2. פארנג'י

לפני השינה עוד הספקתי להתקשר למשפחת מילר, לאחל להם חג שמח, ולהודיע שאני מגיע מחר. גרטי שמחה מאוד והודיעה לי בגאווה שהם כבר שכרו מחליף לאיציק, "בחור מאוד נחמד וחרוץ, הוא כבר נכנס לעבודה ואיציק מאוד מרוצה ממנו. הוא אמר לי שהוא מכיר אותך מהצבא." הוסיפה בפיזור נפש וסיפרה לי שמחר איציק נפרד מאתנו ונוסע לסיני לטיול של לפני הגיוס.

קול נפץ נשמע ומישהו צעק, "ניב מספיק עם זה!" הבנתי שהנכדים שלה נמצאים אצלה עכשיו והיא מרוכזת בהם, ובכל זאת ניסיתי לברר מה שמו של העובד החדש שאני אמור להכיר.

"לא זוכרת." אמרה גרטי, "שם אתיופי מסובך כזה, אבל הוא נחמד. תעזוב את זה ניב!" הוסיפה בחדות. "אני חייבת לסגור." התנצלה וניתקה. לא נעלבתי, ניב היה ילד היפר אקטיבי נמרץ. הנכד מהגיהינום קראה לו נורית, ובצדק, כשהוא היה בסביבה אנשים נטו לשכוח אפילו את שמם ולא רק את שמו של איזה עובד חדש. 

הלכתי לישון שבע רצון שנפטרתי מהמטלה המעיקה של מציאת מחליף לאיציק, וקמתי עליז ורענן. בשבע בבוקר יצאתי מהבית, נושא בידי את המתנה של איציק – חבילה עטופה בטוב טעם בניר ירוק מפוספס שהכילה קופסת קונדומים צבעוניים בכל מיני מרקמים וטעמים, ארנק ג'ינס קטן עם שלוש מאות שקל, וברכה שאיחלה לו שפשוף קל ונעים וגיוס מוצלח.

בדרך החוצה, מיד אחרי שנעלתי את הדלת, שמעתי את הטלפון מצלצל. נעלי היו מבוצצות כהוגן ועד שאפתח את הדלת ואחלוץ נעלים, הצלצול יפסק בין כה וכה. בשביל מה יש לי משיבון? חשבתי בקוצר רוח, שהוא יענה. אם זה חשוב כבר ימצאו אותי בעבודה. בטח זו רק טעות במספר, או איזה נודניק שרוצה למכור לי משהו לא נחוץ.  

נכנסתי למשרד של המשתלה ונשמתי בהנאה את הריח המיוחד רק למקום הזה - תערובת ריחנית של אדמה רטובה, ורדים, קומפוסט, שקי יוטה לחים ואבק. הרגשתי בבית על הכיסא המשרדי הבלוי, יושב מול השולחן הישן של מר מילר, מוקף בתערובת מבולגנת של הזמנות משלוח, עציצים מאובקים, קטלוגים ישנים בגרמנית ומדפים עמוסי תרסיסים נגד מזיקים.

כל פעם שחזרתי לעבודה אחרי היעדרות של כמה ימים חשתי שוב כמה אני אוהב את החדר הקטן והחביב הזה על ריהוטו הישן והדהוי שעטף אותי בנוחות כמו נעלי בית ישנים. לחצתי את ידו של איציק, נתתי לו את המתנה שלו, איחלתי לו חופשה נעימה ושאלתי, תוך כדי החלפת בגדי לבגדי עבודה, איפה העובד החדש.

"הוא כבר בשטח, מעמיס שקים של קומפוסט על הטרקטורון." אמר איציק ופתח את המתנה שלו בלהיטות ילדותית, "הוא אתיופי. מאוד נחמד וחרוץ. עד עכשיו הוא גר אצלי, אבל הדייר החדש נכנס עוד הערב ככה שהוא יצטרך ללכת לגור אצל אחותו בבקרית עמל."

איציק גר ליד המשתלה במחסן שהוסב לדירת חדר ותמיד אירח אצלו חברים וחברות כדי לא להיות לבד. הוא הסמיק משמחה כשראה את הכסף. "אתה ממש קול עמית!" אמר בהתלהבות כנה, בודק את הקונדומים בהתפעלות. "הוא אמר ששירת אתך ברובאית כשהיית סרס"פ בגולני." הוסיף.

איציק שאף להגיע גם כן לגולני ואחת הסיבות שהוא בחר לעבוד במשתלה הייתה שיפור כושרו הגופני. אף פעם לא הייתי בטוח אם הוא יודע שאני הומו ולא היה לי אומץ לשאול. "טוב." אמרתי, "אני הולך לעשות סיבוב ולראות מה חדש."

"אל תשכח, בתשע בדיוק מסיבת הפרידה שלי." הזכיר לי איציק בעליזות ונעלם במחסן. נעלתי את מגפי, פריט חובה בימות החורף - האדמה הייתה רטובה ובוצית אחרי הגשם - וירדתי למחסן הקומפוסט כדי לראות את העובד החדש. אפשר היה לחשוב שכעת, אחרי שקיבלתי את כל האינפורמציה הדרושה, אקלוט סוף סוף במי המדובר. אחרי הכל, כמה בחורים אתיופים שיש להם אחות שגרה בקרית עמל היו איתי ברובאית? ובכל זאת, גם כשכבר ראיתי אותו, עומד בגבו אלי, מסדר את השקים הכבדים על הפלטפורמה הקטנה שהייתה רתומה לטרקטורון, לא קלטתי מי זה. כל מה שראיתי בהתחלה היה בחור רזה שהלך לאיבוד במעיל הצבאי הישן של מר מילר. ראשו הגלוי היה מגולח, ודבר ראשון חשבתי שבטח קר לו בראש וכדאי שאציע לו כובע צמר כדי שלא יתקרר, ואז הוא הסתובב, וסוף סוף הבנתי מה שהייתי צריך לקלוט עוד אתמול - העובד החדש היה אדי שלי.

