2. פיצוציית העליזים

עמית

איטן חזר מבוסטון עוד במוצאי החג. נוהג על כבישים מכוסי קרח, כשהוא נאבק בהשפעת האלכוהול ששתה ובהתחלת שפעת. הוא לא התקשר אלי לפני שיצא לדרך, כנראה רצה להפתיע אותי, או אולי לתפוס אותי על חם, דבר שהיה מקל על רגשות האשמה שלו על שהשאיר אותי לבד בכריסמס.

שום דבר ממה שאמרתי לא עזר, הוא אכל את עצמו בגלל החג המטופש הזה שמעולם לא חגגתי וגם לא התכוננתי לחגוג בעתיד. משום מה לא הצלחנו להיות סתם חברים. כשהיינו יחד הכל היה קיצוני ודרמטי. היחסים שלנו המשיכו להיות סחרחורת של קור וחום, עדינות וקשיחות, רוך וחיבה מצד אחד, לעומת התקפי רוגז, חוסר הבנה וסתם נבזות מצד שני. זה היה מעייף, חיכיתי בקוצר רוח לנסיעה שלו, רציתי קצת שקט מהבלגן הזה, והנה הוא צץ שוב בפתח הדירה, חוזר אלי כמו צ'ק בלי כיסוי.

הוא נראה חרא - פניו חיוורות, כתמי סומק על לחייו הרזות, משתעל ומצונן. תכננתי להעביר את החג בשקט עם הטרילוגיה של דוד שחר. פתאום התחשק לי לקרוא מחדש את כל היכל הכלים השבורים. להתענג על העברית הנהדרת ועל האווירה הירושלמית הקסומה שנשבה מהדפים, ובמקום זה נאלצתי להשכיב את איטן במיטה, להכין לו תה, למדוד לו חום. בקיצור, לשחק איתו ברופא וחולה, אבל באמת, לא בכיף.

אחרי יומיים הוא התחיל להתאושש קצת, ואפילו אכל מרק עוף שבישלתי בהדרכתה הטלפונית של אימא, זה יותר קל ממה שחושבים.

כשאבא שלו צלצל מבוסטון איטן ישן ולא רציתי להעיר אותו. הסברתי למר ברידג' שאיטן חלה בשפעת והוא נח עכשיו. להפתעתי מר ברידג' התחיל לצעוק עלי שאני שקרן ארור, לבנטיני משומן - לא יודע מה יש לבוסטונים מהכינוי האידיוטי הזה - ושאתן לו מיד לדבר עם הבן שלו, או שהוא שולח לי משטרה כל כך מהר עד שראשי יסתחרר.

כשהוא התחיל לספר לי איזה יהודון מלוכלך אני זרקתי את הטלפון הנייד על איטן הישן והסתלקתי משם. אני לא לוקח ללב אנטישמים, שיזדיינו. אבל האיש הזה שלא הכרתי ולא הכיר אותי, הצליח להעליב אותי. הוא לא ידע עלי כלום, אבל החליט שבגלל שאני יהודי שהגיע מהמזרח התיכון אני מהווה סכנה לבן היקר שלו.

"זה היה מעליב." השתפכתי באוזניו של ביג מק, היחיד שהיה פנוי לשמוע את התלונות שלי. היה לו נורא לא נעים למסכן הזה. הוא ניסה להתנצל בשם כל הנוצרים בארצות הברית והסביר שיש המון פלגים וכתות נוצריות. מק היה מוכן לפרט לי את ההיסטוריה והמנטאליות של כל אחת ואחת מהן, אבל ברגע ששמעתי את המילה הזו – מנטאליות, נזכרתי באדי, ובמה שעשינו בדירה של סבתא, והתחלתי לבכות.

כדי להירגע מהשיחה האיומה עם מר ברידג' לגמתי בירה שרק גרמה לי להיות יותר רגשני. בסוף נמאס להם ממני וטוויטו ביקש ממק לקחת אותי הביתה.

הגעתי לדירה, נשען על כתפו של מק, ומצאתי שם בלגן שלם. איטן ישב בפיג'מה על הספה והתווכח עם איש מבוגר וכסוף שיער שלבש חליפה נהדרת ורתח מכעס. הוא היה נמוך יותר ורחב יותר, אבל היו להם אותן עיניים, אותה שפת גוף ואותו אוצר קללות.

אבא שלו רצה לקחת אותו להיבדק בבית חולים והתנהג כאילו איטן הוא ילד מסומם ומבולבל, ואיטן חטף עצבים והתעקש שהוא לא הולך לשום מקום. האבא בדק בחשדנות כל כוס וצלחת שהיו על השולחן, מתנהג כאילו הדירה שלנו היא מאורת סמים, מרגיז את איטן עוד יותר. לצידו של איטן ישב צעיר שמנמן שבדק לו את לחץ הדם ואת הדופק וניסה להרגיע את הרוחות.

"מי אתם לעזאזל?" התפרץ עלינו מר ברידג'.

מק התכווץ מבהלה לצידי, אבל לי כבר נמאס מכול העסק הארור הזה. אני סמל בגולני או סמרטוט עלוב? "כמה נעים לראות אותך מר ברידג'." אמרתי בנימוס, "איך הצלחת להגיע כל כך מהר?" והושטתי לו את ידי ללחיצה. מופתע הוא לחץ אוטומטית את ידי.

"הוא נמצא בניו יורק כבר מאתמול," אמר לי איטן, "גם אשתו כאן." הוסיף ועצם את עיניו כאילו הרעיון שהוא והוריו נמצאים באותה עיר הוא קשה מנשוא.

"אני לא חושב שיש צורך ללכת לבית חולים מר ברידג'." אמר השמנמן "זו רק שפעת. נראה לי שהאדון הצעיר," הוא החווה לעברי, "טיפל בו יפה."

"ומה זה?" שאל מר ברידג', מרים את צלחת מרק העוף עם שאריות שקדי המרק בתוכה.

"אלו שקדי מרק אדוני," אמר איטן בעייפות, "זה מין קרוטונים שאנשים בישראל נוהגים לאכול."

אדוני? הבטתי בו בתדהמה. "אתה קורא לאבא שלך אדוני?" שאלתי בפליאה.

כולם הסתכלו עלי, מופתעים מהפליאה שלי, ומק השפן מצא שזו ההזדמנות שלו לברוח, אמר שלום והשאיר פס.

"הייתי מעדיף בכל זאת לעשות לו בדיקת דם." התעקש מר ברידג', מתעלם ממני, ופונה לשמנמן שהיה כנראה רופא. הלה הוציא בהכנעה מזרק ומבחנה והחל להפשיל את שרוול הפיג'מה של איטן שניסה להתנגד.

התיישבתי לצידו ואחזתי בו. "תירגע איטן, מה אכפת לך? שייקח לך בדיקת דם." ניסיתי לרצות אותו.

"זו פגיעה בפרטיות שלי!" צרח איטן, "ואתה שיכור." הוסיף בכעס, "כמה בירות שתית?"

"שתי פחיות מכבי," הודיתי.

"אף אחד לא משתכר רק משתי פחיות בירה." העיר אביו ובחן אותי בחשדנות. הוא בטח חשב שגם אני מסומם, האיש הזה היה לחוץ כמו אימא פולניה.

