3. פארנג'י

טלטול עז קרע אותי בגסות משנתי. קלוד עדיין ישן בנחת, גבו מופנה אלי, לא מודע לנוכחותו של אדי הנרגז שלטש בי מבט זועם. "מי הבחור הזה ומה הוא עושה כאן?" שאל בלחש.

"אה, זה רק קלוד." אמרתי באגביות, מחייך למראה קנאתו, "החבר של קובי, הוא בא לראות מה שלומי."

"מה פתאום הוא ישן כאן?" התעצבן אדי.

"הוא היה עייף אחרי התורנות. הוא סטאג'ר ברמב"ם." הסברתי. "למה חזרת מוקדם?"

"גם אני שואל את עצמי למה?" הטיח אדי, עדיין זועם.

כרכתי את ידי סביבו. "אתה נורא יפה כשאתה מקנא." התחנפתי אליו. "אכלת כבר?"

אדי חיבק אותי, טומן את פניו בצווארי כדי להסתיר את חיוכו, "גרטי דאגה לך ושלחה אותי מיד אחרי ארוחת הצהרים לטפל בך, אבל אני רואה שיש לך רופא פרטי."

"גם כן רופא." צחקתי, "בוא, נעזוב את המסכן לישון בשקט." יצאנו מהחדר ונשכבנו במיטה בחדר האורחים.

אחרי שעשינו אהבה שוב נרדמתי, וכשקמתי הרגשתי כמעט בריא. צלצול טלפון הקפיץ אותי לסלון, קלוד ואדי ישבו ושתו בירה מול משחק כדור רגל בטלוויזיה, מתעלמים מהטלפון שצלצל בעקשנות. הרמתי וזה היה קובי שכבר חזר מהעבודה וחיפש את קלוד. "הוא עדיין כאן. הוא נרדם ועכשיו הוא רואה כדור רגל עם אדי." עניתי לתומי, עדיין מנומנם.

קובי שתק שתיקה כבדה ורבת משמעות. "אז אדי חזר." אמר לבסוף בכבדות "מתי?"

"אתמול בבוקר. כשחזרתי למשתלה מצאתי אותו שם. הוא מחליף את איציק ועכשיו הוא גר איתי." קובי התמיד בשתיקתו, משדר לי בלי מילים את מורת רוחו. בלית ברירה המשכתי לדבר. "הוא אמור לגור אצל אחותו, אבל יש לי שפעת." הסברתי, "והוא מטפל בי."

"ואחרי שתבריא?" שבר קובי את שתיקתו.

"אני מקווה שהוא יישאר איתי גם אחר כך." הודיתי.

"ואני מתאר לעצמי שהוא לא ישן לבד." העיר בשמץ מרירות.

"לא קובי, אני לא חולה עד כדי כך." התחלתי להתעצבן. מה קורה לו? למה הוא חמוץ כזה? "למה אתה כזה?" מחיתי, "אתה לא שמח בשבילי? אני שמחתי בשבילך." הזכרתי לו.

"איך אני יכול לשמוח כשאתה חוזר אל הטיפוס הזה שפגע בך? ומה אם הוא יעלם שוב? ראיתי מה נהיה ממך אחרי שהוא עזב. אני לא רוצה שזה יקרה לך שוב." כעס קובי.

"החיים זה לא חברת ביטוח קובי." הזכרתי לו בזעף.

"אתה כזה תמים עמית, האדי הזה!" התיז קובי בזעם, "יש לך מושג איך הוא חי בתל אביב? אתה לא יודע כלום! חי לך בין ערוגות הוורדים שלך ונותן לזבל הזה לזיין אותך שוב."

שמעתי די והותר. "לך לעזאזל קובי," קטעתי אותו בזעם, "לך תזדיין!" סגרתי לו את הטלפון בפרצוף ונשארתי עומד שם, רועד כולי מזעם. קלוד ואדי הביטו בי בשתיקה, ממתינים להסבר, ואז הטלפון צלצל שוב.

"אני לא רוצה לראות אותך יותר קובי!" צעקתי, מגלה למרבה המבוכה שזו בטי שצלצלה לשאול מה שלומי.

"למה אתה לא רוצה לראות אותו יותר?" שאלה בסקרנות. משחק הכדור רגל התחדש וראיתי שתשומת הלב שלהם נקרעת ביני לבין המסך. לקחתי את הטלפון ויצאתי למרפסת ושם שפכתי לפניה את ליבי הרותח. בטי הקשיבה לי בשקט עד שגמרתי לשפוך הכל ואז אמרה לי מזל טוב, איחלה לי רפואה שלמה והזמינה אותי לבוא לבקר אותה אחרי שאבריא.

קולה השליו ותגובתה האוהדת הרגיעו את כעסי, אבל לא את החששות שניקרו בליבי. "גם את חושבת שהוא שוב ישבור לי את הלב ושאני פראייר שאני סולח לו הכל?" שאלתי בחרדה.

"רק אתה יכול לענות על זה." אמרה בטי, "אני רק יודעת שבענייני אהבה מחליטים לא לפי הגאווה ולא לפי השכל, רק לפי הלב." 

היא ספרה לי איך היא רבה עם מקס ביום ההולדת שלו. "הכנתי לו הפתעה וסידרתי לנו סוף שבוע בתל אביב." גילתה לי, "אבל כל כך כעסתי עליו בגלל שהוא התנשק עם האקסית שלו שבאה פתאום לבקר עד שהלכתי למלון עם לני בלי להגיד לו אפילו מזל טוב וכל הזמן בכיתי."

"ומה מקס עשה?" שאלתי בסקרנות, "גם הוא בכה?" הצטחקתי. לא יכולתי לתאר לעצמי את מקס בוכה בגלל בחורה. אולי משתכר, אבל בוכה? בחיים לא!

"הוא השתכר ואחר כך הלך וצבע את הדירה של השכנה שלנו." גיחכה בטי, "כשחזרתי וראיתי כמה הוא אומלל התפייסנו." הסיפור הטיפשי שלה הרגיע את מצב רוחי הסוער. החלטתי לא להתעצבן יותר ולא לתת לאיש להגיד לי מה עלי להרגיש.