עמדתי אילם מפליאה והבטתי בו, וכמו איזה מטומטם הושטתי לו את כובע הצמר הכחול שהיה בכיס מעילי. "בטח קר לך בראש." אמרתי בקול רגוע.

אדי לקח ממני את הכובע וחבש אותו על ראשו. "תודה עמית." אמר בשלווה.

"מה שלומך?" הוסיף בנימוס, כאילו אנחנו סתם מכרים שנפגשו ברחוב.

"מאה אחוז." עניתי, בוהה בו כמו סהרורי. "אחותך יודעת שאתה כאן? אני חושב שהיא דואגת לך." המשכתי לברבר באותו טון רגוע, בולע אותו בעיני.

הוא השתנה כל כך, כל הביטחון העצמי השחצני נעלם מפניו שרזו. פתאום הוא הזכיר לי את אבא שלו. ראיתי אותו רק פעם אחת בימי חיי, אבל זכרתי שפניו העדינים והצנומים נראו עצובים גם כשחייך.

"כן. דיברתי אתם אתמול בלילה." אמר אדי, "חשבתי שהם הודיעו לך כדי שלא תופתע יותר מידי." אז זה היה הצלצול ששמעתי הבוקר.

"לא. יצאתי מוקדם. הם לא הספיקו." המשכתי בשיחה ההזויה שלנו. "אתה נראה קצת עייף אדי." הוספתי וגיליתי לתימהוני שאני מחזיק את ידי מאוגרפות בחזקה בתוך הכיסים של הדובון כדי להתאפק ולא להתנפל עליו בחיבוק.

חשתי כאילו אני עולה באש. כל סנטימטר בגופי בער מרוב חשק להצמיד אלי את עור השוקולד שלו. טוב, בסדר, אני מודה, היו חלקים בגופי שבערו חזק יותר מאחרים, אבל באופן כללי העור כאב לי מרוב רצון לגעת בו. "אתה הולך לגור אצל תמר?" שאלתי כדי לא להמשיך לשתוק כמו טיפש, והתחלתי להעמיס שכבה שנייה של שקים על הערימה שאדי ערם.

"כן." אמר אדי, "התאומים התעצבנו כי החדר הישן שלי נעשה חדר המשחקים שלהם, אבל אין להם ברירה. זה אתה שקנית להם את הסוני פליי סטיישן?"

"אני ודימה." התגוננתי והסמקתי במבוכה. "גם אנחנו משחקים לפעמים." הוספתי, נבוך.

תמר חשבה שהצעצוע הזה יקר בצורה מוגזמת וגוזל המון זמן, ובעצם היא צדקה, אבל זה היה כזה כיף. "אולי תבוא לגור אצלי במקום להרוס להם את חדר המשחקים." הפטרתי בקלילות, כאילו הרעיון עלה רק עכשיו בדעתי, והסמקתי עוד יותר. בין כה וכה הייתי אדום כולי, אז מה זה כבר משנה?

אדי הביט בי ושמץ מהביטחון והשחצנות הישנה שלו שבו אל עיניו הכבויות. ואז הוא חייך את החיוך של אבא שלו - חיוך עצוב וביישני, והניד בראשו לאות לא. "אני מאוד מודה לך, אבל אני לא חושב שזה רעיון טוב עמית." אמר בעדינות.

כל הדם כאילו נשאב מגופי. נתקפתי חולשה והיה עלי להיאחז בשקים כדי לא ליפול. ניסיתי להתרגז, אבל הייתי אומלל וחלש מידי. "זה לא בגלל שאני מרחם עליך." אמרתי, מנסה לנחש את מחשבותיו, "הבית פשוט גדול מידי בשבילי. יש לי ארבע חדרי שינה. תוכל לגור בחדר האורחים למטה, יש בו מיטת נוער גדולה ושירותים פרטיים ו…"

"אין לי כסף לשלם שכר דירה עמית." אמר אדי חרש, ופתאום עמדנו מאחורי הטרקטור, קרובים מאוד זה לזה, מוסתרים מעיני כל מי שהביט בנו מהמשרד.

סוף סוף העזתי ונגעתי בו, מעביר את אצבעי בזהירות על עצם הלחי הגבוהה והחלקה שלו שהבהיקה בצבע שוקולדי מפתה, ועובר משם לצווארו ולגומה האהובה עלי בין שתי עצמות הבריח שלו. "נורא התגעגעתי אליך אדון שוקו." אמרתי וניסיתי לנשק אותו.

הוא אחז את פרק ידי ביד חמה ומחוספסת שמגעה היה מוכר עד כאב, "אני לא יכול לגור אתך." אמר בלחש שנועד רק לאוזני והסיט את ידי מעליו.

כאב הדחייה פילח אותי מקצה קדקודי עד לכפות הרגלים. "אבל למה?" התעקשתי כמו ילד שקיבל עונש לא צודק. "יש לך מישהו אחר?" חקרתי ושוב ניסיתי לגעת בו. "כל כך התגעגעתי אליך." הידקתי אותו אלי.

הוא לא התנגד, אבל נותר נוקשה בזרועותיי. "לא עמית." אמר בעדינות תקיפה והשתחרר ממני, "מאז שנפרדנו אני לבד, אבל יש לי התחייבויות משפחתיות, וגם לך יש, אתה לא עם הבחור הזה, מה שמו? קובי?"  

"קובי?" חזרתי אחריו מבולבל, שכחתי לגמרי את קובי. "לא, מה פתאום, אני לבד עכשיו… לקובי יש חבר. אנחנו רק היינו… זה היה סתם. אדי רק אתה…" עמד לי נורא ולא הייתי מסוגל לחבר משפט אחד מסודר. שוב ניסיתי לחבק אותו, "רזית נורא." אמרתי וניסיתי להכניס את רגלי בין ירכיו.