"הוא כן. הוא לא יודע לשתות." ירד עלי איטן שנרגע קצת והניח לדוקטור לקחת לו בדיקת דם.

כולם נרגעו קצת אחרי שאיטן הניח להם להקיז את דמו והתחלנו לדבר במקום לצעוק, אמרתי למר ברידג' שאני מבין שהוא דואג לילד שלו, אבל ההתנפלות שלו עלי הייתה מוגזמת לגמרי. הוא התנצל והסביר שאיטן התנהג בצורה מוזרה מאוד בזמן האחרון, ושהוא ואשתו חששו שיש לו בעיה של סמים.

"אני מתנהג בצורה מוזרה כי אני מאוהב, לא בגלל שאני מסומם." אמר איטן בקול השקט והיבש הזה שכבר למדתי להיזהר ממנו. אבא שלו פקח עיניים רחבות מבהלה, לדעתי הוא כבר ניחש מה הבן היקר שלו עומד להצניח עליו, "אני מאוהב בו." אמר איטן וכרך זרוע דקה ולוהטת סביב צווארי.

השתררה דממה מעיקה - האבא והרופא שתקו נדהמים, ואילו אני סתם ישבתי שם ורציתי להיקבר באדמה. איטן התעלם מכולנו והמשיך לקשקש, "הבעיה היא שהוא לא אוהב אותי, הוא רוצה לחזור הביתה לעשות מילואים," את המילה הזו הוא אמר בעברית, "ולמות למען המולדת הציונית."

"אני לא רוצה למות," אמרתי, "למרות שלא הייתי מתנגד להיות כמה שעות בקומה. לפחות עד שכל הפדיחה הזו תיגמר." את המילה פדיחה אמרתי בעברית.

בזמן האחרון מצאתי את עצמי מדבר במין שעטנז של עברית ואנגלית, כבר לא הופתעתי מזה שאיטן מבין את דברי.

"מה פדיחה?" צעק עלי איטן בזעם, "רצית שאני אצא מהארון, לא?" הוא התנהג בצורה ממש פראית. עיניו נצצו וחשתי ששוב עלה לו החום.

"כן, אבל לא ככה איטן, בחייך, להפיל עליו דבר כזה ככה…" ניסיתי לפייס אותו. אני שונא קטעים מביכים כאלה, ניסיתי להרגיע אותו למרות שבלב הרגשתי רצון עז להרביץ לאיטן וגם לאבא שלו, המעצבן. הלוואי ולא הייתי חוזר כל כך מהר לדירה.

מר ברידג' לא קיבל את החדשות על בנו היטב, הוא היה אדום כולו ובקושי נשם, מזל שהיה אתנו רופא. שני הגברים האלו, איטן ואבא שלו, עלו אחד לשני על העצבים. כבר עדיף משפחה כמו שלי שכולם מתעלמים זה מזה.

"אליס חשדה שאתה הומו כבר לפני שנים." אמר לבסוף, והמילים נתקעו לו בגרון, "חשבתי שזה עוד אחד מהרעיונות הטיפשיים שלה."

"אליס היא אימי החורגת." העיר איטן באותו קול יבש מבשר רעות. "האימא האמיתית שלי הסתלקה כשהייתי בן שלוש והשאירה אותי איתו. הם סיפרו לי על זה כשהייתי בן חמש עשרה, עד אז חשבתי שהפרה הסתומה הזו היא אימא שלי. איזו הקלה זו הייתה לגלות שהיא לא." אמר, וצחק צחוק נוראי שעשה לי צמרמורת.

"זה נורא ואיום," אמרתי, "זה הדבר הכי זוועתי ששמעתי בימי חיי. למה לא סיפרת לי?"

"כי לא." ענה, ועשה פרצוף של ילד בן שנתיים שמתעקש לא ללכת לישון.

נגעתי במצחו. "חזר לך החום," אמרתי, "חבל שלא דברת איתי על זה איטן," הוספתי בצער. הסיפור המשפחתי שלו הסביר הרבה דברים על האופי המוזר שלו.

"עדיף לא לדבר." הוא ענה בעקשנות, "הנה תראה מה קורה כשמדברים יותר מידי." ונגע בצלקת הדקה שנותרה על פדחתי, חבויה בין השערות.

דוקטור שטרן התכופף ובדק את ראשי, "חטפת חתיכת מכה." אמר, "מה קרה?"

"אני הכיתי אותו," סח איטן בשביעות רצון משונה, "הוא דיבר יותר מידי אז החטפתי לו."

מר ברידג' והרופא בהו בנו בפליאה. "זו הייתה תאונה," אמרתי, מקלל את איטן האידיוט בליבי. "סתם תאונה טיפשית. אני בסדר."

מר ברידג' קם ממקומו והחל להתהלך בסלון שלנו, נסער מאוד. "בבוקר עוד חשבתי שאתה מסובך עם סוחר סמים ישראלי שמתעלל בך וסוחט ממך כספים, ועכשיו מסתבר שלא הבנתי כלום. אתה הומו והמאפיונר הישראלי הוא בעצם בחור נחמד שמכין לך מרק עוף וחוטף ממך מכות."

הוא אחז את ראשו בשתי ידיו, "הכל באשמתי," אמר, נשמע בדיוק כמו אימא שלי, "הייתי צריך לספר לך שהיא עזבה אותנו ושאליס לא אימא שלך. חיכיתי יותר מידי זמן, הכל באשמתי, הרסתי אותך לגמרי."

נורא הצטערתי בגללו, הוא היה ממש אומלל. למה הורים מאשימים תמיד את עצמם בכל דבר שקורה לילדים שלהם? מר ברידג' התחיל לעסות את מצחו בכפות ידיו והתלונן על כאב ראש. אולי גם הוא נדבק מהשפעת של איטן. הרגשתי איכשהו אחראי לכל הבלגן מסביבי ועשיתי כמיטב יכולתי לעזור.

"מר ברידג', בבקשה." הושבתי אותו על הספה ליד איטן ונתתי לו אקמול. לאיטן נתתי אופטלגין. לעצמי לקחתי כוס מים, הייתי מיובש מצמא, והתחלתי להסביר לו שלחינוך של בן אדם אין שום קשר לנטיות המיניות שלו, ושראיתי הומואים שבאו מבתים מאושרים מלאי אהבה, בדיוק כמו שראיתי סטרייטים שגדלו בבתים הרוסים. פירטתי לפניו את התיאוריה של מיקי על הסולם של הנטיות המיניות, ועל מקומו של כל אדם על אותו סולם. אפילו ציירתי לו את הסולם הנ"ל על מפית, בדיוק כפי שמיקי עשה לי, והפצרתי בו שלא יאשים את עצמו, גם מפני שזה חסר טעם, וגם מפני שלהיות הומו זה לא פשע.

הוא הקשיב בשתיקה ואחר כך אמר לי שבכל זאת היה מעדיף שהבן הבכור שלו יתחתן עם אישה ויביא לו נכדים. "אני ממש מבין אותך." הסכמתי, "וגם איטן היה מעדיף לא להיות הומו, אבל אלו החיים. הוא כזה ודי." להפתעתי שלושתם ישבו על הספה כמו ילדים טובים והקשיבו לי בנימוס.

