא שלו עוד הרבה זמן." הוא ליטף את לחיי שבערה ממבוכה ויצא, נושא את הקופסאות שלו.

אם הייתי טורח לכתוב יומן - מה שאני כנראה כבר לא אעשה אף פעם - הייתי שואל את עצמי איך זה שנפטרתי מסוד מעיק אחד ובמקומו קיבלתי סוד אחר. הנחמה היחידה שלי היא שהסוד הזה, המשותף לי ולבטי, מתוק יותר מכל הסודות הישנים שהבאתי מרוסיה, וגם זה לטובה, כנראה.