הוא הצליח להתחמק, אבל לא היה מספיק זריז, הרגשתי את הבליטה הנוקשה שהסתתרה מאחורי הג'ינס המרופט שלו. בשלב הזה כבר איבדתי את כל שרידי הכבוד העצמי שאולי היו לי. "אדי בבקשה." התחננתי, הרגשתי כל כך מושפל מההתחמקות שלו.

הוא הסב אלי את גבו והעמיס עוד שק על שכמו, "כדאי שתדע שהפסדתי הכל." אמר ביובש, "אין לי גרוש על התחת. את השקלים האחרונים שלי בזבזתי על המצבה של דבי." אמר בקול קודר, כאילו סיפר לי שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא.

"תודה לאל על זה." אמרתי בהתלהבות, "לא הייתי מוכן לגעת אפילו בשקל אחד מהכסף שהרווחת בצורה כזו… כזו..." אדי פרץ בצחוק מריר.

"נשארת בדיוק אותו הדבר עמיתוש." אמר, "אתה החבר היחיד שלי שחושב שהפסד כסף זה דבר טוב."

"אם ככה אז אני החבר היחיד שיש לך." השבתי בתוקף וסוף סוף שטף אותי זעם בריא על אדי, על ההתנהגות שלו בעבר ובהווה, ועל העולם כולו.

ואז ניגש אלינו מר מילר ועד סוף אותו יום עבודה לא היה לי עוד רגע אחד פנוי. אחרי שאיציק כיבד אותנו בסופגניות ובעוגות ששטפנו בתה מהביל הוא הסתלק, ואנחנו המשכנו לעבוד. מר מילר הלך אחרי כמו כלב ציד העוקב אחר טרפו ולא הפסיק לדבר. נעדרתי רק שבוע וכבר היה לו נדמה שכל המשתלה מתפוררת. הוא הצביע על ליקויים, העלה תכניות חדשות, חיווה את דעתו על דא ועל הא ולא נתן לי רגע מנוחה. גם אחרי ארוחת הצהרים, כשגרטי פקדה עליו בתוקף רב שילך לנוח ויניח לי לנפשי, (היא דברה בגרמנית, אבל הבנתי הכל), לא הייתי לבד. נורית שוב ניסתה לבדוק אם אני עדיין אדיש לקסמיה, ואחרי שהתייאשה ממני והלכה הופיעה גרטי ושפכה לפני את ליבה, מספרת לי על מצב בריאותו של בעלה העקשן שמסרב לנוח כמצוות הרופאים, על הצרות עם הילדים והנחת מהנכדים.

עניתי בנימוס, מנסה להישמע חביב ונעים הליכות, אבל כל הזמן הצצתי אל אדי שעבד בחוץ, חרוץ כנמלה, מלכלך את ידיו בבוץ ובזבל, מתנהג בנימוס אל הקליינטים הנודניקים שלנו, ומפתיע משפחה של עולים מרוסיה כשענה להם ברוסית רהוטה וחישב את מחיר השתילים שלהם בלי להיעזר במחשב. "מאוד מוכשר החבר שלך." שחה גרטי חרש, "מדבר רוסית ואנגלית ואמהרית, עושה חשבונות במהירות ובדייקנות בלי מחשב, ומסתדר עם כל הקליינטים בלי בעיות. בחור נחמד מאוד."

היא הציצה בי, "בגללו היית עצוב כל הזמן?" הנדתי בראשי לאות הן. גרטי הפיקחית, שום דבר לא נעלם מעיניה.

"הוא בעצם מורה למתמטיקה בתיכון." הסברתי לה, "בגלל זה הוא עושה חשבון כל כך מהר. הוא גם… הוא גדל עם עולים מרוסיה, בגלל זה הוא מדבר רוסית כל כך טוב."

גרוני כאב וקצות אצבעותיי היו קפואות. גרטי נגעה במצחי, "אני חושבת שיש לך חום." אמרה. "בטח חטפת איזה וירוס בצבא. איך תיסע ככה הביתה?" הוסיפה מודאגת, "אתה צריך מישהו שיטפל בך."

היא שרבבה את ראשה מהחלון, "אדי, בוא תבדוק את עמית, אני חושבת שהוא חולה, מה דעתך?" אדי הניח אצבעות ארוכות וצוננות על מצחי. יכולתי להריח את ריח גופו המוכר, ריח מריר של תבלינים אקזוטיים וגנחתי חרש.

"יש לו קצת חום." אמר ומשך ממני את ידו במהירות.

"טוב." החליטה גרטי, "היום גמרנו לעבוד. אתה תסיע את עמית הביתה. אי אפשר לתת לו לנהוג במצב כזה. אחר כך תוכל לנסוע לאחותך."  

וככה קרה שמצאתי את עצמי שוכב על הספה בסלון, לבוש בטרנינג הישן שלי, עטוף בשמיכת צמר צבעונית, שותה תה ומביט באדי מדליק נרות חנוכה בחנוכייה ישנה מכסף, שהייתה שייכת לסבו של דויד טוויטו. הוא גמר להדליק את הנר הרביעי, התיישב לצידי על הספה והוציא את המדחום מפי. "יש לך שלושים ושבע שמונה." אמר, "לא נורא, אבל בכל זאת חום. אני אביא לך אקמול ואחמם לך מרק ואחר כך…"

מאז שהוא דחה את חיבוקי בבוקר לא ניסיתי עוד לגעת בו, הנחתי לו לטפל בי כאילו הייתי תינוק חולה, אבל כעת כשל כוח סבלי, תפסתי את ידו והנחתי אותה על מפשעתי. אדי ניסה לקום, אבל אני, שמאסתי בכל הקומדיה הזו, התנפלתי עליו וגררתי אותו לחדר האורחים, מגלה לתימהוני שאני חזק יותר ממנו, ואנסתי אותו.