איטן כבר שמע את כל התיאוריות שלי והתחיל להשתעמם. הוא התחיל לנקר וכשנגעתי במצחו הרגשתי שהוא ממש בוער והחלטתי שהגיע הזמן להשכיב אותו לישון. לקחתי אותו למקלחת ורחצתי אותו. המריבה עם אבא שלו סחטה את כל כוחותיו. הוא ביקש שאעזור לו להתפשט, ואחר כך עמד ערום, מניח לי לקלח אותו כאילו היה תינוק. הלבשתי לו פיג'מה נקייה, החלפתי את כלי המיטה והשכבתי אותו לישון.

אחרי שאיטן נרדם דוקטור סטרן לחץ את ידי, אמר שיש לי כשרון טבעי לטפל בבני אדם והסתלק. היה כבר מאוחר והייתי רעב. הזמנתי את מר ברידג' לאכול איתי ארוחת ערב ולהפתעתי הוא הסכים, נעשיתי טבח לא רע במשך הזמן ונדמה לי שהוא נהנה מהאוכל. אני יודע שאני נהניתי, הסתדרתי איתו טוב יותר מאשר עם איטן, וכשאמרתי לו את זה הוא פרץ בצחוק. הצחוק והאוכל שינו אותו, ההבעה הזועמת נעלמה וגיליתי שסך הכל אני מחבב אותו. היה לו אופי גלוי וישר, מסוג האנשים שמסתכלים לך ישר בעיניים ואומרים בדיוק מה שהם חושבים. בדיוק ההפך מאיטן שהראש שלו עבד תמיד על העוקם.

מכל הדברים שבעולם דברנו דווקא על הצבא. סיפרתי לו קצת על מה שעשיתי בצבא, הוא היטיב להקשיב וסיפר לי ששירת בצבא בתקופת וייטנאם. מר ברידג' אמר לי שלפעמים, גם אחרי שלושים שנה, הוא נזרק חזרה לרגעים הגרועים שחווה, והזיכרונות הקשים הללו לא דוהים ולא מתעממים.

סיפרתי לו איך, בגלל מגבת ספוגה בדם, הרגשתי כאילו חזרתי אחורה במכונת זמן ואני שוב תקוע בבוץ הלבנוני. הוא הנהן בעצב ואמר שמידי פעם זה קורה גם לו.

"נורא מדכא לחשוב שאני אמשיך להרגיש ככה גם בעוד שלושים שנה." הרהרתי בקול.

מר ברידג' שאל בנימוס אם אני חייב לחזור לארץ ולהסתכן בעוד שירות צבאי.

"כן. אני חייב. אני חייל וזה חלק מהעסקה של להיות אזרח ישראלי." אמרתי בתקיפות, מצפה לעוד ויכוח מעייף מהסוג שאיטן הצטיין בו.

"אני מבין." אמר מר ברידג' בשקט, "אתה צודק לגמרי," הוסיף, "אבל אני יודע שאיטן לא מסכים אתך, הוא בטח מציק לך בגלל זה. הוא עקשן נורא."

מר ברידג' המסכן, גם הוא לא הצליח להסתדר עם הבן שלו, וגם הוא הרגיש אשמה בגלל זה ולא ידע מה לעשות. "איטן טיפוס קשה," אמרתי בעדינות, "זה שאתה אבא שלו לא אומר שאתה חייב להבין אותו. הוא לא בן אדם קל."

מר ברידג' נאנח ושתה עוד קצת בירה. "יש לו אופי דומה לזה של אימא שלו, המסכנה," אמר בעצב, "כולם אמרו שהיא לא מתאימה לי, אבל כל כך אהבתי אותה… הם צדקו כמובן, היא הסתלקה והשאירה לי את הילד. הייתי כל כך דפוק בגלל המלחמה שלא ידעתי מה לעשות. אחר כך התחתנתי עם אליס שהיא לא אישה רעה, אבל…" הוא שוב נאנח וחזר וביקש ממני סליחה על ההתנהגות שלו בטלפון.

היה מאוד קל לדבר איתו, חבל שלא יכולתי לדבר ככה עם איטן. נפרדנו בחמימות רבה. אחרי שהוא הלך מצאתי את הפתק שעליו רשם לי דימה את הטלפון שלו, פתק שטייל איתי בכל מסעותיי מאז השחרור. בדקתי שאיטן עוד ישן והתקשרתי לישראל. דברתי עם איזה ילד שאמר לי שדימה בעבודה, ותמר בצבא, ואדי אחיו הלך למילואים.

בקשתי שימסור ד"ש חם מעמית דגני ומדויד טוויטו מניו יורק, וסגרתי את הטלפון, מאוכזב. כשהחלקתי למיטה לצידו של איטן הישן הוא הסתובב ונצמד אלי מסבך את רגליו ברגלי. "דברת איתו?" שאל חרש בקול ערני לגמרי.

"עם מי? עם אבא שלך?" התעקשתי לא להבין את שאלתו. "כן, דברנו קצת. הוא די נחמד בעצם. אתה יודע שהוא היה חייל במלחמת ווייטנאם?"

איטן קפא לרגע ואז התהפך והפנה אלי את גבו, "כן, שמעתי על זה." אמר בקול מתנכר, "לילה טוב."

"אוף. אתה שוב מתנהג כמו בחורה לפני וסת." התרגזתי, "מה הבעיה שלך?"

"התקשרת לישראל, למה אתה מנסה לשקר לי?"

"זה לא עניינך. צא לי מהמרחב הפרטי." התעצבנתי.

הוא זז עוד קצת יותר רחוק ממני ושתק בעקשנות. הרגשת האשמה הכבידה עלי כמו אפוד ממולא עופרת. "נו, בוא כבר." משכתי אותו אלי, "עוד מעט תיפול מהמיטה. כן, התקשרתי אליו, הוא במילואים, לא דברתי איתו אלא עם אחיו הקטן. מרוצה?"

איטן דחף אותי מעליו והמשיך לשתוק. "אני מצטער נורא איטן. אני באמת מצטער." ליטפתי אותו. גופו היה קר למגע. "בוא אלי, אתה קפוא." חיבקתי אותו, מנסה לחמם את הגוף הדק שרעד בזרועותיי. בסוף זה נגמר בזיון, כמובן.

למחרת הוא חזר לשלוט בעצמו, הודה לי שטיפלתי בו ושהתנהגתי כל כך יפה עם אבא שלו.

השבוע שאחרי ראש השנה עבר בשקט יחסי, היה לנו רק ויכוח אחד סוער שהתחיל בגלל הערה תמימה שלי על חוסר התיאבון שלו. הוא התפרץ בזעם נוראי, זרק את צלחת האוכל על הרצפה וכל הלזניה שהכנתי נמרחה על הקירות של המטבח. עמדנו לוטשים מבטים זועמים זה בזה. אולי נשים יודעות איך להתמודד עם גבר עצבני שבמחי יד אחת הורס את כל ארוחת הערב ומטנף את המטבח, אני לא.