התקשרתי לכולם - הורי, שי, איטן וטוויטו, וספרתי שאני ואדי שוב ביחד. הם ניסו לשמוח, אבל הרגשתי אצל כולם את אותה הדאגה שקובי ביטא. אף אחד לא סמך על אדי שלא יבריז לי שוב וכולם חשבו שאני תמים שאני מאמין בו, אם כי לאף אחד לא היה אומץ לדבר בצורה כל כך בוטה כמו קובי.

חזרתי לסלון ומצאתי את השניים מכינים ארוחת ערב. חביתות, טוסטים וסלט. מסתבר שאחרי המבוכה הראשונית הם הסתדרו מצוין, צוחקים מכל שטות, קצת שתויים, מרוצים מאוד שהקבוצה שלהם ניצחה.

באמצע הארוחה נשמעה דפיקה בדלת וקובי התפרץ פנימה. מיד ראיתי שהוא נסער מאוד, שערו כמו סמר על ראשו, פיו היה הדוק וסנטרו הרבוע התבלט בתוקפנות.

קלוד קם וניגש אליו, נבוך, "קובי, אני מצטער שלא התקשרתי, קודם לא היית ואז התחיל משחק ו…" הוא חיבק את קובי שנענה בנוקשות לחיבוק שלו.

"שלום קובי, אני אדיסו, האקס המיתולוגי של עמית." אמר אדי בשלווה, מביט בקובי בלי שמץ של מבוכה ולחץ את ידו. כמה הערצתי את הקלילות הזו שבה הוא הסתדר בכל מצב, מביך ככל שהיה.

קובי המופתע לחץ בחזרה את ידו של אדי כשהוא בוחן את פניו בסקרנות, ואחר כך ביקש ממני לצאת איתו למרפסת. "ספרת להם מה אמרתי?" שאל, משפיל את עיניו לרצפה.

"לא הספקתי, אבל סיפרתי לכולם שאדי חזר. תשמח לדעת שכולם מסכימים אתך שאני אידיוט."

קובי הרים אלי את מבטו, "טעיתי." אמר בכבדות, "אני מאוד מצטער עמית. טעיתי ודברתי בצורה מכוערת, סליחה." הוא היה כל כך אומלל ונבוך עד שמיד סלחתי לו ומיהרתי לחבק אותו.

"זה בסדר גמור, אתה דואג לי. אני מבין." ניחמתי אותו, "בוא תאכל אתנו, נשאר עוד המון סלט."

אחרי שהם הלכו אדי ציווה עלי לשכב על הספה ולנוח, ניקה לבדו את המטבח והעמיס את הכלים במדיח. "אתה מפחיד אותי אדי." הערתי בצחוק, "מכין לי קפה, עושה קניות, מוריד כלים מלוכלכים מהשולחן. מה יהיה? בסוף עוד תשטוף רצפות, תנקה חלונות ותתלה כביסה. מה קרה לך? אני כבר לא מכיר אותך."

אדי חייך והמשיך לעבוד ואפילו שטף את המטבח ושפך את הזבל. "הבטחתי לטפל בך." אמר בכובד ראש כשכבר שכבנו במיטה, "ומהיום אני לוקח את ההבטחות שלי ברצינות." הוא הניח את ראשו על כתפי. שערו המגולח החל לגדול על פדחתו והזיפים דגדגו את עורי.

"למה עשית קרחת?" שאלתי בסקרנות.

אדי צחק. "נורא התגרדתי כשיצאתי מהמעצר. העצירים היו דווקא נחמדים, אבל למישהו היו כינים ובמקום להתענות עם כל מיני משחות ושמפואים מסריחים גילחתי את השיער. דימה בטח יתפוצץ מצחוק כשיראה אותי. דברת איתו?"

"לא. דברתי עם כל העולם ושכחתי את דימה ותמר." הודיתי.

"אני דברתי אתם." הרגיע אותי אדי, "דימה אמר שהוא יחתוך לי את הביצים אם אני אעשה עוד שטויות. הוא כועס עלי עוד יותר מקובי, הוא דואג לך מאוד."

אדי נשמע כל כך כנוע ושפל רוח עד שהתחלתי לדאוג. תפסתי את כתפיו וניערתי אותו, "או. קי. מי אתה, ומה עשית לאדי שלי?" נהמתי.

הוא חייך, אבל ההבעה הנוגה נותרה בעיניו, "השתניתי עמית. מאז שדבי מתה… לא, בעצם עוד קודם, מאז שכתבת לי שאתה וקובי יחד הכל נעשה מגעיל כל כך. השתייה והקוק… והאקסטזי... בהתחלה זה היה סתם כזה, כמו שתייה, אבל אחר כך זה כבר היה יותר מידי, הייתי כזה חזיר כלפיך, כלפי כולם בעצם. אבל אני אשתנה, אני אהיה חרוץ ונאמן ואני אטפל בך. עוד תראה, מעכשיו אני אהיה ממש מסודר, אני אפילו לא אשאיר יותר בלגאן במקלחת ו…"

"אדי, אתה לא צריך להגזים." חיבקתי אותו, "אחרי שאני אבריא אתה יכול לחזור לעצמך, זה בסדר."

"לא, לא, אתה לא מבין." אדי הביט בי במבט נואש, מנסה להסביר את עצמו, "דבי המסכנה, לא השגחתי עליה, לא הבנתי עד כמה היא הידרדרה. אני חייב לעשות תיקון עמית, אני חייב… אני לא יודע, לכפר איכשהו על הטעיות שלי, אולי לקבל עונש או משהו…"

שכבתי בשקט, חושב על דבריו, ולאט לאט התחלתי להיעלב. "אז אתה נמצא איתי כי היא מתה? אני העונש שלך על המוות של דבי."