בהתחלה הוא ניסה לגלות התנגדות סמלית ואחר כך נסחף אחרי והניח לי להחדיר את אברי לתוכו כשהוא נאנח חרש ורועד. הייתי כל כך מיוחם עד שגמרתי כמה דקות אחרי שהצלחתי לדחוק את אברי לגופו הכנוע של אדי ואז התמוטטתי עליו ושכבתי מבויש ונבוך על גופו הצנום. אחר כך שכבנו שקטים ומותשים על המיטה. "אני נורא מצטער אדי." אמרתי אחרי שהשתיקה נעשתה כבדה מנשוא, "לא יכולתי להתאפק."

אדי גיחך בשקט, "כן, שמתי לב." אמר, "וגם לא שמת קונדום." הוסיף, "מה קרה לך? מאז הפעם הראשונה שלנו יחד לא התנהגת ככה. אתה כבר לא ילד, אתה לא יודע שתמיד צריך לשים קונדום."

"חשבתי שלאנסים יש פטור." עניתי, מסמיק בחושך. אדי הצטחק חרש וחיבק אותי, מבטל בלי מילים את האשמת האונס.

"אז מה שלומך עמית?" שאל, וסוף סוף היה קולו חמים ומוכר כמו תמיד. במקום לענות לו התחלתי לבכות. הוא אחז אותי בעדינות והניח לי לילל כמה דקות עד שנרגעתי והשתתקתי.

"זו פעם ראשונה שאני בוכה מאז שעזבת." מתחתי קצת את האמת. "סליחה. אני נורא מצטער שאני כזה. אני אוהב אותך אדי."

אדי כבש את פניו בחזי וליקק את פטמותיי. שוב עמד לי. "אדי." גנחתי כשהוא עבר אל בטני ומשם ירד למטה. הוא לחץ על כתפי, מאותת לי להסתובב, ושלף קונדום מכיסו ואז החל ללטף את אשכי וישבני, מחליק את לשונו אל חריץ הישבן שלי, גורם לי לאבד את השליטה בעצמי מרוב הנאה ותשוקה. רק איתו הייתי מתנהג ככה. רועד כמו ילד, מתחנן שיכנס לתוכי. למה רק הוא הצליח לעשות לי את זה?

הפעם הוא לא הציק לי שאגיד מה באמת אני רוצה והתרכז רק בתענוג של שנינו. כאילו שלא עברו כל כך הרבה חדשים מאז הפרידה, שוב, כמו תמיד, גמרנו יחד, ונשארנו לשכב חבוקים. הייתי מנומנם ושבע וכל מה שרציתי היה להירדם בזרועותיו ולשכוח מכל העולם. "זו הפעם הראשונה מאז שעזבת שאני באמת מאושר." אמרתי, מתכרבל בתוך החיבוק שלו.

"יופי, ועכשיו כדאי שאני אזוז." ענה לי אדי בקול נמרץ וקם. התיישבתי בבהלה ובהיתי בו. רק עכשיו ראיתי כמה משקל הוא איבד. כל צלעותיו בלטו מתחת לעור השוקולד המבהיק שלו, וכשהתכופף ללבוש את תחתוניו ראיתי את חוליות חוט השדרה שלו מזדקרות מבעד לעור גבו. "לאן אתה הולך?" הטחתי אותו חזרה אל המיטה.

"אני נוסע לאחותי." אמר אדי בשלווה, מתעלם מכך שאני יושב עליו ומהדק את פרקי ידיו אל המיטה, מחקה את התנוחה שהוא כפה עלי פעמים כה רבות.

"אבל בטלפון אמרת לדימה שאני חולה ושתישאר איתי כל הלילה." הזכרתי לו.

"אמרתי שאשאר אם יהיה צורך." הזכיר לי אדי, "לדעתי אתה מספיק בריא להישאר לבד."

"אז ככה זה הולך להיות מעכשיו." שאלתי באכזבה כשהבנתי שהוא רציני, "אתה מזיין אותי ומסתלק?"

"טוב, מה אתה רוצה? שקודם אני אביא לך פרחים?" שאל אדי ומשהו מקוצר הרוח הישן שלו נשמע בקולו. "אמרתי לך שאני לא יכול להישאר כאן. אני תפרן, אין לי כסף לשלם לך שכר דירה."

"אבל תקבל משכורת בחודש הבא." מחיתי, "ואמרת שקיבלת משרה חלקית בבית הספר הדתי בנצרת, ובטח יהיו לך גם תלמידים פרטיים, מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני זקוק לכל גרוש מיותר בשביל לפתור בעיות משפחתיות שהן לא עניינך." ענה אדי ביובש ופניו עטו את הבעת הפסל האפריקאי האכזר וקשה הלב.

לא ויתרתי. המחשבה שהוא ילך עכשיו, אחרי שחזרנו להיות נאהבים, לא התקבלה על דעתי. "בבקשה אל תלך." ניסיתי לאחוז בו בעודי מדבר במהירות ומושך מידיו את חולצתו ומכנסיו כדי להפריע לו להתלבש. "טוויטו לוקח ממני ממש גרושים, אם תעזור לי בניקיון ובגינה זה יספיק לי. בבקשה אדי אל תעזוב אותי יותר, בבקשה, תוכל לגור למטה אם תרצה, תהיה לך פרטיות ותוכל אפילו להביא גברים אחרים." המשכתי ללהג, מיואש מכך שהוא ממשיך להתלבש בלי לשים לב אלי.

"תפסיק עמית, זה פתטי!" התעצבן אדי ודחף אותי. זו הייתה דחיפה קלה, אבל איכשהו, אולי בגלל כל מה שעבר עלי היום, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הסתערתי עליו ברשעות שלא ידעתי שמצויה בי והצמדתי אותו שוב למיטה. "אתה נשאר כאן וזה סופי!" הודעתי לו בתוקף, מדחיק את הרצון להתכרבל בפינה ולבכות כמו ילד נעלב שחטפו לו צעצוע.

"אתה מכאיב לי עמית." גנח אדי בקוצר רוח, "תפסיק, זה לא נעים לי." הוא התפתל תחתי. "נו, די!"