קיללתי אותו בערבית מדוברת והסתלקתי מהבית. כשחזרתי אחרי כמה שעות הכל כבר היה נקי, איטן ישב בסלון מול הטלוויזיה והעביר ערוצים בזעף.

כשנכנסתי הוא קם ממקומו וניגש אלי, מבטו מושפל וידיו מאוגרפות. "אני מצטער." זרק לי ופנה לחדרו.

תפסתי אותו בכתף, "איטן," ניסיתי בטוב, "מה קרה? למה אתה כזה? מה הבעיה?"

"זה כלום, יש לי קצת בעיות בעבודה, הכל בסדר." מלמל בצורה לא משכנעת. חיבקתי אותו, מתעלם מניסיונותיו החלושים לדחות אותי ולקחתי אותו למיטה.

"לא, אני לא רוצה." מחה כשהפשטתי אותו, הוא איבד המון משקל בזמן האחרון, גופו הצנום נראה שקוף, אולי הוא נעשה מכור לסמים? בדקתי את עורו החיוור, מחפש סימנים של דקירות מחט. לא מצאתי כלום, אבל מה אני מבין בזה?

איטן שכב על בטנו, עיניו עצומות, רפוי לגמרי. חוליות עמוד השדרה שלו בלטו דרך עורו החיוור בצורה מעוררת רחמים. נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו, מושך את השמיכה על שנינו.

"איטן, למה אתה עצוב כל כך? למה אתה לא אוכל? תראה כמה רזית," ניסיתי לדבר על ליבו. לא ניסיתי לעשות איתו סקס, הרגשתי שאין לו חשק, גם לי לא היה.

"אל תדאג," הוא לחש, "הכל יהיה בסדר. אני אהיה בסדר. אל תדאג, תשיר לי קצת." איטן אהב לשמוע אותי שר לו בלחש שירים בעברית. התחלתי בנוהג הזה כשהוא חלה וגם עכשיו, כשהבריא, הוא המשיך לבקש שאשיר לו. הייתי שר לו את "נומה עמק" ואת "שחקי שחקי" ומסיים תמיד בשיר האהוב עלי "אינני בוכה אף פעם." לפעמים שרתי את "רותי" או את השיר הרוסי העצוב על העגורים, שתמיד שכחתי חלק מהמילים שלו.

לאיטן לא היה אכפת, הוא אהב לשכב צמוד אלי, ראשו על חזי, ולהקשיב לי. אני חושב שאף אחד לא פינק אותו כשהיה ילד ולא שר לו שירי ערש כשהלך לישון. אף פעם לא העזתי לשאול אותו על הילדות שלו, פחדתי שאתחיל לרחם עליו יותר מידי. גם ככה הרגשתי די אשם שאני לא מצליח לאהוב אותו ולגרום לו להיות קצת יותר מאושר. אין לי מושג למה הרגשתי אחראי לאושר של איטן, אבל ככה הרגשתי.

כמה ימים אחרי תקרית הלזניה ישבנו בסלון כמו זוג בורגנים שנשואים מליון שנים ורבנו על השלט. הוא רצה לראות סרט מתח ואני רציתי, כמו תמיד, לראות חדשות.

איטן התחיל שוב להתלונן על ההתמכרות של הישראלים לחדשות וכמעט שויתרתי לו. אולי באמת התחלתי להתמכר לסי. אן. אן? כמה פיגועים כבר אפשר לראות?

ואז התפרצו לחדר חמו וטוויטו ומק נגרר בעקבותיהם. "תדליק, תדליק!" צעק עלי טוויטו, מתעלם מהעובדה שהטלוויזיה כבר דלוקה.

הוא חטף את השלט מאיטן הנדהם והעביר לסי. אן. אן. רק כשצנח בכבדות על הרצפה מול הטלוויזיה ראיתי שעיניו מלאות דמעות, ותכף ידעתי שקרה משהו ממש רע. הקריין הנרגש החל לדבר במהירות באנגלית, אבל למראה התמונות כל הידע שלי בשפה הזו נעלם. התיישבתי על הרצפה לצידו של טוויטו ובהיתי במסך, לא מאמין למראה עיני.

צומת בית ליד, המוכרת לי כל כך מתקופת היותי בסדיר, ריצדה על המסך, נראית לא מציאותית בסלון הניו יורקי האלגנטי – הקיוסק הקטן בצל העץ נראה כאילו נפגע מהפצצה. כמה קרטיבים, קולות, וסנדוויצ'ים קניתי שם? אולי מאות.

מצד ימין עמד בית הסוהר, ומצד שמאל הייתה הפניה לכפר יונה, ובאמצע, מתחת לעץ, המון חיילים פצועים, דם, תרמילים זרוקים, צעקות בעברית, ומישהו מסביר בהיסטריה שהיו שני פיצוצים, ושאלו שבאו לעזור לנפגעים מהפיצוץ הראשון נפגעו מהשני, ואז יבבת אמבולנסים ואלונקות ופתאום, אלוהים ישמור... מעכתי את ידו של טוויטו כשפניו היפים של אדי מילאו את המסך. עיניו היו עצומות, שפתיו פשוקות קמעה כאילו נרדם. כמה פעמים ראיתי אותו שוכב כך לצידי והתאפקתי לא לנשק אותו כדי לא להעירו?

הוא שכב במדי ב' על אלונקה ושני גברתנים עטויים וסטים כתומים מפלסטיק החישו אותו לאמבולנס, סגרו במהירות את הדלתות ונסעו משם. על מסך הטלוויזיה המשיכה המהומה הרגילה של פיגוע סטנדרטי, אבל אני כבר לא הייתי שם. הייתי בחדר הארונות, זורק לתוך התרמיל הישן שלי בגדים מכל הבא ליד, מחפש בהיסטריה את הדרכון שלי ואת כסף החירום שאני שומר לכל מקרה.

כל דבר נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו, כמובן. אחרי הכל אני הבן של ייקים, תמיד מסודר, מוכן לכל מקרה, לא מאבד את שלוות הנפש אפילו במהומה הכי גדולה.

כולם עמדו בפתח, מתבוננים בי בשתיקה. איטן נשען על המשקוף, כוס ויסקי זהוב בידו, טוויטו בוכה בגלוי, מנגב בשרוול את פניו ואפו, פניו מעוותים מצער.

ברקע שמעתי את קולו של מק, מדבר אנגלית במבטאו הדרומי הקל והנעים (שמזכיר לי תמיד את אלביס פרסלי), רושם אותי לסטנד ביי בכל חברות התעופה שממריאות לישראל. טוויטו, שיהיה לי בריא, הבין מיד שאני חייב לחזור הביתה והפעיל את מק שיסדר לי טיסה.

איטן, עיניו מזוגגות כמו שקורה לו תמיד אחרי שלוש כוסות של ויסקי, גמר לשתות וניסה לברר אם אני באמת חייב לחזור מיד לארץ. "אולי תתקשר קודם?" הציע.

רעיון טוב. זינקתי על הטלפון, מנסה את הבית של דימה וקיבלתי תא קולי המודיע בקולו של אדי שהגעתי לבית של תמר אדי ודימה, נא להשאיר הודעה.