"לא מטומטם!" חזר אדי לאישיותו הרגילה, "אני אתך כי התעקשת שאני אשאר. אפילו אנסת אותי, או שכבר שכחת? ואל תחשוב שלא ראיתי איך התחבקת עם קובי הערב." הוסיף, ספק צוחק ספק כועס, "הוא יודע שאתה וקלוד החמוד שלו ישנתם יחד במיטה אחת?"

"קלוד היה נורא עייף ונרדם עם בגדים על השמיכה." מחיתי, "ולא אנסתי אותך. זה לא נחשב אונס אם גם אתה גמרת. חוץ מזה, בכלל לא התנגדת." התחלנו להיאבק בצחוק, מתגלגלים על המיטה, מתנשקים וצוחקים. "אז למה בעצם באת למשתלה?"  שאלתי כשנרגענו.

"רציתי לראות אותך." הודה אדי, "חשבתי להגיד שלום ולהסתלק, אבל איציק אמר שאתה במילואים, ומפה לשם הוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע לטיול של לפני גיוס ודחוף לו למצוא מחליף, ולפני שהבנתי מה קורה..." הוא נישק אותי, "בעצם תכננתי לחפש עבודה בקרית שמונה או במטולה, אבל נורא התגעגעתי ורציתי לראות אותך לפחות עוד פעם אחת וכשאיציק הציע לי את העבודה זה דווקא התאים לי. נשארתי בלי גרוש ו… יש לי התחייבויות." סתם ולא פירש.

החלטתי להניח לנושא ההתחייבויות המסתוריות שלו, תמיד היו חלקים בחייו שהוא שמר בסוד ממני. הוא נהג כך מהיום הראשון שנפגשנו, ולמרות כל דבריו על השינוי שחל בו לא חשבתי שהוא יהפוך בן יום לאדם אחר. אדי לא נהג להיות גלוי לב, תמיד היה כזה ואני קבלתי אותו ואהבתי אותו כמו שהוא. "אז מה חשבת שיקרה כשאני אחזור מהמילואים?" הסתקרנתי

"חשבתי שתעיף אותי לקיבינימאט. לא האמנתי שתרצה אפילו להסתכל עלי." אמר אדי בכנות ביישנית. "אני במקומך… אם החבר שלי היה נעשה כזה… היה עושה כאלה דברים…"

"איזה דברים בדיוק." העזתי סוף סוף לאחוז את השור בקרניו, "זיינת בשביל כסף?"

"לפעמים." הודה אדי "לא תמיד, תלוי. היינו עושים מין מופע חשפנות כזה ורואים לפי המצב לאן זה הולך. לפעמים ידעתי מראש שיהיה זיון, לפעמים לא. לפעמים הייתי צריך להתחמק כי לא רציתי. בחודש האחרון זה קרה יותר ויותר." הוא משך בכתפיו בהשלמה, "בדרך כלל זה היה עם נשים, אבל לפעמים היו גם גברים. לפעמים הגברים התחילו בתור צופים ונסחפו למופע, ולפעמים לא." הוא נאנח והביט בי במבט חרד כשואל את רשותי להמשיך בוידוי שלו.

מבטנו נפגשו לרגע ארוך וכואב. "תמשיך לדבר." הוריתי לו בלי לנתק את מבטי ממבטו.

אדי עצם עיניים ונאנח שוב. "אמרתי לעצמי שזו רק עבודה, כמו לשתול ורדים, או ללמד מתמטיקה, אבל לזיין, אפילו נשים, זה… זה שוחק לך את הנשמה. אתה זוכר איך אמרת שלשחקנים בסרטי פורנו יש עיניים מתות? בזמן האחרון פחדתי שבוקר אחד אני אסתכל בראי ואגלה שגם לי יש עיניים מתות. היו לי סיוטים על זה, כמה ימים לפני שדבי מתה חלמתי שאני בא לבקר אותך ואתה פוחד ובורח ממני כי יש לי עיניים מתות."

הוא נאנח ופקח את עיניו, מביט בי מודאג, "החלום הזה חזר על עצמו כמה פעמים. אפילו במעצר חלמתי על זה. ואז ידעתי שאני חייב לראות אותך, רציתי להיות בטוח שאני לא מפחיד אותך. הייתי מופתע מאוד ש… אתה יודע, שכל כך שמחת לראות אותי. בחיים לא האמנתי שתרצה אותי שוב." הוא חיבק אותי וזמן רב לא דיברנו, רק התנשקנו, נשיקות ארוכות ורכות שנמשכו עוד ועוד.

עם אחרים נשיקה הייתה רק הקדמה חפוזה, בבחינת לצאת ידי חובה לפני העסק האמיתי של הסקס, אבל עם אדי זה היה שונה. רק איתו יכולתי להתנשק ככה, מרגיש כאילו הגוף והנשמה שלי מתערבבות בשלו. העדפתי להתנשק איתו מאשר לעשות סקס עם כל אחד אחר. "אתה חושב שהשתניתי מאוד, עמית?" שאל בביישנות.

"מיד כשראיתי אותך חשבתי שהעיניים שלך נראות עצובות, כאילו כבויות." הודיתי, "וגם רזית כל כך, אתה נראה דומה יותר לאבא שלך זכרונו לברכה. עדין יותר ועצוב כזה, פחות שחצן."

אדי נשם לרווחה, "אבל הכרת אותי מיד, נכון?" שאל בדאגה, "אני נראה לך מת?"

"לא אדי. רק עצוב וחכם יותר. תספר לי מה חשבת כשראית אותי בפעם הראשונה?" העזתי לשאול, מנצל את הפתיחות הנדירה שלו.

הוא הצטחק חרש. "חשבתי שאתה הצבר המיתולוגי, יפה הבלורית והתואר. אף פעם לא פגשתי מישהו כמוך, היית כל מה שאני לא, אשכנזי, קיבוצניק שורשי, מלח הארץ. לא האמנתי ש… כשהבנתי שגם אתה הומו ושאתה מעוניין בי לא האמנתי שזה קורה לי. פתאום נבהלתי כל כך..." הוא השתתק, שקוע בזיכרונות. 

"לא שמתי לב שנבהלת. היית כל כך בטוח בעצמך, כל כך אדיש."