"גם אתה היית עושה לי את זה המון פעמים. בצבא הלכתי כל הזמן עם סימנים שחורים על הידיים." הזכרתי לו, והגברתי את לחצי על פרקי ידיו שנעשו צנומים כשל נערה.

"נו, אז? הרי נהנית מזה, כמה שהכאבתי לך יותר ככה היית מתחרמן יותר." הזכיר לי אדי וחייך חיוך דק של לעג.

הלעג בחיוכו גרם לי להבין כמה אני באמת פתטי ומעורר רחמים. זה שבר אותי לגמרי. ירדתי מעליו, קפוא מצער ומעלבון. "בסדר אדי, אני מבקש סליחה. אתה יכול ללכת. הנה, קח את המפתחות של האופנוע." הגשתי לו את המפתחות, "הוא חונה מאחורי המוסך. אתה יודע מה? אל תטרח להחזיר לי אותו, קח אותו בתור תשלום על הסקס הנהדר שהיה לי אתך הערב. הנה, קח גם את הקסדה." הושטתי לו את הקסדה שהוא קנה לי בשכר הראשון שקיבל מעבודתו כמורה. זו הייתה קסדה לבנה נהדרת עם ריפוד עור וכוכבים מזהב מעטרים את שוליה. מאוד אהבתי אותה, גם את האופנוע אהבתי מאוד. אז מה? גם את אדי אהבתי והנה, זה נגמר. שום דבר לא נשאר לנצח, אפילו לא אהבה. "קח אותה, זה הטיפ שלך, הרווחת אותו ביושר." דחפתי את הקסדה לידיו, אבל הוא נרתע והיא נשמטה על הרצפה.

אדי הידק את לסתותיו, סימן בדוק לכעסו, התיישב על הרצפה ואסף את הקסדה בעדינות לחיקו. הבטנו זה בזה בשתיקה וכל אחד הצטער על הדברים שאמר, אבל את הנעשה אין להשיב, המילים הקשות נאמרו והאהבה שלנו, פצועה פצעי מוות, דיממה ברווח שנפער פתאום בינינו.

בעבר גם כשהוא היה אשם היה זה תפקידי להפסיק את הריב, להתנצל ולפייס אותו, אבל לא עוד. אם אדי ציפה שגם הפעם אתנצל הרי שצפויה לו הפתעה. הייתי נחוש לא לבקש סליחה, מצידי הוא יכול לשבת שם עד שיבוא המשיח. קמתי ופניתי לצאת, ולפני שהסתלקתי הסתובבתי ויריתי עוד חץ אחרון, "אני הולך לישון עכשיו, ודרך אגב אדי תדע לך שאתה כבר לא הבחור היפה שהיית, אתה נראה פשוט זוועה, כדאי שתתחיל שוב לאכול." ולפני שהוא הספיק להגיב ברחתי לחדרי ונכנסתי למקלחת, פותח את הרדיו בשיא העוצמה כדי שלא אשמע אותו מסתלק.

אחרי שיצאתי מהמקלחת לבשתי פיג'מה וניסיתי לשכב במיטה, אבל לא היה בכך טעם. מוזר איך רק לפני כשעה הייתי נינוח ורדום ועכשיו חשתי מתוח וער לחלוטין. הוצאתי מהארון את ערמת המכתבים והגלויות של אדי ששמרתי עד כה בקפדנות ובסדר מופתי בקופסת נעלים של האש פאפי - זו עם התמונה של הכלב העצוב על המכסה - ופיזרתי אותם על הרצפה.

אני אשרוף אותם ואחר כך אלך לישון, החלטתי והתחלתי לאסוף אותם מהשטיח שבאמת נזקק כבר לשאיבה הגונה. "אלו המכתבים שלי שאתה מפזר שם?" שאל אדי מאחורי גבי. הרמתי את ראשי וראיתי אותו נשען על המשקוף באותה רשלנות מקסימה שתמיד הערצתי, אוחז בידו מעטפה משרדית חומה וגדולה. "תראה מה זה." העיר בחיוך, "אני שומר את המכתבים שלך במעטפה, מסודרים לפי תאריכים, ואתה זורק את שלי על השטיח."

"אני מתכנן לשרוף אותם." אמרתי, מסרב לחייך אליו בחזרה, והתחלתי לאסוף את המכתבים.

אדי הגיש לי את המעטפה שלו, "המכתבים האלו צריכים להיות יחד." אמר בשקט. "הם עזרו לי מאוד בימים קשים." הוסיף, זו הייתה התנצלות נוסח אדי.

מתחמק ממבטו לקחתי את המעטפה שלו, צירפתי למכתבים שלי ושמתי הכל בקופסא ואחר כך הנחתי את הקופסא בארון שלי, הריק למחצה, כי כמה מקום כבר תופסים בגדים של בן אדם אחד?

"לפני שאתה מעיף אותי החוצה." אמר אדי והתיישב על המיטה שלי, משלב את רגליו תחתיו ומניח את מרפקיו על ברכיו, "אני רוצה להסביר לך משהו."

"אין מה להסביר." אמרתי בקור והתיישבתי על כיסא נוקשה ומסוגנן ששימש אותי בעיקר כמתלה בגדים. "אתה לא אוהב אותי יותר ואולי לא אהבת אותי אף פעם. גם אני כבר לא בטוח שאני אוהב אותך, כל ההתנהגות שלי כלפיך הייתה אובססיבית בצורה חולנית. הגיע הזמן שזה יפסק."

אדי נאנח ועצם את עיניו. "אתה צודק." אמר בקול עייף, "אהבה היא בעצם סוג של אובססיה חולנית."

"מה אתה כבר יודע על אהבה?" לעגתי, "אפילו את עצמך אתה לא אוהב. תראה איך הרסת את החיים שלך."

"נכון." הסכים אדי ברוח טובה, "את עצמי אני אפילו די שונא, אבל אותך אני דווקא כן אוהב, מאוד אוהב. התאהבתי בך ברגע הראשון שראיתי אותך וזה נעשה גרוע יותר משנה לשנה." חייך אלי את החיוך הנחמד שלו שכל כך אהבתי.