מתאפק בכל הכוח לא לילל סגרתי מהר והתקשרתי לשי. השגתי את ליאת, שזיהתה אותי מיד, והתפלאה לשמוע שבאמריקה כבר שמעו על הפיגוע בצומת בית ליד. היא לא ראתה את אדי בטלוויזיה כי בארץ מקפידים לא להראות פנים של פצועים לפני שמודיעים למשפחות. "אל תלחץ." ניסתה לעודד אותי, "אם לקחו אותו לבית חולים עם פנים גלויות, סימן שהוא היה עדיין חי, כשמישהו מת הם לא…" השתנקתי לשמע דבריה, והיא השתתקה במבוכה, הבטיחה למסור ד"ש לשי ונחפזה להיפרד ממני.

עד כה לא עלה כלל בדעתי שאדי היה עלול להיות מת. הוא נראה חי לגמרי. חסר הכרה אבל חי. עכשיו כבר לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לבכות.

טוויטו חיבק אותי. "די, די כבר עמית. היא צדקה, הוא רק פצוע. בוא נזוז."

בכל המהומה של האריזה והטלפונים הספקתי להיפרד מאיטן בחטף. נתתי לו את המילון האנגלי עברי שלי, רושם במהירות הקדשה בעברית. "לאיטן היקר תודה על הכל, תשמור על עצמך, מחברך עמית." הדבקתי נשיקה על לחיו - הוא הריח כמו מזקקה - וברחתי החוצה. דוחק ממוחי את מראה פניו המעונות.

אני בדרך הביתה, אני נוסע לאדי, וזה כל מה שחשוב. 

תמר

"למה אתה מתכוון פעילות מוחית רגילה? אז למה הוא לא קם?" אני מטיחה בפרצופו של הרופא הצעיר. הוא נראה דווקא די נחמד - מבטא מוסקבאי קל מאוד, כנראה עלה לארץ בשנות השבעים, שיער שחור קצר ופנים חיוורים.

דימה מניח יד גדולה ומרסנת על כתפי, "תירגעי תמר." הוא לואט חרש באזני.

דימה שונא צעקות וסצנות. "רק מבחוץ הוא פרנג'י, מבפנים הוא שחור כמונו," היה אבא אומר עליו.

אבא היקר, אימא היקרה, שניהם מתים עכשיו, וכעת גם אדי. הוא שוכב בשלווה על המיטה הגבוהה והצרה של בית החולים, מחובר לכל מיני צינורות מסתורים ובכל זאת נראה יפה כמו תמיד.  

"ממש היפיפייה הנרדמת." אומר מתן.

"אולי תיתן לו נשיקה ותעיר אותו דימה." מלעיג נדב.

"אני אתן לו נשיקה." מחליטה רותי ומנשקת את פניו היפים. התאומים מחליפים מבטים ומגחכים חרש. הם בני ארבע עשרה, נמוכי קומה ומוצקים. מאימא ירשו את תווי הפנים המוארכים ואת חוש ההומור העוקצני, ומאבא את השכל החריף ואת הנטייה למתמטיקה.

אני יודעת שההערות העוקצניות שלהם מסתירות פחד. אדי הוא הגיבור שלהם, האח הגדול והמוכשר שהם שואפים ללכת בעקבותיו. הוא סיפר להם בלי היסוס על הנטיות המיניות שלו, על הטעויות שעשה, על החלק שלו במותו של אבא, ועל ההחלטה שהחליט לכפר על השגיאות שלו. הם חשבו שהוא נהדר וכבר החליטו שהם ילכו לגולני, ואחרי הצבא ילמדו באוניברסיטה, בדיוק כמוהו.

אני שמה לב שהם עומדים קרובים זה לזה, כמעט נוגעים אחד בשני, סימן בדוק למצוקה שלהם. העיניים שלהם מבריקות בצורה חשודה. מאז שהיו בני שלוש לא ראיתי אותם בוכים, אני מקווה שלא יבכו עכשיו, זה יביך אותם כל כך. אני מקנאת ביחד שלהם. הם אף פעם לא יהיו לבד, לי יש רק את דימה. דימה הגדול, הבהיר והשתקן. האסטוני היחיד בעולם שמדבר אמהרית שוטפת. דימה הטוב והנאמן, עומד ומתבונן באדי מרחוק, לא מעז לגעת בו, מעסה בעדינות את כתפי וחושב לעצמו את מחשבותיו המסתוריות.

"ידיים, ידיים." צועקת רותי, מושיטה אליו את זרועותיה השמנמנות. היא רק בת ארבע, אנחנו - אני ודימה - הם ההורים היחידים שהיא מכירה. אנחנו צעירים מידי, אבל מה אפשר לעשות?

"זה הגורל שלך." אמרה לי הדודה מריטו באזכרה של אימא, כשהתלוננתי שאני החיילת היחידה שחוזרת הביתה ומתחילה לבשל ולנקות למשפחה שלמה במקום לצאת לבלות.

דימה ואדי לומדים ועובדים, התאומים נאבקים בסבך החברתי של אמצע חטיבת הביניים, ואני, עוד לא בת עשרים ושתים, וכבר מרגישה כמו אישה נשואה עם ארבעה ילדים. זה הגורל שלי.

"תשמיעו לו קולות בעלי משמעות מהעבר שלו." אומר הרופא בהיסוס, עין אחת על דימה שעומד עם רותי בזרועותיו, והשנייה עלי, יושבת על מיטתו של אדי ומלטפת את ידיו היפות. ריבונו של עולם, איזה עבר יכול להיות לבחור בן עשרים וחמש שכבר שנתיים לא עושה כלום חוץ מללמוד, לעבוד ולשתוק.

"תשמיעו לו דיסקים שהוא אוהב. תביאו את החברים שיבקרו אותו. יש לו חברה? איפה היא?" אנחנו מחליפים מבטים ושותקים. אפילו לתאומים אין אומץ לדבר עכשיו.

כרגיל אצלנו דימה לוקח על עצמו את המשימות הקשות. "אין לו חברה," הוא אומר כשהשתיקה נעשית ממושכת מידי, "בנות  זה לא הקטע שלו." הוא מוסיף, לא מסוגל לשקר בדיפלומטיות גם אם חייו יהיו תלויים בזה.

הכל הוא חייב לספר - אפילו איך בכה מרוב עצב וישן מחובק עם עמית ביום שעזבנו לאילת - מבחוץ הוא נראה גדול וקשוח ומאיים, אבל כשהוא איתי הוא עדין ומשתפך כמו ילדה.

אני קצת לועגת לו, אבל רק בצחוק. לא הייתי יכולה לחיות עם אחד מהצברים הקשוחים האלה ששותקים מרוב פחד מהרגשות שלהם ואף פעם לא מדברים. מהיום הראשון שהוא התאהב בי ידעתי מה הוא מרגיש, לא רק אני ידעתי, כולם ידעו. היה יושב ליד הדלת שעות ומחכה שאצא, הפסיק לשחק עם החברים ובמקום זה הלך איתי לקניות ועזר לי לתלות כביסה.