"העמדת פנים מוצלחת." הצטחק אדי, "מבפנים רעדתי מרוב בהלה. כשנפגשנו בפעם הראשונה בחורשה אמרתי לעצמי, אדי, שיחקת אותה, אתה הולך לזיין את כל ההתיישבות העובדת בתחת, אבל כשראיתי איך הגבת לשיחה שלי עם ויקטור ואחר כך כשזה פתאום נעשה עדין כזה, הכל השתנה. פתאום כבר לא היית נציג של אף אחד, היית פשוט אתה, עמית, הפארנג'י המתוק שלי, החייל הכי יפה בצה"ל. כל כך נבהלתי מהרגשות שלי. הייתי ממש פקעת עצבים. ניסיתי להתרחק ממך, לשבור את השיגעון הזה. הרגשתי שזה נעשה אובססיה. ניסיתי להיפרד ממך. זוכר?"

חנוק מהתרגשות בגלל דבריו, הנהנתי בראשי. זכרתי היטב את הימים האיומים ההם.

"אתה יודע מתי הבנתי מה קרה לי?" המשיך אדי לדבר, ראשו על כתפי ועיניו עצומות. "כמה ימים אחרי שהפסקנו לדבר שי בא אלי ואמר שהוא פוחד שתעשה שטויות, שאתה יושב ומסתכל על הרובה שלך בצורה מוזרה. זה הבהיל אותי עד מוות. אני חושב שרק אז קלטתי כמה אני אוהב אותך."

"שי דיבר אתך עלי?" הפסקתי אותו, המום. "מה הוא אמר? הוא ידע עלינו כבר אז?" התיישבתי והבטתי בו מזועזע. "למה לא סיפרת לי כלום?" הייתי נרעש מאוד, "באמת אדי, איך יכולתם לדבר עלי מאחורי הגב?"

אדי ליטף אותי בניסיון להרגיע את כעסי, "הוא נורא התבייש והכריח אותי להישבע שאני לא אספר לך." התנצל, "הוא באמת חבר טוב שלך. הוא נורא דאג לך, היה לו מאוד קשה לבוא אלי עם דבר כזה. אל תתרגז, בוא תשכב, תן לי לסדר את השמיכה שלך. אתה זוכר איך היינו הולכים לדירה של סבתא שלך? אתה זוכר מה היינו עושים שם?" הוא כיסה אותי, מסדר לי את הכרית ומנשק אותי כאילו הייתי ילד חולה.

"אני זוכר כל מה שעשינו יחד אדי. גם אם אני אחיה עד גיל מאה אני לא אשכח." הבטחתי ודחפתי יד בין ירכיו, נהנה לחוש את אברו מתקשה בכפי. "אני זוכר הכל. את הנשיקה הראשונה, ואת הפעם הראשונה בחורשה, ואת הפעם ההיא בתרגיל. רק בזכותך הבנתי פתאום מי אני."

אדי חייך, "לא עמית, תמיד ידעת מי אתה. רק בזכותי נתת לעצמך רשות לגלות לעצמך מה אתה יודע." 

יומיים אחר כך הבראתי וחיינו נכנסו לשגרה נעימה. עבדתי במשתלה שישה ימים בשבוע, לוקח יום חופש ביום ראשון כדי לנוח מהשבת המעייפת שהייתה היום הכי עמוס, ואילו אדי עבד במשתלה חמישה ימים, וביום שלישי היה מלמד בבית ספר דתי בנצרת. בימי רביעי הוא היה נוסע אחר הצהרים לחיפה ללמד בבית הספר האקסטרני והיה חוזר רק ביום חמישי בערב ולפעמים רק בימי שישי בבוקר.

"אני זקוק ליום אחד בשבוע לטפל בבעיות משפחתיות." אמר לי בהבעת פנים שרמזה שאין טעם לחקור אותו יותר.

ידעתי שהוא נוסע לנתניה לבקר את ילדיה של דבי. זה היה רעיון של סבתא שלהם – דודה מריטו. היא הסכימה לקבל ממנו עזרה כספית בתנאי שאדי יבקר שם כל שבוע ויקדיש יום אחד ליתומים.

דימה ותמר הם שגילו לי את הסוד. "אל תספר לו שאתה יודע." הפציר בי דימה, "הוא מאוד רגיש בנושא. דודה מריטו משתוקקת שהוא יתחתן כבר ויגדל את הילדים בעצמו. היא אישה עייפה וחולנית ויש לה המון צרות בגלל בעלה שלא רוצה את הקטנים אצלו בדירה."

"היא לא יודעת שהוא ואני… שאדי לא יתחתן אף פעם?" שאלתי.

השניים החליפו מבטים ותמר משכה בכתפיה בעייפות. היא הייתה מותשת מהעבודה, מהלימודים ומהטיפול באלון הקטן. גם רותי והתאומים לא גידלו את עצמם לבד. תמר נראתה כאילו לא יזיק לה לצאת לחופשה, ודימה היה קודר ונראה כאילו לא ישן היטב בזמן האחרון. "היא לא מרשה לעצמה לדעת עמית." ניסו השניים להסביר לי, "הם מבוגרים ושמרנים, קשה להם לחשוב על זה. ברמה מסוימת הם מבינים, אבל הם לא מרשים לעצמם לדעת שהם מבינים. אתה יודע איך זה?" הנהנתי, כן, בטח שהבנתי, מי אם לא אני, שהצליח להסתיר מעצמו את ההומואיות שלו עד גיל עשרים, יכול להבין דבר כזה?

"אבל למה הוא לא מספר לי בעצמו על הילדים של דבי?" חקרתי את דימה כשנשארנו לבד. תמר הלכה לרחוץ את התינוק ואדי ישב עם התאומים בחדרם ובדק את התקדמותם בלימודים. שמענו אותם מתווכחים איתו באמהרית ובעברית, קצת כועסים וקצת צוחקים.