לשמע וידויו הלב שלי התהפך פעמים בחזי מרוב שמחה ופתאום הרגשתי כמו ילד שזכה בפרס. "באמת?" שאלתי, מאושר, "אף פעם לא גילית לי."

אדי פרץ בצחוק והושיט אלי את ידיו ורק אז, אחרי ששכבנו חבוקים מתחת לשמיכה, מביטים אחד בעיני השני, החלטנו שמעכשיו אנחנו מדברים ברצינות. "הייתה לי אחות גדולה, מבוגרת יותר ממני בשנתיים, היא מתה בדרך לארץ. היינו במדבר בערך חודשים ובשביל ילדה בת שלוש זה הרבה זמן. אני עוד ינקתי חלב מאימא, אבל היא כבר הייתה גדולה מידי ואבא העדיף להאכיל אותי ואת אימא ובגלל זה היא מתה." אמר באותו קול שווה נפש שתאם את פני המסכה האפריקאית שעטה על פניו כשדיבר על נושאים כואבים.

ליטפתי את פניו, מנסה להפשיר אותם, "לפעמים יש לך פרצוף מאובן כמו מסכה." גיליתי לו, "אני לא אוהב שאתה כזה." התלוננתי.

"זה בגלל שאני פוחד." אמר אדי, מביט ישירות בעיני, "מהרגע שנפגשנו אני פוחד שאם תכיר אותי באמת תפסיק לאהוב אותי."

"זה לא יקרה אף פעם." מחיתי ברגש.

אדי חייך בעצב "עמית…" הוא נישק את שפתי, "אתה בכלל לא מכיר אותי. אם היית יודע כל מה שעשיתי… כל החשפנות והסמים והזיונים… אני במקומך הייתי מעיף אותי מהבית." הצהיר וצחק כשהבין כמה אבסורדיים נשמעים דבריו.

שתקתי קצת, חושב על דבריו. "אתה לא אשם שאחותך מתה," אמרתי לבסוף, "היית רק תינוק אז, ואני יודע שאתה מרגיש אשם גם במוות של אבא שלך ושל דבי, אבל הם היו אנשים בוגרים, הם עשו את הבחירות שלהם בחיים לטוב ולרע, אתה לא יכול להיות אחראי על אף אחד חוץ מאשר על עצמך, ואתה טועה גם בקשר אלי, אני כן מכיר אותך. יש לך הרבה חסרונות, אתה שחצן ואגואיסט, יש לך יצר הרס עצמי ואתה לא מסוגל להיות מונוגאמי... אתה רחוק מלהיות מושלם אדי, האמת שלפעמים אתה די חרא."

אדי ניסה לחייך, אבל ראיתי שדברי הכאיבו לו, הוא לא היה רגיל לשמוע אותי מדבר ככה. "מה עוד?" שאל התרסה, "אל תתבייש תשפוך הכל."

נשמתי עמוק והמשכתי. "לא תמיד אני בוטח בך, המון פעמים אני לא מסכים עם הדעות וההחלטות שלך, ובטח שלא עם המעשים שלך, אבל אני בכל זאת אוהב אותך, זו הבחירה שלי ואתה לא צריך להרגיש אחראי על הרגשות שלי."

"ואוו!" אמר אדי בתגובה לנאומי הארוך, ושוב שתקנו בזמן שאדי חשב על דברי. "ומה עם קובי?" שאל בלחש, "חשבתי שאתם יחד ושהוא אוהב אותך?"

מרגיש כאילו זה קרה לפני המון זמן לאדם זר סיפרתי לו בשוויון נפש על מה שקרה אתמול עם קובי וקלוד. אדי התיישב והביט בי בעיניים פקוחות לרווחה, כמנהגו כשהיה נדהם, "חזרת מהמילואים ומצאת אותם במיטה שלך?" צעק, "למה לא העפת אותם החוצה?"

משכתי בכתפי, "מה הטעם? קובי בחור טוב וידיד שלי. טוב שיש לו מישהו שאוהב אותו באמת. מגיע לו קצת אושר אחרי כל מה שעבר עליו."

"זה מה שאני אוהב אצלך עמית." אמר אדי, נשכב שוב לצידי וחיבק אותי, "אתה יפה מבחוץ כמו מבפנים. יש לך לב טוב כמו לדימה." הוא כבש את פניו בחזי מסתיר ממני את פניו, "אתה ודימה… מאז הפעם ההיא, כשברחתי, אחרי שאבא מת… אתם…"

"לא. בטח שלא." הזדעזעתי, "דימה נאמן לתמר בגוף ובנפש, וחוץ מזה הוא לא באמת הומו."

"כן." הסכים אדי, "זה עוד דבר אחד שאני מתחרט עליו, משחק הקריאה עם דימה."

"מה באמת קרה שם?" העזתי לשאול.

אדי נאנח ועצם עיניים. כתמי אדמומיות פרחו בלחייו הצנומות, "עכשיו אני יודע שקוראים לזה התעללות מינית." אמר באנחה, "אבל אז ידעתי רק שאני אוהב אותו ורוצה שהוא יהיה שלי. כשהוא בחר את תמר ולא רצה לשחק איתי יותר נורא נפגעתי. הרגשתי שהוא בגד בי, אם לא הייתי מאוהב בך אחרי שהוא חזר לא הייתי נותן לו להיות עם תמר."

צחקתי, זו הייתה צורת המחשבה האופיינית לנסיך האתיופי שלי. אמרתי לו בדיוק מה שחשבתי על ההערה שלו - שהוא שתלטן ורכושני, ולמה הוא חושב שתמר ודימה צריכים לציית לפקודות שלו? "אתה לוקח יותר מידי ברצינות את התפקיד שלך כראש המשפחה." ירדתי עליו.