אחרי שעזבנו אדי אמר, "הוא בטח ישכח אותך, יש עוד המון בחורות חוץ ממך." אבל דימה לא שכח וכמו שתמיד ידעתי יום אחד הוא חזר פתאום, אותו דימה, גדול וחזק, לבוש במדים של חייל. עוד באותו לילה כבר ישנו יחד ומאז אנחנו כמו זוג נשוי, מושכים יחד את העגלה הכבדה הזו של המשפחה שלי.

הרופא מתחיל לסגת לאיטו החוצה, מספיק לו כבר מאתנו. אנחנו משפחה מוזרה מידי בשבילו. "אם לא בחורה," הוא זורק לדימה ברוסית, "אז החבר, מישהו קרוב שהוא… אתה יודע?" ונעלם. אם הוא היה יודע שכולנו, כולל רותי, מבינים רוסית הוא בטח היה מתעלף.

"אני חושב שהגיע הזמן לחפש את עמית." אומר נדב.

מתן ממרפק אותו והוא מחזיר לו מנה אחת אפים. "מה אתה רוצה? שמעת מה הרופא אמר? דימה, יש לך מושג איפה עמית?"

"אולי שי ידע." דימה מושיב את רותי המנומנמת על כורסא מגושמת מרופדת פלסטיק חום, מכוער במיוחד, ומושך אותי אליו.

הגוף שלו גדול וחם כמו שמיכת פוך עבה ומנחמת. חבל רק שהוא לא שותק כמו שמיכה. בדרך כלל הוא לא דברן גדול, למה דווקא היום הוא חייב להגיד לי בלחש באוזן, "אני פוחד תמרה."

כל הכעס שגייסתי בתוכי כדי להלחם בפחד קורס. גל גדול של בהלה מתנפץ בתוכי. אם גם דימה פוחד אז הכל אבוד. אני מתחילה לבכות חרש, מנסה להחביא את הפנים בחולצה המשובצת שלו, אבל אין בכך טעם, דימה מכיר אותי יותר מידי שנים, הוא מרגיש שאני בוכה וזה מפחיד אותו עוד יותר. עד עכשיו הצלחנו לעבור את כל הקשיים בשיטת הנדנדה, כשהוא כעס אני הייתי הרגועה, כשאני נכנסתי להיסטריה הוא תפקד כמרגיע המשפחתי. איזנו אחד את השני, אחד לא מניח לשני להישבר. למרות הקשיים והצרות בנינו יחד בית יציב. לרותי יש משפחה מתפקדת, לתאומים יש בסיס יציב. התוכניות שלנו קבועות ושפויות. בעוד שבוע אני יוצאת לחופשת שחרור, בשנה הבאה דימה גומר ללמוד והולך לעבוד ואני מתחילה ללמוד. במאמץ משותף שלושתנו מחזיקים מעמד - משלמים שכר דירה, קונים אוכל ובגדים, משלמים מיסים. מסתדרים, כמו כולם. נכון, אין טיול גדול למזרח הרחוק, אין מסיבות פרועות ובילוים, אין בגדים יפים ותכשיטים, כמו שחלמתי תמיד, אבל יש מציאות רגילה, פשוטה ונורמאלית, ופתאום הדבר הזה, ואדי שלנו, אחי הגדול והיפה שוכב, כמו ישן, ואף אחד לא יודע מתי זה יגמר והוא יתעורר. איך אני יכולה לא לבכות?

"תמרה בבקשה, לא לפני הילדים." לוחש לי דימה ברוסית.

"אנחנו לא ילדים." עונה מתן בכעס.

"ואנחנו מבינים רוסית." ממשיך נדב בהתרסה.

"אולי כדאי שתעברו ליידיש." אומר קול מוכר מאחורינו וכולנו קופצים, מופתעים. בפתח עומד עמית דגני, יפה עוד יותר מתמיד. שערו ארוך, אסוף על עורפו, פניו שזופות קלות, לבוש ג'ינס גזעי וסוודר כחול נהדר שאני חומדת מיד לעצמי, וממהרת לנזוף בעצמי על השטחיות וקלות הדעת שלי.

הוא מחזיק בידו מעיל צמרירי, גזור להפליא, שנוטף מים על הרצפה, ושערו השחור והרטוב מבריק בברק כחלחל לאור הניאון. למה תמיד הבחורים הכי יפים הם הומואים?

"הנה הגיע נסיך הקסם לתת נשיקה ליפיפה הנרדם שלנו." מכריז מתן וצוחק. למרות שעמית לא עושה שום דבר מיוחד, כולנו מרגישים פתאום יותר טוב. הוא עומד ומביט בנו רגע קט, משווה בין הזיכרון של איך נראינו לפני שנתיים למראה העכשווי שלנו, ואז משליך את המעיל שלו על התרמיל שהניח על הרצפה וניגש לאדי.

אני מוצאת מגבת בית חולים דקה ומרוטה עם סמל של קופ"ח מוטבע עליה, ומגישה לו אותה כדי שינגב את פניו הרטובים מגשם, מתנהגת כאילו זה נורמאלי לגמרי שהוא הופיע כאן פתאום, בלי שהודענו לו כלום.

"איך ידעת?" שואל אותו דימה, ומניח יד על שכמו.

"ראיתי את הפיגוע בסי. אן. אן." עונה עמית. עיניו נתונות בפניו של אדי. "אני יכול לגעת בו?" הוא שואל בתחינה.

"בטח. הרופא אמר שהוא צריך לשמוע קולות מוכרים. צריך לנסות להוציא אותו מתוך המצב הזה. אולי אתה תצליח." דימה מדבר מהר, מושך את עמית לכיוון המיטה של אדי, מחליק את ידיו על גבו הרחב והזקוף של עמית כאילו ניסה למשש את הדוגמא על הסוודר היפה שלו.

עמית מתיישב בזהירות על קצה המיטה של אדי, ודימה מניח לו, נסוג לאחור ונותן לי יד. כולנו מסתכלים איך עמית מלטף את פניו של אדי, מחליק על מצחו, לחיו, צווארו, נוגע בשקע בין עצמות הבריח שלו, ואז רוכן ומנשק על שפתיו. כפו של דימה מועכת בחזקה את ידי, טבעת האירוסים שנתן לי - אני יודעת שבעצם עמית בחר אותה - מכאיבה לי, אבל איני מעיזה להתנגד, כולי מרוכזת בשני הגברים הצעירים שעל המיטה. "אדי, זה אני, עמית." לוחש עמית, "חזרתי אליך, אני אוהב אותך." אני לא רואה את פניו של עמית, גבו מופנה אלי, אבל כתפיו נשמטות באכזבה. הוא מניח את ראשו על חזהו של אדי ונאנח. אדי ממשיך לשכב בשתיקה אדישה.

"אתה בטח נורא עייף אחרי הטיסה." שובר מתן את השתיקה. "אולי נחזור כולנו הביתה וננוח. נחזור מחר עם דיסקים של רגאי וכאלה, אולי זה יעיר אותו."

"אדי לא אוהב רגאי," מוחה נדב, "זה אתה שאוהב את בוב מרלי וחושב שכולם משתגעים אחריו. אדי אוהב דברים קלאסיים, אלביס, החיפושיות, דברים ישנים כאלה."