אני ודימה התרווחנו עם בקבוקי בירה מול ערוץ הספורט ואחרי שני בקבוקים דימה הצליח להשתחרר ולהגיד מה הוא חושב, "הוא מתבייש והוא לא רוצה לסבך אותך בבעיות המשפחתיות שלנו." הסביר, "זה לא שהוא לא סומך עליך, אבל הוא… יש לו הרגשה שאתה לא מסוגל להבין דברים כאלו בגלל שגדלת במשפחה שונה כל כך." היה לו נורא לא נעים ממני וזה הביך את שנינו.

"היית צריך להיות דיפלומט דימה." סנטתי בו מנסה להקל עליו, "גם אתה חושב ככה?"

"לא. אני רואה אותך עם הקטנה ועם אלון, לדעתי הוא לא מבין כמה אתה…" דימה נאנח, השתתק לרגע ושינה נושא. "זה כל כך קשה, בעצם היינו צריכים לקחת את הילדים על עצמנו. לא אכפת לנו שהם ילדים של זונה וכל זה, אבל… תמר בוכה בלילה וגם אני מפסיד שעות שינה מרוב נקיפות מצפון. הרי אני עובד סוציאלי, אני צריך לדעת יותר טוב מכולם… לא טוב להם לגור אצל זקנים חולניים ובעיקר שהדוד ממש מתעב אותם. זה מצב איום בשביל כולם, אבל איך אני יכול? איפה אני אשים עוד שני קטנים כאלו. גם ככה תמר כורעת מרוב עבודה, ואני חייב לדאוג גם לאחים שלה. התאומים עושים המון בעיות בזמן האחרון. לפחות מאז שהוא חזר הוא עוזר לנו קצת עם שני הבנדיטים האלו."

"מה דעתך שניקח אותם אלינו בחופש פורים?" שאלתי.

"את התאומים?" התפלא דימה.

"לא, את הילדים של דבי, את ארז ועדי. הרבה ילדים נוסעים לדודים שלהם בחופש. שיהיו קצת איתנו ואת התאומים תשלח אלינו ללמוד לבחינות מגן. אדי עשה מהומה שלמה בגלל הציונים שלהם בתושב"ע ובתורה. אני אשב ללמוד אתם קצת, אני באמת רוצה לעזור דימה. זה שאני הומו לא אומר שאני לא מסוגל לטפל כמה ימים בילדים קטנים."

"אני יודע." אמר דימה ברוך וליטף את כתפי, "יש עכשיו מנהלת חדשה בשירות למען הילד, עולה מארה"ב. הגישה שלה מאוד ליברלית, לדעתה אין שום סיבה שגם זוגות חד מיניים לא יהיו משפחת אומנה לילדים, בתנאי שהם מתאימים כמובן. היית רוצה שאני אברר אם תוכלו לקבל את הילדים?"

הסכמתי בהתלהבות שהפתיעה גם אותי, אבל כשהעליתי עוד באותו ערב את הנושא לפני אדי הוא התעצבן נורא וכעס שאני מתערב לו בעסקים ודוחף את האף, "בדיוק כמו החברה שלך, הדוסית הזו, שמנסה לסדר לכולם את החיים. מתנהגים כמו אשכנזים שחצנים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם ומנסים לחנך את השחורים הבורים," אמר בזעם, "ואתה לא יותר טוב!" התנפל על דימה.

דימה צחק ממנו וענה לו תשובה עוקצנית באמהרית. לא נשארתי לראות איך אדי מגיב, כל כך נפגעתי, אחר כך אמרה לי תמר שנזעקה לשמע הצעקות שפני הלבינו כפני מת. ישבתי באוטו עם פחית בירה ריקה בידי וקימטתי אותה שוב ושוב עד שנעשתה גוש מתכת מעוך. למה הוא אמר לי דבר כזה? מעולם לא הייתה בי אפילו שמץ של גזענות. אף פעם לא חשבתי שאני חכם יותר או טוב יותר ממישהו אחר בגלל הצבע או המוצא שלי. איזה מין אהבה זו אם הוא חושב עלי ככה שאלתי את עצמי ומעכתי את הפחית המקומטת עוד ועוד, מתאפק לא לבכות.

אדי נכנס לרכב והתיישב לצידי. "אתה רוצה שאני אחזור אתך או שאשאר כאן?" שאל בקול אדיש. על פניו הייתה ההבעה העצית המוכרת לי מכבר.

"תעשה מה שאתה רוצה." עניתי בטון דומה והנחתי את הפחית המעוכה במאפרה.

"אני רוצה לקחת חזרה מה שאמרתי לך." אמר אדי ונגע קלילות בידי. "דברתי מתוך כעס, אני מצטער. בוא ניסע הביתה."

"והילדים? מה יהיה איתם?" שאלתי אחרי שכבר היינו בדרך. "דימה אומר שלא טוב להם."

"דימה טמבל." ענה אדי בקוצר רוח. "אף אחד לא יסכים לתת ילדים קטנים לזוג הומואים, וגם אם יסכימו אני לא רוצה. גידלתי כבר מספיק ילדים. אני רוצה לחיות."

"שטויות! מה עם בטי ומקס שמגדלים ילד שהוא אפילו לא קרוב משפחה שלהם? מה עם כל האנשים שיש להם המון ילדים והם מאושרים?"

אדי זרק אלי מבט אלכסוני שופע בוז, "כמו כל הילדים שגדלו בלי אחים יש לך מין אשליה מטופשת על משפחה גדולה וחמה שכולם אוהבים זה את זה ופותרים כל בעיה בשיחה ובנשיקות. אתה אידיוט ואתה לא יודע כלום. החיים זה לא תכנית טלוויזיה אמריקאית!"

"אני רוצה שהם יבואו להתארח אצלנו בפורים." אמרתי בעקשנות, מתעלם מנאומו מלא הבוז.

"בסדר." אמר אדי באנחה, "יש עוד זמן לדבר על זה. בינתיים נראה איך אתה מסתדר עם ארבע חבר'ה מתבגרים שינחתו אצלנו מחר ללמוד לבחינות המגן."

"ארבע?" שאלתי מופתע.