"בסדר, דימה גבר והוא לא צריך לעשות מה שאני אומר." הסכים אדי בענווה, "אבל מאז שאבא מת אני אחראי על האחים והאחיות שלי. כל זמן שהתאומים קטינים והאחיות שלי רווקות הם תחת האחריות שלי."

התחלתי לצחוק. "די, אתה כבר לא באתיופיה אדי. אז מה אם אתה האח הגדול? תמר לא שייכת לאף אחד, גם לא לבעלה, מתי תפנים את שחרור הנשים?"

"בחיים לא!" אמר אדי נזעם ועטה על פניו הבעה מלאת הוד של נסיך אתיופי.

לא יכולתי עוד להתאפק והסתערתי עליו בנשיקות. "אתה כזה טמבל אדי, אני אוהב אותך!" הצהרתי, ומעכתי אותו תחתי.

עשינו שוב אהבה ואחר כך אדי מישש את מצחי. "שוב עלה לך החום." אמר בדאגה, "אתה חייב לישון קצת, כבר כמעט חצות." הוא הביא לי עוד אקמול וכפתר את כפתורי חולצת הפיג'מה שלי כמו אימא דאגנית.

נשכבנו במיטה בתנוחת כפיות, "כבר שכחתי כמה זה טוב, לעשות אהבה ולא סתם להזדיין." אמר, מחבק את מותני. "הייתי כזה טיפש עמית. במקום לדבר אתך ניסיתי… אני לא יודע מה ניסיתי. אני ממש טמבל, איך אתה סובל אותי בכלל?"

את השאלה הזו הייתי עתיד לשמוע עוד הרבה פעמים בעתיד מכל מכרי שהזדעזעו משובו של אדי לחיי. לכל אחד נתתי תשובה שונה, אבל בלילה הראשון שלנו התשובה היחידה שלי הייתה נשיקה על פיו וזו כנראה הייתה התשובה הכי מוצלחת.

ישנתי שינה עמוקה ונטולת חלומות והתעוררתי מאוחר מהרגיל. החדר היה מלא אור שמש חורפית שחיממה את פני, הרגשתי נפלא עד שגיליתי שאדי נעלם. אמרתי לעצמי לא להיות אידיוט, הוא בטח במקלחת או שהוא שותה קפה במטבח.

אחרי שלא מצאתי אותו בשירותים אמרתי לעצמי שוב לא להיות היסטרי וכפיתי על עצמי לצחצח שינים ביסודיות. תכננתי גם להתגלח, אבל הצורך העז לבדוק איפה אדי גבר עלי. למרות הלילה הנהדר שלנו יחד עדיין לא בטחתי בו. הייתי מודאג וכל הנזיפות שנזפתי בעצמי לא הועילו כלל. ירדתי למטה וגיליתי שהתיק עם בגדיו נעלם מחדר האורחים ושהארנק שהוא השאיר על שולחן האוכל איננו.

לא יכולתי עוד להתכחש לעובדות, אדי נעלם. אחוז ייאוש התיישבתי על המדרגות והנחתי את ראשי על ברכי. קור משתק התפשט בתוכי, מרדים את הכאב, מרגיע את הצורך שלי לילל. ככה זה אצלי כשמשהו נורא קורה - אני נעשה קפוא מבפנים ופשוט ממשיך לתפקד כרגיל - לא מניח לאחרים לראות שהאדם השליו והנורמאלי העומד לפניהם הפך לגוש קרח חסר רגש.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי ככה. אולי דקה? אולי שעה? בראשי ערכתי רשימות של המטלות שעלי לבצע. אני צריך לקום ולהתלבש, לשתות קפה, לצלצל למשתלה ולהסביר שאדי עזב ושאני חולה, ואחר כך לקבוע לי תור בקופת חולים, ללכת לרופא ולהבריא, ואחר כך ולהמשיך לחיות את חיי בלי אדי. נאחזתי במעקה וניסיתי למשוך את עצמי לעמידה, אבל רגלי כאילו נדבקו למדרגה. זעם לוהט, אדום משנאה פילח אותי במפתיע, מפשיר את קיפאוני. "יימח שמך אדי!" צעקתי, "למה באת לכאן בכלל?"

הדלת נפתחה ואדי הופיע בפתח, נושא שקיות ניילון עמוסות מצרכי מכולת. הוא הביט בי בתימהון, "מה קרה? מה עשיתי?" שאל בתום לב והניח את השקיות על הדלפק במטבח.

התמוטטתי שוב על המדרגות. הייתי לבוש רק במכנסי הפיג'מה והיה לי קר, ראשי כאב, שרירי דאבו, והרגשתי כמו טיפש מושלם. אדי תמך בי ולקח אותי חזרה למיטה, מחבק את כתפי בידיו החמות. אהבתי את מגעו, הייתי מכיר את מגע ידיו בכל מקום.

"חשבתי שעזבת שוב." אמרתי אחרי שהוא כיסה אותי בשמיכה.

"כן, אני יודע." אמר אדי בעצב ודחף את ידיו לשערי ששוב היה ארוך מידי. הוא תמיד אהב לגעת בשערותיי והצטער שסירבתי לגדל אותן.

"התיק שלך נעלם." ניסיתי להסביר, "וגם הארנק, אז חשבתי… קודם היה לי נורא קר, ואז כעסתי עליך והיה לי חם, ועכשיו שוב קר לי." נשמעתי כאילו אני הוזה, אולי באמת הזיתי.