"אנחנו מנסים להעיר אותו, לא להרדים אותו לגמרי עם המוזיקה העתיקה הזו." מתעצבן מתן.

דימה מניח סוף סוף לידי המעוכה ומחליט שאנחנו נוסעים הביתה. רותי כבר ישנה על הכורסא, וכולנו סחוטים מעייפות. אתמול בצהרים הוזעקנו לבית החולים ומאז לא היינו בבית.

"נחזור מחר בלי רותי. נביא ציוד, נארגן משמרות, אולי הם יסכימו להעביר את אדי לרמב"ם, שלא נצטרך לנסוע עד לפתח תקווה." הוא פוסק. לוקח על עצמו את הפיקוד על קבוצתנו הקטנה והמבולבלת.

"אבל מי יישאר עם אדי?" אני נבהלת פתאום. לא מסוגלת לתאר לעצמי שנשאיר אותו לבד בחדר הקטן והמעוקר הזה. יש כאן ריח סינתטי מדכא של תרופות, ואור הניאון החולני משווה לכולנו, חולים ובריאים כאחת, מראה דו מימדי שטוח ומרושע. 

"מספיק תמר, הוא לא מרגיש כלום, לא יקרה שום דבר אם לילה אחד הוא יישאר לבד." אומר דימה בחריפות.

אני יודעת למה הוא רוצה לצאת מכאן. עצביו מרוטים בגלל הקרבה הזו לכל כך הרבה סבל ויגון אנושי. הוא רגיש מידי לתחושות של הסובבים אותו, אם לא ינוח מעט יתמוטט. רק למען אדי הוא היה מסוגל להחזיק מעמד עד עכשיו בבית החולים.

"אני אשאר איתו," אומר עמית והופך אלינו את פניו, "יש לי כאן את כל החפצים שלי." הוא מתחיל לקום מהמיטה, מושיט יד לקחת את התרמיל ששמט בפינה, אבל לפני שהספיק להתרומם אדי הרים את ידו ומלמל משהו לא ברור.

כולנו קופאים כמו פסלים, עמית רוכן מעליו בנשימה עצורה, אדי מניח יד על כפו של עמית, "אל תלך." הוא אומר בקול חלש אך ברור, "אל תעזוב אותי."

ופתאום החדר מתמלא באחיות וברופאים ואנחנו נדחקים אל הקירות. הם עטים על המיטה, סובבים את אדי, מסתירים אותו מאתנו, רק עמית נשאר בתוך המעגל הלבן והנרגש, "שקט בבקשה." אומרת מישהי בקול ישראלי תקיף ונרגז, ואדי אומר בקול ברור מאוד באמהרית. "דימה, מי הכניס צינור לזין שלי?"

התאומים פורצים בצחוק ודימה מחייך אלי ונדחף אל מעגל הרופאים. "מה הוא אמר?" חוקרת בעלת הקול הנרגן. דימה מתרגם, משתדל להישמע רציני ונכשל.

"תגיד לו שזה קטטר." מייעץ הרופא שלנו, הצעיר עם התסרוקת הקצוצה והמבטא המוסקבאי.

"מה זה קטטר?" שואל מתן.

"זה צינור לניקוז השתן בשביל חולים שלא יכולים להשתין לבד." עונה לו אדי, "אני שונא אותו. תוציאו את זה." הרופא שלנו פורץ בצחוק ואחרי היסוס קל מצטרפים אליו כל השאר.

"זה לא מצחיק." נוזף אדי ברוסית ואחר כך עובר לעברית, "איפה אני? מה השעה? איזה יום היום? למה מסריח כאן כל כך?"

"שתוק כבר נודניק." אומר נדב בקוצר רוח, "רק יומיים בבית חולים וכבר יש לך טענות. די נמאס לי, אני רוצה הביתה."

אחרי שעה אנחנו כבר בדרך הביתה. עמית משאיל לנו את הרכב ששכר בשדה התעופה והדרך הביתה היא קצרה ונוחה. אדי נשאר כמובן בבית החולים, הרופאים מסרבים לשחרר אותו למרות כל מחאותיו. עמית נשאר לצידו, מביאים לו מזרון גומאוויר מתקפל  כדי שישן ליד אדי, אבל אני יודעת שהוא ישכב על המיטה לצד אדי, ידו נתונה בידו של אדי ופניו צמודים לכתפו של אחי, כמו שראיתי אותו ישן בפעם ההיא, כשהתארח בביתנו בנהריה, לפני שאבא מת.

אני מאריכה במקלחת, מנסה להפטר מריחות בית החולים. כשדימה נכנס למקלחת, אני עדיין מסתבנת. "למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" הוא רוטן ולוקח ממני את הסבון הלבן והעגלגל.

אחרי שהוא נרטב לגמרי הוא סוגר את המים ומעביר את הסבון על גבי, עורפי ושדי. עורו ורדרד ומבהיק כנגד עורי, "תמרה," הוא אומר בקול צרוד ועבה, "תמרה שלי, כל כך התגעגעתי אליך."

היינו יחד במשך יומיים רצופים, אבל אני מבינה את כוונתו, נדמה שלא היינו לבד כבר זמן רב. הוא אוחז במתני ומושיב אותי על השיש. המיטה נמצאת במרחק שתי פסיעות מאתנו, אבל דימה אוהב לעשות אהבה ככה, בעמידה, פנים אל פנים, להרגיש את רגלי כרוכות על מותניו, להחזיק את ידיו הגדולות מתחת לישבני. אני נלכדת במקצב המוכר של תנועותיו בתוכי, הולכת לאיבוד בתחושות העונג. כל המחשבות נדחות מפני הצורך הדוחק במגעו של דימה על עורי. אני לופתת את כתפיו בכוח, נלחצת אליו, מניחה לגופי לקחת את הפיקוד, מטפסת לאט לאט ובבטחה במעלה סולם התענוג עד שאני מגיעה לשיא. דימה ממשיך לנוע בתוכי עוד קצת ואז הוא גומר בגניחה חנוקה וממטיר נשיקות על פני. אנחנו שוטפים מעלינו את הסבון מתנגבים וצונחים למיטה.

דפיקה בדלת, לפני שאני מספיקה להתעטף כראוי בשמיכה מתן ונדב פורצים פנימה. מתן לובש רק את מכנסי הפיג'מה שלו וחזהו הרחב והשרירי חשוף לקור. לא אכפת לו, הוא אוהב קור. נדב לעומתו לבוש פיג'מת פלנל רכה ומעליה חלוק המגבת הירוק והדהוי של אבא. "נהוג לחכות לתשובה לפני שמתפרצים לחדר." נוזף בהם דימה.

הם מחליפים מבטים וצוחקים. אני יודעת שיש ריח של סקס בחדר השינה וזה מביך אותי נורא. איזה מזל שדימה לוקח את זה בקלות. רק אליו הם פונים בשאלות על בנות ומין, כאילו שרק גברים מבינים בזה. אני מרגישה חסרת אונים כשהם מתנהגים ככה. הספקות הרגילים מענים אותי, ושוב חוזרות כל השאלות שמציקות לי מאז שאבא מת. שנינו צעירים מידי, אין להם מספיק כבוד אלינו. אנחנו רק תחליף להורים, כלפי אבא ואימא הם לא היו מתנהגים ככה. למה רק לי זה מפריע ודימה לא מוטרד כלל? אולי לא הייתי צריכה ללכת לצבא? אולי, אם היינו כבר נשואים...