"כן. התאומים שלנו מביאים חברים שלהם, אחים תאומים שברחו מאיזו ישיבה בגלל שאחד מהם הוא הומו. הם התקבלו ללמוד בתיכון בקרית עמל. בתושב"ע ובתורה הם ממש אשפים, אבל חסר להם המון חומר במת' ובספרות. המחנכת שלהם חשבה שזה יהיה נורא חמוד אם תאומים יעזרו לתאומים. מוטב שתכין המון אוכל למחר, אני אשתדל לחזור מוקדם מהעבודה."

אדי קיבל כמובן מאליו שהכנת אוכל וקניות זה התחום שלי. כשהיה לו חשק וזמן הוא עזר קצת בניקיון. ככה יצא שהיום החופשי שלי הלך על ניקיון, קניות ובישולים, וכשהתלוננתי על כך אמר אדי שלו אין בכלל יום חופשי, מה שהיה נכון בעצם.

הוא עבד בשתי משרות רשמיות ועשה חלטורה בשיעורי עזר, ולכן הרוויח יותר ממני. את כל משכורתו מהמשתלה ומבית הספר הכניס לחשבון המשותף שלנו, מניח לי להוציא את הכסף על הוצאות הבית. את הכסף שבא מהשיעורים הפרטיים נתן לדודה מריטו. "ככה הוא לא צריך לדאוג בגלל שהוא לא משלם מס על הכסף מהשיעורים הפרטיים." הסבירה לי בטי כשפרטתי באוזניה את הסידורים שלי עם אדי.

לא אכפת היה לי כמה כסף הוא נותן לדודה שלו. מצידי יכול היה להעביר אליה את כל משכורתו ולחיות על חשבוני, מה שעצבן אותי היה שהוא לא סיפר לי כלום אלא החליט לבד, בלי להתייעץ או אפילו לידע אותי. ככה הוא היה - עצמאי כמו חתול רחוב - מחליט ועושה בלי שום פקפוקים, בדיוק ההפך ממני.

בטי צחקה כשאמרתי לה את זה, "אבל בגלל זה אתה אוהב אותו." אמרה בפשטות, "לא ככה? גם מקס כזה." הוסיפה, "אחרי הלילה הראשון שלנו יחד הוא פשוט הביא את הבגדים שלו לחדר שלי וזהו, עבר לגור איתי."

"הוא לא ביקש ממך קודם? סתם בא בלי לבקש רשות?" נדהמתי, מפתל את חוט הטלפון בידי.

את רוב שיחות הנפש שלנו נהלנו בטלפון, "מתקשקשים בטלפון כמו שתי בנות מתבגרות." ירד עלי אדי שפיתח מין התנגדות מעורבת בהערצה כלפי בטי.

בטי צחקקה והייתי בטוח שהיא מסמיקה, "הוא כן ביקש, אבל בלי מילים, למרות שהוא דווקא השתמש בפה ובלשון שלו."

עכשיו אני הסמקתי. קשה היה לי לתאר את בטי ומקס במיטה. "נו, די. תפסיקי להשחית אותי, מגעילה אחת." נזפתי בה ושנינו התפוצצנו מצחוק.

השיחות עם בטי היו טובות יותר מביקור אצל פסיכולוג, ובטח זולות יותר. "אתה ומיקי, אתם שתי החברות הכי טובות שלי." אמרה לי פעם אחרי ניתוח מעמיק של כל מה שעצבן אותנו אצל החברים שלנו.

במיטה שכבתי עם הגב אליו, מסרב להתרפק עליו כפי שעשיתי תמיד לפני השינה. הוא התהפך ימינה ושמאלה, רטן וקילל חרש ברוסית ובאמהרית, ולבסוף הדליק את האור הקטן והתחיל לצעוק עלי. "אתה מתנהג כמו גברת בז'יז'ינה מקרקוב עילית!" התעצבן, "כבר אמרתי שאני מצטער, מה עוד אתה רוצה?"

"אל תצעק!" התעצבנתי חזרה, "ולמה היית צריך לערב את בטי בויכוח? אתה לא מבין שאם לא נעשה משהו הם ישלחו את הילדים לבית יתומים או למשפחה אומנת? הדודה שלך כבר מבוגרת מידי ואתה לא יכול לזרוק את הכל על תמר ודימה, הם מספיק עמוסים, אז למה שאנחנו…"

"אני רואה שדימה כבר הספיק לפתוח את הפה הגדול שלו." הטיח אדי בזעף, "זה לא עניינך ואני לא מוכן לדבר על זה יותר." פסק וכיבה את האור. "לך לישון!" פקד בטון שחיסל כל סיכוי לדיון.

נרדמנו אחרי מה שנדמה כשעות של שכיבה בחשכה, מתעקשים לא לגעת אחד בשני. גופי עקצץ מרוב רצון למצוא חמימות ונחמה בזרועותיו, אבל הפעם החלטתי להתעקש ולהתנהג כמו גבר אמיתי. בבוקר כמובן מצאתי את עצמי צמוד אליו, רגלי מסובכות ברגליו, ראשי על כתפו.

"אז היית גבר אמיתי ולא ישנת חצי לילה." צחקה ממני בטי.

"בטח. לא ויתרתי לו. גם אני יכול להיות עקשן כמוהו." התפארתי, מדלג על תיאור הזיון הלוהט של הבוקר. חבל שלא דברנו במקום להזדיין, אבל ככה זה גברים. 

"אני מבינה שאתה מנסה להיות חזק וגברי, אבל אתה לא מבין שיש המון כוח דווקא במה שאתה תופס כחולשה נשית." התווכחה בטי עם העקשנות הגברית שלי.

"איזה חולשה נשית." צחקתי, "אתן מחזיקות את כל העולם בביצים, זאת חולשה? אבל ברצינות בטי, מה אני צריך לעשות? מאז שאדי חזר מאוחר בגלל שארז שבר את היד אני כל הזמן חושב על הילדים האלו. זה מציק לי, אף פעם לא חשבתי כל כך הרבה על ילדים, פתאום אני רואה ילדים בכל מקום. הסבתא הזו כבר מבוגרת מידי לטפל בהם ואין להם אף אחד חוץ מאדי והוא כזה…"

"מה קרה באמת ביום ההוא שארז שבר את היד?" שאלה בטי בעדינות, חוששת להכאיב לי. היא הייתה בשבילי כמו אחות גדולה. כל פעם שהייתי מודאג ואומלל דיברתי איתה ותמיד היא הצליחה לגרום לי לחוש טוב יותר.