"שמתי את התיק כאן בארון." הסביר אדי, "אחר כך אני אתלה את הבגדים. נשארו לי מעט מאוד בגדים." הוסיף, נבוך קצת, "הבגדים שלבשתי בתל אביב כבר לא מתאימים לי יותר. לקחתי את הארנק כדי לקנות לנו משהו לאכול והמוכרת הנודניקית במכולת לא הפסיקה לחקור אותי עליך, לקח לי חצי שעה עד שברחתי משם. היא מוסרת לך שתהיה בריא. אחר כך הייתי בקופת חולים, יש לך תור לרופא בשעה תשע ורבע." הוא קם והביט בי מודאג, "אל תתעצבן, אני רק הולך להביא לך קפה ולחמנייה. חשבתי לעזוב אותך וללכת לעבודה, אבל…"

"אתה חייב ללכת, אי אפשר ששנינו נעדר. מר מילר ינסה לעשות הכל לבד וגרטי תתרגז עליו. לך לעבודה, קח את האוטו. אני אלך לבד לרופא. אני בסדר, זו רק שפעת או משהו."

"בסדר." אמר אדי בצייתנות מפתיעה, "מה שתגיד." רק אז נזכרתי שבעצם אני הבוס שלו.

כשחזרתי מקופת חולים, נושא בידי שקית תרופות, מצאתי את קלוד עומד ליד הדלת שלי ודופק עליה במרץ. "אני כאן קלוד." הפתעתי אותו.

הוא קפץ מופתע והביט בי בפה פעור. "איפה היית?" דרש לדעת בתקיפות שרוככה בגלל המבטא החמוד שלו. קלוד היה צעיר בהיר עור ושיער, לא גבוה, אבל בנוי יפה ובעל פנים עדינים ונעימים, שכעת הייתה שפוכה עליהם הבעה צרפתית נזעמת.

"אתה נראה נורא חמוד כשאתה כועס." אמרתי לו בעליזות, מרגיש איך החום שלי עולה מרגע לרגע. הרגשתי כאילו אני מרחף לי, מנותק מכוח המשיכה של כדור הארץ.

קלוד הניח כף יד קטנה רכה וקרירה על מצחי הלוהט, "יש לך חום עמית." אמר בקול חגיגי.

"ב ח י י ך!" הצהרתי, מושך לאט כל הברה והתחלתי לצחוק. הוא נראה כל כך קטן, כאילו הסתכלתי עליו מהצד הרחוק של המשקפת.

"התקשרנו לעבודה שלך." התחיל להסביר לי, נבוך מהתנהגותי המוזרה, "ואמרו שאתה בבית, אבל בבית לא הייתה תשובה. רצינו לדעת אם אתה בסדר. אפשר?" לקח את השקית מידי ובדק אותה בזריזות. אני לא יודע מה הוא ציפה לראות שם, אבל כל מה שהוא גילה היו תרופות להקלת שפעת, סירופ לשיעול ואופטלגין.

"לך לשכב." אמר, "אני אביא לך תה." הוא הביא לי את התה ואת התרופות על מגש שמצא במטבח והתיישב לצידי, חולץ את נעליו, מניח את רגליו על המיטה. "אני אחרי תורנות של עשרים ושש שעות." אמר ופיהק, "רציתי לישון, אבל קובי דאג לך, התנהגת בצורה כל כך משונה אחרי שמצאת אותנו…" הוא הסמיק כמו נערה, "היינו גועליים כלפיך ואתה היית כזה…" המאמץ להסביר עייף אותו והוא פיהק שוב.

"איפה אתם גרים עכשיו?" שאלתי ובלעתי אופטלגין.

"בבית ששכרתי ברמת ישי." אמר קלוד, התמתח, פיהק ונאנח.

"קובי צריך לנסוע עכשיו יותר זמן לעבודה." ציינתי. קובי ואשתו גרו בוילה גדולה בקרית אתא. ידעתי שהוא אוהב מאוד לגור שם. "מתי הוא רואה את הילדים?" שאלתי.

קלוד משך בכתפיו, "מתי שמתחשק לו. אשתו מאוד הוגנת כלפיו, במיוחד עכשיו כשהחברה שלה גרה אתה."

"עשית לו מהפכה בחיים." הצטחקתי, "בשבילי הוא לא היה מוכן לעשות דבר כזה."

"לא ביקשת." הדף קלוד את טענותיי, "אבל אני… אני לא יכולתי לסבול את זה שהוא ואשתו ישנים יחד באותה מיטה. הוא אמר שזה שום דבר והם רק ידידים, אבל הילדים שלו, הם לא הגיעו עם הציפור הגדולה הזו, איך קוראים לה בעברית?"

"חסידה?" ניחשתי ופרצתי בצחוק. "אדי אומר שסקס עם נשים לא נחשב." גיליתי לו.

קלוד נהם בבוז, "איזה שטויות! סקס תמיד נחשב, חוץ מזה אני שונא לישון לבד." עיניו היו עצומות ובהדרגה הלך גופו והתרפה עד שהוא גלש ממצב ישיבה והשתטח על המיטה. כעת היה ראשו מונח על הכר לצידי. "אני ממש עייף." אמר, "אכפת לך שאני אנוח קצת?"

"זה בסדר." הרגעתי אותו, "אתה לא צריך להישאר כאן, אדי יחזור בחמש ויטפל בי."

הוא התיישב, מופתע. "אדי? האדי המפורסם? האקס המיתולוגי שלך?"

"כן, אדי חזר." הצהרתי ואושר חמים הציף אותי. בערב הוא יחזור אלי, ואחר כך נלך לישון מחובקים, ומחר כבר ארגיש טוב יותר ונלך יחד לעבודה. מחר אולי ניסע לבקר את דימה ותמר ואולי גם את בטי ומקס. מזמן לא ראיתי את בטי, התגעגעתי אליה. אני חייב לספר לה שכתיבת מכתבים לאדי היה רעיון מצוין ולהגיד לה תודה.

"זה לא ענייני." אמר קלוד בנימוס, "אבל אתה בטוח שזה רעיון טוב שהוא ואתה שוב תחיו יחד?"

"נכון, זה לא עניינך." הסכמתי איתו. "אתה נראה הרוס מעייפות." הוספתי, "בוא נישן קצת." כמה שניות אחר כך כבר ישנו שנת ישרים. אני בפיג'מה, מכורבל מתחת לשמיכה, וקלוד הלבוש שוכב לצידי מעל השמיכה.