"אתם חושבים שהוא יבריא?" שואל מתן, מעשי כרגיל.

"נכון שאדי התעורר בגלל עמית? הם מאוהבים." נדב, כמו תמיד, הוא הרומנטי יותר.

"מתי הוא יחזור הביתה?"

"עמית יגור איתנו?"

"הם יחזרו זה אל זה?" הם ממטירים עלינו שאלות, מביטים חליפות בפני ובפניו של דימה, מדברים כמו תמיד בתערובת מזעזעת של עברית רוסית ואמהרית.

"אני לא יודע תאומימציקים." אומר דימה בחיבה. "הכי חשוב זה שאדי חי ויצא מזה בשלום. מה יהיה בעתיד אף אחד לא יודע. נקווה שיהיה טוב."

דימה צוחק וקם מהמיטה תוך התעלמות ממערומיו, מניח את ידיו הגדולות על עורפם של השנים, נדב מימין ומתן משמאל, ומלווה אותם החוצה.

"אבל אם עמית ירצה לגור כאן?" חוקר נדב בדרכו החוצה.

"נרשה לו?" מתפרץ מתן.

"כן, בטח שנרשה לו." אני אומרת בקוצר רוח, "עופו כבר לישון."

"בוא נלך, פעם אחת לא הספיקה להם. הם רוצים לעשות את זה שוב." עוקץ נדב ושניהם נעלמים לחדרם.

הם ישנים בעליית הגג הגדולה מתחת לגג הרעפים. זה חדר נמוך וגדול מאוד ויש בו מקום לשתי מיטות גדולות ושני שולחנות עבודה. של מתן מסודר ומאורגן ושל נדב מבולגן והפוך. אני ודימה ישנים בחדר ההורים שנמצא במפלס חדרי השינה. יש לנו שירותים ומקלחת פרטיים וחדר ארונות. רותי ישנה בחדר הילדים ממול ואת צעצועיה היא מחזיקה בחדר הילדים השני.

אדי ישן בקומת המגורים במה שנועד להיות חדר אורחים. חדרו די קטן, אבל נוח. הוא אוהב אותו בגלל קרבתו של החדר למטבח ולדלת הכניסה. 

במפלס התחתון, מתחת לסלון, יש יחידת דיור נפרדת שקועה למחצה באדמה. יש בה מטבחון קטן, סלון מואר וחדר שינה חשוך עם ארון קיר גדול שהיה פעם מקלט.

אדי היה אמור לשפץ את הדירה ולעבור לגור בה, אבל כשהשיפוץ הסתיים סוף סוף הוא החליט שנשכיר אותה, רעיון טוב כי תמיד חסר לנו כסף. חשבנו לחכות עד שהוא יחזור מהמילואים ואז לתת לו לטפל בהשכרה של הדירה.

"אם עמית יבוא לגור איתנו ניתן להם לגור בדירה למטה." אני אומרת לדימה.

"נחיה ונראה." הוא אומר בקול מנומנם ומצמיד אותי אליו, "עכשיו ישנים." הוא פוקד עלי, ונרדם מיד.

כל מי שמכיר אותי חושב שהיו לי חיים נורא קשים וקרו לי המון דברים איומים, וזה נכון, אבל כל זמן שדימה אוהב אותי ונמצא תמיד לצידי אני יודעת שאתגבר על כל הצרות.

לוקח לאדי שבוע שלם לשכנע את הרופאים לשחרר אותו מבית החולים. במשך כל אותו זמן עמית נשאר איתו, ישן על מזרון גומי לצידו, משגיח עליו, קונה לו אוכל נורמאלי כדי שלא יצטרך לאכול את האוכל של בית החולים, ופוטר אותנו מכל הדאגות והטרדות של טיפול בקרוב משפחה מאושפז.

דימה מביא את שניהם הביתה ביום שישי בצהרים, מעמיד אותי בפני הבעיה המביכה שניסיתי לא לחשוב עליה כל זמן שאדי היה מחוץ לבית - איפה עמית ישן?

אדי נראה ממש בסדר, הולך כרגיל, מדבר כרגיל, קצת רזה אולי, אבל נראה רגיל לגמרי. הוא מתעקש לסחוב בעצמו את התרמיל שלו, מניח אותו על המיטה בחדרו ומתחיל לחלק לי פקודות, כמו תמיד. אחרי שהוא מודיע לי מה הוא רוצה לאכול ובודק את ההודעות שהשאירו לו כל החברים והחברות שלו מהסמינר, הוא מודיע לי שהוא עומד לעבור לישון בדירה למטה יחד עם עמית ומעכשיו עמית חלק מהמשפחה.

לפני שאני מספיקה להגיב הוא מתחיל להציק לתאומים בקשר לציונים שלהם, שהם כרגיל טובים, וכרגיל אדי רוצה שיהיו עוד יותר טובים. בקיצור, הכל כרגיל.

אנחנו אוכלים וכמו תמיד אדי מתעקש שאכין אינג'דרה בכל ארוחה, אבל התאומים מעדיפים אוכל ישראלי – שניצל וצ'יפס.

אדי מסביר להם שזה בעצם אוכל אמריקאי חסר טעם ויחוד, והם מתווכחים שוב את הויכוח הרגיל על הקולוניאליזם התרבותי שארה"ב כופה על כל העולם.

עמית ודימה מקשיבים בשתיקה, אני מתערבת ומנסה לפשר, והתאומים מתעקשים לא לוותר על תאוותם לשניצלים, צ'יפס, המבורגרים וקולה. "אז מה אתה אומר?" שואל אדי את עמית שעונה לו בחיוך נהדר, מלטף אותו בעיניו הכחולות כהות. זה צודק שיש לבחור עיניים כל כך יפות? אני חושבת בשקט, שואלת את עצמי איך יצא עמית מהויכוח המשפחתי שלנו ולאיזה צד הוא יצטרף.

"כמו שאמר קונפוציוס הגדול," פורס עמית את ידיו, מעניק לנו ברוב טובו את פניני החוכמה של החכם הסיני העתיק, "יפרחו נא אלף פרחים."

אנחנו מביטים בו ולא מבינים והוא מואיל לפרש, "פלורליזם. גם זה וגם זה. הכל הולך. אפשר ליהנות מכל העולמות וחבל לבזבז זמן בויכוחים." הוא קם ממקומו, מפנה את הצלחת והכוס שלו לכיור, ובודק את הארון בצידו הימני של השיש. "מה דעתך שנסלק את המדפים האלו ונשים כאן מדיח כלים תמר? תוכלי לוותר עליהם?"

הייתי מוכנה לוותר על הרבה יותר מקצת שטח אחסון רק כדי להפטר מרחיצת הכלים המאוסה הזו. למה אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו?

אני ניגשת אל עמית וכורכת את ידי על צווארו, "ברוך הבא למשפחה שלנו עמית." אני אומרת בחמימות ומנשקת אותו.