"אדי נוסע לשם בדרך כלל ביום רביעי אחרי העבודה וחוזר ביום חמישי בערב, אבל בשבוע שעבר הוא חזר רק ביום שישי בצהרים, כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה עד שהוא התקשר והסביר שהילד שבר יד ואחר כך הדודה הרגישה לא טוב והוא היה חייב להישאר איתם... הוא לא רצה לספר לי יותר שום דבר, הוא כל כך סגור בקשר לזה. כאילו שהוא מתבייש או משהו, אני ממש לא מבין למה."

"גם מקס לא מספר לי כמעט כלום." נאנחה בטי. נהגנו להשוות את בני הזוג שלנו, מוצאים הרבה נקודות דמיון בהתנהגותם. "הוא יוצא פעם בשבוע עם החברים שלו, אני שומעת אותו מדבר איתם בטלפון. הוא עוד לא קלט שאני מבינה רוסית ואני מתפוצצת כשאני שומעת איך הוא מספר להם שאני מעדיפה לשבת בבית עם הילד ושאני לא יודעת לשתות."

"אבל זה נכון בטי." הצטחקתי. המחשבה על בטי באיזה פאב של רוסים הייתה מגוחכת. בסתר ליבי הסכמתי עם מקס שאין לה מה לחפש במקומות כאלו.

"אוף! כל הגברים אותו דבר!" התעצבנה עלי בטי שקראה את מחשבותיי ואחר כך צחקה. "הם ממדרים אותנו." אמרה בכובד ראש. "כנראה שיש להם צורך להפריד בין החיים בבית ובין החיים בחוץ. תראה עמית, לפעמים צריך פשוט לשבת בשקט ולחכות בלי לעורר מהומות. החיים עושים את שלהם ודברים כאלו נפתרים מעצמם."

"מה שלא יהיה." סיכמתי, "אני לא אסכים שהם יגורו במוסד או במשפחה אומנת. אני גדלתי בבית ילדים ואצל הדודים וזה היה נורא ואיום. אני לא אתן לאדי להזניח אותם אפילו אם הוא יצטרך לעזוב אותי ולהתחתן כדי לקבל אותם."

"אני בטוחה שזה לא יגיע לכדי כך." ניחמה אותי בטי, "ובינתיים תנסה להיות מהנעלבים ואינם עולבים, או כמו שהחבר החמוד שלך אומר, אל תתנהג כמו בז'יז'ינה מקרקוב עילית."

הכנתי פיצה ביתית לפי מתכון של בטי ובנוסף אפיתי גם בורקס ועוגיות. אני לא מסוגל להפיק מעדנים מתוחכמים, אבל אני מסתדר עם דברים פשוטים שלא דורשים יותר מידי עבודה. בדרך כלל אני מבשל כמויות ואחר כך אנחנו מחממים ואוכלים אותם כל השבוע.

אדי מסרב לנסות לבשל. לחמם אוכל בלי להכניס כלי מתכת למיקרוגל זה מקסימום התחכום שהוא מסוגל לו בתחום הקולינרי. בערך בשעה שתיים נזכרתי שאין לנו משקאות קלים והלכתי להביא קולה וספרייט, בתקווה שאורחינו הצעירים יאהבו אותם. אני ואדי העדפנו מים מינראליים, עניין של גיל כנראה. כשחזרתי הם כבר היו בבית. למתן ולנדב היה מפתח וכשמצאתי אותם זוללים בהתלהבות את הפיצה שהכנתי נשמתי לרווחה. פחדתי שהם יעקמו את אפם מפני שזו לא הייתה פיצה קנויה. חוץ מהאחים של אדי ראיתי רק עוד בחור אחד בהיר וביישן שחייך אלי והשפיל מיד את עיניו. "ואיפה האח שלך?" שאלתי והנחתי את הבקבוקים הכבדים על הדלפק. מתן נחפז למזוג לכולם קולה, והצעיר, שהוצג לפני כהילל, בירך על הכוס בלחש לפני ששתה.

"אדם!" צעק נדב, "בוא כבר!"

"הוא בטח נתקע עם ספר באיזו פינה." אמר הילל, "הוא אוהב לקרוא. אני יכול לרכב על האופנוע שלך?" הוסיף באותה נשימה, "הגיס שלי לימד אותי קצת, אבל הוא לא מרשה לי לרכב בכביש."

"ובצדק." אמר אחיו שהופיע במטבח, נושא ערמת ספרים בידיו. הם לא היו תאומים זהים, אדם היה כהה יותר מהילל ועורו היה בעל גוון זהוב דבשי כמו של בטי, גם שאר תווי פניו היו כשלה, רק גבריים מעט יותר. כשהוא יתבגר הם לא יראו כל כך דומים, אבל כעת הוא נראה דומה לה בצורה מזעזעת.

"מה קרה עמית?" נבהלו מתן ונדב למראה פני הנרעשים, "זה רק אדם. הוא תמיד קורא כמה ספרים בבת אחת."

"אתם מכירים מישהי ששמה בטי?" שאלתי אחרי שקולי שב אלי.

השנים החליפו מבט כמו שתאומים עושים, מבט שמבהיר לך שהם נמצאים אחד במוח של השני גם אם לכאורה הם כמעט לא מתייחסים זה לזה.

"בטי היא אחותנו הגדולה." הסביר הילל בקול רך, "זה רק כינוי, בעצם שמה בת אל." הוסיף "ומקסים הוא..." הוא הסמיק, חטף מרפק מאחיו והמשיך, "הוא לא הגיס שלנו, הם…"

"אני יודע, אני יודע." נחפזתי להרגיע אותו. זה בטח זעזע אותו לגלות שאחותו חיה עם גבר בלי חתונה. "בטי חברה מאוד טובה שלי, גדלנו יחד בקיבוץ ואת מקס אני מכיר מהצבא, וגם את מיקי שפירא ואת דוב דיאמנט." חייכתי אליהם את חיוכי הרגוע ביותר, שואל את עצמי למה בטי לא ספרה לי שהם חיים אצלה.

"הם באו אלינו רק לפני כמה ימים." התנצלה בטי כשהתלוננתי לפניה שגם היא ממדרת אותי, "ואתה היית כל כך עצבני בגלל אדי וכל הסיפור עם הילדים של דבי..." היא נשמעה מאוד מסויגת. "איך אדם נראה לך?" התפרצה פתאום.

"דומה לך בצורה מפחידה ממש. ברגע הראשון שראיתי אותו כמעט חטפתי התקף לב. הוא גם נורא חכם. בזמן שהילל והתאומים למדו הוא ישב וקרא בתנ"ך באנגלית ובעברית בבת אחת. פחדתי לשאול למה."

"ככה הוא לומד אנגלית." נאנחה בטי, "קורא את המקור ומשווה מול התרגום."

"אבל למה להתחיל דווקא בתנ"ך?" נדהמתי.

"זה הראש של אדם." אמרה בטי, "וכדי לנוח מהלימוד הוא קורא עגנון. ובערבים הוא מקבל שיעורים בחינוך מיני ממיקי." הוסיפה בעצב.

לא התפלאתי. מיקי היה חולה על בטי, ואדם הצעיר והיפה שהיה דומה לה כל כך בטח היה בשבילו פיתוי שאין לעמוד בפניו. כמובן שבטי לא ראתה את זה בעין יפה. היא קיבלה הומואים בליברליות נפלאה, אבל כשהמדובר היה באחיה הקטין… "לפעמים יש מצבים שעדיף לא לעשות מהומה ולהעלים עין." ניסיתי להרגיע אותה. "את יודעת איך בנים מתנהגים בגיל הזה… ומיקי יתנהג איתו בעדינות. אני במקומך לא הייתי מודאג כל כך."

"טמבל!" צעקה בטי, "לא לאדם אני דואגת, הזבל הקטן הזה יודע לטפל בעצמו יפה מאוד. אני מודאגת בגלל מיקי." לתגובה כזו לא ציפיתי, העדפתי לשתוק ולא להגיב.

"איך מקס מקבל את התוספת החדשה לבית?" שאלתי.

בטי נאנחה, "די טוב כל זמן שהם לומדים ולא מתחצפים. את הילל הוא מאוד מחבב ואדם… טוב אדם הוא אדם… הוא דיבר עם אבא והבטיח לדאוג להם. שכחתי לספר לו שאבא מדבר רוסית, זה די זעזע אותו. אני לא זוכרת אם סיפרתי לך שאבא שלי הוא רב. אולי שמעת עליו? הרב יהושע מינץ?"

זה הסביר הרבה דברים שלא הבנתי קודם. אפילו אני שמעתי על הרב מינץ, האתיופים העריצו אותו מפני שהוא היה בין הרבנים היחידים שהיה לטובתם. למרות מורת הרוח שעוררו דבריו ברבנות הראשית הוא דיבר בשבח העדה האתיופית שהצליחה לשמור על יהדותה למרות הבידוד הנורא שבה חיה אלפי שנים. הוא התנגד לקשיים שהערימו על האתיופים והסכים להשיא זוגות אתיופים בלי שום בעיות. תמיד דיבר עליהם בחיבה ובכבוד וקיבל לישיבה שלו כל בחור אתיופי שרצה בלימוד תורני, מזעזע את הרבנים האשכנזיים שאפילו יהודים כשרים ממוצא ספרדי נראו להם שחורים מידי לישיבות האשכנזיות שלהם.

כולם ידעו שהרב מינץ נשוי לאישה ממשפחה ספרדית ותיקה ומכובדת, טבריינית במוצאה. עכשיו ברור מאיפה בטי קבלה את צבעה השחמחם היפה ואיך ידעה להכין מאכלים אקזוטיים שלא היו ידועים במטבח האשכנזי המשעמם. עכשיו גם ברור איך ידעה לדבר לדינו ולשיר, רק כשחשבה שהיא לבד, רומנסות נהדרות, ואיך הכירה כל כך טוב את טבריה ומאיפה באו הסיפורים שלה על הסבתא פורטונה. "למה לא סיפרת לי?" צעקתי עליה, "אדי ישתגע כשהוא ידע, הוא מעריץ את הרב מינץ."

היא הצטחקה וכמו תמיד כשהשיחה התקרבה יותר מידי לחייה הפרטיים עברה מיד לנושא אחר, "מקס הולך בסוף ינואר למילואים בלבנון." סיפרה, "אני פוחדת. מתי תבוא לבקר אותי?"

"כמה דקות אחרי שהוא ילך למילואים כמובן." הבטחתי ושנינו פרצנו בצחוק. היה ידוע שמקס קינא לכל אחד שהתקרב אליה יותר מידי גם אם היה הומו. כל אחד חוץ ממיקי, משום מה מיקי לא עורר את כעסו גם כשחיבק את בטי, הלביש אותה ואפילו סירק ואיפר אותה. "הוא מתנהג כאילו שאני מין ברבי, רק חבל שאין לי גזרה כמו לברבי." גיחכה בטי שחשבה, כמו כל הנשים, שהיא שמנה מידי.

גם אדי קינא לי, טוען שאני תמים ולכן אני לא שם לב שגברים ונשים ניסו להתחיל איתי כל הזמן. בזמן שעבדנו יחד הוא שם לב לכל אחד שהסתכל עלי, והתעצבן אפילו מאנשים שסתם לטשו בי עיניים. כמובן שגם אני שמתי לב שהוא מפלרטט לפעמים עם הקליינטיות ולקחתי ללב, למרות שאדי טען שהוא סתם מתבדח כדי לעודד את המכירות ואני מתנהג כמו נודניק.